"פוקו וזרעו בשביעית", חורש וזומר - חשדות ואמון, מבט לאומי ואישי
הגמרא (סנהדרין כו ע"א) דנה בפסולם של סוחרי שביעית לעדות ולדיינות, ובמהלך הדיון נזכר היתרו של ר' ינאי לזרוע בשביעית משום ארנונא. בעקבות אזכור זה, מסופר בגמרא סיפור על דרכי התמודדות של אמוראים אחרים בנוגע לחקלאים שעושים מלאכות אסורות בשנת שמיטה.להלן דברי הגמרא:
... כדמכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית, משום ארנונא...
רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא.
פגע בהו ריש לקיש, איטפיל בהדייהו, אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא.
חזייה לההוא גברא דקא כריב.
אמר להן: כהן וחורש?
אמרו לו: יכול לומר - אגיסטון אני בתוכו.
תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי.
אמר להן: כהן וזמר?
אמר לו: יכול לומר - לעקל בית הבד אני צריך.
אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.
הי אמר להו ברישא? אילימא הא קמייתא אמר להו ברישא הא נמי לימרו: אגיסטון אני בתוכו! אלא: הא אמר ליה ברישא, והדר אמר להו הך.
מאי שנא כהן - משום דחשידי אשביעית. דתניא: "סאה תרומה שנפלה למאה סאין של שביעית - תעלה, פחות מיכן – ירקבו". והוינן בה: אמאי ירקבו? ימכרנו לכהן בדמי תרומה, חוץ מדמי אותה סאה! ואמר רב חייא משמיה דעולא: זאת אומרת נחשדו כהנים אשביעית.
אמרו: טרודא הוא דין.
כי מטו להתם סליקו לאיגרא, שלפוה לדרגא מתותיה.
אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לו: בני אדם החשודין על השביעית, כשרין לעבר שנה?
הדר אמר: לא קשיא לי, מידי דהוה אשלשה רועי בקר. ורבנן אחושבנייהו סמוך.
והדר אמר: לא דמי, התם - הדור אימנו רבנן ועברוה לההוא שתא, הכא - קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין.
אמר רבי יוחנן: דא עקא.
כי אתו לקמיה דרבי יוחנן אמרו ליה: קרי לן רועי בקר ולא אמר ליה מר ולא מידי?
אמר להו: ואי קרי לכו רועי צאן מאי אמינא ליה?
מאי קשר רשעים? שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא... בא נביא ואמר לו: "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר" (ישעיהו ח, יב). כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין...
להלן נעיין במסופר בגמרא.
♦
"כדמכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית, משום ארנונא"
במשנה (סנהדרין כד ע"ב) נזכר בין פסולי העדות: "סוחרי שביעית". על כך אמר רבי שמעון בר יוחאי: "בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית. משרבו האנסין, חזרו לקרותן סוחרי שביעית". בגמרא (כו ע"א) הוסבר שהאנסין הכונה ל"ארנונא". במהלך הדיון בדברי ר' שמעון הללו, צוין מקרה נוסף של הטלת מיסים שקרה אחר ימיו של ר' שמעון, בימיו של ר' ינאי - אמורא ארץ ישראלי: "כדמכריז רבי ינאי: פוקו וזרעו בשביעית, משום ארנונא". רש"י (ד"ה ארנונא וד"ה פוקו) הסביר שארנונה זהו "מס שגובה המלך מן התבואות, כך וכך כורין מן השדה לשנה".[2] בשנת שמיטה אסור לזרוע - "שדך לא תזרע" (ויקרא כה, ד) ואם לא יזרעו את השדות, לא יהיה מאיפה לשלם את המס. מאחר שהחובה לשמור על הלכות שביעית בזמן הזה היא מדרבנן, "דבטלה קדושת הארץ" (רש"י שם) לענין המצוות תלויות בה, התיר ר' ינאי לזרוע על מנת לאפשר לשלם את המס.תוספות (ד"ה משרבו) שאלו: "וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע, דהויא איסורא מדאורייתא?". לא רק לזרוע אלא גם לחרוש. נראה ששאלת תוספות היא לא רק על היתרו של ר' ינאי שהתיר לזרוע, אלא גם בעקבות המסופר בהמשך על אותו חקלאי שחרש, ור' חייא ור' שמעון אמרו שהוא יכול היה לטעון שהוא אגיסטון בתוכה ו"משום ארנונה שכרו בעל הבית לחרוש" (רש"י ד"ה אגיסטון). תוספות כתבו בלשון רבים: "התירו לחרוש ולזרוע". ר' חייא ור' שמעון התירו לחרוש, ר' ינאי התיר לזרוע. יתכן עוד שתוספות בשאלתם רמזו על ההוראה של ר' ינאי כפי שהיא מופיעה בירושלמי (שביעית ג, ה; ד, ב; סנהדרין ג, ה): "בראשונה כשהיו המלכות אונסת, הורי רבי ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה".[3] הדיון בירושלמי הוא האם מותר לחרוש את השדה על מנת להוציא את הקוצים כדי שהקוצים לא יפריעו לגידולים שיצמחו בשדה בשנה השמינית.[4] נראה אם כן, שר' ינאי התיר לעשות מלאכות חקלאיות אסורות בשנת שמיטה בשל אונס או גזירה אחרת.[5]
תשובתו הראשונה של תוספות היא כרש"י, הדבר מותר כי שביעית בזמן הזה מדרבנן.[6] ועוד כתבו התוספות: "אי נמי י"ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרענו ומתים בתפיסת המלך, והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש".[7] לפי תוספות אין מדובר רק על עונש כספי או גופני שצפוי אם לא ישלמו מיסים, אלא על חשש שיגזרו עונש מיתה על מי שלא ישלם את הארנונה. יש להעיר שהביטוי "חיי נפש" אמנם מופיע בירושלמי (שביעית ח, ד-ה), אך לא בהקשר של סוגייתנו. בסוגייתנו בירושלמי (שביעית ד, ב) נאמר שמותר לעבור על איסורי שביעית הללו, ואין למסור הנפש מאחר ומטרת הגויים היא לגבות מיסים וארנונות, ואין הם מבקשים להעבירם על דתם. כך הסביר הראי"ה קוק (שו"ת דעת כהן, סימן נח) את היתרו של ר' ינאי: "כשנדייק בסוגיות הירושלמי נראה, שהאונס של המלכות לא היה לקיחת המסים, שהוא רק אונס ממון, שהרי עסקו שם בקשר עם דין זה, בכל הדינים של חובת מסירות נפש, באיזה אופן יהרג ואל יעבור, ובאיזה אופן יעבור ואל יעבור... ועל כן נראה נלע"ד, שהמלכות היתה אונסת לעבוד בשביעית ושלא להניח את הקרקע בורה, אלא שנסתפקו אולי מתכוונת המלכות להעביר על דת, ובכי האי גוונא הוי הדין שיהרג ואל יעבור, ועל כן אמרו שם "דלא בעי משמדתכון אלא למגבי ארנונין", והכונה היא, שהמלכות היתה אונסת ממש, וגזרה שיעסקו בעבודת הקרקע, אלא שטעמה של המלכות היה לא להעברת הדת, אלא מפני טובתה, לגבות המסים. ומפני שגזירת המלכות יש בזה חשש סכנת נפשות, ובפרט בעניני הכלל, ובזמני הרדיפות, וחשדים של מרידה במלכות, כמבואר שם מדברי המשומד שאיים עליהם דבעי למרדא, שכתבו המפרשים שזהו מענין מרידה במלכות, על כן הקילו בזה, משום חשש סכנה. ומה שהוזכר בבבלי "דמכריז רבי ינאי, פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא", גם כן היה בזאת הכונה, שרבי ינאי היה זריז בשמירה מחשש סכנת נפשות, ובפרט בעניני הכלל, וכאשר הדין הוא דבמקום סכנה הנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי זה שופך דמים, וכמו שכתב רש"י ביומא פ"ד: בענין פקוח, על כן הכריז פוקו וזרעו בשביעית, ולא תכנסו לחשש סכנה נגד גזירת המלכות. והוסיף ואמר שעיקר טעם המלכות הוא משום ארנונא, ואין כאן דין יהרג ואל יעבור, מאחר שהיא מתכוונת להנאת עצמה".[8]
