פתח תקווה
האם יש ענין לחדש את נפילת אפים על הזרוע בזמננו
מאמר תגובה
בגליון מרחשון תשפ"ב האריך הרחיב בצורה נפלאה ידידי הרב און אברהם סקלי בענין נפילת אפים, שהמנהג המקורי אצל הספרדים הוא ליפול על פניהם, ולא כמו שנוהגים כיום [עפ"י הבא"ח] לומר המזמור ללא נפילת אפים, והעלה שכן עיקר, עיש"ב.אולם יש לי לדון, שכיון שבזמננו מנהג זה התבטל כמעט ואין לו זכר אצל הספרדים בא"י [כמעט], אם אנו באים לדון להחזיר המנהג למקורו, אין כ"כ סיבה להחזירו, משום שנפילת אפים במקורה צריכה להיות ע"ג קרקע, וכפי שנבאר בס"ד. וכיון שאין כיום מי שעושה ע"ג קרקע – אין כ"כ מעלה לנפילת אפים ע"ג השולחן או הסטנדר וכדומה.
בגמ' במגילה דף כ"ב ע"ב מבואר שהציבור נפל על פניו על הקרקע, והאריכו בנידון של אבן משכית וכו', עיש"ב. וכ"כ להדיא הרס"ג בסידורו עמ' כ"ד וז"ל ואחרי י"ח וכו' צריך המאמין לפול על פניו, ותאור נפילת אפים מניח את ברכו השמאלית 'על הארץ' כדרכו כשהוא יושב ומקפל את ברכו הימנית עליה כדרכו כשהוא כורע ויהא חצי כורע חצי יושב ואומר וכו' ע"כ. ולשון זו הועתקה בתכלאל עץ חיים למהרי"ץ [בערבית, ומתורגם במהדורה החדשה משנת תשע"ד עמ' 201]. ואין לדחוק ולומר שהרס"ג כתב את דבריו לפי מנהג בבל שהיו יושבים בבית הכנסת על מחצלאות [כמובא ברמב"ם פי"א מהלכות תפלה ה"ה], ולכן כתב כן, כיון שכך היה מנהגם בישיבתם, אולם לדידן שיושבים על כסאות אין זה מעכב, שהרי הרס"ג כתב 'ותאור נפילת אפים', כלומר אלו התנאים הנצרכים לנפילת אפים, ולא איזו 'מציאות' שכך היו עושים. ועוד, שהרס"ג כתב כן בתפלת היחיד לא בתפלת הצבור, והיחיד בביתו יש לו מטה וכסא לשבת עליהם, והיה יכול לכתוב מניח את ברכו השמאלית 'על המטה או על הכסא או על הארץ או על מה שירצה', ואעפ"כ כתב רק 'על הארץ'. ולכן נראה פשוט שכונתו בדוקא על הארץ.
ומצאתי און לי בספר עבודת אפרים עמ' קס"ט שהעתיק שם מכתבו של ר' יוסף נדב משנת תשנ"ד שכתב: זכורני בהיותי ילד גם כשכבר ישבו על כסא – בנפילת אפים ישבו על הארץ ואמרו את התפלה עי"ש. הרי שחכמי תימן בדורות האחרונים הבינו במנהגם, שהוא כאמור ע"פ הרס"ג, כדכתיבנא ש'על הארץ' בדוקא הוא, ואינו על דרך המקרה והמנהג לשבת כל התפלה על הארץ.
וכ"כ בסידור רשב"ן עמ' ט"ז וז"ל אחר כך 'יכרע על הארץ' ויקרב ברכיו לפני רבנו לגמרי בלא הפרדה[2] ע"כ. ובדבריו ודאי שא"א להדחק ולומר דלאו דוקא הוא אלא כתב לפי מנהגם שהיו יושבים על הארץ בתפלה, מלבד מה שכתבנו לעיל בדעת הרס"ג, שהרי הוא לא כתב את התיאור המפורט של הכריעה אלא את עיקרה, ועיקרה הוא 'כריעה על הארץ', ולא כתב בסתמא 'יכרע על ברכיו', היכן שיהיה, והרי הוא כמבואר.
