רב קהילת חניכי הישיבות (רמב"ם)
באיסור מלאכה בחוה"מ אם מה"ת או מדרבנן
א. כמה נ"מ אם איסור מלאכה מה"ת או מדרבנן
ילפינן מקראי במסכת חגיגה דף יח. דאסור לעשות מלאכה בחוה"מ, ודנו הראשונים אם איסור זה הוא מדאו', או מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ומצינו בפוסקים כמה נפק"מ בזה.א. בביאור הלכה (סי' תק"ל) כתב נפק"מ לענין ספיקות אי אזלינן בהו לקולא או לחומרא [וכ"כ הביאוה"ל בריש סימן תקל"ז ע"ש].
ב. הפמ"ג (תק"ל א' בא"א) דן לענין פסול עדות, דאי איסור מלאכה הוי דאורייתא נפסל לעדות ואי דרבנן לא.
ג. בהא דכתב הריב"ש (סי' רכ"ו) דשרי לעשות מלאכה בחוה"מ במקום כבוד הבריות, וכ"ז שייך רק אם הוי איסור דרבנן, אבל אם אסור מדאורייתא אין להתיר משום כבוד הבריות.
ד עוד מצינו במג"א (תקלח ב) לענין אם עשה דבר דלא אבד במועד, דקנסוהו חכמים וקנסו נמי בנו אחריו, וכתב המג"א בשם רבינו ירוחם דכל מה דקונסים את בנו אחריו הוא רק אי הוי איסור דאורייתא.
אמנם נחזי אנן, דאין הכרח בהנך נפק"מ דזה תלוי אם איסור מלאכה בחוה"מ הוי מדאו' או מדרבנן, וכדיבואר להלן.
דהנה לענין הנ"מ הא' לענין ספיקות, עיין להלן אי"ה דמצינו כמה אופנים דאף דאין איסורן אלא מדרבנן, מ"מ לא אזלינן בספיקן לקולא כיון שעיקרן מד"ת. והיינו דלמ"ד דאיסור מלאכה בחוה"מ הוי דאו', בכל איסורי חוה"מ אזלינן לחומרא אף הנך דלא אסירי אלא מדרבנן [אמנם בד' הרמ"א נר' דלא ס"ל כן כדיבו' להלן אי"ה].
ולענין הנ"מ הב' לגבי פסול עדות, לכאו' אף אם איסור מלאכה הוי מן התורה, הדבר תלוי מה גדר איסורו, האם הוי איסור לאו, או עשה, או רק איסור תורה בלבד.
דהנה בגמ' חגיגה שם מצינו כמה ילפותות לאיסור מלאכה בחוה"מ, דר' יאשיה יליף לה מאת חג המצות תשמור, ור' יונתן יליף לה מק"ו, ור"י הגלילי יליף לה מלא תעשה כל מלאכה, ור"ע יליף לה מקרא דמקראי קודש, ובברייתא ילפינן לה מעצרת.
ולכאו' יש נ"מ בין התנאים, דלר' יאשיה וריה"ג הוי לאו ולוקין עליו (ולר"י הוי נמי לאו רק שאין עונשין מן הדין), ומאידך לר"ע ודעימיה הוי עשה בלבד ואין לוקין עליו. וכ"כ המנח"ח (מ' שכ"ג). אמנם, הנמו"י (ו. מדפי הרי"ף) כתב דלר"י אין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות. ועכ"פ שמעינן מיניה דהוי איסור לאו. וכ"נ מדברי הרמב"ן בע"ז (כב.) דכתב דאיסור מלאכה בחוה"מ אינו אלא עשה, כיון דקיי"ל כר"ע דיליף לה ממקרא קודש, ש"מ דלאידך תנאי הוי לאו. [ובפמ"ג הנ"ל הביא מהרמב"ן דחוה"מ במה שנאסר שווה ליו"ט לגמרי, והיינו דהוי לאו גמור, וזה סותר לד' הרמב"ן הנ"ל]
אמנם הטורי אבן (חגיגה שם) נקט דלא פליגי תנאי בהכי, וכו"ע מודו דיש איסור לאו במלאכת חוה"מ ולוקין עליו, עש"ה בדבריו.
ובפמ"ג שם כתב דאפשר דאיסור מלאכה בחוה"מ אין בו לאו או עשה, אלא איסור תורה בלבד ככל דבר הבא מריבוי. [ובזה יש ליישב מה שהקשה הנמו"י (ריש מכילתין) והמ"מ (רפ"ז מהל' יו"ט) דאם מלאכת חוה"מ אסורה מה"ת, מדוע היא לא נמנית במנין המצוות, ולדברי הפמ"ג כיון דל"ה לאו ועשה אלא ריבוי בלבד, אינו נמנה כמצווה בפ"ע.]
העולה מזה דבאיסור מלאכה בחוה"מ אם הוי מדאו', יש בו ג' צדדים - לאו או עשה או ריבוי בעלמא. ומעתה לענין פסול עדות רק אם נסבור כהנך שיטות דהוי לאו גמור, נפסל נמי לעדות [ובלאו שבכללות יל"ע אם נפסל לעדות, ועיין חו"מ סי' ל"ד בפ"ת סק"ה.]
