בגדרי מצוות תקיעת שופר
הנה, שיטת ר"ת והסמ"ג דגדר מצוות שופר בר"ה הוא במעשה התקיעה ולא בשמיעה, ואשר ע"כ מברכים על תקיעת שופר ולא על שמיעת קול שופר. ברם כבר הקשה הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סימן נ"א תרי קושיות על שיטה זו. חדא, כיצד נבאר האי דינא דתקע ולא שמע לא יצא ידי חובה [גמ' בר"ה בתוקע לתוך הבור דקול הברה שומע ולא קול שופר] והרי המצוה רק לתקוע בשופר. ועוד הקשה דכיצד כל הקהל יוצאים בתקיעה אחת, והרי כל אחד מחוייב לתקוע בשופר.והנה, בדעת ר"ת והסמ"ג ניתן לומר בב' אופנים כיצד הקהל יוצאים ע"י תקיעה אחת. והוא או ע"י האי דינא דשליחות במצוות כמו דאיתא במצות שחיטת הפסח דשחטו אותו כל קהל ישראל. או ע"י האי דינא דשומע כעונה במצוות שבדיבור, ואף הכא נימא שומע כתוקע דמעשה התקיעה הוא כמעשה קריאת המגילה, דמתייחס לכל הקהל ע"י שומע כעונה וכאילו קראו במגילה, וה"נ כאילו תקעו בשופר, דמאי שנא מעשה תקיעה ממעשה קריאה של המגילה.
ואה"נ י"ל דרק במעשים של דיבור נאמר בהם ששמיעתם כאמירתם ולא במעשים אחרים שאינם של דיבור ואמירה. ברם י"ל דתקיעה שאני, כיון דזה נמי נעשה עם הפה ממש ובלעדיו אין קול כלל, והוי כמו שמדבר מהשופר, דהשופר הוא הכלי שאיתו הוא מדבר ויוצר קול והוי כאילו הקול של האדם בסיוע השופר. והיינו דהשופר הוא רק המעבר של קול ודיבור של האדם דעובר דרכו ונשמע מה שנשמע. וממלא זה מין ממיני הדיבור וכמו שמדבר ברם קול ונשמע קולו דרך הרם קול דבזה ודאי נאמר שומע כעונה ופשוט. וכמובן שהדבר יותר מתבאר עפ"י דברי הגרי"ז שהוכיח ביסוד קול השופר שהוא כמעשה תפילה וזעקה ביום ראש השנה וכבר האריכו בזה טובא ואכמ"ל. עי' בזה באור אברהם בכמה מקומות בספריו, וכן במצוות המלך, ובעצם יסוד זה של תפילה עי' בספר הנפלא משיבי מרדכי.
אכן אי מצד שליחות כבר העירו דהרי אין שליחות במצוות שבגופו, והכא הרי בגופו בעי לתקוע [ויש הרבה שנשארו בקושיא ולא תירצו מידי כיצד מהני שליחות, אלא הלכו בדרך של שומע כעונה, עי' מנחת אשר ועוד].
והנראה בזה הוא כך. הנה בשליחות במצוות יש כמה דרכים בקמאי ובתראי מתי כן אומרים שליחות ומתי לא. דשיטת התוס' רי"ד בקדושין ריש פ"ב, לפי הבנת הקצות החושן בדבריו סימן קפ"ב, דאמרינן שליחות במצוות רק היכא דבעצם המעשה יש שייכות למשלח גם בלי השליחות. וכל מה דבעינן שליחות זה רק שעצם המעשה ייעשה ע"י השליח. וכמו קדושין וגרושין, שהרי מעצם מעשה הקידושין דהוא למקדש בלבד המשלח, שרק אליו היא מתקדשת, דהרי רק שמו מוזכר בעצם מעשה נתינת הכסף וזה כבר בעצם המעשה גם בלי תורת שליחות, ובזה מהני שליחות. וכן בתרומה, שבעצם המעשה יש שייכות למשלח בזה שמופרשת התרומה משלו ולא של אחר, ורק עצם הפעולה נעשית ע"י השליח, בזה מהני שליחות לעצם הפעולה[2].
והנה לפי דרך זו נראה דאכן לא תועיל שליחות במצוות תקיעת שופר, דהרי אין בעצם המעשה כל שייכות לבעל המצוה המשלח, דלא בעינן שופר מממונו אלא כל שופר כשר. ומה משייך ביניהם? ע"כ רק השליחות, ולזה לא מהני השליחות לייחס את המעשה ממש אל המשלח כאילו עשאו הוא. ברם בין כך דרך הבנה זו נדחית ע"י הקצות גופא שהקשה על זה משליחות לדבר עבירה, דלולי המיעוט אזי הי' מהני לשלוח לעשות עבירה כרציחה וטביחה ומכירה וכו', והרי התם יש רק את המעשה גרידא בלי שייכות למשלח בעצם המעשה. ועל כרחך פשט אחר בתוס' רי"ד, היינו כדרך הבנת החת"ס, ועוד וכדלהלן.
ובדרך אחרת ביארו באחרונים את כוונת התוס' רי"ד, דתליא אי המצוה מוטלת עשייתה ע"י האדם בלבד, ואזי מהני ע"י שליח כמו מצוות שחיטת הפסח דהתכלית היא שיישחט הפסח, רק דהטילה התורה את מעשה השחיטה שתיעשה ע"י האדם, ובזה מהני שליחות שייחשב שנעשה על ידו דשלוחו כמותו. ברם היכא דהתורה הטילה את המצוה על גופו של האדם ממש, ולא רק עשייה על ידו, וכמו תפילין שיונח על גופו וכן בישיבה בסוכה שמוטל על גופו להיות בסוכה, אזי בכה"ג לא מהני שליחות במצוות כיון דסו"ס אין זה על גופו ואין שליחות משלימה את התנאי הזה של גופו, דזו מציאות גוף אחר, אבל פעולה ע"י גופו כן יכולה להיות מוחלפת ע"י שליח. עי' חת"ס או"ח סימן ר"א וכן לבנו בכת"ס יור"ד סימן קכ"א, ובאריכות בשו"ת בית אפרים חו"מ סימן ס"ז ובברכת שמואל קידושין סימן ב'. אכן נראה שזו כוונת הקצות החושן קפ"ב לדרכו שלו, ולא בכוונת התוס' רי"ד.
והנה לפי זה נראה שתועיל נמי שליחות במעשה תקיעת השופר, דהרי זו רק מצוה שפעולתה צריכה להיעשות ע"י האדם, ולא על האדם ולא באדם גופו. וא"כ יכול להיות מוחלף ע"י שליח.
אכן יש מקום לדחות לפי המבואר בדין ציפה פי השופר בזהב דמעכב בתקיעת שופר, וביאר הרמב"ן משום חציצה בינו לשופר. ועי' בזה באחרונים בברכת מרדכי ועוד, דזה גם בתוקע מחוץ לשופר בלי נגיעה, דנמי מעכב כמו בציפהו זהב. הרי דחזינן שהתקיעה תיעשה בדוקא ע"י גופו ובגופו דוקא, ולא רק ע"י פעולת גופו דזה נעשה גם בחציצה ע"י גופו, אלא בעינן בגופו ממש, ולזה לא מהני שליחות כיון דאין גופו כגוף המשלח.
ברם אין זה קשה כלל ועיקר, דהרי אף אם יודו ר"ת וסיעתו לדין זה של הרמב"ן ולהגדרתו דבעינן שפיו ייגע בשופר, מ"מ אין זה גדר ומהות המצוה אלא רק דין מדיני תקיעת שופר כמו שבעינן דינים בצורת התקיעה של שברים ותרועה וכו' הכי נמי יש דין שפיו ייגע בשופר במעשה התקיעה, ברם אין צריך דוקא גופו שלו. והיינו שרצון התורה הוא שיתקע בשופר ביום ראש השנה ע"י כל אחד מבני ישראל וצורת התקיעה היא במגע עם הפה ולא באוויר וכמו שאר דיני התקיעה בצורת השברים והתרועה וכו', אך כל זה ייעשה ע"י פעולת האדם. ולזה מהני שליחות ע"י אחר ומתקיימת בזה תקיעה ע"י פיו של השליח שנוגע בשופר, ויש כאן מעשה תקיעה מושלם. אכן הדבר יתבאר יותר ע"י התוספת שנוסיף להלן בשיטת ר"ת, ודו"ק היטב.
והנה, יש עוד דרך בדינא דשליחות במצוות והיא של המהר"ח אור זרוע, ולכאורה הוי להיפך מהנ"ל. דרק במצוות שיסוד תכליתן הוא התוצאה, כמו מילה שיהי' מהול או ביעור חמץ שיתבער מן העולם החמץ ולא יהי' בביתו, אזי לזה מהני שליחות. ומשא"כ היכא דרצון התורה במצוה הוא עצם פעולת האדם בגופו, שזה הוא עבודת האדם את ה' במעשה גופו ע"י פעולות אלו של הנחת תפילין וישיבה בסוכה וכו'. ורצון התורה שהוא יעבוד את אלוקים ולא שייך ע"י שליח לעבוד את ה'. והיינו שלפי תכלית המצוה יודעים האם גדר קיום המצוה הוא ע"י פעולת גופו או לאו דוקא ע"י גופו ואפשר ע"י שליח[3].
