בעניין היתר מכירה
מכתבים
בעזה"יבדבר המאמר שהדפיסו בירחון אלול, שבתחילה דן הכותב על מכירה בלא טאבו אם היא תקפה או לא, והעלה צדדים לכאן ולכאן בדבר זה שכבר נחלקו בו האחרונים. ולאח"ז באות י"ד ואילך כתב עפי"ז לקיים מה שקרוי "היתר מכירה" הנעשה ע"י הרה"ר לפני השביעית, ולטעון כאילו יש לו תוקף, והדברים הכתובים שם אינם נכונים כלל וכלל, הנני לפרש הדברים הפשוטים, למען לא יטעו הרבים אחרי דברי כותב המאמר הנ"ל, וכדלהלן.
כל הנידון לענין מכירה בלי טאבו אם היא חלה, הוא כשיש מוכר ויש קונה, ויש כאן שאלה האם גמרו בדעתם לבצע את המכר אע"פ שחסר מה שנהוג ע"פ חוקי המדינה, או לא מהני המכירה. משא"כ כאן, אין כוונתם למכור ולקנות כלל. ה"מוכר" ממשיך לעבוד בקרקע ולהתנהל בה כמימים ימימה, באותם שנים שכביכול "מכר" אותה, הוא ממשיך לשלם עליה שכירות ברוב הקרקעות החקלאיות המושכרות מאת המינהל, הוא ממשיך לשלם ביטוח, לעבוד ע"י פועליו הרגילים, ולהרויח ממון מזריעת הספיחין ומשאר העבודות האסורות שהוא עושה ע"י פועליו, וכל מאזן ההוצאות וההכנסות שלו נשאר אותו דבר בשנה זו. לעומתו, ה"קונה" שוכח רגע אחרי ההצגה שקנה מיליוני דונמים בעשרות מיליארדי שקלים, לא משלם עליהם שום מס, לא עושה עליהם ביטוח, ומשאירם נטושים בידי ה"מוכר" הממשיך לעבוד בהם, והקונה לא מרויח עליהם פרוטה במשך שנת השמיטה, בה הוא "שוכר" את ה"מוכר" לעבוד בשדותיו, והוא רק מקבל שכר חד פעמי על כך שהוא טורח להגיע לטקס ההצגה הקרויה "מכירה".
כאן, לא העדר הרישום בטאבו הוא הבעיה, העדר הרישום הוא רק סימן המוכיח על כך שהכל הצגה וכסות עיניים. הגע עצמך, מדוע הם מפלפלים אם כשר בלי טאבו או לא, ואף העבירו לשם כך חוק מיוחד בכנסת, הרי יותר פשוט שימכרו וירשמו את המכירה בטאבו ואז לא תהיה להם שום בעיה. אלא שהכל יודעים שזו הצגה, וזה לא יאושר בטאבו, ולכן כל המו"מ לדון בצורה תמימה כאילו זה שייך לנידון של מי שמכר ללא עשיית טאבו, אינו נכון כלל ועיקר, כי כאן לא שבמקרה חסר את הטאבו, אלא ה"מוכר" לא מוכן בשום אופן שהקרקע תירשם בטאבו על שם ה"קונה", והכל יודעים למה.
ואוסיף, כי בשטר המכירה בשמיטות האחרונות (מאז תשס"ח) נוסף סעיף מפורש על פי בקשת מינהל מקרקעי ישראל, שה"קונה" אינו יכול לרשום כל הערת אזהרה על שמו בקרקעות אלו, כדי להבטיח את העובדה שאם ינסה ה"קונה" לקבל לידיו בעלות על הקרקע, הוא לא יוכל לעשות זאת בשום אופן.
ולכן גם מה שהביאו לעיל באות י"ג מעורכי דין על מכירת בית בהליכי רישום, אינו נוגע לנידון מכירה לפני השמיטה כלל, כל ההתחייבויות והנוסחאות תקפות כאשר מתכוונים באמת לקנות ורק יש בעיה טכנית שהטאבו לא רשום וא"א לבצעו בפועל, ואז עושים את מה שאפשר לעשות בנכסים אלו. משא"כ כאן אין מניעה לרשום בטאבו, אלא שה"מוכרים" מעוניינים להחזיק בשדה בפועל בשנים שכאילו היא מכורה, והמוכר עובד בה ומרויח ממנה ללא שום סייג, ולכן לא עושים טאבו על מכירה זו, ודורשים מהקונה התחייבות שלא ירשום הערת אזהרה על שמו. ובוודאי כל עו"ד מודה על האמת, כשישאלו אותו על כל המקרה הנ"ל, האם יש לחוזה כזה תוקף ממוני, והאם הקונה יכול לקבל זכויות בפועל בקרקע על סמך שטר זה, יודה בבירור שזו רק הצגה וחוכא ואיטלולא, ותו לא מידי, ולעולם לא יוכל הגוי להוציא אותה מהישראל ע"י מכירה זו, לא בדין תורה ולא בערכאות, ובלב כולם ידוע שאין זה מכר. ואין כאן מסמכים שכאילו מועילים על פי חוק, וכל זה ברור לכל מודה על האמת.
[ואינו דומה כלל למכירת חמץ וכו', שבאמת המוכר אינו משתמש בחמץ כל ימי הפסח, ואם ירצה הגוי הקונה להחזיקו תחת ידו ישלם דמיו, ואין לישראל המוכר שום הפסד, אלא שיודע שאח"כ ימכור לו שוב. אבל כאן אם הגוי ירצה לקחת הקרקעות לא יתן לו, כי הם מטה לחמו, ומהם הוא מתפרנס בכל שנת השביעית רח"ל נגד רצון התורה. ובודאי שאם היה מפעל כלשהו עושה מכירת חמץ לגוי בצורה טקסית, ואח"כ היה בעל המפעל ממשיך לעבוד ולייצר ולמכור חמץ בכל ימי הפסח כ"שליח" של ה"קונה", והגוי הקונה לא היה מתעסק במפעל ולא היה מרויח כלום מכל החמץ המיוצר בעצם ימי הפסח, אלא הרווחים היו שייכים לישראל ה"מוכר", הכשרות של המפעל הייתה מוסרת באופן מיידי ולצמיתות].
וגם מה שהביא הכותב שם שהעבירו חוק בכנסת שמכירה זו הנעשית לצורך הפקעת השמיטה תוכר בחוק אע"פ שלא רושמים בטאבו, כ"א מבין היטב למה היא תוכר, ולמה היא תקפה דווקא לפני השמיטה. "מכירה" זו מוכרת ע"י החוק רק לענין להכשיר את הפירות שיוכל הישראל למוכרם כאילו הם של גוי, אבל אם יבוא הגוי לטעון ולתבוע את הקרקע בשנה זו ע"פ חוק זה, בודאי לא יתנו לו כלום, והרי היא כמתנת בית חורון, וכפי שהביע דעתו על כך הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לאחר העברת חוק זה, וכל זה פשוט לכל מתבונן.
ואשר העתיקו באות י"ד שכבר היו לפני למעלה ממאה שנה רבנים שהתירו, כבר נודעו דברי הגרשז"א והגריש"א שהכריעו שגם אלו שהתירו בעבר לא יתירו היום, כי השתנתה הרבה כל הנהגת ה"מוכרים" בקרקע, והיום הם מתנהלים בה כמו בשלהם, ואין שום משמעות למכירה, ואינם מקיימים את התנאים שדרשו אז המתירים, וכל זה מראה שאין כוונתם למכירה כלל, עד כאן דבריהם. ומעתה אין מי שמתיר היום יכול להסתמך על מי שהתיר לפני כמאה שנה. והובאה דעת הגריש"א בישא יוסף שביעית סי' ב ושבות יצחק פ"ט אות ז, ומשמרת השביעית בהקדמה עמ' י. ודעת הגרש"ז אויערבאך הובאה במשנ"ב עם פירוש ביצחק יקרא [מתלמידו הגר"א נבנצאל] סוף ח"ו עמ' יג אות א, ובספר חכו ממתקים ח"ב עמ' קסט-קע, ובמעדני ארץ שביעית מהדורת תשס"ח בהקדמת בני המחבר, וראה גם שמיטה כמצותה עמ' ל. וממילא אין לסמוך כלל על דעת המתירים מלפני מאה שנה, שמאז השתנה הנידון מאוד.
ואוסיף נקודה חשובה, כי הרבנות פונה אל המגדלים החקלאיים, שהם יחתמו על היפוי כח למכור את הקרקע. והאמת, שהרבה פעמים המגדלים הם רק שוכרים, או שרק יש להם רשות וזכות לגדל בקרקע, ויש הרבה מקרים שהבעלים גרים בחו"ל וקשה מאוד להשיגם. מדובר במיליוני דונמים, שאם היו באמת רוצים לברר מי הבעלים על כל קרקע, ולבקש את הסכמתו למכור, הייתה נדרשת לשם כך עבודה אדירה של מיפוי ואיתור בעלי הזכויות, אבל הרבנות לא מתעניינת במיוחד בכל זה, אלא אחראי הכשרות מודיע למי שהוא עומד איתו בקשר שיחתום לו על הטפסים, כהליך שגרתי. לכן במקרים רבים הם כביכול נותנים אישורים על היתר מכירה על קרקע שכלל לא נמכרה, כי למגדל לא היה זכות למוכרה. ומלבד העובדה שבמקרה כזה ודאי יש כאן ספיחין גמורים ועבודות אסורות, כל ההתנהלות הזו גם מעידה על כך שמכירה זו אינה דבר רציני ונעשית ללא מחשבה וללא כוונה למכור.
והנה כעת לקראת שמיטה זו, יצא לאור עולם מהדורה חדשה של הספר דרך אמונה ממרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, ונוסף בה מדור "שיח אמונה", ובה הובאו פסקיו והוראותיו של מרן הגר"ח שליט"א מכת"י, ואעתיק בזה ממה שכתוב שם (בביאורים לדר"א פ"ד ס"ק ריג), ששם מבאר שאין כל תוקף להיתר המכירה, ואפשר לסמוך בבירור על כך שאין המכירה חלה, ואף לקולא:
ולענין לקיטת פירות אילן משדה שנמכרה עפ"י היתר מכירה, כתב רבינו (שם) שכיון שברור שלא חל המכר דין השדה כהפקר, ומותר לאחרים ללקוט מפירות אלו, ואינם צריכים לחשוש לגזל עכו"ם.
ובאופן שקידש אשה בירקות מהיתר מכירה, ודין חלות הקידושין תלוי אם יש תוקף להיתר או לא, כתב רבינו (מכתבים, כת"י) שהיא מותרת להנשא לאחר, וא"צ לחשוש שמא יש תוקף לקידושין, כיון שהדבר ברור שאין המכירה חלה כלל, ואפשר לסמוך על זה אף להקל.
עוד אעתיק בזה מה שכתוב שם בפרק ח (בביאורים לדר"א ס"ק קיד) לענין מי שסומך על היתר מכירה, שדינו כדין חשוד לעבור על דיני השביעית, שקנסוהו שאסור לקנות ממנו שום דבר שיש בו זיקת שביעית. וכך נכתב שם:
והסומכים על היתר מכירה הנעשה כיום שאינו תקף כלל (ראה דר"א לעיל פ"ד ס"ק ריג ובביאורים שם), דעת רבינו (מכתבים, כת"י, וכן הובא בשמו בשיח השמיטה עמ' פ הע' מז) והגר"מ שטרנבוך (שמיטה כהלכתה פ"ד ס"י עמ' קד) שהם נחשבים לחשודים על השביעית, ואסור לקנות מהם דבר שיש בו זיקת שביעית. ואע"פ שיש רבנים האומרים שהדבר מותר, והמוכר סומך עליהם, כתב רבינו (מכתבים, כת"י) שאין להקל ולתלות משום כך שאינו חשוד, כי צד ההיתר אין בו ממש, וכל אדם מחויב להתבונן כראוי, ואז יבין שהאוסרים אומרים האמת ואין לו לסמוך על המתירים. [וציין למה שכתב בטעמא דקרא (דברים א, כה) שנתבעו ישראל על כך שלא רצו לעלות לא"י אע"פ שהמרגלים אמרו שטובה הארץ, ומבואר בספרי (דברים פיסקא כג, הובא ברש"י שם) שרק יהושע וכלב אמרו כן, והקשה הרמב"ן (דברים שם) הרי עשרה מרגלים אחרים אמרו להיפך, ולמה היו צריכים לשמוע דוקא ליהושע וכלב, ומדוע נענשו על כך שסמכו על דברי עשרת המרגלים האחרים שהיו נשיאי ישראל באותו הדור. וביאר בטעמא דקרא, שהיה לישראל להתבונן כראוי, ואז היו מבינים שהמרגלים האחרים אמרו כן מחמת הנגיעה שהיתה להם שירדו מגדולתם,ולכן היו חייבים לשמוע ליהושע וכלב ולא להתחשב בדעת האחרים, ונתבעו על כך שלא עשו כן].
