מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
הפקר פירות שביעית
כתב הרמב"ם בסה"מ מ"ע קלד: "היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והתיר צמיחת קרקעותינו כלם לכל אדם" ע"כ, ובנוסחת מהדורת רש"פ: "דצוה להפקיר וצמיחת הקרקעות הפקר". ומפורש דבדין הפקר דשביעית איכא תרי עניני - חדא דהוי מצוה להפקיר, ועוד דהוי הפקר ממילא. וכ"נ ברש"י בר"ה טו. (ד"ה א"ל אביי) שכתב: "ומיחייב לאפקורה", ולהלן (ד"ה רב המנונא) כתב: "דרחמנא אפקריה" עי"ש. אולם צ"ע, דאם הוי הפקר דרחמנא למאי בעי' דיפקירם, ובלא"ה כיון דהוי הפקר תו ל"ה דידיה ומה שייכת מצוה להפקירם. ועמד בזה הגרי"פ על הרס"ג (ח"א עמוד רסו) ונשאר בתימא, וביותר העיר מכמה מדרשי חז"ל דילפי' מקרא דפורץ בה פרצות, הרי דמצוה שהבעלים יפקירם.וכבר ידועה פלוגתת הב"י והמבי"ט בזה אם הפקר דשביעית הוי אפקעתא דמלכא, כדס"ל למבי"ט, אולם הב"י באבקת רוכל (סימן כב) ס"ל דהוי חובת הבעלים להפקיר פירותיו, וכ"ז שלא הפקירם ל"ה הפקר וחייב בתרו"מ, ולהכי בגוי, דלא הפקיר פירותיו, ל"ה הפקר. והביא שם דלמבי"ט פירות גוי בשביעית פטורין ממעשר מטעם הפקר דרחמנא אפקריה, והב"י תמה דאף דרחמנא אפקריה שאני בגוי דאינו מצווה על השביעית. ועי' מהרי"ט ח"א סימן מג שכתב דבנדרים מב: אמרי' הפקרא דרחמנא נינהו (כגירסת הר"ן שם) ומשמע דהוי אפקעתא דמלכא. והמנ"ח במצוה פד כתב נ"מ בקטן דל"ל מצוה להפקיר [ועי"ש שר"ל דבקטן שהגדיל בשמינית יפקיר בשמינית. ודבריו צ"ב, דלא מיבעי' אם ההפקר הוא מחמת שנת שביעית ל"ש להפקיר בשמינית, ואפי' נימא דההפקר נובע מקדושת פירות השביעית, מ"מ לא מסתבר שתהא מצוה להפקיר בשנה שמינית].
והרידב"ז (במהדו' פאת השלחן עם בית רידב"ז דף מט) כתב דאף לדעת המבי"ט דהוי הפקר מאליו, מ"מ איכא מצוה על הבעלים שיפקירו שדותיהן [והרידב"ז מדמה ד"ז לדין בכור, דקדוש מרחם ומ"מ איכא מצוה על הבעלים להקדישו, וה"נ בשביעית מצוה שיפקיר וההפקר מתייחס לבעלים, וכיו"ב כ' הגרי"פ על הרס"ג (ח"א שם), ובשו"ת מהרש"ם (ח"ו סימן קכז). אך הרידב"ז כתב יותר דהיכא דמפקירו בפה ל"ה אפקעתא דמלכא. ודמיון הדברים לבכור צ"ב, דהתם ע"י הקדשו מוסיף קדושה בבכור, כמש"נ בספרי משא יד ח"א בפ' ראה, אבל הכא כיון דהוי הפקר מהתורה מה מוסיף במה שמפקירו].
ובמתני' דכלאים פ"ז מ"ד אמר רבי יוסי בשם ר"ע דבזרע כרמו בשביעית בכלאים אמרי' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והיינו משום דהוי הפקר, כדכתב הר"ש והרע"ב, ומבואר דשביעית הוי הפקר דרחמנא. וכבר הקשה כן המהרי"ט בתחילת התשובה שם, וסייע מכאן לדברי אביו המבי"ט. ודוחק לומר דמיירי שהוסיף והפקיר מעצמו, דהרי מיירי ברשע דאף זרע בשביעית וגם זרע כלאים, א"כ מהיכי תיתי שקיים מצות הפקר בשביעית. ובפאת השלחן שם נדחק דמיירי שקודם הפקיר ואח"כ נעשה רשע וזרע כלאים בשדה הפקר דשביעית. אך צ"ע בדברי המהרי"ט, דהרי במתני' דכלאים הנ"ל הוי מימרא דרבי יוסי, ולרבי יוסי לשיטתו הא בכל הפקר הוי רק היתר זכיה והוי בעלים, ומוכח דס"ל למהרי"ט דגבי שביעית גם לרבי יוסי הוי הפקר מיד, או מחמת אפקעתא דרחמנא או דכיון דמצוה להפקיר כוונתו להפקירו מיד לגמרי, וכדיבואר להלן. אך יש לדחות את עיקר הראיה מהך מתני', די"ל דאף אם הוי הפקר דרבי יוסי, מ"מ כיון דכל אחד יכול לזכות בו שוב אמרי' בזה דינא דאינו אוסר דבר שאינו שלו.
