"אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא" - עיון בהקדמת הגאון ר' ראובן מרגליות לספרו מרגליות הים
לרגל יובל להסתלקותו[2]
"גדול מאד בתורה היה האיש אך הוא לא הלך בגדולות עניו וצנוע, היה כל אישיותו שפעה חמימות וידידות ידעת אותו וקראנו את ספריו ראינו אותו ושמענו רבות על אודותיו, על טוב לבו וצדקותיו, על אהבתו היוקדת לעמו ולארצו אך האם הכרנוהו באמת? נפש גדול מישראל מי יעריכנה ומי יביא לנו תמורתו"[3].לפני מספר שבועות מלאו יובל שנים לפטירת הגאון ר' ראובן מרגליות. 'בקיא בחדרי תורה'[4] - דומה כי אין הגדרה המתאימה יותר למיצוי והגדרת דמותו של הגאון רבי ראובן מרגליות מזו שלמעלה – בקיא בחדרי תורה[5]. בתולדות עמנו מצינו גדולים וטובים אשר גם אם לא נטלו על עצמם את עול הרבנות הרי שפועלם בימי חייהם מחד ועזבונם הספרותי מאידך הנציחום לדורות. כך מצינו את היעב"ץ, שאמר כי בכל יום הוא מברך "שלא עשני אב"ד". וכך את החיי אדם שמספר בהקדמת ספרו כי היה סוחר ואת עיתותיו הפנויות ניצל לתלמוד תורה. והנה ספריהם היו ועודם מנכסי צאן ברזל של הספרות ההלכתית. דומה שבדור זה, רבי ראובן הוא שמגלם את הדמות הזו של מי שאינו רב או מורה הוראה מחד ואינו תופס ישיבה, ואע"פ כן שמו נישא לתהילה בקרב לומדי התורה זה דורותיים[6].
מיוחדת עד מאוד הקדמתו של הרב לספרו מרגליות הים על מסכת סנהדרין. מבלי להזכיר מילה אודות קורות חייו, אומר הוא דברים משמעותיים על דרכו. בגאונותו ידע לומר זאת דרך ביאור לדברי הגמרא בתענית כ"א, ע"א סביב אילפא ורבי יוחנן. לפנינו מספר הערות והארות סביב דבריו.
כך אומרת הגמרא: "אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא דחיקא להו מילתא טובא אמרי ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו, ד). אזלו אותבי תותי גודא רעיעא הוו קא כרכי ריפתא אתו תרי מלאכי השרת שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע אמר ליה ר' יוחנן לאילפא שמע מר מידי אמר ליה לא אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש''מ לדידי קיימא לי שעתא אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא) ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן אמרו לו אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתני' נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא אתא ההוא סבא…".
♦
על דברי הגמרא (עבודה זרה, ח') "ארבעים שנה עד חרבן הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות" כתב הרב מרגליות (בספרו שיחות חכמים רל"ה):
"כמתוקנים באומות העולם לא עשינו. בהם כשימצא נער בן כשרון שיתנכר כי לגדולות נוצר, מבצרים הם מעמדו, מחוננים אותו בסטיפנדיות, שיוכל לשקוד על למודיו, ממציאים לו מעמד שיוכל לפתח כשרונו ולהיות לתפארת עמו. ואנחנו כמה בני כשרון שראויים היו להיות תפארת אומתם נאבדו מבלי אפשריות להשתלם ולפתח כשרונם. כמה שהיו ראויים לישב בסנהדרין בסוד זקני האומה וגדוליה הוכרחו לשבת בחנות ולעסוק במרכולת ,מעמד כזה מביא לידי חורבה, חורבן מקדש האומה, כבר באה העת להתאושש".