והדברים מבוארים על פי האמור לעיל, שפשוט וברור הוא שאם אדם חותם על נייר כלשהו שכביכול "מוכרים" את כל הקרקעות בא"י של מיליוני דונמים, בעשרות מיליארדי ש"ח, והקונה המקבל את הכל לבעלותו לא עושה עם זה כלום, ולא יכול לעשות עם זה כלום, בשנים שבהם הוא קנה את הקרקע, ומתחייב לא לרשות הערת אזהרה על שמו, והמוכר ממשיך להתנהג כבעלים בשדה זו גם לאחר ה"מכירה", ועובד בה עם פועליו, ומשלם את כל ההוצאות והביטוח וכו', הרי הכל יודעים שאין כאן צד מכר, ואינו מוכן לוותר על הכנסות אלו, ולא קיבל הקונה לידו שום דבר שיוכל לממשו, וגם אין דעתו לממש את מה שקיבל, ובאופן זה אין כאן צדמכר.
ונוסיף בזה כי ב"ה אכשר דרא, ורבים מהמגדלים שומרי תורה אשר קיבלו על עצמם להשבית בשמיטה את הקרקעות שבבעלותם, אע"פ שהדבר כרוך בהפסדים אדירים, ואין מדובר בעמלי תורה, אלא באלו העמלים לפרנסתם, ובכל זאת אינם נסמכים על "היתר המכירה" אע"פ שיש המורים להם כך, ובגבורה עילאית הם משביתים את אדמתם, כי אלו המכירים את הענין מקרוב, מבינים היטב שאין כאן היתר, ואין להם על מה לסמוך, ואין זו מכירה אלא חוכא ואיטלולא, כהוראתם ופסיקתם הברורה של הרבה מגדולי הדורות האחרונים מכל העדות והחוגים. ומצוה רבה להחזיק בידיהם, לתומכם ולסייעם כדי שיוכלו לעמוד בנסיון זהבגבורה.
וחבל על כך שבירחון האוצר נתנו במה למי שכתב על האוסרים שהם שועלים קטנים, ושדבריהם הם דברי שקר ובלע, ועוד ביטויים לא ראויים, בזמן שהכל יודעים שרוב גדולי הדור האחרון זצ"ל ושליט"א, הן האשכנזים והן הספרדים [כמו הגר"ע עטייה והג"ר יעקב מוצפי והגר"י צדקה והגרב"צ אבא שאול זצ"ל, ויבלחט"א הגר"ש כהן והגר"ש בעדני והגר"ע טולידנו ועוד הרבה מגדולי הדור הספרדים החיים עמנו שליט"א] אוסרים ומבטלים את תוקף חלות המכירה. ונקוה כי פרסום דברים אלו יהיה תיקון למעוות שבדברי הכותב, ובזכות שמירת השמיטה כהלכתה בלא הסתמכות על היתרים מדומים, נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אכי"ר.
בברכת התורה
ישראל בן משה
ירושלים
♦
א. ב.
ב"היום ה, ד אלול תשפ"א
קראתי דברי הרב המשיג (הרב ישראל בן משה נר"ו - היב"ם) שכתב להשיג על דברנו, ויצא לבטל כעפרא דארעא היתר המכירה שנהגו [ועוד ינהגו בעזרת השם עד שיזכו לכי מלאה הארץ דעה את ה' ישעיה יא, ט] והביא דברי המשיגים הידועים ומוכרים על היתר זה. ואח"ר המחי"ר צלל במים אדירים והעלה חרס בידו (עיין בב"ק דף צא ע"א) וקול קרי בחיל עליו ושכמותו – קמח טחון טחנת.
ואמרתי אבא אעיר'ה ואשיב על דבריו, והנה מבין ריסי עיניו ניכר שמעולם לא ישב על מדוכה זו כהוגן, ובודאי שלא פתח את ספרי מו"ר מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בכלל, ושו"ת יביע אומר בפרט ובמיוחד בנושא זה בהיתר מכירה. והעלים עיניו מדברי קדשו, הגם שציינתי תשובותיו שם, וכן לא יעשה. ופתח ואמר: "והדברים הכתובים במאמר שם אינם נכונים כלל וכלל, הנני לפרש הדברים הפשוטים, למען לא יטעו הרבים אחרי דברי כותב המאמר הנ"ל" עכ"ד. ויוהרא קא חזינן הכא, לבטל במחי יד כל דברי רבותינו הגדולים לקדושים אשר בארץ המה.
והנה במה שהעיר: "שכל הנידון לענין מכירה בלי טאבו אם היא חלה, הוא כשיש מוכר ויש קונה, ויש כאן שאלה האם גמרו בדעתם לבצע את המכר אע"פ שחסר מה שנהוג ע"פ חוקי המדינה, או לא מהני המכירה. משא"כ כאן, אין כוונתם למכור ולקנות כלל. והכל יודעים שזו הצגה" עכ"ד. והנה כבר השיבו על זה בשלשה ספרים נפתחים, וכבר הזכרתים בתשובה והעלים עינו. ראשון ראשון חשוב הוא מני"ר מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק י - יורה דעה סימן לח) שדן בענין ההערמה במכירת הקרקעות, ושם האריך הרחיב כדרכו בקודש ששביעית לרוב הפוסקים היום היא מדרבנן, ומטעם זה נמי מועילה מכירה זו אף בדרך הערמה. והוסיף וכתב שהטעם שצריך לחזק היתר זה לפי שגם החקלאים שאינם נמנים על יראי ה' השומרים תורה ומצות, לא שבקי היתרא ואכלי איסורא, וגם הם באים אל הרבנות הראשית לחתום על ההרשאות למכירת קרקעותיהם לנכרי. ואילו לא היתה הרבנות הראשית נטפלת להם לקבל אותם ואת חתימתם להרשאה, למכירת הקרקע שלהם, היו עושים הכל באיסור, כדרכם בכל השנים, והיו עובדים בעצמם בשדותיהם, מבלי מכירה, והיו מפיצים את כל מרכולתם בכל הארץ, ומכשילים בהם את האנשים התמימים באיסור ספיחים ואיסור סחורה. וע"י המכירה לנכרי אנו מצילים את רוב המון בית ישראל מלהכשל באיסור שביעית. עכד"ק. ובדרכו הלך מר בריה דרבנא, הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א בספרו ילקוט יוסף (שביעית פרק כה עמוד תרב) וכתב תשובה על הטענה שלא סמכא דעתיה במכירה זו, מפי ספרים ומפי סופרים, והאריך לדחות כל טענות המשיגים. ושם (עמוד תריא) גם זכר את הטענה של הרישום בטאבו, ומשיב דברים נכוחים כדרכו בקודש, וכמו שהבאתי בתשובתי בס"ד. והחוט המשולש לא במהרה ינתק הוא הגאון המופלא מהר"ם לוי זצ"ל בספרו דבר השמטה (סימן א), שהעלה שאין לבטל את מעשה מכירת אדמות הקיבוצים והמושבים אף אם ניכר לכל העולם שאין המוכרים מתכוונים למכור כלל, שהואיל ונעשה קניין כדת וכדין, ולא היה שום גילוי דעת מפורש בשעת הקניין מהמוכרים או מהקונה שאינם חפצים בקנין שעושים, א"כ אין לנו להתחשב במחשבותיהם דקי"ל דברים שבלב אינם דברים. והאריך להוכיח שכן דעת פוסקים רבים.
והנה, הכותב היב"ם (הרב ישראל בן משה) העלים עינו מכל ספרי התורות הללו, ולא רק שלא טרח לפתוח וללמוד בספרים הנזכרים, עוד הוציא לעז על הרבנות הראשית וכתב: "שהרבנות פונה אל המגדלים החקלאיים, שהם יחתמו על היפוי כח למכור את הקרקע, והאמת, שהרבה פעמים המגדלים הם רק שוכרים, או שרק יש להם רשות וזכות לגדל בקרקע, ויש הרבה מקרים שהבעלים גרים בחו"ל וקשה מאוד להשיגם. והרבנות לא מתעניינת במיוחד בכל זה, אלא אחראי הכשרות מודיע למי שהוא עומד איתו בקשר שיחתום לו על הטפסים, כהליך שגרתי, וכל ההתנהלות הזו גם מעידה על כך שמכירה זו אינה דבר רציני ונעשית ללא מחשבה וללא כוונה למכור" עכ"ד. והנה, לו הדברים היו נכונים החרשתי, אך מלבד שיש בזה הוצאת לעז על רבני וחכמי הרבנות הראשית [ואם הם בעיניו כקליפת השום, בטלה דעתו אצל כל אדם] שטורחים ועמלים 'והולכים בין הטיפות' להציל את רוב הציבור הכללי הרחוק משמירת תורה ומצות מאיסורים אלו. ומי שיודע את עניני הכשרות במערכת הרבנות הראשית לפני ולפנים, יודע עד כמה רבים המפריעים מבית ומחוץ בעבודת קודש זו, לשמור ככל האפשר שלא יכשלו אחינו הטועים באיסורי דאורייתא ובדרבנן, ובמיוחד בעת הזו, שהיא "עת צרה ליעקב וממנה יוושע". ובמקום שיבא לעזר ה' בגיבורים, עוד מזנב את כל הנחשלים וטוען שהרבנות הראשית מתנהלת בחוסר אחריות ובחוסר שימת לב, ומזלזלת באיסורים. ואיני יודע ממי יצטרך לבקש סליחה על הוצאת לעז זו, אם מכל מערכת הרבנות או רק מהרבנים הראשיים לדורותם שתמכו וסמכו בכל כוחם על היתר זה, ושב ורפא לו.
ונוראות נפלאתי על מה שהביא היב"ם מספר דרך אמונה ממרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, ונוסף בה מדור "שיח אמונה", ובה הובאו פסקיו והוראותיו של מרן הגר"ח שליט"א מכת"י, ושם (בביאורים לדר"א פ"ד ס"ק ריג), כתב שאם קידש אשה בירקות מהיתר מכירה, ודין חלות הקידושין תלוי אם יש תוקף להיתר או לא, כתב רבינו (מכתבים, כת"י) שהיא מותרת להנשא לאחר, וא"צ לחשוש שמא יש תוקף לקידושין, כיון שהדבר ברור שאין המכירה חלה כלל, ואפשר לסמוך על זה אף להקל. עכ"ד. ואנא עניא אמינא ולא מסתפינא, שיש להטיל ספק אם הדברים נאמרו מפי קדשו שהתיר אשת איש לעלמא להלכה ומעשה. ואפשר שאמר כן לגוזמא בעלמא כדרכם של חז"ל (עיין ב"מ דף לח ע"א), אך להלכה ולמעשה בודאי שלא יפסוק כן. והלואי והיו מראים לעיני קדשו של מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א את מה שכתב מרן הגאון היביע אומר זצ"ל בתשובותיו הנפלאות בענין זה, ובטוחני שלא היה דוחה הדברים בגילי דחיטתא, היה מורה שאותם הרחוקים מתורה ומצות שהרבנות הראשית דואגת להם בענין היתר מכירה ימשיכו במנהגם. ומודים דרבנן היינו שבחייהו.