נראה להוסיף עוד על ר' ינאי, ועל מניעי ההיתר. ר' ינאי היה אמורא ארץ ישראלי, מרבותיו של ר' יוחנן (בבא בתרא קנד ע"ב).[9] על ר' יוחנן הוא קרא פסוקים מספר משלי כדי לדבר בשבחו (ירושלמי כלאים ח, א; קידושין ג, ח; בבא בתרא ט, ו).[10] ר' ינאי היה תלמידו של ר' יהודה הנשיא, ובוודאי הוא הכיר את דעתו של רבי יהודה הנשיא שנימק על פי לימוד מפסוקים, מדוע שביעית בזמן הזה מדרבנן (מועד קטן ב ע"ב; גיטין לו ע"ב).[11] ר' ינאי היה עשיר מאד (קידושין יא ע"א). מסופר שהיה לו פרדס (מועד קטן יב ע"ב), והוא נטע ארבע מאות כרמים (בבא בתרא יד ע"א) - "משום ישוב ארץ ישראל הוא דעביד, ומעלין עליו כאלו נטעה כולה" (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד). כרם – הכוונה לחמישה עצי גפן. מכאן שהיו לו מספר גדול של עצים - 2000 עצי גפן![12]
עמדת ר' ינאי ששביעית בזמן הזה מדרבנן, כדברי רבו - רבי יהודה הנשיא, יחד עם ההכרה בקשייהם של חקלאים בשל תשלומי מיסים וארנונות על בסיס כמות היבול שצומח בשדה או במטע, עד כדי סכנת חיים מצד השלטונות, הביאה את ר' ינאי לקרוא לציבור לזרוע ולעשות מלאכות נדרשות על מנת שיהיה מהיכן לשלם הארנונה. כמובן שר' ינאי לא התיר לעשות את הפעולות הללו, מפני שהוא זלזל ח"ו בהלכות שמיטה.
הרב אברהם שור (תורת חיים כאן) הסביר שהגמרא הביאה את הסיפור עם רבי חייא ור' שמעון בן יהוצדק בהקשר לדברי ר' ינאי: "נראה דמייתי ראיה מהך עובדא דמותר לחרוש ולזרוע בשביעית משום ארנונא כדמכריז ר' ינאי, מדאמר ליה דיכול למימר אגיסטון אני בתוכו, דהיינו ארנונא בלשון אחר שפירש"י ז"ל, ולכך מייתי ש"ס הך עובדא הכא".
♦
"ר' חייא בר זרנוקי, ור' שמעון בן יהוצדק"
ר' חייא בר זרנוקי נזכר בסוגיה זו בפעם היחידה בשני התלמודים. ר' שמעון בן יהוצדק היה אמורא ארץ ישראלי ואף הוא היה, כמו ר' ינאי, מרבותיו של ר' יוחנן. במקורות רבים, ר' יוחנן מביא דברים בשמו של ר' שמעון בן יהוצדק (פסחים צה ע"ב; יומא מג ע"ב, ועוד). ר' ינאי היה כהן, וכשהוא נפטר, בא יוחנן אחיו של ר' שמעון ללוד, מקום פטירתו, על מנת להיטמא לו (מסכת שמחות, ד). על ר' יוחנן מסופר שהוא הלך אחר מיטתו של ר' שמעון בן יהוצדק (ירושלמי נזיר ז, א).♦
"הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא"
לפי המסופר בהמשך, מדובר בשנת שמיטה. בגמ' (סנהדרין יב ע"א) הובאה ברייתא בה נאמר שאין מעברים את השנה בשנת שמיטה. רש"י (שם ד"ה לא בשביעית) נימק: "לפי שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע". אמנם בגמרא (סנהדרין שם) נזכר שמאז שבית רבן גמליאל, ואחר כך גם ר' יהודה הנשיא, התירו להביא ירקות מחוץ לארץ, ההלכה היא שאם יש צורך לעבר את השנה השביעית אזי מעברים. ר' חייא ור' שמעון חיו לאחר שבית רבן גמליאל ואחר כך רבי יהודה הנשיא התירו להביא ירק מחוץ לארץ בשנה השביעית, וניתן לעבר את שנת השמיטה. [13] אשר על כן נראה שהם הלכו לבדוק האם יש סיבה או צורך לעבר השנה או לא. אפשרות נוספת היא שהם רצו רק לחשב האם נכון לעבר שנה זו או לא, אך הם לא התכוונו באמת לעבר. הם הלכו לעסיא, מקום שגם בעבר עיברו בה שנים (מגילה יח ע"ב): "אמר רבי שמעון בן אלעזר: מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא". אסיא היא מקום ישוב בצפון הארץ על שפת הים (משנה יבמות טז, ד; תוספתא מגילה ב, ה).[14]♦
"פגע בהו ריש לקיש, איטפיל בהדייהו, אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא"
ריש לקיש היה חברו, תלמידו וגיסו של ר' יוחנן (בבא מציעא פד ע"א). המילים: "פגע בהו" – מלמדות שהמפגש של ריש לקיש עם ר' חייא ור' שמעון לא היה מתוכנן מראש. נראה שריש לקיש שאל את האמוראים או בירר בדרך כלשהי להיכן הם הולכים ומה מטרת הליכתם, ואז "איטפל בהדייהו". הביטוי "איטפל" הוא חריף. נטפל אליהם משמעותו שהוא נצמד אליהם, ואולי ללא רצונם והסכמתם של ר' חייא ור' שמעון.[15] ריש לקיש הסביר מה מטרתו בהליכתו עם האמוראים: "אמר: איזיל איחזי היכי עבדי עובדא". אלך ואראה איך הם עושים מעשה. מה הם השיקולים על פיהם מחליטים האם לעבר או לא, ואם ההחלטה היא לעבר, אזי איך מעברים בפועל. על פניו נראה שמטרותיו חיוביות, וברצונו ללמוד לפחות מר' שמעון בן יהוצדק - רבו של רבו, דברים הקשורים לעיבור השנה.[16] יתכן שהביטוי "איטפל" מלמד על כוונות אחרות של ריש לקיש, אך בשלב זה ר' חייא ור' שמעון לא היו מודעים לכך ואף שיתפו עמו פעולה."חזיה לההוא גברא... תו חזיא לההוא גברא"
ריש לקיש הוא זה שראה את החקלאים הללו עושים מלאכות חקלאיות אסורות בשנת שמיטה. לא נאמר בלשון רבים שגם ר' חייא ור' שמעון "חזו" את אותם חקלאים עובדים. יתכן שר' חייא ור' שמעון לא שמו לב, או שהם ראו אך לא ייחסו לזה חשיבות, או שהם ראו והבינו מיד מדוע אותם חקלאים עושים את הפעולות הללו, וכפי שהם אמרו זאת אחר כך לריש לקיש.♦
"דקא כריב... דהוה כסח בכרמי"
אסור מהתורה לזמור בשנת שמיטה "וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה, ד). חרישה - ראשונים רבים כתבו שאיסור חרישה בשנת שמיטה זהו איסור תורה, אך יש הסוברים שאיסור חרישה הוא מדרבנן.[17] אותם שני חקלאים עברו לכאורה עברות מהתורה או גם מדרבנן, הקשורות למלאכות חקלאיות שאסור לעשות בשנת שמיטה.♦
כהן וחרש?? ...כהן וזמר?? ...משום דחשידי אשביעית
ריש לקיש הצביע על אותם חקלאים בפני ר' חייא ור' שמעון: "כהן וחרש? ...כהן וזמר?". נראה שריש לקיש לא באמת ידע האם החקלאים הללו הם כהנים או לא. הוא ראה שני חקלאים עושים מלאכות חקלאיות שאסור לעשות בשנת שמיטה, והוא הניח שהם כנראה כהנים, כי כהנים חשודים על השביעית (כפי שיבואר בהמשך הגמרא). בדבריו אלו "כהן וחורש... כהן וזמר" הוא ציפה שר' חייא ור' שמעון יוכיחו את החורש והזומר. כך מופיע בשם הגאונים (תשובות הגאונים [הרכבי] סימן שס): "אמר להן ריש לקיש כהן וחריש. מפני שהכהנים חשודין על השביעית כאשר מפורש בשמועה. לומר אל תחרישו ממנו. אמרו לו: אם נבוא לנזוף בו, יכול לומר אגוסטאין אני בתוכה".ריש לקיש הוא זה שאמר (חגיגה כז ע"א): "אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל... פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון". אף על פי כן, ואולי דוקא בגלל זה, הוא ציפה שיוכיחו את אותם חקלאים ויחזירום למוטב.
