ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות
ענייני סוכות ושמיני עצרת בהלכה ובאגדה
בענין חג דשמיני עצרת [ואם איכא תשלומין לשמע"צ], ובענין אם אומרים תחנון אחר שמע"צ עד ר"ח חשון
שו"ע ס' תרס"ח סעיף א': ליל שמיני אומר בתפלה ותתן לנו את יום שמיני חג עצרת בזה, וכ' הרמ"א הגה ואנו נוהגים שאין אומרים חג בשמיני דלא מצינו בשום מקום שנקרא חג, אלא אומרים יום שמיני העצרת [כוונתו דבתורה לא מצינו דנקרא חג, ויעוי' בהג' הגרעק"א שהביא דברי הירושלמי הובא בר"ן ר"פ הנודר מן המבושל דבלשון תורה לא איקרי חג, ורק בלשון בנ"א, וציין לדברי הרד"ק הושע פרק ב' פסוק י"ג עה"פ והשבתי חגה וכל מועדה והביא בשם רס"ג, דחגה היינו ג' רגלים, וכל מועדה, ר"ה יוה"כ שמע"צ, מבואר דלא קרינן ליה חגה, ובביאור הגר"א ציין לסוכה מ"ח דאמרינן יו"ט אחרון של חג, ואמרינן שמנה ימי החג, ולכאו' כוונת הרמ"א דבמקרא לא קרי ליה חג].והנה בביאור הגר"א כ' ע"ד הרמ"א דלענין החגיגה תשלומין דראשון הוא, ובמס' סופרים פרק י"ט כתוב כן על שביעי של פסח [וכוונת הגר"א דשם חג הוא משום הקרבן חגיגה ועיין ביאור הגר"א נחום פרק ב' פסוק א' שכ' דחג נקרא ע"ש חגיגה, עיי"ש, ולכן שמע"צ דאין מחייב בקרבן חגיגה, ורק משום תשלומין דראשון לא קרינן ליה חג, והביא דכ"ה במס' סופרים דשש"פ אין מזכירין בו חג כיון דאין מחייב חגיגה], וסיים הגר"א ולא נהגינן כן הואיל והוא בתשלומין מידי דהוי אחול המועד [והיינו דאע"ג דאין מחייב חגיגה בפנ"ע, אבל כיון דאפשר להביא בחוה"מ קרבן חגיגה משום תשלומין קרינן ליה חג, ובדעת הרמ"א צ"ל דכיון דמזכירין יום שמיני עצרת, ולא חג הסוכות, לא קרינן ליה חג, דהא דהוי תשלומין הוא משום חג הסוכות, אבל הדין שמע"צ לא הוי סיבה לקרבן חגיגה, ולכן לא קרינן ליה חג, ומשא"כ בשש"פ דמזכירין אותו כמו שאר ימי הפסח שפיר קרינן ליה חג הפסח], והוסיף הגר"א כ"ש כאן דהוא רגל בפנ"ע עכ"ד. ולכאו' צ"ב מה זה שייך הא דהוי רגל בפנ"ע (דפירשו רש"י ותוס' סוכה מ"ח ובשאר דוכתי לגבי מה הוי רגל בפנ"ע) לענין דלכן קורין לו חג, דהוי משום החגיגה וכש"כ הגר"א בתחילת דבריו, ולכאו' ע"כ כוונת הגר"א כמבואר בחידושי הרמב"ן והריטב"א סוכה מ"ח דהא דשמיני רגל בפנ"ע