מח"ס משפטיך ליעקב י"א חלקים
אם חייב בד' דברים בדיני שמים
נשאלתי בענין במי שהזיק את חבירו והדביקו בקורונה, דחובל בגרמא, אם חייב בכל החמשה דברים לצאת ידי שמים.ושורש הנידון במי שחבל את חבירו בגרמא, שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אם חייב רק בתשלומי נזק בדיני שמים, או שחייב לשלם גם ארבעה דברים שהחובל בחבירו חייב.
♦
א. גדר החיוב בדיני שמים
אפשר להסביר את החיוב בדיני שמים בב' אופנים: שהוא חיוב גמור, רק בי"ד של מטה אין להם סמכות לחייב את המזיק בגרמא. וכמו במזיק בדבר שאין בו חסרון כיס או אינו מצוי, אין בי"ד שאינם מומחים יכולים לדונו, כדאיתא בב"ק פד, ב ובריש שו"ע חו"מ. וכמו שמצאנו לענין חיוב ריבית דרבנן, שאינה יוצאה בדיינים (ב"מ סא, ב ושו"ע קסא, ב), ובראשונים שם שאם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר. והיינו, שאין בי"ד של מטה יכולים לדונו ולכופו. ואם הוא חיוב גמור שבי"ד אין בידם לחייבו ולדונו, חייב בדיני שמים כל מה שהיה חייב בדיני אדם. או שנאמר שהחיוב הוא בתורת פיוס וכפרה, שיתכפר לו בדיני שמים, דמעיקר הדין אין חיוב כלל, רק כדי שלא ידונו אותו בשמים כמזיק וחובל בחבירו, צריך לפייסו ולשלם בדיני שמים. ואין להביא ראיה מהא דבאינו מצוי או אין בו חסרון כיס מנדים עד שמפייס לנחבל ולניזק, שכך הוא מנהג שתי ישיבות לענין זה, שמנדין עד שיפייס הניזק או הנחבל, עיין רא"ש ב"ק ח, ב-ג. ומשמע שהוא רק פיוס ולא חיוב מדינא, דשם בי"ד של מטה שאין בידם לכוף ולדון, מנדים עד שיפייס, אבל חיוב גמור יש שם. ולכאורה אינו דומה לקנס שכתבו בתש' הגאונים שמנדים עד דמפייס, דבקנס לכאורה אין כלל חיוב מדינא, ואין לדמות ההלכות להדדי. ומ"מ בחיוב בדיני שמים, אם הוא חיוב שאין ביד בי"ד לדונו ולכופו, חייב לשלם מה שהיה חייב בדיני אדם מדיני שמים, אם רוצה לצאת ידי שמים. משא"כ אם נאמר שהוא רק בגדר חיוב לפייס הניזק, א"כ כל מה שיפייס הניזק מהני, וחייב לשלם נזקו עד שיפייס הניזק, ואינו חייב בכל ד' דברים שבדיני אדם, דלכאורה לפייסו ולכפרה סגי במה שמשלם הנזק [והא דחיוב דיני שמים שהוא בהתאם לדין תורה, כן נראה לכאורה מדברי רש"י ב"מ פו, א, על הא דאיתא שם; קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור. ספק - הקדוש ברוך הוא אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא. ופרש"י – טהור, לפי מה שכתוב בתורה].ולשון הירושלמי (ב"ק ו, א) משמע לכאורה שהוא ענין של כפרה, דבניגוד ללשון הבבלי דחייב בדיני שמים, לשון הירושלמי: תני ר' יהושע אומר, ארבעה אין חייבין לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין להן עד שישלמו. ולכאורה אם הוא ענין של מחילה בשמים, תלוי בפיוס הניזק והנחבל, ובפשטות י"ל דאם ישלם נזקו, ימחלו לו מן השמים, כיון שאינו אותו גדר חיוב אלא למחול לו עוון הנזק. וכן משמע מדברי רש"י (גיטין נג, א) שפירש חיוב בדיני שמים, שאם אינו משלם, יש פורענות למזיק: "וחייב בדיני שמים, פורענות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד את ישראל". ולכאורה הוא ענין של כפרה, דאינו כחיוב שחייב בבי"ד של מטה, אלא כיון שעוון הוא בידו, עליו לכפר ע"י תשלומין, וככל שמשלם מה שהזיק או חבל, נפטר בדיני שמים, אף שלא שילם ארבעה דברים, דלכאורה אינו חיוב מדינא אלא למנוע עונש משמים. וכן נמצא בפירוש ר"ח בן שמואל (קדושין כה, א): "וחייב בדיני שמים. פירוש והקב"ה נפרע ממנו על שהבעית חבירו". הרי שהוא גדר של מניעת פורענות. ועיין להלן בדברי הגרב"ב.
וידועים דברי המאירי בריש הכונס (נו, א) שמי שהזיק בגרמא, נפסל לעדות מפני שיש חיוב גמור להשיב מה שהזיק בגרמא, ותורת גזילה עליו, וז"ל: "כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בדיני שמים, פירושו שהוא חייב בו בהשבון, הא לענין איסור, אף מה שהוא פטור בו, מדיני שמים איסור מיהא יש בו, אלא שלענין השבון נאמרה. ומכאן כתבו גדולי הדורות, שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים, פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין, שמאחר שהוא חייב להשיב, תורת גזלה חלה עליו עד שישיב". ולכאורה פירושם של דברים, שאף בפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, היינו שיש חיוב, רק בי"ד של מטה אינו יכול לדון ולכוף ולחייב לשלם, ולכן החיוב הגמור הוא בבי"ד של מעלה, וכיון שהוא חיוב ורק בי"ד לא כופין. יש בזה נפק"מ לענין פסול לעדות, דמזיק פסול לעדות, והמזיק בגרמא הוא מזיק שבי"ד של מטה אינם יכולים לחייבו. ונפק"מ, דכשם שהיה חייב בבי"ד של מטה אם יכלו לחייב, כן הוא החיוב של שמים, וחייב לכאורה בכל החמשה דברים. ופשטות דברי הש"ך לב, ב: "ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם לו הזיקו" נוטים לדברי המאירי, שהוא חיוב גמור לשלם ההיזק בדיני שמים.