ורמז בכך רמז דק על[7] הכרחו לעסוק בפרנסתוו. עיסוקו בפרנסה היה מגיל צעיר מאוד. "לאחר שיצא מידי מלמדים ישב על התורה בקלויז של חסידי זידיטשוב. בן חמש עשרה נתייתם מאביו, ועול ניהול החנות נפל על שכמו. במשך כמה שנים היה עובד בחנות מראשית הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה. [8]באותה תקופה היה יכול להיפנות רק מעט ללימוד התורה, ראש מאוויו"[9].הסברו לכך הוא גם נושא ההקדמה הנ"ל, וכך כותב הגר"ר מרגליות:
"מהסיפור המעניין ההוא למדים אנחנו כמה החשיבו את אילפא, עד שהקדימוהו לר' יוחנן בנקטם "אילפא ור' יוחנן" אילפא קודם, ואמרו שאם היה אילפא יושב באהלה של תורה ולא היה יוצא למיעבד עיסקא אותו היו ממליכים, בהיותו גמיר טפי מר' יוחנן (רש"י שם), ור' יוחנן עצמו תיאר את חבירו זה "מר" וגם אחרי כל סביבותיו כאשר הדר הראה שאם כי עבד עיסקא גריס טפי מניה (רבינו חננאל ורש"י שם).
אבל ר' יוחנן הדר, חזר ממחשבתו ליעבד עיסקא, כי ר' יוחנן הוא שדרש הכתוב (דברים ל' יג) ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענה אותה ונעשינה כי לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים (עירובין נ"ה א), והוא שאמר: איזה תלמיד חכם? כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. ובכן בהיותו בימי עלומיו צורבא מרבנן, תלמיד יושב לפני רבותיו, מכר כל נכסיו ונחלאותיו ירושת אבותיו למען התפרנס כל אותן השנים, את כל הון ביתו נתן באהבה שאהב את התורה[10]. גבר רב פעלים זה שלא הלך ארבע אמות בלי תורה (יומא פ"ו א) ישב לרגלי רבותיו כל עודם בחיים, וכל עוד היה חזקיה רבו בחיים לא היה ר' יוחנן בעל ישיבה, ואך אחרי עלות רבותיו לחיי עד יסד ישיבתו הגדולה אשר עמד בראשה, ותהי תורתו לא לבד חיי שעה לו לבדו כי אם חיי עולם.אילפא, כנראה לא היה לו מה למכור, לא ירש נחלת שדה וכרם, ומבלי אמצעים שיאפשרו לו ולביתו לחיות עד הימים שבהם יהיה ראוי להוראה הוכרח לפנות גם לעסקים ולומר טוב תורה עם דרך ארץ".
♦
א. ב.
יסוד מהלכו של הרב מרגליות מוזכר בתחילת דבריו ומבוסס על רש"י ורבנו חננאל: "מהסיפור המעניין ההוא למדים אנחנו כמה החשיבו את אילפא, עד שהקדימוהו לר' יוחנן בנקטם "אילפא ור' יוחנן" אילפא קודם, ואמרו שאם היה אילפא יושב באהלה של תורה ולא היה יוצא למיעבד עיסקא אותו היו ממליכים, בהיותו גמיר טפי מר' יוחנן (רש"י שם), ור' יוחנן עצמו תיאר את חבירו זה "מר" וגם אחרי כל סביבותיו כאשר הדר הראה שאם כי עבד עיסקא גריס טפי מניה (רבינו חננאל ורש"י שם)".כלומר, לא רק שבתחילה החשיבוהו יותר, אלא גם אחרי הליכתו לעיסקא, מעיד הוא על עצמו, ואף מוכיח זאת - "אף על גב דעבדי עיסקא - גריסנא אנא טפי מיניה" [רש"י], או בלשון רבנו חננאל[11]: "... כלומר כל מה שיש במשניות החיצונות עיקר שלהן במשנתנו ואין כל חכם יודעו לפיכך אני גדול מר"י". ויש לשים לב להבדל, רש"י עוסק לכאורה בכמות – גריס טפי, אולם ר"ח מחדד, שיש צד של ידיעות שהיו רק לאילפא, ומכאן פתח למה שיסביר הרב מרגליות בהמשך, על ייחודיות תורתו של מי שלא מולך.
♦
ג.