ולענין הנ"מ הג' לגבי כבוד הבריות, אף דהריב"ש נקט דאם איסור חוה"מ הוי דרבנן שרי מפני כבוד הבריות, מ"מ אין הכרע כן לכו"ע, דלא כל איסור דרבנן הותר לצורך כבוד הבריות, כדחזינן בשו"ע (שי"ב ו' ובמג"א סק"י), וכן מבואר בביצה (לב:) דאהל ארעי הותר במקום כבוד הבריות, ובנין עראי לא הותר. וש"מ דלא התירו במקום כבוד הבריות כל איסורים דרבנן. ומשו"ה אף אם איסור מלאכה בחוה"מ הוי דרבנן אין הכרח שהוא הותר מפני כבוד הבריות.
♦
ב. ג' שיטות בראשונים בדין איסור מלאכה בחוה"מ
בעיקר הנידון אם איסור מלאכה בחוה"מ הוי דאו' או דרבנן, מצינו בזה ג' דעות. יש ראשונים דסברי דכל המלאכות האסורות בחוה"מ הוו מה"ת (וכ"נ דעת רש"י) ויש ראשונים דסברי דכל איסור מלאכה בחוה"מ הוי מדרבנן (וכ"ה דעת התוס' ורא"ש). אמנם הרמב"ן (סוף הל' חוה"מ) עשה פשרה בזה (והלכו בשיטתו הרשב"א והריטב"א) דיש מהן שאסורין מה"ת ויש מהם רק מדרבנן, דכל מלאכה שאין בה דבר האבד, ואינה לצורך המועד אסורה מה"ת, אבל אם הוי דבר האבד או לצורך המועד מותרת מה"ת בכל אופן, ומה שאסרו במעשה אומן אף לצורך המועד, ובטירחא יתירה אף בדבר האבד, זה לא הוי אלא מדרבנן [וכן מכוין מלאכתו במועד. מאירי].והנה בגמ' חגיגה שם ילפינן מקרא דאיסור מלאכה בחוה"מ מסרן הכתוב לחכמים. והנה למאן דסבר דאיסור מלאכה דרבנן הוא, מיירי על כל המלאכות בחוה"מ ואי"ז אלא אסמכתא, ולמאן דס"ל דאיסור מלאכה דאו', הרי נמי נכללים בזה כל חילוקי הדינים של איסורי חוה"מ, שבכל הנך נמסרה ההכרעה לחכמים.
אמנם לפי"ד הרמב"ן הנ"ל נמצא דהא דמסרן הכתוב לחכמים לא קאי אלא על הנך ב' היתרים של דבר האבד וצורך המועד, שהם אלו שנמסרו לחכמים להכריע בהם להיתר, אבל האיסור בטירחא יתירה ומעשה אומן זה לא נמסר להם, ומדנפשייהו אסרי לה, ומה"ט הוו דרבנן.
ובזה יש לבאר את דברי הרמב"ן עה"ת (כג ז) דהקשה ע"ד רש"י דפירש כל מלאכת עבודה לא תעשו, דהיינו כל מלאכה שהיא דבר האבד, ומזה ילפי' בתו"כ דרק ביו"ט אסור בזה ולא בחוה"מ. והקשה הרמב"ן דא"כ למאי ילפי' מקרא בגמ' דמלאכה בחוה"מ מסרן הכתוב לחכמים, לאשמועי' דבדבר האבד שרי, ות"ל דילפינן כן מקרא דמלאכת עבודה לא תעשו, דדבר האבד ביו"ט אסור ובחוה"מ שרי.
ובפשו' דברי הרמב"ן צ"ב, הא מלבד ההיתר של דבר האבד, מצינו עוד חילוקי דינים, כגון טירחא יתירה דאסור אף בדבר האבד, ואומן דאסור אף לצורך, ולא שמעי' ליה מקרא, ובעינן למסרן הכתוב לחכמים.
אמנם הרמב"ן לשי' ניחא, דהא ס"ל דכל מה דמסרן הכתוב לחכמים היינו רק בעניין ההיתר של דבר האבד וצורך המועד, אבל כלפי האיסור במעשה אומן וטירחא יתירה לא נמסר הדבר לחכמים, והוי רק מדרבנן, ומזה הוכיח הרמב"ן מדבעינן למסרן לחכמים ש"מ דדבר האבד לא נלמד מקרא, אלא הוא מסברת חכמים דנמסר להם להכריע בכך.
ובדעת רש"י נראה דלשי' קאי, דס"ל דכל המלאכות אסורות בחוה"מ מדאו', ונכלל בזה נמי האיסור בטירחא יתירה ומעשה אומן, ולכך בעינן שימסר הדבר לחכמים ללמוד סברות אלו שאינן נלמדות מקרא.
♦
ג. בגדר ההיתר של צורך המועד אם הוא ממסרן הכ' לחכמים או לא
אמנם אכתי דברי הרמב"ן צ"ב, מה הקשה למאי בעינן למסור הדבר לחכמים, והרי בעינן זה להיתר של צורך המועד, דלא שמעי' ליה מקרא.והנראה מדבריו לכאו', דלהיתרא של צורך המועד לא בעינן מסרן הכתוב לחכמים, והטעם י"ל דיסוד ההיתר בצורך המועד הוא מלתא דאוכל נפש דשרי ביו"ט, דבחוה"מ שרינן טפי אף לכל צרכי המועד. ומקור הדבר אפשר שזה נלמד מגופיה דקרא, דביום הראשון והשביעי שבתון, וש"מ דשאר ימים לא נתחייבו בשביתה כיו"ט, והיינו באופן שעושה לצורך המועד, וכעין מה שהותר ביו"ט לצורך או"נ.
