בדין אתרוג הנחסר ע״י קוצים

הרב יוסף צברי
רב ומו"צ באלעד
מח"ס ויען יוסף, תורת ערלה, נחלת אבות ועוד

בדין אתרוג הנחסר ע"י קוצים

עץ האתרוג מלא קוצים, כידוע, ועובדה זו הופכת את מלאכת גידול האתרוג לקשה ומורכבת. אחד הפגמים המצויים יותר באתרוג בימינו, הוא פגימתו ונקיבתו ע"י קוצים בעודו גדל על האילן. הקוצים באילן נכנסים בו מכל מיני כיוונים, וגורמים בו נקבים ופגמים, פעמים ללא הוצאת בשר מפרי האתרוג, ופעמים יחד עם הוצאה מבשר האתרוג, ואז נכנסים אנו לשאלות של חסר, המרכיבות היום חלק ניכר משאלות הכשרות של האתרוג.
כדי לברר דין זה לאשורו, מוכרחים אנו להבין ראשית כל את מציאות גידול האתרוגים, ולבר לפיה את דברי הראשונים האחרונים והפוסקים שנאמרו בנידון זה.
♦

בירור המציאות

בראשית המאמר, אקדים ואביא את המציאות הקיימת כיום באתרוגים, כפי שהתבררה לי היטב ע"י מגדלים מנוסים בתחום שנים רבות.
אתרוג שנפצע ע"י קוץ, בין אם הנקב היה רק בעורו החיצון וגרם לו לקילוף חיצוני בלבד, ובין אם היה נקב הקוץ עמוק יותר, והגיע עד לבשר הלבן ואם חיסר ממנו, כל עוד שהאתרוג ישאר באילן, הרי הוא מגדל על מקום הפציעה והנקב קרום בצבע חום בהיר (הנקרא כיום: "בלעטל"). הגלדת האתרוג יכולה לקחת בין שבוע לשבועיים. במקרה של פציעה וחיסרון בבשר הלבן, יניקת האתרוג גורמת להשלמת הבשר הלבן, ובמקרה של חיסרון בעור, ההגלדה גורמת למילוי העור בצבעו המקורי. אלא שעל כל "השלמה" זו גדל מלמעלה קרום חום זה. במשך זמן גם הקרום החום נושר, ומתגלה לפנינו אתרוג שלם בעורו ובבשרו, אלא שלפעמים יש איזה שהוא סימן היכר קטן לאותה "השלמה", שאינה ממש מאותו גוון של האתרוג.
מציאות זו יכולה להיות אך ורק באתרוג שנשאר מחובר לעץ וגדל ויונק מן העץ. אך לעומת זאת אתרוג שנתלש כבר מן העץ, ולאחר שנתלש ניקב או נחסר מבשרו, אין האתרוג יכול לפתח "השלמה" כזו, אלא מקום הנקב נשאר גלוי לכל, ורק מתייבש ויוצר איזה שהוא קרום שקוף על מקום הנקב והחיסרון. אם היה החיסרון בעור החיצוני, ונשאר צבע האתרוג צהוב או ירוק, יראו את מקום הקילוף בצבע זה, ואם הגיע החיסרון לבשר הלבן, מקום הבשר הלבן יתייבש וכך יישאר, כאשר בשרו גלוי לעין כל.
אמנם, גם אתרוג תלוש שחיסרו והוציאו מבשרו הלבן חתיכה מסויימת, חיסרון זה לא יגרום לו לריקבון. האתרוג מאז שנתלש מחזיק זמן מה (תלוי במין האתרוג ובדרך גידולו, ואם השקוהו בהרבה מים או אם הוא נשמר בקירור ובעוד אמצעים), ואחר כך הוא מצטמק והולך. הצטמקות זו היא תהליך טבעי שקורה בכל האתרוגים, ולא משנה אם נחסר מבשרם או לא. אתרוג תלוש שחיסרו מבשרו, ואפילו הגיעו לבשר הלבן, מקום החיסרון יתייבש ויגדל קרום שקוף ויצטמק עם שאר האתרוג, אך לא יגרום לריקבון, לא מקומי ולא כללי באתרוג. מציאות זו קייימת באתרוג מן הנקרא "אתרוג תימני", וכ"ש בשאר זני האתרוגים המצויים בשאר העדות (הנחשבים אתרוגים חזקים יותר לעומתו).
לאחר בירור המציאות, נכנס לדון בדברי הפוסקים ונראה כיצד מציאות זו של הגלדת האתרוג, היתה ברורה וידועה להם כבר מאות בשנים.
♦

