פתח תקוה
בירור דין נחלקה התיומת[2]
הגמ' בסוכה דף ל"ב ע"א הביאה את דברי ריב"ל שנחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה ופסול. וכ"פ הפוסקים.אלא שנחלקו הגאונים והראשונים מהו התיומת, ומה הפירוש 'נחלקה' התיומת.
♦
דעות הראשונים שהתיומת היא בראש הלולב
רש"י במסכת סוכה דף ל"ב ע"א כתב: "שני עלין עליונים אמצעים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם" ע"כ. וכן פירשו חכמי אשכנז הקדומים, ומהם ראב"ן וז"ל: "נחלקה התיומת הם שני עלים עליונים אמצעים שנקרעו ונחלקו זה מזה" ע"כ. וכן פירש ראבי"ה בסי' תרנ"ח: "פירוש תיומת האמצעיים הגבוהים מכולם בדיבוק השדרה" ע"כ. וכן פירש היראים דף רמ"א ע"ב: "פירוש שני עלים עליונים אמצעיים ששם השזרה כלה נחלקו זה מזה ונעלים השזרה עם החלקה של מטה. תיומת שמדובקים כתאומים כך פירשו רבותי. ושמעתי אפילו נחלקו העלים בלא השזרה נחלקה קרי ביה" ע"כ. וה'שמעתי' זהו כפירוש הנ"ל. ושה"ל סי' שנ"א הביא את דברי היראים וכתב: "וכן פירש ר' גרשום ז"ל תיומת אותן שני עלין שבראש הלולב" עי"ש. וכן דעת האו"ז בסי' ש"ו למעשה כדעת רש"י הנ"ל עי"ש [וכ"ה בקיצור פסקי או"ז לבנו מהר"ח]. וכ"ה במנהגים דבי מהר"ם בסדר ד' מינים עי"ש.אלא שנחלקו הראשונים בכוונת דברי רש"י הנ"ל. בספר המכתם העתיק את לשון רש"י כלפנינו, ופירש בדעתו דהיינו העלה האמצעי העליון שהוא תיום אם נחלק לשנים עי"ש, ולעיל מיניה הביא כן גם בשם ההשלמה שפירש כן ברש"י. וכ"נ מדברי המאירי עי"ש [וזה כפירוש רש"י בב"ק שנביא לקמן]. אולם רבינו פרץ בהגהות סמ"ק סי' קצ"ג כתב בביאור דברי רש"י הנ"ל בזה"ל: "אף על פי שכל עלה ועלה שלם בעצמו כמו שאר עלי הלולב שכל אחת ואחת כפולה לשתים אעפ"כ הוא פסול כיון ששתי עלין האמצעיות חלוקות" עי"ש. וכן נראה מדברי התוס' בב"ק צ"ו ע"א והאו"ז בסי' ש"ו עי"ש. וכן פירשו הדרכי משה והפרישה בסי' תרמ"ה עי"ש. וכן פירש היש"ש בב"ק פ"ט ס"ב עי"ש. ופירוש זה נראה יותר בלשונו של רש"י, ובפרט לפי מה שנביא לקמן שרש"י עצמו במסכת ב"ק כשרצה לפרש שהעלה העליון עצמו נחלק כתב להדיא 'כף תומר האמצעי העליון תיומת היא', וכאן כתב 'שני עלים עליונים אמצעים'. ומזה נראה שלא מיירי בעלה העליון עצמו שנחלק אלא בשני העלים העליונים שנפרדו זה מזה.
ובמסכת ב"ק דף צ"ו ע"א פירש"י: "כף תומר האמצעי העליון תיומת היא". ור"פ בהגהות סמ"ק הנ"ל לאחר שהביא את פירש"י הנ"ל כתב: "ועוד פירש הקונטרס פירוש אחר נחלקה התיומת דהיינו דוקא עלה האמצעי שדרכו להיות כפול כשאר עלין נחלק לשתים, לפי זה לולבין הנמצאים בינינו רובם כשרים כיון שעלה האמצעי שלם" עי"ש. הרי שהבין שאלו ב' פירושים שונים, ולפירוש זה אין הפירוד בין העלים פוסל, אלא רק הפירוד בעלה עצמו. וכ"כ עוד בתוספותיו לב"ק שם, והסכים לפירוש זה למעשה עי"ש. וכן מתבאר מדברי הרשב"א בחידושיו לב"ק עי"ש. וכפירוש זה כן פירש הרס"ג בסידורו עמ' רל"ו: "אם נקטם ההוצא העליון המאחד את עליו או נסדק פסול. אבל אם נפרדו עליו יחזור ויאגד אותם כל זמן שההוצא העליון מחובר" ע"כ. וכ"כ המנהיג [מהדורת מוה"ק] עמ' שפ"ז בשם רס"ג: "נקטעה הוצא העליונה המחברת לראשה או נחלקה פסול" עי"ש. וכ"ד ר' חננאל בסוכה ל"ב ע"א וז"ל: "נחלקה התיומת. פי' שבראש הלולב. נעשה כמי שניטלה ופסול. פי' תיומת גבא דהוצא דמתיים להו לשני צידי העלה ומשוי להו חד כי כל אחת כפולה לשנים ותאומה מגבה. אם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד כשהוא כפול לשנים והתיומת שלהן קיימת כשר. ואם נחלקה התיומת שלהן הרי הן כאילו נפרצו עליו ופסול" ע"כ. וכ"ד ר' חיים מטודילא בספרו צרור החיים [עמ' ק"ב] וז"ל: "ולולב שנחלקה התיומת יש שהיו מפרשים ראש העלה העליונה, ואינו, אלא שנסדק מקום כפל העליון הסמוך לשדרה" ע"כ. וכונתו היא, דתרוייהו מפרשים שהתיומת זה העלה העליון, אלא שהי"מ ס"ל שראש העלה העליון נחלק ולא משנה אם זה במקום הכפל או לא [עי' לקמן בדברי העיטור], אולם הוא עצמו ס"ל דהיינו במקום הכפל, וכראשונים הנ"ל.
והראשונים הביאו בשם תשובת הגאונים[3]: "תיימת הוא אותו הוצא העליון שבראש הלולב שאין הוצא למעלה הימנו והוא כשני הוצין דבוקין זה בזה ונקראין תיימת. בעי רב פפא נחלקה התיימת מהו. נפרד אחד מחברו אותו הוצא העליון שבלולב שדומה לשני הוצין מהו" ע"כ.
ונחלקו הראשונים בביאור כוונת תשובה זו. מדברי תוס' בב"ק צ"ו ע"א והרא"ש בסוכה פ"ג ס"ו והאו"ז בסי' ש"ו מבואר שהם הבינו דמיירי שיש ללולב ב' עלים עליונים והם נפרדו זה מזה, אע"פ שלא נסדק כל עלה ועלה במקום שבו הוא כפול לשניים, וכמו שביאר הב"י בסי' תרמ"ה. וכ"ה להדיא בקיצור פסקי הרא"ש לרבינו יעקב בעל הטורים וז"ל: "והגאונים פירשו שב' עלין העליונים שדרכן להיות מחוברים נחלקו זה מזה ברובן" וכו' עי"ש. וכ"ה בטור בסי' תרמ"ה בכת"י ודפוס קדום (המובא בהגהות והערות במהדורת מכון ירושלים): "ב' עלין" וכו' [והוא הנוסח העיקרי, וכמו שהוא ברמזים וכנ"ל][4].