אמנם בכמה מקומות מוכח דשביעית ל"ה הפקרא דרחמנא, דבירושלמי פאה פ"ו ילפי' דהפקר הוי לעניים ולעשירים משביעית דהוי הפקר לכל, ומוכח דהוי הפקר מחמת המצוה להפקיר, וכן חזינן דהפקר פטור מחלה ועיסת שביעית חייבת, וכן הפקר פטור מלשו"פ, ובשביעית איכא עוללות. ועוד הקשה הטו"א בר"ה יג דאיך מביאים קצירת עומר בשביעית הא בעי' קצירכם. עוד הקשה הטו"א דל"ל קרא למעט שביעית ממעשרות, תיפ"ל דהוי הפקר ופטור ככל הפקר. וכמ"כ דעת רש"י בפ' משפטים (פרק כג פסוק יט, ועי"ש בשפתי חכמים נו"א) דשביעית חייבת בבכורים, וא"כ ע"כ דל"ה הפקר דרחמנא. והאור החיים בריש פ' כי תבא (ד"ה מראשית) כתב דבשביעית ליכא מצות בכורים, וז"ל: "אבל שנת השמיטה אין בה הבאת ביכורים לפי שאינם שלו אלא מופקרת לכל" עכ"ל, ודלא כדברי רש"י הנ"ל. וכן יש להעיר מבכורות יב: דממעטי' בהמת שביעית מחיוב בכורה מקרא דלאוכלה ולא לשריפה, ותיפ"ל דכיון דשביעית הוי הפקרא דרחמנא, א"כ הוי כבהמת הפקר, דלתוספתא פ"ק דבכורות פטורה מבכורה [דבהמת שביעית שבאה מדמי שביעית הוי רק לאכילה ואינו בעלים עליה ול"ח בקרך, וראה קו"ש ח"ב סימן טז].
ונראה לחדש בזה דאה"נ בדין הפקר דשביעית תרוייהו איתנהו ביה, והיינו דהוי הפקר מדין אפקעתא דמלכא מחמת קדושת הפירות, וכלשון הר"מ בסה"מ שם, אלא דמדין זה דמי לדין הפקרא דר' יוסי, דהוי בעלים עד דאתי לרשות זוכה, והפקר דרחמנא הוא רק להתיר זכיה לכל אדם, אבל עדיין הוי בעלים, וחייב במעשר. ומש"ה איכא דין נוסף, דאיכא מצוה על הבעלים להפקיר בשביעית ואז הוי ככל דין הפקר דיצא מיד מרשות הבעלים ואינו שלו. וזו הילפו' במכילתא דפורץ בה פרצות. ולפ"ז י"ל דמש"כ רש"י דשביעית חייבת בבכורים היינו באפקעתא דמלכא, אבל לאחר שהבעלים קיימו מצוה להפקיר, דהוי הפקר גמור, ה"נ פטורים מבכורים, וכדברי האור החיים הנ"ל.
ולהלן נוכיח דבהפקר דר' יוסי דחשיב בעלים עד שיזכה בהם אחר, אם לקחו הבעלים חייבים במעשר כיון דעדיין לא יצא מרשותן, ונמצא לפ"ז דבשביעית מדין אפקעתא דמלכא דהוי רק כהפקר דרבי יוסי דכ"א יכול לזכות בהם, ה"נ איכא עדיין לבעלים חיוב תרו"מ, כיון דהוי בעלים. ובזה ניחא מש"כ הב"י דפירות שגדלו ברשות גוי, דליכא הפקר מצד הבעלים, חייב במעשרות, והיינו כיון דמצד אפקעתא דמלכא הוי רק כהפקר דר"י דחייב במעשרות, וכדיבואר. ובזה ניחא כל הקו' הנ"ל בהא דיש לחייב בשביעית בחלה ובבכורים ובקצירת עומר וכו', כיון דמדין אפקריה רחמנא הוי רק כהפקר דרבי יוסי דאיכא היתר זכיה לכל אדם, אבל כ"ז שלא זכו אחרים עדיין הוי בעלים. וד"ז מוכרח מהירושלמי פאה פ"ו דילפי' כל דין הפקר משביעית, ואטו לר' יוסי ליכא להך ילפותא. וע"כ דגם בהפקר דשביעית הוי כהפקר דרבי יוסי, אלא דבשביעית לכ"ע יש מצוה להפקיר ולעשותו הפקר גמור.
