זני ערבות ודין ערבה שאינה גדלה על הנחל ועוד
בדברינו להלן נברר בס"ד מהי צפצפה הפסולה למצות ד' מינים ומהי חילפא גילא הכשרה למצוה, והאם יש בין מיני הערבות המצויים בינינו מין שיש לחוש שהוא פסול למצוה. וכן נדון להלן בדינם של זני ערבה שונים (ערבות ירקון וערבה לבנה), ובדינם של כמה מיני צמחים הדומים לערבה.וכן יתבאר בס"ד הנידון המעשי האם יש להעדיף ערבות הגדלות על הנחל, ומה דינה של השקיה מלאכותית לעניין זה. ויתבאר עוד דין ערבה אחת בשעת הדחק ובדיעבד, ודין ערבה שנקטם ראשה.
♦
א. ערבה וצפצפה
במשנה סוכה (לג, ב, בתוך דיני ערבה) איתא: 'והצפצפה פסולה'. ובגמ' (שם לד, א): 'ת"ר ערבי נחל הגדילות על הנחל פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים'. ובהמשך שם: 'ת"ר אי זהו ערבה ואיזהו צפצפה ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל. והא תניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול, אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא'. ע"כ.זיהוי הערבה אין בו ספק, והוא מסורת ברורה בכל תפוצות ישראל. והיא המין הקרוי כך גם בזמננו (והיינו מה שקרוי בלטינית סליקס). הערבה גדלה גם בארצות הצפוניות באירופה (פולין, ליטא ורוסיה ושאר הארצות הקרות), והיא המין היחיד מארבעת המינים שגדל בכל תפוצות ישראל (שלא כאתרוג ולולב שאינם גדלים בארצות הקרות, וגם ההדסים בארצות אשכנז בדרך כלל היו מיובאים, ואכ"מ).
♦
זיהוי הצפצפה
מצאנו ברס"ג שכתב את הזיהוי של צפצפה בערבית, וברש"י שכתב זיהוי בלשון צרפת, והוא אותו עץ, וזהו הזיהוי המוסכם והמקובל לצפצפה[2].כתב בסידור רס"ג (עמ' רל"ו, בתרגום ללה"ק[3]): 'והראשון שמו ב'אל'שאם' ומצרים 'צפצאף', והשני 'גרב', וראיתי אנשי זאת הארץ (-בבל) מחליפים אלו השמות'. ע"כ. 'והראשון' שכתב, היינו הערבה הכשרה, 'והשני', היינו הצפצפה הפסולה, וכמבואר בדבריו שם ('אל'שאם', הכוונה לארץ ישראל וסוריה. 'גרב' שכתב, היינו 'ע'רב', וראה הערה[4]).
והנה השמות שהזכיר שקוראים בהם למינים אלו באר"י וסוריה ומצרים, הם הפוכים, היינו שהערבה קרויה 'צפצאף' והצפצפה 'ערב', והרי זה כמו שאמרו בגמ' (סוכה לד, א) שמשנחרב ביהמ"ק נתחלפו השמות.
וראיתי דברי מומחים ש'ע'ארב' בערבית הוא מין הגדל במקווי המים ובנהרות וקרוי כיום 'צפצפת הפרת'[5]. העלים הצעירים שבענפיו התחתונים דומים לעלי ערבה, ועליו הגדולים יותר הם מעוגלים ובעלי שינון ניכר. וכתבו שהוא גדל טוב גם שלא ליד המים, אלא שהוא מתפתח טוב יותר ליד המים ומתרבה שם[6].
בערבית כיום מיני הערבות שלנו קרויים 'צפצאף' (וזה שם כללי לצמחי מים הגדלים בנהרות וכדומה, וכולל גם צפצפה) ובני אותו מין קרויים 'ע'ארב'. וקרוב לשמוע שעל מין זה כיון רס"ג, וזו צפצפה[7].
ברש"י גיטין סח, ב: 'חילפא. צפצפה עץ ששמו פופליי"ר'. ע"כ. והנה באנגלית ובצרפתית כיום זהו שמה של הצפצפה (בשינוי קל), ומקורו בלטינית שבה היא קרויה 'פופלוס'. ושמענו שגם רש"י פירש כך.
צמח זה קרוי בעברית כיום 'צפצפה' ע"פ הזיהוי המקובל, והוא כולל כמה מינים שיש ביניהם הבדלים מסוימים.
חלק ממיני הצפצפה אינם דומים לערבה, וייתכן שצפצפה דגמ' הוא רק המין הנזכר ודומיו שהוא זה שיכול להתחלף בערבה והוא גדל בנחלים ובנהרות, וצ"ב (בערבית כיום לצפצפת הפרת ועוד קוראים ע'רב, אך לא לכל מיני הצפצפה. כך הבנתי, וצריך בירור עוד בנקודה זו). ואין בזה נפק"מ לדינא אלא לפירושא, שאם כל המינים קרויים צפצפה, נוח יותר שקראוה צפצפה שבהרים, לפי שחלק ממיניה אינם גדלים בשפת מקוי המים. ואם דנים רק ביחס למין זה, יתפרש שהכוונה לכך שהיא גדלה טוב גם בהרים, בשונה מהערבה שאינה גדלה טוב בהרים.