היינו כמבואר בפסחים צ"ג דפסח שני רגל בפנ"ע ונפ"מ בגר שנתגייר בין שני פסחים דחייב (וכן שגג בראשון והזיד בשני דחייב), ונתחדש דגם למ"ד דכולן תשלומין לראשון וחגר בראשון פטור בשני, אבל בשמע"צ חייב (וכתב הרמב"ן וקרי ליה רגל בפנ"ע לענין זה שעיקר חובת הרגלים ראיה וחגיגה, ולפיכך אמרו רגל בפנ"ע לומר שטעון מה שטעונים הרגלים ראיה וחגיגה ושמחה). ויעוי"ש בדבריהם שהוסיפו דגם למ"ד דכולן תשלומין זל"ז, כ"ז בשבעת הימים דכתיב שבעת ימים תחוג וכו', אבל שמיני אי לאו דהוי רגל בפנ"ע, ודאי לא היה אלא תשלומין עיי"ש, ועיין טו"א ורש"ש חגיגה דף ט' בזה, ובמק"א נתבאר דגם למ"ד תשלומין זל"ז אם נתגייר בשני או הגדיל פטור כיון דל"ה בר חיובא בראשון, (ולכן לא אמרו בגמ' נפ"מ בהגדיל בחוה"מ אם חייב בקרבן ראיה), ובזה איכא נפ"מ דבשמע"צ כה"ג חייב כיון דהוי מחייב בפנ"ע], וזה כוונת הגר"א דכ"ש דהוי רגל בפנ"ע, והיינו דהרי הוי מחייב בפנ"ע לענין חגיגה ולכן ודאי דקרינן ליה חג.
[אמנם ודאי ל"ה מחייב גמור בפנ"ע, דהרי אם הקריב בתחילת ימי החג פטור מלהקריב בפסח שני, ויעו"ש בחידושי הרמב"ן שכ' ומיהו אינו רגל מיוחד לעצמו לגמרי שאם חוגג בראשון אינו חוגג בשמיני, אלא כענין מה שאמרו בפסחים לרבי דאמר שני רגל בפני עצמו הוא, והיינו דאמרינן בפ"ק דר"ה אימר דאמרינן שמיני רגל בפנ"ע, הנ"מ לענין פז"ר קש"ב, אבל לענין תשלומין ד"ה תשלומין דראשון הוא, לומר שאם חגג בראשון פטור בשמיני, עכ"ל הרמב"ן, ומבואר דאע"ג דהוי מחייב בפנ"ע, אבל אם הקריב בראשון נפטר בשני, והיינו דאיכא מחייב אחד, בחודש השביעי, לראיה וחגיגה, דג"ר איכא ולא יותר, ולכן אם הביא קרבן בסוכות נפטר, ואם לא הביא בסוכות הרי שמע"צ הוי מחייב בפנ"ע, ויעוי' בחידושי הריטב"א הלשון 'אבל שמיני אע"פ שהוא תשלומין דראשון למי שנראה בראשון ולא חגג שחוגג בו, ואי חגג אינו חוגג, ה"ה [הרי הוא, וא"צ להוסיף מה דהגיהו בדבריו], רגל בפנ"ע לחייב מי שלא היה ראוי לחוג בראשון ונראה בשמיני' עכ"ד, משמע מדבריו דהיכא דחזי בראשון הוי רק תשלומין, ורק אם ל"ה חזי כה"ג הוי רגל בפנ"ע לחייב חגיגה, אבל עכ"פ כיון דאם ל"ה חזי בראשון הוי רגל בפנ"ע לחגיגה, שפיר כתב הגר"א דלכן קורין אותו חג].
♦
א. ב.