ובמהרי"ל (בתש' החדשות סי' קלו) כתב דגדר החיוב מדיני שמים היינו שמחייבים אותו לשלם לפנים משורת הדין: "אבל אם בא ראובן לצאת ידי שמים חייב לשלם, כיון שיודע שהיה בידו ואינו יודע אם החזיר, ואף על גב דאין תובעו, אינו יוצא ידי שמים עד שישלם, הכי מוכח פרק המפקיד. וכתב רבינו שמחה, כל דבר שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים הוי לפני משורת הדין, דילפינן מאשר יעשון. וכתב ראב"ן דטפי כופין לעשות לפנים משורת הדין בדאיפשר ליה". ולכאורה אם אינו חיוב מהדין, לא חייב לשלם ד דברים אלא רק מה שהחסיר לניזק ולנחבל, ולא צער ובושת וכיוצ"ב (ולענין שבת יתבאר להלן, דאם הזיקו בשבת, היינו הנזק). אך המעיין יראה שאינו ראיה לדינא דגרמא. דהנה דברי מהרי"ל מתיחסים להא דאיתא בגמ' ב"ק קיח,א: איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, חייב בבא לצאת ידי שמים. ולשון הש"ס שונה מדין גרמא בהכונס, דבגרמא נאמר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובמנה לי בידך וכו', דחייב בבא לצאת ידי שמים, ומשמע שאינו חיוב אלא לפנים משורת הדין או ממנהג חסידות. ולפי מה שפירש מהרי"ל, שכאשר בא לצאת ידי שמים, הרי החיוב הוא בדיני אדם, מדין כופין על לפנים משורת הדין. ועיין להלן בהסבר הגרש"ש.
ומעין זה נמצא בתש' הגרע"א (קמא סי' קא) לענין כיעור באשת איש, דמשמעות דברי הפוסקים שאין איסור להיות נשוי למי שעשתה מעשה כיעור רק מצוה לגרשה: "ואין מורין לו איסור רק שמהראוי לבעל נפש לעשות כן, וכההיא דאיני יודע אם נתחייבתי, דמשמע לא דהב"ד אומרים דחייב אתה, אלא שאנחנו לא נרד לנכסיו, אלא דמורין לו דפטור אתה, רק כדי לצאת ידי שמים טוב לך לשלם". והוא מעין לפנים משורת הדין וכיוצ"ב, ואינו כחייב לצאת ידי שמים בגרמא שהוא יתכן וחיוב או ככפרה, ודרגת החיוב שונה. ודבר זה מבואר לכאורה להדיא בש"ך פח, לו, בחילוק בין בא לצאת ידי שמים בברי ושמא, לבין טענו חיטים והשיב שאינו יודע אם חיטים אם שעורים, דבברי ושמא אינו אלא משום מידת חסידות: "אבל הך לצאת ידי שמים דלעיל סימן עה הוא מידת חסידות".
והגרש"ש בשערי יושר ה, טז כתב בביאור הדין של חייב בבא לצאת ידי שמים, דכל כח הטוען שמא הוא מחמת היותו מוחזק, והיותו מוחזק מטיל את חובת הראיה על שכנגדו, אולם אם המוחזק רוצה לדון לאמיתה של תורה מבלי להיות מוחזק, ורוצה לצאת ידי שמים, והיינו לאמיתו של הדין מבלי להיות מוחזק, חייב אף בדיני אדם בבא לצאת ידי שמים. הגרש"ש הקשה, דהיה ראוי לומר חייב לצאת ידי שמים או חייב בדיני שמים כמו בדין גרמא, דלשון חייב בבא לצאת ידי שמים אינו מובן, דמשמע דאם הוא רוצה לצאת ידי שמים אז חייב בדין. וכתב לבאר: "ולפי"ז נראה לי דבאינו יודע אם נתחייבתי והתובע טוען טענת ברי, דקיי"ל דפטור, משום דחזקת ממון עדיפא, הא בלא"ה לכו"ע ברי ושמא ברי עדיף, ומשו"ה אם רוצה לצאת ידי שמים, היינו שלא על פי משפט הדיינים, דלדין שמים חזקת ממון אינה מועלת, כיון דאינה מכרעת כלום, ומשו"ה בנוגע לענין לצאת ידי שמים דלא מהני חזקת ממון, לעולם ברי ושמא ברי עדיף, וכשרוצה לצאת ידי שמים ולשלם להתובע ולא להשתמש בכח חזקת ממון דידיה, והרי אז מחויב גם בדיני אדם, דחזקת ממון אלימא רק היכא שבעליו מתאמצים להחזיק החפץ ע"י חזקה זו, אבל אם מתרצים להוציא החפץ מרשותם ליכא חזקה כלל, ובלא חזקת ממון הרי ברי ושמא ברי עדיף גם בדיני אדם. ומדויק היטב הלשון שאמרו בגמרא דאם בא לצאת ידי שמים אז הוא חייב לשלם גם בדיני אדם, וכן הוא באינו יודע אם פרעתיך כששניהם טוענים שמא, דאם בא לצאת ידי שמים אז חייב מדינא לשלם, דהיכא שהחוב ברור והפרעון ספק איכא חזקת חיוב, שחזקה זו היא חזקה קמייתא כעין חזקה דעלמא, אלא דאינה מועלת לחייב ע"י בבית דין, דחזקת ממון עדיפא, אבל בדיני שמים לא מהני חזקת ממון כלום. ומשו"ה אם רצה לצאת ידי שמים ולשלם, אז חייב גם בדיני אדם, דהיכא דליכא חזקת ממון גם חזקה דעלמא מהני לענין ממון".
