אסופת שמועות ממרן רבינו חיים מוולאזין זצוק"ל

הערות שוליים

1. ↑ מספר 'חדשים לבקרים' שעודנו בכתב-יד, בחלקו השני 'דבר יום ביומו' עמ' קמז. כתב היד נמצא בספריה הלאומית.
2. ↑ נמצא כי דעת רבינו להקל בזמן הזה לחלושים בתעניות [ויש להעיר שאין לדמות את דורינו לדורו של רבינו בלא הוראת חכם, ושלא יצא מכשול תחת ידינו]. והנה מצאנו שהייתה מסורת כזו להג"ר שמואל סלנט בשם רבי יצחק בן רבנו, וכך כתב הגרי"מ טוקצינסקי (תורת רבינו שמואל מסלנט ח"א עמ' קלז): "לענין צומות הקיל מאד חוץ מתשעה באב ויוה"כ וכל איש ששאל לו מטעם בריאות הגוף היתר לו תיכף לאכול מטעם שקיבל מהגאון ר' איצעלע מוואלאז'ין כי ספק ספיקא של פיקוח נפש אחת דוחה הרבה תעניתים ע"כ". וראה שם כמה מעשים בעניין זה.וכך מצאנו בשם הגר"ח מבריסק, בספר נפש הרב: "כשהורי רבנו התחתנו שלח הגר"ח להודיע להכלה מרת פעשא שאין צריך להתענות ביום חתונתה כי כך היה דן כל אדם בזמן הזה כחולה שאין בו סכנה שאין צריך להתענות בשאר תעניות ואפילו בט' באב [כדעת המחבר תקנ"ד ס"ו והאבני נזר חאו"ח סי' תכ"ט ודלא כדעת הט"ז שמה סק"ד (כן שמעתי)] חוץ מביום הכיפורים. וענתה הכלה שהיתה מאוד כפופה למסורות בית אביה, שהיה גאון מפורסם, להשליח שכאן בפרוז'ין ב"ה שיש לנו מורי הוראה ואין צריך להוראות מרבנים שמחוץ לעיר, ודעת אביה היתה שתתענה. וכן נהג רבנו להתענות בכל התעניות ואפילו ביאה"צ".שמועה נוספת בענין תעניות הובאה בשם רבינו בספר זכרון בספר (לר' יהושע העשיל סינגער, וילנא תר"ס, בתוך אסופת דברי חכמה וצחות, עמ' עב): "שמעתי בשם הגאון ר' חיים מוואלין זללה"ה כי לא הסכים לתענית זולת מה שתקנו מכבר, ואמר בזה הלשון אין אני מבין ענין תענית, אם יותר מכדי חיונה הלא בכל יום אך למותר הוא ואם כדי חיונה בכל יום מותר למען היות לו כה לעסוק בתורה".ואכן מצאנו בב"ח ס"ס תרט"ז שדן ליישב את המנהג שילדים לא משלימים את התענית עד גיל שלוש עשרה וכתב: "עוד מצאתי כתוב וז"ל מסתברא דבזמן הזה מסתמא חשיבי חולים כיון דלא בקיאין אימת ספק נפשות להקל ע"כ".הנהגה שכזו בין רועי החסידות עיין בספר דרך צדיקים עמ' יג ע"ב בהערה. נעתיק את דברי הערוך השלחן (תקנד, ח) בעניין יולדות בזמנינו: "ורבינו הרמ"א כתב בסעיף ו' על חיה וחולה וז"ל ומיהו נוהגות להתענות כל זמן שאין להן צער גדול שהיה לחוש לסכנה והמיקל לא הפסיד עכ"ל כלומר שמחמירות על עצמן כביוה"כ דכל שאין סכנה בדבר מתענות ויש שפוסקים כן דלאחר שבעה היולדת מתענה אם לא שאמרה צריכה אני ויש חולקים בזה [עט"ז סק"ד ומג"א סק"ט וא"ר סק"ח וש"ת סק"ז] ואולי זהו בימיהם שהדורות היו בריאים וחזקים אבל עכשיו חלילה להיולדת להתענות בט"ב תוך ל' כי עדיין חלושה היא והיא ממש כחולה ולכן אין להניחן להתענות בט"ב".
3. ↑ מספר אוצר רבי חיים ברלין (שו"ת נשמת חיים, ירושלים תשס"ח) אורח חיים, סימן א' 'הערות על שו"ע אורח חיים מכתי"ק ליקוטים', עמוד כ"ח.