אולם המנהיג עמ' שפ"ז הביא בשם רב פלטוי את מה שהביאו תוס' בשם הגאונים, וכתב: "רבנו [סעדיה] ז"ל נקטעה הוצא העליונה המחברת לראשה או נחלקה. הנה לרב פלטוי ולרבנו סעדיה ז"ל נחלקה התיימת העליונה דוקא קאמר, ורב יהודאי אמר מכל תאומה ותאומה של כלן, ובספרד כמנהג רב סעדיה עושין" עי"ש. ונראה מדבריו שהוא משוה את דברי רב פלטוי לרס"ג, ובדברי רס"ג מבואר שההוצא העליונה עצמה נסדקה ולא מיירי שנפרדו ההוצין זה מזה וכנ"ל, וא"כ הוא מפרש כן גם בדברי רב פלטוי[5]. ובאמת שמלשון רב פלטוי שכתב בתחלה 'אותו הוצא העליון' וכו' נראה שכונתו להוצא עצמו שנחלק ולא לב' עלין שנחלקו זה מזה, ומה שכתב בסוף 'נפרד אחד מחבירו' – היינו ההוצא עצמו, שמחובר ב' הוצין שדבוקין.
והעיטור דף צ' ע"א כתב בזה"ל: "ובין שניטלה התיומית לבדה בין שנחלקה התיומית לבדה ברוחב שהן ב' עלין תאומים שבראש השדרה ה"ה כנקטם ראשו ופסול. אבל נסדק באורך כשר וכו'. ורבוותאי פירשו וכו'”, ומשמע שעל כל העלין קאמר שאם נחלקה א' מן העלין במקום התיום פסול, אבל קבלתי שאינו אלא ראש הלולב. ופירש"י: "שני עלין האמצעין והשדרה כולה נחלקה זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה. וק"ל לפירושא דרבוותא מכדי בנסדק איירי למה לי לשנוייא דיבורא לימא נסדקה התיומות מהו אלא נסדקה לאורכו נחלקה לרחבו כדפרישית" ע"כ. הרי שגם הוא פירש שהתיומת היא בראש הלולב וכך קיבל, אלא שהוא פירש דהיינו לרוחב ולא לאורך כראשונים הנ"ל.
והריטב"א בדף ל"א ע"ב גבי נסדק כשר הביא י"מ להיפך שלאורכו הוי נחלקה התיומת ופסול אפילו במיעוט, ולפ"ז ראוי לחוש כשהסדק לאורכו שהוא מתרבה בכל שעה כשמנענעו לפסול אפילו במיעוטו וכן חוששין בעלי הנפש עי"ש. וממנו הוא בר"ן שכתב על פירוש זה ואין זה במשמע אלא שראוי לחוש ולהחמיר עי"ש. ונראה שבעל דעה זו הוא המנהיג, שכתב: "ובספרד כמנהג רב סעדיה עושין, ונחלקה התיומת אפילו מעט או נקטעה אפילו מקצתה" [ונראה שאת זה כתב מדנפשיה ואינו המשך למה שהביא לעיל מיניה בשם רס"ג].
♦
בירור מנהג ספרד על פי דברי מקובלי ספרד
והנה, מה שכתב המנהיג שמנהג ספרד כדעת רב סעדיה גאון שנחלקה התיומת היינו העלה העליון – כך מבואר מדברי מקובלי ספרד שכך פשוט להם [על פי הפשט] ועל פי זה כתבו טעם בסוד לזה[6].מהר"י ג'יקאטיליה בספרו שערי אורה (שער ה') כתב בתוך דבריו: "יעקב הוא סוד המידה האמצעית, כמו התיומת שבלולב שמתיים שני הצדדים באמצע" עי"ש. ומבואר מדבריו שהתיומת זה העלה הגבוה האמצעי שהוא מתיים את שני הצדדים. ור' משה די ליאון בספר השם כתב: "שדרת הלולב בסוד הקו למטה, ובראש הקו התיומת". ור' אברהם אבועלפיא בספרו אוצר הכבוד בסוכה ריש פרק ג' כתב: "ופסולי התיומת הוא עלה האמצעית אשר בלולב המגיע עד ראשו והוא השדרה שלו ממש ושזה הוא ודאי הקיצוץ כשהוא נחלק לשנים”. ור' יצחק דמן עכו בספרו מאירת עיניים פרשת אמור בסוד הלולב כתב: "והלולב רמז ליסוד עולם שלו, הקו האמצעי המתעלה למעלה דרך התפארת עד הכתר העליון וכל הענפים משתרגים לכאן ולכאן מימינו ולשמאלו וכו', והוא כלול ומוצע ביניהם, לפי שהוא הקו האמצעי המתעלה עד מקום הכתר המורה על הייחוד השלם. ואחז"ל נסדקה התיומת פסול, לפי שדומה כשתי רשויות, לפי שהנהר היוצא מעדן אינו נפסק ואינו נחלק לשניים אלא מתאחד בעצמו" ע"כ. והמעיין היטב בדבריו יראה שכיון להנ"ל שהתיומת זהו העלה העליון. ור' מאיר אבן גבאי בספרו עבודת הקדש (ח"ב פי"ב) כתב בביאור י"ח ברכות שבתפלת י"ח בזה"ל: "וסמכום אל שמונה עשרה אזכרות שהם שמות מיוחדים הנכללים בקו האמצעי, סוד תיומת הלולב המתיים כל הדברים ומיחדם" עי"ש. הרי שגם הוא מפרש שהתיומת הוא הקו האמצעי שמתיים כל הדברים. ובספר מגיד מישרים (פרשת אמור) כתב: "לולב סלקין עלין דיליה עד התיומת ואית לולבים דשלמה תיומת דילהון בתלת עלין שוין קצת, ואית דשלמה תיומת דילהון בחד עלה בלחוד"[7] ע"כ. ור' משה אלבאז בספרו היכל הקדש (דף ע"ה ע"א) כתב: "נחלקה התיומת פסול, והם השני עלים העליונים שהם סוף הלולב למעלה על השדרה והם הנקראים תיומת" עי"ש. ומפורש יותר בדברי הרמ"ק בספרו פרדס רימונים (שער כ"ג פרק כ"ב ערך תיומת) וז"ל: "ויסוד מוסד אצלינו הלולב הוא קו האמצעי כמבואר בערכו, והתיומת למעלה בסוד הדעת המיחד החכמה והבינה, ולכן נחלקה תיומתו פסול. וטעם זה יפה הוא עם היות שנחלקו בו המפרשים, וזהו יותר מוסכם כי תיומת היינו השני עלים העליונים" ע"כ.