והנה המג"א בס' תרס"ט כ' יש מקומות שאין נופלין עד חשון, סדר היום, וכבר עמדו בטעם הדבר דלכאו' ל"ד לחודש ניסן דיצא רוב החודש בקדושה כמבואר ס' תכ"ט, אבל כאן הרי בתחילת החודש אמרו א"כ שיאמרו גם בסוף החודש, ובס' עזר מקודש להגאון מבוטשאטש אהע"ז ס' י"ד (הודפס בגליון השו"ע) כ' בתו"ד שאין אומרים משום תשלומין שאחר עצרת לקרבנות דשמיני עצרת (והביא כן בשם ס' חסד לאברהם). ולכאו' תמוה טובא, דאחר עצרת (שבועות) מצינו תשלומין עוד ו' ימים, אבל בשמע"צ לא מצינו כלל תשלומין, ולישנא דמתני' בחגיגה ט' ע"א מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג את כל הרגל, ויו"ט האחרון של חג [וכדאיתא שם בגמ' מדרשא דגם בשמע"צ איכא תשלומין], עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו, ע"ז נאמר מעוות לא יוכל לתקון וכו', מבואר להדיא דאחר יו"ט אחרון א"א להביא תשלומי ראיה וחגיגה [ומה שציין שם לס' חסד לאברהם, (נהר ב' מעיין מ"ה) לא הוזכר ד"ז, אלא דאין אומרים תחנון בימים אלו, ולכאורה הדברים תמוהים טובא ומצוה ליישב דבריו].אמנם לפ"ד הרמב"ן והריטב"א אפשר כיון דשמע"צ הוי כרגל בפנ"ע לענין ראיה וחגיגה, איכא תשלומין לחיוב ראיה וחגיגה (אחר שמע"צ כמו אחר שבועות). [ואם נימא דהא דשמע"צ מחייב בפנ"ע רק בלא חזי בראשון וכמשמעות לשון הריטב"א, א"כ משכח"ל תשלומין רק כה"ג דלא חזי בראשון, וכוונת המשנה היא היכא דחזי בראשון דכה"ג שמע"צ הוי רק מדין תשלומין, ובזה ליכא תשלומין אחר שמע"צ. אמנם גם אם נימא דגם בחזי בראשון אפ"ה שמע"צ הוי עוד מחייב דראיה וחגיגה (אלא דאם הביא בסוכות נפטר מחיובא דשמע"צ, וכמו בפסח שני דאם הביא בראשון נפטר), וא"כ בכל גווני אפשר להביא לאחר שמע"צ, צ"ל דכוונת המשנה עבר החג דהוי מעוות לא יוכל לתקון דהכוונה על החיוב דסוכות, דבזה יכול להשלים רק בשמע"צ, ואח"כ הוי רק תשלומין על חיובא דשמע"צ, ולא על חיובא דסוכות. אמנם אכתי צ"ע דמה נפ"מ במה שלא קיים דין ראיה דסוכות אם יכול לקיים דין ראיה דשמע"צ, אבל אם נימא כמשמעות דברי הריטב"א דבחזי לראשון הוי שמע"צ רק תשלומין, ורק בלא חזי בראשון הוי מחייב בפנ"ע, א"כ ניחא דמתני' איירי בחזי לראשון, וכה"ג שמע"צ הוי רק משום תשלומין דראשון, ובלא חג בשמיני חשיב עבר זמנו בטל קרבנו, אבל בלא חזי בראשון כגון חיגר לריו"ח (או קטן שהגדיל לכו"ע) דמתחייב רק מדין שמע"צ י"ל דאיכא תשלומין], אמנם עיקר הדבר מחודש טובא ולא שמענו ד"ז דיש תשלומין לשמע"צ.
ונראה להביא ראיה ליסוד זה, דהנה מבואר בגמ' סוכה מ"ח דנלמד לינה דחג הסוכות מהיקש דחג המצות, וכן בשמע"צ דהוא רגל בפנ"ע, והנה שיטת התוס' בר"ה דף ה' ע"א דהדין לינה ברגלים הוא כל הרגל, וכן דנו התוס' בפסחים שם מהא דנחלקו תנאים אם פ"ש צריך לינה, והיינו ע"כ לענין שבעה, דיום א' ודאי צריך דל"ג מכל הקרבנות [ועיי"ש בתוס' שדנו די"ל דכיון דהוי תשלומין גרע]. ולפ"ז הרי מה דאמרו דשמע"צ רגל בפנ"ע לענין לינה, היינו ע"כ לענין ז' ימים, וכ"כ באבי עזרי פ"ג מבכורים הי"ד, ןצ"ע מה שייך בשמע"צ לינת שבעה, דל"ה כלל רגל שבעה, ומוכח דאיכא דין תשלומין שבעה לשמע"צ, ולכן שייך לינת שבעה, והיינו ע"כ בכה"ג דהוי מחייב דשמיני בפנ"ע, ובזה יתחייב לינת שבעה, וצ"ע בזה.