ובאוצר הגאונים ברכות עמ' 82 שאלו השואלים את רב שרירא ורה"ג הנופל על פניו וכו' כשהוא נופל על צידי פניו צריך להדביק פניו בקרקע או יגביה וכו', והשיבו כך ראינו זקנינו וישישנו הראשונים כשנופלין תולין את פניהם למעלה מן הקרקע ואין מדביקין פניהם בקרקע שמא יש תחת הקרקע רצפה של אבים ואבן משכית וכו'. ועי"ש עוד תשובות גאונים שכתבו כעין זה. ועכ"פ היו נופלים על פניהם כשהם על הקרקע.
ובאוצר הגאונים מגילה עמ' 44, גבי העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, הובאה תשובת רב עמרם גאון שכתב: בשעה שנופל על פניו ברחום וחנון 'נדבק ראשו בקרקע' ותפילין בראשו נימשך אחר רחמים ונוקבות את מוחו וזו היא סכנה ע"כ.
והרמב"ם בפ"ה מהלכות תפלה הי"ג כתב: אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית 'ישב לארץ' ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה עי"ש[3]. ובדברי הרמב"ם מבואר שהוא בדוקא, שהרי מנה שם שמונה דברים שצריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואחד מהם זה 'השתחויה', וביאר השתחויה כיצד אחד שמגביה ראשו וכו'. הרי שנפילת אפים מוגדרת בתור 'השתחויה' שהיא נוספת ל'כריעה' הנצרכת בשמונה עשרה, וא"כ בודאי שהיא צריכה להיות בגדר השתחויה, שהיא על הארץ וכפי שפירט שם הרמב"ם. וכ"כ בספר אור זרוע לר' דוד החסיד להסביר את דברי הרמב"ם על דרך הקבלה, וז"ל ישב לארץ ודאי פי' ימשוך כל השפע מעי' העי' וכ"ע בפעם א' אל הארץ שהיא מלכות י' שהיא מקבלת כל המראות וכל השפעים כלם הת"ד כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא עי"ש. הרי שפירש בדוקא לארץ שהיא המלכות. וכן מתבאר מדברי שער הכונות שנעתיק לקמן בדעת הרמב"ם.
כמו כן, בספר עץ חיים [מלונדריש] פ"ג מתפלה העתיק את דברי הרמב"ם בעיבוד לשון [ולא כמעתיק בעלמא], וז"ל ואחר זקיפה אחרונה אם יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע הוא משתחוה על אפיו ארצה ולא על האבנים, אם לא במקדש, במקום שהתפלל או במקום אחר ואומר תחנונים. ואם אדם בינוני הוא מטה פניו מעט ולא ממש בקרקע ע"כ. ומבואר מדבריו ג"כ שצריך לשבת על הארץ, ורק לענין הפנים אם הם דבוקים בקרקע או לא יש חילוק בין אדם חשוב או לא, וכפי שכתב הרמב"ם.
וכן מתבאר עוד מדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות ע"ז ה"ז שכתב את דיני אבן משכית וסיים: ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן להבדיל בין פניהם ובין האבנים עי"ש. הרי שכתב שזהו מנהג 'כל ישראל', ולא רק בשנער ובספרד ובארץ הצבי, וא"כ באדום שהיו יושבין על הכסאות, מ"מ נפילת אפים היו עושים על הקרקע. וכן מפורש בדברי ר' מנוח בפי"א ה"ה אהא דכתב הרמב"ם את חילוקי המנהגים לגבי הישיבה בין ארץ אדום לשאר הארצות וז"ל: ולהציע בקרקען מחצלאות וכו', ובערי אדום וכו', ונהגו להציע בקרקען גמי, וכולם נתכונו להבדיל בשעת תחנה בין פניהם והקרקע משום אבן משכית כדכתבי' בסוף פרק ה' ע"כ. ומפורש להדיא דקאי גם על ארץ אדום שיושבים על הכסאות – מ"מ היו נופלים על פניהם על הקרקע ממש [בהפסק גמי וכדומה].