וכו נראה נמי מהרמב"ן (סוף הל' חוה"מ), דהביא להא דמסרן הכתוב לחכמים רק כלפי ההיתר של דבר האבד. וכן יל"ד מדברי רש"י בחגיגה (י"ח. ד"ה הא) דפי' מסרן הכ' לחכמים לענין להתיר בדבר האבד, ולא הביא התירא דצורך המועד. והיינו דצורך המועד ילפינן מגופיה דקרא, ומקרא דעצרת שמעינן דמסרן הכתוב לחכמים לענין התירא דדבר האבד.
ולפי"ז ניחא קו' הרמב"ן על רש"י, דמאחר דהיתרא דדבר האבד נלמד מקרא אחרינא, שוב אין צורך למסרן הכתוב לחכמים.
♦
ד. בגדר מסרן הכתוב לחכמים
והנה ביסוד הדבר דמסרן הכתוב לחכמים, לפי פשוטו נראה שהתורה עצמה אסרה מקצת מלאכות בחוה"מ ומקצתן התירה, רק שלא נתפרש להדיא מה בכלל האיסור ומה לא, ובהא נמסר לחכמים להכריע כפי דעתם מה נאסר. ולפי"ז עיקר האיסור הוא מה שאסרה תורה ולא ניתן לחכמים אלא לברר את הדבר.אמנם מלישנא דהב"י לא נראה כן, דז"ל (בסי' תק"ל) שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם, ויתירו מה שנראה להם. ודימה הדבר למש"כ הר"ן (על הרי"ף ריש יומא) לגבי יוה"כ, דהא דהתירו רחיצה בכמה אופנים, אף דאי הוי דאורייתא אין ראוי להתיר בהו, משום דמסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו.
ונרא' מדבריו דמסרן הכתוב לחכמים אין הכוונה דבכח חכמים לגלות מה אסרה תורה, אלא דניתן לחכמים הכח לאסור ולהתיר עפ"י דעתם, דבהם תלוי גדרי האיסור, והם לא מבררים מה אסרה תורה, אלא קובעים את האיסור מכח סברתם שלהם, וכדברי הר"ן גבי יוה"כ.
וכ"נ נמי בחינוך (מ' שכ"ג) מסרן הכתוב לחכמים, שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם, וחילקו המלאכות כפי רצונם ודעתם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם אסורה לנו מדאורייתא, ואשר התירו מותר מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב.
וכעי"ז כתב הלבוש (תק"ל) ודימה הדבר למה שאמרה תורה גבי קידוש החודש, שמסרה לידם ואמרה אתם אפילו שוגגים, וכן הוא גבי מלאכת חוה"מ שמסרה בידם לומר איזה מלאכה אסורה ואיזו מותרת לפי סברתם ודעתם. ונראה מזה דניתן הכח לחכמים לאסור עפ"י סברתם.
ויש להמתיק בזה מש"כ רש"י בחגיגה י"ח. לפרש את דברי הגמ' דמסרן הכתוב לחכמים להכריע איזהו יום אסור ואיזה מותר, ואיזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת. ופירש"י (ד"ה הא) איזה יום אסור, היינו דמקדשים עפ"י הראייה. ולכאו' צ"ב מאי שיאטיה דקידוש עפ"י הראייה להכא. אמנם להמבואר י"ל דהא אתא לאשמועי', דכשם שבכח חכמים לקבוע את החדשים והמועדים עפ"י הראייה, כך נמסר להם הכח לקבוע נמי את איסורי חוה"מ, דתרוויהו נמסרו להם לקבוע את דינם עפ"י סברתם, ולא רק לברר את דין התורה.
♦
ה. ביאור פלוגתת הראשונים לפי"ז
ויש מקום לפרש דיסוד נידון הראשונים בטירחא יתירה ומעשה אומן אם אסירי מדאורייתא או מדרבנן, תלוי בהא - דהרמב"ן סבר דלא נמסר לחכמים הכח לחדש איסורים מדעתם, אלא רק לגלות מה אסרה תורה, ולכך ס"ל דמעשה אומן וטירחא יתירה אי"ז סברא דאו' לאסור בכה"ג (כדנראה נמי בריטב"א בדף ב' דהא פשיט"ל מסברא דחילוקי דינים אלו לא הוו מדאו' ע"ש). ומאידך שא"ר דסברי דכל האיסורים בחוה"מ הוו דאורייתא, ס"ל דמסרן הכתוב לחכמים הכוונה דנמסר להם הכח לאסור עפ"י דעתם, ולכך כל מה שאסרו חכמים ממילא יש לזה תוקף של דאורייתא, דמה שראו חז"ל לנכון לאסור ממילא נעשה איסור תורה כיון שניתן להם כח לכך.ובזה מבוארים דברי הב"י (תק"ל), דלאחר שהביא דהרמב"ן עשה פשרה ומקצת המלאכות אסורות רק מדבריהם, כתב הב"י ול"נ דאיסור מלאכה דבר תורה הוא, אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם. ולכאו' צ"ב היאך למד מזה דלא כפשרת הרמב"ן הנ"ל.
