נריה
ספר מן המים על מסכת מקוות
הגאון רבי משה מרדכי אייכנשטיין שליט"א עומד בראש הכולל שעל יד ישיבת יד אהרן בבני ברק, בראשותו של אביו, הגאון רבי יהושע שליט"א. בנוסף, מכהן הרב אייכנשטיין כחבר מערכת ירחון האוצר.מזה שנים רבות, ששיעורי הרב אייכנשטיין רואים אור בסדרת ספרי מן המים. לסדרה, המונה כעשרה כרכים, הצטרף לאחרונה הכרך על מסכת מקוואות ('מקוות' בחלק מעדי הנוסח הקדומים, וכך גם בשם הספר שלפנינו). מיוחדת היא מסכת מקוואות, שמחד גיסא אין עליה תלמוד, ומאידך גיסא היא נוהגת למעשה גם בזמן הגלות ובחוץ לארץ. ייחודיות זו יוצרת אופי מיוחד ללימוד מסכת מקוואות: מצד אחד, קיים חלל גדול, המצריך מאמץ מיוחד מלומדי המסכת, כדי להפיק דינים והגדרות מדברי המשנה והתוספתא. מצד שני, בשונה מלימוד קדשים וטהרות שבדרך כלל אין בו מסורת פסיקה, הלכות מקוואות נלמדות בעיון רב ונהוגות למעשה לאורך הדורות.
עיונו של הרב אייכנשטיין שליט"א משקף את הייחודיות הזאת: יש בו יצירתיות וחדשנות, לצד חיבור לרצף הדורות. דוגמה לשילוב זה, היא בחידושו של המחבר (סי' כד), בביאור משנת 'ארץ ישראל טהורה ומקוואותיה טהורים' (מקוואות ח, א). הפשט המקובל הוא שארץ ישראל טהורה מטומאת ארץ העמים, ובנוסף לכך, מקוואותיה הם בחזקת טהורים משום שיש בארץ אנשים שמפקחים עליהם וטובלים בהם באופן קבוע. המחבר מקשה שאם כן, נמצא שאין קשר בין שני הדינים, ולא ברור מדוע הוזכר עניין טהרת ארץ ישראל בתוככי מסכת מקוואות. מכוח קושיה זו, הוא יוצא לחדש, שיש קשר מהותי בין טהרת הארץ לטהרת מקוואותיה: 'שחכמים גזרו בחו"ל, מחמת טומאת ארץ העמים, שיהיו גם מקוותיה טמאין, כל שאין אנו יודעים בברור שנעשו בהכשר'. כלומר, ההבדל בין המקוואות שבארץ שחזקתם טהורים למקוואות שבחו"ל שחזקתם טמאים, נובע מאותו מקור של טומאת ארץ העמים. בהמשך דבריו (עמ' קט) עומד המחבר על כך שפירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם מה שכתב הב"י (יו"ד רא, עד) שכאשר אין ישראל שרויים על אדמתם, בטל דין המשנה המטהר סתם מקוואות שבארץ. וזאת, על אף שלית מאן דפליג על כך שבכל אופן טומאת ארץ העמים אינה חלה בארץ ישראל (והנה, יש להעיר שהב"י כתב שיש ראיה לדבריו מן התוספתא, והשאיר מקום עיון בהבנת הראיה. ועי' תוספתא מקוואות ו, א-ג). וממשיך ותולה את הדבר בשני פירושים של הכס"מ לדין אחר בהלכות מקוואות, והדברים משמחים ומאירים.
במקום אחר (סי' ט), מקשה המחבר על דין המשנה שצינור אינו פוסל מים שזורמים בו, אלא אם כן חטטו בו חטיטה לקבל צרורות, ממה שנאמר בבבלי שצינור שחקקו ולבסוף קבעו באדמה, פסול. והוא מביא שהרמב"ם והרי"ד פירשו ש'חקקו' אין פירושו שיצר את הצינור החלול, אלא פירושו שחטט את החטיטה הנ"ל. ומקשה על כך שאין זה במשמעות הלשון (שהיה צריך לומר 'חקק בו'), וכן שלפי זה לא ברור מה משנה אם חקקו קודם שקבעו או להיפך. ולכאורה יש מקום ליישב, שלשון 'חקקו' מתאימה גם לחטיטה, שגם היא יכולה להיקרא חקיקה של הצינור, ולא רק חקיקה בצינור. והחטיטה מחשיבה את הצינור ככלי הפוסל את המים, אלא אם כן קבעו בקרקע קודם לחטיטה זו.
דבריו של הרב אייכנשטיין שליט"א ישרים ונעימים, וניכר עליהם שהתלבנו היטב במסירת השיעורים הסדירים בכולל שעל יד ישיבת בית אהרן, ובכך באו לפני הלומדים לאחר ניפוי וברירה. הדבר מתבטא בתוכן ובסגנון, וגם בריבוי הערות בשם לומדי הכולל, הפזורות לאורך הספר (בעמ' נח ובעמ' קיב, מוזכר הרי"מ, מבלי לפרש למי הכוונה. בעמ' לח-לט מוזכר ר' חיים, וצ"ע למי הכוונה).
לסיום, נברך את הרב אייכנשטיין שליט"א שיזכה להרוות את הרבים בעוד ועוד כרכים מתורתו, ובמיוחד בסדר טהרות, שזכינו להתעוררות גדולה בלימודו בשנים האחרונות, ועדיין אין בזה די להכנתנו לחידוש חיי הטהרה, במהרה בימינו, אמן.
♦ ♦ ♦