והנה, בסוף תגובתו מתמרמר היב"ם וכותב: "וחבל על כך שבירחון האוצר נתנו במה למי שכתב על האוסרים שהם שועלים קטנים, ושדבריהם הם דברי שקר ובלע, ועוד ביטויים לא ראויים, בזמן שהכל יודעים שרוב גדולי הדור האחרון זצ"ל ושליט"א, הן האשכנזים והן הספרדים [כמו הגר"ע עטייה והג"ר יעקב מוצפי והגר"י צדקה והגרב"צ אבא שאול זצ"ל, ויבלחט"א הגר"ש כהן והגר"ש בעדני והגר"ע טולידנו ועוד הרבה מגדולי הדור הספרדים החיים עמנו שליט"א] אוסרים ומבטלים את תוקף חלות המכירה". עכ"ד. ובדבריו אלה חושד בכשרים, ואשרי מי שחושדים בו ואין בו (עיין שבת דף קיח ע"א), וכמו שלא נחת לכל דברי הפוסקים שהזכרתי, כן לא נחת אפילו להערתי אודות השועלים הקטנים מחבלים כרמים שהם אלו שמבזים את גדולי המתירים, ובזמנו בעיתון 'חרדי' מסויים (עיין דברים כג, יד) יצאו בשצף קצף נגד הראשון לציון הרב בקשי דורון זצ"ל שהתיר היתר מכירה, ביזוהו ושפכו את דמו, וכתבו עליו 'בושה וגלימה' ועליהם ושכמותם דרכתי קסת'י. וכדי שלא יחשדוני שיצאתי נגד גדולי עולם אשר קטנם עבה ממותני אביא שוב את הקטע הנזכר, כדי שייווכח כל בר בי רב דחד יומא במה דברים אמורים:
ואגב אזהיר לכל אשר בשם ישראל יכונה, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השמטה ורעה עינך בגדולי עולם המתירים היתר מכירה, ובכל שמיטה ושמיטה כרוזא נפיק משועלים קטנים מחבלים כרמים, שלא למדו את הסוגייא כפי הצורך, ומדברים גדולות ונפלאות נגד המתירים, שחלילה עברו על איסורי תורה, ויפתח ה' את פי האתון, וכותבים בעתון שלהם דברי שקר ובלע, עד שאחד 'מהחכמים' שלהם הגדיר שהיתר מכירה הוא 'חזיר מדרבנן'. ולו חכמו ישכילו יבינו לאחריתם, שהתירו את האסור ואסרו את המותר, התירו את האסור – בעשה דכבוד תורה, שכל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו (שבת דף קיט ע"ב). ואסרו את המותר – הוא היתר מכירה, שהותר על ידי גדולים ארזי הלבנון כבר לפני למעלה ממאה שנה. וכבר נכתבו בזה ספרים רבים מדברי האוסרים והמתירים, ומספרי המתירים, כגון דבר השמיטה להגאון מהר"מ לוי זצ"ל, ותשובת מרן הרב עובדיה זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"י יו"ד מסימן לז והלאה), ובילקוט יוסף (שביעית פרק כה, ולענין רישום בטאבו שם עמוד תריא), וכבר יש בדבריהם תשובה על כל השגות האוסרים, ושערי תשובה לא ננעלו. ולא יפה עשה אחד מחכמי דורנו שהעתיק כל הפוסקים שדנו בזה מדברי מרן בעל היביע אומר והשיג עליו מדבריהם, ועשה עין של מעלה – הוא מרן הרב זצ"ל כאינה רואה, והמעיין יראה שכל מה שכתב לקוח הוא מדברי מרן בעל היביע אומר זצ"ל, והמדקדק בתשובת מרן זצ"ל יראה שיש בדבריו כדי השב על כל השגותיו, הפוך בה והפוך בה דכולא בה. והמזהיר והנזהר ירבה שלומים כמי נהר. ודי בזו ההערה – עד כאן הערתי בענין זה במאמר הנזכר, והרואה יראה שבודאי אין כונתי חלילה לגדולי עולם [ומה שציינתי את אחד 'החכמים' שלהם שקרא לזה 'חזיר מדרבנן' – אינו אחד מגדולי הדור אלא משגיח כשרות אחד, שפעמים רבות מנגח את חכמי הספרדים ובמיוחד את מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, יהי רצון שיזכה לשוב בתשובה שלימה].
גם מה שציין לחכמי הספרדים שלא הסתמכו על היתר מכירה וביניהם חכמי ישיבת פורת יוסף ובראשם קדוש ה' מכובד, מרן המורה רבי עזרא עטיה זצ"ל, כבר ביאר בספר הנפלא ילקוט יוסף שביעית (עמוד תרטו) כיצד מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל היה מזכיר תמיד שמרן ראש הישיבה הגאון המנוח רבי עזרא עטייה זצוק"ל הסכים עימו להיתר מכירה. ומאידך, בספר אור לציון מביא משמו ששלל היתר זה? וביאור הדברים, שבתחילה היה דעתו לאסור את היתר המכירה, ובאו הנהלת הישיבה אל מרן הגר"ע יוסף זצ"ל וביקשו ממנו שידבר עם ראש הישיבה מרן הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל על ההיתר מכירה, יען שיש דוחק עצום להשיג פירות וירקות בשביעית אם לא של היתר מכירה [וזכורני שמו"ר הגאון רבי גדעון בן משה שליט"א, שלמד בישיבת פורת יוסף, אמר לי שהיו מביאים לישיבה בשביעית פירות וירקות בשמיטה שראויים לסוסים ולחמורים] והלך מרן הגר"ע יוסף זצ"ל ודיבר עימו והרצה בפניו את כל דברי המתירים, וראש הישיבה הגאון רבי עזרא האזין לו ברב קשב, ולבסוף הסכים עימו להיתר המכירה בשביעית. וענה ואמר: שמסכים שיגישו בישיבה פירות וירקות מהיתר מכירה, ולמחמירים ניתנה הרשות לבשל לבדם. וכן העידו הגאונים רבי צבי סימן טוב שליט"א והגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א שהוסיף ואמר שהיו סועדים בישיבה גדולי המקובלים בירושלים וכן אברכים חשובים כשלש מאות בני ישיבה ורבנים וכולם סמכו על ההיתר מכירה. ובודאי שהדבר נעשה כן על פי הוראת ראש הישיבה מרן הגאון רבי עזרא עטיה. עכ"ד הילקוט יוסף.
ולסיום, אען ואומר דלית דין צריך בושש שבודאי המחמירים לשמור את השמיטה כהלכתה ללא קולות כלל, תבא עליהם ברכת טוב מן השמים, ובאזננו שמענו כיצד זוכים לסייעתא דשמייא מרובה והצלחה בכל מעשה ידיהם. אך לאחינו הטועים הרחוקים מתורה ומצוות וכן לכל מי שמצבו הכלכלי דחוק בודאי שיכולים לאכול מהיתר מכירה, והנח להם לישראל.
בברכת התורה
הצב"י אפרים כחלון ס"ט
♦
בעה"י
ראיתי מה שכתב הרא"כ להשיב על דברי, ואבהיר את הדברים שכתבתי כדי להעמידם על דיוקם.
א. הנה, במאמר הנ"ל הביא נידון שנחלקו בו גדולי האחרונים, האם מכירה שלא נכתבה בטאבו תקפה או לא תקפה, ואכן יש בזה דעות באחרונים לכאן ולכאן. ואח"כ כתב, שכיון שלדעתו העיקר כסוברים שהיא תקפה, מעתה הוא כותב באות י"ד שלכן גם לענין היתר המכירה בשביעית יועיל לכתחילה.
ועל זה כתבתי, שמה שמביא הכותב את דברי רבותינו האחרונים מלפני שנים רבות הסוברים שמקח חל בדיני חו"מ אף בלי טאבו, וכותב שממילא יועיל גם לענין שביעית, דברים אלו שכתב אינם נכונים, והניח בזה מכשול וטעות לפני הרבים, כי אף שנחלקו בזה האחרונים המובאים לעיל לענין מכירה הנעשית ביושר ומדעת, מ"מ לענין שביעית הנידון הוא אחר, והבעיה העיקרית היא מה שאין כאן כלל דעת להקנות ולקנות, והכל יודעים שזו רמיה.
אמנם, יכול הוא לכתוב דעת היבי"א והנמשכים אחריו שכתבו בבירור לענין שביעית שזה חל, אע"פ שהכל יודעים שזו הצגה בעלמא, ואע"פ שה"קונה" לא משלם, וה"מוכר" ממשיך לעבוד בקרקע ולשלם את כל הביטוחים וההוצאות, וחותם חוזים מראש עם אלו שיקנו ממנו מה שיגדל בימים אלו בהם כביכול השדה מכורה, ואין ה"קונה" יכול לממש את מה שקנה ולקבל לידיו את הקרקע. ונכון שהם כתבו בזמננו שכל זה יש לו תוקף וחל על פי דין. ויכול הכותב אם ירצה להביא דעתם, ומי שירצה יבחן את הדברים ויראה אם יש לילך אחר דעתם.
אבל מה שהכותב מציג את הדברים כאילו דין היתר המכירה תלוי במחלוקת גדולי האחרונים לענין מכר בלא טאבו, ולסוברים שהוא חל אף המכירה שלפני שביעית חלה, אין זה נכון כלל ועיקר. ועל זה כתבתי שאין דבריו נכונים, ולא כפי שכתב שכביכול טענתי כן על אלו שמתירים היום. כי אכן יש מי שמתיר היום, אבל אין זה תלוי בדברי האחרונים לענין מכר בלא טאבו.
וגם מה שציין שם ליבי"א ח"י יו"ד סי' מ, שם לא מדובר כלל מצד דבר זה, אלא רק דן על עצם דין מכירה בלא טאבו. ויש להעמיד הדברים על דיוקם, ואין לכתוב שכביכול דין תוקף המכירה הזו תלוי במחלוקת של מכר בלי טאבו, ונכון שלסוברים שמכר בלי טאבו לא מועיל יש כאן בעיה, אבל יש במכירה שלצורך שביעית בעיה חמורה הרבה יותר, שלכן אין להביא שכאילו הסוברים שהמקח חל יסברו כן גם בשביעית.
ולדוגמא, הגרשז"א כתב במעדני ארץ שנת תש"ד שעצם המקח חל אף בלי הטאבו, אבל לאחר מכן עם השתלשלות הדברים והעמדת המכירה על האופן שבו היא קיימת, הודיע דעתו לפני שנים רבות שאין כל תוקף להיתר זה, וברור שהמכירה היא רמאות, ואין לזה שייכות עם הערמה האסורה, וכבר הזכרתי שהובאו דבריו אלו בספרים ע"י בניו ותלמידיו.
וכל זה אני כותב כדי להבהיר את הנקודה, שאף לסוברים שמכר בלא טאבו חל, מ"מ אם זה נעשה באופן שברור שאין מתכוונים למכור ולקנות, ויש שם דברים המוכיחים על כך, זה לא יועיל, ולכן אין לתלות נידון זה במחלוקת האחרונים לענין טאבו.
ואכן דעת היבי"א להתיר מה"ט גם בשביעית, וסובר שאין לחוש להערמה, וכמו שהאריך שם בתשובה אחרת (בסי' לח, ולא בסי' מ שבו דן בנושא הטאבו שהוא ענין בפנ"ע) אבל זה כבר דעה של היבי"א, ואין זו דעת כל אלו מהאחרונים שסברו שמקח בלא טאבו חל.
והצגת הדברים ע"י כותב המאמר שכאילו ענין זה תלוי בהכרח במחלוקת האחרונים לענין טאבו, עליה כתבתי שאין דבריו נכונים, וביקורת זו היא על הכותב בלבד, ולא על היבי"א או על רבנים אחרים. ומה שהכותב מציג את דברי באופן אחר, אינו נכון.
ב. ואזכיר שוב מה שכבר כתבתי בתגובתי הקודמת, שלקראת שמיטה תשס"ח הוסיפו ה"מוכרים" לבטח את עצמם, שלא יהיה איזה צד רחוק שמא יוכל ה"קונה" ליטול את הקרקע, ולכן במו"מ עם נציגי הרה"ר, הוסיפו תנאי בחוזה שה"קונה" לא יוכל לרשום בטאבו, ואף לא לכתוב הערת אזהרה לטובתו. וכמובן כל מעיין מבין היטב שזה משנה את כל התמונה, כי לא רק שבמקרה ה"קונה" לא עושה כלום, אלא הוא מחוייב להימנע מלרשום כל הערה לטובתו על מה שקנה.
ונידון זה לא שייך כלל לכל מה שדנו על מכר בלי טאבו, כי כאן יש התחייבות של ה"קונה" שלא יוכל להעביר בטאבו, ושאם ירשום אפילו הערת אזהרה יתבטל כל המכר, כך הם כתבו בחוזה של תשס"ח. וממילא מובן שיש כאן דברים המוכיחים שרצון ה"מוכר" להמשיך ולעבוד בקרקע כמימים ימימה, ואין ל"קונה" שום אפשרות לקבל את מיליוני הדונמים ש"קנה".
ומעתה, גם תשובת היבי"א הנ"ל, שנכתבה קודם לכן, שהרי כרך זה יצא לאור כמה שנים קודם לכן, ייתכן שלא תועיל בנידון זה. ובשמיטה תשס"ח היה כבר בשנותיו האחרונות, ואיני יודע אם שאלוהו על תנאי זה שהוכנס ברגע האחרון ע"י נציגי מינהל מקרקעי ישראל, ואם היה בכוחו באותה שנה להזדקק לענין זה. ומשמיטה לשמיטה הולך המצב ונהיה יותר גרוע, וא"א לסמוך על מה שבתחילה התירו ולסגור את העיניים בלי לראות מה קורה ומה משתנה. ועכ"פ גם אם יש המתירים זאת אף בזמננו, מ"מ אין להציג היתר זה כאילו הוא מוכרח על פי דעת האחרונים הסוברים שמקח בלא טאבו חל, וכנ"ל.
ג. ומה שהכותב מחליט כמתנבא שלא פתחתי את הספר יבי"א, ובטוח בזה כל כך, הנה כדי להרגיע אותו, ולאות כי עיינתי בספר יבי"א ולא התעלמתי מדבריו, אכתוב כאן הערה אחת על מה שכתב ביבי"א ח"י יו"ד סי' לח אות ד וז"ל: "והחזון איש עצמו שיצא נגד היתר המכירה שע"י הרבנות הראשית, כתב בספרו (הל' שביעית סי' י סק"ו) בד"ה ואתרוגים, ואותם שמוכרים שדותיהם ופרדסיהם לנכרי, על ידי עצמם, אף על פי שעוברים בזה על איסור "לא תחנם", מ"מ הויא מכירה, ולדברי ספר התרומה פקעה מהם קדושת שביעית, ויש להם על מה שיסמוכו, ואין לאסור פירותיהם בדיעבד. ע"כ. ולא כאותם שתולין בהגאון חזון איש בוקי סריקי לומר שאין ממש במכירה כזאת, משום הערמה, דליתא".