♦
"אמרו לו: יכול לומר - אגיסטון אני בתוכו"
ר' חייא ור' שמעון התעלמו מהטענה שמדובר בכהן. יתכן שהם סברו שגם אם כהנים חשודים על שביעית בהקשר של אכילת פירות שביעית עם פירות חולין (כפי שיבואר בהמשך הגמרא), עדיין אין זה אומר שהם חשודים על חרישה בשמיטה. הם התייחסו לגוף העניין, שיהודי חורש את האדמה בשנת שמיטה. תשובת ר' חייא ור' שמעון היא: "יכול לומר - אגיסטון אני בתוכו". לדבריהם, המניע לכך שאותו אדם עובד בשדה, הוא לא מפני שהוא מזלזל במצוות שמיטה, אלא מפני שאין לו ברירה: "משום ארנונא שכרו בעל הבית לחרוש" (רש"י ד"ה אגיסטון). אין מדובר על אדם שחורש את שדהו, אלא בעל השדה שכר אדם אחר שיחרוש. יש סוגי מיסים שונים - אחד על בעלי שדות, ועל כל אדם גם אם אין לו שדות. לאותו חורש לא היתה ברירה, והוא השכיר עצמו לעשות מלאכה חקלאית בשנת שמיטה. כאמור לעיל, לפי תוספות המצב היה חמור יותר: "דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרענו ומתים בתפיסת המלך, והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש" (תוס' ד"ה משרבו). לא הכל מסוגלים להתמודד עם גזירות של מיסים וארנונה, ולעיתים מקור הפרנסה היחיד הוא עבודת השדה. במדרש (ויקרא רבה א, א) מתוארים גבורי הכח שמסוגלים לשלם ארנונה מבלי לעבוד במלאכות חקלאיות בשנת השמיטה: "ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו" (תהילים קג, כ). "גבורי כח עושי דברו" – אמר ר' יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה. ודין חמי חקליה ביירה, כרמיה ביירה, ויהבי ארנונא, ושתיק [זה רואה את שדהו - בור, את כרמו – בור, ועליו לשלם ארנונה והוא שותק]". יש לך גבור גדול מזה?אך לא הכל מסוגלים להתמודד עם תשלומי מיסים וארנונה בלי לעבוד בשדה, ואולי אף יש בזה סכנת נפשות, וניתן להקל במצבים כאלו, כששביעית בזמן הזה מדרבנן.[18]
סיפור דומה מופיע בירושלמי (שביעית ד, ג; ה, ד) על יחס מורכב למי שחרש בשנת שמיטה בדור שאחר כך:
"רבי חיננא בר פפא ורבי שמואל בר נחמן, עברון על חד מחורשי שביעית.
אמר ליה רבי שמואל בר נחמן: אישר.
אמר ליה רבי חיננא בר פפא: לא כן אולפן רבי "ולא אמרו העוברים ברכת ה' אליכם, ברכנו אתכם בשם ה' " (תהילים קכח, ח), מכאן שאסור לומר לחורשי שביעית אישר.
אמר ליה: לקרות אתה יודע, לדרוש אין אתה יודע. ולא אמרו "העוברים" אלו גויים שהן עוברין מן העולם. ולא אמרו לישראל "ברכת ה' עליכם". מה ישראל אומרים? "ברכנו אתכם בשם ה' ". לא דייכם כל הברכות הבאות לעולם בשבילנו ואין אתם אומרים לנו בואו וטלו לכם מן הברכות הללו, ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימיות גולגליות וארנוניות".
גם כאן, נרמז שהגויים גוזרים גזרות ומטילים מיסים, ואין ברירה לאותם חקלאים אלא לעבוד בשמיטה. האמירה "אישר" היא עידוד ותמיכה בחקלאי שעובד בעל כורחו, ושלא ירגיש רע מפני שהוא נאלץ לעבוד. דרשת הפסוק מופנית נגד הגויים, שבמקום להתברך מעם ישראל, הם מאלצים אותם לעבוד בשמיטה.
בתשובתם "יכול לומר אגיסטון אני בתוכו" הביעו ר' חייא ור' שמעון אמון גדול בחקלאי. הוא עושה כן מחוסר ברירה בשל אונס ומצוקה של תשלום ארנונה, ולא מפני שהוא ח"ו מזלזל בהלכות שביעית. המשמעות המעשית היא שהעובדה שיש יהודים שחורשים בשמיטה בשל אונס, זו סיבה טובה שלא להאריך את השנה בחודש נוסף. ריש לקיש לא הבין שזו עומק תשובתם, וחשב שבתשובה זו הם סתם מסנגרים על אותו חקלאי. ריש לקיש לא הגיב על דברי האמוראים הללו, ולפי ההמשך כנראה שהוא לא קיבל את ההסבר הזה.
♦
"אמר לו: יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך"
גם במקרה של החקלאי שזמר, ר' חייא ור' שמעון התעלמו ולא התייחסו לטענה שהחקלאי הוא כהן. בנוגע לכך שהוא זמר בשנת שמיטה, תשובת האמוראים היא: "יכול לומר - לעקל בית הבד אני צריך". בשנת שמיטה אסור לעשות מלאכות חקלאיות שמשביחות את הקרקע או את העץ כדי שיתן פירות. אך מותר לגזום זמורות כדי להשתמש בהן. כך הסביר התוספות (ד"ה לעקל): "גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע, אבל הכא קשיא ליה, וכי האי גוונא שרי". במקרה זה יכול היה החקלאי לטעון שהוא צריך את הזמורות לצורך עבודת בית הבד, לעשות מהם חבלים על מנת לקשור את הזיתים שנמסקו בעת שמטעינים עליהם קורה, כדי לסחוט אותם. ההנחה היא שאם אדם זומר מפני שהוא צריך את הזמורות, אזי הוא לא מקפיד לזמור את הזמורות באופן מדויק ומקצועי, כמו שעושים בעת שזומרים ענפי גפן על מנת להצמיח שריגים חדשים. לזה התכוון תוספות "אבל הכא קשיא ליה", או כפי שכתב במקום אחר בענין זה (שבת עג ע"ב ד"ה זומר) "שאין האילן מיתקן בכך אלא מתקלקל".גם כאן ר' חייא ור' שמעון הביעו אמון במעשיו של החקלאי. הם ראו שהוא זומר באופן שהעץ מתקלקל, ובוודאי שהוא לא זומר באופן מקצועי כדי להצמיח שריגים וזמורות חדשים. הדבר מלמד שאכפת לחקלאי מהלכות שביעית, והוא יודע מה מותר ומה אסור.