ובזה חולק הגרש"ש על הש"ך הסובר שהחיוב ממידת חסידות. ונפק"מ, שאם המלוה חייב לאחרים, והם באים ללוה הרוצה לצאת ידי שמים ולגבות ממנו מכח שעבודא דר"נ, דאם החיוב רק ממידת חסידות, אין שעבודא דר"נ. אולם אם הוא חיוב מדינא כשרוצה לצאת ידי שמים, יכול מלוה של המלוה לגבות מהלוה מכח שעבודא דר"נ. וזה מדייק הגרש"ש בדברי הגמ' דחייב, והיינו בדיני אדם, בבא לצאת ידי שמים, דכשבא לצאת ידי שמים ומעצמו רוצה לצאת ידי שמים, חיובו הוא בדיני אדם.
ולעיל הובאו דברי הראשונים שחיוב בידי שמים הוא ענין של עונש ופורענות. ובפשטות הוסבר לעיל שהכוונה שע"מ למנוע ממנו פורענות, ישלם ויפצה את הניזק או הנחבל. אולם אפשר גם לפרש את הדברים באופן אחר, דהחיוב בידי שמים אין הכוונה כלל לחיוב ממוני שחייב המזיק לניזק, אלא הכוונה שעשה בכך איסור ויענש בידי שמים, וכמובן אם ירצה לפייס הניזק שימחל לו, ודאי לא יעשה איסור ולא יענש, אך אין החיוב בידי שמים שאמרה הגמ' כדי לחייבו ממון, אלא לומר שיש עליו איסור וממילא עונש. דלא תימה שמי שהזיק בגרמא לא עשה כל איסור, קמ"ל שעשה איסור ויענש כמי שעושה איסור, הגם שבי"ד של מטה אין מחייבים אותו. ממילא י"ל דאף למאירי דינו כרשע שעשה איסור, ומה שנפסל לעדות שהוא חיוב גמור, אפ"ל שהוא איסור גמור, ולכן דינו כרשע שפסול לעדות. ודבר זה עלה לי מלימוד דברי הגרב"ב (ברכת שמואל ב"ק ב, א). הגרב"ב מסביר דטמון באש הוא כמו מזיק בגרמא. אין חיוב תשלומין, אבל יש איסור, ומי שמזיק בטמון או בגרמא הוא רשע ועושה איסור ויענש בידי שמים. והגרב"ב לא הזכיר את חיוב התשלומין בידי שמים כנ"ל, אלא שהוא רק איסור. (וכנ"ל, שאם יפצה את הניזק שימחל לו, פשיטא דבכה"ג אינו רשע ולא יענש). וז"ל הגרב"ב: "... דמה שפטרה התורה אש על הטמון הוא רק מדין חיוב תשלומין, אבל מ"מ בדיני שמים חייב, דכמו דחזינן בדין אדם המזיק, דאף באופן דליכא חיוב תשלומין, מ"מ איסורא הוי, כגון בגרמא בנזיקין דפטור הוא אבל אסור. ומשום דמזיק דאדם דנלמד מקרא דמכה בהמה ישלמנה, לא רק לענין חיוב ממון נאמר, אלא דנאמר הקרא גם לענין שנעשה מזיק ונענש בדיני שמים, דהפרשה דאדם המזיק נאמרה גם לענין איסור ועונש בידי שמים, ולענין חיוב תשלומין הוא דלא נישלם דין המזיק כל זמן דליכא מזיק בידיים, אבל לענין רשע ועונש בידי שמים זהו גם היכא דליכא הלכות מעשה בידיים. ונראה דגם נזקין דממונו דבשאר אבות נזיקין, ג"כ לא רק לענין חיוב בידי אדם נאמרה הפרשה דממונו דחייב בתשלומין ע"י דשמירתן עליך, אלא גם דיש בכלל הפרשה דע"י מעשה ממונו דשמירתן עליו, חשיב גם מזיק ונענש בידי שמים ... ובהציעי דברי לפני מו"ר זיע"א, אמר שהוא אומר דדין ולא ישמרנו הוי איסורא. ביאור הדברים. דלא נאמר דוקא לענין חיוב ממון אלא גם לענין שיחשב מזיק ורשע כלפי שמיא. והביא ראיה לזה מדין חיוב כופר, דהרי הוא ג"כ חיוב דולא ישמרנו, והוא נאמר לענין עונש בידי שמים, דנענש על רציחת שורו, דהא כופרא כפרה. והכי נמי דין דולא ישמרנו דנזיקין ג"כ נאמר לענין עונש בידי שמים. הרי כדברינו, דגם הולא ישמרנו ג"כ נאמר לענין עונש בידי שמים, וע"כ אף דפטור אטמון, מ"מ אסור ונענש בידי שמים".