והר"י ב"ר יקר בח"א עמ' ע"א כתב ואח"כ נופל על פניו ומתחנן לפני התיבה 'על הקרקע' עי"ש.
והכל בו בסי' י"ט כתב: ואחר כן נופל שליח צבור על פניו ושוכב על צדו השמאלית וכו' עי"ש. וגם מדבריו נראה שהוא על הקרקע, מדכתב 'ושוכב'.
ובספר על הכל [לתלמיד מהר"ם מאיוורא] סוף סימן י"ט כתב: וגם יש ליזהר כשנופל אדם על פניו לומר תחינות דמצלויי אצלויי שלא יהיה נראה כמשתחוה למה שלפניו, וכן קאמרי' דחזינן לאביי ורבא דמצלי אצלויי הוי ע"כ. וגם מדבריו מבואר שהיו נופלים על הקרקע.
והמאירי במגילה כ"ב ע"ב הביא את הדעה שרק אדם חשוב אסור לו ליפול על פניו ממש, וכתב: ויש מי שאומר ששליח צבור בזמן הזה שדנין אותו כאדם חשוב הואיל ולשם כל הצבור הוא מתפלל אין לו ליפול בתחנה אלא בהטייה וכן המנהג. מ"מ אני אומר הואיל והכל יודעין מה שהוא אומר ודבר קבוע לכל הוא ואין אחד משנה ממטבע חבירו אין קפידא בכך ומ"מ המנהג נאה ומקובל עי"ש. הרי שהמנהג במקומו ובזמנו היה שנופלים ע"ג קרקע ממש.
והריטב"א במגילה כ"ב ע"ב כתב: אביי ורבא לא היו נופלים על פניהם בארץ, 'דמתעטף ומסתיר פניו בארץ זהו עיקר נפילת אפים' שאינו לא קידה[4] ולא פישוט ידים ורגלים כדמוכח לעיל בהדיא, אלא מצלו אצלויי במקומם 'כמו שאנו עושים היום' עי"ש. הרי שגם הוא כתב שעיקר נפילת אפים היינו שפניו נוגעות בארץ, אלא שאת זה לא עושים כיום, אולם על הקרקע כן היו יושבים.
והרשב"ץ בספרו זהר הרקיע אות פ"ג כתב: ואזהרת אבן משכית היא שלא להשתחוות ע"ג אבן אפילו בבתי כנסיות, ועל כן נהגו לפרוש מחצלאות או גמי בבתי כנסיות ושלא לרצוף אותן באבנים ע"כ. הרי שבמקומו וזמנו נהגו ליפול על הקרקע ולכן הוצרכו לפרוש מחצלאות.
ובזוהר חדש תרומה דף ע' ע"א [והובא גם באגודת אזוב] איתא חמא ליה [הסטרא אחרא] 'נפיל לארעא כמת' וחשיב דאיהו מת כדין תב לאחורא ולא מקטרג ליה וכו', צריך 'למנפל בארעא כמת' בשעתא דיימר נפילת אנפין עי"ש [וכ"כ בפירוש אבן יקרה בספר שלחן ערוך הזהר חלק ו' עמ' מ"ה בדעת הזוהר הנ"ל, שצריך בדוקא ליפול על הקרקע ממש עי"ש]. ובשער הכוונות דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א' כתב: נפילת אפים ישים ראשו בין ברכיו 'ופניו טוחות בקרקע' כמ"ש הרמב"ם ז"ל ע"כ. ובמצת שימורים שער תפילין כתב: ואח"כ בנפילת אפים שהוא סוד נפילת זעיר על פניו 'והם טוחות בקרקע', שהיא מלכות, ואז מקדש אותה בחיבור ומשפיע בה כל השפע עי"ש.