והנה, נכון שבחזו"א שם כתב דהויא מכירה, אולם החזו"א כ"כ לא על המכירה הכללית, אלא על מי שמכר בעצמו את הקרקע שלו לגוי פרטי, ואח"כ עשה עמו הסכם כפי מה שהתנו ביניהם, שבזה סבר שאין כאן הערמה, וסבר שאע"פ שלא כתבו בטאבו זה חל. אבל על המכירה הכללית כתב החזו"א בשביעית סי' כז סק"ז שודאי אינה חלה כלל כי אנן סהדי שלא רוצים למכור, נמצא שמפורש בדבריו שכשיש הערמה כזו בטלה מכירה. וכאשר ביאר את הדברים היטב בכתבי קהלות יעקב החדשים שביעית סי' כה. וממילא לענין נידון דידן, של המכירה של מליוני דונמים הנעשית ע"י הרה"ר כיום בלי שהקונה יכול לממש כלום, גם היא אינה הערמה.
ולכן מ"ש היבי"א שהאומרים בשם החזו"א שלא חל המכר משום הערמה "תולים בו בוקי סריקי", תמוה מאוד, שאין זה אחרים שתולים בו, אלא החזו"א כ"כ בפירוש, בדבריו שבהם דן על המכירה. ותמה אני איך כתב לחלוק ולבטל דברי החזו"א בלי שראה דבריו הנדפסים בספרו, ואם ראה דבריו, איך כתב שהחזו"א סובר שהמקח לא בטל אפילו שיש הערמה, הרי כתב החזו"א בהדיא להיפך.
זאת ועוד אחרת, אמנם כ"כ החזו"א שם שחל מקח אף בלא טאבו, וכן הוא בדבריו בליקוטים לחו"מ סי' טז סק"ח, אבל כבר כתב אח"כ בב"ק סי' י סק"ט שחוזר בו ממה שכתב שם, ודעתו שמקח עם גוי שלא נכתב בטאבו אינו חל כלל לשום דבר. וכ"כ בחזו"א שביעית סי' כז סק"ז, וכבר העיד בכתבי קהלות יעקב החדשים שביעית סי' כה, שזו היתה סוף דעת החזו"א. וא"כ מה שכתב בשם החזו"א שבדיעבד חלה המכירה, אין הדברים נכונים, כי חזר בו החזו"א מזה, וכן הובא בדרך אמונה הל' שמו"י פ"ד ס"ק ריג במהדורות החדשות, וכבר נתפרסמו הדברים מכבר, ותמוה מדוע הביא היבי"א את מה שסבר החזו"א בתחילה, והעתיקו בסתמא כאילו זו סוף דעתו.
ואני תמה על הכותב, שבאות יב הביא דברי החזו"א שמסיק שאין המכירה חלה כלל אף כשמכר בעצמו, ומשום שלא מכר בטאבו, ובכל זאת באות יד כתב וז"ל "ועוד שהרי גם לדעת החזון איש ראינו דמתחילה צידד שמהני מכירה ללא טאבו, מה גם שנראה ברור שלדעת החזון איש המכירה תופסת בדיעבד, וכמו שהוכיח מרן הראש"ל ביביע אומר שם (יו"ד סימן לח שם אות ד) מדברי החזון איש בהלכות שביעית (סימן י סק"ו בד"ה ואתרוגים) ע"ש". עד כאן דבריו. ואני תמה, אחרי שכבר נתגלה לו שחזר בו החזו"א, וכבר העתיק דבריו לעיל, מדוע עתה אזיל בתר איפכא וכותב שנראה ברור שלהחזו"א המכירה תופסת, הרי החזו"א כתב ברור שאינה תופסת וחזר בו וכאשר כבר הביא הכותב לעיל. וכי מפני שראה שהיבי"א העתיק את דברי החזו"א לפני שחזר בו, נראה לו ברור שהחזו"א סובר שזה חל בדיעבד?
וזאת מלבד מה שכבר כתבתי, שאף כשצידד החזו"א בתחילה שזה חל, הדגיש שכותב כן רק לענין אדם שמוכר בעצמו באופן פרטי את הקרקע שלו, שאז י"ל שאין כאן הערמה, אבל לענין המכירה הכללית מעולם לא עלה בדעתו שהיא חלה בדיעבד, אלא ביאר שאינה חלה גם מטעם אנן סהדי שאין כאן מכירה. ומכאן תשובה למה שכתב הכותב באות י"ד שאף להחזו"א המכירה הכללית תקפה, וזה אינו נכון כאמור.
וכל זה כתבתי רק להעיר על פרט אחד הכתוב ביבי"א שם, למען הסיר תלונת הכותב שהתמרמר עלי כאילו לא עיינתי בדברי היבי"א, ולכן כתבתי הערה זו לאות כי עיינתי בדברי היבי"א, ולהראות כי גם במה שנכתב ונדפס בספרים יש לדקדק ולעיין ולראות אם אכן הדברים מדוייקים. אבל לגוף הענין אם חלה מכירה זו שע"י הערמה או לא, איני נכנס. וכבר הביעו גדולי הדור דעתם בספריהם ובמכתביהם, וכל מה שטענתי על הכותב הוא במה שהציג הדברים כאילו נידון המכירה היום תלוי במחלוקת האחרונים על המוכר קרקע בלא טאבו, ועל זה הערתי שאין הדברים נכונים, וכאמור לעיל.
ד. ולגופה של המכירה הנעשית היום, כתבתי במכתבי הקודם שהרבנות פונה אל המגדלים החקלאיים, שיחתמו על היפוי כח למכור את הקרקע, והאמת, שהרבה פעמים המגדלים הם רק שוכרים, או שרק יש להם רשות וזכות לגדל בקרקע, ויש הרבה מקרים שהבעלים גרים בחו"ל וקשה מאוד להשיגם. מדובר במיליוני דונמים, שאם היו באמת רוצים לברר מי הבעלים על כל קרקע, ולבקש את הסכמתו למכור, הייתה נדרשת לשם כך עבודה אדירה של מיפוי ואיתור בעלי הזכויות, אבל הרבנות לא מתעניינת במיוחד בכל זה, אלא אחראי הכשרות מודיע למי שהוא עומד איתו בקשר שיחתום לו על הטפסים, כהליך שגרתי. לכן במקרים רבים הם כביכול נותנים אישורים על היתר מכירה על קרקע שכלל לא נמכרה, כי למגדל לא היה זכות למוכרה. ומלבד העובדה שבמקרה כזה ודאי יש כאן ספיחין גמורים ועבודות אסורות, כל ההתנהלות הזו גם מעידה על כך שמכירה זו אינה דבר רציני ונעשית ללא מחשבה וללא כוונה למכור.
והכותב הגיב על דברי, וכתב "שיש בזה הוצאת לעז על רבני וחכמי הרבנות הראשית שטורחים ועמלים והולכים בין הטיפות להציל את רוב הציבור הכללי הרחוק משמירת תורה ומצוות מאיסורים אלו", אבל אין בדבריו כל תשובה ענינית, ולא ביאר מה ואיך עושים, ומהיכן הוא יודע שהם עושים כראוי, ורק כותב שדברי הם הוצאת לעז, בלי שהוא בדק מה הן העובדות, ובלי לטרוח להשיב על גופם של דברים [ומסופקני אם קרא והבין את הדברים ואת משמעותם החמורה], ואף כותב שעלי לבקש סליחה ולעשות תשובה על כך.
והיות שהדברים נוגעים למעשה לאלו המסתמכים על היתר זה, אכתוב בזה לברר קושט דברי אמת, כי הדברים הללו שכתבתי, אשר הכותב מבטלם כעפרא דארעא בלא כל התייחסות ענינית, לא מליבי הם, אלא דברים שכתב אותם רב מפורסם האחראי על כשרות גדולה [ואיני כותב את שמו כי אני חס על כבודו ועל כבוד האחרים שעסקו בזה, אע"פ שהוא עצמו פרסם הדברים בכתב], אשר נתמנה ע"י הרבנות הראשית לקראת שנת תשס"ח לעמוד בראש ועדת השמיטה ההלכתית. והוא כתב כי המצב שהיה בשטח הוא כמו שכתבתי, ואף הרבה יותר גרוע.
ומהיכרותו את צורת התנהלות הדברים בועדת השמיטה, הוא כותב לדוגמא שיש חלקה בבעלות של משפחתו, המסורה לאיזה חקלאי מזה שנים רבות, והוא מגדל בה, וכותב שאין שום סיכוי שהרבנות תפנה למשפחתו לבקש שהם יחתמו על היפוי כח. ועוד מציין כי ראה מקרוב שערוריות רבו שנתגלו, כאשר זמן רב אחרי נתינת ההכשר, ושיווק תוצרת על פי היתר מכירה, נתגלה שכלל לא חתם על היפוי כח מי שיש לו בעלות וסמכות לחתום.
ואותו רב, כשהתמנה ניסה לעשות מה שבידו לברר מיהם בעלי הקרקע בכמה וכמה חלקות, ואחרי עבודה מקיפה שנעשתה על ידם, הם הגיעו ל-שבע אחוז מבעלי הקרקעות, ואותם הם מכרו בנפרד במכירה שניסו להכניס בה שיפורים נוספים. אבל הוא מעיד בעצמו, כי בשמיטה זו הוא לא היה היחיד מטעם הרבנות, אלא הם מינו יו"ר נוסף לועדה זו ואף כותב את שמו (רב עיר מסויימת ממרכז הארץ, שגם על כבודו אחוס ולא אכתוב את שמו), ומה שהרב הראשון לא מכר במכירה שלו, מכר השני במכירה הרגילה שבה מכרו את כל שאר הקרקעות, וכל בעלי הקרקע מקבלים תעודה שפירותיהם כשרים ע"פ היתר מכירה. והוא בעצמו העיד כי המצב גרוע מאוד במכירה של הרבנות, אלא שהוא באופן אישי עשה מה שבידו כדי לצמצם את המכשול.
[יש לציין לשבח את הרב הראשון הנ"ל, שבפעילותו אז כיו"ר הוועדה, הצליח אז לשכנע רבים מבעלי הכרמים והפרדסים, לקבל את ההכשר של הרבנות בדרך אחרת שלא ע"י היתר מכירה, אלא ע"י הצטרפות לאוצר בי"ד].
העולה מהעובדות המתוארות לעיל, שנכתבו ופורסמו ע"י מי שמצוי בפרטים לפני ולפנים, הוא שהדברים הנמכרים בהכשר הרבנות הראשית, ויש להם תעודה שהם מ"היתר מכירה", א"א לסמוך עליהם, כי הרבה פעמים השליחים מקבלים יפוי כח ממי שאינו הבעלים ואין לו סמכות למכור, וחתימתו על השטר שוה רק לצור ע"פ צלוחיתו, והקרקע נשארת של ישראל, וכל הירקות שגדלים בה הם ספיחין גמורים, וזה אף לסוברים שהיתר המכירה תקף.
ומלבד זה, הערתי שהדבר מוכיח ומראה את חוסר הרצינות בה מתייחסים ה"מוכרים" וה"קונים" למכירה זו, ואת חוסר הגמירות דעת מכל הצדדים המעורבים בדבר.
וכאן א"א לסמוך על הוראת היבי"א, כי הוא דיבר על מכירה שנעשית כראוי, כאשר עכ"פ הבעלים חתם על כך שהוא מוכר את הקרקע, אבל אם אין כאן את הבעלים כלל, אין שום יסוד להתיר.
[ובמאמר המוסגר אציין, כי ככל הנראה המצב בשמיטה זו יהיה קשה הרבה יותר רח"ל, כי חלק גדול מסמכויות ועדה זו נקבעות ותלויות בשיתוף פעולה של משרד הדתות ומשרד החקלאות, הנמצאים היום בידי זדים יהירים, הלוחמים בכל עוז בגאוה ובוז לקעקע יסודות הדת, ונמצאים בעימות חריף עם הרבנות הראשית, וכמובן שהם ישתדלו בכל כוחם שלא להקצות משאבים ראויים לצורך שמירת הכשרות וחיזוקה].
ה. ואשר תמה על מה שהבאתי מדברי הגר"ח קניבסקי שליט"א בפשיטות שהיתר המכירה אינו חל, ושאפשר לסמוך על הסברא שאינו חל אף לקולא, וא"צ לחשוש שמא המכירה חלה, אציין שיסוד הדברים מבואר כבר בדברי החזו"א (שביעית סי' כז סק"ז) שכתב שכיון שהמכירה לא חלה נחשבים הפירות של ישראל, והרי הם הפקר, ופטורים מן המעשר, וזו היא מסקנת החזו"א להלכה בדין זה כמובא לעיל.