בפני ר' חייא ור' שמעון היו שני מצבים שבהם חקלאים עשו מלאכות חקלאיות בשמיטה. החקלאי שחרש יכול היה לטעון שעשה כן בשל אונס, וזו סיבה טובה לא לעבר השנה. החקלאי שזמר יכול היה לטעון שעשה כן מפני שהיה צריך את הזמורות לעקל בית הבד, וזו פעולה שמותר לעשות בשנת שמיטה לכתחילה, ולכן מעשיו לא משמשים שיקול בדיון האם לעבר או לא לעבר. ריש לקיש טען שאלו דברי סניגוריה לא נכונה על חקלאים עוברי עבירה בשמיטה.[19]
♦
"אמר להם: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות"
בשונה מהמקרה של החקלאי שחרש, כאן במקרה של החקלאי שזמר, הגיב ריש לקיש ואמר: "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות" – "לבו יודע אם לעקל נתכוין או לעקלקלות, לעבור על הדת" (רש"י ד"ה הלב, וד"ה לעקלקלות).[20] ריש לקיש לא הסכים לתשובת ר' חייא ור' שמעון. לפיו רק החקלאי עצמו הוא זה שיודע, וכלפי שמיא, מה הן כוונותיו האמיתיות, האם הוא צריך את הזמורות לעקל בית הבד, או שהוא אכן זומר לצורך השבחת העץ, ועובר על איסור זמירה בשמיטה. רק הלב שלו יודע, ולא אחרים, גם אמוראים חשובים. אי אפשר ללמד זכות על מישהו שניתן לפרש את מעשיו בצורה שלילית או חיובית, כשרק הוא זה שיודע מה האמת וכלפי שמיא. בדברים שבלב רק העושה יודע מה הכוונה האמיתית. כך גם אמר ר' יהודה בנוגע לאונאת דברים (בבא מציעא נח ע"ב): "רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלהיך" (ויקרא כה, יז)".רש"י (ד"ה שהרי) הסביר את דברי ר' יהודה וקישר זאת לביטוי "אם לעקל אם לעקלקלות": "שהרי דבר המסור ללב - ולפיכך נאמר בו "ויראת מאלהיך", האי שהרי ליתן טעם למה נאמר בו יראה נקט ליה, והכי קאמר: שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר אלא ללבו של עושה, הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה, הייתי סבור שיש לך תבואה למכור, או הייתי חפץ לקנות מקח זה".[21]
כך גם כאן, רק החקלאי יודע את האמת מה כוונותיו ולא אף אחד אחר. יתכן שדברי ריש לקיש הללו מכוונים גם לתשובתם של האמוראים בנוגע לחקלאי שחרש. הלב יודע האמנם הוא עושה כן מחוסר ברירה, בשל אונס, או שבאמת הוא חורש ולא מקיים מצוות שמיטה.
הביטוי "אם לעקל אם לעקלקלות" מופיע כבר בתוספתא (שביעית ג, ח) בנוגע להלכה אחרת בעניני שמיטה: "בראשונה היו אומרים מלקט אדם זיתים מתוך שלו כדרך שמלקט מתוך של חבירו את הגס הגס. חזרו להיות נותנין זה לזה בטובה. התקינו שיהו מביאין מן המצוי ומן הקרב. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות".
בהמשך התוספתא (שם ט) נאמר דבר דומה בנוגע לסיקול עצים ואבנים מהשדה לצורך בנין או כדי לסלול דרך בשדה: "בראשונה היו אומרים מלקט אדם צרורות וחרסין מתוך שלו, כדרך שמלקט מתוך של חבירו את הגס הגס. משרבו עוברי עבירה, חזרו לאסור".
במשנה (שביעית ד, א) נאמר באופן רחב יותר: "בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו את הגס הגס. משרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה. ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות".
"משרבו עוברי עבירה" שהיו מלקטים גם עצים ואבנים דקים ואומרים שהם לקטו גסים, התקינו שניתן ללקט משדה של אחר, אך בתנאי שלא תהיה הדדיות. גם בעקבות תקנת חכמים בשל ריבוי עוברי עבירה נאמר בירושלמי (שביעית ד, א) "לב יודע אם לעקל אם לעקלקלות". הלב יודע האם באמת מסקל האבנים עושה כן מפני שהוא מעונין ליישר את העיקול שבדרך, או שבא לעקלקלות, לרמות, ובאמת מתכוון לצורך הקרקע. בעקבות כך, מופיע בירושלמי (שם) סיפור שמאד מזכיר את המסופר בסוגייתנו: "רבי יוסי בשם מנחם: רבי עקיבא עבר כשיטתיה. חמא חד איזמר כרמא אמר ליה: ולית אסור? אמר ליה: לעקלין אנא בעי. הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות".
ר' עקיבא עבר בדרכו וראה אדם שזמר בכרם. בשונה מסוגייתנו, כאן ר' עקיבא שאל את אותו חקלאי האם הוא אינו יודע שהדבר אסור? ניתן לפרש משפט זה כתוכחה, אך ניתן לפרש זאת כבירור, כי יתכן שאותו חקלאי אכן לא יודע שאסור לעשות כן בשמיטה. החקלאי השיב שהוא זומר את הזמורות לצורך עקל בית הבד. מדבריו ניתן להבין שהחקלאי ידע שאסור לזמור בשנת שמיטה לשם השבחת העץ. על כך נאמר גם כן: "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות".[22]
יתכן שהמעשה עם ר' עקיבא היה ידוע לר' חייא ולר' שמעון ומשם הם שאבו את הטענה שהחקלאי יכול היה לטעון שהוא עושה כן לצורך עקל בית הבד, שהרי ניתן להציע שימושים נוספים בזמורות – חומר בעירה (משנה סנהדרין ז, ב; עבודה זרה יח ע"א); מאכל לבעלי חיים (תוספתא שבת יד, ח; כתובות פ ע"א); סתימת חורים בכלים (משנה כלים י, ו), קנין פיל (קידושין כו ע"א), ועוד. ריש לקיש הגיב באותו אופן שהופיע בסיפור עם ר' עקיבא: "הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות".[23]
את המליצה "אם לעקל אם לעקלקלות" הסביר הראי"ה קוק (מציאות קטן, עמ' תקנח): מליצת "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות" נמצאת גם בתנא דבי אליהו רבה (פרק כג). ונלענ"ד הכוונה אם עושה הפעולה עקולה ועקומה לתכלית טוב וישר זהו "לעקל". ואם עושה אותה למען הרבות עוד עיקול מסיבתה ח"ו, זהו "עקלקלות".
♦
"הי אמר להו ברישא?"