חסרון ע"י קוצים – דברי התרומת הדשן

ראשית כל נקדים בקצרה את דין "חסר". בדברי הראשונים מצינו ב' דעות בענין "חסר" באתרוג. דעה אחת סוברת כי האתרוג נפסל בכל חיסרון, אפילו בכל שהוא, ודעה נוספת סוברת כי האתרוג נפסל רק בחיסרון שהוא בשיעור איסר. ב' הדעות הובאו בב"י, ובשו"ע סימן תרמ"ח סעיף ב' הביא את הדעה הראשונה והמחמירה בסתם, ואת הדעה המקילה דבכאיסר בשם יש אומרים (ודנו האחרונים בטעם פסול חסר, אם הוא מדין "הדר" או מזה שאין כאן "לקיחה תמה", וחסר בשלימות האתרוג).
ויש לדון ולברר, האם נידון זה של "חסר" באתרוג, מוגדר רק בצורה שנחסר הוא רק לאחר שירד מן האילן, כגון שנפל ונחסר או שחיסרו אדם, כיון שאם האתרוג עדין על האילן, הוא עדין באמצע גידולו. או דנימא דדין "חסר" יתקיים באתרוג גם אם הוא נחסר בעודו על העץ, כגון שניקב ונחסר ע"י הקוצים הגדלים עמו באילן וסובבים אותו.
הראשון שדן בשאלה זו הוא רבינו התרומת הדשן (בסי' צ"ט), וכדי לעמוד בבירור על דעתו וכוונתו, נביא את דבריו ונבארם.
וזה לשונו שם: "שאלה: אתרוגים שיש להם נקבים גדולים שנראה בהם חסרון, אלא שאותם נקבים נעשים בעודן באילן בשעת גידולן ע"י קוצים, יש להכשירן למצוה או לאו"?
מלשונו שכתב: "שנראה שהם חיסרון", מבואר שהשאלה אינה מדברת בשאלה של "ספק חיסרון", אלא הנידון כאן הוא שהקוץ בודאי עשה חיסרון והוציא מבשר האתרוג חיסרון הנראה לעין, והשאלה כאן היא מכיון שמקום נקב וחיסרון זה עוד לא התמלא, ונראה וניכר הדבר באתרוג זה שיש בו חיסרון, האם יש בדבר צד קולא מצד זה שנקבים אלה נעשים "בעודן באילן".
משיב התרוה"ד ועונה: "תשובה: יראה דנהגו בפשיטות להכשיר. ואף על גב דכתב בסמ"ק דנהגו פסול בחסרון כל שהוא, הך חסרון דמתחילת ברייתו הוא לא פסלי".
שיטת הסמ"ק היא בספרו בסי' קצ"ג, שם כתב: "וחסר כל שהוא פסול", והוא מהראשונים הסוברים כהדעה הראשונה המובאת בב"י, ששיעור הפסול של "חסר" הוא בכל שהוא. ומזה שמביא התרוה"ד את דבריו נראה שנטה לדעתו, ואעפ"כ מבאר הוא שגם לשיטתו אין הדבר דומה לנידון דידן, כיון שנקב וחיסרון זה הנעשה באתרוג "מתחילת ברייתו", אינו פוסל בו.
ואפשר עוד לומר שלא נטה התרוה"ד לדעתו, ומה שהביאו בכאן, הוא ללמדינו את עיקר החידוש ב"תחילת ברייתו", דאף לסמ"ק המחמיר דחיסרון בכל שהוא פסול, כל זה הוא בחיסרון הנעשה באתרוג לאחר שירד מן העץ, אבל כאשר האתרוג בעודו על העץ, גם הסמ"ק יודה שהוא לא נפסל בדין "חסר".
מביא התרוה"ד ראיה לחידושו זה, כי פסול הנעשה "מתחילת ברייתו" אינו פוסל בו, וז"ל: "ונראה קצת סמך מזה מן התלמוד פ' לולב בגזול (סוכה לו ע"ב), דמוקי ההיא דגדלו בדפוס ועשאו כברייתא כשר, דעבדינהו דפי דפי, ואין חסרון גדול מן ההפרש דאיכא ביני דפי" עכ"ל.
פירוש דבריו, דהגמרא שם מביאה אופן שבו יוכל אדם לגדל אתרוג, כאשר הוא נותן אותו בתוך תבנית עם טסי ברזל, הגורמת לאתרוג לגדול לתוך תבנית זו העשויה דפים דפים, כאשר התוצאה המתקבלת היא אתרוג עם חריצים עמוקים בתוכו. והנה, לכל הדעות הצורה המתקבלת של "דפי דפי", שונה היא עד מאוד מהאתרוג המקובל, ומבחינה חיצונית אותם חריצים ניכרים מאוד, ושונים ביותר מצורת האתרוג המקובלת, עד שנראה כי כביכול חיסרו אתרוג זה באותם חריצים. והנה בכ"ז לא פסלו חז"ל אתרוג זה, ומבאר הרב דמשמע דטעמם הוא, דמכיון שאתרוג זה גדל בעץ בדרך גדילתו הרגילה, ורק התבנית ששמו עליו גרמה לו לשנות צורתו, לפיכך אין החריצים הנוצרים בו גורמים לפסול מהותי באתרוג.
מסיבה זו הבין התרומת הדשן, כי אף אתרוג שנפצע ע"י קוצים בעודו גדל באילן לא יפסל, גם אם הקוצים יחסירו מבשרו. דאע"ג שבפציעתו ונקיבתו נוצר בו נקב ומבחינה זו נוצר בו "שינוי" מאתרוג רגיל, מכל מקום כיון שמעשה זה נעשה בו בעודו גדל כדרכו בעץ, זה עצמו קובע שמעשה זה לא יגרום לפוסלו.
אלא דכאן יש מקום להעיר, וכ"כ להקשות המטה יהודה (תרמ"ח ס"ב), דלכאורה יש לחלק בין המקרה של קוצים שנקבו באתרוג, לבין אתרוג שגדל לתוך תבנית "דפי דפי" - כי אתרוג הגדל לתוך תבנית, על אף שבסופו של דבר מתקבלים בו חריצים עמוקים, הרי מכיון שהוא גדל מעיקרא לתוך תבנית זו, לא חסר בו דבר מתחילת ברייתו, אבל כאן הקוצים שניקבו באתרוג בעודו בעץ, פעמים רבות מוציאים עימם מבשר הפרי, ובכך גורמים לחיסרון בגוף האתרוג בעודו בעץ.
ונראה דמזה שרבינו התרוה"ד לא נחת לחילוק זה, ודימה אתרוג של "דפי דפי" לניקב ע"י קוצים, מוכח שהוא לא מגדיר כלל את דיני ניקב ונחסר באתרוג שאמרו חז"ל למקרים של ניקב ונחסר בעודו על העץ, כי כל עוד האתרוג מחובר לעץ וגדל בו, כל מה שיקרה לו לא מעניין אותי, בין אם יגדל לתוך תבנית חריצים, בין אם יפגעו בו קוצים וחרקים, עדיין כך הוא גידולו הטבעי בעץ, להיות מסובב בקוצים ונפצע (אלא שבהמשך נראה שהצריך תנאי נוסף - "גליד" על הנקב).
♦