עדות נוספת על מנהג ספרד בדורות האחרונים מצאתי בשו"ת מהר"ם איררה [מחכמי שאלוניקי האחרונים, נפטר בשנת תשי"ח] סימן כ"ד שכתב בזה"ל: "מנהג בני ספרד וכו', מדקדקים מאוד לעשות קשרים וקשרי קשרים למעלה למעלה בכדי שלא יתחלק התיומת, ושכל העלים העליונים יהיו מחוברים יחד כאחים שלא יתפרדו, מפני שחוששין למ"ש מור"ם [בסי' תרמ"ה ס"ג] וז"ל וי"מ לומר דאם נחלק התיומת היינו אם נחלק העלה העליון האמצעי פסול וכו' וי"מ אפי' בנחלק קצת ע"כ, וכ' הט"ז, דהיינו עד טפח והביאו הבהי"ט, ועיין להח"א כלל קמ"ט ס"י שכתב וז"ל וי"מ יותר דאפי' לא נחלק רק מעט בסדק כל שהוא וכו' פסול, דע"י הניענועים סופה ליסדק, וכל העומד ליסדק כסדוק דמי" ע"כ. הרי שהעיד שהספרדים חוששים לנחלקה התיומת העליונה.
♦
תמיהה בהכרעת תה"ד והרמ"א
הדרכ"מ (באות ה') כתב: "ובתרומת הדשן סימן צ"ו כתב דאנן נוהגים בנחלקה התיומת כפירוש רש"י בלשון א' דעלה אחד האמצעית שדרכו להיות כפול כשאר עלי הלולב נחלק לשנים זהו מיקרי נחלקה התיומת ולא מיקרי נחלק אלא אם כן נחלק עד למטה מן העלין ובאור זרוע מיקל דבעינן שנחלקה השדרה גם כן וכו' עד וכתב ר"י אור זרוע דעל פירוש רש"י אני סומך הלכה למעשה וכו' עד וכן ראיתי אחד מן הגדולים שהיה נוהג להכשיר לולבין סדוקים בעלה אמצעית ברוחב אצבע ויותר עכ"ל מיהו במקום דאפשר למצוה מן המובחר יהדר אחר אחד שלא נחלק כלל כמו שכתבו הר"ן והמגיד משנה. מיהו המנהג כדברי תרומת הדשן" ע"כ. וכן פסק בהגהת שו"ע רק את פירוש רש"י הנ"ל שהעלה העליון נחלק. וכתב הפמ"ג (במש"ז אות ה') שהמחבר והרמ"א לא הזכירו כלל את שיטת הגאונים [ששני העלים העליונים נפרדו זה מזה הוי נחלקה התיומת ופסול] עי"ש. והביכורי יעקב שם חשש יותר לדעת הגאונים הנ"ל וז"ל: "ואם כבר נפרדו עליו העליונים, אזי יש לחוש לפירוש הב"י אליבא דהגאונים, שלא ליקח אותן הלולבים שהשדרה כלתה בב' עלין שוין שקורין ב' תיומת, אם העלין נפרדים עד למטה. אבל אם עדיין מחוברים זה בזה ע"י פאסט מעט למטה סמוך לשדרה, וכש"כ ברובן, א"צ לחוש כלל אפילו לכתחלה. וכל זה לכתחלה למצוה מן המובחר, אבל לענין דינא אין לפסול ב' תיומת כלל, כיון שרוב הפוסקים חולקין על הגאונים, וגם השו"ע ורמ"א לא פסקו כוותייהו. אבל מ"מ לכתחלה יש לחוש לדבריהם כמו שכתב הב"ח, וכן ראיתי גם במהרי"ל בשם הר"מ. גם היש"ש פרק הגוזל קמא (סי' ב') כתב שיש לחוש לפי' הגאונים, שלא לקח לכתחלה לולב עם ב' תיומות" ע"כ.והנה יש להעיר על לשון הדרכ"מ בשם תה"ד שכתב 'דאנן נוהגים' כפירוש רש"י וכו', דמשמע מזה שתה"ד מעיד שכך המנהג, אולם הלשון בתה"ד הוא 'יראה דיש לנהוג' כפירוש רש"י וכו', דהיינו שכך דעת תה"ד לפסוק, אבל הוא לא העיד על המנהג.
אולם, גדולה מזו, עצם פסק תה"ד, שכמותו פסק הרמ"א, צ"ע, דאמנם ר"פ בהגהת סמ"ק פסק כרש"י בב"ק שהעלה העליון הוא זה שנחלק, אולם המעיין בדברי האו"ז שפסק כרש"י [שכמותו פסק תה"ד] יראה שנקט את הפירוש שב' העלים נפרדו זה מזה, ולא את הפירוש ברש"י שהעלה העליון נחלק, וכפי שהבאנו לעיל. וכן פסקו שאר חכמי אשכנז וכנ"ל, וא"כ אדרבה לבני אשכנז 'יראה דיש לנהוג' כפירוש רש"י בסוכה הנ"ל וכפסק חכמי אשכנז לדורותיהם, שעיקר פסול נחלקה התיומת היינו ששני העלים העליונים יהיו דבוקים ולא פרודים, ועכ"פ יש להם לחוש 'גם' לדעה זו.
והנה, מנהג בני אשכנז למעשה [כפי שאמרו לי כמה מוצי"ם חשובים] שמקפידים על חומרת הריטב"א והר"ן הנ"ל שגם מיעוט העלה העליון לא יחלק [וכפי שהביא הרמ"א חומרא זו], ועל חומרת 'הגאונים' הנ"ל [שהיא סברת חכמי אשכנז] לא מקפידים כלל, ומפרידים לכתחלה את העלים זה מזה, ואף את העלים העליונים, בשביל להתבונן היטב בראש העלה העליון ולבדוק שהוא סגור היטב.
אולם לפי האמור מנהג זה צ"ע, שהיפכו את היוצרות, שהרי במיעוט עלה העליון אין כמעט מי שפוסל ממש, מלבד ספר המנהיג שנראה מדבריו שפסול וכך נהגו 'בספרד' [וגם בזה יש לדון האם כשכתב שכך מנהג ספרד זה חוזר גם על חלק זה של מיעוט או רק בעצם הדין של תיומת], אבל באשכנז לא חששו כלל למיעוט העלה אלא לרוב העלה, וכפי שנקט בפשיטות הרא"ש. ומאידך, באשכנז נקטו לעיקר שההפרדה בין העלים 'פוסלת' את הלולב, ואיך יתכן שבשביל 'חומרא' בעלמא של דעת הריטב"א והר"ן 'פוסלים' את הלולב לכתחלה לדעת רבים מהראשונים. ואדרבה, נראה שאם אי אפשר להקפיד על ב' החומרות הנ"ל – חומרת ה'גאונים' וחכמי אשכנז עדיפא מאשר חומרת הריטב"א והר"ן לחשוש למיעוט העלה העליון.