4. ↑ לשון השלחן ערוך: "אם מתחיל להתפלל עם שליח ציבור, כשיגיע עם שליח ציבור לנקדישך, יאמר עמו וכו'. וכתב הרמ"א: "אבל לכתחלה לא יתחיל עד אחר שאמר קדושה והאל הקדוש, אלא שאם הוצרך להתחיל מכח שהשעה עוברת כדי לסמוך גאולה לתפלה, דינא הכי (טור, ודברי עצמו)".
5. ↑ הלכות תפילה פרק י' הלכה ט"ז.
6. ↑ חלק ד' סימן ה'. וזה לשון רדב"ז: "שאלה. על מה סמכו בכל זה המלכות שלא להתפלל תפלה בלחש אלא כולם תפלה אחת הצבור ושלוחם, ומדין הגמרא נראה שצריך להתפלל תפלה בלחש. תשובה. כבר נשאל הרמב"ם ז"ל על זה והשיב בלשון ערב, שאף על פי שנראה כן מדין הגמרא, מכל מקום בארצות הישמעאלים שמקפידין הרבה שלא להפסיק ולא לרוק ולא לדבר בתוך תפלתם, וכיון שהתפללו בלחש ויצאו ידי חובתם נמצאו מדברים ומפסיקין ורוקקין בתוך חזרת שליח צבור התפלה, ויצא לנו שם רע לכל רואינו על זה כי אינם מבחינים לדעת מי יצא ומי לא יצא, ולכן טוב להתפלל תפלה אחת ביחד מי שיודע ומי שאינו יודע. והאריך הרבה הרב ז"ל בזה והעולה מדבריו הוא זה, וכו' ". ועיין עוד שם בסימן צ"ד.
7. ↑ כאן האריך קצת רבי חיים ברלין בדין ודברים בדין זה, על פי החששות המובאים בבית יוסף ומגן אברהם מצד הכריעה במודים ואמירת נקדש את שמך ביחיד, עיין שם.
8. ↑ כך הובא גם בהנהגות שרשם תלמיד רבינו, רבי ישראל העליר, ונדפסו מכת"י בספר תשובות רבנו חיים מוולאזין הוצאת מכון ירושלים סיון תשפ"א, עמ' שפג. וכן דעת עוד מחכמי ישראל. זה לשון החתם סופר (תשובה לרבי יהודה אסאד, ליקוטי שו"ת סימן ג'): "כשאירע שיחיד אומר עם השליח ציבור זהו תפלת ציבור האמיתי".וכן העיד בנו של בעל החפץ חיים על אביו (מכתבי החפץ חיים, ניו יורק תשי"ג, דוגמא מדרכי אבי אות ס"ג סעיף ט"ז): "כל השנה לא היה מאריך הרבה בתפילתו, אם כי על פי הרוב לא עלתה לו להתפלל שמונה עשרה עם הציבור, רק עם השליח ציבור, באשר היה מתענין כמה פעמים במחשבותיו ועמד".וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק י"ד): "ובספר אליה רבה האריך מכמה פוסקים דאפילו לכתחילה מותר להתחיל עם השליח ציבור בשוה. ועיין חיי אדם שמשמע מיניה דעל כל פנים בשחרית בודאי יש להקל בזה כדי שלא יצטרך להמתין כל כך בשירה חדשה, עיין שם. ואפילו במנחה יש להקל בזה על ידי צורך קצת, כן כתב בספר מאמר מרדכי. וכעין זה כתב בספר מגן גבורים וזה לשונו מי שאינו יוכל לשער שיבוא עם השליח ציבור למודים אם יתחיל אחר קדושה ושמא יתבלבל על ידי זה, יכול להתחיל עם השליח ציבור ויאמר עמו הקדושה וכל התפילה מלה במלה עכ"ל".כך גם דעת החזון איש (אורח חיים הלכות תפילה י"ט אות ז'): "אחד שבא לבית הכנסת בשעה שהשליח ציבור מחזיר התפלה [קדם שהתחיל עדיין], נראה דיתפלל יחד עם השליח ציבור, אף שאם ישמע משליח ציבור ואחר כך יתפלל בעצמו יוצא תקנת חכמים בחזרת השליח ציבור, מכל מקום כיון דהבקי אינו יוצא אלא בתפלת עצמו נכון יותר שתהיה תפלתו בצבור, וכשמתפלל עם השליח ציבור הוי תפלת הציבור".מאידך, שו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ג' סימן ט') האריך דאין לנהוג כן, עיין שם ובמקורות שהביא ובמה שסיים בהקשר לתשובת החתם סופר הנ"ל: "סוף דבר כל דברי תשובה זו הם דברים מוטעים שלכן ברור שאין זה מדברי החתם סופר ואין לחוש לתשובה זו". אך בשו"ת שבט הלוי (חלק ד' סימן י"א) יישב את קושיותיו, וסיים וזה לשונו: "ובמחילת כבוד תורתו פליטת קולמוס היא, וכל המכיר בסגנון התשובה יכיר מיד שהם דברי החתם סופר עצמו וכו', וכל דבריו ביסודי החכמה". וראה גם בספר חתם סופר על התורה (ריש ויקרא, משנת תקי"ף), שנראה שעומד באותה דעה.בירור מקיף בשאלת מעמד התפילה יחד עם השליח ציבור, מתוך ספרי הפוסקים, ראה בספר בירור הלכה (לרבי יחיאל אברהם זילבר, אורח חיים תנינא סימן ק"ט), שם סיים: "סוף דבר הדין נוטה דהוי תפילה בצבור".
