דין הרוצה לאכול בסוכתו בשמיני עצרת ובשמחת תורה
אדם הרוצה לאכול בסוכתו ביום השמיני, מבואר בחז"ל שאינו יכול לעשות זאת בלי דבר מסויים שיפסלנה או לפחות יעשה היכר כעין פסול.וז"ל המשנה והגמרא, סוכה דף מח, א:
"משנה. סוכה שבעה, כיצד? גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד את הכלים[2] מן המנחה[3] ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג. גמרא. אין לו כלים להוריד מהו? - אין לו כלים? אלא כי אשתמש במאי אשתמש? אלא: אין לו מקום להוריד כליו מהו? - רב חייא אמר: פוחת בה ארבעה, ורבי יהושע בן לוי אמר: מדליק בה את הנר. - ולא פליגי, הא לן, והא להו. - הא תינח סוכה קטנה, סוכה גדולה מאי איכא למימר? - דמעייל בה מאני מיכלא. דאמר רבא מאני מיכלא בר ממטללתא, מאני משתיא במטללתא".
♦
לא יתיר סוכתו
דבר ראשון למדנו במשנה דין "גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו". וטעם הדבר מבואר בראשונים בכמה אופנים:רש"י באר הטעם: "לא יתיר את סוכתו - לא יתיר אגדים שלה לסותרה, דהא כל היום חובתה לישן ולשנן, ואי אקלע ליה סעודתא אכיל לה בגווה".
המאירי כתב מצד: "שמא תארע לו סעודה ותצטרך לו, או שזה ביזוי מצוה ופריקת עול". וכ"כ רבי יהונתן מלוניל.
והר"ן כתב: "נ"ל דהיינו טעמא דכיון דאמר רחמנא 'בסוכות תשבו שבעת ימים' צריך שתהא לו סוכה כל שבעה. והיינו דקתני סיפא אבל מוריד הוא הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג, כלומר שאע"פ שצריך כל שבעה לעשות סוכתו קבע, היו לו כלים נאים ומצעות נאות ראוי שיהיו בסוכה כל שבעה, אפילו הכי מפני כבוד יום טוב האחרון של חג רשאי להורידן".
[ובדעת הר"ן אפשר לומר שמה שכתב את הטעם מצד הפסוק "שבעת ימים", שתהיה לו סוכה כל שבעה, אינו דין תורה, אלא דין דרבנן והפסוק אסמכתא[4], ולכן כבוד יו"ט האחרון דוחה דין זה ומוריד כליו מהמנחה ולמעלה. ומ"מ אין זה מוכרח בדעתו, ואפ"ל שכוונתו היא שזה דוחה רק את מה ש"ראוי" להיות כליו ומצעותיו בסוכה, שאינו חיוב גמור[5], ואכמ"ל, ודוק]. ויל"ע במי שסותר סוכתו באחד מימי הסוכות עוד לפני היום השביעי האם מותר, שלפי טעם המאירי יתכן ש"ביזוי מצוה ופריקת עול" היינו מצד שנראה כממהר להסתלק מהמצוה, כתינוק הבורח מבית הספר, וכל זה שייך בעיקר ביום השביעי.
ועוד יל"ע במי שנוסע ביום השביעי למקום אחר, כגון שמתארח בשמיני עצרת, ורוצה לסתור סוכתו מוקדם בבוקר מסיבות שונות[6], שלפי טעם רש"י לכאורה יסמוך על סוכתו במקום ההוא, וגם למאירי נראה שבאופן כזה לא נראה כפריקת עול, וצ"ע עדיין גדרי הדין.ובספר חשוקי חמד (על סוכה כאן) לג"ר יצחק זילברשטין שליט"א יצא לדון באופן שירדו גשמים: "באחד השנים היו גשמים עזים בהושענא רבא, והגשמים מהסוכה חדרו לבתים, האם מותר לפרק את הסוכה ולהכניס במקום הסכך את הרעפים ואת הברזלים כדי שהבית לא יוצף?", וכתב שמסתבר שמותר לכו"ע.