אומרת הגמרא שמלאכי השרת קפדו עליהם. מפרש הרב מרגליות בהערה: "מלאכי השרת קפדו עליהם [וראה נדרים כ' ע"ב. מאן מלאכי השרת, רבנן]". פרוש זה, יש בו מן החידוש לעומת ההבנה הפשוטה, לכאורה. כמו שפרש המהרש"א: "אתו מלאכי השרת כו'. והיינו שני כתות מלאכי השרת המיימינים והמשמאילים כמ"ש בכמה מקומות שני מ"ה המלוין לו לאדם אחד טוב מצד המיימינים ואחד רע מצד המשמאילים ולזה האחד מלאך רע כשישבו אילפא ור"י תחת גודא רעוע הזכיר עונותם".וממשיך בדרכו הקרן אורה: "ומביא האי עובדא הכי אגב הא דיתבו תחות גודא רעותא, ללמדנו כי אין לך דבר שומר מן הנזק כמו העסק בתורה, והפורש ממנה אפילו לצורך פרנסתו עומד במקום סכנה מצד מדת הדין, לולי חסדי המקום ברוך הוא אשר מצד המידה הזאת ניתן רשות לעסוק מעט בצרכי עצמו, וכמו שאמר הלל במדרש (ויקר"ר לד, ג) נגמול חסדא לההיא עלובתא".
לעומתם, מפרש הרב מרגליות שמדובר בחכמים, ואולי לכן ראה רשות לעצמו לנהוג לפי מה שחשב לנכון. כדי להבין זאת נעזר בדברי הרב יהושע מנחם אהרנברג[12] בתחילה הוא מפרש את הכורח שגרם לאילפא ורבי יוחנן לעסוק בפרנסה:
"אילפא ור' יוחנן עשו כרשב"י בברכות לה, אבל לא עלתה בידן, כדאמר אביי התם: הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן שיהיה מלאכתן נעשית ע"י אחרים. אך כל זמן דלא הוי דחיקא לה מלתא טובא, שעדיין לא הגיע לידי כך שיצטרכו לבריות, הוי גרסי באורייתא תדיר, ולא חששו שיבואו לידי עניות ויצטרכו לבריות, משום שבטחו בה' שלא יבואו לידי כך, כדאמר רשב"י שאם עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, ואדרבה חששו שאם ידקדקו לקיים בנפשן "אפס כי לא יהי' בך אביון", אז יבואו לידי כך, כדאמר בבבא מציעא דף לג ע"א: ... כל המקיים וכו' עיי"ש. רק כשהגיעו לידי דחיקא מלתא טובא, והוצרכו לבריות, למדו מקרא ד"אפס כי לא יהי' בך אביון" שאפילו לרשב"י הם צריכין לבטל קצת מן התורה ולעסוק בסחורה".
וכיצד ייושבו הדברים עם דברי רשב"י עצמו:
"ולא דמי למה שאמר רשב"י כשיצא מן המערה "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה", דהתם כדקאמר רשב"י טעמא בברכות, שיש לו לבטוח שאם יעשו רצונו של מקום יהי' מלאכתן נעשית, שהרי עדיין יש להם כדי מזונותיהן אין להם לדאוג למחר. אבל אילפא ור"י שכבר הגיע לידי דחק שיצטרכו לבריות, לא שייך זה, דאין לומר דמוטב שיצטרכו לבריות ולא יבטלו מן התורה, זה אינו, דא"כ תקשי מקרא ד"אפס" אקרא ד"לא יחדל", אלא על כרחך דהטעם דקרא ד"אפס" הוא משום שיבטל מן התורה, א"כ ממילא מוטב לבטל קצת כעת וכעי"ז לא יהי' בסופו לבטל תורה מחמת עניות…".
לפי זה המשיך ובאר בהסבר מעשי מלאכי השרת:
"אבל המלאכי שרת שלא נתנה להם התורה לא ידעי למסבר קראי, וסברי דטוב יותר שיצטרך לבריות ואל יבטל מן התורה, ומכיון שידעו מאז שיצא רשב"י מן המערה שאמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, וביקש להחריב את העולם אלמלא אמר לו הקב"ה שיחזור להמערה, והם לא ידעו לחלק בין התם להכא, לפיכך אמרו אף הם מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ורצו לענשם כדרך שהי' רשב"י מעניש את המניחין חיי עולם וכו'. רק כשאמר מלאך אחד שיש ביניהם אחד דקיימא ליה שעתא ועתיד למלוך להיות ראש ישיבה, מזה הבינו המלאכים שבודאי גם אם יעסקו בסחורה לא יתבטלו מן התורה".