והנה הרמב"ם בפה"מ בשביעית פ"ד מ"ו כתב: "בהא דאין קוצצין את האילן בשביעית דהטעם הוא מפני שהוא גוזל בנ"א שהקב"ה נתן פירותיהן לכל בני אדם" עכ"ל. ומבואר דגדר הפקר בשביעית אינו הפקעת בעלות גרידא, אלא שהוא עומד לצורך הרבים. ועי"ש בתוי"ט דהדרשה דלאכלה ולא להפסד הוא דמפסיד הרבים. והיינו דבשביעית עומד לצורך הרבים, ודומה להא דהקרקע בשביעית הוי הפקר, דאינו הפקר ממש, אלא הוי הפקר לצורך לקיטת הפירות, ה"נ הפירות עצמם אפקעתא דרחמנא דעומדת לרבים, אבל מדין זה עדיין לא היו פטורין ממעשר, ורק לאחר שמצוה להפקירן ולעשותן הפקר חל עליהם דין הפקר ויצאה מרשותו לגמרי ואז פוטר ממעשרות מדין הפקר. ומדוייק היטב לשון הרמב"ם בסה"מ הנ"ל דמצוה להפקיר והתיר צמיחה לכל אדם, היינו דבאפקריה רחמנא הוי היתר דעומדת לשימוש הרבים. ועי' באבי עזרי בהל' שמיטה רביעתא שכתב עד"ז דההפקר דשביעית הוא דעומד לצורך הרבים ולא דנפקע בעלותו וכו' עי"ש [ובזה ניחא גבי ירקות שגדלו בשביעית ונלקטו בשמינית דאזלי' בתר לקיטה ואין עליהם קדושת שביעית ול"ה הפקר, ולכאורה הא בשביעית הוי הפקר ממילא ואיך נפקע ההפקר, ולדברינו ניחא היטב].
והא דאמרי' במתני' דכלאים הנ"ל דבשביעית שזרע כלאים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ול"ה כלאים, ומשמע דהוי הפקר דרחמנא כקושיית המהרי"ט, נראה דיש לדון דכיון דאיכא היתר זכיה לכל אדם, הוי זכות ממונית לאחרים, וגם בזה שייך לומר דא"א אוסר דבר שאינו שלו, היינו דאינו יכול להפקיע את זכות האחרים. ולכאורה כן משמע בלשון הר"מ בפה"מ בכלאים שם, שכתב וז"ל: "וידוע שכל הארצות בשעת השמטה הפקר הם ואין לאדם קנין גמור בהם ומפני זה נעשה כרמו בשנת השמיטה כמי שאינו שלו" עכ"ל. ודברי הר"מ נוטין למש"כ, דכיון דיש היתר זכיה הוי כמי שאינו שלו, לענין זה דאינו יכול לאוסרו.
♦
גדרי הפקר דרבי יוסי
במתני' נדרים מב. איתא: המודר הנאה מחבירו לפני שביעית וכו', ולהלן מג. היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל וכו' מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל, ור' יוסי אוסר. ובגמ' אמר ר' יוחנן מ"ט דר' יוסי קסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה. ומבואר בראשונים שם דכיון דלר' יוסי לא נפיק מרשות מפקיר עד דאתי לידי זוכה הילכך בהדי דשקיל ליה המודר ממדיר קא מיתהני. ויל"ע דאמאי לא פליג רבי יוסי גם על מתני' דשביעית, דלכאורה לר' יוסי גם בהפקר דשביעית הוי ברשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה. ומצאתי בחת"ס שם שכתב דבשביעית, דהוי אפקעתא דמלכא, חשיב שהגיע ליד זוכה. ובנדרי זריזין שם כתב ליישב דגם רבי יוסי מודי בשביעית דהוי הפקר גמור, אך החת"ס העיר דכיון דילפי' כל הפקר משביעית, איך נימא לרבי יוסי דבשביעית יצא מרשותו לגמרי, ובכל הפקר הוי בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ומנלן לרבי יוסי תרי דיני הפקר.והחת"ס ציין לירושלמי בנדרים דף טו. (פ"ד ה"ו), וז"ל הירושלמי: "אמר ר' יונה ב"ח בשם ר' יוחנן דמודה רבי יוסי בהפקר של תורה שהוא מותר", ופי' הק"ע והפ"מ דבשביעית מותר שהתורה הפקירו ולא כל כמיניה לאוסרו, ובק"ע א"נ אמרי' מסתמא לא היה על דעתו לאסרו. ולכאורה מבואר דבהפקר דשביעית גם רבי יוסי מודה דהוי הפקר גמור. ויש לפרש בתרי אנפי - או משום דאפקריה רחמנא, או משום דמצוה להפקיר, ומחמת ב' הטעמים אינו יכול לחזור בו מההפקר שהרי מצוה להפקיר, וע"ע בנועם ירושלמי פאה פ"ז דף כו. ולעיל נתבאר דאפקעתא דמלכא הוי רק כהפקר דר' יוסי, ולכן מצוה להפקיר לעשות הפקר גמור. אמנם לירושלמי מפורש דגם לר' יוסי שאני הפקר דשביעית דהוי הפקר גמור, אך י"ל דזהו מצד מה שהבעלים מפקיר לקיים מצוה להפקיר, דהפקר דמצוה שאני.
והנה הנתיבות בסימן רסב (סק"ג) כתב דע"י יאוש אינו יוצא מרשות הבעלים לגמרי אלא חל בה היתר זכיה כהפקר דר' יוסי. וכתב הבית הלוי (ח"א סימן מח) דלפ"ז במודר הנאה יהיה אסור ביאוש כמו בהפקר דרבי יוסי דחשיב דזוכה מהמדיר. ובבאר יצחק (חיור"ד סימן כג) הקשה מהרא"ש נדרים לד: שכתב דע"י יאוש חשיב כאפסקיה אחר ומותר למודר ליהנות, ואם הוי כהפקר דרבי יוסי יהא אסור ליהנות. ונראה דשאני ביאוש דאף דהוי היתר זכיה מ"מ אינו יכול לחזור [ראה בתרומת הכרי סימן רסב בזה], ולהכי שפיר לא נחשב הנאה מהמדיר.
