ראש ישיבת ברנוביץ, בעל קובץ הערות
בעניין "דם שבישלו"[2]
התוס' בחולין [דף קט, א ד"ה הלב] כתבו, דדם שבישלו אינו עובר עליו אם אכלו, והביאו זאת ממסכת מנחות פרק הקומץ רבה [דף כ"א ע"א]. אבל רש"י כתב דדם שבישלו איכא איסור דאורייתא עיי"ש[3]. והטעם של תוס' דדם שבישלו אינו עובר עליו הוא משום דכתיב "כי הדם הוא בנפש יכפר", דם הראוי לכפרה היינו לזריקה על המזבח עובר עליו, ודם שאינו ראוי לכפרה אינו עובר עליו[4].♦
חלב טמאה
אמרינן בבכורות [ו, ב], דחלב טמאה אסור דילפי' לה מקרא 'את הגמל'[5]. ופריך בגמ' טעמא דכתב קרא הא לאו הכי הו"א דשרי, הא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא וגם זה ילפי' מקרא. ומסיק דאי לאו קרא הו"א הואיל וכל חלב דשרי, חידוש הוא וא"כ ל"ש חלב טהורה ול"ש חלב טמאה קמ"ל. [וממשיכה הגמ', הניחא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב וכו'],♦
חלב טהורה
ופריך מאי חידושי' דחלב ומשני (חדא) דליכא מידי דאתי מחי ושרי וכו'. (ועוד דדם נעכר ונעשה חלב), וצריך הי' להיות אסור מטעם דם ואפי"ה שרי רחמנא. ופריך אח"כ בגמ' היא גופא מנלן דחלב [דבהמה טהורה] מותר דילמא אסור, ותירצו שם בגמרא כמה תירוצים, וחדא מהני תירוצים הוכיח הש"ס דמדאסר רחמנא בשר בחלב, מכלל דחלב לחוד שרי עיי"ש.ובנוב"י (מהד"ת סי' לו) הקשה ע"ז לההוא לישנא דאמרי' חידוש היתר חלב הוי משום דדם נעכר ונעשה חלב וע"ז פריך היא גופא מנלן דילמא חלב אסור. א"כ לא הוכיח כלום, בהא [דתירצה הגמ'] דאסר רחמנא בשר בחלב, ש"מ חלב לחודי' שרי. דילמא לעולם אימא לך דגם חלב לחודי' נמי אסור היכא דלא בישלו, ומכ"מ איצטריך קרא לאסור בשר בחלב ע"י בישול, דאי לאו קרא הו"א דמותר ע"י בישול, דדם שבישלו מותר עכ"ל.
ובן המחבר הקשה בהגה"ה (שם) על הגמ' גופא, מאי קאמר דחלב חידוש הוא משום דדם נעכר ונעשה חלב מאי חידושי' הא אמרי' דדם שבישלו מותר ומשום דתו לא חזי לכפרה וא"כ [גם] כשמין הדם נעשה חלב הא נמי לא חזי לכפרה ומאי חידושי'.
♦
החידוש בחלב מדין 'יוצא מאסור'
ונ"ל[6], דהא דקאמר בגמ' דחידוש דחלב הוי משום דדם נעכר, לא בעי למימר שיהא לחלב דין דם ממש, אלא דהוי יוצא מן הדם, וכל היוצא מן האסור אסור[7].♦
היוצא מן האסור האם נחשב כאיסור עצמו או לא
ולא מיבעי להרמב"ם דאית לי' דיוצא לא הוי כהאיסור ממש, דס"ל דגבי יוצא, כגון חלב טרפה אינו לוקה (פ"ג ממאכ"א ה"י) ש"מ דאין להיוצא דין כהאיסור עצמו מדלא לקי איוצא כמו על האיסור עצמו, ולדידי' ודאי ניחא דהואיל ואין להיוצא דיני האיסור אין לו גם תנאי האיסור. וא"כ יכול להיות דאע"פ דגבי דם אמרי' דם שבישלו מותר אבל גבי חלב דהו"ל רק יוצא, גם שבשלו אסור, וא"כ שפיר הוכיח בש"ס דחלב חידוש הוא.אלא אפי' לתוס' דס"ל דהיוצא אית לי' כל דיני האיסור עצמו גם לענין מלקות, וכדמוכח מתוס' חולין [דף סד, א ד"ה שאם ריקמה]. ז"ל: "וא"ת לאכילה ולמלקות ל"ל ריקמה, הא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא וכו'". הרי להדיא דס"ל דגם ביוצא איכא מלקות והיינו דיוצא מן האיסור הוי כהאיסור עצמו ממש. והיינו, ולד של טרפה הוי עליו איסורי טרפה ממש ולוקה כמו על האיסור עצמו, מ"מ תנאי האיסור אין לו ליוצא לכו"ע.
♦
נטרפה ונתעברה נתעברה ונטרפה
וכדחזי' בהדיא בדף נ"ח דבנטרפה ואח"כ נתעברה דאי זה וזה גורם מותר ה"נ מותר ואי אסור ה"נ דאסור, היינו דתלוי במחלוקת דזה וזה גורם, ואם הזכר והנקבה [שניהם] טריפות, כו"ע מודו דהולד שלהם אסור אלא דמחלוקת הוי בזה וזה גורם. ובנתעברה ואח"כ נטרפה תלי' במחלוקת "עובר ירך אמו".והקשו שם בתוס' דבכל הש"ס קיי"ל הילכתא דעובר ירך אמו וכאן מוכח מהגמ' דפסקי' דלאו ירך אמו. ותי' דאפי' ס"ל בעלמא דעובר ירך אמו מ"מ הכא שאני ומותר, דהולד אית לי' חיות בפ"ע ובטרפה תלוי בחיות הבהמה.