וסוף הדברים שצפצפה דגמ' היא, כפי הנראה, הצמח הקרוי כך כיום. ואין חשש אמיתי של התחלפות בינו לערבה (אך הבא לקטוף ערבות בנחלים צריך להיזהר לא לקטוף מעץ שרק חלק מענפיו דומים לערבה).
♦
ב. חילפא גילא
בגמ' סוכה לד, א אמרו שסימני ערבה הם קנה אדום, עלה משוך, ופה חלק. וסימני צפצפה, קנה לבן, עלה עגול, ופה דומה למגל[8]. והקשו מברייתא שאמרו: 'דומה למגל כשר דומה למסר פסול' ואמר אביי: 'כי תניא ההיא בחילפא גילא'. ע"כ.בפירוש דברי הגמ' כאן יש שתי אפשרויות. אפשר לפרש שהכוונה שחילפא גילא היא תמיד דומה למגל, ושינון הדומה למסר אכן אינו נמצא בחילפא גילא אלא רק בצפצפה. ונמצא שאין לנו מקור על מיני ערבה פסולים. ואפשר לפרש שבחילפא גילא עצמה יש שני סוגים, והסוג הדומה למגל כשר והסוג הדומה למסר פסול [יש מהמחברים שהבינו מהירו' ועוד שיש מיני ערבה פסולים, ולא נהיר, וראה הערה[9]].
ולכאו' נחלקו בזה הראשונים.
ברמב"ם (שופר וסוכה ולולב ז, ד): 'ויש מין אחר דומה לערבה אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום וזה הוא הנקרא צפצפה והיא פסולה, ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים עד מאד כמו פי מגל קטן וזה כשר'. ע"כ. ומשמע כפירוש הראשון, וכל המין הקרוי חילפא גילא הוא כשר, וממילא אין לנו מקור על מין ערבה שהוא פסול, וכנ"ל.
ברם כמה ראשונים הבינו שכוונת הגמ' שבתוך המין הקרוי חילפא גילא יש חלוקה, שאם השינון כמגל הוא כשר ואם הוא כמסר הוא פסול. ויעויין בר"ח: 'ואם היא מין ערבה שקוראין אותה חילפא גילא דומה למגל כשר דומה למסר פסול'.
[ועיין לשון רי"ץ גיאות שיל"ד בכוונתו, ולענ"ד הוא נוטה כהרמב"ם, ויל"ע. ונטיית לשון ריא"ז כר"ח, ויש לדון לדחות. וברי"ו נ"ח ח"ג (נט:): 'ויש מין אחר ששמו חליפי גילי וכשר כי העלה שלה כמו ערבה אבל יש מזה המין פסול שיש ממנו... ויש ממנו שפי העלה דומה למסר כלומר שעוקצין פונים למעלה כמו פגימות הסכין'. ע"כ. והנה מפורש שכמסר הוא ממין חילפא גילא ופסול. וכעת לא בדקתי בעוד ראשונים].
♦
דומה למגל ודומה למסר
לכאורה נחלקו הראשונים בביאור החילוק שאמרו בגמ' בין דומה למגל לדומה למסר.ברש"י (ד"ה והתניא): 'מגל קציר פגימותיה כולן נוטות לצד אחד, עקומות כלפי בית יד שלה'. ובד"ה מסר: ‘היא מגירה, שקורין שיג"ה ופגימותיה הולכות נוכחו, ולהם שני עוקצין אחד מכאן ואחד מכאן, כפגימות סכין'. ע"כ.
מה שכתב רש"י שני עוקצין, כנראה אין הכוונה שיש לו בליטות לשני הכיוונים, שאין ערבות כאלו וכנראה גם לא סכינים. ונראה שהכוונה היא שלבליטה ושן ה'הולכת נכחו', היינו שבולטת כמשולש החוצה בצורה ישרה, יש שני צדדים, ובאו להבדיל בינה לעשוי כמגל, שנראה כאילו צד אחד ישר עם שפת העלה ורק צד אחד פגום. ושו"ר לשון רי"ו נ"ח ח"ג (נט טור ב): 'שיש ממנו שפי העלה דומה למגל שפגימתו שוכבת זו על זו וכשר ויש ממנו שפי העלה דומה למסר כלומר שעוקצין פונים למעלה כמו פגימות הסכין'. ע"כ. ונראה שכתב ע"פ רש"י ופירש דבריו שכוונתו כנזכר.
ברמב"ם הל' שופר וסוכה ולולב ז, ד: 'ויש מין אחר דומה לערבה אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום וזה הוא הנקרא צפצפה והיא פסולה, ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים עד מאד כמו פי מגל קטן וזה כשר'. ע"כ. ונראה מדבריו שההבדל בין דומה למגל ודומה למסר הוא בגודל הפגימות[10] (ובריא"ז הביא בזה שתי דעות יעו"ש).