והנה הב"ח בהל' חמץ (סוף אות ה) מבאר דבטול חמץ כעפרא דארעא היינו דאינו כהפקר דעלמא, דאז ל"ה הפקר כ"ז שלא הגיע לרשות זוכה, אלא הוי כעפר וכהפקר ממש. ותמוה, דהא קי"ל כרבנן דר"י. עכ"פ מבואר בב"ח דהפקר דרבי יוסי לא מהני לענין ביטול חמץ, ואכן מפורש כן ברמב"ן ור"ן ריש פסחים, והיינו משום דעדיין נחשב כבעלים, אך צ"ע דאיך משכ"ל ביטול חמץ לר' יוסי. ובמהר"ם חלאוה פסחים ו: כתב דאפי' לר' יוסי כיון שאין כאן זוכה ואין טעם הזכיה אלא כדי שלא יחזור בו, הכא לענין איסורא אנן סהדי דאינו חוזר בו שאם חוזר אין כאן ביטול עכ"ל. ומלשונו משמע דהוי ענין של אומדנא, דכיון דאינו רוצה לעבור בבל יראה שוב מכוין להפקיר מיד, ונתכוין לסברא זו בציץ הקודש (סימן לד) דלגבי בל יראה מפקיר לגמרי ודומה להפקר דשביעית וכו' עי"ש בדבריו. וברמב"ן פסחים לא. מפורש באבידת חמץ, דהרי הוא של מוצאו, כל זמן שלא זכה בו אדם ברשות הבעלים הראשונים הוא עומד, ולא מיבעיא לר' יוסי וכו', ומפורש דלר' יוסי חשיב של הבעלים, ועי"ש בהגהת הגרא"ז. ובמאירי שם כתב דהרי הוא ברשות הבעלים שהרי הבעלים לא הפקירוהו וכו' עיש"ה.
והנה כבר נתבאר על דינא דמתני' דכלאים דבזרע בשביעית כלאים אינו אוסר, שאינו שלו, דהוי מימרא דרבי יוסי, ולרבי יוסי לשיטתו הא בכל הפקר הוי רק היתר זכיה והוי בעלים, ומוכח דמ"מ כיון דיש היתר זכיה לאחרים נאמר בזה דינא דאינו אוסר שא"ש. והנה לרבי יוסי דכל מהות הפקר הוא דהוי בעלים עד דאתי לרשות זוכה, הרי ודאי דה"נ בהפקר דשביעית, אלא דכיון דאיכא מצוה בפ"ע להפקיר בשביעית ע"כ דמשו"ז הוי הפקר גמור, וכמו שהבאתי לעיל מהירושלמי כאן אמר ר' יונה ב"ח בשם ר' יוחנן דמודה רבי יוסי בהפקר של תורה. והיינו דבהפקר דשביעית גם רבי יוסי מודה דהוי הפקר גמור, ויתכן דהוא מחמת המצוה להפקיר, או מחמת דאינו יכול לחזור בו מההפקר שהרי מצוה להפקיר וכנ"ל. וכיון דהך מתני' היא מימרא דר' יוסי, מוכרח להדי' דגם לרבי יוסי שביעית הוי הפקר גמור ואמרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ונמצא דגם לר' יוסי איכא משביעית שני מקורות לדין הפקר - חדא להפקר דרבי יוסי דהוי בעלים והוא מההפקר דרחמנא, וחדא לדין הפקר גמור והוא מהמצוה להפקיר.
ובדברינו ניחא מה שהקשה הרידב"ז על המבי"ט מהא דילפי' בירושלמי פאה רפ"ו דהפקר הוי דוקא לעניים ולעשירים כשביעית, והרי לשיטתו שביעית הוי אפקעתא דמלכא ומ"ש למילף מיניה לכל דין הפקר שחל ע"י הבעלים. ובקרי"ס פ"ב מנדרים כתב דהמקור לדין הפקר ילפי' מהפקר דשביעית, וע"ע בסמ"ע סימן רעג סקי"ד. ובקרי"ס ובסמ"ע הנ"ל כתבו דהא דמהני הפקר לזמן, כדאי' בנדרים מד. ילפי' כן משביעית דהוי הפקר לזמן. ועי' ברש"ש שם שתמה דהא בשביעית הוי הפקר תמידי, דהא הפירות דשביעית מותרין לעולם. ובשערי יושר ש"ה פכ"ג כתב דהראי' היא מהפקרה דהשדה, דהוי הפקר רק בשביעית, וכ"כ בשלמי נדרים שם. ועדיין צ"ע, דהא להקרי"ס לשיטתו שביעית הוי הפקר מדין אפקעתא דמלכא, ומה ראי' להפקר שע"י אדם. ומוכרח כמש"כ, דיש ב' דינים בזה ודין אפקעתא דמלכתא הוא רק ביחס דאיכא היתר זכיה לאחרים והוי כהפקר דרבי יוסי, והמצוה להפקיר הוא לעשותו הפקר גמור, ומיניה ילפי לכל דיני הפקר וכנ"ל.