ועיי"ש בברכת שמואל, דבשן ורגל ברשות הרבים, נתמעט מדין ממונו המזיק לגמרי ואינו בכלל שמירתן עליך, משא"כ כלים בבור וטמון באש המיעוט הוא רק לענין חיוב תשלומין ולא לענין האיסור. ומ"מ אפשר דכל החיוב בדיני שמים היינו שעשה איסור, שגם גרמא בנזיקין שהתמעט מחיוב תשלומין, מ"מ עבר על איסור של אדם המזיק והרי הוא רשע. אך אין באיסור שעבר ובהיותו רשע כל חיוב תשלומין, וא"כ כל מה שחייב לשלם הוא כשרוצה שהניזק ימחול לו, ואינו שייך כלל לחיובי תשלומין שחייבה התורה באדם או בממונו המזיק. וזה היסוד של הגר"ח, דכל מה שפטרה התורה הוא מחיוב תשלומין ולא מאיסור מזיק. ולכן דיני שמים הכוונה לאיסור שעשה ולא לחיוב תשלומין שקיים בדיני שמים. וממילא גם לפי המאירי שהוא רשע, שיש כאן חיוב גמור, י"ל שיש בזה איסור גמור ועונש, ולא פליגי הראשונים אהדדי לענין זה. דלכ"ע אינו חייב בתשלומין בדיני שמים, ורק כשרוצה למנוע מעצמו את העונש, עליו לשלם לניזק כדי שימחול לו על שהזיק לו. ולפ"ז גם לפי המאירי י"ל שהוא איסור גמור להזיק, וכיון שהוא רשע, פסול לעדות. אבל אין בדבריו דבר לענין עצם חיוב התשלומין. ונפק"מ, שאם ישלם לניזק באופן שימחל לו, בין מעט בין הרבה, הרי נפטר מעונש לאחר שמחל לו הניזק, אבל אינו שייך כלל לפרשת התשלומין של התורה. אמנם ממש"כ המאירי שגזילה היא בידו, נראה יותר דיש עליו חיוב ממון כדין השבת גזילה, רק שחיוב זה אינו יוצא בבי"ד של מטה אלא בבי"ד של מעלה. ועדיין י"ל דהפירוש במאירי שגזילה היא בידו, דכיון שעבר על איסור מזיק, הרי הוא כעובר על איסור גזילה לענין פסול עדות, אך לא מחמת חיוב הממון אלא מחמת האיסור.
לאחר זמן ראיתי בחזו"א (ב"ק ה, ד) שכתב להדיא שהוא חיוב תשלומים בידי שמים. החזו"א מתייחס לחיוב בדיני שמים שבגרמא: "והאי חייב בדיני שמים אינו ר"ל דאסור לעשות כן והעושה כן עבירה היא בידו, וכדמשמע לכאורה מלש' רש"י גיטין נג,א, אלא ר"ל דאינו יוצא ידי שמים עד שישלם, כדאיתא בירושלמי בפירקין". ועיין לעיל דלשיטת הירושלמי, דאין השמים מוחלין להן עד שישלמו. והנפק"מ בין מש"כ הגר"ח והגרב"ב לחזו"א, דלגר"ח והגרב"ב התשלומין אינן בכלל החיוב, ולא נזכרו כלל לענין זה, רק האיסור הוא בכלל, ואם המזיק רוצה ישלם מרצונו. ולחזו"א, ומקורו מהירושלמי, התשלומין הם חלק מהדין של החיוב והאיסור בדיני שמים למי שמזיק בגרמא, שאינו נמחל עד שישלם.
ובדרך זו היה נראה לי לבאר מה שנחלקו האחרונים, במי שפרע לחבירו בסתמא בחיוב לצאת ידי שמים, ואילו היה יודע דפטור מדיני אדם לא היה פורע לו, אם חייב הניזק להחזיר למזיק, דנחלקו בזה הבית יעקב וקצוה"ח, עיין קצוה"ח עה, ד שדן שם לענין מחילה בטעות. ולענ"ד היה נראה, דאם החיוב בדיני שמים הוא גם חיוב תשלומין שבי"ד של מטה אינם יכולים לחייבו, או אפי' לפי הירושלמי דאין מוחלין עד שישלם, דחלק מהחיוב הוא חיוב תשלומין, בשעה ששילם הרי מילא את חיובו, ואינו יכול לתבוע מהניזק שיחזיר לו, דיש עליו חיוב אלא דאינו יוצא בדיינין. אולם למש"כ לעיל בהבנת דברי הגר"ח והגרב"ב דאין חיוב תשלומין, דחיוב בדיני שמים הוא רק ביחס לאיסור שעשה והיותו רשע, ואין חיוב תשלומין בכלל, הרי מה שפרע הוא חיוב בטעות ממש, ואף שרוצה שימחול לו וניחא ליה שימחול לו, לא היה משלם את כל התשלומין אלא לפי מידה שימחל לו, שפרע על דעת חיוב תשלומין, ואין עליו כל חיוב תשלומין, וע"כ לשיטה זו חייב להחזיר, וכמש"כ הבית יעקב שהביא קצוה"ח. כמו כן, לענין אם מהני תפיסה בחיוב לצאת ידי שמים (עיין להלן), אם אין כאן חיוב ממוני, פשיטא שלא תועיל תפיסה. ורק אם נאמר שיש חיוב ממוני בידי שמים, יש מקום לומר שתועיל תפיסה (עיין ש"ך כח, ב מדברי היש"ש דלהלן ב"ק ו, ו, תומים כח, ד, ובקצוה"ח שם ס"ק א, נתיבות ס"ק ב, ופת"ש ס"ק ו).
