מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
התוקע בשופר של עולה
במסכת ר"ה כח. מסקנת הגמ' דבתוקע בשופר של עולה ושלמים יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכן פסק הרמב"ם בהל שופר פ"א ה"ג: "שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול וכו' ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות נתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה".הנה הרמב"ם הוסיף טעם על הגמ' דבתוקע בשופר של עולה יצא, דבגמ' כתוב הטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו, אכן הרמב"ם הוסיף והקדים שאין בקול דין מעילה, ודומה לתחילת ההלכה שכתב דאין בקול דין גזל. וצ"ע מה הוסיף הרמב"ם להלן להביא את טעם הגמ': "...וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול, מצות לאו ליהנות ניתנו", והרי כבר כתב הרמב"ם דאין בקול דין מעילה. ולשם מה נצרכו ב' הטעמים, והרי כיון דאין בקול דין מעילה שוב לא נצרך הטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו? ובפשטות צ"ל דבכל מעילה יש שני חיובים - האחד תשלומי מעילה והוא קרן חומש ואשם, ועוד איסור מעילה ליהנות משל הקדש, ואיסור זה נלמד מלא תאכל בשעריך (ראה ברמב"ם בריש הל' מעילה, ובסה"מ ל"ת קלג, ובפי' המיוחס לרמב"ם בר"ה שם), או מגדרי איסור בל יחל דברו (כמש"כ בש"מ מנחות ד, ב). ולכן לענין תשלומי המעילה כתב הר"מ דפטור לפי שאין בקול דין מעילה, כמו שאין בקול דין גזל דל"ה ממשות. והוקשה להר"מ דמ"מ יש איסור ליהנות מהקדש, ובזה כתב הר"מ דאף שנהנה בשמיעת הקול, מצות לאו ליהנות ניתנו. ובלח"מ שם הקשה דהא אמרי' בפסחים כו. דקול ומראה וריח של הקדש אין בו חיוב מעילה, ותי' דמ"מ יש בהם איסור הנאה מדרבנן, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ולזה הוסיף הר"מ דמצות לאו ליהנות ניתנו. ובעיקר קו' הלח"מ כבר כתבו בשו"ת רדב"ז (סימן קצז) ובאור שמח (בהל' שבת פ"א), דשאני הכא דלקח את החפץ מהקדש לתקוע בו, ושפיר הוי מעילה שמשתמש בשל הקדש. והרדב"ז כתב דמה"ט בלקח עצים להריח מברך עליו, והוכיח מהא דאף דריח אין בו מעילה מברכין עליו [אמנם בריח מסק' הגמ' בפסחים שם דמיירי בריח קטורת לאחר שתעלה תמרתו].
♦
חיוב מעילה הוא מדין גזל הקדש
בחי' רבינו חיים הלוי (בספרו בהל' מעילה פ"ח) כתב וז"ל: "דאיסור מעילה בהקדש הוא משום דין גזל הקדש, וכן מוכח מהא דמעילה שיעורו בפרוטה, וצירף את המעילה לזמן מרובה ואכילתו ואכילת חבירו מצטרפין, אשר כ"ז הוא משום דדין גזילה בי', ולהכי הוא דמצטרף בכל גווני, ושיעורו בפרוטה כדין גזל".ועי' גם בנתיבות המשפט (בסימן כח סק"ד) שכתב דתשלומי מעילה הוא מדין גזל, אך כתב לחלק דרק בקדושת דמים וקדשי בדק הבית איסורו משום גזילת הקדש, אבל בקדושת הגוף וקדשי מזבח תשלומי המעילה הוא מדין כפרה על הנאתו ולא מדין גזל. וכדבריו משמע בתו"י כריתות יג: (ד"ה ואשם), שהקשו על הא דחייב אשם מעילות על אכילת נותר אע"ג דלא שוה מידי ואמרי' דהאוכל חמץ של הקדש לא מעל, ותירצו דהתם בקדושת דמים דכשנאסר בהנאה אינו נהנה בש"פ. וכתב הערל"נ שם דכוונתם דרק בקדו"ד התשלומין הם תשלומי ממון. וע"ע מש"כ בזה בשערי יושר (ש"ג פכ"ג). ומקובל ללמוד בדבריהם דשאני בד"ה דהוי קנין דהקדש, ולכן בנהנה מהם הוי גזילת הקדש, משא"כ בקדשי מזבח דמעיקרא תורא דראובן וכו' (כמבואר בראשונים בב"ק עו. לגבי גנב והקדיש למזבח דלא נחשב כמכירה לחיוב דו"ה), ולא נעשה לממון הקדש, כיון דהקרבן הוא של הבעלים לכפרה, להכי בנהנה מהם אינו נחשב לגזל הקדש. אכן, בחי' הגר"ח שם כתב מפורש את דבריו גם על מעילה בקדשי מזבח, באוכל מבשר של קרבנות, עיש"ה.