♦
האם יש חילוק בין אם היו סגורים ונפתחו לבין אם היו פתוחים מעיקרא
ובמנהגי מהר"ש מנוישטט (סימן צ"ח אות א') איתא: "שאל הח"ר מרקל למהר"ש ז"ל, על לולב שהיו דבוקים עליו למעלה, ואח"כ נתפרדו עליו האמצעים, איקרי כה"ג נחלקה התיומת או לא. והשיב מה"ר שלום ז"ל שאין להקפיד, ודרכם של לולבים כשהם רכים נדבקים יחד וכשמתייבש מתפרדים" ע"כ. ומבואר מדבריו שבעיקרון ס"ל כדעת חכמי אשכנז הנ"ל שאם נפרדו ב' העלים זה מזה הוי נחלקה התיומת [ודלא כתה"ד הנ"ל], אלא שלמעשה ס"ל שאם היו דבוקיםונפרדו – כיון שכך דרכם של לולבים ה"ז כשר.אולם מדברי שאר הראשונים לא נראה כחילוק זה, שהרי כתבו התוס' בב"ק ור"פ בהגהות סמ"ק ועוד, שלא ימצא לנו לולבים כשרים לדעה זו של נחלקה התיומת, ואם כדברי מהר"ש מנוישטט הנ"ל – ימצא גם ימצא, שהרי רובם נחלקים רק לאחר שהיו דבוקים ולא מעיקרא. ועוד, שלפ"ז גם לפירוש של רש"י בב"ק דהיינו שהעלה העליון נחלק במקום התיום נאמר כן, שכיון שדרכו להיחלק כשר, ורק אם היה פתוח מעיקרו פסול, ובדברי כל הראשונים והאחרונים מבואר שאינו כן. ועל כן נראה שאין לסמוך על קולא זו, וגם אם העלים היו דבוקים ונפרדו לאחר מכן – לדעת הראשונים הנ"ל הלולב פסול.
♦
דעות הראשונים שהתיומת היא בכל עלי הלולב
הנה עד כאן עסקנו בדעות הראשונים שהתיומת היא בראש הלולב, אולם ראשונים רבים סבירא להו שהתיומת היא בכל עלי הלולב ולא בראש הלולב, אלא שגם בזה נחלקו בביאור הדברים.כתב בה"ג: "נחלקה התיומת מהו ההיא גבא דהוצא היכא דדביקין בהדדי ההוא דמתיים להו ומשוי להו חד אי כנפרצו עליו דמי ופסול או כנפרדו עליו דמי וכשר" ע"כ. והתוס' בב"ק צ"ו ע"א והאו"ז בסי' ש"ו פירשו בדעת בה"ג שרק ההוצא העליונה הוי תיומת, וכתבו: "ואע"פ שלא פירשו שבהוצא העליון מדבר שיהיו שנים מחוברים ביחד - אין נראה להעמיד דבריהם בשאר הוצין ולומר שקורא לגבא דהוצא יחידי תיומת על שם שמחבר כפל ההוצא ביחד, דנפרצו ונפרדו לא מיירי אלא ברוב העלין כדאיתא בתוספתא ונחלקה התיומת לא מיירי אלא בחדא מדלא קאמר נחלקו התיומות" ע"כ.
אולם דעת רוב הראשונים שכונת בה"ג היא שבכל הוצא והוצא יש תיומת. ז"ל ריצ"ג (עמ' ק"ב): "ואמר מר רב האי ז"ל תיומת כך מפרש בהלכות מר רב יהודאי גאון ז"ל ההוא גבא דהוצי וכו' וכן אנו רואים כי תיומת הוא מקום חיבור שבין צידי העלין וכו' כל אחת כפולה לשנים ותאומה מגבה וכו' ואם נחלקה התיומת ועמדו ההוצין אחד אחד חלוק לשנים פסול" עי"ש. ואת דברי רב האי אלו העתיקו בסתמא הר"ח, הרי"ף והערוך, אלא שהם הוסיפו בסוף ואם נחלקה התיומת שלהן 'הרי הן כאילו נפרצו עליו' ופסול ע"כ. ומבואר שפירשו דעת בה"ג שבכל עלה ועלה יש תיומת[8]. וכ"כ הרשב"א בב"ק (צ"ו ע"א) בדעת בה"ג עי"ש. וכ"כ המנהיג (עמ' שפ"ז) שלדעת בה"ג מכל תאומה ותאומה של כולן עי"ש. וכ"כ הרא"ש בסוכה (פ"ג ס"ו) לאחר שהביא את דברי התוס' הנ"ל בדעת בה"ג כתב וז"ל: "ולי נראה דלא קשה, נחלק התיומת של כל אחת ואחת קאמר" עי"ש. וז"ל המדריך המספיק ערך תאם: "אמרו על זוגיות העלים של כפות התמר 'נחלקה התיומת', מפני שכל עלה הוא כפול, דבוק מצד אחד ופתוח מצד אחר, ואם נבקע הצד הדבוק מתקבלים שני עלים ועל זה אמרו 'נחלקה התיומת'” ע"כ.
ובעיקר הדין כ"ד הרמב"ם פ"ח ה"ד, וכ"ד הראב"ד בהלכות לולב בענין נפרצו שכתב: "אם נחלקה התיומת והוא גב ההוצא שמחבר שני דפי ההוצא" עי"ש. ולקמיה כתב שצריך בנחלקה התיומת רוב העלין ורוב כל עלה ועלה עי"ש. וכן הסכים הרמב"ן בהלכות לולב שם, וכן הסכימו הרי"ד והריא"ז לדברי הרי"ף בפירוש נחלקה התיומת.
♦
האם לדעת בה"ג וסיעתו הפסול הוא ברוב העלים או אפילו בעלה אחד
הנה הראב"ד, הרמב"ן והרא"ש הנ"ל ביארו בדעת בה"ג וסיעתו שרק בנחלקו רוב התיומות ורוב כל עלה ועלה פסול, ודימו זאת לנפרצו עליו שמבואר בתוספתא דמיירי ברוב עליו. וכ"כ המ"מ בדעת הרמב"ם. וכ"כ ר' מנוח שם בשם הראב"ד והסכים לזה. וכ"כ המכתם בדעת הרי"ף ושכ"ד הראב"ד. וכ"כ הרשב"א בב"ק שם בדעת בה"ג רי"ף וראב"ד עי"ש. וכ"כ ר' אביגדור כהן צדק שהביא שה"ל (סי' שנ"א) עי"ש. והאחרונים נקטו כן לדבר פשוט בדעת הרי"ף והרמב"ם, וכן הגיה הרמ"א על דברי השו"ע 'ברוב העלין'. ולדעות אלו אין כמעט לולב פסול, שהרי לא מצוי שרוב העלים יחלקו ברוב כל עלה ועלה.