[אלא דיל"ע בדברי התוס' בפסחים שם שנקטו דלגבי פ"ש איכא לינת שבעה, ומה שייך בזה לינת שבעה, ובפסח ראשון מובן דיש לו שייכות לחג הפסח, אבל בפ"ש מה שייך לינה שבעה, הא ליכא שןם דין דז' ימים, ועמד בזה אאמו"ר שליט"א בס' מנחת אברהם יומא ג' ע"א [ואמנם העירוני דבזוה"ק רע"מ בהעלותך מבואר דמפסח שני עד סוף שבוע השערים פתוחים, אבל לכאו' ד"ז ל"ה סיבה לדין לינה], אבל נראה דהדבר יתיישב היטב עפ"ד המשך חכמה פר' פנחס דחידש דאם נבנה ביהמ"ק בין שני פסחים נוהג פסח שני ז' ימים, והוכיח כן מקראי דדה"י ונתבאר בעניני חג הפסח, נמצא דאיכא דין פ"ש דז' ימים, וממילא בכל ענין גם בהקריבו פסח ראשון, י"ל דעכ"פ כבר בעלמא יש לזה שם חג דז' ימים, וטעון לינה כל ז', ואכתי צ"ע בזה, [ואין מסתבר לומר דכל המח' אם טעון לינה ז' הוא רק בכה"ג, אלא דכבר הוי סיבה דבכל גווני צריך לינה ז' ימים, וצ"ת בזה].
ואפשר להוכיח כן, דהרי כל קרבן יחיד שקבוע לו זמן דוחה שבת, וקרבן ראיה וחגיגה דאין דוחה שבת משום דאיכא תשלומין [ויעוי' בטו"א חגיגה דף ט' בישוב ק' התוס' בהא דאם חל החג ביום הראשון בשבת איכא תשלומין, והרי לא חזי בראשון, דאם לא יהא תשלומין הרי ידחה שבת דל"ל תשלומין, ולכו ע"כ דדוחה שבת, ויש להאריך בדבריו, ואכ"מ], ולפ"ז יש להעיר בחל שמע"צ בשבת, והיה חיגר בראשון דכ' הרמב"ן והריטב"א דכה"ג מתחייב בשמע"צ, ולא שמענו דבכה"ג ידחה שבת, (והעירני הערה זו ח"א), וע"כ כש"נ בדברי העזר מקודש דכה"ג יהא תשלומין. אמנם ל"ה ראיה מוכרחת דכיון דאם לא היה חיגר והיה מביא בחג הסוכות לא היה מתחייב בשמע"צ, אפשר דלא חשיב כה"ג קבוע לו זמן, אבל אם נימא דכה"ג איכא תשלומין לשמע"צ מתיישב בפשיטות, אבל הדברים מחודשים טובא, וצ"ע טובא בזה,
וביאור המנהג שלא לומר תחנון י"ל באו"א, ונקדים קושיא שהקשה בליקוטי חבר בן חיים (מתלמידי החת"ס זצ"ל), ע"ד המג"א דאין נופלין על אפים עד חשון, ותמה דבספר נחמיה (ט, א) כתוב שגזרו תענית צבור בכ"ד לחודש השביעי, דהיינו יום אחרי אסרו חג, וכיון דבתענית שרי בנפילת אפים לא כ"ש, ונראה דעיקר הטעם דא"א תחנון אינו משום השמע"צ, אלא דכיון דמבואר בס' תרס"ט ברמ"א דעושין שמחת תורה לגמרה של תורה, ויעוי' יו"ד ס' רמ"ו סעיף כ"ו ברמ"א דהמסיים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ועיי"ש