[ויל"ע גם בחידוש שמובא בספרים[7] בשם הגריש"א זצ"ל, שמותר להוריד בסוכות את הגגון על הסכך, שהרי צורת הסוכה עדיין קיימת ואינו מבטל את גוף הסוכה[8]. ולכאורה בסברא יש מקום לדון שלא לחלק בזה, שסוף סוף הסוכה נפסלת בכך[9], והוא חידוש למעשה, וצריך בדיקה באיזה אופן נאמר הפסק].
♦
אין לו מקום להוריד כליו
אם אין לו מקום להוריד כליו, פירש רש"י: "אין לו מקום אחר לאכול שם שיוריד כליו, וצריך לאכול (בסוכה[10]) ביום טוב האחרון. מה יעשה להוכיח שאינו מוסיף על המצוה לעשות סוכה שמונה ימים". מבואר בראשונים שמדובר כאן על חשש של "מיחזי כבל תוסיף"[11], באכילה בשמיני בסוכה, ולכן צריך לעשות פעולה שפוסלת ממש (פחיתה) או לפחות שנראית כפוסלת (הכנסת נר או כלים מסויימים). ויל"ע קצת האם הלשון "אין לו מקום אחר"[12] היא בדוקא, שכל היתרים הם רק בגלל צורך גדול כזה ש"אין לו" אפשרות אחרת, אבל אם יכול אחרת צריך או ראוי להמנע, או שרק כתבו לדוגמא בעלמא, ובאמת גם אם רצונו בכך, כגון שיותר נוח או נעים לאורחים, גם מותר לכתחילה, וצ"ע. ובירושלמי (סוכה ד, ה) ובפסיקתא דרב כהנא (פיסקא כח) הלשון "ואם היתה סוכתו עריבה עליו", ומשמע להדיא שלאו דוקא צורך גמור.ועוד יל"ע האם האיסור הוא דוקא באכילה (כלשון רש"י, וכן שו"ע), או בכל כניסה ושהות בסוכה. ונראה יותר שדוקא באכילה, ואולי גם בדדמיא לה (שינה[13]), אבל לא בכל שהות, וצ"ע.ובמנהגי מהרי"ל (עמ' שעד) כתב לגבי חשש בל תוסיף בחו"ל בישיבה בסוכה בשמיני עצרת, שהוא ס"ל שרק אוכלים אבל לא ישנים, וכתוב שם: "מהר"י סג"ל נהג בעצמו ג"כ לשאת כליו ושולחניו מן הסוכה ביום שמיני עצרת שחרית אחר הסעודה לבית, ואמר מהר"י סג"ל מה שנוהגין העולם ביום שמיני אחר סעודה ממהרין לצאת מן הסוכה, דחיישי שמא יוסיפו, שאם יאחרו ויספרו שמועות איש לרעהו נראה כמוסיף, דהא גם טיול וסיפור שמועות בעי סוכה כדפירשתי לעיל". ומבואר שס"ל שעיקר החשש של "נראה כמוסיף" הוא בטיול וסיפור שמועות וכו', ולכן "נהגו העולם" לעשות עוד סייג ואפילו לא לשהות כלל בסוכה, אלא מיד לאחר סעודה לצאת ממנה.[ובספר אורחות רבינו[14] בהנהגת הקה"י לגבי בל תוסיף לפני החג, משמע שהקפיד גם לא לשבת בסוכה. ובמ"ב מהד' עוז והדר בהערה יא כתבו מעצמם: "והוא הדין שאר דברים שמצוותן להעשות דוקא בסוכה"].
