מנהג הספרדים בנפילת אפים
יבואר בעז"ה מעשרות מקורות [וחלקם מעדִיות בע"פ שאספתי] דהמנהג הנפוץ היום אצל רוב הספרדים ועדות המזרח לומר מזמור 'לדוד אליך יי נפשי אשא' בישיבה בלבד בלא נפילת פניהם על היד, אינו המנהג הספרדי המקורי כלל וכלל, אלא ברוב ככל תפוצות הספרדים נהגו לאמרו בנפילה ממש, עד הדור האחרון[2]
מקורות בחז"ל לנפילת אפים
בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשי חז"ל מבואר ענין התפלה בנפילת אפים, וכן מעלתה הגדולה, ולדוגמא:במגילה (כב:): "רב איקלע לבבל בתענית צבור וכו' נפול כולי עלמא אאנפייהו וכו' אמר רב חייא בר אבין חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי [=כלומר היו מטים בנפילתם]".
וכן בבבא מציעא (נט:) במעשה דתנורו של עכנאי: "אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי, מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה, ההוא יומא ריש ירחא הוה, ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת? אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה".
וממעשה זה אף רואים מה כוחה הרב של נפילת אפים, דהרי ודאי שהיה ר"א מתפלל תפילות אחרות, כתפלת י"ח ושאר תחנונים, אך לא ניזוק ר"ג מכל תפלותיו, אלא כשנפל ר"א על פניו.
וכן בזוה"ק סו"פ במדבר מבואר באריכות ענין נפילת אפים, ושיש לומר דוקא מזמור 'לדוד אליך יי נפשי אשא', ויש לכוון בו הרבה שמוסר נפשו. ועוד הזהיר שם הזוהר דמי שאין מכוון בו כראוי גורם לעצמו למות ח"ו בקיצור ימים, עי"ש באריכות, והובא כל מאמר הזוהר בב"י בסוף סי' קלא.
וכן פסק מרן בש"ע סי' קלא (סע"א): "כשנופל על פניו נהגו להטות על צד שמאל".
♦
נוסח התחנונים הנאמרים בנפילת אפים
בסדר רב עמרם כתב: "ונופלים הציבור על פניהם ומבקשים רחמים ושואל כל אחד ואחד בקשתו, ואומר רבון כל העולמים ואדוני האדונים... [ע"ש התפלה שהביא]". ואח"כ כתב: "ואי אית דבעי מימר הא דר' ינאי כד נעור משנתיה, לחיי, לימא רבונו של עולם חטאתי לפניך וכו'". ומשמע מדבריו שאין בנפילת אפים נוסח קבוע, רק מתחנן כרצונו ומוסיף איזו תפלה כפי שירצה.ובסידור רס"ג הביא נוסח אחר לנפילת אפים, מפסוקים מלוקטים ובתוספת תפלה.
וברמב"ם (תפלה פ"ט ה"ה): "ואחר שישלים כל התפלה ישב ויפול על פניו ויטה מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל". ונראה מדבריו בפשטות דאין נוסח מסוים קבוע שיש לומר בזמן הנפ"א, אלא יתחנן כרצונו. ועיין בסדר התפלות שלו שהביא נוסח של פסוקים מלוקטים שנהגו לומר.
♦
מנהג ספרד מעולם לומר מזמור 'אליך יי נפשי אשא'
הנה ידוע מנהג הספרדים לומר בנפילת אפים מזמור 'אליך יי נפשי אשא' - וזהו מנהגם מדורי דורות, שכן מצאתי בכל סידורי כתה"י הספרדיים שבדקתי [סה"כ 13], וכן הוא בכל הסידורים מראשית הדפוס עד ימינו. וברור שמנהג הספרדים לא נקבע בעקבות הזוהר, שהרי בתקופת סידורי כתבי היד כמעט ולא נודעה לזוהר השפעה על נוסח התפלה הספרדי[3], ובודאי שלא בצורה גורפת כ"כ, ומה גם שהזכירו מזמור זה כל הראשונים הספרדיים, כר' דוד אבודרהם, ספר מצוות זמניות, צידה לדרך ועוד, וכדלקמן. אלא כפי הנראה ההפך הוא הנכון, דדברי הזוהר הקדוש כאן מתאימים בדיוק למנהג ספרד, כדרכו ברוב המקומות.[יש לציין דכן הוא גם מנהג צרפת הקדום, שכן מצאתי ברוב סידורי כתה"י הצרפתיים, וכן נמצא בס' עץ חיים לונדרש, וכן במחז"ו (במהד' גולדשמידט) נמצא ברוב כתה"י, לפחות כנוסח חילופי. ובניגוד לכל כתה"י האשכנזיים הקדומים[4] שבדקתי [סה"כ 11], דבכולם ליתא מזמור זה, אלא מזמור 'יי אל באפך תוכיחני'. אמנם בפי' התפלה לרוקח מובא מזמור 'נפשי אשא' בסתם, ומפרש אותו שם בשני פנים, ע"ש, ואח"כ כתב שם: "יש כשנופלין על פניהם אומרים מזמור זה ומתחילין יי מה רבו צרי וכו'", ואח"כ כתב "ויש שאומרים תחינה זו יי אל באפך תוכיחני"].
♦
מנהג הספרדים מעולם לומר המזמור בנפילה ממש
תחלה יש לציין, דבנידון דידן, מלאכת החיפוש למקורות מפורשים שהספרדים נפלו על פניהם בנפילת אפים, אינה קלה, והיא שווה ערך כמעט לחיפוש ראיות שעמדו בתפלת העמידה – שברור שלא נמצא בשום מקום עדות על קהילה מסוימת בעולם שנהגו להתפלל תפלה י"ח בעמידה, משום שהוא דבר פשוט, וע"כ אם נצא מנקודת הנחה שאכן נפלו על פניהם, א"כ כמעט לא שייך למצוא עדִיות מפורשות כאלה על קהילות הספרדים שנהגו בדוקא ליפול. ומ"מ מאחר שיש בענייני נפילת אפים הלכות אחרות שיש בהן מחלוקות ושינויי מנהגים [כגון אם ליפול על ימין או שמאל, אם ליפול במקום שאין ס"ת וכיו"ב], ניתן למצוא אגב נידונים אלו ראיות למנהג.והנה, אחר שגמרתי חיפוש מחיפוש בעז"ה, מצאתי מקורות רבים שאפשר להוכיח מהם בהדיא שמנהג הספרדים בכל תפוצותיהם, היה ליפול על פניהם ממש באמירת מזמור 'אליך יי נפשי אשא' - בין מספרי הפוסקים, ובין מעדִיות בעל פה שאספתי בעצמי ושאספו כמה מחבירי מיהודים מבוגרים החיים עוד עמנו היום. ואלקטה כאן באומרי'ם בקצרה מדבריהם [וחילקתי את המקורות לפי ארצותם לגויהם, וציינתי בקצרה מעט פרטים עליהם], וכדלהלן.