והנה, לפי זה בתקיעת שופר אי המצוה היא במעשה התקיעה, וזו תכלית המצוה שיתקעו בשופר ע"י גופם ולא התוצאה לשמוע את הקול, אזי לא תועיל השליחות, דרצון התורה בדוקא שייעשה זאת ע"י האדם בגופו, שבכך הוא עובד את ה' ע"י שגופו פועל ועושה.
ברם נראה ברור שאין שיטה שסוברת שיסוד המצוה ותכליתה הוא מעשה התקיעה גופא בלבד בלי שום קשר לקול היוצא מהשופר, דהרי אם יסתום את השופר מהצד השני ויעשה תקיעות עם כל הדינים ולא ישמע את הקול אזי ברור שאין כאן מצוות תקיעת שופר. וא"כ ברור שהכוונה בתקיעת השופר היינו השמעת הקול, דיש מצוה להשמיע קול שופר בעולם ע"י מעשה תקיעה בשופר. ודוקא בשופר ולא ע"י מכשיר אחר שמשמיע את הקול. וא"כ לפי זה נמצא שתכלית המצוה היא בתוצאה שהקול נשמע בעולם, דזה הוא יום תרועה יהי' לכם בעולם ביום זה ע"י שנשמע את הקול ע"י מעשה תקיעה. ונוסף לזה שיהי' בדוקא ע"י מגע פיו, אך זה רק תנאי במעשה התקיעה בשופר אך התכלית זו התוצאה שנשמע הקול בעולם. ומעתה ברור שתועיל בזה שליחות לכל השיטות, כיון שאין רצון התורה פעולת האדם בדוקא בגופו, אלא התוצאה של הקול. וא"כ ע"י שליח כל ישראל מקיימים את המצוה שהשמיעו את הקול בעולם ע"י שלוחו של אדם כמותו, כמו שנשחט הפסח ע"י כל בני ישראל. ופלא שלא עמדו בזה האחרונים.
♦
א. ב.
אכן עדיין יש להקשות מה שראיתי שמקשים דאי זה מהני מדין שליחות במצוות א"כ מדוע בעינן שהקהל ישמעו את הקול, והרי די ששלוחו תוקע בשופר בשליחות הקהל ונחשב כמו שתקעו כולם וקיימו את המצוה ע"י השליח, ולא צריך שאף אחד ישמע. וכמו בשחיטת הפסח שאחד שוחט לכולם ולא צריך להיות לידו לראות את השחיטה.ובתחילה חשבנו לומר דאכן מנלן שצריכים לשמוע את קול השופר? ומה שנמצאים הקהל כולו ביחד עם התוקע הוא כיון שבין כך נמצאים כולם בתפילה, אבל באמת יוצאים מצד השופר גם אם לא שמעו אם אכן מינו אותו לשליח לתקוע עבורם. אלא דאם יש להקשות זה רק מהא דאיתא במשנה דבתקע ולא שמע קול שופר לא יצא ידי חובה, וכן אם הקהל לא שמע קול שופר, כמו בתוקע לתוך הבור והיו כולם בחוץ, אף אחד לא יצא כיון דלא שמעו קול שופר אלא קול הברה שמעורב בזה. וא"כ מוכרח הוא ממשנה וגמ' דלא מהני בלי לשמוע, וא"כ מוכרח שאין המצוה רק לתקוע. ברם זו קושיא על עיקר שיטת ר"ת ולא על ענין השליחות, וכשניישב קושיא זו אזי ניישב גם ענין השליחות וכדלהלן.
ובצמח צדק (בחידושים על הש"ס בר"ה פ"ג משנה ח' נ) כתב ליישב שיטה זו שהמצוה בתקיעה ולא בשמיעה, עד כדי כך שגם חרש שמדבר ואינו שומע ג"כ יוצא ידי חובתו בתקיעת שופר ומחוייב הוא בתקיעת השופר, מ"מ אם תקע בשופר לתוך הבור ושמע קול הברה לא יוצא, דזה גרוע טפי דיש כאן קול אחר ולא קול שופר. ומשא"כ אם לא שומע כלום עדיף טפי, דסו"ס יש כאן קול שופר טוב רק שהוא לא שמע אותו, ויוצא ידי תקיעה.
ונראה ברור שהבין הצמח צדק כמו שביארנו לעיל בכוונת ר"ת, דיסוד המצוה הוא להשמיע קול שופר ע"י התקיעה בשופר. דאי המצוה היא רק המעשה תקיעה בלבד בלי שום קשר לקול, א"כ לא מובן מה איכפת לן אי שמע קול הברה וכיצד גרע זה מלא שמע כלל קול שופר. ואשר נראה מוכרח ומבואר כמש"נ בשיטת ר"ת, דיסודו הוא השמעת קול שופר בעולם, דיום תרועה יהי' לכם ע"י השמעת הקול מכח מעשה תקיעה בשופר, דיסוד המצוה הוא בתוצאה ממעשה המצוה של התקיעה. וכמו שיש הרבה מצוות שיסודן הוא בתוצאה מהמעשה, ומ"מ שם המצוה נקראת על שם המעשה שעושה, כמו מצוות ביעור חמץ שמבער את החמץ ומ"מ יסודו בתוצאה, וכן מצוות מילה שיסודה בתוצאה, אבל שם המצוה הוא מילה היינו מעשה המילה למול את התינוק ביום השמיני. דתמיד ציווי התורה הוא על המעשים הנצרכים להיעשות ע"י האדם בעולם הזה, ולא על תכלית הרצוי במצוה ובמעשה. וכמו כן הוא בתקיעת השופר, שהמעשה הוא התקיעה והקיום והתכלית הוא בתוצאה שנשמע הקול בעולם. ובקיצור, המצוה היא להשמיע קול שופר ואין הברכה להשמיע קול שופר דאחרת הי' נשמע שהעיקר להשמיע קול שופר והי' יוצא גם ע"י השמעה באורגן או בכל כלי שעושה חיקוי לקול שופר. והרי המצווה היא בדוקא להשמיע ע"י שופר של אייל וע"י פיו של האדם, ולכן נוסח הברכה על תקיעת שופר או לתקוע בשופר ודו"ק היטב בזה.
ועכ"פ אם זה גדר המצוה, אזי מובן שאם שמע קול הברה לא יצא ידי חובה וגרע מחרש המדבר ואינו שומע שתקע בשופר ולא שמע כלום. דבשלמא החרש הרי הוא השמיע קול שופר בעולם, ומשא"כ התוקע לתוך הבור הרי לא השמיע קול שופר כלל אלא קול אחר שיוצא מן הבור. ברם עדיין קשה מדוע בשליחות צריך לשמוע את הקול, והרי די שהשליח השמיע קול שופר בעולם, ובזה יוצא אני ידי חובה. וכמו כן בתוקע לתוך הבור והיו שם אנשים בפנים שיוצאים ידי חובה והתוקע לא יצא, ומדוע לא? הרי הוא השמיע להם בתוך הבור קול שופר.
ולזה הי' מקום לומר דבעינן להשמיע קול שופר בעולם שיכול להישמע עכ"פ בעולם בחלל הרחב, דיום תרועה יהי' לכם נאמר בעולם הזה ולא במקום מסויים בלבד, שאינו יכול הקול הזה להתקיים במקום אחר בכח. ואשר על כן בתקע לתוך הבור הרי קול זה ראוי רק למקום המצומצם הזה בתוך הבור, דרק מי שנמצא בפנים שומע קול שופר אבל מחוץ למקום זה לא חשיב קול שופר, הרי דזה חסרון בהשמעת הקול בעולם. ורק בתוקע מחוץ לבור אזי קול זה להיכן שהוא יגיע בעולם ייחשב קול שופר הראוי לצאת בו ידי חובה, שיש עליו שם קול של שופר ולכן אף אם תקע ואף אחד לא שמע את הקול יצא ידי חובה כיון שהשמיע קול הראוי לשמיעה ע"י אחרים בתורת קול שופר ולא קול הברה.
ועדיין צ"ב מדוע המשלח צריך לשמוע את קול השופר, הא סו"ס הושמע הקול בעולם והוי קול הראוי. הנה לזה כבר נתבאר דלא מוזכר בש"ס ובתלמוד דבעינן שהמשלח ישמע את קול השופר, אלא ששאלנו מהדין של תוקע לתוך הבור. ובזה כבר נתבאר דזה גרע טפי גם לתוקע שעומד מחוץ לבור, אף שלשומעים בתוך הבור הוי קול שופר. אכן מה שבאמת קשה כיצד הוא שהנמצאים בתוך הבור כן יוצאים ידי חובה, והרי המצוה היא להשמיע קול שופר, וזה בהכרח נעשה ע"י השליח שתקע מחוץ לבור, והרי הוא לא קיים את המצוה כראוי דהוא לא השמיע קול שופר הראוי. וכמו שהוא לא יצא הרי גם המשלחים לא צריכים לצאת, דשלוחו של אדם כמותו, ועשו הם מה שעשה הוא.