ועל פי המבואר דחיוב מעילה הוא מדין גזילת הקדש, יש לבאר את דברי הר"מ הנ"ל לענין שופר, דמתחילה כתב דאין בקול דין מעילה, והיינו דכיון דחיוב מעילה הוי מדין גזל הקדש, הרי אין בקול דין גזל, אלא דהוקשה להר"מ דמ"מ יש איסור הנאה מהקדש, ובזה הוסיף הר"מ את טעם הגמ' דמצות לאו ליהנות ניתנו. אמנם בדברי הגר"ח שם מפורש דלא רק תשלומי המעילה הם מחמת גזל ההקדש, אלא גם איסור המעילה גדרו אינו איסור הנאה גרידא משל הקדש, אלא איסורו הוא מחמת גזל הקדש, ודברי הגר"ח שם מוסבים על אכילת פועל דנתמעט דאינו אוכל משל הקדש. ובזה ביאר הגר"ח בישוב קושית הראשונים בב"מ פז, ב בהא דצריך מיעוט בקמת רעך ולא הקדש, דתיפ"ל דאם הפועל יאכל תהיה מעילה, דבלי המיעוט היה מותר לו לאכול כיון דיש לו זכות ממונית לאכול ואינו נחשב גזילה מהקדש עכתו"ד. הרי מבואר בדברי הגר"ח דגם איסור ההנאה מהקדש יסודו הוא מדין גזילת הקדש.
[והר"מ שם סיים דלפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, ומשמע דבזה סגי בטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו. ונראה דדין מעילה בקונמות שונה ממעילה בהקדש, ואינו מדין גזילה אלא איסור הנאה גרידא ומעילה מדין בל יחל דברו, לכן בזה לא צריך לטעם הראשון דאין בקול דין גזל, דבלאו הכי ל"ש בקונמות דין גזילת הקדש דהא הוי שלו, ובקונם פרטי לא נעשה לממון הקדש. והארכתי בגדר מעילה בקונמות במאמר באוצר גליון נה מעמוד לב ואילך, ונראה להוסיף ראיה מוכחת מהא דאי' בנדרים סח. גבי הפרת בעל או אב דמבע"ל דמיגז או מיקלש, ובר"ן שם בתי' השלישי הזכיר כזית במעילה בקונמות, ועי"ש בגה"ש. ולכאורה אם הוי חיוב ממוני דגזילת הקדש, הרי בממונות לא שייך מושג דמיגז או מיקלש דזה שייך דווקא באיסורין, דהוקלש איסורו, ולא שייך זה בחיובי גזילה, וע"כ דהמעילה בקונמות נובע מבל יחל וכמש"נ].
אלא דיש לעורר על דברי הגר"ח, דאם גם איסור המעילה הוא מדין גזילת הקדש, מ"ש בזה פטור דמצות לאו ליהנות ניתנו, דפטור זה נאמר במקום שאיסורו הוא ההנאה גרידא, ובזה אמרי' דמצות לאו להנות ניתנו, כלומר דהנאה של קיום מצוה לא נחשב לקיחת הנאה מהדבר. אולם אם חיובו מדין גזילה לא שיייך בזה פטור דלאו ליהנות ניתנו, והאם נאמר דיוכל לגזול אתרוג מחברו לצורך המצוה כי מצות לאו ליהנות ניתנו.