♦
מנהג ספרד הקדמון קודם הגירוש
כתב בספר מצוות זמניות[5]: "אח"כ נופלים על פניהם במזמור לדוד אליך יי נפשי אשא, יכסה כ"א פניו ויטה ראשו לצד אחד וכו' ונהגו ב"א להטות פניהם לצד שמאל". וכ"כ בספר צידה לדרך[6]: (מ"א כ"א פל"ז) "ואחר שעקר רגליו וכו' יכסה פניו ויטה עצמו קצת לצד שמאל, וכבר הרגילו ברוב המקומות לומר אליך יי נפשי אשא". וכ"כ ר' דוד אבודרהם: "ונופלין כל הצבור על פניהם בצדם השמאלית ומגביהין צד ימין ואומרים מזמור 'אליך יי נפשי אשא'". וכן בספר מנורת המאור הקדמון[7] הביא שאומרים מזמור 'נפשי אשא' [והביא את דברי הזוהר], ושנופלים בו על פניהם. וכן מוכח עוד מתש' הריב"ש (סי' תיב), ומדברי הריטב"א במגילה (כב:), ע"ש בדבריהם. וכן בספר תולעת יעקב[8] הביא את דיני ואופן הנפילה.וכאמור לעיל, מרן הב"י בעצמו, בין בב"י ובין בש"ע, כתב בהדיא שנהגו להטות על צד שמאל.
מכאן ואילך אעתיק בעז"ה מקורות למנהגי הספרדים ועדות המזרח בזמן האחרונים, ומחמת הצורך לקצר, לרוב לא אעתיק לשונם, רק אציין לדבריהם.
♦
מנהג ארץ ישראל ואר"צ
כתב מהרח"ו ז"ל בשער הכוונות (עניין נפ"א דרוש ב, וכן בפרי עץ חיים שער נפ"א פ"ב) שיש ליפול על פניו ממש, וז"ל "וזהו מה שצריך לכוין בנפ"א בעת שנופל על פניו וכו'", ושם בסוף דרוש ג: "יזהר כשנופל על פניו שלא ישים פניו תוך ידו השמאלית ממש אמנם ישים פניו על זרועו השמאלי". וכ"כ המקובל מהר"ם פופרש בספר אור צדיקים סי' יט (סע"ז-ח).וכן בספר סדר היום[9], הביא את דיני נפ"א וכוונותיהם, ומשמע בפשטות שנוהגים ליפול על פניהם.
וז"ל מהר"ש ויטאל בספר חיים שניים ישלם (הגהות לספר הלבוש): "ואין אנו נוהגים כן [=היינו ליפול בשחרית ע"צ ימין], אלא לעולם מטין ע"צ שמאל ויד הימין מקיף את ראשו בסוד שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני"". וכ"ה בהגהות מוהר"א אזולאי[10] לספר הלבוש, וז"ל: "ומנהגינו להטות לצד שמאל כי הוא אז צריך לכוין למסור נפשו על ק"ה, וצריך לומר מזמור 'לדוד אליך יי נפשי אשא' ויכוין אז למסור נפשו למיתה על קדושת יי לכן מטין לשמאל כי כן השוחט מרביץ הבהמה על שמאלה".
וז"ל מהר"י לאמפרונטי[11] בס' פחד יצחק (ערך נפילת אפים): "והרב הגדול מוהר"ר אברהם יצחק[12] ר"מ ור"מ דירושלים תוב"ב היה פה פירארה בשנת התע"ב וכו' ונפל על פניו כמנהג הגם שלא היה שם ארון וס"ת ולא בשעה שהציבור מתפללים בבהכנ"ס ומימי קדם נהגתי גם אני כמוהו במדרש תתש"ל ק"ק פירארה כי כן הורוני רבותי"[13].
ובשלמי ציבור[14] שם הביא את הסכמת האריז"ל ליפול על צד שמאל לעולם, ושיפול על הזרוע ולא תוך היד ועוד מדיני נפ"א והוסיף שם הרב המגיה מהר"א חיון עוד דינים רבים בזה, והני תרי צנתרי דדהבא לא העירו שהמנהג שונה[15]. אמנם הביא שם השלמ"צ בשם השל"ה שכתב שמשום דברי הזהר יותר טוב שלא לומר פסוק 'לדוד אליך'.
וז"ל רבינו החיד"א במורה באצבע (סי' ג' אות פח): "בנפ"א יזהר שלא יטה ראשו תוך ידו שהוא סכנה אלא על זרועו בין הקובד"ו וסמיך לו". ועוד שם (אות פט): "באומרו 'אליך יי נפשי אשא' קבלנו שבדור יתום זה לא יכון למסור נפשו על ק"ה שיש סכנה בנפ"א לכוון כך, רק יכוין שהוא מוסר עצמו בסוד מיתה על קיום התורה והמצוות".
ובספרו קשר גודל (סי' י"ט אות י"ג) כתב: "נפ"א יש ליפול ע"צ שמאל ולא יהיו פניו דבוקות תוך היד אלא על הזרוע שמאלי". ובספר לקט הקציר לר' אברהם כלפון מטריפולי, העיד שכשהיה בליוורנו בשנת תקס"ד ראה שהרב החיד"א היה נוהג בין בשחרית ובין במנחה להטות על צד שמאל.
ובספר שער המפקד[16] כתב: "מנהג עיה"ק ירושלים לומר נפ"א אפילו במקום שאין שם ס"ת"[17].
ובספר כתר שם טוב[18] הביא שמנהג הספרדים בלונדון ובאמשטרדם ובארץ ישראל, ליפול ע"צ שמאל תמיד, וכן מנהגם תמיד ליפול אף שאין ס"ת.
אמנם, ר' אליהו מני זצ"ל[19], בספרו זכרונות אליהו (ח"א ערך וידוי) כתב: "עי' כה"ח (פאלאג'י) וכו' שנתרעם על איזה אנשים שאומרים המזמור כשהם יושבים ואינם נופלים על פניהם ופה עיה"ק חברון ת"ו אין נופלים על פניהם, ולפי קוצר דעתי נראה מי שנופל חוששני לו דמחזי כיוהרא".
ועוד מובאת בספר בא"ח [אשר יובאו דבריו לקמן בעז"ה] עדות מהר"א מני הנזכר, על מנהג חסידי בית - ﭏ, שנהגו שלא ליפול על פניהם [אמנם בספר כה"ח סופר הביא עדות שונה בזה, כמו שנביא לקמן בעז"ה].
ועל מנהג אר"צ העיד בס' דרך אר"ץ וז"ל "כשנופל על פניו נהגו להטות ע"צ שמאל, וכן הוא מנהג חלב, בין במנחה ובין בשחרית וכו' וגם שלא כמנהג הספרדים בזה"ז אשר אינם מטים כלל כסברת המקובלים" עכ"ל. וכן בספר שלחן המלך (סי' לג)[20] בהיא בפשטות דיני ואופן הנפילה.
ועוד שמעתי בע"פ עד מפי עד, שבני הקהילה החלבית בברוקלין עד לפני כמה עשרות שנים עוד היו נופלים על פניהם. וכן אמר לי ידידי הרב יוסף פרץ נר"ו מפנמה, שזוכר מלפני כ-25 מהקהילה החלבית 'מגן דוד' במקסיקו, שחלק מהזקנים עוד נהגו ליפול שם על פניהםיט.