ואשר נראה לבאר בזה דבר מחודש בס"ד, והוא דנימא קצת אחרת ממשנ"ת לעיל, דבעינן שכל אחד ישמיע קול שופר הראוי להישמע במקומו היכן שהוא עומד במקום קיום המצוה. והיינו שכל אחד מקום עמידתו זה הוא עולמו שלו ביחס לקיום המצוה של השמעת הקול שופר, שרצתה התורה שישמיע בעולמו שלו קול שופר ולא קול אחר. וממילא רק כלפי התוקע שעומד הוא בחוץ ושומע קול הברה ולא קול שופר, וכן הוא לכל העומדים בחוץ שיעשו אותו שליח על תקיעה זו, לא יוצאים ידי חובה כלל במעשה זה, כיון שהוא לא השמיע קול שופר בעולמו שלו ולא בעולם שלהם היכן שנמצאים, כיון שכלפי חוץ לבור אין זה קול שופר כלל. ברם עד כמה שהדבר נוגע לעומדים בתוך הבור, אזי כלפיהם בעולם שלהם היכן שהם נמצאים אזי לא חסר מידי לא במעשה התקיעה ולא בקול השופר, דשפיר עשה את שליחותו להשמיע להם קול שופר בעולמם שלהם היכן שהם עומדים, והרי זו השמעת קול שופר ולא קול הברה. ודו"ק בזה היטב כי היא סברה עמוקה ודקה, בעזהי"ת בלבד.
ולדרכינו הנ"ל צ"ל שאה"נ הנמצאים בתוך הבור יוצאים ידי חובה גם אם הם לא שמעו את קול השופר, וכמו חרש המדבר ואינו שומע, וכמו שנתבאר שאפשר ע"י שליח בלי שהמשלח ישמע קול השופר. ודי בזה, שכלפי הנמצאים בתוך הבור הוי זה קול שופר הראוי להם אם הם היו משמיעים אותו ע"י התקיעה שעשה השליח. וע"כ שפיר יכול להיות שליח דידם אף שהוא בעצמו לא יצא ידי חובה ע"י מעשה זה.
ונראה ברור שאין ליישב כמו שיש שרוצים ליישב קושיא זו מתוקע לתוך הבור, שבהכרח יסוד המצוה הוא לא רק להשמיע קול שופר בעולם אלא להשמיע לעצמו קול שופר, ואשר ע"כ אם שמע קול הברה לא יצא ידי חובה.
דזה קשה בתרתי. חדא, דהרי א"כ מדוע הנמצאים בתוך הבור כן יוצאים ידי חובה, והרי יוצאים הם מכח שליחות ששלחו אותו להוציאם ידי חובה, והרי הוא בעצמו לא יצא ידי חובה, דלא תקע כראוי למצוה דלא השמיע לעצמו קול שופר, וא"כ כיצד הם יוצאים ע"י מעשה דידי'. ואין זה דומה לדרכינו שמהני שליחות אף שהוא בעצמו לא יצא, כיון שלדרכינו הוי המעשה טוב כלפי הנמצאים בבור, ושפיר הוי שליח על מעשה זה כאילו הם עשו מעשה זה, דהם בבור אם הם היו עושים את מעשה התקיעה וההשמעה היכן שהם נמצאים בבור אזי היו יוצאים ידי חובה, א"כ הוא שלוחם על זה. ומשא"כ אם המצוה היא להשמיע לעצמו, דזו צורת המצוה והוא לא השמיע לעצמו, א"כ אין כאן מעשה מצוה כלל בעולם, וכיצד זה יועיל לנמצאים בתוך הבור? והרי אם הם היו עושים תקיעה בלי להשמיע לעצמם הם גם לא היו יוצאים במעשה זה, וא"כ גם שלוחם לא מצי עביד להוציאם בזה.
וביותר קשה, דאי זה הגדר - להשמיע לעצמו - אזי ודאי לא מועילה שליחות, דזה כבר מידי דממילא ומידי דבגופו ממש להשמיע לעצמו, דכיצד זה מתקיים ע"י שליחות, והרי סו"ס לא השמיע לעצמו מידי? ומה דשמע קול שופר באזנו לא מהני, דצריך להשמיע לעצמו ולא רק לשמוע. ואם זה ע"י השליח, אזי צריך שהשליח ישמיע לעצמו ולייחס זאת למשלח מה שהשליח שמע באזניו, וכיצד אפשר לייחס דבר זה, וזה לכל השיטות בשליחות במצוות לא יועיל כפי המבואר לעיל. ולחלק את התקיעה בשליחות ואת השמיעה ע"י עצמו לא שייך, כיון שזה מעשה אחד וקיום אחד להשמיע לעצמו ע"י תקיעה, וא"א לחלק את המעשה לשני אנשים.
ואכן גם אם ילמדו הם את הענין ע"י דין שומע כעונה ולא ע"י שליחות, נלע"ד ברור שלא יועיל להוציא ידי חובה את הנמצאים בתוך הבור ע"י שישמעו קול שופר ממי שכלפיו לא הוי מעשה מצוה כלל, דלא השמיע לעצמו קול שופר וחסר לו במעשה המצוה דידי'. וכיצד א"כ יוכל הוא להשמיע לאחרים מצוה זו ולהוציאם ידי חובה מדין שומע כעונה, דאף אי שייך גם שומע כתוקע, וכמשמיע, מ"מ הוא כעושה וכעונה מה שהמשמיע עושה ומשמיע, ואם הוא השמיע קול שאיננו קול של שופר אזי גם השומע כתוקע השמיע אותו קול שהמשמיע השמיע, והיינו קול הברה בלבד. וכמו שמי שאינו בר חיובא לא יכול להשמיע קול שופר ולהוציא אחרים מדין שומע כעונה כיון שאין על זה חפצא של קול מצוה, והיינו קול שופר של מצוה כיון שכלפיו זו סתם תקיעה. וא"כ הכי נמי כלפי השומע כתוקע, ופשוט.
ועוד לא מובן לשיטתם הא דמבואר מדברי הערוך השולחן בסימן תקפ"ט ס"ו, דאי המצוה היא בתקיעה אזי גם חרש המדבר ואינו שומע יוצא ידי חובה במעשה תקיעה, והיינו שגם הוא מחוייב לתקוע בשופר אף אם לא שומע. וכן כתב בחמד משה סק"א, וצ"ע, הרי הוא לא השמיע לעצמו קול שופר? ואשר מוכרח שאין יסוד המצוה להשמיע לעצמו קול שופר אלא להשמיע בעולמו קול שופר, וכמש"נ כל זה לעיל. ולדרכינו מובן נמי שיוצאים הנמצאים בתוך הבור ידי חובתם. ומובן נמי שחרש חייב ויוצא ע"י תקיעה בלי לשמוע קול השופר, דהעיקר שהשמיע קול שופר בעולמו שלו.
והנה נראה ברור שככל החזיון הזה שאמרנו בר"ת אי הוי יציאת אחרים ע"י דין שליחות ורק עפ"י הגדר שהמצוה היא להשמיע קול שופר, הנה גם אם נימא כדרך השני', שהוא מדין שומע כעונה, אזי נמי נימא ככל הנ"ל בכל הפרטים. ויתבאר נמי הא דיוצאים בתוך הבור אף ע"י מי שתקע מחוץ לבור, דאף שהוא עצמו לא יצא מ"מ הם כן יוצאים על ידו, כיון שהוא עשה מעשה מצוה הראוי ביחס למי שנמצא בתוך הבור, והוא להשמיע קול שופר. והם שומעים קול שופר, וע"י שומע כעונה נחשב שהם גם עשו מה שהוא עשה, שהשמיע לתוך הבור קול שופר. וזה מה שהם צריכים להשמיע בתוך הבור קול שופר, דזה הוא עולמם שלהם לקיום מצוות השמעת קול השופר. ולא דמי לדרך הנ"ל של האחרונים שהגדירו את המצוה להשמיע לעצמו קול שופר דלזה לא יועיל מדין שומע כעונה לנמצאים בבור, כיון שגם כלפיהם הוא לא עשה מעשה מצוה כראוי, כיון שכלפיהם צריך שיהי' הוא עצמו משמיע לעצמו קול שופר ולא להשמיע להם בבור קול שופר. דהמצוה איננה להשמיע לאחרים אלא לעצמו, ורק ממילא אחרים יוצאים ג"כ מדין שומע כעונה אם התכוונו לצאת וכיוון הוא להוציאם, אבל הכל צריך להיות ביחס לעצמו גרידא, ודו"ק היטב בחילוק דק זה.