בשלב זה מבררת הגמרא שני פרטים משמעותיים על מה שסופר עד עתה. הבירור הראשון: מה היה סדר המפגשים? אם הסדר הוא כמו שכתוב בגמרא עם "כהן וחורש" ואחר כך עם "כהן וזומר", אם כן קשה שהרי גם במקרה של "כהן וזומר" היו יכולים לטעון במקומו ולומר: "אגיסטון אני בתוכו"? אלא צריך לשנות את סדר הדברים, שקודם היה המקרה של "כהן וזומר", ואחר כך "כהן וחורש".לפי הסבר זה של הגמרא, ריש לקיש לא הסכים עם התשובה של ר' חייא ור' שמעון שהחקלאי יכול היה לטעון שהוא צריך את הזמורות לעקל בית הבד, ולכן אמר "הלב יודע אם לעקל או לעקלקלות". ריש לקיש השאיר זאת בספק, אולי הוא זומר לעקלקלות – "לעבור על דת" (רש"י שם). לפי ר' חייא ור' שמעון מותר לחקלאי לזמור לכתחילה את הזמורות, והשיח הזה לא משנה דבר בנוגע לשאלה האם לעבר או לא לעבר. אך במקרה של החורש, אי אפשר לומר שהחקלאי צריך לעצים או לצורך אחר, לכן ר' חייא ור' שמעון אמרו שכנראה הסיבה שהוא חורש היא מפני שהוא אגיסטון בשדה.
♦
"... מאי שנא כהן?"
בשני המפגשים עם החקלאים, הדגיש ריש לקיש שהחקלאים הם כהנים. הגמרא שאלה מדוע היה חשוב לריש לקיש להדגיש שהחקלאים הללו הם כהנים? התשובה היא שכהנים חשודים על השביעית. הדבר נלמד מהאמור בתוספתא (תרומות ו, ג): "סאה תרומה שנפלה למאה [סאים של פירות] שביעית - הרי אילו יעלו. פחות מיכן - ירקבו". במשניות שקדמו לתוספתא זו [שם א-ב] נאמר שסאה [מידת נפח] תרומה שנפלה למאה סאים של חולין, והתרומה לא ניכרת, היא בטלה ברוב, ומותר לישראלים לאכול את כל מאה הסאים. אך אם התרומה נפלה לפחות ממאה סאים של חולין, היא אינה בטילה, ולישראלים אסור לאכול ממנה. במקרה כזה מוכרים לכהנים את כל הסאים עם התרומה שבתוכם במחיר זול, פחות מהמחיר בשוק, כי יש מעט קונים, מאחר שרק כהנים יכולים לאכול זאת, והרי להם יש תרומה בחינם שהם מקבלים באחרים.אך סאה תרומה שנפלה למאה סאים של פירות שביעית, הדין הוא "תעלה" - היא בטילה. גם זרים יכולים לאכול את כל הסאים. אך אם התרומה נפלה לפחות ממאה סאים של פירות שביעית, היא אינה בטילה – אלא יש להשאיר הפירות עד שירקבו ואסור לאכול אותם. שאלה הגמרא: למה שירקבו? הלא ניתן למכור הסאים לכהן ובעל הפירות יקבל מחיר זול על פירות החולין שיש בהם קדושת שביעית. מותר למכור פירות שביעית באקראי, אם ברור שייאכלו לפני זמן הביעור, חוץ מדמי אותה סאה של התרומה, שאותה אסור למכור, כי מצות נתינת תרומה לכהן היא נתינת חנם.[24] על כך השיב רבי חייא משמיה דעולא: שמכאן הוכחה שכהנים חשודים על השביעית, מפני שיש חשש שהם ישהו את הפירות אצלם עד לאחר זמן הביעור.[25] מפני ש: "מורו בה היתירא משום דאישתרו תרומה וקדשי קדשים לגבייהו, והשביעית נמי קדושת הארץ היא".[26]
האם כהנים חשודים על כל מה שקשור בשמירת הלכות שביעית? האם משמעות הדבר היא שכהנים לא מקיימים כלל את המצוות וההלכות שקשורים לשביעית, אף במה שקשור למלאכות חקלאיות שאסור לעשות בשנת שמיטה ומהתורה?[27]
החזון איש (הל' שביעית יב, טז) כתב שכהנים חשודים על השביעית רק בנוגע למה שנאמר לעיל בהקשר של פירות שביעית, אך לא בנוגע למלאכות אסורות כמו חרישה. לפיו מה שכתוב בסוגייתנו "כהן וחורש" – "אינו אלא משום שזילא להו שביעית תלה בהם, אבל אינם חשודים על החרישה".[28] אמנם החזון איש ציין שמהתוס' (בכורות לה ע"ב ד"ה כהני) משמע שכהנים חשודים גם בנוגע להלכות אחרות הקשורות לשמיטה. הרב חיים קנייבסקי (דרך אמונה שם ו) כתב אחרת: "קשה דהא טעם זה מספיק רק שיאכלו פירות שביעית אחר הביעור, אבל לא לחרוש ולזרוע בקרקע, ואם כן כהן זה שחרש וזמר על כרחך הוא גרוע משאר הכהנים וחשוד גם על מה שעם הארץ אין חשוד, ואם כן למה אמר שהוא כהן, הרי על זה גם כהן אין חשוד? וע"כ דס"ל לגמ' דחשוד על אכילת פירות שביעית באיסור, חשוד גם על עבודת קרקע, ולכן קאמר כהן וחורש כהן וזומר".
לא ברור מדוע מי שחשוד על אכילת פירות שביעית לאחר הביעור באיסור, כשהוא מורה לעצמו היתר בדבר, חשוד גם בכך שהוא יעבור על איסורי מלאכה דאורייתא. מכל מקום, לפי ריש לקיש מאחר שכהנים חשודים לפחות בהלכה הקשורה לפירות שביעית, זה יכול לעורר חשד שמא גם בהלכות אחרות הם מזלזלים.
♦
"אמרו: טרודא הוא דין. כי מטו להתם סליקו לאיגרא, שלפוה לדרגא מתותיה".
לאחר בירור שני הפרטים הללו בנוגע לסדר המקרים, ומה המשמעות ע"פ דברי ריש לקיש שהחקלאים הללו הם כנראה כהנים, שבה הגמרא לספר מה קרה בהמשך. ר' חייא ור' שמעון דברו ביניהם ואמרו על ריש לקיש שהוא: "טרודא" – "קנתרן הוא זה, ומטריח בדבריו" (רש"י ד"ה טרודו). "קנתרן" הכוונה היא לאדם שמחרחר ריב, כעסן, מטריח ומרגיז בדבריו. כך נאמר על אנשי גליל (נדרים מח ע"א): "תניא, ר' יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנין היו, והיו נודרין הנאה זה מזה". במיוחס לרש"י (שם ד"ה תניא) כתב: "כעסנים הן". הם הרגישו שריש לקיש מטריד אותם בדבריו, מבטו על המציאות המורכבת היא בעין לא טובה, בכעס וברוגז, ונקודתית על שני החקלאים. אשר על כן "כי מטו לאסיא סליקו לאיגרא שלפוה לדרגא מתותיה". כשהגיעו לאסיא, למקום בו רצו לדון האם לעבר השנה או לא, הם עלו לעליית הגג שם הם דנו בדבר, והעלו איתם את הסולם, כדי שריש לקיש לא יעלה איתם. הם לא אמרו לריש לקיש דבר. הם לא ביזו אותו ולא אמרו לו בפניו שהוא "טרודא". הם עשו פעולה על מנת להתנתק ממנו.[29] לא נזכר מי עוד עלה לעליית הגג, שהרי צריך שבעה מזומנים לעבר השנה (סנהדרין יא ע"ב). אם הם רק עלו לחשב את השנה, אזי בודאי אין צורך שיעלו איתם אנשים נוספים.[30]לא נאמר במפורש מה הם החליטו והאם הם עברו את השנה או לא, אם כי סביר להניח שאם הם היו מעברים היה הדבר מפורסם. יתכן שהם אכן העריכו שיש חקלאים שעושים מלאכות חקלאיות בשמיטה, וגם אם הם עושים כך בשל אונס, אזי לא נכון להוסיף חודש נוסף ללוח השנה ולהאריך את הזמן שהם יעבדו בשמיטה, וממילא יוצא שהם לא עברו את השנה.