ובחזו"א (שביעית סימן יט סקכ"א) כתב להוכיח דפירות שביעית, גם בקטנותם כשהם בוסר ועדיין לא חלה עליהם קדושת שביעית, מ"מ אינם של הבעלים והוי הפקר. אך בנועם ירושלמי פאה פ"ז ושם פ"ה כתב דבשביעית דאורייתא אמרי' כמבי"ט דהוי אפקעתא דמלכא, ובשביעית בזה"ז דהוי דרבנן הוי רק חובת גברא להפקיר וכו'. ומדבריו נראה דדין הפקר נובע מקדושת פירות שביעית, וכן נוטה לשון הר"מ בסה"מ קלו הקדושה בה שיהיו פירותיה מופקרים וכו' [ויל"ע, דהמבי"ט בשו"ת ח"ב סימן סד פסק כהנך דשביעית בזה"ז דרבנן, ומ"מ כתב לגבי פירות גווים בשביעית בזה"ז דפטורים ממעשר דהוי הפקר מאפקעתא דמלכא, הרי דגם בשביעית דרבנן הוי הפקר מאפקעתא דמלכא].
♦
פטור הפקר ממעשרות
ונראה להוסיף בגדרו של הפקר דר' יוסי, דזה ברור דגם לר' יוסי איכא מיד חלות דין הפקר גם קודם שאחר זכה בו, ולא הוי רק נתינת רשות גרידא, אלא דלר' יוסי הוי חלות דין הפקר לענין הך גופא דמפקירם שיוכל כל אחד ואחד לזכות, אבל אה"נ הוי בעלים בגוף הדבר עד דאתי לרשות זוכה, ורק דנעשה כאן דין הפקר לענין היתר זכיה. ואולי מה"ט הוי כשלו ואינו ברשותו [ועי' בשע"י ש"ה פכ"ג דההפקר חל כשזכו בו או רגע קודם, אך יותר נראה כמש"כ דגם קודם הוי חלות הפקר]. וכ"נ ממש"כ הרמב"ן ור"ן ריש פסחים הנ"ל, וכ"ה בתש' הרשב"א ח"א סימן ע, דבהפקרא דרבי יוסי לא מהני בטול מדין הפקר ועובר בב"י. והיינו כיון דחשיב עדיין בעלים מחמת זה דיכול לחזור בו מההפקר, ומה"ט נראה כנ"ל, דלר' יוסי ה"נ חייב במעשר, כיון דמיקרי בעלים, ורק בזכה אחר פטור, דאז הוי זכיה מהפקר [ומ"מ לענין מודר הנאה אסור, דמיקרי דנהנה מהמודר, כיון דעד הזכיה המודר הוי הבעלים]. וכמ"כ בזוכה הוא עצמו מיקרי דנתקיים דין הפקר, ולהכי פטור וכמש"כ הר"ן נדרים מד. [ודלא כתוס' רי"ד שם דבזכה הוא הוי חזרה מההפקר, עיש"ה], הא לא"ה גם איהו חייב במעשר כיון דהוי בעלים, וכן בחזר בו מהפקירו חייב במעשר. וה"ה אף קודם שזכה בו כיון דמיקרי בעלים חייב במעשר. ואף דהפקר פטור ממעשר מדין ובא הלוי וכו' יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך, וא"כ בהפקר דר' יוסי קודם שחזר בו הא כיון דכל אדם יכול לזכות יש לדון דפטור ממעשר. אמנם י"ל דכיון דיכול לחזור בו ואית ליה דין בעלים תו אינו פטור ממעשר, ולא מיקרי שיש לאחרים חלק ונחלה עמך.והנה האחרונים דנו אם בעי' לחלות הפקר לפטור ממעשרות, או דכל היכא דבמציאות ידך ויד הלוי שוין פטור ממעשר, וכן נקטו בחזו"א ב"ק כח. ובקובץ שעורים ח"ב סימן יד להוכיח מהסוגיא שם. ובמשנ"ל בהל' תרומות פ"ב ה"ט דן לענין פאה דפטור ממעשר אם פטור זה הוא משעה שהפריש או רק לאחר שזכו בו עניים. ובתורע"א פאה פ"ד מ"ט הקשה דהרי פטור פאה ממעשר הוא מקרא דובא הלוי וכו', וא"כ מיד שנעשו פאה יש ללוי עני חלק בהם, דהא כיון דכל אדם יכול ליקח תו הוי ידך ויד כ"א שוים ואיך חייב במעשר. ומוכרח בדעת המשנ"ל דהא דהפקר פטור ממעשר אינו משום דכל אדם רשאי לזכות בהם, אלא משום דחל עליהם דין הפקר, ולהכי כל היכא דלא חל דין הפקר והוי בעלים שפיר חייב במעשר, וע"ע באפיקי ים ח"ב סימן כו. וכן נראה דיש נ"מ בהפקיר על תנאי שיקחו, ואם לא יקחו אינו מפקירן, ואז פקע ההפקר למפרע, דיש לדון אם פטור מדין בא הלוי כיון דלא חל הפקר בפועל [ויל"ע היכא דהירק גדל בשביעית ולקטו בשמינית, דנקטו האחרונים הנ"ל דלמפרע בטל ההפקר דשביעית, אמנם הרי בשביעית היה מצב של ידו וידך שוים ויפטר ממעשר, וע"כ דכיון דלמפרע לא הוי חלות הפקר שוב חייב במעשר].