♦
מנהג תורכיה, יוון וארצות הבלקן[21]
כתב בספר אגודת אזוב[22]: "ואחר שיתודה, יפול ע"פ וימסור נפשו למי שנתנה, ומכסה פניו בשעת נפילת אפים", וע"ש שהביא את מזמור 'נפשי אשא'.וכתב הרב שיירי כנסת הגדולה[23] (סי' קלא): "ויש נוהגים לומר המזמור של נפ"א בלתי נפ"א, וכן נהגנו בכפרים שאין בהם ס"ת", אלמא בשיש ס"ת נהגו ליפול על פניהם ממש בעירו תיריא, וע"ש לקמן בדבריו דמוכח דגם בעיר קושטא נהגו ליפול על פניהם [ועי' לקמן שהבאנו את דבריו באריכות, ומה שפירשנו בדבריו]. ועוד כתב שם אח"כ: "והמנהג להתכסות פניו בטלית, או בסודר כשאין לו טלית, ושמעתי הטעם כדי שלא ליפול על כף ידו שבה כתובים עונותיו".
ובספר מעשה רקח[24] על הרמב"ם (פ"ט מהל' תפלה ה"ה) הביא המחלוקת אם ליפול בשחרית ע"צ שמאל או ימין וסיים: "נהרא ונהרא ופשטיה, ומנהגינו על צד שמאל לעולם".
וכן בספר בית הרואה, ובספר קמח סולת[25] [שניהם מיוון] הביאו את דיני נפ"א ואופן ההטיה וכיו"ב, ומשמע שנהגו ליפול על פניהם ממש.
וז"ל הרב חסד לאלפים[26]: "וסוד נפילת אפים הוא רם ונשא ובני אדם מזלזלים בו, יש שאין נופלים על פניהם כלל כי סוברים שלא ניתן לעשות נפילת אפים כי אם לחכמים וחסידים וכו' וכל איש הירא את יי במצוותיו חפץ לא יעבור מלעשות נפ"א כתיקונו כי כן הוא תקנת חכמים, ויש בזה צפוני סודות, ואף כי אין איתנו יודע עד מה מעשה ידינו כוננה עלינו. אך מה יעשה אותו הבן שהוא עם הארץ ואינו יודע בע"פ, הא ודאי צריך שיאמר עם הספר ויי הטוב יכפר בעדו, אך יזהר לכוין באומרו 'אליך יי נפשי אשא' שהוא מוסר נפשו ליי בלב שלם שיעשה בה כטוב בעיניו לנחת רוח לפני כסא כבודו ויש בזה תועליות גדולות". והניף ידו שנית בספרו פלא יועץ ערך נפ"א וז"ל: "כתבו משם רבינו האריז"ל שהמכון בנפ"א זוכה למעלות רבות וכו' ומי ראה כזאת ולא ימסור נפשו בכל כחו לכוון כראוי וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו, עד מקום שיד שכלו מגעת ואשר בכחו לעשות. ואם יודע אותו בע"פ יעשה נפ"א על זרועו השמאלי ויכון בכל לבו, ובפרט שאומר 'אליך יי נפשי אשא' יזהר מאוד לכוון בכל לבו שהוא מוכן למסור נפשו על קדושת יי אם יזדמן לו".
וכן מהר"ח פאלאג'יכה בספר כף החיים (סי' ט"ז אות י"ד) צווח ככרוכיא על המבטלים נפילת אפים, והרי לשון קדשו: "מנהגינו שלא לשנות ותמיד על השמאל, ואני תמה על רבים מיראי יי וחושבי שמו דאינן עושים נפ"א כי אם אומרים המזמור ואינן נופלין על פניהם, וכן כמה מתופסי התורה אינן נופלין ולא טוב עושין, כי אע"פ שיראים למסור בכונה לא בשביל זה פטורים".[27]
למדנו דאמנם כבר בזמן החס"ל והכה"ח נודע מנהג חלק מהאנשים שלא ליפול על פניהם מחמת חשש הזוהר, אך לא פשט עדיין לגמרי מנהג זה, וכן נראה שלא היה ברצון החכמים המפורסמים.
♦
מנהג מרוקו
על מנהג בערי מרוקו מצאנו כמה עדִיות: בספר כף נקי[28] הביא בפשטות את דיני נפילת אפים ואופן ההטיה, ולא ציין כלל שיש איזה מנהג שלא ליפול.בספר נהגו העם - מנהגי צפרו כתב: "חסידים ואנשי מעשה היו מטין עצמן על צד שמאל בנפ"א כמנהג שהזכיר מרן", ומ"מ משמע דבזמנו לא כל הקהל נפלו על פניהם.
וכן בספר מגן אבות - מנהגי מערב הפנימי, כתב שהמנהג הקדום בכל מרוקו היה ליפול על פניהם, וכתב כן בשם זקנים מהערים פאס, טנג'יר ומראכש. ושם בסוף הספר הביא עדִיות על מנהגי ערים שונות מכמה חכמים, ע"ש שכתב בשם ר' אברהם עמאר שבדור האחרון במקנס הרוב לא נהגו ליפול אולם במראכש וסביבותיה נפלו. ושם מהגר"י מאמאן זצ"ל, שבמקנס הת"ח היו נופלים על פניהם ולא המון העם. ובשם ר' יעקב בן נאים שבטיטואן נהגו ליפול. ובשם ר' דוד צבאח שבמראכש נפלו על פניהם.
וכן ידידי הרב אליהו מרציאנו שליט"א, בספר מנהגי ק"ק דבדו, כתב שהמון העם לא היו נופלים על פניהם אבל זקנו שהיה ת"ח היה נופל על פניו. ואחר שדיברתי עמו בעל פה, אמר לי שבאמת זוכר שגם חלק מהקהל היו נופלים על פניהם.
ובספר מנהגי עלמ"א - מנהגי מרוקו העיד על מנהג העיר מראכש עד הדור האחרון שנהגו לפול על פניהם, והביא מה שבמקומות אחרים במרוקו לא נהגו המון העם ליפול על פניהם אלא רק הת"ח, וכתב ליישב שמה שלא מיחו בהם הת"ח על כך משום שיש אומרים שכל עיקר נפילת אפים היא רשות, ע"ש. וכן אספתי עדִיות בע"פ [בעזרת ידידי ר' ערן שמחון שליט"א] מלפחות שלושה יהודים מבוגרים ממראכש שנהגו שם ליפול על פניהם[29] [והוסיף אחד מהם, שעד היום הוא רואה בבאר שבע כמה יהודים מבוגרים שנוהגים כך][30]. וכמו"כ אמר לי ר' יוסף פרץ נר"ו מפנמה, שסיפר לו ידיד שביקר במראכש לפני כעשרים שנה, וראה שם יהודי מבוגר שנופל על פניו.