מהדברים עולה שהמלאכים לא הבינו את האמת שבדרכם של האמוראים, כי לא ניתנה להם תורה, במובן של - תורתם אינה יכולה להבין את קשיי המציאות, ואף שזו שליחותם - מלאכיותם, יש מקום לשים לב לכך שאינה מלמדת שהבנת החכמים אינה נכונה. למרות שהדבר יהושע מבאר מדוע אין כאן זלזול במלאכים, אולי העדיף הרב מרגליות לפרש שמדובר בחכמים, כדי שלא ישמע, שיש מקום לומר אחרת ממלאכים, אבל בין חכמים יכולה להיות מחלוקת. אף שיש להעיר שיש חידוש בכך שרבנן יאמרו 'נישדי עלייהו גודא', וכן קשה יותר להבין שרבי יוחנן לא שמע את שאמר אחד מהם[13].
ממשיך הרב מרגליות: "אם כי ידעו שגם בהיותם סוחרים לא יתרפו מתורתם, אבל הן תורה כזו היא אך חיי שעה לו להלומד. ר' יוחנן הדר, אבל אילפא הוכרח לעשות עיסקא והיה לסמל של ‘תלמיד חכם סוחר’".
כדי להבין יותר את הנהגתו של אילפא נלמד מדברי הבן יהוידע:
"ואם תאמר כיון דרבי יוחנן אמר לאילפא שמע מר מידי? מוכרח שהבין אילפא ששמע ר"י איזה דבר, ואמאי לא שאל אילפא מן ר"י מה שמעת. ונ"ל אחר שאמר ר' יוחנן איהדר ואיקיים בנפשאי כי לא יחדל אביון, חשב אילפא שזה הפסוק נשמע עתה לאוזניו של ר"י מאיזה איש או תינוק שעבר שם, וחשב אילפא בדעתו, כיון דהוא שמע עתה פסוק זה מעוברי דרכים, ואני לא שמעתי, ש"מ לא רצו מן השמים שאחזור מסברתי הראשונה, ולכך לא השמיעו אותי ג"כ, דבהשגחה פרטית לא הניחו מן השמים שתגיע שמועה זו עתה באוזני, ורק לר' יוחנן השמיעו זאת משום דקמי שמיא גליא דאם ילך ר"י לסחורה לא יצליח"[14].
לפי זה, ראה אילפא סימן משמיים שאינו צריך לשנות את הנהגתו[15]. אמנם כנ"ל, לדעת הרב מרגליות היו אלו רבנן ולא מלאכים ממש, אבל רוח הדברים תואמת למהלכו של הרב מרגליות. ממשיך הרב מרגליות:
"ידע אילפא כי אמנם לא תמצא הלכה פסוקה הוראה למעשה בסחרנים ותגרנים, אדם פרטי שאינו בעל משרה ולא יגיס ליבו בהוראה לא ימצא צורך לשנן הכרעות אחרוני האחרונים, אינו עוסק בספרי קיצורי-הלכות אך קובע הוא עיתותיו הפנויות לחקר גופי תורה שרשי ההלכות, וכאשר העירוהו חבריו כי אילו היה מיחד עצמו לגירסא היה הוא המולך, היושב ראש בישיבה, הראה להם אילפא שאם כי אחז במסחר עם כל זה כביר כוחו לשאוב מים חיים ממקור מעיינם, לפתור ספיקות האחרונים ממשנת קדמונים"[16].
מדבריו נשמע שאחרי שסובבה ההשגחה שתפקידו לא יהיה ל"מלוך", יש בכך דחיפה והכוונה לעיסוק בצדדים אחרים בתורה, שיש בהם ברכה לכשעצמם[17], ואף סיוע לפוסקים. לכן הבחינה שביקש שיעשו לו, הייתה סביב ענין זה של חיפוש מקור במשנה לדברים שנאמרו בתוספתא[18].