אמנם נראה לגבי הפקר דרבי יוסי דכיון דיכול לחזור בו שוב ל"ה ידך ויד הלוי שוין, וגרע מכל הפקר דהא יכול לחזור בו. וכדברינו מבואר ברא"ש נדרים מד. דלר' יוסי כיון דמן הדין לעולם יכול לחזור חייבת במעשר. וכ"כ במפרש דלעולם כל זמן דלא אתא לידי זוכה לא הוי הפקר גמור וחייב חיוב דתרו"מ וכו'. וכן מבואר בדברי הר"ן דרק משום דחשיב כאחריני דזוכה מהפקר פטור ממעשר, הא לא"ה כיון דהוי בעלים חייב במעשר. והיינו כמש"כ, דכל זמן שאחר לא זכה עדיין הוי בעלים, וההפקר מהני רק להא דכל אדם יכול לזכות. וכן נראה בדברי הנתיבות בסי' רסב סק"ג שהובאו לעיל, שכתב לענין יאוש דהוי בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ולהלן שם כתב דה"נ חייב במעשר, וכהפקר דר' יוסי דחייב במעשר, ומפורש כמש"כ. אלא דמוכרח לומר דהנתיבות ס"ל דגם ביאוש מהני חזרה כמו בהפקר דרבי יוסי, ולהכי חשיב כבעלים גם לחיוב מעשר. אמנם בתרומת הכרי שם כתב לדון אם מהני חזרה מיאוש, והוכיח דל"מ חזרה ולהכי פטור ממעשר, אך דחה דחזינן בהפקר דר"י דפטור ממעשר אף דיכול לחזור בו, והטעם כיון דמ"מ יש לו חלק עמך שהרי רשאי לזכות בהן. ודבריו תמוהין, דהא איתא להדי' בסוגיא דבהפקר דרבי יוסי חייב במעשר בחזר בו, ורק אם זוכה הוא או אחר מתורת הפקר פטור דנתקיים דין ההפקר.
ובירושלמי בנדרים שם איכא פלוגתא בזה אם לר' יוסי איכא חיוב מעשר, עי"ש בה"י [טז, א. ציינו בקר"א לפנינו]: אתא רבי יעקב בר אחא בשם רשב"ל הבקר כרבי יוסי וחייב במעשרות, תמן אמר הבקר כרבי יוסי ואין חייב במעשרות דאמר ר"י וכו' ובא הלוי וכו'. ובק"ע שם כתב דלמ"ד דפטור אע"ג שהבעלים יכולים לחזור בהם, מ"מ כל זמן שלא חזרו יד ישראל ויד הלוי שוין לזכות בו הלכך פטור ממעשרות. ומתבאר דפליגי אמוראי אם תליא בהא דכל אדם יכול לזכות, דזה מחשיבו דיש לו חלק עמך, והמ"ד דחייב טעמו הוא דאף דכ"א יכול לזכות בו, מ"מ כיון דהבעלים יכולים לחזור בהם ואית ליה דין בעלים, תו ל"ה ידך ויד כל אדם שוים, דלזה בעי' דהדבר יהיה הפקר וכמבואר [והרגיש בסברא זו בקהל"י בב"ק בעניינא דיאוש]. וראה עוד בבאר יצחק (יו"ד סימן כג ענף ד) שהעיר דלענין יאוש י"ל דאף דלא נפק מרשות בעלים פטור ממעשר, כיון דהיו יכולים לזכות בו מיאוש והי' שייך לומר אז דיש לו חלק ונחלה, להכי פטור, אבל לענין חיוב בכורה אכתי מיקרי בקרך וכו'. ושוב כתב שם דזה דוחק, דכיון דהבעלים החזיקו בו מקודם דאתי לרשות זוכה, א"כ לא יצא מרשות בעלים עדיין מעולם ומיקרי שפיר אין לו חלק ונחלה עמך. ומבואר דמספ"ל אם לענין פטור הפקר ממעשר הטעם הוא משום דכ"א יכול ליקח, או דבעי' שתהא חלות דין הפקר עלה. וזו הנ"מ ביאוש או בהפקר דר' יוסי, דיש לכ"א היתר זכיה, אבל עדיין הוי בעלים שהרי יכול לחזור בו. ולהמבואר ריהטת הראשונים בסוגין דבהפקר דר' יוסי אם הבעלים חוזר וזוכה חייב במעשרות, ולא נראה דכוונתם היא משום דבטל ההפקר למפרע, אלא דבחוזר בו אמרי' דכיון דהוא נשאר הבעלים להכי חייב במעשרות.
ובחי' רבי שמואל (ב"מ סימן כא סק"ה) כתב דבהפקר דר' יוסי אם אח"כ מירח וזכה בו אחר הוי כמו הפקיר אחר מירוח וחייב במעשרות. ויש לדון דההפקר חל מיד לענין זה דכ"א יכול לזכות וחשיב דההפקר קדם למירוח. ועוד, דאם נימא דהא דהפקר דפטור ממעשרות הוא מחמת הזכות שיש לכל אדם לזכות בו, א"כ בשעת ההפקר דרבי יוסי חל כבר פטור זה ושוב חשיב שקדם ההפקר למירוח. ולדברינו ניחא, דהרי בהפקר דרבי יוסי כיון דיכול לחזור בו עדיין חייב במעשר עד שיזכה בו אחר, ונמצא דההפקר חל רק כשזכה אחר, ושוב חשיב כהפקר אחר מירוח.