הדמיון לטריפה

ממשיך התרומת הדשן, לבאר את עיקר חידושו, כי דבר שנעשה באתרוג בעודו על העץ אינו פוסל בו, וכעת דן במה שמדמה הגמ' (סוכה ל"ו ע"א) את דיני אתרוג לדיני טריפות.
וז"ל: "עוד נראה ראייה, מהא דמדמה תלמוד התם פסולי אתרוג לטריפת הבהמות, דקאמר: "אי נקלף תניינא", פי' תניינא גבי טרפות הגלידה טריפה, "אי נסדק תניינא", פי' כגון נסדק הגרגרת ולא נשאר אפילו חוליא אחת למעלה ולמטה וכו', כך פי' רש"י וכו', וכן כתב בהגה"ה במיימון, דכי היכי דגבי טרפות אם נשתייר בגלודה כשירה, ה"ה גבי אתרוג אם לא נקלף כולו כשר, ולא כפרש"י" ע"כ. ולא נכנס כאן הרב לחילוקים שבין דברי הראשונים, כי כל מטרתו היא להגיע למסקנת הדברים שהיא: "הא חזינן, דלפסול ולהכשיר מדמינן לטריפה".
מכיון שאת גדרי כשרויות האתרוג ניתן ללמוד מדיני טריפות הבהמה, מוצא הרב דין בדיני טריפות, שיש בו ראיה לדין ניקב ע"י קוצים, וז"ל: "וגבי טרפות כתבו התוס' (חולין מ"ז ע"ב), דריאה שנראה חסירה, שיש בה קמט וסדק אם עולה בנפיחה, ועור ובשר קיים כשירה" עכ"ל.
כדי להבין היטב את דברי התרוה"ד, עלינו להביא את מקור דבריו, שהוא בתוס' בחולין שם, וז"ל: "אבל נקב שיש בו חסרון אפילו רבי שמעון מודה - ויש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים והשיב להם ריב"א דטעות הוא בידם דא"כ וכו', אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשרה וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן" עכ"ל.
ביאור הדברים, כי ריאה שחסרה מקצתה טריפה. אלא דהתוס' דנו במקרה שמצאו בבהמה ריאה שרק נראית חסירה, דהיינו שחלק מהריאה הצטמק כלפי פנים, וכאשר עושים בדיקה הריאה מתנפחת כראוי ומתברר שהיא אינה נקובה. ודעת האוסרים היא שצימוק זה מוכיח כי הריאה חלשה והיא עתידה להינקב, ולכן כל העומד להינקב כנקוב דמי וכבר כעת היא טריפה.
בתוך הדברים מוסיפים תוס' את המילים: "והעור והבשר קיים", כי לריאה יש קרום חיצוני הדבוק לבשר הריאה (הספוגי), ובאים תוס' ללמדינו כי הסיבה שאין לחוש לנקב באותו חלק ריאה שנצטמק, הוא גם מחמת שכל חלקיה שלמים, ואין פגם וחיסרון לא בעור ובקרום שלה וכ"ש שלא בבשרה, ולכן אין לחוש בה לנקב, וגם משום שעולה בנפיחה.
כעת הוסיף התרומת הדשן ללמוד מאותו ענין של "עור ובשר קיים" הנאמר בריאה, לענין האתרוג, וכתב: "והיינו כנידון דידן, שחסרון של האתרוג הנעשה לו בשעת גידולו, עורו ובשרו קיים כשירה. אבל לכל מה שיחסר לו לאחר שנתלש, אי אפשר שיהא עורו וגופו קיים וק"ל" ע"כ.
כאן מלמדינו הרב פרט חשוב השייך לידיעת גידול האתרוגים (ונתבאר בתחילת המאמר), והוא, כי אם האתרוג ניקב ע"י קוץ וכדו' ואף נחסר מבשרו, כל עוד הוא יישאר על העץ, הוא יוכל להשלים את חסרונו, ולהשלמת חיסרון זה קרא הרב: "עורו ובשרו קיים". אולם, אתרוג שכבר נקטף מן העץ ואז אירע בו נקב וחיסרון, הוא לא יוכל להשלים את חסרונו לעולם כמו האתרוג שעל העץ. ומכאן שקוצים הנעשים באתרוג בעודו על העץ לא יפסלוהו אפילו חיסרו מבשרו, כל עוד שהשלים האתרוג את חסרונו.
והנה, המציאות הוכיחה כמו שנתבאר, כי השלמה זו של חיסרון ונקב האתרוג, נעשית ע"י הקרום המגליד על הנקב ומשלימו. ואע"פ שהתרוה"ד עצמו לא הזכיר להדיא בדבריו את אותו "קרום" הגדל על האתרוג בעודו על העץ, ודבר זה רק נזכר בדברי הפוסקים שלאחריו, נראה ברור שאליו כוונתו.
בדבריו אלה, הוסיף הרב פרט חשוב להכשר האתרוג הנעקץ. כי מתחילה נטה הרב להכשיר את האתרוג הנעקץ ללא כל תנאי, כל עוד שברור לנו שהנקב נעשה בעודו על העץ, ומטעם דפסולים שנעשים באתרוג בעודו בעץ נחשבים לגדר של "תחילת ברייתו" דאינם פוסלים. וכאן חידש הרב דכדי להכשיר נקב באתרוג הנעשה בעץ בעינן שיגדל עליו קרום ולא יהא ניכר חיסרון הנקב בבשר ובעור^[2].
♦

דברי הפוסקים המזכירים את הקרום המגליד

מציאות זו שאתרוג הנשאר ע"ג העץ מגליד מפציעותיו, שנזכרה לראשונה בקצרה בדברי התרוה"ד, המשיכה להיות מוזכרת כמציאות ידועה ומוכרת בדבר כל שאר הפוסקים.
הבית יוסף שהביא את דברי התרוה"ד (סי' תרמ"ח, בדבריו לסעיף ד'), כתב בזה"ל: "כתוב בתרוה"ד אתרוגים שיש להם נקבים גדולים וכו', יראה דנהגו בפשיטות להכשיר, ונתן טעם לדבר, ומיהו נראה מדבריו דהיינו דווקא בשעורו ובשרו קיים" עכ"ל. מלשון הב"י מבואר כי אף הוא ידע שב' שלבים יש לאתרוג הנפצע, השלב של אין עורו ובשרו קיים, והשלב שהאתרוג משלים את עורו ובשרו, וקמ"ל דבעינן להמתין לשלב זה של השלמת עורו ובשרו.
הדרכי משה כתב (סק"ב שם) על דבריו בזה"ל: "ומשמע שם דבנקיבות אלו רגיל להיות עורו ובשרו קיים, ואין חוששין שלא היה קיים, אלא א"כ רואים שאינו קיים" עכ"ל.
מהלשון "רגיל להיות", מבואר שרצה הד"מ ללמדנו כי השלמת עור ובשר והגלדה זו היא מציאות טבעית שקיימת רק באתרוגים הנשארים על העץ. ולכן בכל מקרה שרואים שהגליד המקום, דבר זה יהא הוכחה על כך שמקום החיסרון הושלם בדרך הטבעית, בעוד הפרי מחובר לעץ, ולזה הוא ממשיך: "ואין חוששין שלא היה קיים", ר"ל דאין לחשוש שנתלש הפרי מן העץ בעוד החיסרון גלוי לעיני כל, ואח"כ בעודו תלוש נקרם עליו קרום זה, משום שדרך המציאות והרגילות הטבעית היא שלעולם לא יגדל קרום כזה על אתרוג תלוש.
ולפיכך מסיים הד"מ, כי רק מצב ש: "אלא א"כ רואין שאינו קיים", זה יהיה התנאי לפוסלו, ומצב זה ייווצר רק אם הנקב עשה באתרוג חיסרון והקרום לא הספיק לגדול עליו ומיד תלשוהו, שאז חיסרונו ניכר וגלוי לכל.
בדרך זו גם פסק הרמ"א בהגה (תרמ"ח ס"ב), וז"ל: "ונהגו להכשיר הנקבים שנעשו באילן על ידי קוצים, אף על פי שיש בהם חסרון, שזהו דרך גדילתן". אמנם הוסיף רמ"א: מיהו אם רואה שאין העור והבשר קיים תוך הנקב, פסול לסברא הראשונה אף על פי שאינו מפולש, ובשעת הדחק יש להקל כסברא האחרונה, להכשיר חסרון שאינו כאיסר ואינו נקב מפולש" עכ"ל, הרי שהוא הבין כי יסוד דברי התרוה"ד והיתרו הוא רק אם העור והבשר קיים, ואם לא, חוזר דינו להיות כדין נחסר הרגיל, וכבר תלוי הדבר בשיטות הפוסקים שנתבארו שם.
לפי זה, מה שציין המציין כי דברי הרמ"א מתיבות "ומיהו" הם "דברי עצמו", כלל אינו ברור, שכן התרוה"ד בעצמו הזכיר ראיה זו, דבעינן עור ובשר וקיים, ועל פי דבריו בנה הרמ"א את פסקו. ושמא כוונתו רק מתיבות "ובשעת הדחק" ואילך, שאלו הם אכן דברי הרמ"א עצמם.
גם הט"ז (סק"ד), ביאר בדברים מפורשים את ענין הקרום הנ"ל, והביא את דברי התרוה"ד וביארו, וז"ל: "מבואר כוונתו, דאנו רואים שנקרם עור האתרוג במקום החסרון ההוא, רק שיש חסרון וגומא שם, בזה התיר. אבל אם אנו רואים שלא נקרם, אלא יש שם נקב וחסרון, אף על פי שנעשה ע"י קוצים בדרך גדילתו פסול". ומסיים שם הט"ז כי זה טעם ההיתר, הקרום, ולא הקוצים בלבד, וז"ל: "והנהו קוצים לא מעלין ולא מורידין לענין נקב, אלא שזכר אותם בתרוה"ד לפי שאז רגיל להיות שם בנקב עורו קיים, והמון עם טועים בכך שסוברים שיש קול' כשנעשה הנקב ע"י קוצים" עכ"ל. ור"ל שכאשר האתרוג על העץ רגיל להיות עורו קיים, מאחר שגדל עליו קרום זה.
התפארת ישראל (פ"ג דסוכה אות מ') הוסיף לנו תוספת ביאור ובירור על קרום זה וכתב: "ונקיבת קוץ במחובר אינו כשר רק בנקרם קרום "געלב" (צהוב) עליו" עכ"ל. וכוונתו פשוט לאותו קרום הנקרא בלעטל, שצבעו הוא צהוב או צבע קרם – חום בהיר. ומבואר דאף הוא ס"ל דסגי באותו קרום מלמעלה להכשיר חסרונות ונקיבות האתרוג.
ובספר חמדת משה (עמ' נ"ד) דייק מדבריו דהצריך להגיע לשלב השלמת של עור האתרוג עצמו ונשירת הבלעטל, ואיירי א"כ רק באתרוג צהוב, וזה הכוונה בצבע הצהוב שהזכיר. אמנם לדבריו, מה יעשה ברבים מן האתרוגים שהם ירוקים, ועוד דלשון "נקרם קרום" סותרתו, דאם כדבריו היה לו לומר פשוט: "בחזר עור האתרוג לצבעו ועורו המקורי", ומזה שלא אמר כן הרי דסגי בקרום הנ"ל המכסהו.
וכן כתב בשו"ע הרב ז"ל (תרמ"ח ס"ט), וז"ל: "וכל זה בנקב שנעשה בו לאחר שנתלש, אבל נקבים הנעשים בו כשהוא מחובר כמו שרגילות הוא להעשות בו נקבים ע"י קוצים שנופלין עליו כשהוא מחובר, נוהגין להכשירו אף על פי שהן נקבים שיש בהם חסרון, לפי שכל נקב שבאה לו בעודו גדל באילן חוזר לבריאותו על ידי שנקרם עליו עור מלמעלה, כיון שהוא עדיין הולך וגדל באילנו, ואף על פי שעל גבי עור זה יש גומא וחסרון בגוף האתרוג אין בכך כלום, אבל אם אנו רואים שלא נקרם עליו ויש בנקב חסרון מגוף האתרוג הרי זה פסול, אף על גב שהנקב נעשה בו בעודו באילן ע"י קוץ" עכ"ל.
מדבריו עולה להדיא, כי התנאי להכשר הוא רק הקרימה החומה הראשונית בלבד, ואי"צ להגיע לשלב הבא של נשירת קרום זה והתגלות הצבע המקורי של האתרוג, וכ"ש שאי"צ להגיע לשלב בו האתרוג משלים לגמרי את חסרונו ומתמלא, שהרי כתב להדיא ש: "ואף על פי שעל גבי עור זה יש גומא וחסרון בגוף האתרוג אין בכך כלום", כיון דסגי בקרימה לבד, וכדברי התרוה"ד המבוארים.
♦