והנה, הרמב"ם מבאר שחילפא גילא הכשר הוא ב'תלמים קטנים עד מאד', ולמעשה, ראיתי דברי מומחים שבכל מיני הערבות הגדלים באר"י יש שינון קטן[11]. ולכאורה מחודש לומר שכל מיני הערבות שלנו הם אינם ערבי נחל סתם אלא חילפא גילא. ואמנם ייתכן מאד שלשינון הקטן ביותר, כגון השינון של הזן הקרוי כיום זן מוצא[12], קראו בגמ' פיה חלק (והיינו שאינו קרוי 'שיניים' אף שאינו חלק לגמרי), וצ"ת אם ראוי לומר כך.
ונפק"מ בכל זה, כיון שיש מיני ערבות שיש להם שינון ישר ולא כמגל דרש"י, וכן יש זנים שהשינון בהם גס. והנה, אם נאמר שבתוך חילפא גילא יש חלוקה, הרי יש מקום לדון שמא עלינו לחשוש עליהם שהם מכלל הפסולים, וצ"ת לדינא. אבל אם החילוק בין דומה למגל ודומה למסר הוא חילוק בין חילפא גילא לצפצפה, וממילא אין לנו מקור על זן ערבה שהוא פסול, והרי לכאורה אם ברור לנו שזו ערבה ולא צפצפה, אין לנו לחשוש, ויש לפרש שהסימנים מתפרשים לשינון גדול יותר וכדומה.
ולענין דינא, הנה בשו"ע הובאו רק דברי הרמב"ם שמשמעם להכשיר את כל הערבות. ועוד, שכפי הידוע, הרי מסורת ישראל בארצות אירופה הייתה שלקחו את כל זני הערבה שהיו גדלים באירופה (אף שחלק מהם לא גדלו באר"י ובבל), וכך היה המנהג גם בארצות המזרח, שלקחו את כל הקרוי הזנים הקרויים ערבה. ולא מצאנו בפוסקים שיחלקו בין הערבות, ונראה שסברו שכל זני הערבה הם כשרים (וראה הערה מדברי הערוך השולחן[13]).
במ"ב תרמז, ו כתב: 'כמה פעמים מלקטין ערבות נערים קטנים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם וצריך הקונה להשגיח ע"ז'. ע"כ. וייתכן שחשש שהנערים יקטפו מינים שקרויים ערבה ואינם כשרים, אך לא ביאר פרטים בכוונתו. ואולי חשש באופן כללי מעצים שיש להם איזה דמיון חיצוני לערבה וגדלים על שפת הנהרות, שזה עלול לבלבל נערים קטנים, אף שהמתבונן יבחין שלא זהו המין הקרוי ערבה (וכגון ענפי צפצפה צעירים), וצ"ב.
♦
ג. זני ערבה שונים
ערבות ירקון
הערבות שגדלות על שפת נחל הירקון, יש להם שינון די גדול. ובספר שלמי תודה (להגרב"צ פלמן, סוכות סא, יא) כתב שהשינון שלהן נוטה, אבל בעלים הגדולים הפגימות בחצי העליון ישרות. והנה, בשנים קודמות היו מביאים לבני ברק הרבה מערבות אלו והציבור היה לוקח מהן. ובספר שלמי תודה שם כתב שהחזו"א הכשיר אותם לברכה והיו שנים שאף לקח מהן בעצמו (כיום הן פחות מצויות בשוק כיון שהעירייה שם אוסרת לקטוף מהן, ומאידך נתפשטו מאד ערבות מהזן הקרוי מוצא, שנחשבות כנאות ומהודרות יותר, ויעול"ה).♦
ערבה לבנה ובדין קנה שלה אדום
יש לדון בזן הקרוי ערבה לבנה, והוא מצוי ונפוץ באירופה ובארץ ישראל. בזנים המצויים של ערבה זו הענפים אינם מאדימים לעולם, בזן אחד ממנה (מבריק) צבעם חום ובזן המצוי יותר חום בהיר או ירקרק. ולכאורה חום בהיר וגם ירקרק זה ראוי עדיין להיקרא לבן ביחס לאדום. אמנם העלים מוארכים, ואף אם אינם צרים כזן מוצא הרי עדיין נראה שיש לקרוא להם עלה משוך ולא עלה עגול. והשינון שלהם, אף שהוא גס יותר, הרי קרוב שהוא דומה למגל יותר מלמסור (אא"כ נפרש כרש"י ונאמר שזה כבר בכלל הפסול).ולכאורה מסתבר שעדיין היא בכלל הערבות הכשרות, שהרי היא דומה מאד למיני ערבה שהקנה שלהם מאדים. ואף שבין הערבות יש שאינו מאדים, הרי הכל אחד ונכלל בסימן זה. וגם המאדימים הרי יש בהם ענפים שאינם מאדימים, והדבר תלוי בהשפעת השמש. ועיין ב"י שכבר העיר שא"צ שיהיה קנה אדום אלא שיהיה ממין שקנים שלו מאדימים. וגם מסתבר שאת הזן שענפיו חומים החשיבו כאדום, כפי שתמיד בלשון חז"ל חום קרוי אדום. ועוד, שההבחנה בין מין זה למין שענפיו הם חום בהיר או ירקרק היא הבחנה מדעית דקה, וכנראה בזמן חז"ל היו כל הזנים האלו נחשבים כמין אחד לכל דבר, וממילא הסימן של קנה אדום כלל ערבה זו בין הכשרים (וכן בין בני הכלאים כנראה יש גם כאלו שקנה שלהם מאדים, ונקודה זו צריכה בירור. ולענ"ד יש לזה חשיבות, כי אם יש עצים שבמראית עין הם נראים שווים, וחלקם הקנה שלהם מאדים, הרי המין קרוי בפי בנ"א מין שקנה שלו מאדים, ולאו כו"ע מומחים לבוטניקה לדעת להבדיל בין זן מקורי לבן כלאים, וגם למומחים אין ההבחנה קלה).