♦
הפקר לזמן
בנדרים מד. מבואר דבהפקר לזמן דינו לרבנן כמו לר' יוסי, דהוי בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכ"ה בלשון הר"ן. אכן ריהטת הסוגיא היא דחיוב המעשר בכה"ג הוא מדרבנן. ולכאורה הרי נתבאר דלר' יוסי בכה"ג חייב במעשר מה"ת כיון דהוי בעלים, וא"כ בהפקר לזמן דכתבו הראשונים דלרבנן הוי כמו לר' יוסי, נימא ג"כ הכי דחיובו מה"ת. אכן נראה, ובהקדם עיקר דין הפקר לזמן, דצ"ב איך שייך להפקיע בעלותו על הזמן, ואיך חוזר להיות מעצמו לבעלים. וברא"ש לפנינו מפורש דאם קדם אחר וזכה הוי שלו לעולם, וצ"ע דהא הוי מעיקרא הפקר לזמן. ועי' ברע"א בשו"ת קמא סימן קמה, וברש"ש ובשע"י שם.ועי' בטור או"ח סי' רמו דמי שהיתה בהמתו אצל הגוי ונתעכב אצלו בשבת דצריך להפקירה כדי להפקיע איסור שביתת בהמה. וכתב הר"פ דיפרש בשעת ההפקר שאינו מפקירה אלא ביום השבת או כל זמן שעושה מלאכה ביום השבת כדי שלא יזכה בו אחר ואע"פ שאינו מפקירה לגמרי הוי הפקר וכו'. והב"י כתב דמקורו מסוגין דמהני הפקר לזמן. וברע"א שם הקשה דממנ"פ איך יכול להפקיר לזמן, ואם הוי כמו תנאי דאם יזכה אחר בתוך הזמן יהי' הפקר ואם לא יזכה ל"ה הפקר כלל, א"כ איך מהני להפקיע מהך איסורא הא למפרע בטל ההפקר וכו'. עכ"פ מבואר ברע"א דהוי בגדר תנאי, ומש"ה בזכה אחר הוי לדידיה לעולם. וע"ע במחנה אפרים בהל' זכיה מהפקר סי' ב שהקשה דהראשונים בסוגין כתבו דבמפקיר לזמן הוי לרבנן כמו הפקר דר' יוסי, דהוי בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וא"כ איך נפטר מאיסור דשביתת בהמתו. וע"ע בקר"א לפנינו שעמד בזה.
אכן נראה דברא"ש בסוגין הדגיש בדין הפקר לזמן לרבנן דלא שכיח, ומודו רבנן בהא שלא גמר בדעתו שיהא הפקר עד שיזכה בו אדם וכו'. וביאור הדברים הוא דבהפקר לזמן, הגם דבדינא הוי כעין הפקר דר' יוסי, מ"מ חלוקים הם ביסוד דינם, דלר' יוסי הוי בעלים והוי רק היתר זכיה לאחרים, וזהו מהותו של דין הפקר לר' יוסי, ויכול לחזור מההפקר, ומש"ה חייב במעשר מה"ת, דהוי בעלים וכדפי'. אולם לרבנן מהותו של הפקר הוא לא רק היתר זכיה לאחרים אלא דאינו בעלים כלל, וליכא תרי פרשיות של דיני הפקר אליבא דרבנן, אלא דבהפקר לזמן, כשם דהוי רק תנאי דיהי' לזמן וכדברי הרע"א, ה"נ הוי כעין שיור של המפקיר דיהא כדין בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ומסתבר דאין המפקיר יכול לחזור בו. ולפ"ז הזוכה מיקרי דזוכה מהפקר, ומש"ה פטור מה"ת במעשרות, דמיקרי דזוכה מהפקר.
ובזה ניחא הא דהרמב"ם והטוש"ע לא הביאו את הדין דבהפקר לזמן יהא אסור במודר הנאה, כיון דאמרי' בסוגין דבהפקר לזמן הוי לרבנן כדין הפקר דר' יוסי, וא"כ הי' צריך להיות דבמודר הנאה אסור, כמו בהפקר דר' יוסי. ומצאתי בערוך השולחן (חו"מ סימן רעג ס"ט) שכתב דלגבי מודר הנאה יהיה אסור בהפקר לזמן, כמו דלר' יוסי אסור, אך צ"ע על הא דהרמב"ם והטוש"ע לא הביאו את הדין דבהפקר לזמן יהא אסור במודר הנאה. ולפי דברינו נראה לחדש דלענין מודר הנאה יהא מותר לרבנן גם במפקיר לזמן. הגם דלר' יוסי אמרי' דאסור, דחשיב דנהנה מהמדיר, אבל לרבנן מיקרי דהוא זוכה מהפקר, ושפיר ל"ה הנאה מהמדיר, וכדפי'.