וביש"ש (ב"ק ו, ו) נראה שאינו חיוב ממוני אלא הואיל ועשה איסור, חייב לפייס את חבירו. היש"ש כתב דלא מהני תפיסה, ואינו דומה לקים ליה בדרבה מיניה, דבקים ליה בדרבה מיניה יש חיוב רק לא מחייבים אותו בפועל, משא"כ בחיוב בדיני שמים אין בו חיוב מדינא: "אבל היכא שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים. אם כן פשיטא דאי תפס מפקינן מיניה". וא"כ אף אם נאמר שיש חיוב ממוני רק אינו בדיני אדם, ס"ל ליש"ש לחלק בין קים ליה בדרבה מיניה לחיוב בדיני שמים. לכן אין ראיה שסובר שאין חיוב ממוני או שיש חיוב ממוני, דאפשר לומר לכאן ולכאן. אולם מהמשך דבריו נראה שאין כאן חיוב ממוני, ממה שהביא היש"ש מהצפנת פענח (שסידר ראב"ן, הובא גם בתש' מהר"מ מינץ סי' קא). בתחילה הביא היש"ש מצאתי כתוב שבי"ד כופין בדברים את החייב בדיני שמים. וכתב דלישנא דחייב בדיני שמים משמע שאין בו חיוב בדיני אדם. והביא מהצ"פ: "וכן מצאתי בצפנת פענח, וז"ל, כל מקום שאמרו חייב בדיני שמים, אם בא צריכין להודיעו, אין אנו יכולין לחייב אותך אבל צריך אתה לצאת ידי שמים, כי דינך מסור לו כדי שיתן אל לבו וירצה את חבירו, ויצא ידי שמים". ומשמע שאין חיוב ממון אלא חיוב לרצות את חבירו.
גם מתש' מהר"מ מינץ (סי' קא) נראה שאינו בגדר חיוב ממוני אלא חיוב לפייס הניזק כדי להסיר מעליו עונש ועוון שיש לו על האיסור שעבר, שימחל לו הניזק ובכך יסיר מעמו עונש בידי שמים, וז"ל: "מסקנא דמילתא, האי דינא דחייב בדיני שמים, וכן דינא, דצריך להודיעו בנחת לאותו גברא דרך תוכחה ומוסר ועיצה טובה בינו ולבינו, איך שרוצה לפסוק וזה היה לו ביוש גדול ברבים, אולי יקבל ליכנס בפשרה לפי ראות הענין, ואם יקבל מוטב. ואם לאו, אז יאמר הרב הפסק לשני בעלי דינים, איך שרוצים לפסוק להכריז עליו בבית הכנסת ע"י ש"צ בלשון זה; שמעוני רבותי האי גברא פלוני חייב בדיני שמים מחמת שגרם היזק והפסיד ממונא לפלוני, לכן צריך פלוני שיסיר מעליו האי חיובה ועונש מדיני שמים, וירצה פלוני מחמת שגרם לו ההיזק ע"פ הרב פלוני שהיה דיין ע"ז, אך אין הרב יכול לכופו בע"כ שישלם לו היזקו, עכ"ל הכרזה". והיינו שהחיוב הוא כדי לפייס חבירו, שבכך יסיר ממנו חרון אף וכעס שבשמים על שעבר איסור.
לפ"ז נראה דאם חיוב לצאת ידי שמים אינו חיוב ממוני, ודאי דאין מקום לחייבו בד' דברים, אלא צריך לפייס הנחבל שימחל לו, להסיר ממנו עוון שמים. ואף אם נאמר שיש חיוב ממוני, נראה יותר שהכוונה שיש חיוב לשלם ממון לפייס הנחבל והניזק.
♦
ב. ד' דברים בגרמי
ויש להוסיף דבגרמא פטור מד' דברים בדיני שמים, ממה שבגרמי אינו חייב אלא בנזק, ואף לשיטות שחייב בגרמי בד' דברים, י"ל כנ"ל. דהנה הרמ"ה, הביאו הטור חו"מ סי' שח, לענין מי שמעמיס על פועל, וחבל בו עקב העמסת יתר: "ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד, אבל ארבעה דברים לא מיחייב אלא היכא דאזקיה בידים". ובשו"ע חו"מ שח, ז פסק: "הכתף שהוסיף על משאו קב אחד והוזק במשא זה, חייב בנזקיו, שאע"פ שהוא בן דעת והרי הוא מרגיש בכובד המשא, יעלה על לבו שמא מחמת חוליו הוא זה הכובד". ובקצוה"ח שם ס"ק ב כתב שהוא מטעם דדינא דגרמי אינו חייב בד' דברים: "והיינו משום דכיון דזה אינו נזק בידים אלא משום דינא דגרמי, ולא מיחייב בדינא דגרמי אלא בנזק ולא בד' דברים, אבל בחבסו לאלתר ורבץ תחת משאו בד' דברים נמי מיחייב". ובנתיבות שם ס"ק ג הקשה על קצוה"ח, דבחבסו לאלתר אינו אלא גרמא שפטור מד' דברים (והיינו י"ל, בדיני אדם), דחיוב הנזק בחבסו לאלתר הוא מחמת ממונו המזיק, והאדם המזיק כאן אינו אלא גרמא, וממילא אין בכלל חיוב על אדם המזיק אלא על ממונו המזיק.