אמנם לפי המבו' נראית כוונתו, דעיקר הבנת הרמב"ן היא דחז"ל אסרו מקצת מכח של תורה ומקצת מדבריהם, משום דמקצת מהאיסורים לא נראה להם שכך אסרה תורה, ואסרום רק עפ"י דעתם. וע"ז טען הב"י ול"נ דיסוד הדין שנמסר הכח לחכמים הוא שיאסרו ויתירו עפ"י דעתם שלהם, ולא לגלות מה אסרה תורה, ולכך כל מה שנאסר ע"י חכמים בחוה"מ ממילא יש לו תוקף של דאורייתא.
♦
ו. ביאור נידון הירושלמי אם ניתן לבטל איסור מלאכה בחוה"מ
והנה הראשונים הביאו את דברי הירושלמי דאר"א בר ממל אילו היה מי שימנה עמי התרתי לעשות מלאכה בחוש"מ כלום אסרו שלא לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ושמחים ויגעים בתורה, ואינון אכלין ושתין ופוחזין. ולמדו מזה הראשו' דאיסור מלאכה בחוה"מ הוי דרבנן, דאילו הוי דאו' היאך בעא ר"א לבטולי.אמנם לפי הנת' יש לומר, דאף אי כל המלאכות הוו דאורייתא, מ"מ הרי אי"ז נאסר אלא מכח דעתם ורצונם של חכמים, וממילא אם ראו חכמים שהיו פוחזין ומשו"ה לא רצו לאסור את כל המלאכות שנאסרו, רשאים הם, כיון שאין הדבר תלוי אלא ברצונם. ולפי"ז אתי שפיר להנך שיטות דכל המלאכות דאו' ומ"מ בעו חכמים לבטל מקצתן בכדי שלא יהיו פוחזין [אמנם לשון הירו' כלום לא אסרנום וכו' ומ' דיסוד האיסור ל"ה אלא מדרבנן, ואכן עיין בתוס' חגיגה יח. דכ' דמלישניה דהירו' משמע דל"ה אלא מדרבנן. ולפי"ד ניחא דמגוף ד' הירושלמי אין להוכיח כן אלא מלישניה].
והנה בעיקר ד' הירושלמי, יש להבין מה כוונת ר' אבא דאילו היו נמנים עימו היה מבטל איסור מלאכה, למה צריך שימנו עימו בכדי לבטל, ומדוע נמי לא נמנו עימו להתיר. ולפי פשוטו נראה דכיון דאין בי"ד מבטל דברי חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין, הכ"נ אמר ר"א דאילו יצטרפו עימו עוד בי"ד כזה שגדול ממי שקדם לו בחכמה ובמנין היה יכול לבטל דבריהם, וכיון שלא נמצא בי"ד כזה לא יכול הוא לבטל.
ואפשר לפרש עוד, דהנה בביצה דף ה. מבו' דאם בטל טעם התקנה לא בטלה התקנה, אמנם נחלקו הרמב"ם והראב"ד (הל' ממרין פ"ב הי"ב) אם בכה"ג בי"ד קטן יכול לבטל התקנה או לא. ולפי"ז נראה דכיון דכעת הם אוכלין ושותין ופוחזים נמצא דבטל טעם התקנה, וי"ל דדעת ר"א דכה"ג אף בי"ד קטן יכול לבטל דברי בי"ד שקדם לו, ובהא פליגי עליו חבריו, דבעינן גדול יותר בחכמה ובמנין, ולכך לא הצטרפו להתירו.
עוד יש לפרש דהנה כשיש נידון בבירור דין התורה, הרי בזה כל בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו, וכמו בנידון בירור שיעורין של תורה (עיין יומא דף פ.) ורק היכא שבי"ד הראשון תיקן תקנה דרבנן בזה אין בי"ד אחר מבטל תקנתו אא"כ הוא גדול הימנו.
ומעתה נחזי אנן לגבי מה שאסרו חז"ל בחוה"מ למה הוא דומה, ואם איסורין אלו הוו דרבנן ממש, פשיטא דבעינן שהבי"ד השני יהא גדול מהראשון, וכמו בכל תקנות חז"ל. ומאידך, אם איסורין אלו הוו מדאורייתא ממש, ולא נמסר לחכמים אלא לברר את דין התורה, וכדנת' לדעת הרמב"ן, לפי"ז נמי פשיטא דכל בי"ד יכול לחלוק על הבי"ד שקדם לו, ולברר את דין התורה באופן אחר עפ"י דעתו [אמנם הא דבעו לבטל לאיסורי חוה"מ בכדי שלא יהיו פוחזין, לאו לפרש דין תורה הוא בא, ומהא הוכיחו הראשו' דהוי מדרבנן].