הרי שסמך על סברא זו שאין המכירה חלה כלל, אף לקולא. וזה מראה את תוקף דעתו ודעת ההולכים בשיטתו בענין זה, שמה שאמרו שאין המכירה חלה אינו בתורת חומרא בעלמא, אלא שלדעתם פשוט שהיא לא חלה. וטעם הדבר הוא כמבואר לעיל, שהיה ברור להם שטקס זה הנעשה בצורה הנ"ל ושאין לו כל משמעות, ואין הקונה יכול להשתמש במה שקנה, ולא חושב שיוכל להשתמש בו, והמוכר עושה את כל התנאים שיבטיחו שימשיך להיות הבעלים והנהנה היחיד מהקרקעות הללו, אינו חל כלל, ואנן סהדי שזו הצגה בעלמא.
וכידוע כך היתה גם דעת הגרב"צ אבא שאול, וכפי שכתב במבוא לאור לציון שביעית פרק ז אות ח, שאין ראוי לסדר היתר מכירה כזה אף לחקלאי שאם לא יעשו לו היתר מכירה יעבוד בקרקע בשביעית.
ואולי הכותב סבור שגם האור לציון אומר כן רק מפני שלא ראה את דברי ידידו בעל היבי"א, או אולי יחשוב שגם החזו"א סמך בכל כוחו ואף לקולא על הסברא שהמכירה לא חלה כלל, ולכן הפירות פטורים ממעשר, רק משום שלא ראה את דברי היבי"א.
והנה לא אבוא להיכנס בזה ולהביע דעה במה שכבר הביעו דעה גדולי הדור שלפנינו, ודעתם ידועה לכל הרוצה לעמוד על האמת. אבל אציין שאין זה ראוי לסמוך דווקא על דברי יחיד בין שאר חכמי דורינו, ועל אלו שנמשכו אחריו וקיבלו את הכרעתו, ולומר שכל גדולי הדור זצ"ל ושליט"א האחרים, שחלקו וחולקים בכל תוקף על דעה זו, זה מפני שלא ראו את דבריו.
וכשם שמבקש הכותב לכבד את דעת היבי"א המקל, ותלמידיו המחזיקים בדבריו ומורים כן, כך עליו לכבד את דעת החזו"א וכל גדולי הדור שעברו זצ"ל, והחיים עמנו שליט"א, שטענו בכל תוקף שאין ההיתר תקף היום, ולדעתם א"צ לחוש לו אפילו לחומרא, כי פשוט להם שאין מכירה זו חלה כלל. ולא לחזור ככרוכיא על הטענה שאילו היו רואים מה שכתב היבי"א, היו כולם מבטלים את דעתם ומסכימים לדבריו, ובפרט שגם רבים מבני חוגו וקרוביו ואוהביו של היבי"א, כיבדוהו, ובודאי שמעו וידעו את דעתו, אבל לא קיבלוה.
ו. וראיתי עוד לציין על מה שהעתיק הכותב מספר ילקוט יוסף, שטוען שמרן הגר"ע עטייה הסכים עם המתירים וכפי שסיפר שם, וכותב שבהתחלה הורה לא להכניס פירות אלו וכו', וסומך סמיכה מוחלטת על עדות זו, וחושב שכן הוא האמת בלא פקפוק. אכן גם כאן צריך לדייק ולדעת מה היה בדיוק, ואין לסמוך על דברי יחיד משום שמחליטים שדווקא דבריו הם האמת וכל דבריהם של האחרים לא נכונים.
ותחילה אציין מה שכתבו והעידו גדולי חכמי הספרדים זצ"ל ושליט"א, תלמידיו וממשיכי דרכו של הגרע"ע זצ"ל בישיבתו, ראשי ישיבת פורת יוסף, וכולם כאחד מעידים בשמו שהקפיד והורה והנהיג בישיבתו שלא להזדקק כלל להיתר המכירה. וכמו שכתב האור לציון במבוא לספרו על שביעית ענף ז אות א. וכן כותב הגרי"ח סופר שליט"א בספר נר יהודה דף לא שהגר"י צדקה זצ"ל אמר לו כמה וכמה פעמים שדעת רבו הגר"ע עטייה היא שהיתר המכירה אינו כלום ממש. וכן העיד הג"ר אליהו שרים זצ"ל ראש ישיבת תורה והוראה, וכנדפס בשמו בספר דעת אליהו (עמ' רט) ששאל אותו הג"ר אליהו בשליחות אביו הג"ר עזרא שרים איך להנהיג בפורת יוסף, והשיבו שא"א לסמוך על ההיתר כלל, ואף להמקילים צריך להשיב להם שמ"מ במטבח של הישיבה הכל צריך להיות לכתחילה ולא להזדקק להיתרים כאלו. וכן כותב הגר"ש בעדני שליט"א במכתבו שפורסם בקובץ קול מהיכל ח"ז עמ' נד, שבפתיחת סניף ישיבת פורת יוסף בקטמון שאל אותו מה לעשות שם, והשיבו שההיתר הוא דחוק מאוד וקשה לסמוך עליו, והדגיש הגר"ש בעדני שהורה לו כן אף שהמצב היה אז דחוק מאוד. והביא בשם הגר"ע זצ"ל מה שהסביר את הדברים בטוב טעם, מדוע אין לסמוך על ההיתר, ואף אמר הגר"ע עטיה שאף המתירים בדורות קודמים לא היו מתירים בדורו, כי ה"מוכרים" עושים בקרקע כבשלהם, וגם אינם שומרי תורה, ולכן אין כאן גמ"ד כלל, עיין שם דברי הגרע"ע, וכתב הגר"ש שליט"א שם שהוא משתדל לפרסם הדברים שלא יטעו לחשוב שהגרע"ע התיר [ואגב אעיר שכאן יוכל המעיין לראות את האמת, כי לא כאשר סבורים המתירים כי כל מי ששמע את טענות היבי"א, מיד קיבל את דעתו ונגה עליו אור האמת, והא קמן אלו שהיו עמו ושמעו דבריו וטענותיו ודעתו, אבל לא שמיעא להו ולא סבירא להו, ודעתם שאף הרבנים שהוא נסמך עליהם יודו שהיום יש לאסור, וסמיכתו עליהם להתיר מכוחם אינה נכונה. וזה היה לפני חמישים שנה, וכבר אז היה דעתם שאין במכירה זו ממש אף לדעת האחרונים המתירים, וכל שכן כיום].
והמעיין הישר יראה שמכל הנ"ל מבואר שלא כמו שכתב בילקוט יוסף ליישב השמועות הסותרות, כי כמה וכמה מחכמי הדור הקודם ומזקני דור זה שליט"א, שהיו עמו בישיבתו, והנהיגו הישיבה עמו ועל פיו, וממשיכים להעיד כך בשמו, כולם כאחד אומרים שדעתו לאסור, ושכך הורה להם בישיבה, בכל סניפיה, בביאור ונימוק הטעם היטב. ואף הוסיף הגרע"ע שגם דעת ספרי המתירים שהביא היבי"א, לא יתירו היום, ושכך הם הנהיגו בישיבה על פיו, וכך היה במטבח של הישיבה.
ומה שמעיד הילקו"י שאכלו שם מהיתר מכירה, אם הדברים נכונים, זה על תקופה מאוחרת יותר, בשם רבנים שהיו בחורים צעירים בזמן פטירת הגרע"ע, ומעידים שהיו כאלו שאכלו, אבל כנראה זה היה על דעת עצמם, ואם היה בימי הגרע"ע, הרי הוא משום שלא מיחה בהם כדי שלא יעזבו וילכו לרחוב, שכידוע פורת יוסף הייתה הישיבה הספרדית היחידה, והמצב היה אז קשה מנשוא, ומוטב שיהיו שוגגין וכו', אבל עכ"פ מבואר בבירור מהנ"ל מה היתה דעתו והוראתו להלכה ולמעשה, וכפי שהורו כל הגדולים שהיו עמו אז בפורת יוסף, ולא שינה את דעתו והנהגתו והוראתו. ואם אכן נתן להיבי"א לדבר ולבאר את שיטתו, וכיבדו, כדרכה של תורה, והעריך את התמדתו כידוע, מ"מ לא הורה כן, ולכל היותר רק נתן אפשרות לרוצים להקל לעשות כן מעצמם.
[וגם אציין שמה שמביא מהרב סימן טוב שמעיד שהיו שם כאלו שאכלו היתר מכירה, הנה הנ"ל לא אמר שזה היה ע"פ הוראת הגרע"ע, וגם מה שכותב בשם הרב מוצפי, הוא עצמו דייק וכתב ובודאי היה זה בהסכמת ראש הישיבה, ואינו מעיד שכך הוא, אלא כותב מסברא והשערה, וכבר כתבתי שיש מקום להסביר הדברים אחרת, וצריכים אנו לכך כדי ליישב מה שהעידו בשמו בצורה קבועה גדולי תלמידיו וממשיכיו בישיבה שם, שכך היה הוראתו לאסור, ולא שמעו מכל חזרה ושינוי בזה, והמשיכו לפרסם את הוראתו. והרוצה לומר שאכן לפתע שינה את סברתו בגלל מה ששמע מהיבי"א, ורק הילקו"י שמע על כך מאביו, וגדולי תלמידיו שהמשיכו להנהיג בישיבתו כך על פיו ולהורות כן בשמו, לא נודע להם שחזר בו והסכים והורה להתיר, החושב כך אינו אלא מן המתמיהים.
והמעוניין לקבל ולהאמין דווקא למעשה זה, ולפרשנות זו של הילקו"י, שהיא מנוגדת לעדות שאר גדולי וזקני הרבנים מהדור שלפניו שלא זזה ידם מתוך ידי הגרע"ע, ומעידים בשמו להיפך, יבחן את עצמו היטב מדוע בוחר לקבל ולהאמין דווקא לעדות זו, ודי בזה].
ויה"ר שתתרבה ביתר שאת שמירת השמיטה, כפי ששמענו אשר לעת עתה קרוב המצב להגיע לידי כך שרוב הקרקעות שבבעלות יהודית יושבתו ממלאכות אסורות, ללא שום התחכמויות, ויעזור השי"ת שזכות זו תעמוד לכלל ישראל, שנזכה שבקרוב נוכל לקיים שמיטין ויובלות כהלכתן מדאורייתא, בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
בברכת התורה
ישראל בן משה
ירושלים
♦
ג. ד.
קראתי תגובתו השנייה של הרב הכותב ואין בה כדי לשנות דברי ולא אחזור על הראשונות. ורק אבאר שמה שתליתי את מחלוקת האחרונים בתוקף המכירה ללא טאבו והכרענו בסייעתא דשמיא שיש לה תוקף ושמשתלשל מזה גם כן עניין ההיתר מכירה בשביעית. והשיג ע"ז שאין שייכות לדברים.הנה, בדברי האוסרים עצמם טענו בתוקף שזו אחת הסיבות לאסור את המכירה, ועל טענה זו לכשעצמה השבתי, ועל שאר הטענות כבר ענו בספרים המצוינים לעיל הלא בספרתם.
גם במה שכתב שראה דברי היביע אומר וכו', ומעתה תגדל התמיהה עליו איך העלים עינו ולא ציין אפילו את דעתו דעת עליון. ובתחילה דנתי אותו לכף זכות שלא ראה הדברים אך עתה מכחיש ואומר שראה דבריו, ועם כל זה בחר להתעלם והציג מצג שווא שכל הגדולים ספרדים ואשכנזים אסרו הדבר וזה שקר!!!
ועל הערתו בדברי היביע אומר בדברי החזו"א. המעיין היטב יראה שאין בהם כדי השב, כי בדה מליבו חילוק שדוקא במכירת קרקעות לגוי באופן פרטי זה נראה רציני, אך לא במערכת הרבנות הראשית. והנה, כל ההשערות שלו שזה לא נראה רציני, כבר ענה על זה מהר"ם לוי זצ"ל בדבר השמיטה וכפי שציינתי, ושכן מוכח משטר מברחת. ע"ש.
גם במה שהעיר שהגר"ח קנייבסקי שליט"א יתיר אשת איש לעלמא כשהקידושין יהיו תלויים בהיתר מכירה, על זה הערתי שאילו היה רואה דברי מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בודאי שלא היה אומר כן, אלא ההיפך.
וגם מעניני הרבנות שכתב שיש בעיות במערכת השמיטה וכו' - ידעתי בני ידעתי שיש מכשולים רבים, אך משגיחי הכשרות מנסים להתגבר עליהם ולעשות ככל אשר יש לאל ידם. [ומעניין הדבר שעל תרומות ומעשרות ואיסורי טבל וכשרות הבשר שהם מדאורייתא לא התריע שיש להזהר מלסמוך על מערכת הרבנות הראשית, שכמו בכל גוף כשרות יש בעיות ומנסים להתגבר עליהם ואפילו בבדצי"ם החמורים ביותר, ודי בזה למבין. ורק על היתר מכירה בשמיטה שהיא מדרבנן הוציא שם רע על מערכת הרבנות כאילו לא אכפת להם כלל להקים עולה של תורה ולשמור את כלל ישראל מאיסורים. וה' הטוב יכפר בעדו].