ובשו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תקי"ד (תתקמ"ט) כתב בתוך הדברים: ונ"ל דעל זה נהגו כל ישראל הבאים מספרד שאין כובשין פניהם בקרקע בשעת נפילת אפים מפני שלא היה להם מחצלאות אע"פ שמן הדין ראוי לכבוש פניו בקרקע עי"ש. הרי שהמנהג היה גם בספרד וגם במצרים בתקופתו ליפול על הקרקע, אלא שאותם שלא היה להם מחצלאות לא היו כובשין פניהם בקרקע.
ומכל הנ"ל נראה שיש קפידא בדוקא ליפול על הקרקע ממש.
♦
בירור מנהג אשכנז הקדום בענין נפילת אפים
האו"ז בסי' צ"ג כתב: וקשה על בתי כנסיות שיש להם רצפה, האיך שליח צבור נופל על פניו שם וכו' דהיינו טעמא דרב לא נפל משום דרב הוה רגיל לעשות פישוט ידים ורגלים, ולא היה משנה מנהג, אבל שאר העם נפלו על פניהם כעין שליח צבור שלנו בלא פישוט ידים ורגלים, והתורה לא אסרה על גבי רצפה אלא פישוט ידים ורגלים ע"כ. ומבואר מזה שרק הש"צ היה נופל על פניו. ודברי האו"ז בזה באו בקצרה בעוד מקום, בסימן שע"א גבי י"ד באדר א' שכתב: ומסתברא דהואיל ואסור בהספד ותענית שאין שליח ציבור נופל על פניו לפני ארון הקודש ע"כ. וגם מזה חזינן שהש"צ היה נופל על פניו לפני ארון הקודש, והציבור לא הוזכר.כדברים אלו מצאנו גם בפירוש התפלות לרוקח בענין נפילת אפים [עמ' תי"ב] שכתב: ומה שהחזן נופל על פניו דוקא במקום שיש שם ארון הקדש על שם שכתוב בעי ויפלו יהושע והזקנים לפני ארון ברית ה' עי"ש.
וכן מצאנו בתשובות מהר"ם דפוס ברלין סימן לו (צד) שכתב: ועל הטפט שפרסת לפני ארון הקדש עבור רצפת אבנים אשר שם, כשהחזן נופל על פניו נראה כמו משתחוה לה וכו' יפה דקדקת וכו', על כן טוב לפרוש שום דבר על גבי הרצפה שאפילו אם בני אדם חשובים נזהרים ומצלי אצלויי כשהם חזנים, הן רבים עתה עם הארץ שאין בקיאים שנופלים לגמרי על פניהם, ואי איישר חיליה אבטלינה ג"כ בצנעא שלא לעשות לנו שם עי"ש.
וגם בתוס' במגילה כ"ב ע"ב מבואר כן שכתבו: יש לתמוה על בתי כנסיות שלנו שיש בהן רצפה היאך נופל שליח צבור על פניו ע"כ. הרי שתמהו רק על השליח ציבור ולא על הציבור כולו.
ומבואר מכל הני חכמי אשכנז, שרק הש"צ היה נופל על פניו לפני ארון הקדש, ושאר העם לא הוזכרו.
ונראה שהדברים מגיעים למה שכתב הרוקח בהלכות תפילה סימן שכ"ד: לאחר שמתפללין נופלין על פניהם לתחנה וכו', ואין נופלין אלא לפני ספר תורה וסימן דכתיב במלחמת עי ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה' עי"ש. ודין זה הובא בב"י בסי' קל"א ובשאר אחרונים שם. וכולם הבינו שכל הציבור נופל על פניו במקום שיש ספר תורה. אולם לפי דבריו בפירוש הסידור, חזינן שכונתו שהחזן הוא זה שנופל על פניו כיון שרק הוא נמצא לפני ספר התורה ממש, וכל הציבור לא היו עושים כלל נפילת אפים, דהא אינם לפני הס"ת. והמעיין בדבריו יראה שבשני המקומות הביא את אותו הפסוק האמור ביהושע ובעי, ולכן מנהג אשכנז בזה היה שרק הש"צ נופל עליו פניו. כ"נ לי ברור בזה.