וביאור מצאתי באבני נזר (או"ח סי' שכח) שכמו שבנזקי ממונו אין חיוב בד' דברים, כך גם בגרמי אין חיוב בד' דברים, דכל חיוב ד' דברים התייחד לאדם המזיק בידיים: "ונראה הטעם דגרמי ילפינן מנזקי בהמתו, שחייבתו תורה משום שמחויב לשמור בהמתו, ומכח מניעת השמירה יצאה והזיקה. הרי שחייבתו תורה משום גרמי. וכמו שנזקי בהמתו פטור מארבעה דברים, כמו כן גרמי. ופושע דחייב מטעם מזיק, היינו גם כן כמו נזקי בהמתו שמחייב על שלא שמר". וא"כ אין בכלל מקום לחייב בדיני שמים בגרמא בד' דברים, שגם אם היה חייב בדיני אדם, לא היה חייב לשלם ד' דברים, וכל שכן שכל החיוב הוא רק בדיני שמים. והגר"ש רוזובסקי (חדושי ר' שמואל, ב"ק יט, ז) כתב דחיוב ד דברים הנלמד מפרשה דכי יתן איש מום בעמיתו, מיירי במזיק בידיים ולא בגרמי, וחיוב גרמי נלמד ממקום אחר, ממכה בהמה ישלמנה, ולכן אין לרמ"ה מקום לחייב מזיק בגרמי בד' דברים, כיון דפרשת כי יתן איש מום בעמיתו, לא נאמרה בד' דברים: "עוד י"ל בביאור שיטת הרמ"ה, דס"ל דכיון דגרמי הרי לא הוי מזיק בידים ממש אלא שיש דין מעשה דגרמי דאית ביה נמי חיובא דאדם המזיק, א"כ י"ל דמה דנתחדש דגרמי חייב הוא רק בדינא דמכה נפשה בהמה ישלמנה, וגם מעשה דגרמי הוי בכלל האי פרשתא, אבל בפרשה דאיש כי יתן מום בעמיתו, דחיובי חבלה התם כתיבן, בזה לא נתחדש כלל חיוב בגרמי, ובעינן דוקא שהחבלה תהיה בגופו ממש, דרק בזה נתחדש הפרשה דחבלה, וכמו שמצאנו שכתבו הראשונים דבחיובא דרציחה לא נתחדש דינא דגרמי, ס"ל להרמ"ה דגם חיובי חבלה לא נתחדש בגרמי. ומהאי טעמא ס"ל דבגרמי אינו מתחייב בארבעה דברים, אבל בנזק שפיר מתחייב, דלחיוב נזק אין צריך לחידושא דחבלה, דמזיק אדם לא גרע ממזיק ממון, וחייב בנזק כדין אדם דאזיק ממון, ומה"ט גם בגרמי יתחייב בנזק". ומזה י"ל דלא שייך לחייב בגרמא בד' דברים בדיני שמים, דכל חיוב של ד' דברים בפרשת כי יתן איש מום בעמיתו, לא נאמרה אלא במזיק בידיים, ובגרמי ובגרמא לא שייך חיוב, ואף חיוב מזיק דגרמי נלמד מפרשה דמכה בהמה ישלמנה.
ובקצוה"ח שלג, ב הוכיח שבגרמי חייב בשבת. קצוה"ח הביא את קושית התוס' (ד"ה אין להם) על הברייתא (ב"מ עו, ב): תניא, השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן, אין להם זה על זה אלא תרעומת. והקשו התוס', מדוע לר"מ דדאין דינא דגרמי לא חייב ליתן להם כפועל בטל, הרי הזיק להם בגרמי, הואיל ועל ידו נתבטלו אותו היום, ותירצו, דמיירי כשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר, ויש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח. והביא קצוה"ח קושיא מבנו, מדוע לתוס' יהיה חייב לשלם שבת מדינא דגרמי, הרי אינו אלא מבטל כיסו של חבירו. ותירץ קצוה"ח, דבנזקי ממון פטור במבטל כיסו, כיון שאינו חייב בנזקי ממון בשבת, משא"כ בנזקי גוף, באדם שהזיק אדם, חייב לשלם אף במבטל כיסו: "דשאני נזקי ממון מנזקי גופו, והוא דבאדם דאזיק שור ליכא אלא נזק, אבל אדם דאזיק אדם חייב בד' דברים ואחד מהן הוא שבת, ואפילו שבת שלא במקום נזק נמי חייב וכגון דאהדקיה באנדרוניא נמי חייב כמבואר בפרק החובל (ב"ק פה, ב), ומש"ה במבטל כיסו של חבירו או נועל חנות חבירו דליכא דין שבת בנזקי ממון, משו"ה פטור עלה, אבל באדם דאזיק אדם דחייב בשבת כמו בנזק, וא"כ לר' מאיר דדאין דינא דגרמי הוי גורם לשבת וחייב עלה". ועיי"ש בהמשך דברי קצוה"ח דהשו"ע חייב את בעה"ב לא מדינא דגרמי אלא מדין דבר האבד. ומ"מ מבואר מקצוה"ח דלשיטת התוס' וכל הראשונים שנתקשו בה, מבואר שחייב בדינא דגרמי גם בשבת, וא"כ חייב בחמשה דברים. ומקצוה"ח גם מבואר דזה אינו לשיטת הרמ"ה הנ"ל, דלשיטת הרמ"ה אין חיוב שבת בגרמי.