והנה, מהסוגיא בפסחים כו. הנ"ל דבקול ומראה וריח של הקדש אין בו מעילה, הוי סיוע לדברי הגר"ח דאיסור מעילה וחיוב תשלומי מעילה הם מדין גזילת הקדש, ולכן בקול ומראה וריח אינו נחשב גזילת הקדש, דל"ח גזילה משל חברו בכה"ג בהדיוט, וכמש"כ באו"ש בהל' שבת שם [ומצינו כיו"ב דיון בגמ' ב"ק כא: דבזה נהנה וזה לא חסר אין חיוב מעילה, והיינו דבכה"ג אינו נחשב לגזילת הקדש]. אמנם בחידושי רבינו דוד בפסחים שם כתב דבקול ומראה אפשר דהוי איסור תורה, וכן בתש' הגאונים שערי תשובה סימן כט משמע דאיכא איסור תורה בקול ומראה, אך כל הראשונים בסוגיא כתבו דהוי איסור דרבנן, וכמו שנקט הלח"מ הנ"ל.
והנה, בפסחים שם מקשי' מהא דריב"ז היה יושב ודורש בצלו של היכל, ומשני שאני היכל דלתוכו עשוי, ולרש"י ותוס' שם ההיתר הוא משום דהוי שלא כדרך הנאה [ובפי' הר"ח שם כתב דבר חידוש דלתוכו עשוי היינו דאין קדושה בצלו, דהקדושה היא לתוכו ולא כלפי חוץ]. ובשער המלך בהל' יסוה"ת פ"ה ה"ה העיר דבלא"ה בצלו של היכל אין איסור מהתורה, והאיסור מדרבנן הותר משום דהוי שלא כדרך. והשעה"מ שם הביא מתוס' סנהדרין (פ. ד"ה בשור) דבמעילה חייבים אף שלא כדרך, שכתב דבהניח חלב של הקדש ע"ג מכתו חייב, הרי דאיכא מעילה בשלא כדרך.
אך צ"ע דמה שייך בכלל פטור שלא כדרך הנאה במעילה, כיון דחיובו הוא מדין גזילת הקדש, ואטו בגוזל דבר מחברו ונהנה ממנו שלא כדרך יהיה פטור? ולכאורה י"ל דאה"נ לנתיבות הנ"ל דבמעילה דבד"ה הוי גדרי גזילה, יהא חייב גם בשלא כדרך, כיון דהוי גזילת הקדש, ולכן כתבו בתוס' בסנהדרין דחייב. אולם, בצלו של היכל דההיכל הוי קדוה"ג, וא"כ אין מעילתו בגדרי גזילה וליכא מעילה בשלא כדרך. אך באמת נראה חילוק פשוט, דשאני התם דהוי לקיחה דבר מהקדש והוי גזל ומשתמש בחפץ של הקדש, וגם בהדיוט כה"ג הוי גזל דלוקח חפץ חבירו. ונידון השעה"מ בתוס' בסנהדרין בלקח חלב של הקדש ומכלהו ע"ג מכתו, בזה שפיר יש לחייבו ככל דין גזילה, ולהכי ליכא פטור דשלא כדרך, דדמי לתוקע בשופר של עולה דלקח השופר מהקדש, דכתב הרדב"ז הנ"ל דכיון דלקח את החפץ מהקדש מועלין, ול"ש לסוגין דבקול אין דין מעילה, וה"נ מה"ט ליכא פטור דשלא כדרך אכילתו. אבל ביושב בצלו של היכל ל"ש גזילה, דהוא לא לקח מהקדש, ועל ההנאה עצמה איכא פטור שלא כדרך. עכ"פ לפי דברי הגר"ח הנ"ל דכל חיוב מעילה בנהנה מהקדש הוא מדין גזילה, יקשה דאמאי בנהנה שלא כדרך ליכא מעילה.