אבל בהא יש להסתפק, לפי"מ שנת' דמסרן הכ' לחכמים היינו דבכח חכמים עצמם לקבוע את גדרי האיסור של תורה, בזה יש לדון מה הסמכות שיש לבי"ד אחר לבטל דבריהם, וי"ל בזה ג' צדדים: א. דלא ניתן לבטל דברי הראשונים כלל, דכיון דנתנה להם התורה כח לאסור עם תוקף של דאורייתא אין לשום בי"ד כח לשנות דבריהם. ב. דבי"ד של כל דור ודור יכול לבטל דבריהם, כיון דאינם באים לבטל תקנה של הראשונים, אלא מה שנאסר על ידם מכח שנמסר להם מהתורה, ולבי"ד השני ג"כ נמסר כח זה לאסור עפ"י דעתו, ומשו"ה הוא מבטל את דברי הבי"ד שקדם לו. ג. דהוי ככל תקנת חז"ל, דבעינן שיהיה השני גדול מן הראשון בחכמה ובמנין.
ולפי"ז י"ל דזהו נידון ר"א וחבריו אם יכולים לבטל דברי בי"ד שקדם להם אף דאינם גדולים מהם, כיון דהכא כל תקנתם היא מכח תוקף של תורה וכדנתבאר.
♦
ז. היאך קיי"ל אם איסור מלאכה מה"ת או מדרבנן
כתב השו"ע (סי' תק"ל) חוה"מ אסור במקצת מלאכות, ומותר בקצתן הגה: לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר. וכתב המג"א דמלשון הרמ"א יש ללמוד דאיסור מלאכה בחוה"מ הוא דאו', שלא הוצרכו חז"ל לאסור אלא להתיר (וכ"כ הגר"א), אמנם בדעת השו"ע דייק המג"א דס"ל דהוי דרבנן מהא דהקיל (בסי' תקל"א) לגלח בשפה, וש"מ דכל איסורו מדרבנן (כן ביאר הלבושי שרד).וע"ע ברע"א שם דהוכיח נמי בדעת השו"ע דהוי דרבנן, מדפסק (סו"ס תקל"ו) להקל להעמיד תרנגולת על הביצים, אף אם לא עמדה עליהם ג' ימים, וכדעת ר' אמי בגמ' (פסחים נה:) דחיישינן אף להפסד מועט, וש"מ דאיסור מלאכה בחוה"מ הוי דרבנן.
ומקור דברי רע"א להוכיח מתרנגולת הוא מהרא"ש (פסחים שם) והטור, דכתבו דדין העמדת תרנגולת תלוי אם מלאכת חוה"מ אסורה מדאו' או מדרבנן, דאי הוי מדאו' ראוי להחמיר, ואם מדרבנן יש להקל, ומדפסק המחבר לקולא, ש"מ דס"ל דמלאכת חוה"מ מדרבנן.
ויש להקשות לפי"ד האחרונים דהמחבר פסק לקולא בכמה דוכתי, כיון דס"ל דאיסור מלאכה אינו אלא מדרבנן, א"כ מדוע לא השיג הרמ"א התם דראוי להחמיר בהנך דוכתי, כיון דס"ל דיש איסור מלאכה בחוה"מ מדאו'. אמנם נר' להלן דבאופנים אלו ליכא מלאכה דאו', ומה"ט י"ל דסבר הרמ"א דאזלינן ביה לקולא וכדלהלן.
דהנה יל"ע בעיקר הדבר דתלו הנידון בתרנגולת האם איסור מלאכה הוא מדאורייתא או לאו, והרי בהעמדת תרנגולת אין שום מלאכה מלבד טירחא בעלמא, וא"כ אף אי מלאכת חוה"מ אסורה מדאו', כאן האיסור מדרבנן, ומ"ט אזלינן ביה לחומרא [וכן הקשה במור וקציעה].
ויש מקום לומר דבהעמדת תרנגולת שייך נמי איסורי מלאכה, כגון אם צריך להחזירה ע"י מלאכה גמורה, דבזה נמי סבר רב אמי דשרי, משום דחששו להפסד מועט, וטעם הדבר הוא משום דכל איסור המלאכה אינו אלא מדרבנן, ומזה הוכיחו הראשו' דאיסור מלאכה בחוה"מ הוי דרבנן.
ובאופן אחר י"ל דנידון הגמ' אם להפסד מועט חששו או לא, אי"ז שייך רק לענין העמדת תרנגולת, אלא יש עוד אופנים דיש לדון בהם להתיר מלאכה בחוה"מ משום הפסד מועט. ומה"ט עיקר נידון זה נוגע נמי בשל תורה, ולכך אם איסור מלאכה בחוה"מ הוי דאו', ראוי לילך בנידון זה לחומרא, כיון דעיקר ספק זה שייך בדאו'.
אמנם י"ל עוד, דלמאן דס"ל דעיקר מלאכת חוה"מ אסורה מדאו', נמצא שעיקרו מה"ת, ומה"ט כל מה שנאסר בחוה"מ אף מדרבנן אזלינן ביה לחומרא, כיון דשורש איסורו מה"ת. [וכ"נ קצת מלשון ביאוה"ל בסי' תק"ל בסו"ד, דרק משום שעיקרו דרבנן אזלינן ביה לקולא ע"ש.]