דברי הלבוש

גם הלבוש, כאשר כתב הלכה זו, כתב את בירור המציאות הנ"ל הקיים באתרוגים הגדלים באילן, וז"ל: "אתרוגים שיש להם נקבים גדולים שנראה בהם חסרון, אלא שאותן נקבים נעשים בשעת גידולן בעודן באילן על ידי קוצין ועורו ובשרו קיים, נהגו להכשיר, שכל נקב שבא לו בעודו באילן חוזר לברייתו כאלו לא היה בו מעולם כיון שהולך וגדל באילנות, מיהו אם רואה שאין עור והבשר קיים תוך הנקב פסול לסברא ראשונה" עכ"ל. הרי לך דברים מפורשים, כי דרכו של האתרוג להשלים את חסרונו בעודו גדל באילן, הן חסרון הבשר והן בחסרון העור.
ואין לדייק מדברי הלבוש (כמו שרצה לדייק בס' חמדת משה עמ' נ"ד הע' מ'), כי כיון שכתב לשון של "חוזר לברייתו כאילו מעולם לא היה בו", מוכח דכדי להכשירו לא מספיק להגיע לשלב של הגלדת הקרום החום (הנקרא בלעטל) אלא צריך להמתין עד הזמן שקרום הבלעטל ינשור ותחתיו יתגלה קרום האתרוג עצמו המושלם.
וזאת, מכיוון דדברי הלבוש עצמם סותרים הבנה זו, שהרי הוא כותב להדיא שהנידון הוא על: "אתרוגים שיש להם נקבים גדולים שנראה בהם חסרון", ועליהם הוא דן שכשרים כל עוד שעורו ובשרו קיים. הרי שהנידון לדבריו הוא באופן שניכר החיסרון כעת בזמן שהאתרוג לפנינו (וכמו שהדגיש גם השו"ע הרב), שכן לא כתב שמדובר באתרוגים שהיה בהם חיסרון, ועליהם העלה שהם כשרים מחמת ש"עורו ובשרו קיים", הוא הקרום המדובר. ואם כדבריו, דלדעת הלבוש בעינן להכשרת האתרוג הנחסר רק שלב של חזרתו לעורו המקורי כאילו לא היה בו מעולם, כיצד נוכל להבין את הלשון "שנראה בהם חיסרון"?
אלא ודאי שכונת הלבוש היא כדברי שאר הפוסקים וכפשטות דברי התרוה"ד, להכשיר חיסרון הנעשה באתרוג המחובר, כל שקרם עליו הקרום הראשוני המכסהו.
ומה שכתב הלבוש לשון: "חוזר לברייתו כאילו לא היה בו מעולם", נלע"ד שאין הכוונה בדבריו שזה יהא התנאי להכשר, אלא שכאן רצה הרב לציין את דרכו של האתרוג בעודו מחובר לעץ, כדי לחדד לנו את ההבדל בין חיסרון הנעשה באתרוג מחובר לבין חיסרון הנעשה באתרוג תלוש. ולזה ביאר הלבוש שאם האתרוג נשאר מחובר לעץ נוצר בו תהליך של "השלמה", שבסופו הוא יכול להגיע עד לשלב של "כאילו לא היה בו מעולם", וזה עצמו מגדיר לנו הלכתית כי חיסרון זה הנעשה בעודו מחובר, אינו חשוב חיסרון להגדרת דיני "חסר" באתרוג. וכעין מה שמצינו בטריפות שכל העומד להינקב כנקוב דמי, הכא נמי כל העומד להיות מושלם לבסוף, כמושלם דמי הוא אף כעת, אלא שאכתי הצריך שיהא בו לכל הפחות "עור ובשר קיים" והוא הקרום הנ"ל שהזכירוהו כל הפוסקים.
(וראה בהמשך דברינו כי אף הביכורי יעקב השתמש בסברא זו, להקל לגמרי בחיסרון הנעשה במחובר, אפילו לא נשלם עור ובשר, וא"כ לדברינו הלבוש השתמש בסברא זו, אך אכתי לא נטה מהכרע התרוה"ד, שהוא כאמור המקור לדין זה).
♦