אולם מצינו הרבה ראשונים שכתבו בדעת הרי"ף והרמב"ם שאף בנחלקה תיומת אחת פסול. ז"ל הריא"ז: "ונראה בעיני שאפילו אם ניטלה התיומת של עלה אחד או שנחלקה, אם אין מאותו העלה ולמעלה שיעור בלולב הרי הוא לולב חסר ופסול, וכן אם נסדקה רוב השדרה הרי הוא לולב חסר כנחלקה התיומת" עי"ש. וכ"כ העיטור (דף צ' ע"ב), לאחר שהביא פירוש רבוותא ר"ח ורי"ף, כתב: "ומשמע שעל כל העלים קאמר שאם נחלקה אחד מן העלין במקום התיום פסול" עי"ש. והמאירי בדף ל"ב ע"א הביא את דברי הראב"ד בדעת הרי"ף שצריך רוב העלים וכתב ע"ז: "וקולא יתירה היא" עי"ש. וכ"כ להדיא ר' אברהם מן ההר שהביא את דברי הרמב"ם וכתב: "והנה דעתו ודעת הרי"ף דאפילו בתיומת אחת דשני עלין מפסיל, וגם אם נפרצו שני עלין מפסיל שהרי כתב הרי"ף הוי כאילו נפרצו העלין ופסול" ע"כ [וכוונתו דמיעוט עלים שניים]. וז"ל הר"י מלוניל לאחר שהביא את פירוש הרי"ף: "ויש מפרש מאותו עלה שבין שני העלין שבראש וכו', ובאותו מקום הוא דפסול אבל בכל עלה ועלה לא מיפסיל, דלא יהא אלא ניטל עלה אחד דלא מיפסיל כי היכי דלא פסיל בהדס וערבה שנשרו עליו כשר. ואין זו הראיה גמורה דהא איכא הרבה פסולין בלולב שאין בהדס וערבה. ואפילו לפירוש הרב אלפסי ז"ל דמחמיר - נראה שלא יפסל [נחלק רוב] העלה אא"כ עביד כי הימנק וכו'” עי"ש. ומבואר שהרי"ף מחמיר משאר מפרשים וס"ל שבכל עלה ועלה מיפסיל. וז"ל ריבב"ן: "י"א דלפי פירושו [של הרי"ף] אינו פסול בחסרון אא"כ נחסרו רוב העלין, ואיני יודע מאין יש לדקדק דבר זה. ונ"ל דאם נחסר אחת מן העלין למעלה מן השיעור ואילך פסול, וזהו דאמרינן נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול והוי כאתרוג שחסר כל שהוא" עי"ש. וז"ל המנהיג (עמ' שפ"ז): "לרב פלטוי ולרס"ג נחלקה התיומת העליונה דוקא קאמר, ורב יהודאי אמר בכל תאומה ותאומה של כולן" עי"ש. ומבואר שרב יהודאי מחמיר יותר וס"ל שאפילו עלה אחד מכל עלי הלולב הוי נחלקה התיומת ופסול. וז"ל ההשלמה: "ניטלה התיומת ונחלקה פסולה אפילו בתיומת אחת אלא מיהו ברובא פסולה ולא במיעוטא. והראב"ד כתב דלא מיפסל לולב אלא כשנפרצו רוב עליו והביא ראיה וכו', ובסוף דבריו כתב ולפי פירוש ר"ש אין הלולב נפסל בחלוקת שאר העלין אלא בחלוקת העלה העליון ולפי הרב אלפסי ז"ל כל עלה ועלה נקרא תיומת" ע"כ. והעתיקו המאורות. ומבואר כנ"ל שהרי"ף מחמיר יותר מרש"י וס"ל שכל עלה ועלה נקרא תיומת. וכן מתבאר גם מדברי עץ חיים מלונדריש בפרק ראשון מהלכות לולב שכתב: "ופרש"י 'דאין נקרא תיומת אלא' שני עלים עליונים אמצעיים ששם השדרה כלה, אבל ר"ח ור"א פירשו כמו המיימוני" ע"כ, הרי שרש"י מקל שנפסל 'רק' בשני העלים העליונים, והר"ח וסיעתו מחמירים שנפסל ב'כל' שני עלים[9].
וכך נראה יותר בדעת הרי"ף והרמב"ם, וכמו שמשמע מדבריהם שכתבו נחלקה 'התיומת' ולא 'התיומות'.
ומה שכתבו הרא"ש בדעת הרי"ף, והרשב"א בדעת בה"ג, דמדכתבו שנחלקה התיומת הוי כנפרצו עליו - נראה שצריך רוב עליו דומיא דנפרצו, אין זה מוכרח. חדא, דמי יימר שבנפרצו ס"ל לבה"ג ורי"ף שצריך רוב עליו, והרי הם לא הביאו תוספתא זו, וכמו שכתב ר' אברהם מן ההר הנ"ל בדעת הרמב"ם דסגי בב' עלין אפשר שכ"ד בה"ג ורי"ף. וז"ל המאירי במשנה: "ונפרצו עליו פירושו אפילו במקצתם שאל"כ היה לו לומר נפרצו מקצתן כשר כמו שנשנית בערבה, ומ"מ המפרשים כתבוה דוקא ברובן ואף בתוספתא אמרו לולב העשוי כמין חרות או נפרצו רוב עליו פסול" ע"כ. ואם כי הוא מסכים לתוספתא, וכמו שמבואר ג"כ בספרו מגן אבות - מ"מ לא רחוק לומר שבה"ג ורי"ף שהשמיטו תוספתא זו ס"ל שמסתימת הבבלי משמע דס"ל שאפילו במיעוט פסול. ואף אם נאמר דס"ל שבנפרצו צריך רוב עליו עדיין אין זה אומר שה"ה גם בנחלקה התיומת, דהא כבר הקשה הרמב"ן בהלכות לולב על בעלי הלכות, דהא לשיטתם נפרצו עליו מיירי שהעלים נתקו מהשדרה ועדיין מחוברים בה. ולפ"ז אין ענין כלל לנחלקה התיומת דשם אחר הוא, וכתב שהם לא הרגישו בדבר עי"ש. וא"כ ע"כ שאין דבריהם מדוייקים ואין להשוות בין נחלקה התיומת לנפרצו עליו, וא"כ גם בדין זה של רוב עליו נאמר אנו שאין ראיה מדבריהם. ובה"ג המובא בריצ"ג וכן הרמב"ם לא סיימו שנחלקה התיומת הוי כנפרצו עליו אלא כתבו סתמא שפסול, והר"ח הוא זה שכתב כן והעתיקוהו הרי"ף והערוך, ומ"מ כבר כתבנו שאין הכרח בדעתם. וכן מה שהביא הרמב"ן מהירושלמי שנחלקה התיומת כנפרצו עליו – הנה לר"ח וסיעתו בענין נפרצו עליו אין דמיון זה עולה יפה, וכמו שכבר כתב הרמב"ן שם שמזה מבואר שאין פירוש נפרצו עליו כרי"ף אלא כראב"ד, וע"כ שהם לא ס"ל ירושלמי זה להלכה.
♦
הנפקא מינה למעשה
ולאור כל הנ"ל נראה שאם נחלק העלה העליון במקום התיומת ברובו - יש להחמיר לפסול את הלולב, דהא מלבד דעת רס"ג ורב פלטוי גאון [לפי המנהיג] ורבני ספרד ומנהגם – כ"ה דעת בה"ג, רה"ג, ר"ח, רי"ף ורמב"ם לדעת רבים מהראשונים שבכל עלה ועלה נחלקה התיומת פסול, והעלה העליון בכלל זה. ובודאי שצריכים לחוש לדבריהם בצירוף רס"ג וסיעתו הנ"ל, ולא לצאת יד"ח בלולב שנחלקה התיומת העליונה.ולענין האם צריך שתחלק גם השדרה כדי לפסול. נראה שגם ללא חילוק השדרה יש לפסול, ודלא כרש"י ור"פ וסיעתם, אלא כשאר הראשונים שלא הזכירו את השדרה. והאמת שגם רש"י בב"ק לא הזכיר שנחלקה גם השדרה, וגם הרשב"א שם לא כתב כן בדעתו אלא כל או רוב העלה.
ולכתחילה יש לחוש גם למיעוט העלה, וכפי שכתב המנהיג וכפי שחששו לזה הריטב"א והר"ן, וכסתימת בה"ג ושאר הראשונים שלא כתבו שנחלק 'רוב' התיומת, אלא נחלקה 'התיומת', ונראה שאפילו במיעוט. אולם כיון שאינו מפורש בדבריהם – מעיקר הדין אם לא נחלקה רוב התיומת שפיר מברכינן עליה, וכפסק הרמ"א והאחרונים.
