ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
בארבעה פרקים העולם נידון - ההבדל בין דין ר"ה לדין שאר הפרקים
א. למה בדין של ר"ה אין הודאה על העבר כבשאר פרקים שהעולם נידון
מתני' (ר"ה טז.) בארבעה פרקים העולם נידון וכו'. הנה ג' פרקים מהארבעה הם ג' רגלי השנה, חג האביב הקציר והאסיף שהם זמני השמחה וההודאה לה' על התבואה שגדלה והרי היא באיבה, ועל שחוקות קציר שמר לנו, והשמחה הגדולה לנו באסיף התבואה.אלא שלמדנו חז"ל שבזמנים אלו גם נידונים על להבא במה ששיך לזמנים אלו, שהם זמני התבואה וקציר חיטים ותחילת המחזור החקלאי, שאז העיניים נשואות לשמים לבקש על המים שהם חיי האדם.
ולמדו כן ממה שקבלו מהלכה לנסך המים בחג, והוא מסברא כדי שיתברכו להם גשמי השנה מעתה ואילך, ומכאן שנידונים בזמן הזה על המים. ומינה ילפ' שגם מה שאמרה התורה להביא את העומר ושתי הלחם בפסח ובעצרת אינו קרבן תודה בלבד על העבר, אלא הוא גם בבחינת צעקה על העתיד שיתברכו להם התבואה ופירות האילן להבא.
אלא שמכאן יש לעיין למה לא נלמד גם להפך, שהמידה הזאת תנהג גם בר"ה, שלמדנו מהא דאמרה תורה יום תרועה יהיה לכם שביום זה נידונים כל באי העולם, למה לא יהיה יום זה גם בבחינת מודה לשעבר על חיים חן וחסד שנתן לו הקב"ה שזכה להשלים שנתו בר"ה הזה.
ואמנם לכאורה הוא מוסר גדול שכן ראוי לנהוג, ויתכן שרק מחמת הפחד מהדין על כל חייו של האדם לא בא הדבר לידי ביטוי. אבל נראה שמהצגת הדברים בתורה ובחז"ל יש כן חילוק שורשי בין ר"ה לשאר הפרקים הללו שיש לעיין עליו.
וכפשוטו היה ניתן לומר שאין דין חיים שקיבל האדם כדין תבואה מכמה בחינות. האחת, שהצלחת התבואה היא מכלל הברית שכרת הקב"ה עם ישראל שיעבדהו בא"י, והצלחת התבואה היא קיום הברית, ועל זה באה ההודאה והשמחה לפני ה'. ועוד, שהחיים הם תמידיים ויכול להודות עליהם בכל רגע, משא"כ בדברים כתבואה ופרנסה שהם מתחדשים.
זה נראה נכון, אבל נבאר הדברים יותר לעומקם עפ"י מה שנעלה מלשון המשנה וסוגי' הגמ'.
♦
ב. הלכה שבכל יום אדם נידון וגם בר"ה
העירו על לשון המשנה 'בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון'. למה לא אמרו בפשיטות שבר"ה נידון האדם, ואכן בתנא דבי רבי ישמעאל שהובא להן בסוגי' אמרו בפשיטות 'ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ'.ובסוגי' הגמ' יש להעיר, שאמרו שמתני' דלא כרבי יוסי דאמר שבכל יום העולם נידון, אלא כתנא דבי ר"י הנ"ל שאדם נידון בר"ה. ומשמע שלרבי יוסי ליכא כלל דין מיוחד בר"ה, ודלא כמאן דמצלינן האידנא ועל הבריות בו יאמר וכו'. אמנם להלן בסוגי' אמרו כמאן מצלינן האידנא על קצירי ומריעי כרבי יוסי. ולכא' הא אנן דמצלינן ובריות בו יפקדו לא ס"ל כרבי יוסי.
אלא מחוור בזה כמו שכתב כאן הרב המאירי, שאכן לא אמרה כן הגמ' אלא דרך שקליא וטריא ללמדנו את כל שיטות התנאים הללו החלוקים בזה כפי שהובאו בבריתא, אולם באמת אין כלל סתירה לומר שעל אף שהאדם נידון בכל יום, מכל מקום איכא גם דין מיוחד בר"ה, וכלשונו 'שהכל אמת למבינים'.
וכן מתבאר להדיא מהרמב"ם (פרק ג מתשובה) שכתב שכל אדם יש לו זכויות ועוונות וכל מי שיש לו חלילה עוונות יתירות על הזכויות מיד הוא מת ברשעו, וכשם ששוקלין עונות וזכויות של אדם בשעת מיתתו כן שוקלים עונות וזכויות ביו"ט של ר"ה עי' שם כל לשונו הטהור. עכ"פ עולה מדבריו בברור שאדם נידון גם בכל יום וגם ביו"ט של ר"ה.