סוף דברי התרוה"ד

בסוף דבריו, מבין התרוה"ד כי היסוד שהביא שכך הוא "תחילת ברייתו" יכול לשמש אותנו כיסוד להתיר כתמים רבים הנוצרים על האתרוג מחמת גידולו, כגון הכתמים והבליטות שיוצרים העלים (המכונה בלעטלאך), ולכן יוצא הוא לחלק בין בעיית הקוצים לבעיית העלים באתרוג, למרות ששניהם נוצרים בדרך גידול האתרוג על העץ.
ועיקר חילוקו הוא, ששונה דין הקוצים מדין כתמי העלים. כי בקוצים כל הנידון היה מחמת דין "חסר", שהקוצים מנקבים ומחסרים מבשרו, וכאשר האתרוג נשאר על העץ, הוא משלים את עצמו כראוי בגדילת הקרום כמבואר, וממילא נשלם החיסרון וחזר האתרוג להיתרו ולשלימותו, ולא נשארה סיבה לפוסלו. אמנם בעלים, שם הפסול מדין חזזית והדר, ושם באמת נשאר הכתם וחוסר ההדר.
וזה לשונו (בתוספת ביאור בסוגריים): "אפס אין להכשיר מטעם זה אותם חזזין שקורין פלא"ט מא"ל, שבאים מן העלים ובאילן, (וטעם ההיתר בהם יהיה כמו מה שנתבאר בקוצים:) משום דשכיחים ורגילים לבא באתרוגים, כי היכי דמכשרין לגבי יותרת דביני וביני, הואיל וכל הני חיוי ברייתא הכי אית להו. וכן אונה העליונה שדרכה להתפצל לא מטרפינן, דנראה דלא מדמינא ופסולים (ויסוד החילוק בין עלים לקוצים הוא:), משום דסוף האתרוג לירקב בשביל כך, כגון נקלף וניקב וחסר (ר"ל דווקא באתרוג שניקב ונחסר, יצאנו לחלק בין אם נחסר בעודו על העץ לנחסר בתלוש, משום שאם נחסר על העץ הרי הוא משלים את עצמו, הן את הבשר והן את העור ע"י אותו קרום, כאמור. משא"כ אם יחסר האתרוג בעודו תלוש לא תהא בו השלמה זו, וחיסרון הבשר בו יגרום לו להירקב), דהיינו מעין טריפות דמטרפי נמי משום דסופו למות (כאשר יש חיסרון והבשר אינו קיים באבר, מטריפים את הבהמה משום שחיסרון זה עתיד להירקב ולמות, וכל העומד להירקב כרקוב דמי כבר כעת). אבל פסול דחזזית באתרוג מטעם הדר איפסל (ופסול זה קיים בין בעודו גדל בעץ בין בעודו תלוש, וגם לא יעלם ממנו בתלישתו), כך כתב אשירי" עכ"ל.
הפמ"ג (משב"ז סק"ד) ציין בקצרה לסוף דברי התרוה"ד הנ"ל, ומדבריו הסיק (ובצדק), כי גם קוץ שגרם נקב וחיסרון ולא הגליד יפסול, וז"ל: "ולא דמי לבלא"ט פלע"ק סעיף י"ג ובמ"א אות כ', דהתם מתחלת ברייתו הדר הוא, מה שאין כן ניקב וחסר הוא כעין טרפות דסופו לירקב הכל, עיין תרומת הדשן שם, א"כ אין לחלק אף מתחלת ברייתו כל שניקב ואין עור קיים פסול" עכ"ל. ונראה שטעמו הוא כי כל עוד שלא הגליד האתרוג ואין העור קיים עליו, אפילו אם נעשה חיסרון זה בעודו על העץ, מצב זה שנשאר בו החיסרון יגרום לו שעתיד הוא להירקב ולכן הוא פסול כבר כעת.
כפי המובא בתחילת דברינו, יש לציין כי פרט מציאותי זה שכותב התרוה"ד כדבר פשוט, שכל אתרוג שנחסר מבשרו, חיסרון זה עתיד לגרום לו ריקבון, אינו מוכר במציאות,. כך שהדמיון וההשוואה שעושה רבינו התרוה"ד בין מצב של "אין בשר קיים" בטריפות ששם באמת חיסרון הבשר גורם לריקבון, לבין חסרון בבשר האתרוג, אינו מוכר וידוע. ואולי בזמנו של התרוה"ד ובדרך גידול האתרוגים במקומו ובאקלימו, היה נגרם כן.
♦