וכ"נ נמי מדברי הב"י, דבגמ' (דף יב:) אמרו גבי קצירת השדה דאם אין לו מה יאכל שרי, ולאדם חשוב אסור, והקשה הב"י (סי' תקל"ז) מדוע לא הזכירו הפוסקים דין זה של אדם חשוב, ותירץ דכיון דאיסור מלאכה הוא מדרבנן, יש להקל כרב דמתיר אפילו לאדם חשוב. והדברים צ"ב, שהרי האיסור על אדם חשוב לכו"ע הוא מדרבנן, וא"כ מאי נ"מ אם עיקר מלאכה אסורה מה"ת או לא. וחזינן דאם עיקר איסור מלאכה מדאו' הוא, אזלינן לחומרא אף במה שנאסר מדרבנן, כיון דעיקרו דאו'.
וגדולה מזו מצינו בפרק אלו מגלחין (דף יד.) דדנו באומן שנאבדה לו אבידה אם מותר לו לכבס או לא, ואזלינן ביה לחומרא, ואף שאיסור כיבוס אינו אלא מדרבנן, ואף מדרבנן לא נאסר מלתא דמלאכה, אלא מגזירה שלא יכנס למועד כשהוא מנוול (ודמי לאנשי משמר דאסרו להם נמי לכבס מה"ט.) וצ"ב א"כ מ"ט אזלינן ביה לחומרא [וכבר הקשה כן בא"ר בסי' תקל"א ע"ש.] אמנם בנוב"י או"ח (י"ג) כתב דאיסור כיבוס הוי נמי בכלל איסור מלאכה, ולפי"ז ניחא דהוי עיקרו דאו'.
וכיו"ב צ"ל כלפי מה שהובא לעיל מד' השו"ע דפסק להקל לגלח בשפה, ומזה למד המג"א דס"ל דאיסור מלאכה הוי דרבנן, ואף דגילוח במועד ג"כ אסור רק מתקנתא שלא יכנס מנוול למועד, חזינן דמ"מ חשיב ג"כ עיקרו דאו', ואם עיקר איסור מלאכה הוא דאו' ראוי להחמיר בזה.
אמנם בדעת הרמ"א דלא פליג על המחבר בכל אופנים אלו, לכאו' נראה דס"ל דאף אי עיקר איסור מלאכה בחוה"מ הוא מדאו', מ"מ באופנים שנאסרו רק מדרבנן אזלינן לקולא, ומשו"ה לא השיג הרמ"א ע"ד המחבר בכל הנך דוכתי.
♦
ח. פלוגתת השו"ע והרמ"א לענין הנחת תפילין בחוה"מ וסתירת דבריהם
בתוס' מו"ק דף י"ט. (סוד"ה רבי יוסי) כתבו דאם איסור מלאכה בחוה"מ הוא מדאו' חשיב אות ואין מניחין בו תפילין, אבל אם איסורו רק מדרבנן ל"ח אות ומניחין בו תפילין. אמנם הם כתבו די"ל דהוי אות משום מצוות מצה וסוכה. ובשו"ע (סי' ל"א ס"ב) נחלקו בזה השו"ע והרמ"א, דהשו"ע פסק דאין מניחין תפילין בחוה"מ דיש בו אות, והרמ"א פסק דמניחין. והנה לפי"ד המג"א הנ"ל נמצא דיש כאן סברות הפוכות, דהשו"ע דס"ל דאיסור מלאכה הוי דרבנן סבר דיש אות בחוה"מ, והרמ"א דס"ל דאיסור מלאכה דאו' ס"ל דאין בו אות, וצ"ב.וליישב דעת המחבר י"ל דאף דס"ל דאיסור מלאכה הוא מדרבנן מ"מ ס"ל כדכ' התוס' דמשום מצה וסוכה הוי אות (וכ"ד הגר"א דמצה חשיבא אות לפטור, כדביאר במע"ר (קפ"ה) דמשום שיש מצוות אכילת מצה כל שבעה מה"ט הוי אות לפטור. ואף דס"ל לגר"א דאיסור מלאכה הוא מדאו' מ"מ הוצרך לזה ועיין).
אמנם בד' הרמ"א דס"ל דיש איסור מלאכה דאו', ומ"מ אין אות בחוה"מ, צ"ב מאחר שאסור במלאכה מ"ט לא חשיב אות.
♦
ט. בגדר איסור מלאכה בחוה"מ אם משום שביתה או ממקרא קודש
וליישב את דברי הרמ"א יש להקדים, דהנה התוס' הוכיחו דאיסור מלאכה בחוה"מ הוא מדרבנן, דלא מצינו יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר.[ובטורי אבן ורש"ש (חגיגה שם) הקשו הא יו"ט נמי מותר במקצת מלאכות לצורך אוכל נפש. ולמש"נ לעיל מהרמב"ן י"ל דההיתר של צורך המועד אינו בכלל מה דנמסר לחכמים, ורק ההיתר של דבר האבד ילפינן מקרא דמסרן הכתוב לחכמים. ולפי"ז ניחא, דאיה"נ דכלפי צורך המועד, שפיר יש להתיר בחוה"מ טפי מיו"ט, כמו דביו"ט שרי טפי משבת, ורק לענין דבר האבד הקשו הראשונים דלא שייך שיהא מקצתו מותר].