9. ↑ מספר רשימות שיעורים [שנאמרו על ידי הרי"ד בהגר"מ סולובייצ'יק מבוסטון ונכתבו על ידי תלמידו הרב צבי יוסף רייכמן], שבועות כ"ג. אות א.וכן הביא רבי משה שטרנבוך (תשובות והנהגות, כרך ד', הנהגות הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל אות מה): "קבלה היא מהגר"ח מוולז'ין זצ"ל, על פי הוראת הגר"א זצ"ל, שההיתר להבדיל על חמר מדינה היינו במידי דמשכר דוקא. והגרי"ל דיסקין זצ"ל תמה שאפילו שתה חלב ודבש ונכנס למקדש חייב מפני שמשכר. ולפי הידוע הגר"ח זצ"ל החזיק כשיטת הגר"ח מוולז'ין זצ"ל. ותמהני הלוא ביין מבושל ודאי יוצאין אף שמצוי שלא משכר [שאם נתבשל היטב יוצא ממנו כל האלכוהול ואינו משכר], ועל כן נראה דסבירא לן שיוצאין בדיעבד גם כשאינו משכר, רק לכתחילה צריך דומיא דיין שמשכר. וכן שמעתי מגיסי הגרמ"ד סולוייצ'יג שליט"א, שלפעמים אביו התיר לו להבדיל על תה וסוכר. (וקושיית הגה"ק הגרי"ל דסקין זצ"ל נראה דיש ליישב שיין משכר ממש כפשוטו כמו לוט, וחלב ודבש תמרים משכר רק מעט, וצריך משקה דומיא דיין כמו שכר שמשכר ממש)".שאפשר, לדעת רבינו, לקדש על שכר, עיין בכתר ראש (אות צ"ד) ושמועה זו באה להוסיף שרק על שכר המשכר [ודוגמתו] אפשר לקדש ולא על שאר משקים שאינם משכרים. על הערות הגר"מ שטרנבוך, יש לומר: א. משקה העשוי מענבים לא צריך שיהיה משכר כיון שהוא עצמו עשוי מדבר המשכר, אך משקה אחר, שאין לו חשיבות עצמית, צריך שלפחות יהיה משכר כדי להחשיבו. ב. בהערת הגרי"ל דיסקין יתכן לומר שאכן אם החלב משכר והוא שתיית האנשים כמו יין יתכן ואפשר להבדיל עליו [וכך צידד המהרש"ם (דעת תורה סימן רצ"ו ס" ב) להוכיח מסוגיא זו ומעוד מקומות, שחלב הוא משכר ואפשר להבדיל עליו]. וצריך עיון מה אמר בדיוק הגרי"ל דיסקין, שכן בסימן ע"ז ציטט אותו הגר"מ שטרנבוך כפוסק דין ולא כמקשה, ראה שם שכתב אחרי הבאת השמועה בשם רבינו: "והוסיף הגה"ק הגרי"ל דסקין זצ"ל שאפילו חלב ודבש מועיל". וראה בספר אוהל יהושע הנהגות מהרי"ל דיסקין עמ' קפז.