על הנהגתו המפליאה בעליה לראש הספינה באמירה שאם לא אדע, אפול[19] כתב הרב מרגליות בהערה, לאור דברי הירושלמי:
"ראה ירושלמי כתובות פ"ו ה"ז: אר"י הדא פשטה שאילתא דחילפא [ממשנתינו פשט אילפא השאלה ששאלו מברייתא זו – ק"ע], אמרי אייתיבון על גיף נהרא דלא אפיקת מתנייה דר' חייא רבה מן מתניתא וירקוני לנהרא [דאילפא אמר אשב על שפת הנהר אם לא אפשוט ממתניתין כל הדינים ששנה ר' חייא הגדול בברייתא יזרקוני לים, ושאלו ממנו ברייתא זו האומר תנו שקל – ק"ע] כו', ושם קידושין פ"א ה"א חילפא [שם חכם ובבבלי נקרא אילפא – ק"ע] אמר אייתיבוני על גוף נהרא דלא אפיקת מתניתא דר' חייא רבה ממתניתין זרקוני לנהרא [אמר אשב על שפת הנהר אם לא אוציא כל הדינים השנויים בברייתות דר' חייא הגדול ממתניתין יטילוני לנהר – ק"ע], אמרין ליה והא תני ר' חייא סילעא ארבע דינרין, אמר לון אוף אנן תניתיה [במשנה פרק הזהב]".
כלומר: "וכוונתו אם שכחתי תלמודי והריני כאחד התגרנים יורדי ים אחזור למקצועי שעסקתי בו אלו השנים ולא ארהיב להכריע בדבר הלכה, הסיבה ההשגחה העליונה כי מצא פתרון ממקורות קדומים לכל השאלות שנשאל ונוכחו חבריו כי תורתו נשתמרה ונתברכה, ראה בבלי ברכות ל"ב ב וירושלמי שם פ"ה ה"א".
פרוש נוסף על דרך זו כתב בספר עיני יצחק[20]: "נראה שרמז שהעולם נדמה כים זועף, והתורה נמשל לעץ חיים שתול בתוך הים, והאדם הוא כנטבע בים ונזדמן לו בנס עץ שתול בתוך הים, ואם האדם מתחזק להיות אחוז בסנסיניו בחוזק יד ינצל, ואם לאו, הוא נטבע בים. ובא אילפא לרמזם שהוא ח"ו לא ביטל לימודו גם בעת מסחרו ולא נטבע בטרדות עוה"ז והבליו, רק היה תמיד אחוז בעץ החיים, היא התורה הקדושה". ובספר בינת דניאל[21] כתב: "וכבר עמד בזה הרב ראובן מרגלית זצ"ל בהקדמה לספרו החשוב מרגליות הים על מסכת סנהדרין ואף שבהערה ז שם קצת יישב הפליאות שבסיפור זה על פי הירושלמי מ"מ לפי הבבלי מוזר מאד... ומתוך חומר הזרות בפשט הסיפור נאלץ אבי מורי זצ"ל לבאר את כל הענין בדרך חידה והוא דהספינה מסמלת את המסחר המובחר והמעולה במקומות הרחוקים שמגיעים לשם באניות תרשיש וכן את העושר המופלג והתורן הוא המקום הכי גבוה בספינה והעלייה לשם מרמזת שאילפא הגיע עד הפסגה שבמקצועו ואומנותו ובכל זאת רצה להוכיח ולהראות את תלמידי הישיבה שלא עזב דרכו בתורה ולא חסר לו מידי מבקיאותו והבנתו במשנה ובגמרא עי"כ, ולפיכך ביקש מהם לבחון אותו בבקיאותו וחריפותו באיומו שאם לא יצליח יפיל את עצמו מתורן הספינה דהיינו מגובה מקצועו במסחר ויטביע את עצמו אל הים דהיינו ים התלמוד.