ובעיקר קו' תוס' היאך שייך יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור, לכאו' יש ליישב עפ"י המבואר ברמב"ן הנ"ל, דלר"ע ילפינן לאיסור מלאכה ממקרא קודש ומשו"ה לא הוי אלא עשה. ולכאו' צ"ב, שהרי מקרא קודש אין עניינו לשבות ממלאכה, אלא לקדש את היום, כגון ע"י אכילה ושתייה, או כסות נקייה, או כדכתב רש"י בשבועות (יג.) דמזכיר את קדושת היום, ובתוס' (שם ד"ה לא) כתבו דשובת לשם קדושת אותו יום, וא"כ מ"ט ילפינן מזה הכא איסור מלאכה.
ונראה בזה דאיה"נ דלפי מאי דילפינן איסור מלאכה ממקרא קודש, אין גדר איסור המלאכה משום שביתה, אלא עניינו להימנע ממלאכה כדי לייחד את היום ולקדשו, דע"י זה שהאדם נמנע ממלאכה קוראו ליום קודש, וכמו דבשבת מייחדו באכילה ושתייה, מייחדו בחוה"מ במניעה ממלאכה.
ובזה יש ליישב נמי מה שהקשה הרש"ש בחגיגה שם מדברי ר"ע גופיה דקאמר בר"ה (לב.) דממקרא קודש דיו"ט ילפינן ברכת קדושת היום, וא"כ היאך למד מזה בחוה"מ לאיסור מלאכה. ואכן לפי המבו' ניחא, דבכל דוכתי ענין המקרא קודש אחד הוא, להראות שהיום מיוחד ומובדל, רק שביו"ט, דיש בלאו הכי איסור מלאכה משום שבתון, בהכרח מתקיים המקרא קודש ע"י הזכרת הקדושה, אבל בחוה"מ, שאין בו שבתון, מקיימין את המקרא קודש ע"י מניעה ממלאכה.
ומעתה לפי"ז מיושב היאך מצינו יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר, דאיה"נ אם דנים משום איסור מלאכה, אין לחלק בין המלאכות ואם נאסרו מקצתן נאסרו כולן, אבל אם דנים משום מקרא קודש, בזה אין שורש המצווה לשבות ממלאכה, אלא לייחד את היום ולקדשו משאר ימים, ובהא סגי להימנע ממקצת מהמלאכות כדי שיתייחד היום ליקרא קודש.
ויש להוסיף בזה עוד, דכשם שגדר זה של מקרא קודש גורם להקל, דסגי לאסור מקצת מלאכות, הכ"נ י"ל להיפך, דכיון דגדר החיוב הוא לקראו קודש ע"י להימנע ממלאכות, לכך אף מה שלא נאסר משום שביתה יתכן דאסור בחוה"מ משום מקרא קודש, וכדלהלן.
הנה, התוס' במו"ק (י"ב: ד"ה מכניס) דנו מהו איסור אסיפה של האסיף בחוה"מ וכתבו דהוא משום טירחא, ומשו"ה נסתפקו בטירחה בלא מלאכה אם יש בזה איסור או לא. והנה, הא דאין לאסוף בחוה"מ אמרו זאת על הפסוק דחג האסיף, ומהא למדו הראשו' דאיסור מלאכה בחוה"מ דאו'. וצ"ב מה"ט לאסור בטירחא בלא מלאכה, והרי בשבת ויו"ט לא שמענו איסור אלא במלאכה.
אמנם לפי המבו' ניחא, דיסוד האיסור בחוה"מ הוא לאו משום שבתון אלא ממקרא קודש, ובכדי לקרוא אותו לקודש בעינן להימנע מכל טירחא אף כשאין בה מלאכה, ול"ד לשבת ויו"ט, דהמקרא קודש שלהם מתקיים ע"י אכילה ושתייה, וזכירת קדושת היום, וכל איסורם במלאכה הוא רק משום שביתה. [אמנם בגמ' שם הקשו גם על יו"ט דאסור לאסוף בו, דמלאכה ביו"ט מי שרי, וקשה שהרי זו טירחא בלא מלאכה וצ"ע.]
ועיין עוד בב"י (תק"מ ב') דהביא מהסמ"ג דמותר ליטול גבשושית מהבית בחוה"מ, דאף דמלאכה גמורה היא מ"מ שרי בחוה"מ כיון שאין בה טורח. ומבו' לפי"ז יותר מכך, דכל גדר האיסור בחוה"מ הוא רק טירחא, ומלאכה לחודה לא אסירא. והטעם י"ל כנ"ל, כיון דיסוד האיסור הוא משום מקרא קודש ולאו מתורת שביתה. (אמנם עי' מ"ב שם סק"ז דנר' דפי' את דברי הסמ"ג באופ"א קצת עש"ה.)
ולפי המבו' יש ליישב את דברי הרמ"א לענין תפילין, דאף דס"ל דאיסור מלאכה בחוה"מ הוא מדאו' מ"מ סבר דחוה"מ ל"ח אות. והטעם, דרק תוס' לשיטתם דסברי דגדר איסור מלאכה משום שביתה הוא, לכך נקטו דאם יש בו איסור מלאכה דאו' חשיב אות. אבל אם גדר איסור מלאכה הוא משום מקרא קודש, א"כ י"ל דכמו שמצוות מצה וסוכה אינו גורם שיהא בו אות, הכ"נ משום דין מקרא קודש לא חשיב אות, ומה"ט סבר הרמ"א דאף דחוה"מ אסור במלאכה מ"מ חייב בתפילין.