♦
בארץ ישראל דוקא פחיתה
מבואר בסוגיית הגמ' שהובאה לעיל (ע"פ פירוש הרי"ף, הרא"ש ורוב הראשונים והפוסקים[15]) שבארץ ישראל "פוחת בה ארבעה", ובחו"ל שאי אפשר לפחות בשמיני עצרת עבור שמחת תורה, מפני איסור סותר ביו"ט, לכן אינו פוחת אלא די לו בהיכרא של הכנסת נר או בהכנסת כלים[16].ופשט לשונות הראשונים והשו"ע סי' תרסו, שבארץ ישראל צריך דוקא לפחות ארבעה[17], ולא תועיל הכנסת נר או כלים. ובס"ד ראיתי שכ"כ כאן מפורש ב"הערות" לגריש"א זצ"ל, ושם פעמיים שהוא "חידוש גדול"[18]. ולכאורה הטעם לכך, מפני שפחיתת ארבעה היא מצד פסילת הסוכה, כמבואר ברש"י בסוגייתנו (ד"ה פוחת וד"ה הא, וראה לקמן בדברי הר"ן, ונראה שכבר מוכח כך מלשון הירושלמי[19]), ואילו הכנסת הנר וכו' אינה פוסלת, אלא מדין "היכר"[20], כמבואר בר"ן: "אבל בסוכה גדולה מעייל בה מאני מיכלא ומיפסלא - ומיפסלא ודאי לאו דוקא, שלא נפסלה מהכשרה בכך שלא יצא בה בזמנו, אלא הכי קאמר שעושה היכר לפוסלה שאינו יושב בה בתורת סוכת החג". וא"כ עדיף לפסול מאשר היכר.וראיתי בספר אחד שנקט מסברא אחרת והתיר בדיעבד בשעת הצורך גם בארץ ישראל להכניס כלי או מנורה. ולכאורה צריך ראיה לחידוש זה[21], ויותר נראה שבארץ ישראל בעינן לעיכובא דוקא פחיתה, וצ"ע.
♦
הבנת דין הפחיתה
יל"ע מה כוונת רב חייא "פוחת בה ארבעה".ובר"ן ביאר שיש צורך גם בהיכר (ולכן אין די באויר שלושה) וגם בפסול ממש, וכשיטת רש"י שפחיתה פוסלת. ונפקא מינה בסוכה גדולה, שיש לה ארבע דפנות וגם אחרי הפסק האויר נוצרו שתי סוכות כשרות, כמבואר ברמ"א סי' תרלב סע' ב, א"כ יצטרכו עדיין לפסול באופן אחר: "רב חייא בר אשי אומר פוחת בה ארבעה. פרש"י פוחת בה ארבעה טפחים ופוסלה. והקשו בתוספות ואיזה שיעור הוא ארבעה טפחים לפסול, והרי אויר פוסל בג' אפילו בסוכה גדולה כדאיתא בפ"ק (יז א). ולי נראה ארבעה בעיא משום היכרא. ומיהו בעינן נמי דמפסלא ביה, שאם היתה סוכה גדולה לא סגיא בפחיתת ארבעה, ולפיכך כתב רש"י ז"ל ופוסלה".
ובביכורי יעקב (סי' תרסו ס"ק ד) הוכיח מדברי הרמב"ם שס"ל כרש"י ש'פחיתה' הכוונה באופן שפוסלת, שהרי כתב לגבי חו"ל שאי אפשר לפחות ביו"ט שמפני שיש בכך פסול (סתירת אהל), וז"ל: "ומפני שהוא יום טוב אינו יכול לפחות בה ולפסלה" (סוכה ו, יד).