10. ↑ יש לציין כי אכן לא מצאנו בגמרא בראשונים ובשלחן ערוך, שדנו על משקאות שאינם משכרים להחשיבם לחמר מדינה [רק על שיכר או מי דבש מע"ד, עליו כתב הט"ז (אורח חיים סימן תפ"א ותקנ"ב) שהוא משכר, ובראבי"ה (פסחים סימן תקט"ז) מצאנו גם נידון על יין תותים, שלכאורה גם הוא משכר]. והסברא נותנת כי השיכר יכול להוות תחליף ליין כיון שדומה לו בכך שמשכר, אך שאר משקים שאינם דומים ליין, לכאורה אין מקור שאף אם הם חמר המדינה יוכלו להוות תחליף ליין. אכן המגן אברהם (סימן תפ"ג) כתב לעניין ארבע כוסות שיש לדון להכשיר להם גם משקה בארשט וכדו' כיון שההמון שותה מהם. ועיין במשנה ברורה ושער הציון שם, ובסימן רצ"ו ס"ק י' לעניין הבדלה.עוד אחרונים הסוברים שחמר מדינה הוא רק דומיא דיין שמשכר הם מהרי"י חאגיז בספרו הלכות קטנות (שאלה ט') וזה לשונו: "ומה שנשאל אם מקדשין עליו [על קפה], לא מחכמה, דאין לקדש אלא חמר מדינה דמרווי ומשכר דומיא דיין".וכן דעת הרד"ל (שו"ת סימן ד') וזה לשונו: "ומעתה וודאי חמר מדינא אינו אלא כשהוא כעין יין שמשמח ומשכר ושותין אותו כדרך משתה היין שקובעין בסעודת משתה ושמחה בסעודה עליו... ומעתה אין בכלל חמר מדינה שלנו רק מיני דבש שקורין מעד מאליניק ונושניק וכיוצא בהם, וכן יי"ש שהחזיקו במדינתינו לחמר מדינה, וכן משקה ראם (כשאינו מעורב עם מים שאז בטל לגבי מים). ואף על שכר שלנו שרובו אינו עשוי חזק כל כך שיהיה בו כח המשמח ומשכר כיין, צריך עיון אם ראוי לקרותו חמר מדינה". ועיין גם בגליוני הש"ס (לרבי יוסף ענגיל, פסחים ק"ז), שהביא ראיות ששיכר הוא משכר ומשמח. רבי שלמה האס אב"ד דרעזניץ, תלמידו של בעל השערי תורה, בהגהות כרם שלמה על השלחן ערוך (סימן רע"ב סעיף ט') כתב על משקה הקפה: "אין לקדש על הקאפפע דאין לקדש אלא על חמר מדינה דמרוי ומשכר דומיא דיין. עיין הלכות קטנות ח"א סי ט'".נציין גם לפירוש אלף המגן (על המטה אפרים סימן תרכ"ד ס"ק י"א) וזה לשונו: "ורבים נוהגים להבדיל על מע"ד, וכיון שהוא משכר, וגם רבים נוהגים לשתותו, אם כן הוי חמר מדינה, וכו'".
11. ↑ והמשיך שם: "והנה מרן הגאון ר' יהושע לייב דיסקין זצוק"ל אב"ד דק"ק בריסק הורה על פי הגמרא שלפנינו שאפשר להבדיל על חלב ועל דבש תמרים, שכן מבואר כאן שחלב ודבש משכרים. אמנם מרן הגר"מ זצ"ל דחה את ההוראה הזאת והעלה ששונה דין ההבדלה מדין ביאת המקדש, וההבדל כי למצות הבדלה זקוקים לחפצא של חמר מדינה כלומר משקה שמשכר ומשמח בעצמו, והוא דוקא משקה שיש בתוכו אלכוהל כגון יי"ש ושכר, ואילו איסור השיכור במקדש תלוי איפוא בשכרות הגברא בעלמא וטירוף דעת הנכנס בלבד, ולכן גם שתיית חלב ודבש שמעייפים ומטריפים דעת השותה אותם אוסרים את הגברא בביאה למקדש. מאידך חלות שם חפצא של חמר מדינה תלויה איפוא במשקה המשמח מחמת שמשכר, והוא דוקא משקה שיש בו אלכוהול המשמח את לב השותהו, ולא חלב ודבש שאין שתייתם משמחת ומשום כך אינם חפצא של חמר מדינה ופסולים להבדלה".