ולכאורה נראה לבאר בשיטת התוס' שלא תחלוק על מש"כ הרמ"ה, דיש לחלק אם כל הנזק הוא השבת, ממילא אין כאן חיוב נזק אלא חיוב שבת, ובזה גם הרמ"ה יודה שחייב בגרמי, וחולק רק במקום שמשלם נזק, שאינו משלם ד' דברים. דהנה נחלקו הראשונים אם יש דין שבת בבהמה. תוס' בגיטין מב, ב (ד"ה ושור) כתבו דיש הרוצים לפטור מי ששאל סוס והוזק אפילו בפשיעה, והתבטל הרבה ממלאכתו, כיון דסופו לחזור ולהתרפאות, דכי היכי דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו, הכי נמי דרשינן איש בעמיתו ולא איש בשור. ואין לחלק בין שומרים לאדם המזיק. ור"ח ס"ל דהשבת הוא בכלל נזק השור, דהשבתתו מפחיתה אותו מדמיו. וכן הביא הרא"ש (ב"מ ח, ד) שתי דעות אלו, וז"ל: "והשוכר בהמה מחבירו ועלה בה מכה ברגליה בפשיעת השוכר, כגון ששינה בה ולא הוי מחמת מלאכה, פסקו חכמי צרפת ז"ל כיון דסופה להתרפאות מאותה פציעה פטור מלשלם דמי ניזקו ולא הוי אלא שבת. דאביי ורבא פליגי בפרק החובל גבי הכהו על ידו וסופה לחזור, אביי אמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה. ורבא אמר אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום. דאביי חשיב ליה נזק כיון דאפחתיה מכספיה. ורבא לא חשיב ליה נזק כיון דסופו לחזור. וא"כ הכא דהוה אדם בשור פטור, דאדם בשור לא משלם אלא נזק אבל לא שבת. ולדבריהם כחש בשר מחמת מלאכה דשמעתין איירי בכחשא דלא הדר, דאי בכחשא דהדר, אפילו שלא מחמת מלאכה נמי פטור דהוה ליה שבת. ויש מחלקין, דודאי גבי אדם לא חשבינן ליה אלא שבת דאינו עשוי להמכר, הלכך לא חשיב אפחתיה מכספיה. ועוד דאדם דמיו יקרים והקונהו פוחת מעט מדמיו כיון דסופו לחזור, אבל גבי שור נקרא נזק שעשוי להמכר ונפחתו דמיו".
ולדעה ראשונה החידוש דאף ששומר חייב בנזקי גרמא, מ"מ אינו נזק כלל. ולדעה שניה הוי נזק, ואף שהוא בגרמא, מ"מ שומר חייב בגרמא. וכן הביא במרדכי ב"ק (פה – פו), וכתב דדעת רבינו מאיר כדעת הר"ח המחייב. ומזה י"ל דכאשר שכר פועלים והשביתם ממלאכתם, כיון דפועלים אלה עשויים להשכר, והוא שכרם והשביתם בגרמי שחזר בו, כיון שעשויים להיות נשכרים הרי זה בכלל נזק. ולכן י"ל דכן ס"ל לתוס', דשבת חייב בגרמי כאשר היא גופה הנזק, דהשבת הוא הנזק. ואינו דומה למזיק ממון חבירו במניעת ריוח, דבזה חידשה התורה דמניעת ריוח אין חיוב במזיק ממון, משא"כ במזיק אדם שאף מניעת ריוח הוי נזק, ואף אם בגרמי אינו חייב בשבת, היינו כשהזיקו, אבל כשהיא גופה הנזק שהשביתו ממלאכתו, כיון שעומד להשכרה, חייב אדם המזיק לשלם אף אם השביתו בגרמא, כיון שזה עצמו יחשב נזק.
ועיין בשו"ע חו"מ שז, ו שהביא דעת הפוטרים בשבת בבהמה וי"א שחייב, והרמ"א כתב דסברא ראשונה הפוטרת היא עיקר. ובסמ"ע (שז, י) כתב בדעת הטור, דמהביא את דעת המחיבים בסוף, משמע דס"ל דחייב, והקשה מסי' שמד דשואל פטור בנכחש הבשר מאליו. ובש"ך ה כתב דדעת הטור להכריע דפטור, וכן דעת הגר"א (בהגהה על הרא"ש הנ"ל אות א). ובש"ך ה על אף הכרעת הרמ"א, נשאר בצ"ע לדינא: "וצ"ע לדינא, דכבר ידוע שקשה לחלוק על דברי מהר"מ, וכן הכריע מהרש"ל שם סי' כב הלכה למעשה דחייב, וכן כתב בפסקי תוספות פרק השולח סי' קעג סתמא דחייב. ע"כ נראה דהוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה. ובפרט שהתוספות והרא"ש ור"י לא הכריעו, ולא כהרב והע"ש שכתבו שהסברא הראשונה נראה עיקר. וכתב עוד מהרש"ל סי' כב, מיהו שבת בלא נזק כגון שסגרה בחדר שאינה יכולה לעשות מלאכה פטור, וכמ"ש המרדכי ריש הגוזל קמא". מבואר מדבריו דאם נכחש הבשר וע"י זה הושבתה, צ"ע לדינא ואזלינן בתר המוחזק (ועיין בקצוה"ח ג שהוכיח מדעת התוס' גיטין נג, ב ד"ה גזלן דס"ל דחייב בכחש דהדר). אבל בשבת ללא נזק, כגון שסגרה בחדר שאינה יכולה לעשות מלאכה, בזה פטור. ומבואר דככל והיה נזק עם שבת, חייב גם בשבת בבהמה, אבל שבת לחוד אינו חייב. וי"ל, דכל זה לענין בהמה, דאין בה חיוב שבת עצמי של ביטול ממלאכה, ורק בדרך נזק חייבה התורה על נזק, ובכלל זה אם יהיה חייב בשבת. אבל באדם שניזוק, שיש חיוב שבת ושבת הוי נזק, ככל והזיקו בדרך של שבת בגרמי, יהיה חייב, אף אם היה מזיק וחייב בנזק, היה פטור מד' דברים.