ואיני יודע למה טורח כל כך לדחות דברי המתירים הלא רובא דרובא דבני התורה, שהם גם קוראי הגליון, מחמירים בהיתר מכירה אשריהם ואשרי חלקם. והנוהגים היתר לא תשתנה דעתם בגלל איזה מאמר של הרב הכותב בירחון (וגם אני הבאתי העניין אגב אורחא ועשה את העיקר טפל והטפל עיקר, ובמחאתי יצאתי למחות כנגד ביזוי תלמידי חכמים בעניין זה).
ודבריך ישעשעו נפשי - במה שכתבת שצריך לבדוק למה בחרתי להסתמך על עדות הראשון לציון מרן הרב יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף ולא על עדות של אנשים אחרים, ורמז כאילו יש לי נגיעה כל שהיא, כאילו אני בעל שדות וכרמים הרוצה לנהוג בהיתר מכירה או שיש לי מניות על כל שטר מכירה שנחתם במה שבחרתי להאמין לעדות הראש"ל נר"ו. ואין לי ברוך ה' לא נחלת שדה וכרם אלא ה' הוא נחלתי. ויהי רצון שכך יהיה לעולמים שבתי בבית ה' כל ימי חיי אמן. וידעתי שלא יהיה די בתגובתי זו, ושוב יכתוב מכתב תגובה ואין דרכי בכך לקיים השב תשיבם אפילו מאה פעמים. ולכן אחתום בברכה לרב הכותב ולכלל הלומדים שנזכה כולנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה לשמה ובאהבה! והאמת והשלום אהבו.
בברכת התורה
הצב"י אפרים כחלון ס"ט
♦
בעזה"י אור לז' אלול
א. ראיתי מה שהגיב הרא"כ על מה שכתבתי להעיר ע"ד היבי"א, וז"ל "ועל הערתו בדברי היביע אומר בדברי החזו"א המעיין היטב יראה שאין בהם כדי השב כי בדה מליבו חילוק שדוקא במכירת קרקעות לגוי באופן פרטי זה נראה רציני, אך לא במערכת הרבנות הראשית, והנה כל ההשערות שלו שזה לא נראה רציני, כבר ענה על זה מהר"ם לוי זצ"ל בדבר השמיטה וכפי שציינתי ושכן מוכח משטר מברחת. ע"ש".
והנה לא השיב מאומה, והערתי על דברי היבי"א אמיתית וצודקת, ואבאר הדברים למען יובנו לכל. היבי"א כתב שלהחזו"א המכירה חלה בדיעבד, ואין חוששים להערמה, ואף כתב שהאומרים בשם החזו"א שזו הערמה והמכירה לא חלה, תולים בחזו"א בוקי סריקי. וע"ז הערתי שבחזו"א מפורש בספרו (שביעית סי' כז סק"ז) שמכירה זו אינה כלום, וכתב שם ג' טעמים למה אינה כלום, ובטעם השלישי כתב "מפני שבלב כל אדם שאינו קנין באמת וכו', אבל הכא בשביל הפקעת מצות שביעית לא ימכרו כל הארץ לגוי, אדרבה נוח לנו לשמור את השביעית מלמכור כל הארץ לגוי", והיינו שכתב לחלק ממכירת חמץ, שאף ששם מועיל, כי אין ההערמה ניכרת, ומסכים למכור חמצו לגוי, אבל ודאי אין מסכימים למכור את כל הארץ לגוי, ובלב כל אדם שאין זו מכירה אמיתית. הרי שמפורש בדבריו שאין המקח חל כי אנן סהדי שאין כוונתם למכר. וא"כ מה שכתב היבי"א "שהאומרים כן בשם החזו"א תולים בו בוקי סריקי", כבר נתבאר שהחזו"א כתב בפירוש שהמכירה לא חלה מטעם הערמה.
ומה שהסתמך היבי"א ע"ד החזו"א במקו"א שכתב שחל בדיעבד, הנה ז"ל החזו"א שם "אותן שמוכרין ע"י עצמן ולא ע"י שליח פרדסיהן לנכרי אף שעוברים בזה משום לא תחנם מ"מ הוי מכירה בדיעבד". הרי שמפורש בדבריו שהיתר זה הוא במי שמכר את שלו לגוי בעצמו באופן פרטי. והיות שכבר הבאתי לעיל שמפורש בדברי החזו"א שכל האנן סהדי הוא משום שודאי אין מסכימים באמת למכור את כל א"י לגוי, ומאידך כאן מדבר החזו"א בפירוש על מישהו פרטי שמוכר את שלו, א"כ כאן אין אנן סהדי. והחילוק בזה פשוט, והוא מבואר מלשון החזו"א לכל המעיין בדבריו. וכן כתב גיסו הקה"י לפרש את דבריו, במכתבו הנדפס בספר כתבי קה"י החדשים שביעית סי' כה. והדברים פשוטים כל כך, עד שמטעם זה בדרך אמונה הל' שביעית פ"ד ס"ק ריג, מעתיק את דברי החזו"א בסי' כז הנ"ל שאין המכירה הכללית חלה כלל משום ג' הטעמים הנ"ל, ואח"כ כותב ומכל מקום אותן שמוכרין ע"י עצמן וכו', ומעתיק דברי החזו"א בסי' י שהמכירה חלה בדיעבד, והיה פשוט לו שאין בזה כל סתירה, וכנ"ל.
וההסבר בחילוק זה ברור, שאם אדם מוכר את הקרקע שלו, אין כל היכר מגוף המכירה שאין זה אמיתי, כי ייתכן שהחליט למוכרה, כשם שבכל שנה ושנה רבים מוכרים את קרקעותיהם, לזמן מוגבל או לעולם, ואין כאן חסרון בגוף המכירה. אבל כשמוכרים יחד את כל קרקעות א"י, מליוני דונמים, לאיזה ערבי שנותן צ'יק דחוי לשנה וחצי בסכום של שבעים מליארד ש"ח, בוודאי ניכר מגוף ההסכם והמכר שאין זה רציני, והכל נעשה רק כדי להפקיע את מצות השמיטה, ובזה כתב החזו"א שכשמכרו את כל הקרקעות יש אנן סהדי שלא התכוונו ברצינות, ולכן זה לא חל.
ועכ"פ דברי היבי"א שכתב שהאומרים בשם החזו"א שלא חלה המכירה בגלל ההערמה תולים בו בוקי סריקי, צ"ע טובא, שאף אם לא סבר לחלק בזה, עכ"פ הרי מפורש בדברי החזו"א בפסק ההלכה הברור שכתב בסי' כז, שאין המכירה חלה כלל מטעם זה. ואיך העלים עיניו מפסק ברור זה שכותב החזו"א, וכתב שהאומרים בשמו שבטלה מטעם הערמה תולים בו בוקי סריקי.
ומ"ש הכותב שכבר ענה מהר"ם לוי וכו', אין זה נוגע לעניננו כלל, שאכן הרמ"ל בדבר השמיטה שם אינו מסכים לסברא זו שהאנן סהדי מבטל את המכר ומוכיח שלא כיוונו למכירה כלל, אבל אנו דנים כעת מה דעת החזו"א ולא מה דעת הרמ"ל, והחזו"א הרי כותב שכיון שאנן סהדי שלא מכר אין המכר חל. ומעתה, הרוצה לנהוג כפסקי החזו"א ינהג, והרוצה לסמוך על הרמ"ל יעשה כמותו, אבל לענין הנידון מה דעת החזו"א, האמת כמו שנתבאר שהחזו"א כתב שכשיש אנן סהדי שלא מתכוונים למכור, המכר לא חל. ודברי היבי"א שכתב בשמו שהערמה לא מבטלת את המכר, צריכים עיון.
ב. ואגב אעיר בזה עוד, כי אמנם היבי"א אינו מחלק בין מי שמוכר את שלו לבד לבין מכירה של כל הקרקעות, ולכן כתב שגם לחזו"א המכירה הכללית חלה בדיעבד, ובאמת לחזו"א אינו כן וכנ"ל. וזה נפ"מ גדולה, כי זה נוגע לא רק לדעת החזו"א האוסר, אלא גם לדברי הפוסקים המתירים, שהם הגרי"ש אלישר בשמחה לאיש, והישועות מלכו, והאבני נזר, שהם המתירים הראשונים, ועליהם בנה היבי"א את יסודו להתיר, וכידוע מה שהיה היבי"א חוזר ואומר בשיעוריו שההיתר הוא של הרב אלישר. ובאמת, גם הגרי"ש אלישר והישועות מלכו והאבני נזר, לא דיברו כלל על מכירה כללית כעין הנעשית ע"י הרבנות הראשית, אלא כתבו בפירוש דברים אחרים, עי"ש שביארו היטב האופן שבו הם מתירים, והיינו שבעל הקרקע ימצא לו גוי אחד מאוהביו, שהוא סומך עליו שיסכים למכור לו חזרה את הקרקעות אח"כ, וימכור לו את הקרקע במכירה גמורה בלי לעשות שום תנאי. ובזמן שהשדה מכורה לו תהיה כל ההכנסה וההוצאה על חשבון אותו גוי הקונה, דהיינו שהרווחים וההפסדים יהיו של הקונה, ובזה התירו, ולא סברו לאסור מטעם הערמה.
ומעתה הרואה יראה, שכשם שהחזו"א שהתיר בדיעבד במקרה פרטי של אדם שמכר את שלו לגוי מסויים [לפני שחזר בו וסבר שמכירה בלי טאבו לא חלה כלל], מ"מ לא התיר במכירה ציבורית שניכר שלא מתכוונים באמת, וכידוע שמסר נפשו ללחום כנגד המכירה וסבר שהיא לא חלה כלל ואינה אלא שקר ומרמה, כך גם האחרונים הנ"ל שהתירו בשעה"ד לבעלי הקרקעות למכור כ"א את שלו לאוהביהם ובאופן הנ"ל, אין כל הכרח מדבריהם שיתירו גם באופן של מכירה כללית הנעשית ע"י הרבנות.
אמנם היבי"א שסובר שאין חילוק, בנה מדבריהם יסוד להתיר גם את המכירה הכללית שניכר שלא רוצים כלל למכור, אבל כיון שראינו מדברי החזו"א שיש חילוק ברור בזה בסברא, אין כל מקור מדברי האחרונים הנ"ל שיסברו כהיתרו של היבי"א.
ג. ובענין ההערמה, שטוען הכותב בפשיטות שאף כשניכר שאין כוונתם למכר מ"מ המכר חל, אדגיש כי אף שביבי"א ח"י יו"ד סי' לח מדבר על נושא ההערמה אם זה מבטל את המכר, מ"מ המעיין שם בכל אריכות דבריו יראה שבכל דברי האחרונים שהביא אין מי שכתב כן לענין הערמה הדומה למכירה של השמיטה, שאף שאחרי המכר ממשיך ה"מוכר" לסחור ולהרוויח מהדבר המכור, יחול המקח אע"פ שאנן סהדי שאין כוונתם למכר. כי במכירת חמץ אין המוכר משתמש בחמץ בימי הפסח כלל, ואין לו התנגדות שהקונה ישלם ויקח את החמץ. ובמכירה של השמיטה כשהיא נעשית על כל הארץ יחד, ובוודאי לא יסכימו לתת לגוי את כולה אף אם ישלם, וממשיכים לעבוד בה כרגיל אחרי ש"מכרוה", לא הביא היבי"א שום יסוד ושום הוכחה לדעתו שאעפ"כ המקח חל.
[והמתירים את המכירה לפני כמאה שנה, כבר כתבתי שהתירו באופן שלא היתה ההערמה ניכרת, שבעלי הקרקע מכרו בעצמם לאוהביהם, וההכנסה וההוצאה היתה שייכת לקונה בזמן שהקרקע שלו, וכמבואר באר היטב בספריהם, ורק בכה"ג התירו].
