ראש ישיבת "פחד יצחק" ירושלים
תהליך בריאת האדם בר"ה ובעשי"ת בכל שנה ושנה
א. קול השופר הוא הקול הקודם לדיבור ושייך לחידוש בריאת האדם
במקרא קודש הזה של ראש השנה יש חידוש שלוקחים כלי שנקרא שופר שמוציא ממנו קול, והוא הדיבור של יום זה, שיתר הדיבורים שאומרים בפסוקי מלכויות זיכרונות שופרות, הלא הן כבר מד"ס, ואסמכינהו אקרא של זיכרון תרועה. ואין במקראי קודש אחרים דבר כזה לעשות מצוה ולהקדים לה דיבורים אחרים, כמו כאן שאומרים פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות, שבזה מבארים מה שאנחנו רוצים לפעול עם השופר, והוא חידוש מיוחד במצווה זו.ועיקר ענינו של יום זה נסתר מאד בקרא שלא נזכר מענינו של יום זה שהוא יום הדין בפירוש שרק נלמד מזיכרון תרועה, וממה שמצורף לציווי יום הכיפורים, כמש"כ הרמב"ן שם. ואפי' המצוה של שופר לא נאמרה בלשון ציווי ממש כמו ולקחתם וכדו', רק 'זיכרון תרועה' 'יום תרועה יהיה לכם'.
ומה שאמרו שהקרא בתהלים תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו רומז על ר"ה שהלבנה מכוסה בו, הרי בכללותו הוא כל ענינו של החג הזה שהוא מכוסה ונסתר. ולכן עיקר המצוה היא בתרועה ולא בדיבור כלל, שהתרועה היא מכוסה ונסתרת ואין בה חיתוך מילים ואותיות כמו הדיבור.
ומכל מקום סדרו חכמים דיבורים של סדר מלכויות וכו' לבאר את ענינו של השופר, והוא גם חידוש שאינו בשום מקום שהתפילה בנויה על פסוקי תנ"ך ולא על לשונות שלנו, וכן מצינו בסליחות, שאלו שתיקנו וידעו מה מתקנים, בנו חלק מהסליחות מהווידוי ועד שמע קולנו על פסוקים מהתורה, וכנראה שהוא חלק מיוחד שבסליחות, ויש לנו להבין את ההופעה המיוחדת הזאת על רקע ענינו של יום זה.
וכן מצינו בגאונים הובא ברא"ש בסוף ר"ה באורך שמעיקר דינא אין ליחיד בר"ה אלא שבע ברכות כמו כל יו"ט רק לציבור תיקנו תשע ברכות, וחזינן שתפילה זו היא תפילה מיוחדת במינה, שאינה בשאר תפילות, שבכל תפילה מתפללים על בקשות הצריכים לאותו עניין, אולם בר"ה הוא יום הבריאה של האדם זיכרון ליום ראשון, ואין צריך לבקשות שבכל יום, אלא אדם מתפלל תברא אותי, וזה חידוש עצום המשנה כל מהלך התפילה והבקשות.
והבריאה הזאת היא האם לברוא אדם שהוא בעל בחירה, הוא בעצם שאלה של אדם כלפי עצמו, שהרי אדם בעל בחירה, והוא כביכול בורא את עצמו בר"ה. וזה למדנו מדברי חז"ל ממה שאמרו על המקרא שבחודש השביעי מקרא קדש ועשיתם עולה וגו', שבכל הקרבנות נא' והקרבתם והכא לשון ועשיתם, כיון ועמדתם לפני בדין מעלה אני עליכם כאילו עשיתם את עצמיכם. והיינו שבר"ה אנו כביכול עושים את עצמינו מחדש.
וזה מה שנאמר בר"ה בכסה ליום חגינו, כי כל עניני ר"ה הן ענינים מכוסים מאיתנו, שהתפיסה שלנו אינה מגיעה לעניינים שהם בשורש הבריאה, ולכן לא בארה התורה את מצוות המועד הזה כל הכל מכוסה וסתום.
קורח רצה לקחת את שורש הבחירה בזה שרצה להפקיע את תורת משה, הוא היה מתנגד למשה, שלא יהיה החידוש של תורת משה, אלא שיהיה עולם קיים כמות שהוא, בלא חידוש התורה שיש מתהווה ע"י כוח הבחירה לשנות ולעשות אדם. וכל שורשי הבריאה הם בתורה, שהעולם נברא ע"י התורה, ועל זה קורח חלק, שכל העדה כולם קדושים שלא צריך כוח מהווה כמשה, ולכן כאן שמדברים לחזור לשורשי הבריאה. אנו מדברים על עניין השופר למעלה מכל הדיבורים, והשופר הוא למעלה מכל המחשבה, שהוא מבטא כוח פנימי, כיון שבא לזיכרון כלפנים דמי, ולכן לקחו את הקפיטל למנצח לבני קורח מזמור, שבו מדברים על השופר, אלו שחלקו על משה, כהקדמה לתקיעת שופר. וזה השבע פעמים שנהגו לומר אותו, כנגד כל המציאות של הבריאה, שהיא בשבע, וזה כי השופר מבקיע לתוך כל מציאות הבריאה ומגלה הפנימיות, והתיקון נעשה ע"י בני קורח, שרצו לחלק על משה, שיסד לנו את כוח הבחירה ע"י התורה.