ויש להעיר עוד, שלפי דמיונה למיני ערבה ודאי היא קרויה ג"כ ערבה, וקרוב שאף אינה בדרגה שיש לה שם לוואי, וגם היא גדלה על כל מים ככל הערבות. וצ"ב מהיכי תיתי שלא תחשב בין ערבי נחל. והנה, בגמ' אמרו (סוכה לד, א) למעט צפצפה שגדלה בין ההרים, וזו ודאי לא נתמעטה בהאי מיעוטא.
עוד אמרו בהמשך הגמ' שם: 'אמר אביי שמע מינה האי חילפא גילא כשר להושענא פשיטא מהו דתימא הואיל ואית ליה שם לווי לא נתכשר קא משמע לן ואימא הכי נמי ערבי נחל אמר רחמנא מכל מקום'. ומשמע שקים להו לחז"ל שכל מיני הערבה הגדלים על המים הם כשרים למצות ערבה, ולא נתמעט אלא הגדל בין ההרים. ובר"ן על הרי"ף (טז, א מדפי הרי"ף): 'חילפא גילי כשר להושענא. אע"ג דאית לה שם לווי דחילפא היינו שמיה וגילא היינו שם לווי, ואפ"ה כשרה דערבי נחל אמר רחמנא מכל מקום, וחילפא גילא דרכה להיות גדלה על הנחל וכיון שכן אף על גב דאית לה שם לווי כשרה'. ע"כ.
ויעויין מ"ב סי’ תרמ"ז ס"ק ו' שהטעם שחילפא גילא כשר משום 'דדרכה ג"כ ליגדל על הנחל כמו שאר ערבות', ושם בשעה"צ ה': 'ולהכי מקשה שם הגמרא פשיטא, ובדברינו מיישב קושית איזה מפרשים שמקשים שם על הגמרא'. ע"כ. והיינו שהקשו המפרשים שכיון שאין לה את כל הסימנים מאי פשיטותא להכשיר, וביאר המ"ב שפשיטא לחז"ל שכל המינים של ערבה שדרכן ליגדל על הנחל כשרים.
ולכאורה מכל הדברים עולה להכשיר גם מין זה, שהרי גם הוא ערבה מהערבות הגדלות על הנחל, ומהיכא תיתי למעטה.
והנה, במהרי"ל (מנהגים הל' לולב) כתב בשם מהר"ש: 'ופסל הערבה שקורין וועלוויר אף להושענות'. ע"כ. והעירו שכ"ה גם בפסקי מהר"ש הנדמ"ח. וצ"ב מה הוא מין זה, ולא ראיתי בשאר פוסקים שיכתבו לדין המהר"ש. וקרוב להניח שאין זה ממינים הקרויים ערבה בפי בנ"א. ויעוין בהערה לגבי הטענה שזו ערבה לבנה[14].
ולולי שכנראה היה נהוג בכל הדורות לקחת גם מין זה, ייתכן שלא היה ראוי לסמוך על סברות אלו לעשות מעשה להכשיר, ויל"ע, אבל המנהג בכה"ג הוא עמוד גדול.
ויש להעיר שבין מיני הערבה השונים מצויים מאד בני כלאים בטבע. וכפי שראיתי אצל מומחים - מצוי מאד בארה"ק בני מכלוא טבעיים בין הערבה הלבנה והערבה המחודדת, שהיא הזן המהודר (ויש מהן שבפריחתן הן ניכרות כמין אחד והצורה הכללית שלהן היא כמין אחר). ואם נפסול את הערבה הלבנה, או כל זן אחר מהמצויים בארץ, הרי זה מעורר שאלה גם על ערבות שנראות כמיוחסות לזנים האחרים[15].
ולמעשה, המהודר הוא לקחת מה שקוראים ערבות מוצא היינו ששיניהן קטנות מאוד וגם נוטות לכיוון העוקץ, וענפיהן בצד הפונה לשמש מאדימים ממש, וזן זה כשר ומהודר וגם נאה יותר. ומ"מ מסתבר שגם הזנים האחרים כשרים, ואכן נהגו לקחתם למצוה.