♦
ג. הדין של ר"ה הוא הקירבה לכס המשפט
ויסוד הדברים מה מתחדש בדין של ר"ה ע"פ הדין של כל השנה כבר בארנו שהדין של כל השנה הוא שברגע שאין לאדם שום זכות חייו מסתיימים מאליהם, כי אין לו זכות קיום לחיות עוד.אולם הדין של ר"ה כל ענינו הוא הקריבה לכס המשפט והבחינה המדוקדקת מעל גביו על כל אדם ואדם. ולכן בעוד שבכל השנה אין מושג של נמצא בינוני, כי או שיש לאדם זכות לחיים או שנשללת ממנו מיד זכותו לחיים, הרי שבר"ה, שאדם עומד לפני כס המשפט לדין מיוחד, אם הוא נמצא בינוני הרי הוא נידון לחובה אם הוא לא עושה תשובה.
וכלל המשפט ומהותו הוא בעצם ההכרה בסמכות המשפט ובשופט, והוא מהווה בעצמו מתוק הדינין ומתן חיים, שזה כל ענינו ותכליתו של בית המשפט מעבר לשלילת זכות הקיום במידת הצורך ללא קיום משפט, ליצור מערכת של משפט שבה נכלל בעיקר עצם ההכרה בסמכות בית המשפט, שמי שמכיר בסמכות המשפט, ויודע שהמלך במשפט יעמיד ארץ, ממתיקים עליו הדינים וזה עצמו מזכה אותו במשפט. ולכן תלוי דין הבינוני בעשיית התשובה, שבאמרו חטאתי, הרי הוא מכיר בחטא, דהיינו בסמכות המשפט.
ומשל נאה לכל זה מהמציאות המוכרת כיום, שנהג עבריין שנהג במהירות מפרזת מאד נשלל לו הרישיון מיד, אולם מי שנהג במהירות מופרזת אבל לא מאד, הרי הוא נקרא לבית משפט, ושם הוא יוצא עם איזה הסדר של שלילה מסוימת וקנס מסויים. ולמה הוצרכו לבזבוז משאבים של מערכת של בית משפט ועו"ד וכו', אם לא בשביל האפשרות לאכוף את החוק באופן שמשאיר מקום לנהג העבריין להפנים את חומרתו של החוק, ע"י מתן יחס של כבוד למערכת החוקים שמסמל בית המשפט. וכך בעצם ההכרה של הנשפט להישפט ולשלם את חובו לחברה, הרי הוא כשב בתשובה, והיא בעצמה סיבה שלא להחמיר בעונשו יתר על המידה, כיון שהוא בא להישפט והכיר במעמד המחייב של החוק.
ובזה נבין את לשון המשנה שבר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, לא אמר רק שבר"ה אדם נידון, כי למאי דקי"ל אכן אדם נידון בכל יום, ודלא כתנא דבי רבי ישמעאל, אלא אמר שבר"ה עוברים ונסקרים כל אדם ואדם לחוד, כי העיקר בר"ה הוא העניין הזה בעצמו לעבור תחת השבט כבני מרון, לא הדין בעצמו האם יחיה או ימות, אלא הסקירה והדקדוק עצמם הם התכלית, כי הם בעצמם הקריבה לכס המשפט, שיש לו משמעות אחרת לגמרי מאשר גזר הדין לשבט או לחסד בלבד ככל השנה, וכמו שנתבאר.
♦
ד. הדין מתקיים בזמן הווית הדבר עליו דנים
ויסוד העניין הוא, שכל הטעם שכל דבר נידון בזמנו הוא משום שאלו הזמנים שבהם מתהווים אותם דברים, שפסח הוא זמן התבואה, ועצרת פירות האילן, והחג הוא התחלה לגשמי השנה.ועיקר הדבר הזה נראה נכון גם לגבי התחלת דין וגזר דין, שדעת רבי יהודה שכולם נידונים בר"ה וגזר דין של כל אחד בשעתו, אין זה אומר שהתחלת הדין לא יכולה להיות משנה כלום למה שיהיה, אלא התחלת הדין היא כלפי התחלת הויה וגזר הדין הוא כלפי סוף ההויה.
וכלעניין תבואה למשל, שנראה שמה שגזר הדין עליה הוא בפסח, הרי הוא על אחרית התבואה כמצב התבואה בשעה הזאת, אולם על תחילת התבואה נידון בר"ה, ולכן אותו חסיד (הוא ר"י ב"ר אליעאי עצמו לשיטתו), שלן בר"ה בביה"ק היה שומע רוחות מספרות מתי תצלח התבואה שיזרע בתחילת החורף, שעל כך נידון בר"ה, וזה ביאור דברי התוס' (סד"ה בפסח על התבואה).