12. ↑ מכתב יד רבי שמואל סלנט, נדפס בספר שנות דור ודור חלק א' עמוד צ"ח. כתב רבי דוד צבי הופמן (שו"ת מלמד להועיל חלק ג' סימן י"ט): "תשובה: על דבר שאלתו אם יש לאסור לשני אחים שישאו שתי אחיות מחמת צוואת ר"י החסיד, הנה כבר כתב הנודע ביהודה (מהדורה תנינא חלק אבן העזר סימן ע"ט) שאין כח לר"י החסיד לאסור מה שמפורש בתלמוד להיתר, ועל כן כתב שהחסיד רק לזרעו תקן, עיין שם. ובספר דברי חיים (חלק אבן העזר סימן ח') כתב שהדבר ספק אם רק לזרעו תקן או לא (ואין הספר הזה תחת ידי לעיין בו), וכו', אשר על כן נראה לי שיכול להתיר בפשיטות. ובפרט אחרי אשר כבר הורה זקן מו"ר זצ"ל להתיר הלכה למעשה בבניו (הוא הגאון ר' עזריאל הילדעסהיימער זצ"ל) אחר כך מצאתי בקינטרס מר חמי זצ"ל תשובה מהגאון מו"ה שמואל סאלאנט מירושלים תוב"ב בשם כמה גאונים, שאין לחוש כלל להתיר שני אחים שישאו שתי אחיות".ליחסו של נינו של רבינו, רבי חיים ברלין, לצוואת ר"י החסיד, ראה את תשובתו המודפסת באוצר רבי חיים ברלין (נשמת חיים, אבן העזר סימן א'). מסקנתו למעשה היא, שהנושא אשה [כגון בת אחותו, שהצוואה מזהירה עליה] לשם מצווה אין לו למה לחוש, ואזהרותיו של ר"י החסיד אמורות רק על הנושא לשם ממון או יופי. בזה יישב את הסתירות שבין דברי האמוראים לצוואה.במקרים מיוחדים שהיה בהם צורך להקל, הראה הגראי"ל שטיינמן את מכתבו של הגר"ש סלנט בשם הגר"א ורבינו לשואליו בענייני שיווי שמות בנישואים (עלון כאיל תערוג גליון 118 שנה ג' פרשת לך לך). וראה עוד בספר אעלה בתמר (בני ברק תשס"ה, עמוד ס"ד).
13. ↑ מהדורא תניינא אבן העזר סימן ע"ט.
14. ↑ כך כתב גם הרמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו עמוד קיג): "הלא כמה צואות הניח רבי יהודה החסיד רק לבני משפחתו".עיין בלקוטי תשובות חתם סופר (לונדון תשכ"ה, סימן מ') וזה לשונו: "זקיני מוז"ה מהרשש"ך והגאון מו"ה שמואל חיים ישעיה נתחתנו, ומזרעיין קאתינא, ולא חששו לשיווי שם האבות, כי כל מה שלא נזכר בספר חסידים עצמו כי אם בצוואתו, אין לחוש כי אם זרעו ממשפחת החסיד זצ"ל, אבל האמור בספר חסידים עצמו בסימן תס"ז מעניני זיווגים, יש לחוש לו".ראה גם בספר תורת שבת (לרבי יעקב וויל, קרלסרוה תקצ"ט, סימן ר"ס, ס"ק ה') וזה לשונו: "שמעתי שכל צוואת ר"י החסיד לא היה אלא לבני משפחתו".ועיין עוד בשו"ת בית שערים (יורה דעה סימן קצו): "עוד אפשר דר"י החסיד אפילו לזרעו רק לדריה תיקן וכדאמרינן (גיטין ל"ו:) כי התקין הלל פרוזבל לדריה הוא דתיקן. וכבר רמז על זה בנודע ביהודה הנ"ל או אולי עד שלשה דורות כמו שכתוב בבראשית רבה ורש"י בחומש פרשת וירא בפסוק אם תשקור ולניני ולנכדי עד כאן רחמי האב על הבן, ועיין בחושן משפט סימן ל"ג ס"ב". ויתכן שלפחות חלק מהאזהרות ייעד ר"י החסיד לאנשים מסוימים שהתכוון אליהם בלבד (ראה הערת מקור חסד על סעיף נ"א בצוואה, מהדורת ר"ר מרגליות).
15. ↑ ראה שו"ת תשובות והנהגות (חלק ה' סימן שי"ד) מה שכתב בדעת הגר"א, ובכללים שנתן שם בענייני שיווי שמות בשידוכים.