וההוכחה היחידה שהביא ביבי"א שכן יחול המכר אף בכה"ג, היא מה שהביא (שם אות ד) בשם הרה"ג משה לוי זצ"ל, שאמר לו שיש הוכחה מהסוגיא בנדרים דקני ע"מ להקנות. ואעתיק דבריו שם וז"ל: "הן אמת שיש לבעל דין לחלוק ולומר שמכיון שמסכמים נציגי הרבנות הראשית עם הנכרי הקונה את הקרקעות, שבעלי הקרקעות ימשיכו לנהל את אדמותיהם ושדותיהם כראות עיניהם, אלא שהם עתה כמו פקידים של הנכרי הקונה, ונמצא שאין שום זכות שימוש ושום שליטה או הנאה לקונה בכל הקרקעות שקנה. וא"כ אין ע"ז תורת קנין לנכרי, ולא מהני מידי. אולם כבר העיר ע"ז לנכון הרה"ג משה לוי (נר"ו) מהא דנדרים (מח ב), דאיתא התם, ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא, (פרש"י שהיה גוזל אניצי פשתן, וי"א שהיה משמט עצמו מללמוד תורה והיה עוסק באניצי פשתן), אסרינהו לנכסיה עליה, אמרו ליה, ואי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי, (כלומר, מה יהיה, ומי יהיה יורש נכסיך), אמר להם, ליקני הדין, ואי הוה בר ברי צורבא מרבנן לקנייה. אמרי פומבדיתאי קני על מנת להקנות הוא, וכל קני על מנת להקנות לא קני. ורב נחמן אמר קני, וכו' ופסק הרמב"ם (פ"ה מהל' נדרים הל' ז) כרב נחמן דקני ע"מ להקנות קנה. וכתב מרן הכ"מ, שאם בן הבן יהיה ת"ח לא יוכל הבן ליתנם לאחיו או לאחרים. ע"ש. וכן פסק מרן בש"ע יו"ד (סי' רכג סעיף ג). וע' בש"ך שם, ובשו"ת דברי חיים אוירבך (חאו"ח סי' ט) בד"ה ובזה יובן. ע"ש. והנה ראינו מכאן שאע"פ שהבן אסור ליהנות מהנכסים, מ"מ קנאם בכדי להקנותם לבנו הת"ח, ואינו יכול ליתנם לאחרים. נמצא שאע"פ שאין לו כל שליטה בנכסים, יש לו תורת קנין בהם להקנותם לבנו. ואף הגוי הקונה את הקרקעות אף על פי שאין לו כל שליטה בנכסים ההם, יש עליו תורת קונה, שהבעלות שעל הנכסים עברה אליו, ונקראים קרקעות של גוי, להפקיעם מקדושת שביעית".
ובמחכ"ת, הנה הוכחה זו נדחית בפשיטות, ששם אע"פ שלא הסכים האב שהבן ישתמש בזה, מ"מ יש לבן שימוש בזה להקנותם לבן הבן, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, וזהו רצונו של הבן שעכ"פ יקבל את הנכסים לענין ליתנם לבן בנו, ונחשב שקיבל את זה מהאב, ובזה קי"ל דקני ע"מ להקנות קנה. אבל כל הסיבה שהוא קונה הוא משום שיש לו בנכסים אלו תועלת שיוכל להורישם לבן בנו, וכלשון הגמ' "קני ע"מ להקנות", ובודאי רוצה הבן ושמח בזה שעכ"פ יקבל הנכסים לענין זה שיורישם לבניו. אבל בנידון דידן שמוכר את הקרקע לגוי, ואין לגוי כל שליטה בקרקע זו, ורק יהיה כתוב בשטר שזה שלו, אין כאן קני על מנת להקנות, ואין לו שום דבר ממה שקנה, ושום יכולת להשתמש בזה לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו.
ונמצא שהראיה היחידה שהביא ביבי"א שיש מי שטען שגם מקח כזה יכול לחול, יש לדחותה בקל. וכאמור חילוק זה מבואר מלשון הגמ', שמה שאמרו שמועיל הוא משום שהוא קני על מנת להקנות, ויש לו עכ"פ תועלת במה שקנה לענין זה להקנות לאחרים.
ד. ומענין לענין באותו ענין, לא אמנע מלציין, כי האחרונים הנ"ל (השמחה לאיש והישועות מלכו והאבנ"ז) שהביא היבי"א, התירו את המכירה דווקא באופן שיעשו את המכירה באופן גמור, והדגישו שיעשו אותה בלי שום תנאי, ורק אז היא חלה ותקפה. אולם המכירה הנעשית ע"י הרבנות הראשית, השתנה נוסחה מזמן לזמן, ולמעשה בעשרים שנה האחרונות מכרו במכירה גמורה, על תנאי שהגוי שוכר בזה את הישראל לעשות את כל העבודות, וכן יוכל הישראל המוכר לעשות אחרי המכירה בשדה כל מה שירצה, בשליחות הגוי, וכן מתנים שאחרי שנה וחצי יהיה הגוי חייב למכור לישראל את הקרקע, ואם לא ימכור יהא המכר בטל למפרע. וא"כ באופן זה אין להתיר לפי כל דברי האחרונים הנ"ל.
ואיני יודע אם היבי"א אכן ראה וידע את כל השינויים שעשו [שנעשו אחרי שכתב את תשובותיו שבחלק י] וסבר מעצמו להתיר אע"פ שעשו שינויים אלו, ואע"פ שהאחרונים הנ"ל שעליהם הסתמך אוסרים בכה"ג, או שהיבי"א לא ראה ולא ידע מהשינויים שעשו, ולא נכנס לפרטים אלו, ובאמת ייתכן שגם הוא יודה שאחרי השינויים הללו אין המכירה חלה. כי על כל שינוי צריך הוראת רב. [וזה מלבד מה שציינתי כבר במכתבי הקודם, שעשו אז תנאי שלא ירשום הגוי הקונה את הקרקע על שמו בטאבו, שגם תנאי זה מגרע מאוד את המכר]. ועכ"פ גם אם הוא מתיר, מדברי האחרונים שהביא ועליהם סמך בהיתרו, מבואר שלדעתם בכה"ג אין ההיתר חל.
ה. ועתה אלכה ואשובה אל מה שכתב הרא"כ בגוף מאמרו על הנידון אם מקח זה קיים ע"פ דיני המדינה או לא, ורצה לאשרו ולקיימו אע"פ שאינו נכתב בטאבו, וז"ל: "י"ל עוד שהרי במכירה זו עורכים ביניהם שטרות וחוזים, ובדרך כלל יש להם תוקף גם בדינא דמלכותא, ועו"ד הממולח ובקיא בחוקי הממשלה, יוכל להוכיח בבית המשפט את תוקף חוקיותם של מסמכים אלו. ועוד שהרי גם לדעת החזון איש ראינו דמתחילה צידד שמהני מכירה ללא טאבו, וכו'. ועוד הוסיף ביביע אומר (ח"י יו"ד סימן מ אות א), דלרווחא דמילתא בשנת תשל"ט התקבל חוק מיוחד בכנסת, ע"פ בקשת הרבנות הראשית, ולפיו שלטון מדינת ישראל מכיר במכירת הקרקעות לצורך השמיטה בשנת השביעית, שהיא תקפה, אף ללא רישום בטאבו. עכ"ד. ולפי דברינו האמורים לעיל שיש פרצות בחוק ואפשר לכתוב גם ללא טאבו, ותופס הדבר גם בחוק, נמצא שיש אפשרות גם ללא כתיבת טאבו. וביחוד לאחר שחוקקו את החוק המיוחד בכנסת בשנת תשל"ט וכאמור". עכ"ל הכותב במאמרו הנ"ל.
והנה כמדומה שכל בר דעת יבין מעצמו, שאם אכן הגוי שהשתתף במעמד ההצגה הנקראת "היתר מכירה", וקנה את כל הקרקעות של מדינת ישראל הכוללות מליוני דונמים, ע"י שהמחזיקים בקרקע רשום יפוי כח למישהו למכור את הקרקע בשמם ואפילו לא ציינו בו באיזה מחיר, וה"קונה" שילם בצ'יק דחוי של עשרות מליארדי ש"ח, והתחייב לא לרשום את הקרקע בטאבו, ואף לא לרשום הערת אזהרה לטובתו, [כאשר גם מי שקונה דירה הקטנה ביותר לא משלם לפני שהוא מקבל רשות ויפוי כח לכתוב הערת אזהרה], ולאחר מכן הוא אמור להיפרד מה"מוכרים" ולשכוח מכל מה שעשה, וה"מוכרים" ממשיכים לשלם את כל ההוצאות, ולעבוד בקרקע כהרגלם, ושוכרים את הקרקע מה"קונה" באפס כסף, וממשיכים לקחת את כל הרווחים לעצמם, בלי לגבות כלום מה"קונה" ש"השכיר" ו"השאיל" להם את הקרקע בחינם, אם אחר כל זאת יבוא הגוי וירצה לתבוע בבית משפט את הקרקע מידי הישראל, ולטעון שהיא שלו, על סמך החוק שהתקבל בכנסת שמכירה הנעשית לענין השמיטה, הרי היא תקפה גם בלי טאבו, כל אחד מבין שכל בית משפט יטרוק בפניו את הדלת ולא יתן לו לקבל בעלות על הקרקע שנמכרה לו בהליך המשונה הנ"ל.
אולם היות שהכותב הנ"ל אינו סבור כן, וחושב שעו"ד ממולח ובקיא יוכל להוכיח בבית משפט את אמיתות המסמכים הנ"ל, לכן אגלה את אוזנו שכבר היה לעולמים דבר כזה, היה מישהו שהיתה בחזקתו קרקע חקלאית, והוא בנה עליה ללא אישור בשנת השמיטה תשס"ח, וכאשר מינהל מקרקעי ישראל שהוא הבעלים על הקרקע תבע אותו בבית משפט על שבנה מבנים אלו, ונפסק לחובתו, הוא שכר עו"ד וערער בית המשפט המחוזי בטענות שונות. אחת מטענותיו היתה שהמינהל מכר את הקרקע לגוי בשנת השמיטה, ולכן המינהל לא מוסמך לתבוע אותו על מה שבנה בקרקע זו. בית המשפט דחה את הערעור שלו על הסף, דהיינו אפילו לא הסכימו לקבוע דיון ולתת לו לטעון את הטענות בפירוט ולדון בהם בכובד ראש, אלא ביטלו מכל וכל את טענתו ולא הסכימו אפילו לדון בה.
הנימוק להחלטת בית המשפט היה, שמכירת המקרקעין ערב שנת השמיטה נעשית לצורך אחד בלבד - קיום מצוות השמיטה, ואין להסיק ממכירה לצורך קיום מצווה שהמוכר איבד לחלוטין את זכויותיו מכל היבט שהוא. דהיינו ביהמ"ש, לאחר שהחוק הנ"ל התקבל, מבין היטב את כוונת מחוקקיו, וקובע ומבהיר כי אין מדובר במכירה ממש, כי אם בטקס הנעשה רק למטרה דתית וכדי להימנע מקיום איזו מצוה, והזכויות של הבעלים במקרקעין נשארים שלו גם בשנת השמיטה, אע"פ שחתם על השטר הנ"ל. הרי שעל פי דיני המלכות אין הם מכירים במכירה זו, כי מובן להם שזו רק הצגה למטרה דתית של פתרון בעית השמיטה, אבל המוכר לא מתכוון לוותר על זכויותיו בשנה זו.
ומעתה, נידון זה אף גרוע יותר מכל שאר מכירה ללא טאבו, כי הבעיה כאן היא לא רק מה שאין כאן טאבו, אלא גם יש כבר פסק ברור מבית משפט שאינו מכיר במכירה זו, והוא קובעה כי היא נעשית רק כדי להפקיע את השמיטה, והמוכר נשאר הבעלים האמיתי על הקרקע.
ונמצא, כי לא זו בלבד שלסוברים שמכר בלא טאבו אינו חל לא תועיל מכירה זו, אלא שהיא גרועה יותר משאר מכר ללא טאבו, וגם אם המוכר בית ולא רשם בטאבו המקח חל, מ"מ מכירה זו שע"פ חוקי המדינה היא רק לענין השמיטה ואין לה תוקף אמיתי, הרי היא גרועה יותר משאר מכירה ללא טאבו.
וגם בענין זה אוסיף לציין, כי פסק זה מבית המשפט התקבל ביחס לשמיטה תשס"ח, לאחר שהיבי"א כתב את כל תשובותיו שבחלק י', וכל זה אירע בשנות חייו האחרונות של היבי"א, כאשר כבר היה חולה ומדוכא בייסורים, וקשה לי להאמין שנכנס לעובי הקורה בזה והכריע שבכל זאת המכירה חלה, ועכ"פ כמדומה וככל הידוע לי לא נתפרסם ממנו מאומה בענין זה.
ו. ועל צורת התנהלות הדברים ברבנות בענין מכירת הקרקעות, וחתימת יפוי כח ע"י אלו שאינם בעלי הקרקע ואין בכוחם למוכרה, שמתפלא הרא"כ למה הערתי דווקא על נושא זה, והרי גם בשאר דברים יש בעיות וכו', התשובה לכך פשוטה, שגם בשאר דברים יכולים להיות תקלות נקודתיות, וגם סומכים על שיטות יחידות ועל בדיעבד וכו', אבל עכ"פ באופן עקרוני מתיימרים לבדוק ולברר. אבל כאן הבאתי עדות מפי כתבו של מי שהיה מצוי בדברים, ופרסם שאצל הרוב הגדול לא היו מגיעים לבעלי הקרקע האמיתיים אלא המגדלים היו חותמים על המסמכים, ובכל זאת היו נותנים להם הכשר, הרי שמעיקרא ובאופן שיטתי אין נייר ההכשר שוה אלא לצור על פי צלוחית.