ואשר על כן פשיטא דחיי האדם שהם מתהווים בכל רגע ורגע דין הוא שיהיה נידון עליהם בכל רגע. ועל כרחך שאין הדין בר"ה רק דין נוסף שאינו תלוי במציאות הדברים, אלא הוא מחמת מציאות עבודתו של האדם שמתחדש ונסקר ביום הזה מעשה איש ופקודתו.
ולכן על אף שיש בו מקום להודאה מיוחדת על העבר, מכל מקום על חיי האדם יש להודות בכל יום כמו שאנו אומרים ערב ובוקר וצהרים, על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך, שלרגעים תבחננו, ואדם בעצם נידון אף בכל רגע ורגע, וכמו שנתבאר.
♦
ה. יום תרועה יהיה לכם
הנה זה הקרא שבפרשת פנחס (במדבר כט א), וכן קרא דזכרון תרועה שבפרשת אמור (ויקרא כג כד), הן הקראי היחידים בתורה המבארים לנו מהות היום הזה תוכנו ומצוותו המעשית שהיא תרועת השופר ועניין הזיכרון שבו. וכבר אמרו בצדק שעיקר החג הזה בתורה הוא (תהלים פא ד) 'בכסה', בהיות תוכנו מכוסה ונסתר, עד שאי אפשר לעמוד עליו מתוך צמצום הכתובים עצמם.ובסוגי' הביאו ג' מימרות בענין השופר. האחת הא דתניא ר' יהודה בשם ר"ע שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכויות כדי שתמלכוני עליכם זיכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפני, ובמה בשופר. ועוד מימרא דרבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק. ועוד המימרות דרבי יצחק שעולה מהן שע"י התקיעה מתערבב השטן (והא דאמרו בתחילה שהוא טעם רק למה תוקעין שהם יושבים, נראה שהוא כעין תיקון סופרים כדי לא לתת טעם לעיקר התקיעה בר"ה עצמה שהיא גזיה"כ, וכמו שמתבאר מדבריו להלן שם שאמר 'כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה מ"ט שלא איערבב השטן', וכפשטא הלא הכוונה שבכלל לא תקעו, וכן עולה מדברי בה"ג שהובאו בתוס' על אתר).
ולחבר כל הג' מימרות לתוכן אחד של תרועת השופר בר"ה ע"ד פשט נראה, שעניין השופר הוא להרעיד הלבבות ע"י הזכרת תפקיד האדם בעולמו שנשלח כאן לניסיון, כאדם הראשון ואברהם אבינו, שהם האבות לכל בני האנוש בכלל ולבני אברהם בפרט (וההבדל בין ב' הניסיונות שאצל אדה"ר הוא בשלילי שלא לאכול מעץ הדעת, ואצל אברהם הוא בחיובי לעקוד יצחק בנו, הוא ההבדל בין תפקיד האדם לפני אברהם אבינו ולאחריו, כמש"כ הרמח"ל בספר אדיר במרום ואכמ"ל כעת בזה).
ואצל אדה"ר ואברהם נזכר בכתוב או במדרש השטן שבא להשטין, וכנזכר בקרא (איוב א ו) ויהי היום וגו', ואמרו חז"ל שאותו יום הוא ר"ה, שאז באו בני אלהים להתייצב לפני אלהים ובא השטן בתוכם לנסות את איוב שהוא משל לכלל האדם ותפקידו בבריאה שנידון עליו בר"ה (יום בריאת האדם).
ועיקר הניסיון של האדם הוא האם יכפה רצונותיו ויצריו לרצון בוראו או לא, ולזה אנו תוקעים ומריעים בשופר שהוא גם זיכרון לאילו של אברהם שעמד בניסיון.
וגם הקולות שבשופר התקיעה והשברים תקיעה, מורים בתחילה על הישרות שברא בו ה' את האדם שהוא התקיעה הראשונה, ועל מצבו לאחר שחטא ולא עמד בניסיון שהוא השבירה של התרועה, ולאחריה התקיעה שהיא התיקון והחזרה ליושר לעת"ל לאחר שישלים אדם תיקונו, והוא כלל חיי האנוש.
ובזה אנו מקבלים מלכותו של ה' ועולה זיכרוננו לפניו לטובה, בכך שאנו כופים עצמינו לפניו ומבטלים את רצוננו מפני רצונו, והשטן שבא להשטין מתערבב, ע"י כפיפת רצונו של אדם, שהוא היצה"ר והשטן שבו ע"י שימת תפקידו בעולם לנגד עיניו והעמידה בניסיון, והיינו גם מאי דאמר רבי יצחק להלן כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה, שבכך שמכניעים רצונם מפני רצונו יוצאים זכאים בדין.
ומתבאר מה שבארנו בכל דברינו, שעיקר ענינו של הדין בר"ה אינו רק בדין חיים ומוות שהוא בעצם נמשך בכל חייו של האדם, אלא בסקירה על כלל תפקידו ושליחותו בעולם, וכמו שנתבאר.
♦ ♦ ♦