♦
ונראה עוד דבדרך זו נמי יתיישב מה שהקשה במנחת אשר מועדים על שיטת ר"ת מהא דחצי עבד וחצי בן חורין להלכה אינו מוציא את עצמו ידי חובה אלא רק ע"י שמיעת קול שופר ע"י אחרים. והקשה שם מאי שנא מכל המצוות שכחיובו כך קיומו, דהרי נוטל לולב לעצמו אף שגם החצי עבד שבו פטור מהמצוה עושה את הנטילה, וכן בכל מצוות של עשי' לא מצאנו שצריך לקיים ע"י אחרים, דהרי א"א לשבת בסוכה ע"י אחרים. והאם נימא שפטורים הם ממצוות אלו כיון שהם לא יכולים לקיימן מטעם שמשתתף בעשיה החצי עבד שבו, הרי זה לא יתכן [ורק המנחת חינוך נוקט כן]. ואשר מוכרח לחלק דבכל המצוות של עשיה די במה שהחצי בן חורין שבו עושה, דכחיובו כך קיומו, ואם חצי שבו חייב אזי כך חצי שבו יקיים את המעשה. ולא צריך שכולו יהי' בעל חיוב, אלא שאם כל גופו מחוייב אזי כל גופו צריך לקיימו בלי סיוע מי שפטור מן המצוה. ברם בעינן שהחפצא של המצוה יהי' שלם של בר חיובא, ולא שתהי' חצי שיעור מן המחוייב בה, דזה לא נוגע לגברא המקיים את חיובו. ואשר ע"כ בקול שופר, שהוא החפצא של המצוה שנוצר כאן ע"י התקיעה, צריכה התקיעה לצאת ממי שמחוייב כולו במצוה, ורק אז יוכל לשמוע ולצאת בה חצי עבד וחצי בן חורין את חיובו. ואשר ע"כ אין הוא יכול לתקוע לעצמו וליצור קול שנוצר גם מכח מי שפטור מן המצוה, והוי כמו חצי לולב. אכן אם המצוה היא לתקוע גרידא ולא לשמוע, אזי עדיין קשה מאי שנא מנטילת לולב.
ברם לפי מה שנתבאר שיסוד גדר המצוה הוא לא רק לתקוע גרידא אלא גם להשמיע קול שופר, א"כ נראה ברור שחצי עבד וחצי בן חורין לא יוכל לקיים המצוה ע"י שיתקע בעצמו, היות שהמצוה היא להשמיע קול שופר של מצוה בעולם, ואם החצי עבד עוזר לו לייצור את קול השופר אזי חסר בחפצא של המצוה שהוא להשמיע קול שופר שלם של בר חיובא. ולא שייך כאן לומר כחיובו כך קיומו, דרק חצי ממנו מחויב להשמיע וממילא רק חצי ממנו יקיים חיוב זה. דזה אינו, כיון שיש כאן ענין של תוצאה בעולם כלפי העולם שישמע קול שופר של מצוה ושל בר חיובא, ולא קול שופר הנוצר מתערובת חיוב ופטור. ודו"ק היטב בזה דאין זה דומה לאי הי' חיובו רק לתקוע גרידא בשופר, דאזי הי' זה כמו ליטול לולב דהשופר סו"ס שלם וכשר בפני עצמו, ודו"ק היטב בזה.
♦
ג. ד.
כל הנ"ל הוא בשיטת ר"ת וסיעתו דהמצוה בתקיעת השופר והברכה היא על תקיעת שופר. ברם שיטת הרמב"ם היא שהמצוה רק בשמיעת קול השופר, עד שדימה זאת הרמב"ם בשו"ת פאר הדור לעשיית הסוכה לצורך מצוות ישיבה בסוכה. והכי נמי מעשה התקיעה הוא הכשר ויצירה לקול השופר כדי שיוכל לשמוע את הקול ולקיים המצוה בשמיעת הקול, דזה הוי כמעשה הישיבה בסוכה.ובזה ידוע שהקשו כמה קושיות. חדא מהא דאין יוצאים ע"י מי שאינו בר חיובא כחש"ו אם הם תקעו בשופר, ואי המצוה היא רק בשמיעה וכל אחד יוצא ע"י עצמו בשמיעה, א"כ מאי איכפת לן שאינו בר חיובא, הרי סו"ס אין הוא מוציא את השומע ידי חובה. וביותר הקשו מהא דבעינן כוונת שומע וגם כוונת משמיע להוציא ידי חובה את השומע, ובשלמא כוונת שומע ניחא כדי שייצא בשמיעתו ידי חובה. על אף שגם בזה הקשו על הר"ם אי ס"ל דמצוות א"צ כוונה ויוצא באכל מצה בלי כונה. ועכ"פ הא דצריך המשמיע להוציא ידי חובה את השומע לזה אין כל הבנה, כיון שסו"ס השומע יוצא ע"י עצמו בזה שהוא שומע את הקול.
והנה ראיתי בספר אבני חושן בעניני שומע כעונה שכתב שם להקשות על הרמב"ם מהא דפסק בהלכות ברכות שאם כיוון השומע לצאת יצא ידי חובה, ולא הדגיש דבעינן כוונת משמיע להוציאו. הרי דחזינן דלענין שומע כעונה לא בעינן כוונת משמיע. יעו"ש בדבריו הנעימים שנותנים מבט חדש על כל הענין.
ברם לכאורה יש לדחות את עיקר טענתו הנ"ל, דנימא דחלוקה היא שמיעת הברכה, דבזה אין שום חיוב עשיית מעשה מצווה מסויימת, אלא רק הודאה או שבח לפני כל מצוה, ועכ"פ הוי רק חיוב ברכה אשר השומע די לו בזה שמתכוין לצאת על ידי שמיעת הברכה ויצא ידי חובת הברכה. אך אין שום צורך שהמברך יוציא אותו ידי חובה בברכתו, והיינו דשומע כעונה בברכה היא על הברכה כאילו הוא ברך בעצמו. משא"כ בתקיעת שופר, על אף שקיום המצוה הוא בשמיעת הקול, הרי סו"ס אין מצוה בלי מעשה מצוה, וציווי התורה תמיד הוא על עשיית מעשים, דעל זה שייך ציווי על האדם. ואשר ע"כ מוכרח הוא דהתקיעה היא מעשה המצוה של שמיעת הקול, והיינו שצריך לשמוע קול שופר שע"י תקיעה שתוקע להשמיע לעצמו. ואם יוצא ע"י אחרים אזי מוכרח לייחס אליו גם מעשה תקיעה כדי שייחשב ששמע מכח תקיעה ולא רק שמע גרידא, דהוי קיום בלי מעשה מצוה דלא שייך בתורה. ואשר ע"כ מוכרח הוא המשמיע לכווין להוציאו ידי חובה כדי שיתייחס אליו גם מעשה התקיעה וייחשב שעשה מעשה מצוה ולא רק קיום של שמיעה בלי מעשה, ודו"ק היטב בזה.
ושיטת הרמב"ם דלא מהני שליחות או שומע כעונה על תקיעה רק אי זה הוא הגדר של המצוה - רק מעשה התקיעה, דזה המעשה וגם הקיום של המצוה, דאזי לא תעזור שליחות, דהוי דבר שבגופו רק לתקוע. ומתאים יותר לפי שיטת המהר"ח אור זרוע הנ"ל דבמידי דעשיי' לא מהני שליחות, ודלא כהקצות. ובדין שומע כעונה לא שייך לומר שומע כתוקע על תקיעה גרידא או ביאור אחר ואכמ"ל.
♦
ה.
ונראה להרחיב עוד בשיטת הרמב"ם בס"ד ובעזהי"ת וכדלהלן.דהנה ידוע מה שביאר החזו"א סימן כ"ט [ורמז לזה בשפת אמת דף כ"ט בר"ה במשנה ועי' עוד מצוות המלך] ועוד רבים וטובים בביאור דברי הרמב"ם לישב את הקושיא מהא דאין חש"ו מוציאים ידי חובה בתקיעת השופר משום שאינם בר חיובא. והרי המצוה היא רק לשמוע קול שופר, ומה גרע בזה שהם לאו בני חיובא והרי אין הם צריכים להוציא את השומע ידי חובה בתקיעתם, אלא הוא יוצא מעצמו ע"י ששומע קול השופר. ולזה תירצו דבעינן עכ"פ קול שופר של מצוה, ואי חש"ו שאינם בר חיובא דהמצוה של קול שופר אזי אין על קול השופר שיוצא מתקיעתם שם קול שופר של מצוה.
וצ"ע, דהרי המצוה היא רק השמיעה בלבד בלי תקיעה, ויש כאן רק חפצא של קול שופר שאותו צריך לשמוע ולצאת ידי חובה. וא"כ מדוע בעינן בר חיובא למעשה התקיעה ויצירת הקול? והרי גם אשה וקטן בר דעת או חרש המדבר שיתקעו לשם מצות קול שופר בראש השנה נמי ייחשב קול שופר של מצוה ולא קול להתלמד או לשיר אלא כוונתם שיצאו בזה ידי חובת המצוה. ומדוע בעינן שיהיו בעלי חיוב המצוה כדי לייצור קול של שופר דמצוה ולא סתם קול.