דברי המחצית השקל – קוץ הגורם גומא

והנה, רבינו המחצית השקל ביאר את דברי הט"ז בענין אחר לגמרי, שכן הוא ביאר את כוונתו שהקוץ באילן הגדל בתוך הפרי, גורם לשקע בתוך הפרי שאינו מחסיר לא מעורו ולא מבשרו, וזה הנידון שדיברו ממנו התרוה"ד והט"ז שהביאו.
וז"ל: "דע, דמה שכתב רמ"א בשם תרומת הדשן להכשיר הנקבים הנעשים באילן, וסיים מיהו אם רואה כו' פסול, פירש הט"ז דאין חילוק בין נעשה באילן בעודו מחובר, או מה שנעשה בתלוש, אלא בזה מחלק תרומת הדשן אם למעלה בחוץ העור קיים אלא שהעור נכנס לפנים ונראה כעין גומא, כהאי גוונא כשר, וזה אי אפשר בתלוש שיהיה העור שלם ויהיה בפנים כעין גומא כי אם על דרך זרות, לכן נקט תרומת הדשן שנעשה במחובר, דמשכחת לה כהאי גוונא שנתחב קוץ או ענף לתוכו אבל לא נקבו העור, וכהאי גוונא כשר" עכ"ל.
ואחהמ"ר, תימה היכן מצא את הלשון "גומא" בדברי הט"ז, הלא דברי הט"ז ברור מללו שכתב: "נקרם עור האתרוג", ולא שייך לשון "נקרם" אלא היכא דנקרע העור. וכיצד העמידו המחצה"ש רק באופן שהקוץ עשה בו גומא ולא קרע את העור כלל.
ובכלל יש להבין, אם מדובר באופן שהקוץ עשה בו גומא בלבד (דהיינו שמקום הקוץ גרם להפריע להמשך גדילת האתרוג, מה שגורם כידוע שבאותו מקום נוצרת גומא סביב הקוץ, כאשר פעמים הקוץ לא גורם לנקיבה ופצע בגוף עור ובשר האתרוג), איזה הוה אמינא של פסול יכולה להיות כאן, הרי אין כאן לא נקלף לא חסר ואף לא ניקב.
ומגוף דברי התרוה"ד יש לתמוה עליו, שכבר הוא הזכיר את לשון חיסרון שעושים הקוצים באתרוג, וכיצד זה יעמידו דבריו רק בגומא שאינה עושה כל נקב בעור. ודוחק גדול להעמיד את לשון ה"נקב" המדוברת בגומא בלבד.
וכל תמיהות אלו יש לתמוה על הרב שו"ת להורות נתן (ח"ח סי' נ"ח), שמשום מה ג"כ הבין כדברי המחצה"ש, ואת התיבות "שנראה בהם חיסרון" ביאר על גומא בלבד, וכדבריו: "דמיירי באופן שלא היה נקב מעולם, אלא שנראה כמו נקב כיון שהקוצין נתיישבו על האתרוג בעוד שהאתרוג קטן, ובמקום הקוץ לא היה יכול לגדול, ועי"ז נראה שם כאלו יש בו נקב וחסרון" עכ"ל. ולפי"ז תמה על דברי הפוסקים אמאי כתבו דהדר בריא שלא נזכר בתרוה"ד, ונעלם מעיניו לשון "נקרם" שכתב התרוה"ד, ומציאות הדברים המבוארת.
ובתוך דבריו (אות ה') כתב שם הלהורות נתן לפרש את הט"ז כדבריו, ומזה יצא לחדש מציאות באתרוגים, וז"ל: "אלא כונתו דמשכחת שעל ידי שהקוץ מתיישב על האתרוג, לא זה בלבד שאינו יכול ליגדל באותו המקום של הקוץ ונעשה שם כעין נקב וחסרון, אלא שאינו קורם אפילו עור" עכ"ל. מבואר מדבריו שהקוץ שהגדל בתוך האתרוג מפריע לו אפילו לקרימת עור.
ואחר המחילה, דבריו לא יתכנו במציאות, כי מעולם לא נמצא קוץ שגרם לכך שבמקום שהוא נמצא לא יצליח האתרוג לגדל את עורו החיצוני. והרי הדעת נותנת, כי גם בעוד האתרוג קטן, תחילה הוא גדל מושלם בעורו ובצבעו, ורק אח"כ הוא "נפגש" עם הקוץ החודר לתוכו וגדל לתוכו, וא"כ כל מה שיכול לעשות הקוץ זה רק לשנות מצורתו, אבל כיצד זה הוא יפריע לקרימת עורו, הרי עור האתרוג קדם לקוץ, וכבר הוא מושלם לפני כניסתו.
♦

שיטת הביכורי יעקב – גם כשניכר החיסרון

והנה, הביכורי יעקב (סק"ח) הסכים למציאות זו, כי כל נקב וחיסרון הנעשה בעודו גדל באילן, גורם שיגדל עליו קרום כמבואר, אלא שהוא תפס לעיקר את תחילת דברי התרוה"ד בטעם של "תחילת ברייתו", וסבר שהוא עיקר הטעם להתיר, ואילו התיבות "עור ובשר קיים" הנזכרות בהמשך דבריו, לא באו לעיקר טעם ההיתר, אלא רק לברר את מציאות קוצים אלה.
ובדבריו הביא תחילה את דברי הט"ז הנ"ל וביאורו בדברי התרוה"ד, והקשה עליו בזה"ל: "א. ולענ"ד אין זה מבואר כ"כ בתה"ד. שהרי בתחלת דבריו כתב וז"ל, יראה דנהגו בפשיטות להכשיר. ואף על גב דכתב בסמ"ק דנהגו פסול בחסרון כ"ש, הך חסרון דמתחלת ברייתו הוא לא פסלינן, עכ"ל. משמע שתלה טעם ההיתר באשר שהוא מתחלת ברייתו. ב. וכן נראה גם מסוף דבריו שם, שכתב שאין להכשיר בלאטמאל מטעם זה כיון דמתחלת ברייתו הוא, דכיון פסול חזזית מטעם הדר הוא דאינו הדר מתחלת ברייתו ג"כ לאו הדר הוא, ע"ש. משמע דלענין חסרון ג"כ סמך אטעם כיון דמתחלת ברייתו הוא ואין סופו לרקוב, כמו חסר בבהמה מתחלת ברייתה דכשר מטעם שאין סופו לרקוב".
ולכן כתב לבאר: "והא דכתב ג"כ הטעם דעור ובשר קיים, כוונתו כיון דמסתמא באותן נקבים הנעשים באילן עור ובשר קיים תחתיהן, לכן אפילו אין עתה עור ובשר קיימים מ"מ כיון שבאילן הי' סופו לגדל ואינו נרקב אין לו פסול חסר. וכדאמרינן בריאה שנשפכה כקיתון, כיון שהדרא בריא אינה טרפה. משא"כ בנחסר בחלוש דאז מיד נפסל, כיון שאם נשאר כן סופו לרקוב. ולכן לענ"ד יש להקל יותר באותן הנקבים שנחסרו באילן אפילו לא קרם העור עליהם, מבחסרון שנחסר אחר שנתלש דהיינו בשעת הדחק, או ביש ספק אם עור ובשר קיים טוב יותר ליקח אותו שנחסר בהיותו מחובר באילן. אבל בלא"ה אין להקל נגד דעת רמ"א" עכ"ל. (ועכ"פ משמע שלדינא סומך על דבריו וביאורו רק בשעת הדחק).
לפי דבריו, כל נקב וחיסרון שנגרם ע"י קוץ בעודו גדל באילן הרי"ז כשר, אפילו גרם הקוץ חיסרון בעור ואף בבשר הלבן, ואפילו נתלש הפרי מהאילן טרם הגליד עליו קרום זה המכסהו. דטעם ההיתר הוא משום שאם היה הפרי ממשיך להיות באילן היה מגליד ומתכסה, לכן גם כעת חיסרון זה הנראה לעין כל לא יהווה חיסרון, ואף שאינו עתיד להגליד ולהיקרם, מאחר שנעשה בעודו על העץ, דעל פגע זה שנעשה בדרך הטבעית של גידול האתרוג לא דיברו הפוסקים בדיני חסר ונקלף.
ביאור זה, כאמור, מלבד שהוא סותר את הבנת הט"ז בדברי התרוה"ד, הרי הוא סותר את הבנת הרמ"א והבית יוסף כהבנת התרוה"ד, שגם הם הבינו כי ענין ה"עור ובשר קיים" נזכר בדבריו כתנאי להיתר נקיבת האתרוג.
יש לציין כי הב"ח הביא את דברי התרוה"ד, ולא ציין את התנאי של "עורו ובשרו קיים", אלא ציין רק לטעמא דרך גדילתן, וכ"כ בזה"ל: "ובתרוה"ד כתב על הנקבים הנעשים באילן ע"י קוצים, דנהגו להכשיר אע"פ שיש בהם חיסרון שזהו דרך גדילתן ועי"ש" עכ"ל. ואפשר דאף הוא עמד בשיטת הביכורי יעקב הנ"ל וטעמו. אמנם אפשר לדחות כי מזה שהוסיף בסוף דבריו "ועיין שם", בא לומר שהביא את התרוה"ד רק כמראה מקום בלבד, אך על המעיין לעיין שם ולראות את עיקר טעם ההיתר שנקט התרוה"ד.
ולשון התרוה"ד, מורה יותר כהבנת הב"י והפוסקים דעימיה, שלכן כתב: "שחסרון של האתרוג הנעשה לו בשעת גידולו, עורו ובשרו קיים כשירה", משמע שמתחילה היה הבשר והעור נחסר, וכיון שגדל הקרום נכשר, מה שלא קורה באתרוג התלוש. ואם כדברי הביכורי יעקב, שעיקר טעם ההיתר הוא מה שעתיד להיות נגלד ונקרם, היה עליו לומר לשון: "שחיסרון של אתרוג הנעשה לו בשעת גידולו עתיד להיות עורו ובשרו וקיים וכשר", שאז מובן שאין כאן מצב של פסול שנכשר בקרום, אלא מלכתחילה, אף בעת הנקיבה והחיסרון לא היה כאן פסול כיון שנעשה בתחילת ברייתו ובדרך גידולו, שהדרך שיגדל עליו קרום, וכיון שלא התחיל הפסול אף גדילת הקרום אינה מעכבת. ומדלא כתב כן מוכח יותר כהבנת הב"י בדבריו.
♦