16. ↑ מספר אגרות הראי"ה, (ירושלים תשכ"ה), חלק ב' אגרת תס"ו. האגרת (משנת תרע"ג) נשלחה לרב סיני שיפר על קונטרסו 'תספורת הזקן' (מונקץ' תרע"ב) המוכיח בין השאר מכעשרים וחמישה מקורות מכתבי הגאונים וראשונים שאין איסור הלכתי לגלח את הזקן שלא בתער (וראה את עיקרי טענותיו שם עמוד ל"א).
17. ↑ לשון הזוהר: "פתח רבי שמעון ואמר, ווי מאן דאושיט ידוי בדיקנא יקירא עלאה". את מנהג האר"י הביא תלמידו רבי חיים ויטאל (שער המצוות פרשת קדושים): "והיה מורי זלה"ה נזהר מאד שלא לחתוך שער הזקן כלל, לא בתער ולא במספרים לא למעלה ולא למטה ולא בשום מקום מן הזקן, אפילו למטה תחת הזקן באותם שערות קטנים החופפים על הגרון ממש. אבל השער שבשפה העליונה המעכב את האכילה היה קוצצו במספרים. ולא עוד אלא שהיה אומר שאיסור גדול מאד הוא לעקור או לתלוש בידו אפילו שער אחד בלבד בכל מקום זקנו, כי הם צינורות של שפע. ולכן צריך האדם ליזהר שלא ישים ידו בזקנו למשמש בה כדי שלא יעקור ויתלוש איזה שער". אמנם יתכן כי דברי האר"י לא מוכיחים כי זהו פירוש המימרא בזהר. רבינו היה חוזר על שיטת הגר"א: "ונודע מה שאמר חותני זקני הגאון מוהר"ח מוואלאזין נ"ע בשם רבו הגאון הגר"א, שהזוהר אינו מחולק בשום אופן עם הגמרא ורק שאין יודעים הפירוש בזוהר או בגמ'... וכך קבלנו מרבינו הגדול ז"ל, שחלילה לומר שהסוד האמיתי יסתור הדין המוסכם להלכה פסוקה על פי דרכי יסודות הוראה המסורה לנו, רק שהאחרונים לא ירדו לעומק החכמה הזאת" (דברי רבי יהושע העשיל לוין, ספר עליות אליהו עמוד י"ד). אפשר שגם ביאורו זה בזהר, על פי שמועה זו, הוא על פי אותו עיקרון.במאות השנים האחרונות עסקו רבים בשאלת גילוח הזקן שלא בתער; ראה שלחן ערוך יורה דעה סימן קפ"א סעיף ח' ובנושאי כליו, ובבית יוסף שם (אות י"א) כתב: "דלכתחלה נמי מותר לגלח הזקן במספרים". ראוי להזכיר את הספר 'הדרת פנים זקן' לרבי משה ווינר, ניו יורק תשס"ז, שקיבץ בלמעלה מאלף עמודים את כל דברי המחמירים ודין ודברים בכל העניין. היו שנסמכו על העדות לפיה רבי מנחם עזריה מפאנו, תלמידו של רבי יוסף סרוק תלמיד האר"י, היה מספר בזקנו (ראה שו"ת חתם סופר אורח חיים סוף סימן קנ"ט). מקור העדות הוא מספר באר עשק (לרבי שבתי באר, ונציה תנ"ד, סימן ע') שכתב: "דרשתי וחקרתי היטב הדק האיך הנהיג הרמ"ע מפאנו זצוק"ל, וידעתי על נכון כי כל ערב שבת הוה חייף ראשיה דקרח הוה בראשיה ומסתפר בדיקניה כמנהג אטאליאה. ומי יאכל בשרא שמינא אפתורא דדהבה מחכמת האר"י זצוק"ל חוץ ממנו, דסבר וקביל ורדה אל פיו יערת דבש האר"י שנים רבות מפי מהרר"י סרוק זצוק"ל, אשר בא למדרשו של הרמ"ע מטעם האר"י רבו, וכך נהג עד סוף ימיו וכל תלמידיו אחריו נמי". לעומתו העירו מצורת דיוקן רמ"ע מפאנו המצויה עד היום להוכיח שהיה בעל זקן, הראשון בהם היה רבי יוסף אירגאס בספרו דברי יוסף סימן כ"ה, שכתב: "ועוד אני חקרתי על זה ממוהר"ר בנימין הכהן נר"ו בעיר ריגיי"ו יע"א, והשיב לי וזה לשונו 'דברי בעל באר עשק אין ראוי לסמוך עליהם כי כבר התעשקו עמו בעלי ההוראה מכמה תשובות שבאו שם דלא כהלכתא, ואני ראיתי במנטובה צורת הרמ"ע זלה"ה והוא בזקן מלא על כל גדותיו' עכ"ל, והרי זו הכחשה בגופא של עדות". (ראה עוד מקורות ואריכות בספר הדרת פנים זקן עמודים 690-702). אמנם ניתן ליישב את הסתירות בכך שרמ"ע מפאנו היה מספר בזקנו אך לא לגמרי אלא משאיר מאורך השערות (וכך באמת נראה לפי ציורו), אמנם גם הנהגה זו אינה עולה בקנה אחד עם עדות רבי חיים ויטאל על האר"י.