ומצאתי כן גם בספר האסופות שנדפס בקובץ שיח תפלה עמ' פ"ו אות ק"א בזה"ל אין שליח צבור נופל על פניו אלא לפני ספר תורה דכתיב ביה ביהושע ויפל על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב הוא וזקני ישראל, אבל אם אין שם ספר תורה אין נופל ע"כ, וזה כאמור.
ואע"פ שבשאר חכמי אשכנז לא מצאנו מנהג זה, ואדרבה נראה מדבריהם שכל הצבור היה נופל על פניו, וכמו שהבינו שאר האחרונים, מ"מ אין זה סותר את הפירוש בדברי הראשונים הנ"ל. ומצאנו בכמה מקומות שמנהגים השתנו לבלי הכר. ואציין דוגמא אחת והיא הדלקת נר חנוכה שהמנהג המקורי באשכנז כפי שכתבו במפורש הרבה מחכמי אשכנז הקדומים היה כמנהג ספרד ורוב ישראל שאחד מדליק עבור כולם, אולם בדורו של מהרי"ל ותה"ד השתנה וכולם החלו להדליק כמנהגם היום, אף שכמעט אין זכר לזה בדברי הפוסקים שהשתנה המנהג [ובמקום אחר הארכתי בזה]. ואף אם יש לחלק חילוקים בין מנהג זה למנהג זה, מ"מ בדברי הראשונים הנ"ל נראה לי כדכתבתי.
ובאמת שהמדקדק בדברי הראשונים הנ"ל יראה שהם לא כתבו שהש"צ נופל על פניו 'בקרקע' וכל העם נופלים על פניהם 'על השלחן' או 'שלא על הקרקע', אלא שהש"צ 'נופל על פניו' ותו לא, ובביאור 'נופל על פניו' של הש"צ – מבואר בדבריהם בפשיטות דהיינו 'על הקרקע', כלומר המושג 'נופל על פניו' התפרש אצלם בפשיטות דהיינו על הקרקע, למרות שהם היו יושבים על כסאות כמבואר ברמב"ם בפי"א מהלכות תפלה שכך מנהג ארץ אדום. וא"כ אצטמיד חצבא דידן שנפילת אפים צריכה להיות דוקא על הקרקע.
אמנם הריב"ש בתשובה סימן תי"ב נשאל אם מותר היחיד ליפול על פניו מעומד, או אם יצטרך לישב כדרך הצבור שיושבים, ולאחר שהאריך שנפילת אפים אינה חובה אלא מנהג ורשות, כתב: ולהיות הדבר כן אין צריך לדקדק אם אפשר מעומד. ומה שנהגו הצבור מיושב, הוא לפי שדרך הצבור בכל תפלותיהם וברכותיהם לאומרם מיושב שלא להטריח עליהם זולתי בי"ח, אבל לא שיהיה קפידא בישיבה בנפילת אפים, שהרי תחנונים היא וכל תחנונים מעומד טפי עדיף דומיא די"ח ברכות ווידוי, אלא שאין מטריחין עליהם וכו'. וכי תימא א"כ השליח צבור שכל ברכותיו מעומד למה יושב בנפילת אפים, יש לומר שמה שהשליח צבור עומד הוא במה שאומר בקול רם כדי להוציא מי שאינו בקי. אבל במה שאומר בלחש לעצמו ואין להוציא אחרים לפי שאינו מחובת התפלה, אומרו מיושב כדרכו ואין מטריחין אותו לעמוד עי"ש. ומהר"י בירב בפירושו לרמב"ם הנקרא בית יעקב פ"ז הי"ז, גבי מה שכתב הרמב"ם וכשישלים ישב ויפול על פניו, כתב: כתב הריב"ש שאפילו מעומד יכול ליפול על פניו, ולאו דוקא ישב ע"כ. ובפ"ט ה"ה על דברי הרמב"ם שם שישב ויפול על פניו, כתב: כבר כתבתי שאין זה מוכרח שאפילו מעומד יכול ליפול על פניו, וכ"כ הריב"ש, ומה שכתב ישב – כונתו שאין צריך לעמוד ע"כ. אולם לפי מה שכתב הרמב"ם בפ"ה שישב 'לארץ', והגדיר את זה בתור 'השתחויה', וכמו שכתבנו לעיל – אין נראה כדבריהם, אלא שצריך בדוקא 'לישב על הארץ', וכמו שמתבאר גם משאר הגאונים והראשונים הנ"ל, וכן מדברי האור זרוע ושער הכונות הנ"ל.