וכן בספר קיצוש"ע לרבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל [מהעיר מקנאס], הביא את דיני נפ"א ושנוהגים להטות על צד שמאל ולא העיר כלל שלא נוהגים כן, וא"כ או שלא הכיר מנהג כזה, או שהיה זניח מאוד בימיו, או שסבר שהוא מנהג עמי הארצות בעלמא שאין לו ע"מ לסמוך, ע"כ לא הזכירו כלל.
וכן בספר ישראל סבא קדישא [על רבינו ישראל אביחצירא הבבא סאלי זי"ע, נכתב ע"י חתנו ר' דוד יהודיוף ז"ל], העיד על מנהג רבינו הקדוש הבבא סאלי זצ"ל ליפול על פניו ב'לדוד אליך' בכוונה עצומה[31].
ובספר משלחן אבותינו לר' מאיר אלעזר עטיה ז"ל (סי' קלא), כתב שבערים מראכש, פאס וטנג'יר נהגו ליפול על פניהם, אמנם בעירו רבאט לא כולם היו נופלים על פניהם, אלא חכמים גדולים.
וכן אספתי עדִיות בע"פ מכמה יהודים מבוגרים [ועזר לי ידידי ר' ערן שמחון שליט"א], שהיה מנהג פשוט ליפול על פניהם בערים פאס[32] וקזבלנקה, וכן בעוד כמה כפרים [נטיפא, אגוים ועוד]. ועוד אמר לי ידידי הרב צוריאל מנחם שליט"א, שאמר לו יהודי מרוקאי מבוגר שזוכר שבבית שאן [שהיתה מאוכלסת רובה מיוצאי מרוקו] לפני כארבעים שנה היו נופלים על פניהם.
ומאידך, שאלתי יהודי מבוגר מהכפר שקבור בו ר' דוד בן ברוך זצ"ל [ואיני זוכר כעת את שם הכפר], ואמר לי שנראה לו שלא היו נופלים שם על פניהם [אלא שהוסיף שהיתה בכפר זה 'עמרציות' גדולה, ובקושי היה שם תלמוד תורה].
ועוד אמר לי ר' יוסף פרץ, בשם אחיו רבי ישראל פרץ רב ק"ק 'בית שמואל' בונצואלה[33] [שרובם מיוצאי טיטואן], שבעבר היו נוהגים להטות על צד שמאל בתפלת שחרית [ובמנחה כלל לא היו אומרים תחנון], והיום מעט ממשיכים המנהג שם.
ועוד אמר לי מזכה הרבים רבי אברהם אסולין שליט"א, רב איגוד בני התורה יוצאי מרוקו, שיודע שמוהר"ר שלום משאש זצ"ל היה נוהג ליפול על פניו כשהיה מתפלל מנחה אצלו בלשכה, ועוד אמר לי שרבי יהודה שטרית זצ"ל רבה של עפולה, שבצעירותו למד בישיבה בתאפילאלת, היה נוהג ליפול על פניו.
נמצא שברוב ערי מרוקו [פאס, טיטואן, טנג'יר, קזבלנקה, מראכש, ובעוד כמה ערים וכפרים] נהגו עד הדור האחרון רוב הקהל [או כולו] ליפול על פניהם, אך במקצת ערים [מקנס, רבאט, דבדו ועוד] נהגו עכ"פ חלק מן הקהל ליפול על פניהם [בעיקר הת"ח], בעוד שהמון העם לא היו נופלים על פניהם.
וברור א"כ שהמנהג הקדום במרוקו היה ליפול על פניהם, ומה שנשתנה במקצת מקומות אצל חלק מן העם, יתכן שהוא משום שחששו לדברי הזוהר שיש לכוון מאוד בנפילת אפים, אך גם לא מן הנמנע שהשתנה כן בעקבות הגעת שד"רים מארה"ק [כמצוי לפעמים]. וגם יש לשער שלפחות בחלק מן המקומות הרבה מן הקהל כלל לא היו יודעים אפילו להתפלל, אלא היו מגיעים לבהכנ"ס ושומעים התפלה מפי הש"ץ, וכמו שאמרו לי כמה יהודים מבוגרים, וא"כ יתכן שמחמת כך לא היו נופלים גם פניהם [וכן אמר לי ידידי ר' אליהו מרציאנו שליט"א שברור לו שזה טעם מה שנהגו חלק מהקהל בדבדו שלא ליפול על פניהם, ולא משום חשש הזוהר].
♦
מנהג תונס וג'רבא
בספר עלי הדס על מנהגי תונס [לר' דוד סטבון שליט"א], הביא שהמנהג הפשוט בתונס היה להטות ע"צ שמאל [וע"ש שהאריך במנהג זה].וכן בספר גאולי כהונה - מנהגי ג'רבא[34] (בערך 'נפילת אפים') כתב: "מנהגנו לנפול על יד שמאל בזמן קריאת 'מזמור לדוד אליך' בתפלה אפילו שיש לו תפילין".
וכן מצאתי בספר שמחת כהן[35] בחידושיו לשו"ע או"ח בסי' קל"א, וז"ל: "נהגו להטות ע"צ שמאל - סמך לעירנו אי ג'רבא יע"א שיש אנשים שאינם עושים נפ"א על זרועם, עי' מ"ש הרב זה השלחן ח"ב והרב ויגש אליהו שם באורך [א.ה הבאנו דבריו לקמן], ויש להם על מה שיסמוכו". הרי למדנו כדרכנו שעד הדור האחרון בג'רבא עוד רבים נהגו ליפול ע"פ, ורק 'יש אנשים' שלא נהגו כן והיה צריך הרב להדחק ליישב מנהגם.
וכעי"ז מצאתי כעת בספר בן איש חי בהוצאת מכון איש - מצליח (תשס"ה) בהערות הגר"מ מזוז שליט"א בסוף הספר (ש"א פ' כי - תשא), וז"ל: "עי' בכה"ח להרח"ף שדעתו להיפך ע"ש, וכן שמעתי על מורנו הרב ר' כלפון משה הכהן זיע"א ובנו הרה"ג שושן כהן זצ"ל שהיו נופלים על פניהם, וכן מנהג פשוט בתונס, אבל מנהגנו ומנהג רוב בני ג'רבא כדברי הרב המחבר זצ"ל".
הרי שהעיד על המנהג הפשוט בתונס ליפול, ושמנהג רוב בני ג'רבא בימיו היה שלא ליפול [והוא כנראה מאוחר מאוד, כי מדברי ר' חויתה הכהן ור' שושן הכהן לא משמע כדבריו, וע"כ כנראה מעיד על מנהג מאוחר יותר].
וכן שאלתי יהודי מבוגר - גבאי של אחד מבתי הכנסת בעירנו אופקים, ואמר לי שהוא בא מהעיר 'בן גארדן' בקרבת ג'רבא, והוא זוכר שחלק מאנשים לא נפלו על פניהם, וחלק נפלו, וביניהם רב העיר ר' מכלוף יאנה זצ"ל.