עוד יל"ע, דמה שייך פטור אינו מתכוין במעילה והנה, הר"מ להלכה כתב בהל' מעילה פ"ו ה"א דמעילה הוא "עד שיתכוין ליהנות", וכ"ה בתוספתא מעילה פ"ב ה"א. אמנם, האחרונים הקשו מסוגית הגמ' בפסחים לג. דבמתעסק איכא מעילה, ראה מרחשת ח"א סימן מב, ובשו"ת מהרי"א יהודה יעלה יו"ד סימן שכו. אך כבר תי' היטב באחיעזר ח"ב סימן יא ובקו"ש בפסחים אות קו דבמתעסק חשיב מתכוין (וע"ע עוד מדברי האחרונים כמצויין בס' המפתח על הר"מ פרנקל שם). עוד צ"ע, דבפסחים כה: מבואר דיש פטור בנהנה מהקדש בלא אפשר, וצ"ע דמ"ש פטור לא אפשר גבי נהנה מהקדש? ובשלמא אם הוי חיוב נהנה, אמרי' דבלא אפשר לא חשיב לקיחת הנאה, אבל אם הוי גדר גזילת הקדש, גם היכא דהוי בלא אפשר, הא מ"מ גזל מההקדש.
עוד יל"ע בההיא דשבועות כה, ב, דאמרי' לענין מעילה דין אאחע"א, ואם הוי בגדרי חיוב גזילה ל"ש זה, וכן קשה מכתובות לד. דילפי' דמעשה שבת אסורין כהקדש ואם בהקדש איסור ההנאה הוא גם מגדרי גזילה, ל"ש למילף מיניה לאיסור ממעשה שבת. וכן בסוכה ט. ילפי' דעצי סוכה אסורים בהנאה כהקדש, וע"כ דגם בהקדש הוי גדר ככל אסו"ה ולא מדין גזילה. וכן בפסחים כב. ילפי' איסור אכילת דם מנסכים, ואם בנסוך המים הוי אסור הנאה מגדרי גזילה, ל"ש למילף מיניה לדם.
ונראה לי ברור בהבנת דברי הגר"ח, דאף דהחיוב מעילה הוא גזילת הקדש מ"מ הוי פרשה חדשה בגזילת הקדש, ול"ה מדין גזילה בהדיוט. והרי כל מעילה הויא בשוגג, ובגזילת הדיוט נחלקו האחרונים בגזילה בשוגג, ראה בקצוה"ח בסימן כה. אלא גדר הדברים הוא דאיכא איסור השתמשות והנאה לצרכי חולין בשל הקדש, וגדר חיובו הוא גזילה מהקדש לצורך השתמשות לצרכיו, אבל החיוב מתחיל משום לקיחת הנאת מהקדש לצרכי חולין. ולהכי שייך פטור דשלא כדרך הנאתו בהקדש, דכיון דהחיוב מתחיל ממה שנהנה מההקדש, הנאה שלא כדרך אינה נחשבת ללקיחת הנאה. ובזה מיושבת כל הסוגיא בר"ה בתוקע בשופר של עולה דאמרי' דליכא מעילה דמצות לאו ליהנות ניתנו, ואף דחיוב המעילה הוא מדין גזילת הקדש. והקשינו לעיל דלא שייך בזה פטור דמצות לאו ליהנות ניתנו, ומוכרח דחיוב הגזילה הוא מחמת הנאתו מהקדש, וכיון דלאו ליהנות ניתנו ול"ח לקיחת הנאה מהקדש שוב ל"ח גזילת הקדש. וראה עוד מש"נ בזה בספרי כנסת ראשונים על מסכת מעילה בדף טו.
ולפ"ז מובן דלהכי שייך פטור "דלא אפשר" גבי מעילה בהקדש, כיון דיסוד חיובו הוא מחמת לקיחת הנאת מהקדש לצורכו, וכיון דלא אפשר אינו נחשב לקיחת הנאה לצורכו. וד"ז מוכרח גם בסוגיא בפסחים כז. בעצי הקדש, דבמבשל בהם נאסר מדין שבח עצים בפת, דיל"ע לדברי הגר"ח דחיוב מעילה הוא מדין גזילה, מה שייך לאסור כאן מדין שבח עצים בפת, ואטו בגזל מחברו עצים נימא דין שבח עצים בפת? ומוכח כמו שביארנו, דגם להגר"ח יסוד החיוב במעילה הוא מדין איסור נהנה ומשתמש בהקדש, אלא דתשלומיו הם בגדרי גזילה.