וכוונתו דלא כמרגליות הים הנ"ל שהים הוא נהר כירושלמי ומסמל לחזרתו כאחד התגרים יורדי ים למקצועו הישן שעסק בו מקודם לכן, אלא דיניח את כל עסקיו בדברי חול ויחזור בכל כחו ללימודי קדש ותורתו אומנותו ויטבע בים התלמוד כל ימי חייו וזהו שכתב רש"י בכתובות סט שאמר אילפא אע"פ שהלכתי בסחורה לא שכחתי תלמודי וכן בתענית שם אע"ג דעבדי עיסקא גריסנא אנא טפי מיניה.
ואלו שני אמוראים הדגולים אילפא ור' יוחנן מסמלים שתי הדרכים בעבודת השם דשניהם אמת ר' יוחנן תורתו אומנותו ואילפא תורה עם דרך ארץ והולכים אולי בעקבות ר' ישמעאל ור"ש דנחלקו בכעין זה...[22]".
הסברו של הרב מרגליות מחדד את ההבנה שיש בהנהגתו של אילפא לימוד שרצה ללמד לדורות. ובזה מיושבות הערותיו של הגרמ"י ליפקוביץ [בספר מנחת ערב][23]: "וקשה למה אילפא בא להצדיק את עצמו שיעשה טוב הרי רק אנשים פשוטים באים להצדיק את מעשיהם שעשו ישר אבל לא קדושי עליון כמותם וצ"ע.
ועי' ברבינו חננאל דפי' שאילפא אמר למה ר"י זכה לישב בראש ולא זכיתי אני ע"ש וזה ג"כ קשה דהרי זה היפך הענוה, ועוד דהרי כתוב דאני ה' חוקר לב פי' שרק הקב"ה יכול לחקור הלב וזה נאמר על כל אדם גם על אמוראים, וא"כ לפי"ז צ"ע ביותר איך עכ"פ לא חשש שיעבור על משהו דק מן הענוה וכן ברש"י שכ' שאמר אילפא אע"ג דעבדי עיסקא גריסנא אנא טפי מיניה וקשה איך היה מותר לו לומר כך הרי זה לכאו' גאווה וצ"ע ואין לנו כלל השגות בדרגתם שהם היו יותר גדולים מהמלאכים דכיון שלבנ"א יש בחירה לכן הצדיקים עולים בדרגתם מהמלאכים ומגיעים לדרגות כאלו שהמלאכים אינם יכולים להגיע[24]".
כסיוע להסתכלות על הנהגתו של אילפא, שלא כדרך פחותה, בשעת צורך, ראיתי מי שציין לדברי נפש החיים (שער א פרק ח): "אבל הענין. כי ודאי שאין דעת ר' ישמעאל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש ח"ו אף זמן מועט מעסק התורה. ולעסוק בפרנסה ויהי' בטל אותו העת מעסק התורה לגמרי ח"ו. אמנם רמזו ר"י בלשונו הק' הנהג בהן מנהג ד"א. ר"ל עמהן עם הד"ת. היינו שגם באותו העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש. עכ"פ ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בד"ת. וכן רבא אמר לתלמידיו ביומי ניסן ותשרי לא תתחזו קמאי דיקא. שלא לבא לבית מדרשו. אבל ודאי שתלמידי רבא לא היו בטלים ח"ו לגמרי מעסק התורה גם בביתם באלו הימים. ואמרו שם הרבה עשו כר"י ועלתה בידם. והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. היינו רבים דוקא. כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל. ועז"א באבות כל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו ית"ש. ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה חס ושלום. וכדעת ר' שמעון ב"י" וראה בס' מנוחה וקדושה (שער התורה ח"ב סי' כט) שאחר שהביא שם את דברי הגר"ח בס' נפש החיים (הנ"ל) כתב: "דעו בני שכבר נכשלתי לפרש הגמרא [דמס' ברכות הנ"ל] כפשוטה, ופרשתי מקביעות לימוד התורה שכבר נדבקתי בה היטב כדינה שתי שנים רצופות, וזכיתי אז לנועם מתיקותה, ואחר כלות שתי השנים שעל דעת זה יצאתי מביתי בתחילת מחשבתי וחפשתי בגמרא ובכל הפוסקים, ומצאתים פה אחד אומרים לעסוק בדרך ארץ עם התורה, וכתבו סתם, ואני לא הבנתי פירושם שדעתם גם כן כדעת הגאון רבינו חיים כי עדיין לא נדפס ספר נפש החיים, ואילו ראיתיו בודאי הייתי שומע לו והייתי תלמיד חכם גדול וצדיק וכו', אולי יראה ה' בעניי וימשיך יוצאי חלצי לשמוע את עצתי להם בספרי הלז בגלותי להם מקום טעותי להשמר ממנו, ולבחור בדרך האמת וישלח להם עזרתו מקודש ואז נגילה ונשמחה יחדיו" (מובא בשו"ת עטרת פז חלק א כרך ג - חושן משפט סימן טז). וצ"ב כיצד הדברים אמורים להתממש למעשה בהתחשב בחובה להיות מסור לבעל הבית, ולהיזהר מסכנות וכדומה תוך כדי עבודה [דומני ששמעתי הערה ברוח זו, מת"ח חשוב].