♦
ד. מיני עצים הדומים לערבה – אקליפטוס ועוד
לעלי אקליפטוס יש דמיון מסוים לעלי ערבה, אבל ברור לחלוטין שהוא מין שונה לגמרי בכל תכונותיו (ועוד, שהעץ גדל היטב גם במקומות בעלי אופי מדברי, ואינו מיוחד לנחלים). וכן יש עוד מיני עצים בעלי דמיון חיצוני לערבה, וכגון עצי שיטה הגדלים בר באזורי החולות בשפלה ובצידי הדרכים, ועוד מינים כיוצא בהם, שהם דומים במראה העלים ועוד לערבה, אבל אינם מהמין הקרוי ערבה. ופשוט שהם פסולים בהחלט [והסימנים בגמ' הם סימנים להכיר את המין הזה אבל לא ייתכן להכשיר מין זר מפני שסימניו תואמים. ולשון הרמב"ם (שופר וסוכה ולולב ז, ג): 'ערבי נחל האמורות בתורה אינן כל דבר הגדל על הנחל אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל'. ע"כ. ופשוט שכל שאינו מהמין הידוע הזה, אינו ערבה].ונראה שגם אם אין לאדם ערבה, אין שום טעם לקחת מינים אלו. וזה גרוע הרבה יותר מלקחת לימון או תפוז למצות אתרוג[16].
ראיתי מאמר שמציין שבדרא"פ יש שלקחו איזה מין עם סימני ערבה שאינו גדל על הנחל, והמדענים אומרים שאינו ממשפחת הערבות (מוריה, קובץ ריט, אלול תשנג). ולפי התיאור שם קרוב הדבר שהוא פסול בהחלט וכמסקנת הרה"כ שם, אך צריך בירור במאי מיירי[17].
לפני כמה שנים מכרו בשווקים בארץ מין ערבה שניכר בעין מיד שהיא שונה מהזנים הרגילים של הערבות, ואיני יודע את שמה המיוחד לה (העלים יותר קצרים מעלי ערבה רגילים, והקצה העליון שלהם נוטה להיות מעוגל, וכמדומה שיש עוד שינויים). ושוב שמעתי שהיא מגיעה מארה"ב, וכיון שלפי המיון המדעי המקובל היא בכלל מיני הערבה שיווקו אותה כערבה בארה"ב ואח"כ בארץ. ולענ"ד צריך הכרעת חכמים בדינה האם באמת ברור שהיא נחשבת ממיני הערבה ע"פ דין (והמיון המדעי אינו בהכרח חופף לגדרי ההלכה ואכ"מ), ואין לקחת מין מסופק.
♦
ה. בדין ערבה שאינה גדלה על הנחל
במתני' סוכה לג, ב איתא: 'ושל בעל כשרה'. ובגמ' שם: 'ת"ר ערבי נחל הגדילין על הנחל דבר אחר ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל תניא אידך ערבי נחל אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מניין תלמוד לומר ערבי נחל מכל מקום'. ע"כ. וברש"י ד"ה ערבי נחל: ‘הגדילות על הנחל, נחלי מים, מצוה בזו ומיהו של בעל כשרה כדלקמן כדכתיב ערבי לשון רבים’. ע"כ. וכ"ה ברבי' יהונתן ובשה"ל סי' שנ"ו שמצוה בשל נחל (והר"ן על הרי"ף העתיק את דברי רש"י, אבל כבר כתבו שדרכו להעתיק דברי רש"י כמות שהם ואינה ראיה בדעתו, ויעול"ה בדברי עצמו שם).ובתוס' ל"ד, א' ד"ה ורבנן למקדש מנא להו: 'הכי נמי מצי למיבעי לאבא שאול של בעל ושל הרים מנא ליה ושמא לית ליה... ולפ"ז צריך ליזהר שלא ליטול ערבה ללולב אא"כ גדילה על הנחל דשתי דרשות לא דרשינן מערבי' וכו' יעו"ש. (ולשונם 'צריך ליזהר', ברם כנראה לשון זו היא דרך הוראה למעשה, אבל נראה שסברו שהוא עכ"פ ספק פסול מעיקר הדין). וכ"ה באגודה (ג, כה). ודבריהם קצת צ"ב, שאיך ישאלו על אבא שאול וישמיטו לשאול את הנוגע לדינא. ואיך אפשר שסתם מתני' אינה לדינא ולא ירמזו בזה בגמ' כלום. ולגוף טענתם כבר יישבו הראשונים באופנים אחרים, יעויין בדבריהם.
[ויש להעיר שבתוספתא אמרו: 'ערבה של בעל ושל הרים כשירה. אם כן למה נאמר ערבי נחל, פרט לצפצף'. ע"כ. וכ"ה בירושלמי פ"ג ה"ג. ומשמע שהוא דין פשוט ולא רק מצד הילפותא, וברם אינו מוכרע].