ביאור דברי הט"ז בספק חסר

לאחר שנתבררה המציאות בדברי הפוסקים, כי אתרוג הגדל עץ העץ מגליד, וכשאינו גדל על העץ אינו מגליד, נמצא כי לדעת התרוה"ד וכל הפוסקים ההולכים בעקבותיו, ובראשם מרן הקדוש, הבדיקה בדבר היא פשוטה, דגם אם נעשה נקב באתרוג, עינינו הרואות - אם הוא הגליד כנ"ל הרי הוא כשר, ואם לא הגליד, שם כבר תלוי בדיני חסר ונקלף, ואם נחסר וניכר בשרו הלבן פסול לדעת הסתם בשו"ע, אפילו בשיעור מועט.
ומכאן כי אין מקום לדון ב"ספק" בנידון זה של התרומת הדשן, וגם התרומת הדשן, הב"י, הדרכי משה והרמ"א לא הזכירו שיכול להיווצר ספק בבדיקה זו.
אלא שהט"ז (ריש סק"ה) כתב: "שאין העור והבשר קיים, משמע דאם יש ספק בזה אם הבשר קיים אזלינן לקולא, וכו'" עכ"ל.
וצ"ע, איזה ספק יכול להיווצר בבדיקה כל כך ברורה הנראית לעין, בפרט שהט"ז דיבר שהספק הוא "אם הבשר קיים", ואם כבר הגיע לשלב של חיסרון בבשר הלבן מה שייך ספק כאן, נראה בעינינו אם ניכר הבשר הלבן את נתכסה ונקרם בעורו הנ"ל.
ונראה שלזה נתכוין היד אפרים להקשות על הט"ז, שכתב על דבריו: "עיין בדרכי משה שכתב דמשמע מתרומת הדשן דבנקיבות אלה רגילות שיהיה עור ובשר קיים, אלא א"כ רואים שאינו קיים עכ"ל, וצ"ע על הט"ז שהשיב דעת הרמ"א לענין אחר, ואי הוי חזי להדרכי משה לא היה כותב כן" עכ"ל היד אפרים.
ונראה כי רצונו להשיג על הט"ז, דהכיצד אתה מנסה להעמיד אופן של ספק בבדיקה זו, הלא הדרכי משה כבר כותב כי הדבר תלוי במציאות האתרוג, שהרגילות היא שהוא מגדל על פצעיו ונקיבותיו קרום. וא"כ בהא תליא אם גדל הקרום סימן שהושלם בשרו ועורו, ואם לאו, אז עינינו הרואות שלא גדל הקרום וחיסרון העור והבשר נראה לעין. ומה שייך א"כ ספק בדבר כ"כ מציאותי.
אמנם המדקדק בלשון הט"ז יראה שכתב דהספק שדן בו הוא: "אם הבשר קיים". ולכן נראה לי שביאור דבריו כך הוא. מתחילה הביא הוא את דברי הרמ"א שכתב שאם אין רואין שעור ובשר קיים באתרוג, פסול הוא אפילו בחסרונות של קוצים שנעשו בו בעודו על העץ, ומזה יוצאת הלכה מבוארת, כי בכל מקרה שרואין ויודעין אנו שהיה חיסרון בבשר האתרוג, הרי הוא פסול כשאר כל דיני חסר די"א שפוסלין בכל שהוא.
ומזה שמדוקדק כן מדברי הרמ"א, שכאשר אין הבשר קיים האתרוג פסול, ולא נתן הרמ"א שיעור לפסול זה, נמצא שפסק הרמ"א כדעה הראשונה בשו"ע שחיסרון בבשר האתרוג פוסל בכל שהוא.
לפי מסקנה זו היוצאת מדברי הרמ"א, בא כעת הט"ז לדון, מה יהא במקרה שלפנינו מגיע אתרוג עם נקב פתוח עד הבשר, ואין אנו יודעים האם נקב זה שהגיע עד הבשר גרם אף לחיסרון בבשר האתרוג והוציא ממנו אפילו מעט, או שבאמת אין כאן כל חיסרון בבשר, אלא נקב וחריץ בלבד שהגיע עד לבשר אך לא לקח מהבשר כלום, ונמצא שלא מתחיל כאן נידון ופסול של "חסר" כלל.
ועל זה כתב הט"ז, דבספק כזה אזלינן לקולא, וטעמו ונימוקו עמו: "כיון שהדיעה האחרונה שהיא הראב"ד ס"ל אפי' בוודאי יש חסרון כשר כל שאינו מפולש, ואין החסרון כאיסר, שפיר נסמוך עליה בספק לכל הפחות וכו', ומשום הכי נ"ל שכתב רמ"א כאן ובשעת הדחק יש להקל כסברא אחרונה ולא כתבו תכף אחר הפלוגתא אלא להורות כאן דאין איסור אלא ברואין שאין הבשר קיים אבל בספק כשר שהרי בשעת הדחק סמכינן אסברא אחרונה אפי' בודאי אין הבשר קיים" עכ"ל הט"ז.
ונמצא כי אכן דברי הט"ז אמורים רק לגבי ספק באתרוג הבא לפנינו, ולא בספק של נקב שנעשה מקוץ תוך כדי גידול האתרוג על העץ. וזה ביאור גם בדברי המשנ"ב סקי"א שהביאו אם טעמיו, דעל נידון זה קאי.
♦