♦
"אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לו: בני אדם החשודין על השביעית, כשרין לעבר שנה?"
ריש לקיש בא לפני ר' יוחנן, וכנראה סיפר לו כל מה שהיה. כאמור, ר' יוחנן היה מורו, חברו וגיסו של ריש לקיש (בבא מציעא פד ע"א). הוא היה ראש הישיבה בטבריה, שם היה מקומה האחרון של הסנהדרין ו"אמר רבי יוחנן: ומשם עתידין ליגאל" (ראש השנה לא ע"ב).[31]ריש לקיש שאל את ר' יוחנן: האם בני אדם החשודים על השביעית כשרים לעבר את השנה? כוונתו לר' חייא ולר' שמעון, להם הוא קרא: "בני אדם", ו"חשודים על השביעית", עם זאת שמדובר באמוראים גדולים. ריש לקיש עצמו אמר (שבת צז ע"א): "החושד בכשרים לוקה בגופו". וכנראה שכאן הוא הסיק באופן ברור שר' חייא ור' שמעון חשודים על השביעית, מה גם שר' שמעון בן יהוצדק עצמו היה כהן (מסכת שמחות, ד), וכאמור לעיל "כהנים חשודים על השביעית".
לפי ריש לקיש, מדוע ר' חייא ור' שמעון חשודים על השביעית בעקבות מה שסופר עליהם? רש"י (ד"ה החשודין) הסביר שהסיבה היא "שנעשו סניגורין לרשעים" שעובדים בשמיטה. חשוד על השביעית הוא מי שמסייע או תומך במי שעובר עבירה.[32] כך הסביר הרמב"ם (פירוש המשנה, שביעית ה, ו) בנוגע להלכה העוסקת ב"חשוד על השביעית": "אמר ה' "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד), הכוונה בזה, שמי שעוורה אותו התאוה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך".[33]
שאלתו של ריש לקיש היא הרבה יותר מאשר דיון בהתנהלותם של ר' חייא ור' שמעון או התייחסות אישית. שאלתו ערערה על מעמדם כחברי הסנהדרין. זאת, מפני שעל עיבור השנה מחליטים שבעה חברים מבין חברי הסנהדרין הגדולה, וראש הסנהדרין הגדולה הוא אחד מבין השבעה (סנהדרין יא ע"ב). כך כתב הרמב"ם (הל' קידוש החודש ד, ט-י) בהקשר זה: "אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. כיצד? יאמר ראש בית דין הגדול לפלוני ופלוני מן הסנהדרין: היו מזומנין למקום פלוני שנחשב ונראה ונדע אם שנה זו צריכה עיבור או אינה צריכה. ואותן שזומנו בלבד הן שמעברין אותה... וצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה של שבעים ואחד מכלל השבעה".
ריש לקיש הטיל ספק, ולפיו יתכן שיש מצב שאי אפשר לסמוך על החלטותיהם של חברי סנהדרין הדנים האם לעבר או לא לעבר, כי הם חשודים על השביעית. ר' חייא ור' שמעון אמנם לא עברו על איסורים הקשורים למלאכות חקלאיות או בהקשר של קדושת פירות שביעית, אך העובדה שהם לא הוכיחו אנשים שעושים מלאכות חקלאיות בשביעית כפי שהוא ציפה, מלמדת על כך שהם שותפים בעצמם בדבר, ועל כן גם הם חשודים על השביעית.[34]
♦
"הדר אמר: לא קשיא לי, מידי דהוה אשלשה רועי בקר... והדר אמר: לא דמי, וקשר רשעים אינו מן המנין"
ריש לקיש לא המתין לתשובת ר' יוחנן, ובעצמו יישב את שאלתו. בתחילה אמר שאפשר להתייחס לר' חייא ולר' שמעון כמו לאותם שלושה רועי בקר שחכמים הסתייעו בדבריהם. כוונתו למסופר בגמרא (סנהדרין יח ע"ב; ירושלמי סנהדרין א, ב; ירושלמי ראש השנה ב, ה) שחכמים שמעו שלושה רועי בקר שאומרים שעדיין לא הגיעה תקופת האביב, וחכמים הסתייעו בדבריהם בשל בקיאותם בעונות השנה, והדבר התאים לחישובים של החכמים אודות הצורך בעיבור השנה. החכמים הסתייעו בדברי רועי הבקר, מאחר שאלו אנשים פשוטים וללא אינטרסים. רועי בקר יכולים אפילו לשמש כדיינים כאמור במשנה (סנהדרין כד ע"א): אמר לו... נאמנין עלי שלשה רועי בקר". הגמרא (סנהדרין כה ע"ב) שאלה: מאי איריא שלשה רועי בקר? כל בי תלתא דלא גמרי דינא נמי! - הכי קאמר: אפילו הני דלא שכיחי ביישוב". רש"י (ד"ה דלא שכיחי בישוב) הסביר: "ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחבירו". ריש לקיש חזר ואמר שכשם שהסתמכו על שלושת רועי בקר, כך אפשר להסתמך על רבי חייא ורבי שמעון.[35]אך ריש לקיש חזר בו מיד מהשוואה זו. לפיו, שם מדובר שהחכמים שמעו את דברי רועי הבקר, ואחר כך בית הדין נימנו ודנו בדבר ועיברו את אותה שנה. אך כאן לא ניתן לסמוך עליהם במה שקשור לעיבור השנה, יש כאן קשירת קשר של רשעים, וקשר רשעים אינו מן המנין. רש"י (ד"ה קשר) הסביר: "קשר רשעים הוא - והיאך אנן סומכין על מנין זה לעשות כדבריהם? ואפילו אי הן עושין עבור כדין וכדת, אין השנה מתעברת על ידיהן, דבעינן בית דין נימנין, וזה אינו מנין". התמנות של חבורת אנשים לעשיית דבר רע, הוא דבר שלילי, ולא סומכים עליהם. בנוסף, גם אם היו מעברים השנה כדת וכדין, העיבור לא נחשב, כי הם לא התמנו לצורך הענין. נראה שבכך רמז רש"י לדברי הגמרא (סנהדרין י ע"ב-יא ע"א): "אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה", והדיינים שעלו לעליה ביחד עם ר' חייא ור' שמעון לא מונו כנדרש.
ריש לקיש היה מ"תקיפי ארעא דישראל" (ע"פ יומא ט ע"ב).[36] הוא נשאר איתן בעמדתו, והחריף בכל פעם את יחסו לר' חייא ור' שמעון: בתחילה "בני אדם", ואחר כך "רועי בקר", "רשעים". תגובותיהם של ר' חייא ור' שמעון בנוגע לחקלאים שעשו מלאכות אסורות בשנת שמיטה, היו להבנתו לימוד זכות שאין לה מקום, והדבר ערער על מעמדם ונאמנותם להכריע באופן אובייקטיבי האם לעבר את השנה השביעית או לא.