וכן עניין של שופר שהוא כנגד אילו של יצחק, מפני שיצחק אחר הניסיון של העקידה חי כאן בעולם מכוח שרש החיים, כי אחר העמידה בניסיון, מקבלים את החיים מחדש בכור הבחינה של המציאות השורשית שנברא מחדש. וזה עניין השופר שהוא כנגד הנקודה השרשית של בריאת החיים, לפני כוח הדיבור, אלא בכוח המכוסה והנסתר כוח נשמת האדם.
עיקר יום זה הוא בהתחדשות הבריאה, שבזה היום נברא האדם, ובחידוש הבריאה התחדש קול השופר שהוא הקול הקודם לדיבור וקודם למאמר, הוא הראשית של הקול שממנו מתחיל להתחדש ולצאת הבריאה לפועל, ובזה יש קיום ראשוני לעולם שאכן יש כאן התחלה ומציאות לאדם ולבריאה.
העניין הזה הוא הבכסה של ר"ה, מה שהוא טמון ונסתר בפנימיות הנפש, שקול השופר מגיע ממנו, והיינו זיכרון תרועה, זיכרון לדבר הראשוני ביותר שהוא התרועה, הקודמת לדיבור שבה נעשה כבר גילוי ע"י החיתוך של האותיות.
וסדר התקיעות של ר"ה בתחילה אנו תוקעים תקיעות דמיושב, שהם הקיום של עיקר התקיעות דאורייתא, ואח"כ כפי שתקנו לנו רבותינו, יש תקיעות על סדר הברכות, שבהם אנו אומרים פסוקי תנ"ך מעניני מלכויות זיכרונות ושופרות, ותוקעים על כל עניין ועניין.
ויסוד הדבר בזה, הוא שאחרי שהרענו בעלמא כעיקר דין תורה, התרועה בעצמה ללא דיבורים בכלל שהוא הקול הקדום למציאות. אנחנו מתחילים להעלות את הדיבורים של התורה בשופר, להחזיר ולהעלות את הדיבור שהוא התורה ולהכניס אותו בחזרה אל קול השופר.
וגם זו השייכות במה שאנו מזכירים את בני קורח במזמור שנאמר קודם תקיעת שופר, כי קורח הוא המתנגד לכוח הדיבור, שהוא תורת משה רבינו, וממילא הוא פוגם בכוח הדיבור שהוא התורה. ואי אפשר למצוא תיקון לבניו, אלא ע"י הכוח של השופר שמעלה מחדש את כוח הדיבור ומתקנו מהשורש, ע"י הצעקה הזאת של הנשמה הצועקת מעומק השאול תחתית, עולים בני קורח וחוזרים לשורר בחצרות בית אלוהינו.
בר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעים בשופר, אבל מדברים על התקיעה. אמנם זה רק מדרבנן עם אסמכתא מזיכרון תרועה, אבל יש בזה רמז שבשבת לא צריכים את הפעולה של השופר, שבשבת יש נשמה יתירה, ואין צריך ביטוי של שופר, לבטא ולהוציא קול הנשמה.
♦
ב. לשמוע קול שופר זה לשמוע את קולו הפנימי וע"י עושה את עצמו אדם
אנו מברכים לשמוע קול שופר ולא לתקוע בשופר, ומכל מקום הבעל תוקע צריך לכוון להוציא בתקיעה[3], ואם נתבונן בפרק בתהלים רק בשופר הוא אומר 'הללו בתקע שופר' ולא אמר הללו בשופר, כמו שאמר לעניין נבל וכינור הללו בנבל וכינור וכו'. ודווקא בשופר מדברים על הפעולה שעושה כדי להוציא הקול. וחזינן שהתוקע צריך לפעול איזה חיות בשופר, ואף שהמצווה היא לשמוע את השופר, אבל הוא צריך שיתקע בשבילו הוא צריך לשמוע קול שופר של מישהו שתוקע בשבילו.הפסוק אומר ויפח באדם נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא. בתחילה נפח מדיליה נשמת חיים ואח"כ נעשה אדם לרוח ממללא, והיינו שאותו נשמת חיים המופשטת מתחילה, שכנגדה אנו נופחים לתוך השופר ומשמיעים בו תרועה הוא הופך אח"כ לרוח ממללא, לדיבור של תורה.