בהג' הגר"א דברי הגמ' שבת דעבידנא יומא טובא לרבנן, ועיי"ש עוד מקורות, ובפ"ת שם סק"ח בשם חוות יאיר דה"ה יום של אחרים חשיב סעודת מצוה כמו שהיה אצל שלמה המלך ע"ה דעשה משתה ז' ימים, (ואפשר שגם אחר אחריו עיי"ש), וכן הביא הפ"ת בס' רי"ז ס"ק ט"ז. וכ"א מרן החזו"א זצ"ל למו"ח הגרי"ג אדלשטיין שליט"א שבסיום מסכתא אפשר כל היום לאכול משום הסיום, ולכן א"צ בע"פ לעשות עוד סיום בצהריים, דמשום סיום של הבוקר יכול לאכול כמה ימים. וא"כ י"ל דמשום שמחת גמרה של תורה נמשך השמחה עד ז' ימים, ולכן א"א תחנון עד ר"ח חשון [ובחו"ל גם כ"ט בכלל, ובא"י י"ל משום חו"ל], ומרן הגרא"מ שך זצ"ל אמר שבצעירותו עשו בעיירתו כשהיה סיום הש"ס שמחה ז' ימים, ולפ"ז ל"ק קושית חבר בן חיים, דאיך התענו בימי עזרא, דכיון דבמערבא הוי מסיימי התורה בג' שנים, א"כ ל"ה כלל שמע"צ שמחה לגמרה של תורה, ולכן שפיר התענו אחר שמע"צ, ונתבאר עוד יעוי' 'בביאור המנהג דא"א תחנון אחר ש"ת כל חודש תשרי'.
[עוד יש ליישב קושיית ליקוטי חבר בן חיים עפמש"כ בס' אור דוד (להגר"ד יונגרייז זצ"ל) דאיתא ביומא ס"ט דבכ"ד כ"ה כ"ו תשרי בקשו בתפילה ונמסר בידם יצרא דע"ז, ואח"כ אסרו ליצרא דעריות ג' ימים בכ"ז כ"ח כ"ט וכחלינהו לעיני והיה תשועה גדולה לישראל, ולכן א"א תחנון, ולפ"ז ל"ק כלל דהרי כ"ז הוי ע"י התענית הנ"ל דהיה בכ"ד בתשרי, ול"ק כלל הקושיא].
ובעיקר המנהג שלא לומר תחנון, הנה בשו"ע וברמ"א סימן קל"א סעיף ז' לא הוזכר דא"א תחנון בימים אלו, וכן המ"ב שם לא הביא ד"ז, ועיין שע"ת שם שכ"כ מהשכה"ג, ועיי"ש מש"כ בטעמא דמילתא, וע"ע בכף החיים שם ס"ק צ"ח ונתבאר במק"א בס"ד.
ושמעתי עוד לדון דשמיני עצרת חשיב כשמחת נישואין של כלל ישראל עם הקב"ה, וכמבואר בדברי חז"ל, וא"כ ז' ימים אחר שמחת תורה הוי לכלל ישראל כז' ימי שמחה של חתן וכלה, ולכן אין אומרים בהם תחנון, וכן מטו בשם מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל שאמר לבאר המנהג שאין אומרים תחנון בז' ימים של אחר שבועות (כמ"ש במג"א ס' קל"א סקי"ח, והובא במשנ"ב שם סקל"ו), דהוא משום דהוי כמו ז' ימי שמחה של חתן וכלה, דהרי במתן תורה היה נישואין בין כלל ישראל להקב"ה, כשאחז"ל בשלהי תענית 'ביום חתונתו זהו יום מתן תורה'.