ומסיים הרב מרגליות בדברים מרגשים:
"ואם לא הרשתו עתו לאילפא להרביץ תורה בקביעות עם חברים מקשיבים הגונים, הנה בחר באמצעי אחר שתהיה תורתו חיי עולם, בכתבו עלי ספר דברי תורתו שהעלה בעתותיו שקבע לתורה[25], אם היום היה למלאכה במסחר או במשרד הנה לילותיו הקדיש למשמר והקנה לא לחבר לרשום בפנקסיו מאשר העלה בלימודיו.
ועלתה לו לאילפא שהגו חכמי ישראל בספריו, ראה מנחות ע' ע"א: כתוב אפנקסיה דאילפא כו', ובירושלמי מעשרות פ"ב ה"ד: אמר ר' יונה אשכחתיה כתוב בפינקסיה דחילפי כו', וחבירו הגדול ר' יוחנן למד מדבריו ואמר שמועות משמו, ראה בבלי זבחים כ' ע"א והלאה שם כ"א א, ירושלמי תרומות ספ"א, חלה פ"ב ה"ה, ושבת פי"ז ה"ג".
וזכה כך גם הרב מרגליות שדברי תורתו יתבדרו בבתי מדרשות ויהיו יד ושם לו ולתורתו, טובים מבנים ובנות.
"אמנם לא מלך, אבל אילפא אינו חפץ כלל למלוך[26]. געגועי אילפא הן ללמוד וללמד, לעשות אזנים לתורה לשאוב ממקורות ראשונים ולהשקות צמאים לדבר ה' בשיחות חברים ובפרסום דברי תורה שכתב בפנקסיו".
לסיום נזכיר את שכתב בהערה, והדברים שוב, טבועים בחותם אישיותו: "[ו] הסוחר-פוסק רבי אברהם דנציג ז"ל בהקדמת ספרו "חכמת אדם"[27] העיר על שנכפל "לא בסחרנים" ו"לא בתגרנים" וכתב שתגר יקרא סוחר סיטוני העוסק יום ולילה בסחורה ...וסוחר נקרא רוכל המסבב סחור לקוחותיו, ויתכן שזהו שהדגיש ר'בן ש'ל י'שראל – שהיה גם הוא סוחר ראה בספר האורה ח"ב סי' ק"ח ועוד – בכתבו: סחרנין, מחזירין בעיירות, תגרנין במקומם, לומר שלא תמצא הוראה הלכה למעשה בסחרנין רוכלים המחזירים בעיירות ובמבואות העיר מפני שהדרך והטלטול ממעט מנוחת הנפש הנצרכה לברורי שמעתתא [ראה בבא בתרא כ"ב רע"א צורבא מרבנן לאו אורחיה לאהדורי], וכמו כן אינה מצויה בתגרנים המרבים בסחורה [כאמרת המשנה באבות לא כל המרבה בסחורה מחכים[28]], ולמדים אנו מזה כי מי שאיננו סחרן ותגרן אם קובע עתותיו הפנויים ללמודים זה וזה מתקיים בידו".
♦ ♦ ♦