מה שאדם שומע קול שופר הוא לשמוע קול שדיבר אליו שתקע בשבילו, וזה כביכול החיבור של המדבר עם השומע. כל הדבור כאן, הוא לשמוע את הקול מדבר אליו, וזה בעצם דומה למה שעשה הקב"ה שעשה אותו מדבר, ע"י זה שנפח באפיו נשמת חיים, ואח"כ הוא בעצמו פועל אותה פעולה שהוא נופח בשופר נשמת חיים דידיה, והשמיעה שלו את אותה נשימה, הופכת אותו למדבר, נותנת לו כוח דיבור ועושה אותו לנפש חיה.
בדין של ר"ה ג' ספרים נפתחים, כל מעשיך בספר נכתבים, שאדם פועל רושם בבריאה, וזה כל עניין טבע האדם שהטביע בו הבורא שרוצה שיישאר רושם בעולם ממעשיו. כל מעשה של אדם עושה מציאות בבריאה, וכל דיבור שיוצא מאדם, באור חוזר, נעשה אח"כ מציאות ממנו, כמו במאמרי הבריאה. וזו המשמעות של צלם אלוהים שנברא אדם, היינו שהוא כמו צל ורושם של אלוהים בארץ, ועל זה אמרו מה אנוש כי תזכרנו. אבל הקב"ה אכן זוכר את מעשה האדם, ועל זה נא' שגם אלה תשכחנה, היינו שלא יישאר רושם ממעשה העגל, אבל אנכי לא אשכחך, את מעמד הר סיני, שעשה רושם בבריאה, זה עניין הזיכרון.
והכתוב אומר בכסה ליום חגינו, שיהיה מכוסה בר"ה, אבל הפעולה שיוצאת מזה היא פעולה שיוצא מזה יום חגינו, וזה מה שהבאנו מקודם 'מעלה אני עליכם כאילו עשיתם את עצמיכם', שר"ה הוא בבחינת אמונה פשוטה, שהכל בכיסוי, וכל האורות המכוסים אנו מגלים אותם, עד שתהיה משמעות של בריאה ממש בגילוי ובמציאות.
זה עניין השופר, להכניס את רוח הנשמה שלנו בתוך הכלי, ומכאן ואילך נפעל מציאות של בריאה, ועל זה תיקנו חכמים את המלכויות וכו', שזו עבודה של ר"ה שאפשר להוציא את מציאות האדם, לעשות עצמיכם, כמו שהקב"ה נפח מדיליה ועשה האדם, כן בכל שנה ושנה אתם עושים עצמיכם מתקיעת שופר.
♦
ג. החידוש בהתעטף הקב"ה כש"ץ, שבעולם התשובה מופיע גילוי נעלם מלובש במציאות מוחשית
ר"ה ויוה"כ לא נאמרו בתחילה רק אחר שנשתברו הלוחות שלא נזכר אפי' ר"ה שם, רק ג' רגלים. רק אחר שבירת הלוחות, אז אמר לו אתה חשבת שתמה זכות אבות אני רוצה ללמדך סדר של י"ג מידות שניתנו בלוחות שניות. ואם כן היה משמע שאין זה מכוח האבות, וזה בלתי אפשרי, שהרי אין לנו שום דבר בלתי האבות, אפי' בהקדמה שאנו אומרים לפני י"ג מידות אנו אומרים 'תזכור היום לזרע ידידיך' והיינו האבות. ועל כרחך שהי"ג מידות זה העמקה יותר בכוח האבות מה שעדין לא נתגלה בלוחות ראשונות נתגלה כעת בלוחות שניות, כי באו לרחם כעת על האדם שהוא בחטא. וע"ז אמר לו הקב"ה שיגלה לו דבר אשר לא נברא בכל הארץ ובכל הגויים, זה אני מראה לו עכשיו, שכעת נבראו י"ג מידות, שהן ממש בריאה שמגלה הקב"ה למשה איך לברוא מציאות חדשה של עולם התשובה.מה שחוזר בקול השופר זה מה שחוזר את מה שגילית מעצמך, וכן הוא בי"ג מידות מי הוא הקורא בויעבור ה' ויקרא, יש שם פירושים שונים בתרגומים ובאבן עזרא ועוד, וכנראה שניהם אמת, שה' הוא הקורא, ומשה קורא גם. ע"ד שאמרנו בויפח באפיו, שה' וגם הוא עצמו אחר שנברא ממשיך את תהליך הבריאה בכל פעם ופעם.