בדין דבר שלא חשיב אהל לטומאה אם פוסל בסוכה
בבאר היטב ר"ס תרכ"ו הביא תש' גינת ורדים (או"ח כלל ד' ס' ז') דשלג שע"ג הסכך אינו פוסל, ובשערי תשובה הביא טעמו דכיון דאינם חוצץ בפני הטומאה לא חשיב להיות כתקרה ע"ג סוכה, וכן כתב בביכורי יעקב סק"ז ודימה לדינא דמתני' דשלג לא חשיב אוהל להביא ולחצוץ ולכן אין פוסל את הסוכה.ובתוספת ביכורים שם הביא להק' דא"כ כל שאינו יכול לקבל מעזיבה בינונית דשיטת הרמב"ם בפי"ג מט"מ דאינו מביא את הטומאה מה"ת, לא יפסול בסוכה כיון דלא חשיב אהל להביא ולחצוץ.
ויעוי"ש בתוספת ביכורים דאפשר דרק שלג מדמינן דל"ה כלל אהל כיון דאין מתקיים, אבל בשאר דברים לא מדמינן, אמנם הנה בסוגיא דרפ"ב דסוכה דף כ"א ע"ב מבואר דלר' יהודה דאהל שאין עשוי ביד"א אינו אהל, מה"ט מטה אינה חוצצת בסוכה כיון דלא נעשה להאהיל, ומבואר דמדמינן סוכה לדיני אהל בטומאה, וכל מה דלא חשיב אהל בטומאה לא חשיב אהל להפסיק בסוכה, אך אפשר דלמסקנא ליכא הכרח להא דר"י מדמה סוכה לטומאה יעוי"ש, אמנם בחידושי רבינו חיים הלוי פ"כ מט"מ, כ' דכמו דמבואר בסוכה דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע ה"נ הוי כן לגבי אהל של טומאה, השוה דין אהל של טומאה לסברת הגמ' בסוכה דלא מפסיק [אך י"ל דטומאה יש ללמוד מסוכה, אבל לא איפכא וצ"ע].
ויעוי' בס' דעת תורה למהרש"ם ס' תרכ"ו שדן בכדור פורח מע"ג סוכה דלא חוצץ כיון דהוי כטלית המנפנפת דלא חשיב אהל, וה"נ אין מפסיק מע"ג הסוכה.
והנה בעל"נ סוכה כ"א ע"ב ד"ה שאני שוורים כתב לדון דבהמה ואדם חשובים הפסק לענין סוכה כמו דחשיבי אהל, וכמבואר שם בסוגיא שאני שוורים הואיל ועשויין להגין על בני מעיין, וה"ה אדם הוי אהל לענין טומאה, וא"כ ה"ה דמפסיק בסוכה, ולפ"ז דנו דגם לפ"ד רבנן דהישן תחת המטה לא יצא יד"ח, אבל מבואר שם ברפ"ב דסוכה דכ"ז במטה עשרה, והטעם כתב הר"ן שם דמטה אינה עשויה אלא לגבה ולכן אינה חוצצת בפחות מעשרה, אבל אדם יחצוץ גם בפחות מעשרה, (וכגון מטה ע"ג מטה ואין בין זל"ז י"ט, אפ"ה יחצוץ האדם שלמעלה). ובשו"ת שבט הלוי חלק ח סימן קע"ט כתב לדון די"ל דאין דברי העל"נ להלכה וכן לא הביא הך חידושא בספר ביכורי יעקב, וכתב הטעם דכיון דקי"ל דאדם אינו נעשה אהל לטהר, א"כ אין אדם חוצץ בפני הטומאה ולכן ה"נ אין חוצץ בסוכה.