ויש להוסיף עוד בזה, שהריב"ש שכתב שאין צריך לדקדק אם אפשר מעומד, זהו משום שהביא את דברי הגאונים שנפילת אפיים רשות, וכפי שכתב 'ולהיות הדבר כן א"צ לדקדק וכו''. אולם בדברי הרמב"ם מפורש שנפילת אפים אינה רשות, שהרי כתב בתחלת פרק ה': שמונה דברים 'צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין', ואלו הן עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה ע"כ, ובהי"ג פירט את ההשתחויה שזוהי נפילת אפים. וא"כ מבואר מדבריו להדיא ש'צריך להזהר ולעשות נפילת אפים', ורק אם דחוק או שלא עשה זה לא מעכב, ואין הבדל בין נפילת אפים לבין כריעה בתפלת י"ח ובין עמידה בי"ח, כולהו חד דינא אית להו. וכמו שלא יתכן לומר על אחד מפרטי הדינים הכתובים ברמב"ם בפרק הנ"ל דלאו דוקא הוא ודיבר בהוה וכדומה, ה"ה גם על דין זה של נפילה על הארץ שכתב הרמב"ם. והריב"ש ע"כ לא בדעת הרמב"ם אמרה אלא בדעת הגאונים שנפילת אפים רשות, וכנ"ל, וכבר כתבנו שאכן מהר"י בירב לא התייחס לרמב"ם בפ"ה, ששם א"א לומר דלאו דוקא הוא, אלא לפרקים ז' וט', ששם אכן אפשר לומר [אילולי דבריו בפ"ה] דלאו דוקא הוא, אולם להאמור מפרק ה' נלמד גם לפרק ז' וט' שכונתו ישב בדוקא ולא רק זה אלא הכונה ישב 'על הארץ' וכנ"ל. וכן מתבאר מדברי מהרלב"ח בסי' ק', שהאריך הרבה בדברי הרמב"ם אלו, שדברי הרמב"ם הם בדוקא עי"ש.
וכפי שכתבנו לעיל, בודאי שבספרד נהגו כן בתחלה, שהרי היו יושבים שם על מחצלאות ולא על כסאות וכפי שכתב הרמב"ם בפי"א ה"ה, וכן בבבל ובארץ ישראל, אלא שבהמשך שינו לשבת על כסאות וכבארץ אדום, ובמשך הדורות הפסיקו ליפול על הקרקע ונפלו בישיבה על הכסא.
וא"כ, כיון שבלאו הכי היום אף אחד לא נופל על פניו כתקנת חז"ל על הרצפה – הנפילת אפים כיום היא כעין 'זכר' לנפילת אפים המקורית, ואם היינו באים לחדש את הנפילת אפים המקורית, על הרצפה - לחיי, אולם כיון שאין צד כזה אלא ליפול על השולחן וכדומה – נראה שאין צורך להחזיר מנהג שלא תקנוהו חז"ל אלא השתנה במשך הדורות.
♦
תגובת הרב און אברהם הכהן סקלי
ראיתי את דברי ידידי וחביבי, הרב עמנואל מולקנדוב נר"ו, אשר האריך מדברי התלמוד והראשונים - להוכיח שעיקר נפילת אפים היא על הקרקע ממש. ומסיק לפי דבריו, שנפילת אפים של זמנינו – בנתינת הראש על היד בעודו יושב על הכסא, ורק מניח היד על השלחן או על הסטנדר – אינה נפילת אפים כלל כתיקון חז"ל, רק כעין זכר לדבר. וא"כ, אחר שהתבטלה כמעט לגמרי אצל הספרדים ועדות המזרח בדור האחרון, אין כ"כ ענין להתאמץ להחזירה.אולם אנכי הקטן לא כן עמדי, ולענ"ד אין ראיותיו נכונות, וכמו שאבאר בעז"ה על סדר מכתבו אחת לאחת, על רוב המקורות שהביא, וכדלהלן. וכמובן, כמו תמיד, עונג ושמחה בשבילי לשאת ולתת עמו בענייני הלכה – ואף אם אין אנו משתווים לבסוף – מ"מ רווחא שמעתתא.