ובמנחת אשר ביאר את הכוונה בזה כמו שמצאנו בכמה מקומות שיש דינים שנאמרו בחפצא של המצוה, היינו בחפצא שאיתו ובו מקיימים את המצוה, על אף שזה לא בקיום המצוה כלל. וכגון הא דמצאנו בעשיית הציצית שצריך עשיי' לשמה, וכן לב"ש בעשיית סוכה בעינן לשם מצוות סוכה ולכן סוכה ישנה פסולה לקיום מצוות ישיבת הסוכה, וכן בעשיית מצה בעינן שימור לשם מצוות מצה. א"כ כמו כן בעינן בעשיית קול השופר ע"י התקיעה שתהי' ע"י בר חיובא, כדי שיהי' כאן חפצא של קול שופר דמצוה.
ברם עדיין צ"ב, דמהיכי תיתי נצריך עשי' של בר חיובא, הרי אף במקומות הנ"ל כעשיית סוכה ועשיית מצה וציצית לא מצאנו דבעינן עשי' של בר חיובא ושאשה תהי' פסולה בעשיות הנ"ל. והרי די לן שיהי' בר דעת עם הכוונות שצריך לעשות. ובפרט שבסוכה לדעת ב"ה לא בעינן עשיית הסוכה לשם מצוה, וגם סוכה ישנה כשרה, ורק העיקר שיהי' לשם עשיית צל בלבד ולא לשם מצוות סוכה. והרי הרמב"ם בשו"ת פאר הדור השווה עשיית סוכה לתקיעת שופר יעו"ש היטב.
וביותר צ"ע מהא דבעינן כוונת שומע ומשמיע בתקיעת שופר, והיינו כוונת המשמיע להוציא ידי חובה את השומע וכן כוונת השומע לצאת ידי חובה במה שעושה המשמיע. והרי הכא כבר המשמיע התוקע מתכווין לצאת ידי חובה בתקיעה זו, והרי הוא בר חיובא ויוצא ידי חובה בהאי קול דהוי קול שופר של מצוה, וא"כ מדוע האחר צריך להתכוין לצאת ידי חובה וכן המשמיע צריך לכוין להוציאו ידי חובה, והרי המצוה היא רק בשמיעת הקול ויש כאן חפצא של קול שופר של מצוה.
והחזו"א הרחיק לכת וכתב שם בסימן כ"ט סק"ד דאם לא יתכוין להוציאו ידי חובה בהאי תקיעה אזי כלפי חבירו הוי זה קול שלא של שופר דמצוה אלא קול בעלמא, על אף שלעצמו הוי קול שופר של מצוה.
ודבריו בזה כבר שגבו פליאה, כיצד זה יתכן שכלפי המשמיע הוי זה קול שופר של מצוה וכלפי אדם אחר שלא נתכוין להוציאו אין על זה שם קול שופר של מצוה, והרי המצוה היא רק לשמוע קול שופר של מצוה ואין המשמיע מוציאו ידי חובה במידי. ומה א"כ פשר הדבר? וכבר תמהו בזה על דברי החזון איש.
ואשר נלע"ד ברור כשמש שאין כוונת החזו"א ללמוד את הרמב"ם כפשוטו, כפי שמבינים בפשטות שאין במצות שופר רק השמיעה בלבד דרק בעינן לשמוע קול שופר של מצוה, הא ותו לא מידי. אלא ברור שהוא למד כפי המובא בשם הגר"ח זיע"א שביאר בשיטת הרמב"ם ליישב הא דבעינן כוונת משמיע, דהוא משום דחוץ מקיום המצוה, שהוא בשמיעת קול השופר, איכא נמי את מעשה המצוה, והוא בהכרח מעשה התקיעה, דאין בשמיעת הקול מעשה של מצוה רק מידי דממילא דשומע הקול. והיכן הוא מעשה המצוה? ועל כרחך שהתקיעה היא מעשה המצוה של מצוות שמיעת קול שופר. ואשר ע"כ צריך השומע לכווין גם למעשה התקיעה של המשמיע. ואשר ע"כ בעינן כוונת שומע ומשמיע כדי לייחס לשומע את מעשה התקיעה שהוא מעשה המצוה. עכ"ד מהגרי"ד מבוסטון בשם אביו ששמע מהגר"ח זיע"א.
וביסוד הדבר צריך לומר, וכבר עמדו בזה אחרים, שלא שייך במצוות התורה מצוה שהיא בלי מעשה מצוה, דהרי ציוויי התורה על האדם הוא לעשות מעשים של מצוות דא"א להורות על מצוות בלי לעשות מעשה מסויים שנצטווה עליו. והן אמת שיש קיומי מצוה שהם בלי עשי', אך מ"מ זה רק בקיום המצוה, ובהכרח יש לזה הקדם של מעשה מצוה. ויש מצוות שהקיום והמעשה באים כאחת, דעצם המעשה הוא קיום המצוה, כמו מעשה אכילת מצה דבפשטות המעשה הוא מעשה האכילה וקיום המצוה הוא נמי במעשה האכילה. ברם יש מצוות שהמעשה והקיום נפרדים בזמן. ברם מעשה מצוה מוכרח להיות לכל מצוה. וא"כ בשופר המעשה נפרד מהקיום, דהמעשה הוא התקיעה והקיום הוא השמיעה של הקול.
ואחרי שברור שיש כאן מעשה מצוה, שהוא מעשה התקיעה. אשר ע"כ מובן מה שביארו מדוע בעינן בר חיובא למעשה התקיעה, דאל"כ אין כאן קול של מצוות שופר, דהוא לא בר חובת המצוה ואינו יכול ליצור קול שופר של מצוה. ושאלנו הרי אין מצוה בתקיעה אלא בשמיעת הקול בלבד, ודי א"כ באשה וקטן שיכוונו להשמיע קול שופר למצוה שאחרים צריכים לקיים בשמיעתם, אך מנלן בר חיובא ביצירת הקול. ולהנ"ל הרי מעשה התקיעה הוא מעשה המצוה של השומע את הקול, וא"כ על כרחך בעינן מעשה של מצוה ולא סתם מעשה תקיעה. וברור שמי שאינו בר חיובא לא הוי מעשה תקיעתו מעשה מצוה, כיון שהוא לא בר חיוב התקיעה, וכמה שיכווין למצוה לא יעזור לו כיון שהוא לא שייך במצוה ותקיעתו הוי סתם תקיעה. ואשר ע"כ בעינן בר חיובא במעשה התקיעה, כדי שתהי' תקיעה של מצוה. וממילא אם חסר במעשה התקיעה שאינה של מצוה אם תקעו חש"ו, אזי ממילא הקול היוצא אינו קול של מצוות שופר שבעינן לצורך קיום המצוה, דהרי אחרי שנתבאר שצריך מעשה תקיעה של מצוה אזי על כרחך בעינן קול של תקיעה של מצוה. ואי אינו תקיעה מחוייבת אזי הקול היוצא נמי לא הוי הקול הנצרך לקיום המצוה, דהא בהא תליא. ולכן בעינן נמי שהגדול התוקע יכוין להוציא בתקיעתו את השומע, דאל"כ אף שלעצמו הוי מעשה תקיעה של מצוה וקול שופר של מצוה, מ"מ כלפי חבירו חסר במעשה התקיעה כיון שלא נתכוין להוציאו במעשה זה. וא"כ אין זה מתייחס כלפיו, ואין הוא יכול להתחבר למעשה תקיעה זו של הבר חיובא, ושוב הוי כאילו שמע קול שופר בלי מעשה תקיעה, וממילא אין על הקול שם קול של מצוה.
ברם עדיין אני מסופק בזה אם נתכוונו ליסוד הגר"ח זיע"א, דהרי א"כ די לן לומר שחסר לשומע מעשה תקיעה של מצוה, הן בתקעו חש"ו שאינם בר חיובא והן בתקע ולא כיוון המשמיע להוציא את השומע, דחסר לשומע תקיעה של מצווה, ולמה התמקדו בקול השופר שאינו של מצוה? ועדיין צ"ב בזה.
עכ"פ נחזור לביאור בשיטת הרמב"ם על פי הגר"ח הנ"ל, דיש מעשה מצוה בקיום מצוות שמיעת קול השופר. ונתבאר דזה מיישב נמי הא דבעינן בר חיובא במעשה התקיעה שהיא תקיעה של מצוה ולא סתם תקיעה כהיכי תמצי לייצור קול שופר. ברם צ"ב, דהרי הרמב"ם השווה את מעשה התקיעה למעשה עשיית הסוכה, דשניהם אינם המצוה, אלא עשיית הסוכה לצורך מציאות הסוכה שנוכל לקיים בה את מצות הישיבה בסוכה, והכי נמי אין תוקעים רק בשביל יצירת הקול שבו נוכל לקיים המצוה בשמיעה. והנה, הרי לב"ה לא בעינן עשיית סוכה לשם מצוות סוכה ושפיר יוצא בסוכה ישנה, והכי נמי סוכת נשים כשרה כמבואר בדף ח' ע"ב, ומאי שנא תקיעת שופר דבעינן בר חיובא, והרי שני המעשים הנ"ל שווים לפי הרמב"ם.