והנה דעת הרמב"ן שמעיקר הדין די בערבה אחת (עיין בהשגות להל' לולב להראב"ד, ובפירוש החומש ויקרא כג, מ, וכ"ה בר"ן סוכה טז, ב מדפי הרי"ף בשם הרמב"ן). וכן היא דעת עוד ראשונים דעימיה. ולשיטתם הרי אין טענת תוס' נוגעת לדינא. שהרי לא טענו תוס' אלא מצד דדרשינן ערבי ללמד שצריך שתי ערבות. ואכן, בהשגות הרמב"ן על הל' לולב להראב"ד מבואר שפסק ששל בעל ושל הרים כשרה. ועיין ריטב"א שדחה את עיקר טענת תוס' שי"ל שאבא שאול ס"ל דתרתי שמעת מינה ויעו"ש, ומה שאמרו ערבי נחל פירש שהוא מין הגדל על הנחל וכדברי הרא"ש. (ויעויין לעיל מתוספתא). בעיקר דין ערבה אחת, יעויין להלן.
בר"ן על הרי"ף (טז,א מדפי הרי"ף) בתחילה חכך לתלות את דין ערבה שאינה גדלה בנחל בנידון אם צריך שתי ערבות (שבזה הוא עצמו בהמשך מצדד להצריך תרי), ברם אסיק שם שמדברי אביי שמכשיר חילפא גילא משמע ש'אין לחוש הרבה למה שחוששין בעלי התוס' ז"ל בשל בעל ושל הרים', וילפינן תרתי.
והנה, בהלכות גדולות הביא מתני' וגמ' דשל בעל כשרה, ולא כתב ולא רמז שום פקפוק בזה. וכ"ה בר"ח בסוגיין, וביראים (תכב), וכ"נ בפסקי רי"ד בסוגיין ובאו"ז (שח), וכ"ה ברבינו מנוח (לרמב"ם לולב ז, ג).
ברא"ש (ג, יג) כתב שמהרי"ף ג"כ משמע לפסול, שלא הביא את הברייתא שערבה של בעל ושל הרים כשרה. וכבר העירו שהרי כבר במשנה לג, ב כתוב ושל בעל כשרה והביאה הרי"ף, ויעויין קרב"נ על הרא"ש שם אות פ', וצ"ת (ועיין כפות תמרים ליישב את כוונת הרא"ש, וברם נראה שהמכשירים שפיר יאמרו שעל זה סמך הרי"ף. וכן הר"ן על הרי"ף דן בה ולא הזכיר שום סיוע מהרי"ף, וקרוב לשמוע שסבר שאין ראיה מדבריו. וייתכן שגם הרא"ש מודה שאם נכשיר אין לנו סתירה מהרי"ף, אבל למד מפשטות השמטתו. והנה הרמב"ם אין דרכו לחלוק על הרי"ף, ונוח לשמוע שסבר בדעתו להכשיר). והרא"ש עצמו כתב שלא ראה לרבותיו שנזהרים בזה אפילו לכתחילה, ושי"ל שהוא שם המין ואינו לא עיכוב ולא מצוה, וכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם.
וכבר העירו שכן מפורש בפירוש המשנה להרמב"ם פ"ג מ"ג ונראה שם שזו הלכה היא (והרא"ם הובא בב"י תרמ"ז הקשה על משמעות הרמב"ם, ועיין כפו"ת שממה שכתב הרמב"ם שמין זה רגיל בנחלים, משמע שהבין שלכן הוא קרוי ערבי נחל, ומעתה אין מקור להצריך גדל בנחל אפילו לכתחילה, ושכ"נ בטור, ויש לסייע לכל זה מפירוש המשנה שמפורש בו להיתר, וכנ"ל).
בטור סימן תרמ"ז כתב שרוב המפרשים פירשו שהוא למצוה, והרא"ש מכשיר לכתחילה, וכן משמע מהרמב"ם. והנה, מסקנתו נראית שערבה שאינה גדלה על הנחל כשרה לכתחילה [בב"ח נתקשה שהשמיט הטור שלתוס' (ואולי גם להרי"ף) הוא לעכב וצ"ת, ועיי"ש מש"כ ליישב, ויל"ד בדברים. ושמא כוונת הטור שעכ"פ לגבי לכתחילה יש רוב מפרשים, ועדיין צ"ת].
בשו"ע כתב ששל בעל כשר ולא כתב כלום לגבי לכתחילה ודיעבד, ופשטות דבריו שהוא לכתחילה. וכנראה כיון שזו דעת הרא"ש והרמב"ם והטור לא ראה לנכון להחמיר.
בט"ז הקשה למה לא חששו להחמיר בזה, וכתב הטעם שרצו ללמד את הדין שהוא כשר. ובביכורי יעקב כתב שאינו טעם ויעו"ש, אלא שי"ל שחששו שמא ייגרם מכשול שייקחו הגדל על הנחל אף שאינו ודאי ערבה, ולעולם אם יש לפניו גם ערבות מהנחל ייקח אותם. ויעויין א"ר (ס"ק ו' השני) שנראה שפשוט לו שכשר לכתחילה.