♦
פטור אינו מתכוין
נתבארה לעיל שיטת הרמב"ם דגם בחיוב מעילה יש את הפטור דאינו מתכוין ליהנות מהקדש, דפטור. והנה, בהא דבאינו מתכוין בשבת דפטור, מבוארים ב' טעמים באחרונים - האחד, דהמעשה אינו מתייחס אליו, ועוד, דכיון דאינו מתכוין למעשה שעושה לא חשיב מעשה חרישה, ובפסיק רישיא דמודה ר"ש, היינו דנחשב כוונה למלאכה דידיה [ולשון רש"י בסוכה לג: ד"ה והא מודי ר"ש דכיון דא"א שלא תמות כמתכוין חשיב ליה, וכ"כ בתוס' הרא"ש בפסחים כה:]. ואפילו אם נאמר דל"ה כוונת מלאכה, מ"מ חשיב רצון לעשיית חריץ כיון דהוי בהכרח, וממילא מקרי עושה מלאכת חרישה, דאם הוי אינו מתכוין אמרי' דהוא עושה גרירה ול"ה מעשה חרישה, אך בפס"ר נחשב עשיית מלאכת חרישה [ועי' בריטב"א שבת קג, א: "תמיהא מילתא טובא כל היכא דפסיק רישיה ולא ימות מאיזה טעם יתיר רבי שמעון משום דלא ניחא ליה, דהא טעמא דתלמודא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות היינו משום דכיון דלא סגיא דלא אתעביד מלאכה הרי הוא כאילו נתכוון ומלאכת מחשבת הוא, וא"כ מה לי אי ניחא ליה או לא ניחא ליה"].ובפסחים שם דאמרי' גבי הנאה פטור אינו מתכוין אף דבמציאות נהנה, מוכח דבהנאה אין איסורו מעשה ההנאה אלא לקיחה מדבר האסור בהנאה, וכמו שביאר בשערי ישר (ש"ג פכ"ה) ובקו"ש (שם אות קטז). וברבנו דוד שם נראה דבלא אפשר ל"ח הנאה, דכל דאינו מתכוין או בלא אפשר ל"ח הנאה, ויסוד הפטור הוא "הנאה הבאה לאדם בעל כורחו" דזה לא חשיב הנאה.
♦
סיבת ההיתר בלא אפשר
בתוס' בפסחים שם (ד"ה לא אפשר) כתבו: "ומיירי כגון דלא הוי פסיק רישיה דבפסיק רישיה מודה רבי שמעון וכו' דהא בשמעתא מייתי עלה מידי דאורייתא כגון מעילה וכלאים ופסול פרה וצ"ל דכל הנהו דמייתי לא הוי פסיק רישיה". ובתוס' הרא"ש ותוספות הר"ש משאנץ הוסיפו דל"ה פסי"ר כיון שהוא יכול לסתום נחיריו עכ"ל. ונראה דמה שהוא לא עושה כן אח"כ זה אינו טעם לאסור גם בלא הפטור של לא אפשר, דמ"מ אין כאן מעשה לאסור אותו, והנידון הוא רק על הכניסה למקום שיהיה בו הנאה. וכן מבואר בתוס' שם כו, א ד"ה לאותן וז"ל "ליכא איסורא אלא שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר דהא אמרינן לא היתה כלה צריכה להתבשם בירושלים מפני ריח הקטורת".ובחפץ חיים בשמיה"ל (כלל ו בבאמ"ח סקי"ד) כתב דההיתר של הנאה הבאה לאדם בע"כ היינו משום דההנאה באה ממילא וליכא מעשה לקיחת הנאה, אבל בהולך, היכא דודאי יהנה ההליכה הוי מעשה של לקיחת הנאה, אבל אם יכול לסתום נחיריו שוב בהליכה אינו מונח ודאי איסור והדר מילתא דהוי הנאה הבאה בע"כ דשרי, כיון דאין בו שום מעשה וההנאה באה לו ממילא עכתו"ד. ודברי הח"ח נסובים בהלכות לשה"ר וז"ל: "לענין שמיעת לשון הרע דהכא נמי