ובריטב"א נקט שיטה אחרת, שדי לנו בפסול (ג"ט בסוכה קטנה) או היכר (ד"ט בסוכה עם ארבע דפנות), וא"צ את שניהם: "ותימה למה לי ד' טפחים דהא אויר שלושה טפחים פוסל בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה בין [באמצע בין] מן הצד, ואם כן בפוחת ג' טפחים סגי, וי"ל דכל היכא דליכא לסוכה זו אלא ג' דפנות דכי איכא אויר שלושה מיפסלא משום דאויר מפסיק וליכא ג' דפנות הכי נמי דסגי בפיחת בה שלושה טפחים, אבל כל היכא דאית לה ד' דפנות והיא סוכה גדולה שיש מלבד האויר שיעור סוכה וג' דפנות ולא מיפסלא בהכי אשמועינן רב דפוחת בה ארבעה שהוא מקום חשוב, דאע"ג דלא מיפסלא בהכי דהא משתייר הכשר סוכה בד' דפנות מ"מ ביטול הוי וגלוי דעתיה שעבר זמנה, ולא גרע מהורדת כלים מתוכה דסגי לה בהכי, הלכך נקיט ארבעה טפחים לרווחא דמילתא שזהו שיעור המספיק בכל סוכה שבעולם".
וא"כ יש בזה שתי הבנות בדין פחיתה, האם מצד היכר או מצד פסול, ונפק"מ לסוכה גדולה עם ד' דפנות. ובמ"ב הביא את שיטת הריטב"א רק בשער הציון ס"ק ב, ונראה שלא הכריע בזה, ולכן כתב כך.
ונפק"מ נוספת אפ"ל, למה שחידש המ"ב סי' תרסו ס"ק ג, לגבי פחיתת ארבע: "צריך לפחות בה - ונראה דהיינו קודם שקיעת החמה, דפן יזדמן לו עוד לאכול בגוה". ומבואר שנקט כשיטת רש"י והריטב"א שפחיתה פוסלת, ולכן דינה כדין "לא יסתור את סוכתו" שאסור כל היום[22].
והרמב"ם (שם) כתב: "פוחת בה ארבעה על ארבעה", וכ"פ בשו"ע סי' תרסו. ויל"ע מה הביאור בזה, ובגמ' נמצא רק הלשון "פוחת בה ארבעה". ובביכורי יעקב שם ס"ק ד כתב לבאר בזה, שהרמב"ם ס"ל כרש"י שפחיתה מדין פסול (ראה לעיל), ו"ארבעה על ארבעה" היינו בסוכה קטנה, עיי"ש היטב. ועדיין יל"ע מה כוונת הרמב"ם והשו"ע בזה, וגם צ"ע סתימת הנו"כ והמ"ב מלהעיר בזה.
♦
האם מועיל היכר או פחיתה שאח"כ הסתלקו?
ונעיר כאן לחידוש הביכורי יעקב סוף סי' תרסו: "ומשמע דכל שהכניס בה כלי מאכל יצא, וא"צ להניח אותם שם כל הלילה וכל היום, שהרי גם סימן נר לא שייך ביום, דכי ס"ד שידליק בה הנר כל יום השמיני".ויל"ע איך יועיל דבר זה עבור הרואים, אם די בהכנסה פעם אחת ומיד הוציא. ובאוצמ"ה (כאן הערה 7) הביאו דברי האשל אברהם, שאע"פ שאינו מברך אין די בכך לבטל "מיחזי כבל תוסיף", משום הנכנסים שלא ידעו שלא בירך.
וצ"ע עדיין למעשה, והמ"ב לא הביא בספרו את חידוש הביכורי יעקב.
ולכאורה קשור כל זה גם למה שמבואר בירושלמי סוכה ד, ה שיטה שסוברת שדי בהיכרא של "מקדש בביתו", שהוא היכר קצר ומועיל לכל הלילה והיום שאחריו[23], והפוסקים לא הביאוהו להלכה, אלא נפסק כמ"ד שצריך "לפסול סוכתו", וא"כ נראה שצריך היכר מתמשך.
ועכ"פ נראה שכל ספקנו הוא דוקא בהיכר, אבל פחיתה שהיא מדין פסול ודאי שהיא צריכה להיות כל הזמן, ודוק. אבל יש שלמדו זה מזה[24], ולענ"ד קשה להקל בזה, כשאפילו דברי הביכורי יעקב הם חידוש בסברא והמ"ב לא הביאם.
♦ ♦ ♦