♦
מנהג אלג'יר
על מנהג אלג'יר, העיד ר' אליהו חי גז בספר זה השלחן - מנהגי אלג'יר, וז"ל: "נהגו בנפ"א דרוב הקהל אינם עושין כסוי פנים ואפילו ת"ח, ויש שעושין, ומנהג עירי [=תונס] כולם עושין כסוי פנים קטון וגדול", ושם בהערות 'ויגש אליהו' תמה על מנהג אלה שלא עושים ושוב הביא יישוב למנהגם. ועכ"פ למדנו שבעירו של הרב המחבר [תונס] נהגו כולם לפול על פניהם, וגם באלג'יר עוד לא נתבטל המנהג לגמרי בזמנו.אמנם ידידי הרב אהרן גבאי שליט"א, העיד בפני בשם סבו ר' ישראל זרביב שליט"א, שכל בני עירו בון שבמחוז קצנטינא באלג'יר נפלו על פניהם, בין חכמים ובין עמי הארצות, וכיסו את כל הפנים על ידי שלשול הטלית למטה, והוסיף שאצלם רק במנחה נפלו על שמאל ובשחרית על צד ימין, ושלא כמנהג הספרדים הישן לפול בשניהם על צד שמאל.
ובקונטרס מנהגי ארג'יל שבסו"ס בית יהודה למהר"י עייאש, כתב בשם רבו שנוהגים שבמקום שאין בו ס"ת אין נופלים על פניהם, כדעת הרוקח. ומאחר שלדעת הרוקח מ"מ אומרים את המזמור בלי נפילת אפים, וכמ"ש הרמ"א בהדיא הכא (סע"ב), א"כ משמע בפשטות שבמקום שיש בו ס"ת נהגו ליפול על פניהם ממש.
♦
מנהג לוב
בספר 'נחלת אבות' - מנהגי לוב הביא שבחלק מהמקומות נהגו לעשות נפ"א, אך לא פשט המנהג. ובודאי לא דק, שלכ"ע המנהג היותר קדום היה ליפול, ואם כבר מה שנתפשט מחדש הוא מה שלא נהגו ליפול, ואלה שנפלו פשוט נשארו במנהג הישן. ועכ"פ כדרכנו למדנו שעד הדור האחרון עדיין נשארו בלוב שרידים למנהג המקורי. ואכן בהסכמת הרה"ג ציון בוארון שליט"א לספר הנזכר, העיר על דברי המחבר הנ"ל שבכל תפוצות הספרדים נהגו לעשות נפילת אפים כדמוכח מדברי הפוסקים ושראוי לחזור למנהג המקורי.וכ"כ בספר מנהגי לוב [לר' רפאל סרוסי שליט"א] דמנהג טריפולי שהיו מטים ראשם על זרועם בעת נפילת אפים, וע"ש שכ"כ בשם ספר השומר אמת לר' אברהם אדאדי (סי' לד), ובשם ספר לקט הקציר לר' אברהם כלפון זצ"ל.
וכן אמר לי הרב אהרן גבאי, שהעיד לפניו הרב בן-ציון זוארץ שליט"א בשם חמיו, שבטריפולי כל הקהל היו נופלים על פניהם ממש [ואף שלא היו שולחנות בבהכנ"ס, נפלו על משענות הכסאות], וכן כתב הנ"ל בספר מנהגי לוב שיצא מאז על ידו לאור.
וראה עוד [במנהג תורכיה] מ"ש בשם הרב מעשה רוקח.
♦
מנהג מצרים
כתב בספר נוה שלום - מנהגי מצרים[36]: "ומנהגנו להטות על צד שמאל בשחרית, ובמנחה י"א תחנה בלא כיסוי פנים".וכ"כ בספר נהר מצרים[37] וז"ל: "פשוט המנהג פה מצרים וסביבותיה כדעת מרן ליפול על פניהם בכל מקום שמתפללים אפילו שאין ס"ת".
וכן אמר לי הרב אהרן גבאי, שאביו ר' אליהו מנשה גבאי שליט"א, שגדל בקהילת יוצאי מצרים בצרפת, נהג ליפול על פניו בין בשחרית ובין במנחה על צד שמאל וגם היה מכסה כל פניו על ידי משיכת הטלית בעזרת היד הימנית.
♦
מנהג שאר עדות המזרח
מו"ח ר' חיים עמרני שליט"א, ועוד אברך מעירנו אופקים, אשר גדלו במושב פטיש הסמוך לעירנו – שרובו מיושב מיוצאי כורדיסטאן, העידו בפני דעד לפני כארבעים שנה היו כולם נופלים שם על פניהם, ואז בא חכם אחד ושידלם לשנות מנהגם ומאז הפסיקו ליפול.והרב אהרן גבאי אמר לי, שהעיד בפניו ר' יוסף יצחקוב, שנולד בעיר דושנבה בבוכרה בשנת 1942, ושהה שם עד גיל 31, שבבוכרה נהגו לעשות נפילת אפים ממש בהטיית הראש על הזרוע, ושבשחרית נפלו על צד ימין[38].
בספר ארחות המזרח – מנהגי בומביי (עמ' לז), כתב ש"מנהג בבומביי ובכפרים מסביב ליפול על פניהם" בניגוד למנהג הספרדים ועדות המזרח שלא נופלים על פניהם. אמנם שאלתי יהודי מבוגר[39] מעירנו אופקים שעלה לארץ מבומביי בשנות העשרים לחייו, ואמר לי שזוכר שלא היו נופלים [אמנם הוסיף שהיו הרבה בתי כנסת בבומביי, ואינו יודע אם בבכנ"ס אחרים כן נפלו[40]].
אמנם מנהג העיר בגדאד שבבבל, כבר כמה דורות היה שלא ליפול על פניהם, וכמ"ש הבן איש חי (ש"א פ' כי תשא), וז"ל: "והנה פה עירנו בגדאד יע"א אין נוהגים להשים פניהם על זרועם כלל, הן אדם גדול הן קטן הן חכם הן פשוט" [ונביא לקמן לשונו במילואה אי"ה, ונדון בדבריו]. הרי שכבר בזמן הרב בן איש חי [לפני כמאה חמישים שנה], היה מנהג פשוט בבגדאד שלא ליפול על פניהם.
וכעת זיכני הקב"ה למציאה נפלאה, שמצאתי בספר מזמור לאסף[41] לגאון המקובל ר' ששון ב"ר מרדכי משה שנדוך מבגדאד (בדיני נפילת אפים), שהביא בסתמא את דיני נפילת אפים, ולא הזכיר כלל איזה מנהג אחר בדבר, ומשמע שהכיר מנהג פשוט בעירו ליפול על פניהם. והנה הרב הנזכר חי בסה"כ כמה שנים לפני הרב בן איש חי, ונמצא שאף מנהג בגדאד שהביא הבא"ח, ושבעקבותיו נשתנה המנהג אצל כל הציבור הספרדי, הוא בעצמו אינו מנהג עתיק אלא השתנה כמה עשרות שנים לפני הבן איש חי, והוא גילוי נפלא!