ולענין נחלקה תיומת שאר העלים. מעיקר הדין אין צורך לחוש לזה, דהא רוב הראשונים מכשירים בזה, וגם המנהג היה שלא חששו אלא לעלה העליון, אולם המחמיר גם בשאר העלים [אפילו בעלה אחד] בנחלקה התיומת תע"ב.
ולענין נפרדו ב' העלים העליונים זה מזה. להאמור לעיל אין הכרח בדברי הגאונים שדעתם לפסול בזה, ורק חכמי אשכנז הם שפסלו בזה. ואנן נראה דלית לן למיחש לזה דהא מסתימת שאר הגאונים והראשונים נראה שכל פרידת העלים כשר, דהא לא חילקו בזה, אלא שאם נחלקה גם השדרה שגם דעת רש"י ותוס' להחמיר בזה אפשר שיש לחוש.
♦
צורת הלולב הראויה לכתחלה
לאחר שביארנו את דין נחלקה התיומת, ראיתי לנכון להעיר בענין מנהג בני אשכנז בדורות האחרונים לקחת בדוקא לולב שעליו פרודים בשביל לקיים מצות כסכוס. אולם הנהגה זו צע"ג וכפי שנבאר בס"ד.כתב הרמב"ם בהלכות לולב פ"ז ה"א: "כפות תמרים האמורות בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב" ע"כ. והעתיקוהו הסמ"ג (עשה מ"ד), המאירי (בסוכה דף ל"ב ע"א), הארח"ח (הלכות לולב אות א') ועוד. והטור בריש סימן תרמ"ה כתב: "דרך הלולב כשיוצא מן הדקל יוצא כולו עץ אחד כחץ ולאחר שגדל מעט נפתח מעט וכל מה שמוסיף ליגדל נפתחין עליו יותר ואם שהה באילן עד שנפתח ונתפרדו עליו כשר" ע"כ. ומבואר שעיקר הלולב הוא כשהוא סגור ממש כמו שרביט וחץ, ופתיחת הלולב היא גריעותא ולא מעליותא, אלא שיש פתיחה שאינה פוסלת ויש פתיחה הפוסלת. אולם הדבר מוסכם שככל שהלולב סגור יותר הוא יותר מהודר וזוהי מצותו. וכן נראה מהא דתנן בריש פ"ג דסוכה נפרדו עליו כשר, ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה. ומבואר מזה שעיקר מצות הלולב הוא כשהוא סגור ואגוד, ולפי ר' יהודה אם אינו כן הוא פסול, אלא שלפי חכמים גם אם לא סגור ואגוד הוא כשר. ואעפ"כ מצינו לכמה ראשונים שכתבו שלמעשה נפרדו עליו יאגדנו מלמעלה. כ"כ הרס"ג בסידורו: "אם נפרדו עליו יחזור ויאגוד אותן כל זמן שההוצא העליון מחובר" ע"כ. וז"ל הריא"ז: "נפרדו עליו כשר ומצוה לאוגדו שיהיו עליו כפותין כדי להדר מצוה ולנאותה" ע"כ. וזה כדעת הב"ח בריש סי' תרמ"ה שיש מצוה לאגוד את הלולב מלמעלה גם לדעת רבנן. ומדברי ספר מצוות זמניות (סוכה שער ה') נראה שפסק כר' יהודה וז"ל: "ואם נשאר התיומת ונפרדו העלים יקשרם ויהיה כשר בכך והוא אומרו במשנה נפרדו עליו כשר ובגמ' תניא ר' יהודה אומר משום ר"ט כפת תמרים כפת אם היה פרוד יכפתנו" ע"כ. וכן מתבאר מדברי מנורת המאור [אלנקוה] (עמ' 424) וז"ל: "נשארה התיומת ונפרדו עליו, קושרן וכשר" ע"כ. וכן מתבאר מדברי האו"ז בסי' ש"ו עי"ש.
גם מדברי הרמ"א נראה כן להדיא, דהב"י בסי' תרמ"ה ס"א הביא את דברי המ"מ שכתב בשם קצת גאונים שמצוה מן המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודות, והרמ"א בהגהת שו"ע העתיק דין זה, וכתב שאין עליו פרודות 'לגמרי'. וכונתו במלת 'לגמרי' היינו 'כלל', וכפי שמפורש בדברי הב"ח שם, וז"ל: "נראה דטעמו דאף על גב דבפרודות איכא תקנה שיאגדנו דאית ביה ואנוהו כדפרישית מכל מקום ודאי איכא הידור טפי כשאין עליו פרודות כל עיקר והוא מצוה מן המובחר" ע"כ. וכ"כ המאמ"ר (שם בסק"א): "אעפ"י שבהה"מ ליתא לתיבת לגמרי שכתב רמ"א ז"ל מ"מ דבר ברור הוא דר"ל שאינם פרודות כלל אלא עולין עם הלולב ואינם נוטין לצדדין וזו היא כוונת רמ"א ז"ל בתיבת לגמרי שכתב כאן דר"ל דלגמרי אינם פרודות לצדדין" ע"כ.
אמנם בשו"ת קרית חנה דוד [סקלי] ח"ב בקונטרס 'בשוב דוד' או"ח סי' ט' (וכן בספרו קרן לדוד, בקונטרס 'בנפש דוד' אות פ"ג וקל"ו) פירש כן בתחלה בדעת הרמ"א, אולם חזר בו מפירושו זה עפ"י דברי תיקוני הזוהר בדף פ"ט ע"ב דאיתא שם גבי הלולב: "ואיהו בפרודא לעילא דענפין מתפרדין לימינא ושמאלה ובגין דא נפרדו עליו כשר”. וכתב: "הרי משמע שעלי הלולב יהיו פרודין מלמעלה לימין ולשמאל ואין לאוגדם משום דכתיב וכנפיהם פרודות מלמעלה, וזהו עיקר מצותם וכו'", ולכן פירש בדעת הרמ"א שמצוה בלולב שאין עליו פרודות לגמרי אלא פרודות במקצת, והביא ראיה מהא דפסק הרמ"א שצריך לכסכס עיש"ב. אולם גם אם נפרש כן בדעת הרמ"א – בדעת הב"ח א"א לפרש כן, דהא איהו גם פסק שצריך לכסכס, ומאידך כתב להדיא שמצוה בלולב שאין פרוד 'כל עיקר'. ובעיקר פירושו בזוהר – ראיתי בפירוש מתוק מדבש שם שפירש: ואיהו בפרודא לעילא. והלולב אם עליו נפרדים למעלה הוא כשר הרומז שהענפים שהם החסד והגבורה נפרדים לימין ולשמאל וכו' ובשביל זה אמרו נפרדו עליו כשר וכו' עי"ש. ולפ"ז אין כונת הזוהר שעיקר המצוה הוא כשהענפים נפרדים, אלא שהזוהר דינא קאמר שאין הקפדה שהעלים יהיו מחוברים, והביא את המשנה נפרדו עליו כשר, שזה רק בדיעבד.