ולפ"ז נראה דלענין מפקיר בהמתו לשבת, שפיר מהני, דכיון דאיכא חלות הפקר והרשאת רשות מהני להפקיע איסור שביתת בהמתו, דבזה דאיכא היתר השתמשות לכל אדם שפיר ל"ח בהמתו לחובת שביתה בשבת, דהגוי משתמש בבהמה מכח חלות הפקר ולהכי מהני. אולם בהפקר דר' יוסי, דהוי בעלים עד זכיית אחר, יש לדון אם יהני לענין הפקעת איסור שביתת בהמתו. מי נימא דכיון דכ"א יכול לזכות תו ל"ה בהמתו לענין שביתה, כיון דכ"א יכול להשתמש בבהמתו, או דלמא דכיון דהוי בעלים על גוף הבהמה עדיין מיקרי בהמתו לחובת שביתה, דההשתמשות בבהמה היא מכח הבעלים. ובמחנ"א הנ"ל משמע דבהפקר לר' יוסי יהא אסור מדין שביתת בהמתו. ועי' בחזו"א בהל' כתובות (סי' עד סי"ז) שדן אם קנין פירות יהני להפקיע איסור שביתת בהמתו. ובס' הערות להגריש"א זצ"ל (בשבת יח) נקט דבהפקר דר' יוסי חשיב הפקר לענין שביתת בהמתו, ומדמה ליה לדברי הרשב"א שבת שם גבי שביתת כלים, דהוי מדין הפקר ב"ד וסגי בהפקר בפחות בפני שלשה, וה"נ לענין שביתת בהמתו, עי"ש.
והרמ"א באו"ח סי' רמו ס"ג כתב דאפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כוונתו רק להפקיע מעליו איסור שבת. ובמג"א (סקי"א) כתב דאפי' בשבת אין אדם יכול לזכות בו ומ"מ אינו עובר כיון שהפקירה וכו'. ועי' פרמ"ג שם ובשער הציון שם (סק"כ). ונראה דס"ל דהפקר לזמן הוי רק הפקר על התשמישים ומש"ה אחר אינו יכול לזכות בה, ומ"מ מהני לדין שביתת בהמה כיון דתשמישי הבהמה מסורים לכ"א. ומעתה י"ל דלהכי גם בהפקר דר' יוסי יהני להפקיע מיניה איסור שביתת בהמתו. וראה עוד מש"נ בענינים אלו בספרי משא יד ח"א בפ' בהר, ובח"ג בפ' ראה, ובח"ד בפ' בהר.
♦
שמיטת כספים אם משמט חוב של פדיון הבן
הרע"א בשו"ע יו"ד סימן שה סעיף ו ציין לס' קול אליהו סימן כה בנידון אם הביא משכון על חוב הפדיון אם יוצא ידי המצוה[2], ובתו"ד שם הביא המחבר תשובה מבן המחבר שכתב חידוש דשמיטה משמטת חוב פדיה"ב, עי"ש עמוד קנח מדפי הספר. והוא סובר שם דכל חוב נשמט זולת חוב של מעשה ב"ד. וצ"ב, דפדיון הבן הוי חוב מחמת המצוה ול"ה הלוואה וגם ליכא לא יגוש, דהוי מת"כ ואין לו תובעין, זולת במכירי כהונה. שו"ר בדרך אמונה בהל' בכורים פי"א ה"א עמוד עח שהביא בבה"ל את תשובה הנ"ל, ובציון ההלכה אות יא הקשה דהא ל"ש לא יגוש, עי"ש.עוד יל"ע מהגמ' בקדושין כט: הוא לפדות ובנו לפדות דדנה הגמ' מי קודם, והרי עברו על האב כמה שמיטות, ושוב נשמט ממנו החוב דפדיון. ודוחק לומר דעשו פרוזבול, כיון דלא שייך במת"כ פרוזבול, דהרי הוי ממון שאין לו תובעין כדאי' בחולין קל:. ובהמשך התשובה שם מתייחס בן המחבר לזה, וכותב דכיון דאי מיכנפי להו ואתו כולהו כהני צריך הוא לברר לו כהן וליתנו לו, הילכך ניתנו ליתבע וקרינן בהו לא יגוש.
ויש לדון דאיירי בגוונא של התשובה שם שנתן לכהן משכון ולכן אינו נשמט, כמו שכתב שם. ועוד י"ל דהחוב עליו לפדות את עצמו חל רק כשנעשה בן י"ג ונתחייב במצוות, ואם חלה שמיטה כשהיה בן י"ב נמצא דהשמיטה הבאה תהא רק כשיהא בן י"ט, ואם הוליד בינתיים בזה ספק הגמ' [ותלוי בגדר חיוב אב לפדות את בנו ובחיובו לפדות את עצמו אם הם ב' חיובים או לא וכו']. ואכתי צריך להתבונן לתוס' בקדושין שם, דמיירי באפותיקי ובזה שביעית אינה משמטת דהוי כשל המלוה. עוד י"ל דהגמ' בקדושין מיירי בחו"ל, דלהרבה ראשונים ליכא שמיטת כספים בחו"ל.
ומ"מ נראה לי ברור דאפי' אם שמיטה משמטת את חוב פדיון הבן, אבל כיון דהוא בכור בעי הפרשת ה' סלעים, כמו שהארכתי בהערותי על הש"מ בכורות הוצאת מוה"ק בדף מט, דאיכא דין הפרשה ונתינה בפדיון בכור עי"ש.
♦ ♦ ♦