הארות ועיונים בסליחות[2] - הרב פנחס בן אהרון

פיוט במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה:
א. קדמנוך תחילה. צ"ב תחילה למה. ומו"ר הגאון רבי יואל שוורץ השיב: מתחילים בתחילת השבוע שהיא אחר השבת, ויש שייכות בין השבת לתשובה, וכבר דרשו שבת אותיות תשב, הסליחות באות אחר השבת ומכוחה של השבת, ולכן ההדגשה היא "תחילה" – להדגיש שזה בא לאחר השבת.
ב. נא שגבם מאוצר המוכן בזבוליך. מהו האוצר המוכן? בבית הקודם נאמר : "לחוננם חינם מאוצר המנוצר", ורבים מהמפרשים פירשוהו על פי מדרש חז"ל (שמות רבה פרשת כי תשא פרשה מה) : "... ואח"כ ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא א"ל מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון, וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון, וכן ורחמתי את אשר ארחם",
אמנם יש לעיין אם כאן מדובר על אותו אוצר, שהרי לפי המבואר בחגיגה (יב, ב) שהרקיע המכונה זבול הוא הרקיע ש"בו ירושלים וביהמ"ק ומזבח בנוי ומיכאל הגדול עומד ומקריב בו קרבן", אבל לא מצאנו בו שיש בו איזה אוצר, ומה ראה הפייטן לכנות את השמים כאן בזבול. גם צ"ב מהו הלשון "המוכן", ולא "הנמצא" וכדו', מה ענין הכנתו של האוצר ההוא. ושמא הכוונה היא שיזכו לכפרה מהאוצר הוא ביהמ"ק ומזבח, שהוא אוצר האצור ומוכן לכפרת ישראל. שהקרבה זו שבמקדש של מעלה כתבו התוס' (מנחות קי, א) "ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן - מדרשות חלוקין יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים ויש מי שאומר כבשים של אש..." (ועיין קרן אורה מו"ק כח, א שכתב שהקרבה זו של נשמותיהן של צדיקים היא כפרה, כמוש"כ שמיתת צדיקים מכפרת). והלשון "שגבם" הוא מלשון חיזוק ועמידה, כמוש"כ "לא היתה קריה אשר שגבה ממנו" (דברים ב, לו). ושיעור הלשון, שיעמידם ויחזקם על ידי הכפרה שהיא באוצר המוכן בזבול.
ג. הדרש למו משמי מעונך. הנה ז' רקיעים יש, והרקיע שנקרא מעון "... בו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" (חגיגה יב, ב). ויש כאן מקום הרגשה, שהסליחות הן בזמן ששייך לשירת מלאכי השרת, ואנו באים בדרישה בזמן שאינו שלנו, ולא בזכות, וזו בקשת הדרישה משמי מעונך. ודוק.
ד. חלים כמבכירה מעברת משאך. נראה שהמחבר לא מתאר רק תיאור בעלמא של גודל ההתחוללות, אלא, יש כאן משל אמיתי למצב, כיון שבכל שנה ושנה הדין הוא מחדש, ואין שייכות בין שנה לחברתה, ואם כן כלפי הדין של שנה זו הרי זה מצב חדש שלא היה מעולם, ואין שום בטחון שאם זכה בדין של שנה שעברה שיזכה בדין של שנה זו, וכל אדם הוא כמו מבכירה ללדת, שהיא חוששת ואין לה עוד נסיון מפעמים קודמות.
ה. "תראם ניסך עושה גדולות" – "טנופם מחה נא ויודו פלאך". אף שאין מבקשים על ניסים, הנה לציבור אפשר לבקש כי אין מוריד להם מזכויותיהם.