ומכל הני נראה ברור שעיקר צורת הלולב והידורו הוא כשהוא סגור לחלוטין.
וכך נהגו הספרדים ליטול לולב שיש לו 'קורא', שהיא סוגרתו כחץ וכשרביט, וכפי שכתב הב"י: "אצלנו נמצא הרבה פעמים כמין דבר אדום בלולב מצד פניו שהוא מחבר שני הוצים אלו ונראה כל ראש הלולב כאילו הוא עץ אחד בלי שום פירוד" ע"כ. וכ"כ השד"ח (מערכת ד' מינים סי' ב' אות א'): "והנה אנחנו הספרדים מדקדקים מאד שיהיו עלי הלולב העליונים מחוברים היטב ולא יתפרדו כלל" עי"ש. וכן העיד מהר"ם אירירה שהעתקנו לעיל.
אולם האשכנזים בדורות האחרונים החלו 'להקפיד' שעלי הלולב יהיו פרודים, וכפי שהעיד השד"ח שם וז"ל והאשכנזים יש מהם שאינם מדקדקים, ויש שמדקדקים בהיפך שיהיו העלים העליונים פרודים קצת כדי שיבואו לקשקש בהם בשעת הנענוע. ומקור הדברים כתב השד"ח שם שהוא בספר ביכורי יעקב (סי' תרמ"ה סק"א) שכתב: "לפעמים נמצאים לולבים, בפרט באותם הגדלים במדינתנו, שמחוברים כל העלים זה בזה ע"י אותו אדום שקורין פאסט בל"א, והלולב עי"ז הוא כמקל. ולענ"ד אין נכון לטלו כן, שהרי בעינן בלולב טפח כדי לנענע בו יוצא חוץ לאגד, שמה שבתוך האגד אין ראוי לנענוע כמבואר בסוכה דף ל"ב (ע"ב). ומזה הוכיח הריטב"א שם דף ל"ח (ע"א ד"ה אמר רבא וכן ללולב) דנענוע הלולב הוא קשקוש העלין דוקא, ולא כדעת הגאונים שהוא הולכה והבאה לבד, ע"ש. וכיון שמחוברים העלים זה בזה הם כמו בתוך האגד ואין ראוי לנענע, ולכן צריך להפריד רוב העלים. אכן ג' העלים העליונים לא יפריד זה מזה כמש"כ ס"ק ט'. ועיין בט"ז ר"ס תרנ"א (סק"א) דמטעם זה דצריך נענוע כתב שלא יאגוד הלולב למעלה שיעכב נענוע העלין, כש"כ בזה שמחוברים לגמרי, ותמהני שלא הזכירו הפוסקים מזה, ולכן בודאי צריך להפרידם" ע"כ. וסיים השד"ח, שבספר רוח חיים לר' חיים פלאג'י בסי' תרמ"ה הביא את דברי הביכורי יעקב הנ"ל וכתב: "ומלתא כדנא כמו זר נחשב בעיני בני ספרד והוא ענין מן הקצה אל הקצה” עי"ש.
אולם נראה שגם אצל בני אשכנז דבר זה כמו זר נחשב, וכפי שכבר בא רעהו של הביכורי יעקב וחקרו, הלא הוא ר' יצחק דב הלוי במברגר [הביאו הביכורי יעקב בתוספת ביכורים שם], והביא מדברי הלבוש [שהם דברי הטור הנ"ל] שכתב שכל זמן שעליו דבוקין וסמוכין זה עם זה הוא מצוה מן המובחר מפני שצריך שיהיו עליו כפותין יחד ולא יהיו פרודות מדכתיב כפות, וזהו הדורו ע"כ, ומפורש שלא כדברי הביכורי יעקב. והביכורי יעקב שם השיב לו בדברים תמוהים בצורת גידול הלולב וזת"ד בתחלת גדול הלולב עדיין אין שם עלים כלל, כנראה מלשונו 'כולו עץ אחד' וכו', אבל אח"כ נפתחין העלין ועדיין סמוכין זה לזה ובזה כתב שכזה מצוה מן המובחר, וזה אמת בלא ספק. אמנם כשנשתהה הלולב בדקל אז מרחיבין העלין זה מזה ונעשים כענפי אילן, ודרך הגננים לקשרן בקשר אמיץ אלו עם אלו ואז גדל עליהם הפאסט ונעשה הלולב כמקל, לא כמו שהיה תחלה כחץ בלי פירוד עלים כלל, אלא העלים דבוקים זע"ז. ולכן מצד כפות ודאי אין ספק שכשר דאין לך כפות גדול מזה עכת"ד. אולם אין זה נכון, דה'קורא' לא גדלה לאחר שהגננים קושרים את העלים זה בזה, אלא מתחלת גדולו הרי הוא כחץ וכשרביט עם חיתוך העלים, ובודאי שדבריו של הריד"ה נכונים, וכפי שהבאנו לעיל גם מלשונות הרמב"ם ועוד ראשונים, וכן מתבאר מדברי הרמ"א והב"ח וכנ"ל.
עוד כתב הריד"ה שם דמה שהקשה הרב בכורי יעקב מנענוע שהוא קשקוש עלין, הנה הנענוע עצמו מלבד שאינו מעכב, מנא לן דנענוע אין הפירוש שמנענע ראש הלולב אנה ואנה ע"ד נענע לו ראשו הה"נ הכא עי"ש. וכבר קדמו בזה בספר מטה יהודה [עייאש] בסי' תרנ"א אות א' על דברי הט"ז שם שהבין בדעת הרמ"א שהלולב צריך להיות אגוד על למעלה ממש, והקשה הט"ז שהרי צריך לכסכס העלין, וכתב עליו המט"י וז"ל אחר המחילה אין זה כלום, דאפילו למאן דמצריך כסכוס אין פירושו אלא שיהא מנענע הלולב בתנועת טירוף וכסכוס ובלא תנועת הולכה והובאה[10]. תדע דאם היה הלולב מחובר יפה וכפות כברייתו והוא גוף אחד, וכי תיסק אדעתין שיפריד העלין זה מזה כדי שיתקיים בו הכסכוס, אתמהה, דאדרבה מצוה מן המובחר בלולב שעליו מהודקין יפה דדומה ללב שהוא גוף אחד עי"ש. הרי שהדבר פשוט לו שלא שייך להצריך לפתוח את הלולב בשביל מצות הכסכוס, ודבריו קילורין לעיניים. ובזה נדחה מה שכתב התוספת ביכורים שם לקיים דבריו הראשונים עי"ש. וגם מדברי הרמ"א והב"ח הנ"ל מוכח כן, דהא דעתם להצריך כסכוס, ואעפ"כ כתבו שמצוה בלולב שלא נפרדו עליו כל עיקר.