וה' העמיד ציור של ש"ץ, ומשה עצמו רואה, כל הציורים הפנימים הללו, משום שהקול שאתה מוציא בעולם, יחזור אליך כדרך האור החוזר, ועי"כ אם הקב"ה מוציא קול והוא מוציא קול אחר, הוא כנגדו, כל העולם מלא בקולות הללו, והקול חוזר אליך, המצוה היא לשמוע את קול השופר, אבל אנו אומרים תוקעים בשופר, כי אתה מוציא קול לעולם והוא חוזר אליך ע"י שאתה שומע אותו, אלו הקולות שאתה משמיע בעולם.
הכתוב אומר יום תרועה יהיה לכם, לא נאמר מצוה לכם לתקוע בשופר, אלא המצוה שיהיה ביום התרועה, היינו שיהיה כל העולם מלא בתרועה, בקולות הללו שהוא מוציא וכנגדו מהדהד הקול של 'מעלה אני עליכם כאילו עשיתם את עצמיכם'. ומכל הקולות האלה נעשה עולם חדש, מציאות חדשה של עולם התשובה, וכן מה שנא' זיכרון תרועה הכוונה שיהיה הרושם בתרועה וזיכרון לו.
נמצא בדברי קדשו של הגר"א שמי שזוכה לגילוי של מלאך ומגיד, שזכה המגיד ללמוד עימו, מיהו אותו המגיד? המגיד הזה הוא בעצמו, בבחינת נשמתו שמדבר אליו, והיינו שאדם זוכה לבחינת פנים בפנים עם עצמו, שאדם זוכה שנשמתו מדברת עמו, כאילו רואה בבהירות איך שנשמתו עומדת לפניו כמלאך ומגיד ומדברת עימו.
מה זה שהפסוק אומר ויעבור ה' על פניו ויקרא, אלמלי מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, שהקב"ה בעצמו נגלה לו כש"ץ. יש דברים שהם רחוקים מאד, ומכל מקום נעשים מוחשים כאילו הן מציאות ממש, הרי בכל התורה כולה הקב"ה מדבר עם משה. מה הגילוי המיוחד כאן, בגילוי הזה של תשובה, מה שבעלמא, הדברים מסובכים ומופשטים, נעשה כאן כדבר מוחשי וקיים במציאות.
וזהו חודש תשרי, התשובה רחוקה, וכאן זה נעשה קרוב אליך בפיך ובלבבך לעשותו, כי ע"י זה שזכה לשמוע קול השופר ויצר את הכוח המדבר נעשו הדברים מוחשים, ויורדים כאילו לכאן למציאות עצמה. דווקא מפני שעולם התשובה הוא רחוק כ"כ בכוח התשובה הוא חוזר להיות במציאות מוחשית.
והיינו כמו שבארנו, ע"י זה שהוא בעצמו נופח מדליה מתוך נשמתו, הוא שומע ומאזין לקול הראשון שלו ומתעורר, ועי"כ הוא מאזין אל נשמתו באופן מציאותי וקיים.
זה מה שנפתח לנו כעת ביום ראש השנה, השורש הוא בראש השנה, ומתפשט לכל ימי התשובה, שכל זה מונח בכוח של ר"ה, מה שנראה לו כשליח ציבור שלובש טלית, מה זה העניין של שליח ציבור שלובש טלית, כי הטלית הוא האור הפנימי, כמו שנא' עוטה אור כשמלה, והיינו העיטוף של הש"ץ הוא ביטוי כלפי חוץ של מה שהיה טמון בנפש, והיינו הגילוי של מה שהיה מכוסה מתחילה.
והיינו דרשו ה' בהמצאו דרשוהו בהיות קרוב, האוויר מלא במוחש, אפשר להרגיש בידים את מה שנעשה ע"י היום תרועה, ע"י הקול של הנשמה שמילא כל העולם, שמזה נעשה הקב"ה קרוב אליו, הבלתי מוחשי נעשה מוחשי. זה כוח התשובה, וזה מה שאנחנו משתוקקים להגיע ולראות. משה רבינו היה מתפלל, והקב"ה אומר לו אתה חשבת שתמה זכות אבות, אני אעביר כל טובי בפניך ואקרא בשם ה' לפניך, אגלה לך את העולם הרחוק כאילו הוא קיים במציאות שאין למעלה ממנה.
כשאדם יש לו ניסיונות, ומגלה כוחות שטמונים בעצמו לעמוד ולשלוט בניסיונות, והוא עומד בכך, אז הוא יודע נאמנה שיש לו את הכוחות האלה שבאו מפנימיותו ועמדו לו, כמו שהוא ברא את עצמו. ועל זה נאמר ועשיתם, כאילו עשיתם את עצמיכם.
♦ ♦ ♦