ואולי י"ל עוד, שאין זה בקשה על ניסים, אלא בקשה בצורה עקיפה, שיראו את ניסי ה'. ובכלל לשון נס שייך גם על דבר שאינו שידוד מערכות, אלא הנהגת העולם אף היא בכלל נס נסתר וקבוע, ומבקשים שיזכו לראות בהנהגת ה' שהיא ניסית. ויש לבאר לפי"ז מה שאנו אומרים: 'טנופם מחה נא ויודו פלאך' אף שזה יכול גם להתפרש על הודאה על ה'פלא' של חידוש התשובה, נראה שבכלל זה מה שהחטא גורם לטמטום הלב, ועל ידי זה אין מכירים כראוי בחסדי ה' וממילא אין יכולים גם להודות לו כראוי. וזה שאומרים כאן, שהקב"ה ימחל על החטאים, וממילא יוכל האדם לראות ולהכיר בחסדי ה' ובניסיו. ומו"ר הגר"י שוורץ השיב: עצם הזכיה בדין היא בגדר נס, כמוש"כ בטור הל' ר"ה "בטוחים שיעשה להם נס" (אמנם נראה שהבטחה זו היא על הכלל), בשם הגרי"ס נאמר שהעצה היחידה לדין היא רק למי שרבים צריכים לו, הרי שהיחס לדין ר"ה הוא שצריך זכות מיוחדת להנצל או נס.
עשה למען יונקי שדים... למען גמולי חלב. צ"ב, למה זה נחשב כשני מצבים חלוקים כל כך שצריך לבקש על שניהם. והג"ר נתן רוטמן אמר שיש כאן שני ענינים ששייכים לרחמים, יונקי שדים עדיין לא באו למציאות עצמית וכל מזונם מהאם, וגמולי חלב הם כבר באו למציאות עצמית, ועל שניהם יש לבקש מכח עניינם. ועיין. ומו"ר הגר"י שוורץ השיב: בדרך כלל היה מצוי שתינוק יונק עד גיל שנתיים, ואז כבר מתחיל לדבר, ואם כן י"ל שיונקי שדיים מסמל תינוקות שבד"כ לא מדברים, ואין להם זכות עצמית, וגמולי חלב מסמל תינוקות שמדברים, ויש להם כבר זכויות במציאותם, שאביהם מלמדם לומר דברי קדושה.
ורוח קדשך אל תקח ממנו. יל"ע, שהנה לשון זו אמרה דוד (תהלים נא, יג) על עצמו שהיה לו רוח הקודש, אבל כאן אנו אומרים זאת בלשון רבים על כל אחד מישראל, ויש לתמוה, מהי אותה רוח קודש הנמצאת בנו שעליה אנו מתפללים שלא יקחנה. ומו"ר הגר"י שוורץ השיב: הכוונה לרוח הקדושה שבכלל ישראל, ולאו דוקא ידיעת העתידות.
והמלבי"ם (תהילים שם) כתב: "אל תשליכני, מבקש עוד שאחר שיברא לו ה' לב חדש בל ישוב עוד לכסלה ולא יסור מן הדבקות עם המקום, והדבקות הזה הוא משני צדדים, הא' הוא מה שהאדם הוא אצל ה', והב' הוא מה שה' הוא אצל האדם, מצד שהצדיק הוא אצל ה' וקשור בידיעתו הוא מושגח ונושע מכל פגעי הזמן, כי אינו תחת הטבע רק תחת ההשגחה, ועל צד זה בקש אל תשליכני מלפניך, ומצד שרוח ה' הוא אצל האדם תנהלהו בדרכי השגת האמתיות ותעזרהו אל שלמות נפשו, וע"ז בקש ורוח קדשך אל תקח ממני...". הרי שרוח הקודש הזו היא דבר שמצוי בקרב כל אחד מישראל. ועיין ביאור הגר"א על משלי (טז, ד) "... ומשבטלה הנבואה יש רוח הקודש בישראל, ואיש עצתו יודיענו איך להתנהג ורוח הקודש יש לכל אדם..." ועיין בתהילים עם פירוש נדבות פי (להגה"צ רבי שלמה רוזנר זצ"ל, כאן) מה שהביא בזה.
וש"ב הר"ר יוסף פרידמן שיחי' אמר לי בשם חכ"א ששמע מהגר"א לאפיאן שפירש על עיני העדה בעלי רוח הקודש שעליהם אנו מבקשים.
♦ ♦ ♦