♦
"אמר ר' יוחנן: דא עקא"
תגובתו של ר' יוחנן לכל מה שאמר ריש לקיש היתה קצרה מאד: "דא עקא" – זה מצער. רש"י (ד"ה דא) הסביר שזה מצער "שאתה קורא אותן רשעים". היד רמ"ה (שם) פירש אחרת: "אמר ר' יוחנן: דא עקא, כלומר זו צרה שחכמים כאלו באין לידי חשד, והשנה מתעברת על ידן". נראה שאין כוונת היד רמה לומר שר' יוחנן הסכים לדברי ריש לקיש, מה גם שלא נאמר שהם קבעו שהשנה תהיה מעוברת, וכן אין כאן אמירה שהוא תומך בדברי ר' חייא ור' שמעון. ר' יוחנן נמצא בתווך. בין ריש לקיש – חברו, תלמידו וגיסו, לבין ר' שמעון בן יהוצדק, שהיה רבו.[37] דברי ר' יוחנן "דא עקא" – מצער מאד, כוונתו במובן הרחב של המילה. משהו מעין: חבל מאד שהגענו למצב כזה. אמורא שחושד באמוראים אחרים, ומדובר על כאלו שהם בהחלט ראויים להיות בין אלו ש"השנה מתעברת על ידן" – בין אלו הקובעים האם השנה תתעבר או לא.המסר בדברי ר' יוחנן לריש לקיש הוא: נצמדת לאמוראים גדולים, שבהם נמצא גם מורי ורבי – ר' שמעון בן יהוצדק. אתה מטריד ומקנתר, אינך מבין את התנהלותם וניתוח המציאות, ולבסוף מסקנתך היא שהם חשודים על שביעית ושהם לא ראויים לדון האם לעבר את השנה, כי הם לא מקפידים או אף מזלזלים בהלכות שמיטה, ואתה גם קורא להם "בני אדם" "רועי בקר" "רשעים". בכך הוא הבהיר שכמובן ר' שמעון בן יהוצדק רבו, אינו מזלזל ח"ו בהלכות שמיטה. מבטו, כמו גם של ר' חייא, רחב יותר והם מבינים שאם חקלאי עובד בשנת שביעית, זה יכול להיות משתי סיבות: סיבה אחת - בשל מצוקה. המלכות מציקה וקובעת מיסים וארנונות ואין ברירה לאותם חקלאים וגם לאחרים שאינם חקלאים שאין להם מקור פרנסה אחר, אלא לעבוד בעבודות חקלאיות בשמיטה. כך כבר הורה קודם לכן ר' ינאי, אף הוא מרבותיו של ר' יוחנן, כשהמצב היה קשה והמלכות הציקה והטילה מיסים על היבול החקלאי. סיבה שניה - חקלאים מודעים להלכות שמיטה ועושים פעולות חקלאיות שמותר לעשות אותם. כמו אותו חקלאי שזמר כי הוא היה צריך את הזמורות לעקל בית הבד, ואין מדובר בזלזול במצוות שמיטה.
יש להוסיף שר' יוחנן עצמו סבר שלא לוקים על חרישה בשביעית (ירושלמי כלאים ח, א; [מועד קטן ג ע"א]): "דרבי לעזר אמר לוקין על החרישה בשביעית. רבי יוחנן אמר אין לוקין על החרישה בשביעית".[38]
♦
כי אתו לקמיה דרבי יוחנן אמרו ליה: קרי לן רועי בקר ולא אמר ליה מר ולא מידי? אמר להו: ואי קרי לכו רועי צאן מאי אמינא ליה?
ר' חייא ור' שמעון שמעו שריש לקיש התייחס אליהם בפני ר' יוחנן כ"רועי בקר", ור' יוחנן לא מחה על כך. הם שאלו את ר' יוחנן מדוע הוא לא מחה בפני ריש לקיש על אמירה זו? הם לא אמרו דבר על כך שהוא כינה אותם "רשעים". לא ידוע האם הם שמעו או לא שמעו שכך הוא אמר עליהם, אבל הם הבינו שהכל מתחיל בכך שהוא מזלזל בהם וכינה אותם "רועי בקר".[39] לכבד תלמידי חכמים זו חובה מהתורה – "את ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג) – "לרבות תלמידי חכמים" (קידושין נז ע"א), בעוד איסורי שמיטה היא חובה מדרבנן.ע"פ רש"י (ד"ה דא עקא) ר' יוחנן אמר לריש לקיש שזה מצער מאד שהוא קורא לר' חייא ולר' שמעון רשעים. על כן, ר' חייא ור' שמעון פנו לר' יוחנן ואמרו לו שהוא היה יכול "לעצור" את כל השיח הזה, ולא לאפשר לריש לקיש להחריף עוד ולכנותם רשעים כבר בשלב שריש לקיש כינה אותם רועי בקר. כאמור לעיל, לפי הגאונים, ריש לקיש ציפה מר' חייא ור' שמעון שיוכיחו את אותם חקלאים, והם עצמם ציפו מר' יוחנן שיוכיח את ריש לקיש.
תשובת ר' יוחנן היתה: ואם היה קורא לכם רועי צאן, מה הייתי עונה לו? רועי צאן הם אנשים שחשודים בגזל, מאחר שהם רועים בשדות של אחרים (סנהדרין כה ע"ב), או כאמור במשנה (בבא קמא קיח ע"ב): "אין לוקחים מן הרועים צמר וחלב וגדיים", כי הם חשודים שגזלו זאת מבעל הבית.[40]
ר' יוחנן רצה לומר להם שהוא תומך בהם וסומך עליהם, והוא לא קיבל את דברי ריש לקיש, שלא הבין את המבט והניתוח שלהם אודות העובדים בשמיטה, ושיניחו לענין.[41]
♦
"מאי קשר רשעים?"
בעקבות דבריו החריפים של ריש לקיש שהתנהלותם של ר' חייא ור' שמעון היא "קשר רשעים", דנה הגמרא בהרחבה מהו אותו "קשר רשעים"? הגמרא הסבירה את הביטוי על פי המסופר על חזקיהו מלך יהודה ושבנא הסופר בעת המצור על ירושלים (מלכים ב, יח-יט).[42]המילה "קשר" בפסוקים רבים, היא ביטוי למרידה, וכפי שמופיע בפסוק שנזכר בגמרא "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו" (ישעיהו ח, יב).[43] שבנא היה "על הבית" והיה חלק מהמנהיגות והוא חתר תחת מנהיגותו של חזקיה המלך, ותכנן לעשות פעולה הפוכה ולהיכנע לצבא אשור. שבנא הרגיש שהוא מצליח כנגד הנהגתו של חזקיה המלך, עד כדי כך שהוא חפר לעצמו קבר בקברי מלכי בית דוד. רש"י (ד"ה בקברי בית דוד) פירש: "שהיה מתגאה למרוד במלכות, וליקבר במותו בקבורת המלכים".
נראה להציע שריש לקיש ראה בר' חייא ור' שמעון כמי שקשרו קשר המנוגד לייעודם ותפקידם כחברי סנהדרין. הם נציגי הסנהדרין הגדולה והם מחויבים לפסוק בשאלה עקרונית ומשמעותית כמו עיבור שנת השמיטה, ועליהם לדון ולפסוק באופן עניני. אם הם רואים מישהו שלא נוהג כראוי, עליהם לבדוק מה מעשיו ואם יש צורך, אף להוכיח אותו, ולא להציע הצעות לא מבוססות על מנת לפרש את מעשיו, וללמד עליו זכות.[44]
אך מבטם של ר' חייא ור' שמעון היה אחר. הם לא חשדו בחקלאים העובדים שהם מזלזלים בהלכות שביעית. אדרבה הם נתנו בהם אמון, שהלכות שמיטה חשובות להם. מהחקלאי שזמר באופן כזה "שאין האילן מיתקן בכך אלא מתקלקל" (שבת עג ע"ב תוד"ה זומר) הם הבינו שאין מדובר על זלזול בהלכות שמיטה. אדרבה הוא מקפיד על ההלכות. ר' חייא ור' שמעון, וכמו גם ר' יוחנן עצמו שגיבה ותמך בר' חייא ור' שמעון, וכמו גם ר' ינאי שהתיר בשל המצוקה לעשות מלאכות חקלאיות בשמיטה, הבינו שיש מצוקה בשל גזרת מיסים של השלטונות ולכן התירו לעשות מלאכות. עדיף מבחינה הלכתית להתיר ולקבוע את כללי ההיתר, ואף לנמק מה בסיס ההיתר – שביעית דרבנן, כשהמטרה היא שכשהמצוקה תחלוף ימשיכו לשמור הלכות שמיטה כנדרש.