אבל דבריו תמוהים דא"כ הא כלים נמי אין חוצצין בפני הטומאה, ואיך תנן דמטה חוצצת בסוכה, וע"כ דהדין דאדם וכלים כיון דהוי רק דין דאין חוצצין, אבל מביאין את הטומאה, א"כ שפיר חשיב אהל להפסיק [ובפרט אם נימא כש"נ ברפ"ו דהטעם דאדם וכלים אין חוצצין משום דחשיבי מין המק"ט, וא"כ ל"ה כלל סברא לסוכה], אבל דברי הגינת ורדים והמהרש"ם, שאני דאיירי בדברים שאינם מביאים וא"כ לא הוי כלל אהל לטומאה, ובהני דברים י"ל דלא חשיב נמי אהל להפסיק בסוכה ופשוט.
♦
'עת לשמור ועת להשליך'
'עת לשמור ועת להשליך' - (קהלת ג ו).במדרש רבה (פרשה ג' אות ו') איתא עת לשמור בשעה טובה, ועת להשליך בשעה רעה, ומובא במדרש שם מעשה בסוחר אחד שהוא ובנו הפליגו בספינה למסחר והביא עמו ממון רב ואנשי הספינה הספנין הרגישו בזה, ואמרו הספנין זה לזה כשאנו נכנסים לאמצע הים אנו הורגים אותם ומשליכים אותם לתוך הים ולוקחין מהם את הממון, והסוחר שמע את קולם ונודע לו כונתם, מה עשה, באמצע היום כשכל אנשי הספינה היו על הסיפון עשה את עצמו כאילו הוא כועס ומריב עם בנו, ולקח את כל הדינרין שהיו עמו והשליכם לתוך הים לעיני כולם, ואנשי הספינה כשראו זאת כבר לא היה להם סיבה להרגם, ועל ידי זה הצילו את נפשם ממות, וכשהגיעה הספינה לקיסרין ונכנסה למדינה, הלך אותו האיש למושל העיר וסיפר לו את כל המעשה, וחייב המושל את אנשי הספינה לשלם לו את כל הממון שאיבד, ושאלו אותו מהיכן דן דין זה לחייבם, ('מנן את הכא דיינא לן דחייבין'), ואמר שלמד זאת מדברי שלמה המלך בקהלת שאמר "עת להשליך", והיינו שאמר שלמה המלך בחכמתו שיש זמן שטוב לו לאדם שישליך את ממונו כמו במעשה זה שע"ז הצילו אותו האיש ובנו את נפשם. [ועיין תש' הריב"ש תש' תמ"ח שהובא מדרש זה, ועיין בס' תולדות אדם ח"א סוף פ"ז שהובא מדרש זה].
וצ"ב באמת דלכאו' הלא צדקו הספנים בטענתם שדינם הוא לכל היותר כדין גרמא בנזקין, שגרמו הספנין לאותו האדם שישליך את ממונו לים, וגרמא בנזקין פטור (ויל"ד אם עכו"ם חייב על גרמא בנזקין, יעוי' באחרונים שדנו בזה, וא"כ אפשר דהתם העובדא היה בגוי, אך בפשוטו גם עכו"ם פטור על גרמא בנזקין),
וראיתי מובא שהחידושי הרי"ם הקשה כן להרה"ק רבי מרדכי יוסף מאיזביצא בעמח"ס מי השילוח, ותירץ לו הרה"ק מאיזביצא, דכיון שדינא הוא דהבא להרגך השכם להרגו כמבואר בסנהדרין (עב.), ומשו"ה הותר להרוג בא במחתרת, א"כ ממילא כשנודע לאותו האדם שהספנים מתכוונים להרגו, דינם כרודפים ומותר לאותו אדם להרגם, והוסיף דהנה הפוסקים כתבו (יור"ד ס' רנ"ב סי"ב ברמ"א) דהפודה את חבירו מן השביה חייב השבוי לשלם לפודה הדמים, ואין זה כמבריח ארי מנכסי חבירו (ב"ק נח.), ואם כן נמצא דמיד כששמע בעל הדינרים שהספנים מתנכלים להורגו היה דינם כאילו הם שבויים ביד בעל הדינרים ויכול להורגם מחמת הדין הבא להורגך השכם להרגו אלא שפדה אותם עם השלכת הדינרים לים, ונמצא שהיו חייבים לשלם לו דמי פדיון, וממילא זהו הטעם שהתחייבו לשלם לו הדמים כדפי פדיון נפשם [והובא שהחידושי הרי"ם נהנה מתירוץ זה ואמר לו 'אוי ווי גוט דו לערנסט' – 'אוי כמה טוב הנך לומד'].