אמנם בדברי כמה ראשונים יש משמעות שהעלים עצמם מתכסכסים. הריצ"ג בעמ' קי"א הביא שאלה ששאלו לרה"ג, שכתבו השואלים להביא ראיה שצריך לנענע את הלולב עצמו ולא רק להוליך ולהביא מזה שצריך שהשדרה תהיה טפח מעל הלולב וההדס כדי לנענע [וכמו שהביאו הריטב"א והר"ן] וכתבו שרק בשיעור זה: “כשאתה מנענעו ינענעו ראשו והוציו[11] אבל פחות מזה השעור לא יראו ההוצין מתנענעין כלל” עי"ש. והמאירי בסוכה ל"ז ע"ב בהביאו את הדעה שצריך כסכוס[12] כתב ש"נוהגים לנענע שדרה ועלין וכו', ולשון מיטרפין ודאי הוא נאמר על תנועה מהירה ומבולבלת כענין טרף בקלפי וביצה טרופה, או שמא להשמעת קול תנועת העלין מלשון עלה שתרגומו טירפא" עי"ש. ובלבוש סי' תרנ"א ס"ט: "אבל נוהגין לנענע שדרה ועלין, כיון דילפינן הניענוע מהאי קרא דאז ירננו, נראה ממנו שצריך לנענע שדרה ועלין כדי להשמיע קולם שזהו השיר והרינון של העצים, שכן הוא משמעות ריהוט לשון הפסוק שהעצים ירננו" ע"כ.
אולם אפשר לומר שהם דברו בהוה, שבדרך כלל הלולב נפתח עם הנענועים אף שבתחלה היה סגור, ולכן כתבו את הנוסח הנ"ל. ועל כרחינו לומר כן, דהא המאירי בדף ל"ב ע"א העתיק את דברי הרמב"ם שדרך ברית הלולב הוא 'כמו שרביט', ולא כתב שצריך לפתוח את הלולב כדי שיהיה אפשר לכסכס. וכן הלבוש שהבאנו לעיל כתב להדיא שכל זמן שעליו דבוקין וסמוכין זה עם זה הוא מצוה מן המובחר עי"ש, ועל כן חייבים להדחק כנ"ל, אבל עיקר המצוה בשעת הברכה ביו"ט הראשון צריכה להיות בלולב שעליו דבוקים וסמוכים זה עם זה, ותוך כדי הנענועים הלולב נפתח, ובזה כבר אין צורך להקפיד משום שכבר יצא יד"ח מהתורה, דומיא דנשרו מקצת עליו וכדומה שמכשירים לכתחילה בשאר ימות החג אף שאינו לכתחילה ממש.
ובספר מהרי"ל בסדר תפילות חג הסוכות (אות ה') כתב: "היה מתיר אגד של הפולמא עד חציה. ובשאר הימים היתה פתוחה למעלה רק טפח" ע"כ, והבין הא"ר בסי' תרנ"א (אות ו') שהטעם שהיה פתוח טפח זה בשביל הכסכוס עי"ש. וכ"ה במ"ב (סי' תרנ"א סוף סקי"ד) וז"ל: "כתבו האחרונים דצריך לעשות בענין שיכול לכסכס היטב בהעלין, וע"כ צריך להיות טפח למעלה פתוח ולא מקושר" ע"כ.
אולם דבריהם צ"ע, דהא המנהג הקדום באשכנז היה שמנענעים ללא כסכוס[13], וכפי שמפורש במהרי"ל גופיה שם באות ז' וז"ל וכך היה סדר הנענועין דמהר"י סג"ל: הוליך והביא ג"פ לפניו כלפי מזרח ואח"כ ג"פ לימינו לצד דרום ואז נשאר עומד במקומו ופניו למזרח, והרים את הלולב על כתיפו מאחוריו נגד מערב ג"פ, ואח"כ לשמאלו לצד צפון ג"פ, ואז היה דוחפו לפניו ג"פ, ואח"כ היה משפיל ידיו עם הלולב למטה ג"פ. ולא דחף ראש הלולב נגד הקרקע אך השפיל ידיו עם הלולב, סך הכל ל"ו כחות בהולכה ובהובאה ע"כ.[14] ובביאור ר' אייזיק שטיין לסמ"ג עשה מ"ד כתב על דברי הרמב"ם [שהעתיקם הסמ"ג] בזה"ל ונענוע זה אינו כסדר הנענוע שאנו נוהגין באשכנז כי לשם נוהגין לעשות הולכה ג"פ לכל רוח, ג' הולכות וג' הובאות, וגם אין נזהרין כ"כ לנענע מלבד ההולכה וההובאה אלא ההולכה וההובאה הם הנענוע עי"ש. וכן משמע שהיה מנהגו של תה"ד כמובא בלקט יושר עמוד קמז וז"ל והיה מנענע ג' הולכות וג' הבאות למזרח. וכן לדרום ולמערב ולצפון ולמעלה ולמטה עי"ש, ונראה שהיה עושה רק הולכה והבאה ללא כסכוס. וכ"כ בשו"ת מהרש"ל סי' פ"ג בתוך הדברים: ומ"מ באשכנז נהגו כדברי הרא"ש והטור שההולכה וההובאה הוא הנענוע עי"ש. וכ"ה במחזור מעגלי צדק [סביוניטה שי"ז] והדרת קדש [ונציה שנ"ט] שכתבו את סדר הנענונים כנ"ל וסיימו ואין צריך נענוע שדרה ועלין אלא נענוע לבד עי"ש[15].
וא"כ א"א לומר שהטעם שמהרי"ל השאיר טפח למעלה זה בשביל הכסכוס, דהא הוא ובני מדינתו לא כסכסו. ואפשר לומר שטעמו הוא כדכתב המאירי בבית בחירתו וכן בהלכות לולב שלו לענין הראיה שהביאו הראשונים שצריך לכסכס מהא דצריך שהלולב יצא טפח בשביל לנענע, וכתב המאירי שאם זו ראיה א"כ צ"ל שהנענוע מעכב דהא שיעור זה לעיכובא הוא וכו', אלא שצורך השיעור אינו אלא מפני שהלולב עיקר וצריך שתהא נטילתו מפורסמת עד שיהא ראוי לנענוע ולהושטה הניכרת וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכל שאין ראוי וכו' עי"ש. אולם מדברי שאר הראשונים שהבאנו לעיל שכתבו שמצוה לאגוד את הלולב מלמעלה כשנפרדו עליו, נראה שהמצוה לאוגדו עד למעלה ממש, שהרי לא הזכירו שישאיר טפח שאינו אגוד. וגם מדברי המרדכי בשם ראבי"ה נראה כן, וכפי שהבין הט"ז מסתימת דבריהם שכופתים את הלולב לגמרי. ועי' בהערה יא שהבאנו את דברי ספר אשר לדוד שהעיד שהמנהג במקומו הוא שהראש קשור ומהודק, וכן נוהגים רבים מהספרדים לקשור את כל הלולב כדי שיהיה סגור מתחלתו ועד סופו ואף בטפח העליון.
ואע"פ שבדורות האחרונים נהגו באשכנז לכסכס עפ"י פסק הרמ"א שחשש לדברי הר"ן מ"מ לא באו לגרוע אלא להוסיף, ואם פותחים את עלי הלולב זהו גריעותא. ועל כרחינו ההסבר הוא כדכתב המטה יהודה שעושים תנועה של כסכוס ולא צריך שבפועל העלים יתכסכסו עד כדי כך שצריכים להפריד את העלים שהיו סגורים כתקנן.
♦
ועל כן נראה שהלולב המהודר ביותר הוא כשהוא סגור כולו ועשוי כחץ וכשרביט, והפותחים את הלולב מצדדיו פוגמים בהידורו.
♦ ♦ ♦