♦
עיקרי הנידון
טרם שאגש לדון בפרטות בראיות הרב מולקנדוב, חשוב לסדר את עיקרי הנידון – העובדות הברורות והצדדים השווים והחלוקים בינינו.בודאי עובדה מוסכמת היא שבזמן רבותינו חכמי התלמוד נהגו לקיים נפילת אפים על הקרקע ממש, כדמשמע מפשטות הגמ' במגילה, וכן נהגו בזמן רבותינו הגאונים שחיו בארצות קדם.
וכמו כן, מוסכם שבכמה מאות השנים האחרונות, במהלך רוב תקופת רבותינו האחרונים – ברוב העולם היהודי [קהילות אירופה, רומאניה, רוב צפון אפריקה וא"י] לא נהגו לקיים נפילת אפים בהשטחות על הקרקע ממש, אלא בישיבה על כסאות וספסלים, ונתינת הראש על הזרוע הנתונה על השלחן שלפניהם.
ועיקר נקודת המחלוקת בינינו – אם המנהג הקדום ליפול על הקרקע ממש - הוא מוכרח, כלומר שזו דוקא צורת נפילת אפים ואין בלתה, וא"כ נפילת אפים שלנו היום על שלחן או סטנדר אינה כדין ואינה כלל נפילת פנים שתקנו חז"ל, ואולי הונהגה רק כזכר לדבר.
או שמא, אין הכרח בדוקא ליפול על הקרקע, וכל הענין הוא עצם נפילת הפנים, ויכול להתבצע אף בנתינתם על השלחן, ומה שקדמונינו נהגו לקיימה על הקרקע, אין זה אלא משום שהמציאות היתה שהיו יושבים במהלך כל התפלה על הקרקע וללא כסאות ושלחנות, וממילא נפילתם היתה על הקרקע, אך באמת אין הכרח בדוקא בצורה זו. וא"כ צורת נפילת הפנים שלנו היום לא גרעה כלל משלהם , ועכ"פ לא בענין שתעכב בעיקר דין נפ"א.
וחשוב לי להדגיש את עיקר טענתי – דכאמור, רבותינו חכמי הדורות אשר כל בית ישראל נשען עליהם - נהגו רובם ככולם בכמה מאות השנים האחרונות, לקיים נפילת אפים בנתינת הראש על השלחן בלבד ובלא השתטחות על הקרקע.
ומאחר שאנו יודעים שלא נעלמו מעיניהם הבדולח דברי הגמרא, וכן דברי רוב רבותינו הקדמונים, ובכללם דברי הרמב"ם ורוב דברי הגאונים – אשר עליהם עיקר סמיכת הרב מולקנדוב בחידושו, א"כ מסתבר לומר שהם הבינו שעל אף שהוזכרה בדברי הקדמונים נפילת פנים על הקרקע, מ"מ אין זה מעכב בעצם הצורה של הנפ"א, וה"ה נמי דיוצא בנפילה כשלנו היום. דלפי דברי הרב מולקנדוב, רבותינו האחרונים שלא נהגו כן ולא העירו בזה דבר –שגו ברואה ולא דקדקו בדברי הגמ' והראשונים. או לחילופין, ידעו שאינם מקיימים נפילת אפים כדין ואעפ"כ המשיכו במנהג הקיים מאיזה טעם, ואף לא ראו לנכון להעיר בטעות זו. ושתי דרכים אלו, לענ"ד מאוד לא מסתברות, וע"כ הדרך שכתבתי לעיל היא הנראית לי יותר, ואשתדל לעשות לה סמוכות להלן.