כיון דלכתחלה לא בא לכאן בהחבורה בשביל השמיעה רק לענין אחר וגם עתה לא ניחא ליה בשמיעת דברים של לשון הרע וכיוצא בזה בודאי לא עבר על איסור השמיעה ואף על גב דאינו אוטם אזניו בעת השמיעה, ואם כן לכאורה הוא פסיק רישא לשמוע וכו' זה אינו דיש לומר דשם איירי בענין שהוא עושה מעשה אך דלא מכוין ולזה אמרינן כיון שהוא פסיק רישא אף דלא ניחא ליה אסור, מה שאין כן הכא דבהשמיעה אינו עושה שום מעשה כלל ובעת הליכתו והתקרבותו לישב בין החבורה עדיין אינו מוכרח שידברו לשון הרע שיחשב על ידי זה הליכתו למעשה, וגם אינו מוכרח הוא שישמע על ידי הליכתו שעל ידי זה נצרף הליכתו להשמיעה דנימא דכיון דהוא פסיק רישא הוי כאלו הלך כדי לשמוע שהרי יכול לאטם אזניו מלשמוע, ואם כן לא נוכל לצרף הליכתו להשמיעה, ואף ששומע אחר כך ואינו אוטם אזניו אינו עושה בזה מעשה כלל ובשלמא אם היה ניחא ליה בהשמיעה היה נקרא לא אפשר וקמכוין דפסקינן דאסור אבל כיון דלא ניחא ליה שרי".
ומתבאר דע"י ההילוך חשיב כוונה להריח ולקיחת ההנאה, והיינו דהרי במריח גרידא אינו אסור, וכמבואר בתוס' הנ"ל גבי כלה דמבושמת מריח הקטורת, ורק בהולך כאן חשיב קירוב והליכה לצורך הריח, דהוי פס"ר. ובלא אפשר אמרי' דלא חשיב הליכה לצורך הריח אלא הליכה גרידא, ובפס"ר חשיב דהולך לצורך בשביל להריח, וכיון דיכול לסגור נחיריו אין בהליכה צירוף להנאתו, והיינו דהנאה בצירוף ההליכה היא המחייבת. ובזה ניחא דברי הרא"ש הנ"ל שכתב דביכול לסתום נחיריו אין בהליכתו פס"ר לגרום ההנאה. ומה"ט מבואר בח"ח שם גבי שמיעת לשה"ר דאם בתחילת ביאתו לכאן לא היה מוכרח שידברו לשה"ר ליכא איסור, כיון דבשמיעתו ל"ה מעשה ל"ח פס"ר.
ובתורא"ש ב"מ ל. כתב דמסתבר דגם בלא אפשר בפס"ר אסור, וכ"נ בתורא"ש לפנינו, ואזיל לשיטתו. ובתורא"ש אזיל לשיטתו גם בפסחים בדף כו. דעי"ש שהקשה גבי צילו של היכל דהוי פס"ר, ותירץ דאינו ודאי שיהנה מהצל, וכוונתו כתוס' הרשב"א. עכ"פ מוכח מקושיייתו דבפס"ר גם היכא דלא אפשר חייב.
ומבואר בזה דאם לא אפשר אין ההליכה מתייחסת לצורך של להריח מע"ז, וכיון דהוי פס"ר מיקרי הליכה לצורך ע"ז, וכנ"ל. אמנם ברא"ש לפנינו, וכן ברא"ש בפ' כל כתבי, מבואר דבפס"ר אנן סהדי דמתכוין. וא"כ בדינא דלא אפשר הלא ההיתר הוא משום דלא אפשר ולא חשיב עשיה, וא"כ מה מהני הא דהוי פס"ר הא בלא"ה הוי מתכוין? וע"כ דפס"ר מצד עצמה מחשיבו לעשייה של הך מלאכה, ובגורר ספסל מיקרי עשייה של מלאכת חרישה, כיון דהוי פסיק רישיה, ולכן אסור גם בלא אפשר.
ומצאתי בלשון הרע"א בדו"ח על התוס' פסחים כב: שכתב בתו"ד דבפס"ר בלא אפשר חשיב "כאפשר", ולכאורה כוונת הרע"א דאם הוי פס"ר הוי כאפשר, כיון דנחשב הליכה לצורך להריח מע"ז, וכמש"נ.
♦ ♦ ♦