♦
שאר מקומות
הרב מאמר מרדכי[42], גבי מ"ש הרוקח שאין נופלים על פניהם במקום שאין בו ס"ת, כתב: "ואנו נוהגים לומר תחינה בלתי כיסוי פנים אם לא כשיש שם ספרים אעפ"י שאינו בבהכנ"ס", הרי שכשיש ספרים או ס"ת נהגו ליפול על פניהם.וכן בסידורים תפלת החדש ובית עובד[43], שנדפסו כמה פעמים בליוורנו, ובסידורים אלו ודומיהם התפללו בדור הקודם רוב הספרדים ועדות המזרח, הביאו בסתמא את דיני נפ"א ואופן ההטיה וכיו"ב, ולא ציינו כלל לאיזה מנהג אחר בדבר.
וכל זה בבחינת תן לחכם וכו' ובודאי שכל היד המרבה לבדוק תמצא עוד מקורות רבים לזה בספרי הפוסקים ובספרי המנהגים השונים, וכן אצל היהודים המבוגרים שעוד חיים בדורינו.
♦
מקור המנהג הרווח
והנה נראה שהמנהג הרווח היום אצל רוב ככל הספרדים שלא ליפול על פניהם, נתפשט בעקבות דברי הבן איש חי (ש"א פ' כי תשא), וז"ל: "והנה פה עירנו בגדאד יע"א אין נוהגים להשים פניהם על זרועם כלל, הן אדם גדול הן קטן הן חכם הן פשוט, וגם אין שום אחד מכוון למסור נפשו על קדוש השם ולא כונה אחרת, אלא רק אומרים המזמור הזה בלחש, ומה שיראים ומפחדים בזה הרבה הוא כי חוששים אל דברי זוה"ק וכו', מיהו גם למנהג עירנו צריך האדם להזהר לומר מזמור זה בנחת ובלבבו יבין מה שמוציא בשפתיו. וכתבתי לידידינו הרה"ג החסיד כה"ר אליהו מני נר"ו להודיעני מנהג קהל חסידים בבית ﭏ יכב"ץ בירושלים ת"ו אם מניחים פניהם על זרועם, וכתב לי אין מניחים פניהם על זרועם ואין משנים משאר התפלה, ויש נותנים טעם לפי שכוונות נפ"א מרובות ולא אפשר על פה ומוכרחים להביט בסידור שבידם, ויש אומרים דהטיית הראש על הזרוע היא עצמה מורה על ירידת הנפש במקום הדין, ולכוין להוריד נפשו לעמקי הקליפות כדי לברר, ומאחר דאנחנו מתפחדים להוריד הנפש למקום הקליפות א"כ למה לנו להטות על צד שמאל להורות על דבר זה של הירידה עכ"ד נר"ו. ובודאי דטוב שכל אדם ימנע עצמו שלא ישים פניו על זרועו ולא יעשה שום שנוי כלל".והנה לכאורה יש להעיר, דצ"ע איך שייך לבטל מנהג כל קהילות הספרדים בכל הדורות בגלל חשש זה, שאינו כלל מקבלת האריז"ל, ואדרבא ממקובלים גדולים בדורות הקודמים מוכח שלא חששו לזה כמו שהבאנו לעיל בשם הרב תולעת יעקב, מהר"ם פופרש, מהר"ש ויטאל, מהר"א אזולאי, רבינו החיד"א, השלמ"צ ומהר"א חיון בהגהותיו שם, כה"ח פאלאג'י, כה"ח סופר ועוד, ועד דורנו אנו רבינו הבבא סאלי זיע"א ועוד רבים וטובים. וכידוע אינהו כולהו מארי דרזין נינהו, ולא רק שנהגו בעצמם ליפול על פניהם אלא כן הורו לכל קהל עדתם. והא לך לשונו הזהב של רבינו יעב"ץ בסידורו: "ומ"ש בעל מג"א בדרך אפשר שמחמת יראה ודאגת עונש חסרון הכוונה נמנעו מלאמרו, אין זה כדאי, לא בזה בלבד גזמו ואיימו בעונש ביטול הכוונה, ובשאט נפש הדברים אמורים, אבל האנוס ומצטער ולא יוכל לכוין דעתו היטב אינו בכלל העונש" עכ"ל.
ושמא תאמר דמה שלא חששו בדורות הקודמים כל עדות הספרדים ליפול על פניהם זה משום שהיו בדרגות יותר גבוהות מדורנו וידעו לכוון הכוונות כראוי - הא בורכא, דצא וראה מ"ש רבינו החיד"א במורה באצבע שם ז"ל: "באומרו 'אליך יי נפשי אשא' קבלנו שבדור יתום זה לא יכוון למסור נפשו על ק"ה שיש סכנה בנפ"א לכוון כך, רק יכוין שהוא מוסר עצמו בסוד מיתה על קיום התורה והמצוות" וכן בקשר גודל שם: "נפ"א יש ליפול ע"צ שמאל ולא יהיו פניו דבוקות תוך היד אלא על הזרוע שמאלי". ולא העלה כלל על דעתו להורות שכתקנה לאותה סכנה יש לבטל לגמרי נפ"א. והרי הספרים מורה באצבע וקשר גודל ודומיהם, שנכתבו על סדר הנהגת היום, בשילוב הלכות ומוסרים, נכתבו בעיקר לשאר העם (כמובן מבלי להמעיט ח"ו מהתועלת העצומה שיש מהם עד היום אף לת"ח המופלגים), ומי הוא זה שיאמר שפשוטי העם בזמן החיד"א גדולים מת"ח שבדורנו, ישתקע הדבר, ועכ"פ בודאי לא ידעו לכוון את הכוונות הנצרכות לענין זה יותר מבדורנו, ואם רבינו החיד"א לא שנאה אנו מנין לנו.
וכ"ש שמה שהביא מהר"ר אליהו מני זצ"ל מנהג חסידי בית - ﭏ שלא נופלים על פניהם, הרי לא ברירא טעמייהו, שהרי כתב שם שני טעמים למנהגם - או משום שבנפילת אפים לא יוכלו לכוון הכוונות הקבליות מהסידור - וזה בודאי לא שייך לגבינו, או שבאמת חששו בזה לסכנה. ומוכח מלשונו שהעתיק רבינו הרי"ח הטוב - דזה אומר בכה וזה אומר בכה ואין בזה הכרע.
ועוד שמצאנו עדות נאמנה מפי רבינו כף החיים סופר, שהוא מבתראי – חדא שמנהג חסידי בית אל בזה אינו קבוע, ועוד, שטעם אלו שאין נופלים הוא כהטעם הראשון שכתב מהר"א מני. וז"ל שם: (סי' קלא סק"מ): "וכן מנהג חסידי בית אל יכב"ץ ההולכים בתורת האר"י ז"ל, יש מהם שאומרים המזמור 'לדוד אליך' בנפ"א, ויש שאין אומרים אותו בנפ"א משום דבעו לכוון בסידור סדר הכוונות הצריכה לנפ"א". וכתב דברים אלו, אף שבודאי לא נתעלמו מעינו הבדולח דברי ר"א מני שהובאו בבן איש חי, כידוע לרגיל בספר כה"ח, וגם ודאי הכיר בזה מנהג בגדד עירו[44].