יש מציינים שכך גם דעת בעל הבן איש חי (שו"ת רב פעלים חלק ד', סוד ישרים סימן ה'. במהדורות החדשות תשובה זו הושמטה והוחלפה באחרת) שכתב: "אבל אם נשאר עיקרו של השער במקומו ורק הוא חותך מאורך שלו, לא נעקר הרמז הנרמז מן השמים באותו שער ועל המדה אין לחוש, וזה ברור". אכן רבי יעקב הלל (שו"ת וישב הים חלק א' סימן י"ד) הוכיח הן מתוך לשון התשובה והן מתוך תשובות נוספות של בעל הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה שכוונתו אך ורק לזקן התחתון, אך בזקן העליון לא תגע בו יד [מלבד מה שהביא מפקפקים על ייחוס התשובה לבן איש חי]. לעומתו רבי יצחק ברדא בשו"ת יצחק ירנן (חלק א' סוף סימן ו'), השיג על הספר הדרת פנים זקן, וגם בדעת האר"י פירש שהאיסור הוא רק להשחית מהשורש את השיער ובקיצור שערות הזקן אין איסור מעיקר הדין גם לדרכו של האר"י, והוסיף: "ובאמת שכן הוא פירוש הזוהר הקדוש בכמה דוכתי".
18. ↑ שני ביאורים נוספים למימרת רבי שמעון בזהר הביא בעל מתוק מדבש בביאורו: א. "שבא לגלות ולבאר תקוניו של דיקנא דאריך אנפין אם לא קבל מרבו". ב. "אוי לו למי שמושיט יד בזקנו להשבע לשקר, שזה דומה כאלו נשבע בשקר בי"ג תקונא דדיקנא". ביאור זה מסתמך על לשון הספרא דצניעותא בהמשך הדברים (דף קל"א סוף עמוד א'). על פי שני הביאורים אין כוונת הזוהר לאסור לספר את הזקן [שלא בתער].
19. ↑ והמשיך: "ומכל מקום ראוי להודות שהחוש הישראלי ביופי מסכים לגידול הזקן, ומתוך כך הוא מנהג כשר במקום שנהגו להחמיר, ואף להקרא מצוה קלה כערקתא דמסאנא".וכך כתבו רבים מגדולי ישראל שהדרך הנכונה היא לגדל זקן וזו תפארתו של היהודי. נציין ללשון הנצי"ב (העמק דבר פרשת קדושים פרק י"ט פסוק כ"ז): "ומי שהוא איש המעלה משמר ביותר שלא יגע באיזה שערות הפאות והזקן לרעה, ומי שאינו במעלה כל כך אינו משמר הרבה, אבל מכל מקום חרפה הוא להסירם לגמרי, וזהו סימן עבדות מי שנמכר לעבד בעליו מסיר פאותיו וזקנו שיהא נראה כנער".דעת רבי משה פיינשטיין על הנהגת רבים המגלחים זקנם (בתוכם בני ישיבות מפורסמות עוד באירופא) ותוכחה על מחבר ספר המשיג על דרך זו, הובאה בספר מסורת משה, נערך מיומנו של נכדו ותלמידו הג"ר מרדכי טנדלר שליט"א, חלק א', ירושלים תשע"ג, עמודים רצ"ו–רצ"ח, עיין שם.
20. ↑ שו"ת באר אברהם (הוצאת מכון ירושלים, תשס"ג) סימן נ"ו. תשובה זו הוזכרה בספר עיר ווילנא (ווילנא תר"ס, עמוד 31, ושם הציטוט מעט שונה: 'מחותני ידידי וכו' בענין עגונה שיצא בעלה מתוך השריפה ונאבד, ונמצא גוף חרוך בחצר השריפה ולא ניכר שום דבר ממנו ולא נשמע שנאבד אחר חוץ ממנו וכו''.