חיסרון שאינו ניכר

ולהשלמת הנידון של חסר ע"י קוצים, ראיתי שדנים במקרה של גידול באתרוג ללא פיטם שהוא חלול בראשו (כגון אתרוג תימני שהפיטם נושר ממנו בעת גידולו), דפעמים נתחב בו קוץ בעת גידולו ונכנס לתוכו, ואף מוציא הקוץ מתוכו חלק קטן מבשר האתרוג, ויש שרצו לדון על "חסר" במקרה כזה.
ולענ"ד לפי המתבאר כאן מדברי הפוסקים, באופן זה, אין מקום לדון בפסול של חסר. לא מבעיא אם עבר זמן מה, שקרוב לודאי שבזמן שהאתרוג שהה על העץ הוא השלים מפנים את אותו חיסרון מועט שאירע בתוכו.
אלא אפילו נקטף האתרוג זמן קצר לאחר מכן, עדין אין כאן שאלה של "חסר". שהרי רבינו התרומת הדשן וכל הפוסקים שנמשכו אחריו הגדירו, כי פסול חסר באתרוג הגדל באילן וניקב ע"י קוצים שייך רק באופן של "אין עור ובשר קיים". ולשון זו הרי היא לשון מושאלת מדיני טריפות, ושם הנידון הוא שיש חיסרון ניכר שאין הבשר קיים בבהמה אלא הוא נימוח בתוכה. או על חיסרון בעור ובבשר הבהמה שלא גדל והבריא מחדש, שאז עינינו הרואות שאין הבשר קיים בה.
וא"כ, כיון שלשון זו נאמרה גם על נידון האתרוג, אין לנו מקום להעמידה אלא רק באופן שהקוץ יצר חיסרון בבשר הלבן של האתרוג, שאז ניכר החיסרון בבשר. וכן כל נידון התרוה"ד התחיל רק במקרה של "נקבים גדולים שנראה בהם חיסרון".
אבל אם האתרוג הוא מושלם במראהו, בבשרו ובעורו, ורק יש לי ספק על מעט שבמעט שיצא ממנו ע"י קוץ, ואותו מעט אינו ניכר כלל לעין מבחוץ, הכיצד נדון עליו מדין "חסר", כאשר המרחק בינו לבין הגדרת הפסול המבואר בדברי התרוה"ד שהיא: "נראה בהם חיסרון" וכן: "אין עורו בשרו קיים" רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.
יש לציין כי גם בס' ארבעת המינים למהדרין (עמ' שח) כתב בשם הגר"מ שפירא שליט"א שהביאו ב' אתרוגים למרן החזו"א זצ"ל והיה שם ב' נקבים שהגלידו, והחזו"א הסתכל האם כל סביב החור הגליד, וכשראה שהגליד אמר שכשר, ואין בזה חיסרון של כשר. הרי דסמך לכתחילה על ההגלדה כקרום המכשיר האתרוג.
ומכאן תימה על מה שהביא בס' שלמי תודה (סוכות עמ' תרכ"ה, הובא גם במשנ"ב מהדורת דרשו כאן) כי דעת הגראי"ל שטינמן זצ"ל היא, שאם "עלה על מקום החיסרון כמו בלעטיל, אך לא נקרם עור ובשר, האתרוג פסול, משום שאף אם די בעור לבד בלא בשר, מ"מ צריך עור כמראה האתרוג, אבל אם עלה גליד חום כעין בלעטיל אין זה כלום" עכ"ד.
ואחר נשיקת עפר רגליו (ואין אני בא אלא כתלמיד הדן לפני רבותיו), דבריו צ"ע, שכן מדבריו נראה שהבין שהלשון "עור ובשר קיים" היינו שיהא העור הנשלם כמראה האתרוג, וזה כאמור שלב סופי ביותר שקורה אחרי ההגלדה כאשר היא נושרת (וגם אז אין ההשלמה מגיעה במדויק במראה האתרוג אלא היא ניכרת), ולפיכך הבין ששלב קרום הבלעטיל אינו כלום.
אך לפי המבואר עד כה מדברי הפוסקים, אותו "בלעטיל" שדן בו הוא עצמו הקרום הטבעי הגדל על מקום החיסרון באתרוגים, ואליו התכוין התרוה"ד ושאר הפוסקים שאחריו, שהגדירו במדוייק קרום זה בזמן הגלדתו ובצבעו החום, והוא הוא אותו "עור ובשר קיים" שדיבר ממנו התרוה"ד, ולא מצינו באף אחד מן הפוסקים שהחמיר כי צריך שהגלדת האתרוג תהיה בצבע האתרוג דווקא.
וכל האמור במאמר זה הוא רק לגבי נידון חסר בלבד, שאתרוג שהגליד בקרומו כשר מעיקרא דדינא מצד דין חסר. אך כמובן שיש בקרומים אלה מצד דין "הדר", אך זה כמובן שייך לדרגות ההידורים השונות בניקיון האתרוג.
♦
היוצא מן האמור לעיל:
אתרוג שניקב ע"י קוצים באילן, גם אם קוצים אלה גרמו לחיסרון בבשר האתרוג, אם מקום הנקב נגלד במלואו ע"י הקרום החום הרגיל להיות נגלד בו, האתרוג כשר, ואין בו חשש חסר, ואי"צ שיהא הקרום בצבע האתרוג.
אמנם חיסרון שנעשה באתרוג לאחר שנתלש מן העץ, פוסל בכל שהוא, ובמציאות הוא ג"כ לא יגליד בקרום זה אלא יתייבש.
קוץ שהוציא מעט מבשר האתרוג מבפנים, ואינו ניכר כלל מבחוץ, אינו פוסל את האתרוג, גם אם נקטף סמוך לנגיעת הקוץ.
והנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות [אשמח לקבל הערות והארות על הנכתב כדרכה של תורה].
♦

נספח תמונות

לפי שראיתי בספרים שונים שהדפיסו תמונות שלענ"ד אינם עולים בקנה אחד עם דברי הפוסקים המתבארים במאמר זה, ראיתי להביאם ולהעיר עליהם, ואין אני אלא כדן בפני הת"ח המעיינים, ואשמח לקבל כל הערה על המוצג כאן.
כמו"כ התמונות נועדו להמחיש חלק מהנידונים האמורים בספר, בבחינת אינה דומה שמיעה לראיה.
תמונה מס' 1: חיסרון שנוצר באתרוג וניכר מקום החיסרון, אך ניכר שהגליד עד שהגיע לשלב שהעלה את עורו המקורי של האתרוג (כפי שניכר בתמונה, באופן שאין אף מי שמחמיר בו), ובכ"ז הוצג כ"חסר".
תמונה מס' 2: מקרה רגיל של נקב שהגליד, שמוצג באחד הספרים כ"לא קרם עליו עור ובשר", למרות שלא ניכר בו כלל הבשר הלבן.
תמונה מס' 3: המחשה לנידון שבסוף המאמר, בדבר קוץ שמוציא מעט מבשר האתרוג בעודו על העץ. החיסרון אינו ניכר כלל בפנים, ולכאורה אינו עונה על ההגדרה של "חסר בבשר" שפסול רק אם ניכר חסרונו בבשר מבחוץ. מובא בחוברת כפסול של "חסר".
תמונה מס' 4: המחשה לנידון המחצית השקל והלהורות נתן, שביארו את הט"ז באופן של קוץ ה"יושב" על האתרוג, שישיבתו עליו גורמת לו לגדל חריץ סביבו. בתמונה ניכר החריץ, אמנם ניכר שהחריץ לא מנע את גידול עור האתרוג כרגיל, כפי שכתבנו בפנים.
♦ ♦ ♦