ובאמת בדר"כ אין ציבור יראי ה' מסתמכים על הרבנות הראשית בשאר ענינים, אלא מהדרים לקנות מהשגחות טובות יותר, אבל דא עקא, שבשנת השמיטה יש כאלו המפיצים ומטעים את הציבור לקנות דווקא מהיתר מכירה, כאילו יש בזה איזה מצוה, או יש כאלו החוזרים השכם והערב על האמירה שאם יש בזה דוחק ממון, אפשר לקנות מהיתר מכירה, וביניהם הרא"כ שכתב בתגובתו הקודמת וז"ל "שבודאי המחמירים לשמור את השמיטה כהלכתה ללא קולות כלל, תבא עליהם ברכת טוב מן השמים, וכו' אך לאחינו הטועים הרחוקים מתורה ומצוות, וכן לכל מי שמצבו הכלכלי דחוק, בודאי שיכולים לאכול מהיתר מכירה, והנח להם לישראל". וביודעי ומכירי קאמינא, שראיתי כמה וכמה פעמים אברכים יראי ה' המסתובבים בשווקים וקונים בחנויות של היתר מכירה, ירקות שע"פ רוב הפוסקים הם ספיחים גמורים האסורים באכילה. ועל כן כתבתי את הדברים הנ"ל, ליידע את הציבור שגם לדעת הסוברים שבאופן עקרוני המכירה חלה, יש לדעת שהרבה פעמים התעודה הניתנת ע"י הרה"ר אינה תקפה כלל, כי בעל הקרקע לא מכר אותה. ואין מדובר כאן על משהו נקודתי שאולי יש מיעוט של מכשול, אלא באופן עקרוני נותנים תעודת כשרות כשחתמו על יפוי כח עם המגדל, בזמן שהוא אינו בעל הקרקע.
ואציין שמצב החקלאות בא"י השתנה מאוד, בעבר היו הרבה חקלאים קטנים, וכיום החקלאות מוחזקת ע"י חקלאים גדולים המעבדים הרבה מאוד אדמות, וחלק גדול מהאדמות אינו שלהם אלא הם שוכרים אותו מהבעלים. ולכן המציאות הזו שכיחה מאוד, וכבר הזכרתי שבאחת השמיטות הקודמות עשו מאמץ לברר מי הבעלים, וחתמו איתו יפוי כח, ובזה הגיעו (לפי דעתם, שלא בטוח שהיא הנכונה) רק לשבעה אחוז מבעלי הקרקעות, ומ"מ מכרו את כל שאר הקרקעות במכירה אחרת, ונתנו תעודת כשרות על הכל.
ואני תמה, שאחרי שכתבתי את כל הדברים הפשוטים הללו, אשר העיד עליהם אחד מראשי ועדת השמיטה שלהם, בבחינת עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה, הרי במקום שיבוש ויכלם הכותב על כך שכתב שכל מי שמצבו הכלכלי דחוק יכול לקנות מהיתר מכירה, עוד הוא ממשיך לטעון מדוע אני מוציא שם רע, כאילו הוצאתי את הדברים מליבי. ובוודאי שכוונת המכשירים לטובה ולהציל ממכשולות ככל שידם משגת, והמקום ידון אותם לכף זכות, אבל עכ"פ המציאות היא שלכו"ע המכירה אינה מכירה אם בעל הקרקע לא חתם על הסכמה למכור.
ז. ולא אמנע מלהעיר על עצם מה שכתב הרא"כ שיש להקל בזה למי שמצבו הכלכלי דחוק, ובאמת גם בזה השתנתה המציאות הרבה מאוד. אמנם היבי"א היה מזכיר הרבה מה שהמחירים של התוצרת הכשרה יקרים יותר, שכן היתה המציאות בזמנו, אמנם ברבות השנים השתנו הדברים מאוד, שהותר הרבה יבוא מחו"ל, ונתרבו ועדי הכשרות המדקדקים, ומצאו פתרונות טובים וזולים, וגם בשכונות התרבו המכירות השכונתיות לאברכים שהם זולות יותר מהמחירים הרגילים, והכל בכשרות מהודרת כהלכתה, וכמעט שאין הבדל במחיר בין התוצרת בכשרויות המהודרות, לבין הנמכר ע"פ היתר מכירה [ובפירות אוצר בי"ד, וכן ביין שביעית ע"פ אוצר בי"ד, המחולקים במקומות רבים, המחירים אף זולים יותר משאר הפירות, כי גובים רק את ההוצאות].
ופוק חזי, שבחנויות בשווקים הכלליים הגדולים, כגון שוק מחנה יהודה בירושלים וכיו"ב, יש כאלו חנויות המוכרות בכשרויות מהודרות, ויש המוכרות מהיתר מכירה, וגם בחנויות המהודרות יש הרבה אנשים הנכנסים לקנות הנראים חילוניים גמורים, ומ"מ הם קונים בחנויות אלו בשנת השמיטה, ויוצאים עם שקיות מלאות כל טוב, ואינם רואים בזה כל בעיה וחסרון, כי ההיצע והשפע מרובה, ואין המחירים גבוהים יותר משאר החנויות, ועכ"פ לא באופן משמעותי.
ואמת שלפעמים חסר מין זה או אחר, ואולי בעונה מסויימת יש מין שיש ממנו רק מעט ונמכר במחיר גבוה, ולפעמים יש חנות המוכרת היתר מכירה במבצע מיוחד, אבל הרי בכה"ג יכול כל אחד לצמצם ולא לקנות דווקא מין זה, ולוותר על ההנחה המיוחדת שראה עתה בחנות המוכרת היתר מכירה שהוא ספיחין גמורים לדעת הרבה פוסקים, ויקנה משאר דברים הנמכרים במחירים זולים וטובים למאכל.
והיחידים שאכן הדבר קשה להם יותר, הם אלו הגרים במקומות שאין בהם כ"כ ציבור חרדי, ובריכוזים אלו פחות מצוי חנויות המוכרות תוצרת כשרה. אבל אין זה קושי כלכלי אלא קושי אחר, וכמדומה שהיום מתרבות והולכות נקודות המכירה מכל ההכשרים. ועכ"פ בערים שבהם יש ריכוז חרדי גדול כמעט אין קושי כלכלי בשמירת השמיטה כהלכתה, ורק צריך שימת לב וסבלנות, ולדעת שלא בכל מקום אפשר לקנות, ושלפעמים יש לוותר על מה שלא נמצא בחנויות הכשרות ולהשתמש במה שכן יש שם.
וכבר ראיתי מי שכתבו, שאפשר שבדורנו אף היבי"א היה מורה ומחייב את כל האברכים שלא לסמוך על היתר המכירה כלל וכלל, כי הרי כו"ע מודו שהיתר זה נסמך על הרבה עקולי ופשורי, והרי גדולי וראשוני המתירים התנו שההיתר מוגבל רק לאותה שמיטה, ומחמת הדוחק, ועיקר דברי היבי"א שהקל גם לאברכים, הוא מחמת שהיו המחירים גבוהים, אבל כיום שאין זה המצב, י"ל שגם לדעתו יש לכל יראי ה' להיזהר שלא לסמוך על היתר המכירה. ואף אם לדעתו יש לעשות ההיתר לצורך החקלאים וכן עבור הציבור החילוני, להצילם מאיסורים, מ"מ אפשר שגם לדברי היבי"א בזמן הזה שכבר אין כ"כ הפרש בין מחירי הפירות וירקות, על כל יראי ה' למנוע עצמם מלסמוך על היתר המכירה, ומהיות טוב אל תיקרא וכו'.
ואסיים בתפילה ובתקוה כי במהרה נזכה לקיים את כל מצוות התורה כהלכתן, ובכלל זה שמירת קדושת הארץ והשבתתה, וקיום כל מצוות השמיטה הבאה עלינו לטובה כהלכתן, ונזכה לקיום מאמר חז"ל במוצאי שביעית בן דוד בא, וכידוע מה שהיה מרן החזו"א רגיל לפרש, דהיינו שבזכות שמירת השביעית כהלכתה, נזכה להיגאל במוצאי שביעית, אכי"ר.
בברכת התורה
ישראל בן משה
♦
ה. ו.
דבר שפתיים אך למחסור והמעיין בדבר השמיטה יראה תשובות לכל, ועוד יש לאלוה מילין להשיב ע"ד. ושוב הוא ישיב ע"ד, ואין לדבר סוף. ונציע הדברים לפני הלומדים והמעיינים בעלי תריסים ילמדו ויבחרו. ואפריון נמטייה להרה"ג היב"ם נר"ו שהאריך לפלפל בדברי. ואם יצאו מעמי דברים חריפים כדרכה של תורה אבקש מחילתו, ותרב גדולתו לעלות ולהתעלות בדרכה של תורה. ואת והב בסופה.הצב"י א"ך ס"ט
♦
ז.
בעזה"יהנה לא השיב הרא"כ על מה שכתבתי, אלא כתב שהמעיין בדבר השמיטה יראה תשובות לכל. וחוששני כי המעיין בדברי ורואה אמיתותם, ויחם ליבו בקרבו לשמור ולעשות את כל דברי השמיטה ולבלתי סור ממנה ימין ושמאל, שוב תתקרר דעתו בשומעו כי יש תשובות לזה באיזה ספר, על כן אכתוב כי לא מיניה ולא מקצתיה, ובס' דבר השמיטה שציין לא תירץ שום דבר ממה שהקשיתי.
ואוכיח כן, כי מה שכתבתי (באות א) לתמוה ע"ד היבי"א בחלק י, וכן מש"כ (באות ב) מכח זה שיש לדחות מה שהסתמך היבי"א על ראשוני המתירים, כי האופן שהתירו אינו דומה למה שהתיר הוא, הנה ספר יבי"א ח"י יצא לאור הרבה שנים אחר שיצא ספר דבר השמיטה, ובודאי לא כתוב בס' דבר השמיטה תשובה על הנ"ל.
[ולגופה של ההערה, כעת ראיתי שהעיר בזה בס' ילקו"י שביעית מהדורת תשע"ה (עמ' תשפה-תשפו) וכתב שאין דעת החזו"א כמו שכתב היבי"א בשמו, וציין שם לדברי הקה"י שהבאתי. ולא כדברי הכותב רא"כ שביקש להצדיק דברי היבי"א גם כשאין האמת כדבריו, ומודים דרבנן היינו שבחייהו.
ואגב אעיר, שבילקו"י שם (עמ' תשעה) הסכים בבירור לסברא זו שודאי א"א לומר שמוכנים למכור לגוי את כל הקרקעות של א"י, שהרי דבר זה גובל גם בסכנת נפשות ישראל אם יטול הגוי את כל הקרקעות. אלא שטען שמ"מ המכירה חלה, כי מסתכלים על כל מוכר בפני עצמו, ולא על כל המוכרים יחד. אך טענתו זו לדון כל מוכר בפנ"ע, היתה נכונה אם היו עושים שטר מכירה עם הגוי לכל מוכר בפני עצמו בזה אחר זה, אך כיון שעושים הכל יחד במעשה קנין אחד, וע"י שליח אחד המוכר בשם כל בעלי הקרקעות, אין סברא לומר שמסתכלים על כל קרקע בפני עצמה, כי מכירה אחת היא במעשה קנין אחד, וממילא האומד מוכיח שהמכירה הכללית הזו שנעשית בפעולת הקנאה אחת, אינה כלום, ואינה חלה מטעם אנן סהדי וכנ"ל].
ומה שכתבתי (באות ג) לתמוה על דברי היבי"א, הנה דברי היבי"א שם מבוססים על מה שכתב לו הרב משה לוי, וכמו שכתב שם, ודברי הרב משה לוי נדפסו בקונטרסו דבר השמיטה, ועל זה השגתי שם שיש לתמוה על הדברים ולדחות ההוכחה שכתב בדבר השמיטה. וא"כ גם על זה לא נכונים דבריו שבדבר השמיטה יש תשובה על מה שכתבתי.
וכן כל מה שכתבתי אח"כ, הן על מה שפסקו בערכאות שאין מכירה זו תקפה והמוכר נשאר בעלים, הנה פסק בית המשפט הנ"ל היה יותר מעשרים שנה לאחר שיצא לאור ס' דבר השמיטה הנ"ל, ולא דן בו כלום על כל ענין זה.
וכמובן כל מה שכתבתי על מה שנתברר בשמיטות האחרונות על צורת החתמת החקלאים המגדלים, גם עליו לא דן בדבר השמיטה שיצא לאור לפני שנים רבות. ודי בזה למבין לעמוד על אמיתות הדברים ולהבין את אשר לפניו.
ואסיים כי כל דברי אינם באופן אישי כנגד הרא"כ ח"ו, ולא נגד מחברים אחרים שהבאתי דבריהם, אלא לגופם של דברים, והשתדלתי לכתוב באופן עניני. ואם שגיתי באיזה ביטוי שאינו כהוגן, אבקש סליחה ומחילה. ומקרב לב אברך את הרא"כ, כי השי"ת יהיה בעזרו להגות בתורה ולהעמיק בה וללון בעומקה של הלכה כל הימים כשאיפתו.
בברכת התורה
ישראל בן משה
♦ ♦ ♦