וכדברי הש"ך מבואר בדברי קצוה"ח שסג, ג, וז"ל: "... דודאי גבי אדם באדם התורה רבתה לחייבו בד' דברים ואפילו שבת שלא במקום נזק, אבל בנזקי שור לא חייבתו התורה אלא בנזק בלבד, משום הכי בנועל ביתו דליכא דין נזק אלא במה ששובת החנות ממלאכתו, ואין דין שבת באדם דאזיק שור או שאר ממון, ואפילו בכחש דהדר יש פוטרין משום דהו"ל שבת וכמבואר בסימן שז, ו, ואפילו למאן דמחייבי אינו אלא משום דדנו אותו לדין נזק, אבל בנועל ביתו דודאי לית ביה משום נזק, לכ"ע פטור, וכן בנועל בהמת חבירו פטור משום דאין שבת בבהמה ..." . מבואר בקצוה"ח דכאשר השבת לא נובע מחמת נזק אלא כשמונע ממנה בידיים לעבוד, גם לדעת המחייבים בשבת בבהמה בכה"ג פטור.
ובעצם מחלוקת הראשונים, הנתיבות שמ, ג כתב בטעם הפוטרים בחיוב שבת בבהמה, דמבואר בשו"ע חו"מ תכ, יג-יד דנזק לא נקרא רק כשמחסרו אבר או אפילו חסרו עור שאינו חוזר שנעשה צלקת, ובכגון אלו חייב בנזק, אבל כשאינו מחסרו רק שסופו לחזור לקדמותו לגמרי, לא חייב בנזק רק בד' דברים, וכיון דקיי"ל דשור אינו משלם אלא נזק, ממילא פטור כשעשה היזק בדבר שאינו מחסרו, וכמו בשף מטבע של חבירו דפטור, אף שאם ימכרנו יצטרך למכורו בפחות ואיכא היזק ממון. ומ"מ כתב דמסתברא דעת החולקים, דבשלמא אדם באדם דילפינן ב"ק פד, א תשלומי נזק מקרא דיד ביד, ושם יש חסרון אבר, משא"כ נזק דבהמה דילפינן ממכה בהמה ישלמנה, גם בהכאה בעלמא אף בלא חסרון משלם נזק. ומ"מ נראה דהסכים לכהפ"ח עם דעת הש"ך דהוי ספיקא דדינא. ולפ"ז י"ל דהחולקים סוברים דחיוב דמכה בהמה ישלמנה, אף בנזק שאינו מחסרו. ולכן י"ל דהתוס' ס"ל כחולקים, דממכה בהמה ישלמנה ילפינן גרמי (וכמש"כ הגר"ש, עיין לעיל), ולכן ילפינן אף נזק שאינו מחסרו. אך כל זה כשהזיקו רק בנזק שאינו מחסרו, אבל בהזיקו בנזק המחסרו, אף שגם השביתו ממלאכתו, מסכים עם דעת הרמ"ה שאינו חייב בשבת, דאף בבהמה שהוזקה, אם משלם נזק, אינו משלם שבת, ושבת משלם רק כשהיא גופה הנזק.
אך יותר מסתבר מש"כ האור שמח (שכירות ד, ז), דאף הרמ"ה סובר דאדם דאזיק בגרמי חייב בד' דברים, ורק בהזיק בשוגג, כמו שהטעינו משא יותר מדי, שסבר שהפועל יוכל לעמוד במשא, אינו חייב אלא בנזק, דחיוב שוגג כמזיד ואונס כרצון באדם המזיק הינו רק לענין תשלומי נזק ולא לענין חיוב ד' דברים: "ולפ"ז אתי שפיר מה שהביא הטור (חו"מ סימן שח) בשם רמ"ה, ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד, אבל ארבעה דברים לא מחייב אלא היכא דאזקיה בידים, והיינו משום דעל נזקי ממונו אינו חייב בד' דברים. אולם בלא"ה א"ש, דד' דברים אינו חייב בשוגג כמזיד, ואע"פ שחבטו לאלתר, מ"מ עדיף טפי מהיה אבן בחיקו ושכחה ונפלה (ב"ק כו, ב) דבד' דברים פטור, דהיה סבור שיוכל שאת, שאל"כ לא הוי הטעינו, דהוא רוצה שיוליך המשא ולא שיוזק, ופשוט". ולפ"ז יש לחלק במזיק בגרמי, דאם הזיק במזיד, יהיה חייב בד' דברים, ובשוגג יפטר. והתוס' מיירי בהטעה בעה"ב את הפועלים, ואינו מזיק בשוגג אלא במזיד, ולכן חייב בד' דברים.
כל האמור הינו לענין דינא דגרמי. אולם לענין חיוב לשלם בדיני שמים בגרמא, נלענ"ד כמש"כ לעיל דיש לפטור, דדעת הסוברים שאינו חיוב ממון אלא איסור, ורק צריך לפייס הנחבל, אין מקום לחייב כך או כך אלא לפייסו, ואף לירושלמי שהוא חיוב ממון, י"ל שהוא חיוב ממון לפייס הנחבל, וכמו שהתבאר לעיל. ואף למאירי יש מקום לומר שהוא רשע ופסול לעדות, לא מחמת שיש עליו חיוב גמור אלא מחמת האיסור שעשה, וכנ"ל. אולם בעיקר נראה שממש"כ המאירי: "... שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים, פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין, שמאחר שהוא חייב להשיב, תורת גזלה חלה עליו עד שישיב", משמע יותר שהוא חיוב ממון. אבל לנ"ל נראה שאינו חיוב ממון, או שהוא חיוב ממון לפייס הנחבל.
לאמור לעיל נראה שאין לחייב חובל בגרמא בצער רפוי וכו'.
♦ ♦ ♦