ועוד, שהוכיח שם בסקל"א דכל חשש הזוהר הוא דוקא אם מכוון את עיקר הכוונות הקבליות, וז"ל שם: "אבל מי שאינו מכוון בזה, לא יכוון להוריד נפשו בתוך הקליפות לברר כי יש פחד כנזכר, אלא רק יזהר לכוון הרבה בפירוש המילות כדי לחוש לדברי הזהר, ויותר עיקר הכוונה צריך להיות בפס' ראשון 'אליך יי נפשי אשא', ובאומרו 'אליך יי נפשי אשא' יכוון למסור עצמו למיתה על קיום התורה והמצוות כי בזה אין פחד לכוון, כי רק הפחד אם יכוון להוריד נפשו בתוך הקליפות כמו שכתב בשער הכוונות יעו"ש. ועי' מורה באצבע סי' ג' אות פ"ט, וגם משמע מדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל דהא שכתוב בזוה"ק דנמשך נזק למי שאין מכוון בו היינו דוקא למי שמכוון שמוסר נפשו למיתה כדי לברר מתוך הקליפות, אבל אם אומר אותו לבקשת רחמים בעלמא לא יש פחד, מיהו לכתחלה ודאי צריך להזהר ולכוון כנזכר". והמדקדק היטב בדבריו יווכח דלדעתו אין כל חשש ליפול על פניו, ולכון מ"ש רבינו החיד"א הנ"ל במו"ב עם פירושן הפשטי של המילים [ונראה בפשטות דאף לדברי החיד"א לא חייש, וס"ל דיכול לכוון למסור עצמו למיתה עק"ה, רק שלא יכון להוריד נפשו לקליפות, ע"ש בדבריו]. וזה מכוון עם דרכם של כמעט כל גדולי האחרונים הספרדים בכל הדורות שלא חששו בזה, כמו שהבאנו לעיל.
ובאמת כד דייקינן בהאי עניינא, לו יהי כדברי מהר"א מני שבאמת נמנעו חסידי בית - ﭏ מליפול על פניהם משום חשש סכנה מדברי הזוהר, מ"מ אין כ"כ ראיה ממנהגם זה לשאר העם, מאחר שיתכן שבאמת היו מכוונים בכוונות האר"י להוריד נפשם לקליפות וכו', ובכה"ג לכ"ע יש חשש סכנה אם לא מכוון כנצרך, ומ"מ שאר העם שמכוונים פירוש המילים בלבד, אין זה ענין לגביהם[45].
סוף דבר הכל נשמע שלא מצאנו הכרח כלל וכלל, אף לפי הקבלה, לבטל מצות נפילת אפים משאר האנשים שאינם מקובלים ומתפללים ע"ד הפשט בלבד.
♦
דחיית דברי היפה ללב שסמכו עליו כמה מחכמי הדור
והנה ראיתי בספר יפה ללב הכא (ח"א) שהביא מ"ש מהר"ח פאלאג'י אביו והחס"ל (והבאנו דבריהם לעיל), והעיר עליהם שהמנהג שלא ליפול אפים אינו מנהג חדש, וכבר הוזכר בדברי השיירי כנה"ג שכתב: "ויש נוהגים לומר המזמור של נפ"א בלתי נפ"א"' א"כ הוא מנהג ישן, ועוד ממ"ש הרב נגיד ומצוה שלא יכול לעשות התיקונים הנ"ל אלא צדיק גמור. ובזה ישב מנהג אותם שלא נוהגים ליפול על פניהם, ותכל תלונתם של הרבנים הנזכרים.אמנם אחר בקשת המחילה אמינא בעניותין דנראה דאין הבנתו נכונה בדברי הרב שכנה"ג, ונעתיק תחלה את דברי השכנה"ג, ואח"כ נבאר דבריו. וז"ל: "ומנהג האשכנזים כדברי הרוקח [=היינו שלא ליפול במקום שאין ס"ת], ובמקומינו לא ראיתי מנהג קבוע, יש נוהגים כדברי הרוקח ויש נוהגים כרבינו המחבר ז"ל, וכמדומה לי שכך היה מנהגו של מורי הרב ז"ל, ומ"מ אני נוהג שלא למחות למי שנוהג כדברי הרוקח או כדברי רבנו המחבר ז"ל. ומ"מ אף כשאין נופלים על פניהם אומרים וידוי, ויש נוהגים לומר המזמור של נפילת אפים בלתי נפילת אפים, וכן נהגנו בכפרים שאין בהם ס"ת ונהגו שלא ליפול על פניהם" עכ"ל.
הרי משמע בהדיא שכוונתו שיש מקומות שנוהגים שדוקא כשאין ס"ת אומרים המזמור בלא נפ"א, וזה מוכח ממה שכתב קודם: "ומ"מ אף כשאין נופלים על פניהם אומרים וידוי" אלמא דכוונתו שאותם אלה שנוהגים כהרוקח לא נופלים על פניהם ואף לא אומרים כלל המזמור של נפ"א אך מ"מ וידוי אומרים (דאל"ה מאי ס"ד שמאחר שאומרים את המזמור ורק לא נופלים על פניהם דמשום הכי לא יאמרו וידוי, וק"ל), ועל זה הוסיף ש"יש נוהגים לומר המזמור של נפילת אפים בלתי נפילת אפים", דהיינו שיש כאלה שנוהגים כהרוקח שכשאין ס"ת לא נופלים על פניהם ומ"מ אומרים את המזמור, וסיים "וכן נהגנו בכפרים שאין בהם ס"ת ונהגו שלא ליפול על פניהם", דהיינו שבכפרים שלא נהגו ליפול על פניהם כלל ולא לומר את המזמור מחמת שאין להם ס"ת מ"מ נהג הרב לומר שם המזמור אלא שבלא ליפול על פניו (דאל"ה יש כפילות בדבריו, ודו"ק) והם דברים ברורים. ואף שראיתי לאיזה מחכמי הדור שהעתיקו דברי היפ"ל הנ"ל בשם הכנה"ג להוכיח שמה שנוהגים היום הוא מנהג קדום, נלפק"ד דמאי דפרישנא בעניותין הוא פירוש יותר ישר ומכוון בדבריו. שו"מ בספר מזמור לאסף שנראה שהבין את דברי שכנה"ג כדברינו, וכן משמע בכה"ח סופר (סק"נ), ע"ש בדבריהם ודוק.
ומה שהקשה עוד מדברי הרב נגיד ומצווה, באמת לא קשיא מידי, דדברי הנגיד ומצווה הם הם דברי שער הכוונות והפרע"ח, וכבר הבאנו בזה את דברי הכה"ח סופר הנ"ל שהאריך להוכיח שאין בזה חשש אלא למכוון הכוונות במילואן, וא"צ להאריך בזה שהעתקנו דבריו לעיל קחם משם.
וכעת מצאתי למרן הראש"ל זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סו"ס ז), וז"ל: "והגם שהגאון ר"ח פאלאג'י בכה"ח תמה על רבים מיראי יי וחושבי שמו שנמנעים מלעשות נפ"א אלא אומרים המזמור ואבינו מלכנו בלבד ואינם נופלים על פניהם ולא טוב עושים וכו' ע"ש, אולם כבר פשט המנהג בכל עדות המזרח שלא לעשות נפ"א בפועל אלא רק אמירת המזמור ואבינו מלכנו בלי נפ"א משום שע"פ הזהר שהוא בב"י יש חשש נזק וסכנה למי שנופל ע"פ באמירת מזמור הנ"ל ואינו מכוון בו כראוי" עכ"ל.