כך נימק לאחר שנים רבות הראי"ה קוק כמה פעמים את תמיכתו בהיתר המכירה. כך הוא כתב לרב יעקב דוד וילובסקי, הרידב"ז, שהיה רב בעין זיתים ליד צפת, אתו הוא התכתב הרבה בענין היתר המכירה (אגרות הראי"ה א, אגרת קפט) במכתב מתאריך ב' אדר תרס"ט: "השי"ת היודע כל תעלומות, רק הוא יודע את לבבי המר על גורל מצוות השביעית, אשר בכל לבבי ונפשי, ובכל חיי רוחי ונשמתי, הנני משתוקק וצמא לחזקה ולהחזיר עטרה ליושנה, ועיני רואות איך שאנחנו רחוקים עדין מלהוציא אל הפועל את הדבר הגדול הזה. וידעתי ברור שאם לא יעשה ענין המכירה, יעברו רבים מאד על איסורי שביעית בלי שום צד היתר כלל, ורשעים ירימו קרן לומר הותרה הרצועה לעקור מצוה מן התורה בלא שום שאלה, ואין לשער כמה גדול חורבן תורתנו הקדושה וחילול שם שמים היוצא מזה".
דברים דומים כתב הראי"ה קוק אחר כך לרב שלום מרדכי מברעזן, המהרש"ם, שהיה בחוץ לארץ ולא ידע עד כמה המצוקה של החקלאים היא גדולה (אגרות הראיה, א, אגרת רז) במכתב מתאריך ט' תמוז תרס"ט: "לא ידע את גודל הדוחק וחורבן הישוב וסכנת נפשות התלוי בענין השמיטה, אם לא נעשה דרך של היתר, ויתר מזה חורבן היהדות ופריקת עול התורה בכלל שיצמח מזה ח"ו. כי הפוקרים רוצים דוקא שיצאו הרבנים באיסור, ויהיה להם מזה ניצחון גדול, ויראו לכל שאם ישמעו להרבנים תחרב הארץ וישמו השדות והכרמים... שכל חיי הישוב ממש תלויים בהם ויוכלו על ידי זה להרים קרן בגאוה לפרוק מעליהם את העול של המצוות התלויות בארץ... אף שהלב כואב הרבה על כל מה שאנחנו זקוקים לזה, מ"מ ההכרח לא יגונה".
המבט הוא כלל ישראלי – על חיי הישוב כולו, על ההשלכות הפנים חברתיות במה שנוגע למקומם של רבנים שחשוב להם אורחות החיים של כלל הציבור ולא רק הקבוצה הקרובה שנשמעת להם ולהוראותיהם.
ר' חייא ור' שמעון, היו חברי הסנהדרין הגדולה ותפקידם הוא לדון ולהכריע בשאלות גדולות ומשמעותיות הנוגעות לכלל האומה כמו למשל האם השנה תתעבר או לא. כך בשנים רגילות, ועוד יותר כשמדובר על שנת שמיטה. איך הדבר ישפיע על שמירת הלכות השמיטה בשנה זו, האם זה יגרום לחיבור גדול יותר למצווה או ח"ו לזלזול וקושי רב בקיומה, ואילך הדבר ישפיע על קיום מצוות שמיטה בטווח הארוך – בשמיטות הבאות. ההיכרות והמבט עם מה שקורה אצל חקלאים הוא חשוב ומשמעותי, ונדרש להבין לעומק את התהליכים, וכדברי ר' שמואל בן נחמן לרבי חיננא בר פפא: "לקרות אתה יודע, לדרוש אין אתה יודע" (ירושלמי שביעית ד, ג; ה, ד). לא מספיק רק לקרוא את המציאות ממבט חיצוני, צריך גם להבין לעומק.
♦
סיכום
ריש לקיש ביקש להתבונן בהנהגתם ופעלם של שני אמוראים – ר' חייא בר זרנוקי, ור' שמעון בן יהוצדק: "איזיל איחזי היכי עבדי עובדא". בדרך הוא ראה – חזה גם את מעשיהם של חקלאים בשנת שמיטה: "חזייה לההוא גברא דקא כריב... תו חזייה תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי".השיח והמתח שבין ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק, ואחר כך גם בין ר' יוחנן לבין ריש לקיש, הוא על הפרשנות המעמיקה למה שהם חזו - ראו. ר' חייא ור' שמעון היו חברי סנהדרין ויצאו לבדוק מכח מעמדם ותפקידם, האם יש צורך לעבר השנה, מה נכון וראוי לעשות לטובת הכלל. גם כשריש לקיש הסב את תשומת ליבם על מעשיהם של אותם חקלאים בשנת שמיטה, הם ניתחו את המעשה הראשון מתוך מבט רחב וכללי – יש מצוקה, הגויים אונסים ומחייבים לשלם ארנונה, ולכן אותו אדם עובד, ולשם כך בעיקר הובא הסיפור בגמרא. בתגובתם למעשה השני - אותו חקלאי שזמר בכרם, הם ביטאו גם אמון בהליכותיהם של אותם שני חקלאים, שהם יודעים מה היא שנת שמיטה, הם יודעים את ההלכות, והם אינם מזלזלים ח"ו בשמיטה.
ריש לקיש התבונן באופן נקודתי על מעשיהם של אותם חקלאים כחשודים לעבור עבירות בשנת שמיטה, וציפה לתוכחה ונזיפה בהם. בעקבות תגובותיהם של ר' חייא ור' שמעון למעשי אותם חקלאים, גם הם נהיו לפי ריש לקיש חשודים. כאלו שמסייעים למזלזלים בשמיטה. ריש לקיש לא ראה תמונה רחבה ומעמיקה ביחס ובמודעות לשמיטה ואתגריה, בעקבות מעשיהם של אותם שני החקלאים וגם לאחר שהוא שמע את תגובותיהם של שני האמוראים.
הגמרא האריכה מאד מאד בביסוס עמדותיו וטענותיו של ריש לקיש ("הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות... הדר אמר... והדר אמר... מאי קשר רשעים"), לעומת הסברת עמדותיהם של ר' חייא ור' שמעון, ושל ר' יוחנן שלא השיב תשובה ענינית לדברי ריש לקיש, רק הביע צער על כל הענין. ר' יוחנן אף דחה את טענות ר' חייא ור' שמעון לחוסר תגובה מצידו.
ובכל זאת, מהנהגותיהם ומדבריהם המועטים של ר' חייא, ר' שמעון ור' יוחנן, ניתן ללמוד על מבט לאומי – חברתי רחב, והבעת אמון בעמידתם האמונית והידע ההלכתי של חקלאים שאולי חלקם נמצאים במצוקה כלכלית במהלך שנת שמיטה. הנהגה שבודקת ומחפשת דרכים לאפשר לקיים אורחות חיים ע"פ ההלכה והמצווה, ובמיוחד כשמדובר במצב ותקופה מאתגרת ומורכבת.
♦ ♦ ♦