21. ↑ המגיה לבאר אברהם ציין בהערה, שכבר האריכו בנידון כעין זה גדולי הפוסקים. עיין נודע ביהודה (מהדורה תניינא אבן העזר סימן נ"ט, מהדורה קמא אבן העזר מ"ו), שו"ת קהלות יעקב (לתלמיד רבינו רבי יעקב מקרלין, סימן ח'), שו"ת חתם סופר (סימן ס"ז), שו"ת חמדת שלמה (סימן ל"ח), חזון איש (אבן העזר סימן נ"ב אות ז'), ועוד, עיין שם.
22. ↑ רבי אברהם אבלי פאסוולער האריך בשקלא וטריא בסוגיא עיין שם, אך סוף תשובתו אבדה מאתנו וחבל על דאבדין.
23. ↑ משו"ת אגודת אזוב, לרבי משה זאב מרגליות מביאליסטוק, אבן העזר סימן ו' אות ח'.
24. ↑ איתא בברייתא (יבמות קכ"ב:): "אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דברי רבי עקיבא, רבי טרפון אומר בודקין. וקמיפלגי בדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה, שלא תנעול דלת בפני לוין. ובמאי קמיפלגי, מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי, ומר סבר כיון דקא שרינן אשת איש לעלמא כדיני נפשות דמי". השלחן ערוך (אבן העזר סימן י"ז סעיף כ"א) פסק דאין בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה. וכתב הבית שמואל (ס"ק ס"ג): "הטעם הוא משום מלתא דעבידא לגלויי הוא, אי נמי איהי דייקא ומינסבא, והרמב"ם סבירא ליה כטעם הראשון, וכו'. ועיין סימן י"א דקיימא לן לאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה, וכאן אין צריך דרישה וחקירה, משום דהיא נוטלת הכתובה הוי כדיני ממונות. אף על גב דמתירים אותה לאחר והוי דיני נפשות, מכל מקום דיני נפשות ליתנהו בזמן הזה, אבל לענין לאוסרה על בעלה ליכא דיני ממונות כלל, דהא אם היא אסורה אין לה כתובה ואם היא מותרת מכל מקום אינה נוטלת הכתובה, משום הכי הוי דיני נפשות".על שאלה זו האריך בעל האגודת אזוב במראות הצובאות שם.
25. ↑ דהיינו שלכן אין בהם את הטעם שיש בדיני ממונות שבהם הקלו שלא להצריך דרישה וחקירה כדי שלא תנעל דלת בפני כל אדם (כבסנהדרין ל"ב.).
26. ↑ דף קכ"ב:.
27. ↑ בשם הרמב"ן.
28. ↑ זה לשונו (בהסבר מחלוקת התנאים בעניין): "אי נמי הכי קאמר, מן התורה כל דינין שבעולם בדרישה ובחקירה, שכולן בכלל, והשתא דתיקון רבנן שלא לידרוש בדיני ממונות, עדי נשים נראה למי דומה, לדיני ממונות דמי שאין בהן דיני נפשות השתא כלל, ויש בהן ממון לפעמים ברובן. ומר סבר, כיון דשרינן אשת איש דבעלמא אתי לדין נפשות כדיני נפשות דמי, ואין מקילין בהן משום ממון שלו". וראה בהערת הגר"ש דיקמן לרמב"ן (במהדורת ר"מ הרשלר), שכיון לדברי האגודת אזוב ורבינו.
29. ↑ שהעתיק (וכן הריטב"א) את דברי הרמב"ן בלשון: "דאילו דיני נפשות ליתנהו בזמן הזה".
30. ↑ ראה קרן אורה. ועיין בהערת הגר"א יפהן לריטב"א שם.
31. ↑ והמשיך: "ועל פי זה אזדא לה החלוקה שהמציא בתשובת נודע ביהודה (חלק אבן העזר סימן ע"ב) לחלק בין שאר נשים לאשה שנדוניא שלה היא בעין דאית בה צד ממון דנדוניא שנוטלת ויוצאה על פי עדות זו, דלפי דברי הרמב"ן והרשב"א הכא גבי עדי זנות שהוא דיני נפשות ממש לא אכפת לן כלל בצד ממון שבו כנ"ל. וכו'. הקטן משה זאב".