במ"ב כתב שי"א שיותר טוב לכתחילה ליקח מהנחל ובט"ז משמע שא"צ לדקדק בזה. ע"כ. והנה קבע את הדברים כמחלוקת אם הוא בגדר 'יותר טוב לכתחילה', ונטיית לשונו שהעיקר יותר שאינו אפילו בדרגה זו.
ולעניין דינא, מלבד שיל"ד טובא שהרי"ף ג"כ מכשיר, וכן לא מצאנו בשאר ראשונים ומסורת הגאונים וכו' שיפרשו שיש מצוה בזה, וכ"ש שלא מצאנו בראשונים שהוא לעכב מלבד יחידים, הרי נראה שיש לתפוס שהוא כשר לכתחילה. ואף אם נאמר שמהיות טוב להעדיף את הגדלים על הנחל כשאין טרחה מיוחדת, אבל אין לקבוע שלכתחילה צריך ליקח מהנחל, וא"צ לשנות ממנהג ישראל שלא חששו לזה כלל[18].
ערבות הגדלות על השקיה מלאכותית אם דינן כגדלות על הנחל
ראיתי לכמה ת"ח שדנו בגדל על מים ולא על נחל מהו. שיש לדון שאף אם בעינן של נחל, אין הדין תלוי בנחל, אלא עיקרו למעט של בעל ושל הרים שאינה גדלה על ריבוי מים, והמציאות מראה שמצוי שניכר עליה חסרון המים ומצוי שקצות העלים הם מיובשים וכדומה. אבל בגדל על השקיה רבה כל הצורך, י"ל שאין הפרש אם זה נחל או שזו השקיה מלאכותית בכל צורה שתהיה. (ויש מי שדן אולי מי נחל שבאו בצינור לעץ ערבה נחשב ג"כ כגדל על הנחל, ולענ"ד שאם הדין תלוי בריבוי מים אה"נ, אבל א"כ ראוי לומר שהוא הדין בכל השקיה מלאכותית וכנ"ל. ואם צריך נחל בדווקא, הרי קרוב שזה כמשמעו ולא סגי שהמים מקורם מנחל, ויל"ע). ואם כי לדעת תוס' שסברו שהוא לעכב צריך עדיין עיון בזה, מ"מ לדידן, שהנידון הוא בלכתחילה בעלמא, הרי זה צירוף גדול להקל.ונפק"מ למעשה בערבות הנמכרות כיום, שכרגיל הן מושקות תמיד בריבוי מים, וכניכר מצורתן. ולמה שנתבאר י"ל שיש בהן גם ההידור של ערבה הגדלה על הנחל, ועיין.
♦
ו. בדין הדס אחד וערבה אחת בשעת הדחק ובדיעבד
הבאנו לעיל את דברי הרמב"ן שנקט שמעיקר הדין די בערבה אחת, וכפי שהוא בהדס. וכדברי הרמב"ן בדין זה, כן דעת הרבה ראשונים[19]. ולגבי הדס כתב הרמ"א (או"ח תרנא, א): 'ובמקום הדחק דליכא הדס כשר, סגי ליה בחד דלא קטום'. ע"כ. ובמ"ב שם ס"ק ו' צידד שיכול גם לברך.והנה, במ"ב שם (ס"ק ג') מבואר שיש חילוק בפרט זה בין הדס לערבה, וכתב שם: 'ואם נטל בד אחד של ערבה צריך לחזור וליטול ולברך'. ע"כ. ברם לא ברור מהיכי תיתי לחלק. ובשעה"צ (אות ב') ציין על זה: 'ברכי יוסף בשם כנסת הגדולה וב"ד'. ע"כ. וברם בשו"ת כנה"ג (סי' מז) שהביא הברכ"י, כל דיונו הוא בהדסים. וכתב שם שכיון שלהרמב"ם והגאונים לא יי"ח ולכמה ראשונים יי"ח, יש ליטול שוב בלי ברכה. ולא כתב כלום בערבות.
ובשו"ת בית דוד הוא שדן שיש חילוק בין הדס לערבה, ברם כבר העיר לנכון בשו"ת יוסף אומץ להחיד"א (סי' ב) שהראשונים שהקילו בהדס הקילו גם בערבה, ואין מקור לחלק ביניהם[20]. וכן בביכורי יעקב (תרנא, ב) כבר העיר שהא בהא תליא, ושו"ר מה שהרחיב לטעון כן ביפה ללב (ח"ב, תרנא, ב). ולכאו' הדברים מוכרחים.
לגבי מש"כ במ"ב שם לברך כשמוסיף ערבה, יש להעיר עוד שבספר ברכ"י בהמשך (אות ט) כתב שבלאו הכי אין לברך מטעם אחר יעו"ש, ואכמ"ל.