♦
י. שבתו של גר תושב כדין מקרא קודש של חוה"מ
והנה בכריתות (דף ט.) נחלקו תנאי לגבי גר תושב כיצד הוא משמר שבתו, ודעת ת"ק דעושה מלאכה כמו בחולו של מועד. והנה הא וודאי דל"ש לאסור עליו איסור זה מדרבנן, ובהכרח דהוא דין דאורייתא, וכ"נ הטורי אבן (חגיגה י"ח. באבני מילואים). אמנם בחזו"א (שביעית כ"ג ד', ד"ה ע"ז כד) כתב דהוא דין דרבנן כלפי דידן, דאסור לקבלו כגר תושב אלא בתנאי שיקבל לשמור שבת כשיעור זה.ואם דין זה הוא דאורייתא, נראה דגדר הדבר הוא, דהמצות שבת בגר תושב לאו מתורת שביתה הוא, דאכתי לא נתחייב בהכי, וכל חיובו כעת הוא לייחד את יום השבת להיות יום מקודש, שלא תהא השבת כשאר ימים. ומצינו גדר כזה בחוה"מ שלא נאסר במלאכה משום שביתה, ומ"מ נתחייבנו לייחדו משאר ימים ע"י הימנעות מקצת מלאכה, ומה"ט ילפינן ליה לשבת של גר תושב מחוה"מ, דזהו האופן שבו חייבה תורה להימנע ממלאכה מדין מקרא קודש.
ולפי המבו' לעיל נמצא דיתכן שגר תושב יהא מוזהר בשבת טפי מישראל, דיהא אסור בטירחא אף בלא מלאכה, כמו בחוה"מ. וביאור הדבר, דישראל שמצווה על שביתה בשבת, אי"צ להבדיל שבת משאר ימים ע"י מלאכה, ומשא"כ גר תושב דרק ע"י הימנעות ממלאכה מייחד את היום לקדושתו, לכך אסור כל מידי דטירחא.
♦
יא. בחומר מלאכת קרקע לדעת הרמב"ן
עי' ברמב"ן בע"ז (כב.) דעשה פשרה במלאכת חוה"מ באופ"א, דבעבודת קרקע דהוי טירחא גדולה אסור מדאו', ושאר מלאכות אסירי מדרבנן. וכבר מצינו כיו"ב דעת ר' יוסי להלן דבקרקע אין היתר של דבר האבד, וחזינן דיש חילוק בין מלאכת קרקע לתלוש. ועיין כיו"ב ברע"א יו"ד סי' ב' בשם התשב"ץ, דהא דמחלל שבת בפרהסיה הוי מומר, היינו רק שעבר על עבודת קרקע [ויש להעיר, אטו יהא בזה דין הקל הקל, להתחייב לחלל שבת דוקא במלאכת תלוש במקום פיקו"נ].ולפי דברינו הנ"ל יש לבאר דהא דמחלל שבת הוי מומר משום דאינו מכיר בייחודיות של יום השבת, ועושהו כיום חול. ומשו"ה ס"ל לתשב"ץ דבכל מלאכות הוא סותר רק את מצוות השביתה, אבל אינו מבטל את עיקר השבת, ורק ע"י עבודת קרקע דהוי טירחה מרובה, בזה ניכר דמבטל תורת שבת מיניה ועושהו כחול. וכמש"כ הרמב"ן לגבי חוה"מ, דכיון שתכלית איסור מלאכה בחוה"מ היא למקרא קודש, לכך סגי לימנע מעבודת קרקע, שטירחתה מרובה.
[ולפי"ז מצינו ג' דוכתי דהאיסור מלאכה הוא בכדי לקרוא את היום לקודש: א. חוה"מ. הן לאסור בטירחא בלא מלאכה, והן להתיר במלאכה שאין בה טירחא וסתירה לייחוד היום. ב. גר תושב. שכל ענין השבת אצלו הוא ייחוד היום. ג. לגבי מומר. דלא סגי שיעבור על איסור שבת כדי ליעשות מומר, אלא בעינן שיבטל את ייחודיות היום, וזה רק ע"י טירחא של עבודת קרקע].
והנה, כ' הרמב"ן בפ' אמור (כ"ג כ"ד) והביאו הריטב"א (ר"ה לב:) דמי שעובר על כל השבותין בשבת עובר על דין שביתה מה"ת, ולפי"ז יש לומר נמי לענין איסור טירחא בחוה"מ דחמיר טפי, משום דבשבת ויו"ט שיש איסור מלאכה גמור, אם טורח בלא מלאכה עדיין הוי שביתה. ומשא"כ חוה"מ דאין בו איסור מלאכה לגמרי, אם לא ישבות מטירחא לא יחשב שבתון. ואמנם ברמב"ן גופיה בתו"ד מבואר, דדין זה דשביתה אינו נוהג בחוה"מ.
♦ ♦ ♦