והנראה בזה הוא, דזה ברור דיש חילוק בין עשיית סוכה למעשה תקיעת השופר וכדלהלן, ורק דהרמב"ם נתכוין בהשוואתם לאפוקי מלומר שהתקיעה היא בלבד המצוה ולא שמיעת הקול, דלזה טען הר"ם דברור בתקע ולא שמע לא יצא, וע"כ דס"ד שהמצוה רק בתקיעה בלי לשמוע כלל ולזה הפקיע הרמב"ם בדבריו. והוסיף דהיות דהם חייבים לשמוע את הקול אזי מעשה התקיעה הוא בשביל לשמוע את הקול, דא"א לקול בלי התקיעה, וע"כ תוקעים. וכמו בעשיית הסוכה דא"א לקיים מצוות סוכה בלי לעשות את הסוכה, ואשר ע"כ אין מעשים אלו בכלל הקיום של המצוה. ברם היות שבמציאות יש חילוק בין סוכה לשופר, כפי שנבאר להלן, אזי מוכרח הלומד לבאר מסברא שמעשה התקיעה הוא מעשה המצוה של שמיעת הקול ולא דמי לסוכה, דהתם אין עשיית הסוכה כמעשה המצוה של ישיבה בסוכה.
והביאור בזה לענ"ד נראה כך. הנה למתבונן היטב אזי חלוק הוא מעשה התקיעה ממעשה עשיית הסוכה. דהרי במעשה עשיית הסוכה אזי באותה שעה שהוא עושה סוכה עדיין א"א לקיים את מצות ישיבת הסוכה, דהרי עדיין אין סוכה מושלמת, ואף בעושה אותה בחג עצמו. ולא מבעיא בעושה אותה קודם החג, כנהוג, דאזי מצד הזמן אין אפשרות לקיום המצוה בסוכה אפי' לאחר עשייתה, דעדיין בעינן לזמן קיום המצוה. ועכ"פ ברור שיש מרחק של זמן בין עשיית הסוכה לקיום המצוה של הישיבה בסוכה, ואשר ע"כ אין מקום להגדיר את מעשה עשיית הסוכה למעשה המצוה של ישיבת האדם בסוכה. ומלבד זה, הרי בקיום המצוה של ישיבה בסוכה נראה שיש עימה מעשה ממש, ולא כפי שפשוט מגדירים את הישיבה כמידי דממילא, דזה אינו, דהרי ישיבה בסוכה כוללת מעשה אכילה ושתי' והליכה ושינה וכו', וכל אלו הם מעשים של ישיבה בסוכה, דכעין תדורו כתיב, וכפי שעושה בביתו. ולא מדובר בסתם ההימצאות בסוכה בלי שום מעשים, ואולי גם בזה יש קיום, אבל עכ"פ יש הרבה מעשים שעושה בסוכה שהם מכלל קיום מצות ישיבה בסוכה, וממילא הוי בכלל המצוות שהמעשה והקיום באים כאחת באותה פעולה, ולא בשתי פעולות נפרדים בזמן.
ומשא"כ בתקיעת שופר, הרי התם היות שקיום המצוה הוא בשמיעת הקול היוצא מן השופר הרי בהכרח מעשה המצוה הוא התקיעה, היות שאין על השמיעה גדר של מעשה ופעולה של האדם, דהוי מידי דממילא כמו שהגדיר הקצות בסימן קפ"ב בשמיעת הנדר לענין הפרת נדרים. והיות שבתקיעת השופר קול השופר היוצא בשעת התקיעה הוא מיתלא תליא בעצם התקיעה של האדם, דהרי אם יפסיק לרגע לתקוע ולהוציא אויר אל השופר אזי תיפסק השמיעה והקול. וברור שהשמיעה של האדם את הקול היא בבת אחת עם מעשה התקיעה בלי הפרש של זמן כלל, דהרי אם הוא לא תוקע אין קול ואין מה לשמוע, דברור שאין כאן מציאות של יצירת קול בנפרד שאותו צריך לבוא ולשמוע, אלא בד בבד עם התקיעה של כל קול שמוציא מהשופר בעינן לשמוע אותה ממש באותו רגע, דאם יאחר ברגע אחד כבר אין קול כלל. נמצא שהתקיעה והשמעת הקול זה באותו רגע ממש של השמיעה, והתוקע הוא המחזיק את הקול במעשה תקיעתו, ובלעדיו לא הי' קול לשמוע, דמיד פרח הקול וא"א לשמוע רגע אחרי התקיעה. ואשר ברור לפי זה, דמעשה התקיעה הוא הוא מעשה המצוה של קיום המצוה דשמיעת הקול, דהתוקע משמיע את הקול לאזניו של השומע והם ביחד מתחברים באותה שניה - תוקע ושומע יחדיו - ואין הפרדה ביניהם. וממילא לא יתכן לומר שהתקיעה לא הויא מעשה המצוה של שמיעת קול השופר. ואשר ע"כ בעינן בר חיובא למעשה התקיעה, דאל"כ אין כאן מעשה תקיעה של מצוה. משא"כ בעשית הסוכה, שהרי אין עצם העשיי' בשעתה מכשירה את קיום המצוה, אלא רק אחרי שיש כבר סוכה מוכנה ונגמרה העשי' של הסוכה אזי בא האדם לקיים את מצוות הישיבה בסוכה. ומעתה הרי יש לו מעשים לעשות בסוכה עצמה כדי לקיים מצות ישיבה בסוכה. ואשר ע"כ גם אם אשה עשתה את הסוכה אין מה לדאוג, כיון דעשיית הסוכה לא הויא מעשה המצוה של הישיבה, הבאה רק לאחר זמן מה. ודו"ק כי פשוט ועמוק הוא.
והנה ראיתי במצות המלך שכתב לבאר וליישב מאי שנא מסוכה, דמהני בנשים וקטנים, ומשא"כ בשופר, על אף שהשווה אותם הרמב"ם. וכתב דבסוכה מה דלב"ה לא בעינן עשי' לשם מצוות סוכה הוא משום שדי בעשי' לשם צל לאשווי' לשם סוכת מצוה הראויה למצות סוכה. משא"כ בתקיעת שופר אין דרך לאשווי' קול שופר לקול הבא מתקיעת שופר ולא כקול בעלמא רק ע"י זה שהתקיעה תהי' תקיעה של מצוה. עי"ש בדבריו שנראים כסתומים וחתומים. ברם לנתבאר נראה לבאר כוונתו ויסוד דבריו אף אם הוא לא כיוון לזה, והוא על פי הנתבאר לעיל, דחלוקים הם ביסוד צורתם של המעשים. בעשיית סוכה יש הבדל של זמן בין גמר העשי' לתחילת קיום המצוה, ואשר ע"כ אחרי שהסוכה כבר עומדת לקיום המצוה אפשר ע"י הקיום בישיבה בה לאשווי' את הסוכה לסוכת מצוה, בזה שמכווין לצאת ידי חובת המצוה בעצם הישיבה בסוכה, ואין מי שיעכב בעדו לקיים את המצוה ולכווין את כוונותיו כפי הנצרך. ומשא"כ בשמיעת קול שופר, הרי באותו רגע של שמיעה יש השמעה ע"י תקיעה והוי ממש בבת אחת, וא"כ א"א ע"י השמיעה של השומע לכוין לשם מצוות שמיעת קול שופר ובזה לאשווי' להקול קול של שופר למצוה, היות שיש מי שמעכב ממנו, היינו יש שליטה של התוקע על הקול שהוא משמיע במעשה התקיעה והכל תלוי בו. וע"כ בעינן שבמעשה התקיעה של התוקע תהי' כוונת המצוה וגם יהי' בר חיובא של המצוה, שרק בזה תחול על התקיעה חלות שם קול שופר של מצוה מכח מעשה תקיעה של מצוה. ולזה צריך לכוין להוציא את השומע, כדי שיתייחס אליו נמי גדר זה של התקיעה והשמעת הקול, וממילא יוכל השומע לכוין לצאת בזה ידי חובת המצוה ואזי מתחבר הוא אל המשמיע לקבל ממנו את מעשה התקיעה לאשווי' קול שופר של מצוה. ושוב ממילא הוא יוצא בקיום מצוות ע"י שמיעת הקול מעצמו וכחו. ודו"ק היטב בזה כי זה ממש כדרכינו הנ"ל ורק על פי דרכינו זה מובן.