ולכאורה לפי תירוצם תיקשי, בנטרפה ואח"כ נתעברה ובתרווייהו טריפות, כו"ע מודי דהולד אסור, אלא דפליגי בזה וזה גורם. וקשה נימא גם כן מה לי אם האם והאב טריפות הלא הולד יש לו חיות בפ"ע.
וע"כ צ"ל דהכי פירושו דבנטרפה ואח"כ נתעברה אסרי' לי' משום יוצא, וביוצא לא בעי שיהי' לו תנאי האיסור עצמו ואפי' יש לו חיות בפ"ע נמי אסור, אבל בנתעברה ואח"כ נטרפה דאי עובר ירך אמו הרי הוא כאבר האם ממש. אבל אי חזי' דאית לי' חיות לית לן בה[8] ומותר.
והרי להדיא ראי' מפורשת דביוצא, אפי' התוס' מודו דאע"פ דאית לי' דיני האיסור מ"מ תנאי האיסור אין לו. וא"כ בדם שנעכר ונעשה חלב איה"נ דהדם עצמו צריך שיהא ראוי לכפרה ומשו"ה כשבשלו מותר. אבל בחלב שאינו אלא יוצא מן הדם לית לן בה, ואפי' אינו ראוי לכפרה נמי הו"א דאסור קמ"ל. והוי שפיר חידוש טוב וליכא קושיית בן המחבר.
♦
ואין להקשות [לדעת תוס'], מפני מה דם שנתבשל אינו עובר עליו, הלא לכה"פ אינו גרוע מאיסור יוצא ויהי' על הדם שבישל איסור יוצא, דזה אינו דאלת"ה אפי' קודם שנתבשל ג"כ נימא שיהי' על דם שני איסורים: א. משום דם. ב. משום יוצא. אלא ודאי דקודם שנתבשל לא שייך יוצא, דמאין נעשה יוצא[9], כללו של דבר שהאיסור יוצא, תלוי באותו רגע שיצא צריך להיות איסור, אבל דם כשיצא ה"ה היתר גמור ומאין נאמר [שכשבישלו] שיהי' איסור יוצא ופשוט.
♦
אלא דיש מקשים מדוע דם שבישלו אינו עובר עליו, מאין נפקע [איסור דם]. וכי היכי דאמרי' דחומץ אין עליו דין יין נסך, אבל יין ונתחמץ יש עליו דין יין נסך אע"פ שנתחמץ. ופריך בגמ' (ע"ז כט, ב) פשיטא כיון דנסכי' היכי פקע ניסוך מיני' אפי' כשהחמיץ. וחזי' דכיון שנעשה פעם אחת איסור - אסור לעולם. א"כ גבי דם ג"כ נימא הכי ואמאי אינו עובר עליו כשבישלו, איסורי' להיכן פקע.
וי"ל דלא דמי, דביין נסך כיון שנסכו פעם אחת נעשה איסור לעולמי עולמים, ושפיר פריך בגמ' אפי' כשנתחמץ אבל איסורי' להיכן פקע, דכיון שנעשה פעם אחת איסור אסור לעולם. אבל בדם אין האיסור משום דהי' אתמול דם אלא משום דהיום דם הוא. זאת אומרת שהאיסור דם הוא בכל רגע ורגע, לא שנעשה איסור פעם אחת לעולם אלא בכל רגע ורגע איכא האיסור, אבל כשבישלו פקע מיני' תורת דם, וברגע הזאת כשאוכל מבושל ליכא עלי' איסור דם וזה לא איכפת לן מה שהי' מלפנים דם, דמה שהי' מלפנים אינו אוסר בדם, דבדם צריך להיות האיסור בכל רגע ורגע.
♦
אבל לכאורה תקשה, מגמ' דפרק גיד הנשה [פט, ב] דפריך מוקדשין פשיטא משום דאקדשי' לפקע לי' איסור גיד מיני'. והכי פירושו דאיה"נ הא דגיד נוהג במוקדשין הוי חידוש אלא כאן כיון דמעיקרא חל איסור גיד היאך יפקע אח"כ, דבשלמא כשאיסור גיד ואיסור קדשים באין כאחת שפיר איצטריך למימר דבקדשים נוהג איסורו של גיד, אבל כאן דאיסור גיד קדים ואח"כ נעשה הקדש, פשיטא כיון דאקדשיה פקע לי' איסור גיד מיניה. וחזינן להדיא, דכיון שנעשה פעם אחת איסור – אסור לעולם ואינו נפקע. א"כ בדם נימא ג"כ הכי, וכאן הוי כמו בדם, דגיד הנשה נוהג נמי בכל רגע.
ואפשר לומר, דהנה מכל הסוגיא [בגיד הנשה] מוכח, דהחידוש הוי דאע"פ דאין איסור חל על איסור, מ"מ הכא חייל, ושפיר פריך בגמ' איה"נ דאין אחע"א, היינו שאין האיסור השני מצי חייל, אבל איסור הראשון במקומו עומד וחייל, וא"כ שפיר פריך פשיטא, כיון דאקדשה וכו', א"כ האיסור [הראשון] שפיר חייל והיאך נפקע, אבל בדם [שבישלו] לא שייך לומר כן.
♦ ♦ ♦