[ואגב, יש להעיר בדיני הדס. הנה, יש המרבים חששות בגדרי השילוש בהדס[21], ומענה בפיהם שליבם נוקפם שמא אינם יוצאים ידי חובתם בעיקר הדין. והנה, נקטינן שמעיקר הדין די בהדס של י' גודלים שהם שני טפחים ומחצה, כמבואר בסימן תר"נ סעיף א'. וכיון שנקטינן שאם יש רוב משולש בעליונו של הדס, הוא נחשב משולש (ואחרונים הקילו אף ברוב שלא בעליונו של הדס, ויש שהקילו אף ברוב שיעור המפוזר בהדס גדול, ואכמ"ל). הרי למעשה די שב-12.5 הס"מ העליונים של ההדס יהיה שילוש כדין. וכידוע השילוש בראש ההדס הוא יותר מדוייק, וכמדומה שאינו קשה כ"כ למצוא שילוש בשיעור זה אף לבאים להחמיר.
ולמה שהבאנו כאן את הכרעת הפוסקים שמעיקר הדין די בהדס אחד, וכנ"ל, הרי נראה פשוט שמצרפינן קולי אהדדי, ומעיקר הדין די בהדס אחד שיש בו שתי טפחים ומחצה, ואם רוב שיעור זה משולש שפיר דמי. ונמצא שדי שבאחד משלושת ההדסים שבלולב יהיה שילוש כדין בעליונו בשיעור הנזכר, ובכך יצא חובתו מעיקר הדיןכא. ולגבי נטילת ג' הדסים שיש בכל אחד מהם ג' טפחים, הרי יכול לסמוך על השילוש הנהוג בלי חששות בעלמא].
ז. ערבה שנקטם ראשה וערבה בלי לבלוב
ברמב"ם (שופר וסוכה ולולב ח, ו) פסק: 'ערבה שנקטם ראשה כשרה'. ורוב הראשונים וכמעט כולם פליגי ופסלו ערבה שנקטם ראשה. ובשו"ע (תרמז, ב) כתב: 'ערבה שיבשה או שנשרו רוב עליה או שנקטם ראשה פסולה, אבל כמושה או שנשרו מקצת עליה כשרה, והרמב"ם מכשיר בנקטם ראשה'. ע"כ. ולכאורה הוי כסתם וי"א שעיקר הדין כסתם, והיינו שכוונתו לפסול.[22]ברם עיין א"ר (תרמז, ז) שהביא עוד ראשונים שס"ל כהרמב"ם, ונראה שם שהתיר גם לברך. שו"ר ביכו"י (שם סק"ז וסק"י) שג"כ התיר לברך. והמ"ב (תרמז, יב) כתב: 'ונקטינן כסברא הראשונה', היינו כשיטת הפוסלים בערבה קטומה. ובשעה"צ (יב) ציין: 'ב"ח, אליהו זוטא, והנה מה דפרי מגדים עושה זה לספק, תמה עליו בבכורי יעקב דהרמב"ם הוא יחידאה בדבר, עיי"ש'. ע"כ. וייתכן שיש כאן איזו ט"ס, כי מבואר בביכו"י לא כך, וכנ"ל (בביכו"י סק"ז תמה על הפמ"ג מ"ז, ד שכתב לברך מצד שהוא ס"ס, וראה בזה להלן, אבל הוא עצמו נקט לברך מטעם אחר). וגם הא"ז, הרי בספרו א"ר, שהוא בתראה, נקט להכשיר דיעבד, וכנ"ל. ובשע"ת (תרמז, ג) כתב: 'וע' בא"ר שדעתו להקל בערבה שנקטם ראשה באין אחר וכמו בהדס'. ע"כ. ולכאורה כוונתו לפסוק כך (סימנים אלו בשע"ת נערכו ע"י הגרא"ז מרגליות בעל בית אפרים).
ואמנם צ"ב קצת בטעם ההכרעה של הא"ר אחרי שהעניין בפלו' רבתי, ולכאורה הוא לכל היותר ספיקא דדינא, וצ"ע. ומ"מ כשאין לו ערבה אחרת ייתכן מאוד שיש לסמוך על הכרעת א"ר, ביכו"י ושע"ת ולברך, ויל"ע [וכן בפמ"ג (תרמ"ז, מ"ז, ד[23]) כתב לברך על ערבה קטומה מטעם ס"ס. ומה שציין לט"ז (תרמה, ז), הנידון בט"ז שם הוא מצד שיש לברך על הפסולים. ונמצא שהס"ס הוא, ספק שקטומה כשרה וספק שמברכים על הפסולים. וראה לעיל שהביכו"י כתב שנקטינן בזה שאין לברך על הפסולים ואינו ספק].
בחוה"מ יל"ד שגם אם הוא ספיקא דדינא יש להקל ליטול קטומה, וייתכן שמעתה אף יש לברך. והוא נידון רחב כשיש ספק בתנאי המצוה בדרבנן, שאנו מקילים בדרבנן ופוסקים שאינו תנאי, האם יש לברך או שנחשב כספק ברכות.
והנה מצוי בערבות שאין בהן לבלוב, ויש שסבורים שהן נידונות כספק נקטם ראשה, ומקובל שמעיקר הדין הן כשרות. ויש לצרף שיטת הרמב"ם ודעימיה שהקילו אף בודאי נקטם (והוי כעין ס"ס שהרי הוא גם ספק שלא נקטמו), ובפרט בחוה"מ, ועיין.
♦ ♦ ♦