אמנם באמת אפשר לומר תירוץ זה גם בלא הך הוספה דהספנים הרי הם כשבויים אצל אותו האדם, אלא דכיון שדינא הוא דהבא להרגך השכם להרגו, א"כ ממילא כשנודע לאותו האדם שהספנים מתכוונים להרגו, דינם כרודפים ומותר לאותו אדם להרגם, ומבואר ברא"ש בסנהדרין פ' בן סורר ומורה, דהמציל את חבירו בממונו, חייב אותו האדם לשלם למציל את הממון שעל ידו הצילו, וממילא הוי טעם מעליא לחייב את הספנים מדינא לשלם ממון. [אך יל"ד בזה אם במציאות באמת יכל אותו אדם להרוג את הספנים].
ויל"ד דלכאו' כיון שנתחייבו הספנים מיתה, א"כ איך יתחייבו ממון והא פטורים על הממון מדינא דקלב"מ, ואפשר דבחיוב משום נהנה ליכא לפטורא דקלב"מ, ויל"ע בכ"ז.
♦
שמחת האבות בשמחת תורה
אגיל ואשמח בשמחת תורה בוא יבוא צמח בשמחת תורה, וגו', אברהם שמח בשמחת תורה יצחק שמח בשמחת תורה, יעקב שמח בשמחת התורה (פיוט דשמיני עצרת קודם מוסף).בשו"ת התעוררות תשובה ח"ג תש' תנ"ד עמד בהא דאמר הפייט אברהם שמח בשמחת תורה, הא בודאי כל הצדיקים שמחו בשמחת תורה, ולמה פרט אברהם וכו', וכתב וכאשר בוא יבוא צמח בשמחת תורה יבאר לנו פירושו עם אליהו זכור לטוב.
אמנם אפשר לבאר ע"פ מה דאיתא במדרש עה"פ ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק (בראשית פכ"א פ"ח) ואיתא בס' אוצר המדרשים בשם מדרש אור האפילה אברהם אבינו חיבר ספרים ביחוד השם ולמדן ליצחק, וכיון שהשלים להתלמד נאמר בו ויגמל וכו', משתה גדול עשה סעודת שבח והודיה לקל הגדול ע"כ, מבואר דאברהם לימד ליצחק ספרים, וכשהשלימן עשה משתה, והוא לכאו' כשמחה של גמרה של תורה, נמצא מבואר כאן דאברהם ויצחק שמחו בשמחת גמרה של תורה, וממילא בודאי גם יעקב עשה כן, כדרך שעשו אבותיו [ועיין רש"י תולדות עה"פ אל תרד מצרימה וכ' רש"י שהיה דעתו לרדת למצרים "כמו שירד אביו בימי הרעב" וכו', והיינו כל דבר עשה כדרך שעשה אביו].
והא דאמר הפייט בוא יבוא צמח בשמחת תורה, ונתקשה שם בתש' התעוררות תשובה דמנלן דמשיח יבוא בשמחת תורה, לכאו' י"ל הכוונה ע"פ המבואר ברמב"ם פ"ט מתשובה ה"ד דבימות המשיח ימצאו מרגוע וירבו בחכמה, ויעוי' לשון הרמב"ם פי"ב ממלכים ה"ד לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם וכו' אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה וכו' ובהל' ה' ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה וכו' ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים והעמוקים וכו', וא"כ יתכן דזה הכוונה בא יבוא צמח בשמחת תורה דכשיבוא צמח יהא שמחת תורה, כן נזכה במהרה בימינו.
♦ ♦ ♦