והנה עלה ברעיוני עוד חילוק בין תקיעת שופר לעשיית הסוכה. דהנה בתקיעת השופר אזי יוצרים את הקול שבו ועמו מקיימים את המצוה, והיינו שהקול הוא החפצא של המצוה היינו החפץ שעמו מקיימים את המצוה, ורק שאין בו מצוה הבאה בעבירה, כיון שאין בקול דין גזל ולא נתפס בו דין גזל כלל. אך אם הי' נתפס בו גזל אזי הי' פסול של מצוה הבאה בעבירה. ומשא"כ בעשיית הסוכה, הנה עצם הסוכה לא היא החפצא שעימה ובה מקיימים את המצוה של הישיבה בסוכה, ועל כן אין בסוכה גזולה הפסול של מצוה הבאה בעבירה, וכמו שביאר היטב בסוכת דוד על סוכה סימן כ"ד יעו"ש, אלא קיום המצוה הוא עם הגברא שיושב בתוך הסוכה בלבד. וביתר ביאור נתבאר בשיעורי סוכה פ"ק שיסוד הסוכה הוא החלל שבתוך הסוכה שנוצר ע"י הדפנות, ובחלל מקיים האדם את המצוה דישיבה, ובזה אין גזל כמו בקול דאין בו ממש. ועכ"פ לנידון דידן מובן מדוע אשה כשרה בעשיית סוכה, וכן כל לאו בר חיובא. והעיקר שהסוכה נעשית לשם צל, דאזי יש על החלל שם חלל לצורך הצל ולא לצורך אחר. ועכ"פ היות שהעשי' בפועל של החש"ו מתייחסת רק לדפנות בלבד ולא לחלל, וכמו שאין גזל נתפס בחלל ובקול כך עשי' של לאו בר חיובא לא נתפסת בזה. ואשר ע"כ אין בזה חסרון לקיים את המצוה בישיבה בחלל הסוכה. ומשא"כ בתקיעת שופר, הרי מעשה התקיעה יוצר את הקול ישירות והוא מקיים אותו כל רגע, דהרי אם יפסיק לרגע לתקוע בפיו ייפסק הקול מיד, וכל רגע שהוא תוקע בפיו ומכניס אויר יש קול, ובקול הזה גופא מקיימים עימו את המצוה. א"כ בהכרח הוא שרק בר חיובא יכול לקיים את הקול הזה, דהתוקע מסייע ממש בפועל לשומע לקיים את מצוותו ע"י זה שהוא מעמיד ומחזיק את הקול. ומשא"כ בסוכה, הרי אחרי עשיית הדפנות, הן אמת שהן באות מכח לאו בר חיובא, אבל רק זה מיוחס אליו ולא השלב הבא אחריו, והוא חלל הסוכה, דזה כבר בא ממילא, וביותר שהחלל כבר הי' שם ורק נסגר המקום ע"י מחיצות, אך אין שום עשי' כלפי החלל שבפנים, ואין הבר חיובא מחזיק ומעמיד את החלל שקביעא וקיימא, וממילא אין מעכב שלאו בר חיובא עשה את הסוכה. ודו"ק היטב בתוספת זו שהיא העיקר לענ"ד ובס"ד בלבד ולא מחכמתי כלל אלא הכל מאת השי"ת.
והנה כל מה שהרמב"ם לא קיבל את ענין השליחות אם המצוה היא בתקיעה הוא רק משום דס"ל כהמהר"ח אור זרוע שהובא לעיל, דהיכא דהמצוה היא בעצם העשי' דכך הוא קיום המצוה בעשי' ובפעולה, אזי לא שייך דין שליחות. והיינו משום שרצון התורה הוא שאתה תעשה את עצם המעשה, דבכך אתה עובד את ה', אבל אי אחר יעשה את הפעולה א"כ נמצא שלא עשית כלום בשביל עבודת ה'. אכן כל זה הוא אם גם קיום המצוה הוא במעשה ובפעולה, דאזי בהכרח לקיום המצוה שהיא עבודת הי"ת בעינן שאתה בפועל תעשה את המעשה ולא רק שמבחינה דינית נחשב שעושה את המעשה מדיני שליחות, דזה לא ייחשב שבפועל עבד את הי"ת, דהרי הוא לא הזיז עפעף מעינו וידיו לצורך קיום המצוה. ברם אי קיום המצוה חלוק ממעשה המצוה, כהכא דהמעשה הוא התקיעה והקיום הוא השמיעה, הנה בזה לא איכפת לן שאת המעשה יעשה השליח, דהעיקר המכוון כאן בתורה הוא שאת הקיום יעשה האדם המחויב, וזה די גם במידי דממילא, דהעיקר שהוא מקיים את המצוה בגופו ולא ע"י אחר. ואף בכה"ג שקיום המצוה הוא לא בגופו כשמיעת האוזן אלא כמו שחיטת הפסח, דהמציאות שנשחט הפסח על שמו די בזה לקיום המצוה, מ"מ מהני השליחות על עצם מעשה המצוה, כיון שסו"ס אין המעשה קיום המצוה אלא רק בגדר מעשה המצוה. ובכה"ג שאין לקיום המצוה מעשה של קיום אזי לא איכפת לן שאין האדם עושה פעולה של עבודת ה', דרק היכא שהפעולה היא היא גם קיום של המצוה, אזי רצון התורה שדוקא האדם יקיים בעצמו את המצוה דבכך הוא עובד הוא את הי"ת, כיון שכך מהות קיום המצוה והעבודה ע"י מעשה, דא"א להפריד ביניהם. ואשר ע"כ תקיעת שופר אי הוי מחולק המעשה מקיום המצוה, אזי שפיר שייך שליחות על המעשה, ומשא"כ אי המצוה והקיום היו בעצם התקיעה אזי לא יעזור שליחות על התקיעה, כיון שזה גם הקיום ורצון התורה, שדוקא המחוייב יעשה את המעשה ודו"ק היטב בזה.
וראיתי בגבורת יצחק שהקשה דאי הוי מדיני שליחות א"כ למה חש"ו לא מהני משום דלאו בני חיובא, תפוק"ל משום דלאו בני שליחות נינהו. ולענ"ד כבר יסדו רבותינו דלא בכל שליחות אמרינן האי כללא, דזה נאמר רק בשליחות כח בעלים דאזי להיות כמותו בעינן להיות בני שליחות, אך בשליחות מעשה, דבעינן רק לייחס את המעשה למשלח בלי נתינת כח לשליח, אזי לא צריך שיהיו בני שליחות, ועין בזה בספרים העוסקים בענייני שליחות.
ואה"נ אפשר לבאר את הרמב"ם גם מדין שומע כעונה כמו שנקט הגר"ח והשאגת אריה ברמב"ם, ומ"מ מהני שומע כעונה רק לפי הגדר בשומע כעונה, דהוי התייחדות השומע והמשמיע, והיינו דהוי כעין שליחות של המשמיע לעשות את מעשה המצוה לשומע כשלוחו ממש, דע"י השמיעה בכוונה לצאת במה שהמשמיע תוקע ומשמיע, אזי בזה שגם המשמיע מתכוין להשמיע לו ולהוציאו, בכה"ג יש חיבור בין השניים להיות כאדם אחד. ועל כן נחשב כאילו השומע הוא זה שתקע והשמיע לעצמו את קול השופר ע"י מעשה תקיעה, ובלי כוונות לא מועיל שומע כעונה. ומה שהקשה במצוות המלך על הגר"ח לשם מה בעינן שומע כעונה, והרי די שרק שומע, דזה יסוד המצוה רק לשמוע בלי להיות כעונה. נראה שנעלם מעיניו עיקר דברי הגר"ח, כפי שנתבאר לעיל דייסד דיש מעשה מצוה של תקיעת שופר לכו"ע, ובזה בעינן להיות כל אחד שמקיים את המצוה ע"י שמיעה, שיהי' זה מתוך מעשה תקיעה של מצוה. וממילא בעינן גדר שומע כעונה על החלק של מעשה התקיעה להוציאו ידי חובתו במעשה התקיעה, כאילו גם הוא תקע בשופר והקול בא מכח מעשה תקיעתו ופשוט הוא. ומה שלא הסכים הרמב"ם לזה, אי המצוה היא רק במעשה התקיעה הוא פשוט מאד, כיון דאם המעשה והקיום של המצוה הוא בעצם התקיעה, אזי אין בקול מידי מענין המצוה. ומה שייך לשמוע את הקול ולהיות ע"י זה בדין שומע כעונה? דזה נאמר רק בקול ודיבור של מצוה, כקריאת המגילה וכל דיבור של מצוה, דנאמר דהשומע את דיבור המצוה הוי כמו עונה, והיינו כאילו הוא זה שאומר את הדברים, אך בסתם דיבור ודאי שלא. והכי נמי הוי סתם קול אי המצוה בתקיעה, ברם אי הויא שמיעת הקול קיום המצוה, ורק התקיעה הויא מעשה המצוה, אזי שייך בזה שומע קול המצוה של שופר להיות כעונה. והיינו דע"י השמיעה מתחבר למשמיע להיות כאחד עימו, ודו"ק בזה היטב, דיוצא בזה דלא כמו שהסיקו באבני חושן ענייני שומע כעונה וכן בקובץ רשימות שיעורים קלמנסון, דהכריחו בר"ם דס"ל כהצד השני בשומע כעונה, ועי"ש בראיותם. וחשבון הדברים לדחות לכאן ולכאן בעזהי"ת בפעם הבאה להאריך בזה.