אמנם מה נעשה ולא התייחס רבינו כלל לדברי כל האחרונים הנ"ל דמוכח מהם שמנהג זה הוא מנהג מאוחר, ושינוי של המנהג הקדמון שנהג אצל כל הספרדים מאות בשנים, ושכן דעת מרן שקיבלנו הוראותיו. ולא זכיתי להבין בעניי פסק זה, שהרי בד"כ דרכו של מרן הראש"ל בכל כי האי גוונא דאיכא מנהגי דלא כמרן הב"י שקיבלנו הוראותיו לבטלם, ולהחזיר את המנהג הקדום, והגם שאותם מנהגים רווחים מכוונים יותר לפי הקבלה, וכ"ש הכא, שאף לפי הקבלה מטי'ן איתמר ואין חשש לדעת רוב המקובלים.
ואין לומר דמ"מ הכא דחמירא סכנתא מאיסורא אף בשביל חשש קטן ראוי לבטל את הנפ"א, זה אינו, דכבר כייל לן מר כללא בשו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סי' ט' אות ו'-ח' ובעוד כמה דוכתי) דלא אמרינן חמירא סכנתא מאיסורא אלא במקום סכנה מציאותית ולא במקום סכנה סגולית ועשה לו סמוכו'ת מדברי הפוסקים ע"ש. א"כ מה טעם לחוש בנידוננו כ"כ טפי משאר מילי דאיסורא. ועכ"פ גם מי שליבו נוקפו, יכול בפס' ראשון שלא יפול על פניו ששם עיקר הסכנה, ומכאן ואילך יפול על פניו, ובזה יצא יד"ח חששת הזהר וגם לא יבטל תקנת הקדמונים של נפ"א, וצ"ע בדעתו.
ועיין עוד לר' יצחק ברדא בשו"ת יצחק ירנן (ח"ה סי' כג) שיישב את מנהג הספרדים הרווח בימינו שלא ליפול על פניהם, אך העלה שמי שרוצה להחמיר ולנהוג נפ"א כדין המבואר בשער הכוונות תבוא עליו ברכה.
לסיכום:
מנהג הספרדים בכל הדורות היה ליפול על פניהם באמירת מזמור 'אליך יי נפשי אשא', כמובא בזוה"ק, וכדעת מרן הש"ע והאריז"ל, ומעולם לא חששו בזה. והבאנו ראיות מקהילות הספרדים בכל תפוצותיהם, שברובן נהגו עד הדור האחרון לפחות חלק מהקהל ליפול על פניהם: כספרד הקדומה, ארץ ישראל, ארם צובא, מצרים, מרוקו, תונס, ג'רבא, לוב, אלג'יר, תורכיה, יוון, אזור הבלקן, בוכרה, כורדיסטאן, הודו, איטליה, לונדון, אמשטרדם ועוד.
מצינו בימי החכמים מהר"א פאפו, ומהר"ח פאלאג'י, שהתחיל להתפשט אצל חלק מהעם מנהג שלא ליפול על פניהם באמירת המזמור, כפי הנראה משום חשש הזוהר – אולם החכמים הנזכרים לא היתה דעתם נוחה ממנהג זה, ודחאוהו בחריפות.
בכמה מקהלות הספרדים נתפשט המנהג בדור האחרון שלא לפול על פניהם, משום שחששו לפשטות דברי הזוהר שמי שלא מכוון למסור נפשו בלב שלום באמירת מזמור זה מסתכן. אולם לא מן הנמנע להעלות השערות אחרות איך התפשט מנהג זה, שאולי חששו לדברי הרוקח המובא ברמ"א שאין לפול ע"פ במקום שאין בו ספר תורה, ומשם נשתרבב לנהוג כן אף בשאר המקומות [כמו שהבאנו לעיל משכנה"ג שמנהג הכפרים שאין בהם ס"ת היה לומר את המזמור בלי נפ"א, וא"כ יתכן שנמשכו עם מנהגם זה גם למקומות שהיה בהם ס"ת]. וגם יתכן שלא ידעו את המזמור בע"פ, ולכן היו מוכרחים להסתכל בסידור ולא נפלו על פניהם [כדמשמע מדברי החס"ל שהבאנו לעיל]. וגם בכמה מקומות היו מצויים עמי הארצות רבים, וכאלה שלא היו להם סידורים, שסמכו בחלקים הרבה מן התפלה על תפלת הש"ץ ולא היו מתפללים בעצמם [כעדות יהודים מהדור הקודם], ומסתמא גם לא היו נופלים על פניהם. וכל זה הוא בגדר השערות, ועכ"פ לכל הדברות אין ספק שהוא מנהג מאוחר מאוד וממש קרוב לדורנו. ומלבד זה בהרבה מהקהילות שנהגו בחו"ל בדור האחרון שלא לפול על פניהם, מ"מ הת"ח היו נופלים ע"פ, כמו שהבאנו עדִיות מכמה מקהילות מרוקו.
יש לציין דלעת עתה, אף שגמרתי חיפוש מחיפוש בחפ'ש מחופ'ש, לא מצאתי תיעוד על אחד מחכמי הספרדים ועדות המזרח במשך כל הדורות, שהורה בקום עשה לבטל את מנהג מקומו ליפול על פניהם משום חשש הזוהר, מלבד רבינו הבן איש חי, שהורה שעדיף שלא לקיים נפילת אפים. אכן מלבד דהוא יחידאה בזה כאמור, עוד יש לציין, דכאמור לעיל מנהג עירו בגדאד היה שלא ליפול על פניהם, ועל כן גם הוא, לא מצינו ששינה בהדיא ממנהג מקומו.
מנהג הספרדים ועדות המזרח בדורינו, שלא ליפול על פניהם, נתפשט בעיקר עפ"י דברי הבא"ח, שחשש לדברי הזוהר, ומחמת כך ציוה להנהיג את מנהג עירו בגדאד, ומנהג חסידי בית – ﭏ בכל מקום. ורוב בני הספרדים ועדות המזרח שעלו לארץ, ביטלו מנהגם בחושבם שמנהגם אינו נכון, אך לא ידעו דאדרבא, השיטה הסוברת שאין ליפול על פניהם היא יחידאה, ורוב חכמי הדורות לא ס"ל הכי.
ומלבד זה, כבר הוכחנו לעיל דמנהג חסידי בית ﭏ בזה לא היה מוחלט, וכן לא ברירא כלל טעמייהו. ועוד, שמצינו לרב כף החיים סופר, שהוכיח שאף לפי הזוהר אין כלל חשש סכנה בנפילת אפים למי שאינו מכוון בזה את כוונות האר"י והרש"ש. ואם במחלוקת בפשט אמרינן דדעת חכמי הקבלה תכריע, מסתבר א"כ שבמחלוקת בקבלה, הפשט יכריע.
♦ ♦ ♦