שוב לאחר כחודש מהכתיבה הנ"ל, ערב חג הסוכות, נתעוררתי להעיר עדיין בשיטת הרמב"ם בתקיעת שופר, לאחר עיון בספר סוכת דוד על סוכה בענין לולב ביו"ט שני להרמב"ם דאין פסול של מצוה הבאה בעבירה וכו'. דיעו"ש שהכריח בשיטת הרמב"ם דיש במצוה הבאה בעבירה ב' אופנים, או שגוף החפצא של המצוה הוא חפצא של עבירה שנעשתה בו עבירה ונפסל למצוה. אך זה רק היכן שבעינן את החפצא בתורת לכם למצוה, אזי בעינן שלא יהי' גזול בחפצא. ברם היכן שאין דין לכם בחפצא, אזי גם אין עבירה פוסלת בחפצא, וא"כ שם הנקודה שמעשה המצוה הנצרך לקיום המצוה לא יהי' יחד עם מעשה עבירה. ולכן גם במצה של טבל יש בזה מצוה הבאה בעבירה, כיון שמעשה האכילה יש בו עבירת אכילת טבל, אף שבחפצא אין שום עבירה.
ומעתה צ"ע מה נענה למה שנתבאר ברמב"ם עפ"י הגר"ח שהחזקנו בדרכו עד עתה, שיש מעשה מצוה בקיום המצוה של שמיעת קול השופר, והוא מעשה התקיעה. וא"כ הרי בשופר הגזול הנה יש במעשה התקיעה מעשה גזילה, ומדוע אומר הרמב"ם דיצא ידי חובה ואין פסול של מצוה הבאה בעבירה. אכן י"ל כיון שאין תוספת של גזילה במעשה התקיעה, לאחר שכבר גזל את השופר ועבר על לא תגזול ונתחייב בהשבה על עצם מעשה הלקיחה. אבל עתה שתוקע אין בשימוש זה מעשה גזילה נוסף, ואין בזה גזילה ואיסור לא תגזול למבואר בקצות החושן סימן ל"ד ובנתיבות אם לא נעשה שינוי ותוספת בגזילה. אכן זה איתא שפיר אם הרמב"ם לא הי' מוסיף את המילים שאף אם לא הגביהו ולא נגע בו יצא ידי חובה בעצם השמיעה בלבד. דמה רצה בזה הרמב"ם, והרי זה שתקע בו הגביהו ונגע בו וא"א לשמוע בלי לתקוע להגביה ולגעת בו. ועי' במ"מ שלא מובנת כוונתו. ועי' מש"כ בזה בסוכת דוד שם, שכוונת הרמב"ם להכשיר אפי' בכה"ג שנטלו עתה בלי רשות לצורך תקיעת שופר, דאזי אי המצוה היתה בצירוף מעשה התקיעה היינו ההגבהה והנגיעה בו היתה נצרכת לקיום המצוה, אזי הי' בזה פסול של מצוה הבאה בעבירה כיון שעתה הרי משתמש בו במעשה ההגבהה והתקיעה. והיינו דעתה יש מעשה גזילה בעצם מעשה המצוה, דלא גזל קודם אלא רק עתה בשימוש שלא ברשות, דהוי שאלה ללא רשות לצורך שימוש התקיעה והיא מעשה הגזילה. ולזה אומר הרמב"ם דכשר כיון שאין מעשה ההגבהה והנגיעה והתקיעה בגדר מעשה המצוה, אלא רק הקול והשמיעה ובזה אין נתפס גזל, דאין זה שימוש של גזל בשמיעה של הקול ולכן יוצא ידי חובה.
ברם הרי לנתבאר מהגר"ח זיע"א הרי ברור שיש מעשה מצוה בעצם מעשה התקיעה לצורך שמיעת הקול, והוי חלק מהמצוה לעשות מעשה תקיעה שיוצר את הקול ומחזיק אותו כל רגע לצורך שמיעה, בלי הפסק של רגע בין מעשה התקיעה לשמיעה, וכנתבאר בארוכה לעיל. וא"כ הי' צריך להיות כאן פסול של מצוה הבאה בעבירה, והוא היפך ממש מהפי' הנ"ל של הסוכת דוד. ופלא על גאון שכמותו שנעלם לרגע דברי הגר"ח מזכרונו, מה שנדיר מאד שיקרה כן בספריו וחידושיו.
ואשר ע"כ נראה בס"ד לבאר ברמב"ם דלא כהסוכת דוד, אלא ממש כפשוטו, ואדרבה בדוקא הרמב"ם מדבר על שופר הגזול, כפשט לשונו ממש שכבר הי' גזול אצלו ולא שעתה בעצם השימוש בתקיעה הוי גזילה ללא רשות, דאדרבה בכה"ג לא יצא ידי חובה. וברור מהטעם הנ"ל שיש במעשה המצוה גופא מעשה עבירה, ולא בעינן שיהיה כן גם בקיום המצוה, ובפרט שכאן מעשה המצוה והקיום באים כאחת באותו רגע ממש, כנתבאר. אלא הרמב"ם מיירי בשופר הגזול אצלו, וכנתבאר שאין במעשה התקיעה תוספת של גזילה וגניבה, וממילא אין מעשה עבירה בעצם התקיעה אלא במה שגזלו מכבר. ומה שכתב הרמב"ם דלא צריך להגביהו ולגעת בו וכו', כוונת הרמב"ם להוכיח כפי שהוכיח בשו"ת פאר הדור דהמצוה והקיום הם לא במעשה התקיעה כר"ת, דאם הי' מעשה התקיעה גופא גם קיום המצוה אזי כיצד מי ששומע את הקול בלי לגעת בו ובלי להגביהו יוצא ידי חובה, הרי הוא לא עשה שום מעשה תקיעה בשופר דלא נגע בו ולא הגביהו. והרי בזה לא יעזור שומע כעונה ולא שליחות במצוות, כיון שהוי מעשה בגופו שהוא יגע בשופר והוא יגביה לתקוע. וגם שומע כעונה לא מהני דזה להר"ם כמו שליחות שיוצא במעשה המשמיע. ברם זה רק היכן שמהני שליחות, דקיום המצוה לא בגופו ממש, אך הכא אי הקיום הוא גם בתקיעה, ולא רק המעשה, אזי כיצד יתקיים זה אצל השומע שלא תקע כלל. ובקריאת המגילה שמהני שומע כעונה, שם אין הקיום שיקרא בפיו ויוציא את הקול מגרונו, אלא המצוה היא להשמיע את המגילה שתהי' נשמעת ע"י מעשה קריאה מן הכתב, ומעשה הקריאה זה רק מעשה המצוה, אבל מה שזה נשמע בתוצאה קול של מגילה זה הקיום, דהרי יש דין להשמיע לאזנו ולא סתם מעשה קריאה. וא"כ בזה שייך שומע כעונה ושליחות כאילו אני עשיתי את מעשה הקריאה ושמעתי את הקול, ועי' בזה בשעתו.
ועכ"פ זה הרמב"ם בא להוכיח כאן, דהרי יוצא בלי לעשות כלום, וע"כ שהמצוה היא בשמיעת הקול בלבד, היינו קיום המצוה, ורק מעשה תקיעה זה למעשה המצוה בלבד, וע"כ מהני רק לשמוע ואחר תוקע במקומו.
וכוונת הרמב"ם לומר דאי גם קיום המצוה הוא בתקיעה אזי הי' כאן פסול של מצוה הבאה בעבירה אף שגזל את השופר מאתמול וכבר גזול הוא אצלו, דמ"מ החפצא של המצוה זה השופר כיון שבו נעשית המצוה ע"י זה שעושה בו מעשה מצוה, כמו לולב שבו עושים מעשה נטילה, ואם הוא גזול הרי פסול ביום הראשון. וה"נ השופר הי' פסול למצוה כיון שהוא החפצא של המצוה שנפסל ע"י מעשה הגזילה. ויתכן דהי' גם דין לכם בחפצא של השופר אי הוא הי' החפצא של המצוה, ואזי הי' שייך פסול של מצוה הבאה בעבירה [זה הוספתי שלא יסתור ליסוד דבריו דכשר ביו"ט שני בלולב הגזול]. אבל היות שהקיום של המצוה זה בשמיעה ולא בתקיעה, אזי ע"כ שהחפצא של המצוה זה עצם הקול של השופר, שאותו צריך לשמוע ולקיים את המצוה בשמיעתו, אבל השופר עצמו אינו החפצא של המצוה, רק ההיכי תמצי לייצור את החפצא של המצוה כמו בעשיית סוכה שדימה הרמב"ם לתקיעת שופר. ודו"ק היטב בכל זה דהוא נפלא עד מאד בס"ד בביאור דברי הרמב"ם מאת החונן לאדם דעת. ויסוד הנ"ל שלהר"ם פסול של מצוה הבאה בעבירה תלוי בחפצא של המצוה עי' בזה בדברי הגרי"ד מבוסטון בשיעורים על שופר הגזול.
♦ ♦ ♦