וכמו כן יש לדון על ראיות חדשות שיש בידינו, כספרי ראשונים וגאונים שנדפסו בדורינו – ושלא היו בידי רבותינו האחרונים, אם יש בהן אילו ראיות כבדות משקל העשויות להטות את הכף.
וכעת אבוא לדון בעז"ה בפרטות בראיות אשר הביא הרב מולקנדוב:
♦
דברי התלמוד והגאונים
הנה הראיות שהביא מדברי הגמרא שמוכח שנפלו על הרצפה ממש, וכן מדברי רס"ג ורשב"ן ושאר הגאונים וכמו כן גם מתכלאל עץ-חיים למהרי"ץ: כאמור לעיל, מוסכם שכך היה המנהג הקדום. אכן לא ידענא מאי ראיה איכא בזה לדידן להצריך נפילת אפים דוקא על הקרקע - שהרי בזמן חכמי התלמוד, וכן בזמנם ובמקומם של הגאונים, לא היו יושבים כלל על כסאות בבהכנ"ס, אלא על קרקע בהכנ"ס ממש [ואולי בהפסק על מחצלאות ושטיחים], וכמו שהיה נהוג עד הדורות האחרונים באיזה קהילות בעולם, ובין השאר בתימן בזמן מהרי"ץ וגם עד העליה לארץ, וא"כ מטבע הדברים נפילת אפים תהיה על הקרקע. אך איזה ראיה יש כאן שיש לעשותה דוקא על הקרקע, ולומר שנפילה על השלחן אינה נפילה?ומה שרצה לדקדק את הלשון המובאת בסידור רס"ג - 'על הארץ', ושכן מובאת בתכלאל עץ חיים, וכלשון הרב מולקנדוב: "ואם נאמר שזהו משום שמנהגם היה לשבת על הארץ – לא צריך לכתוב להדיא 'על הארץ', שהרי ממילא משמע כן, ואין שום דין בזה, וגם בשאר המקומות שמוזכרת ישיבה לא הזכירו את הפרט שיושבים 'על הארץ' משום שאין לו משמעות".
הנה לענ"ד, במחכ"ת, לא דק בלשונם, דלא כתב רס"ג: 'מניח את ברכו השמאלית כדרכו כשהוא יושב על הארץ', אלא 'מניח את ברכו השמאלית על הארץ, כדרכו כשהוא יושב'. וההבדל ברור, דאין כוונת רס"ג להורות שצריך לשבת על הארץ - אלא הישיבה על הארץ היא ממילא, וכוונתו להורות את צורת הנפילה שצריכה להעשות ע"י נתינת הברך על הארץ תחלה, ואח"כ מקפל עליה הרגל השניה. והמתבונן יראה שאין כל דרך אחרת לכתוב זאת בהשמטת מילים אלו – כי א"א לכתוב 'מניח את ברכו השמאלית כדרך שיושב', דהלשון כלל אינה מובנת על גבי מה יש לו להניחה, ולכן צ"ל 'על הארץ'. כנלענ"ד פשוט מאוד.
ומה שדקדק שרס"ג כתב כן בתפלת היחיד, והיחיד יש לו בביתו מיטות וכסאות, והיה יכול רס"ג לכתוב 'מניח את ברכו השמאלית על המטה או על הכסא או על הארץ או על מה שירצה'. תחלה יש להעיר דכמדומה שאף בבתיהם לא היו כסאות, אלא היו יושבים על מחצלאות ומצעות על הרצפה. ועכ"פ אף בלא זה, אין שום דקדוק בזה לענ"ד, כי הרי לפי דברי רס"ג דיבר בהוה שיושבים על הארץ, ובאופן הזה הסביר את צורת הישיבה, וא"כ מדוע שיאריך עלינו את הלשון כ"כ כדברי הרב מולקנדוב, רק בשביל להורות שיכול לשבת על מה שירצה. ומסתבר שאף הרב מולקנדוב מודה שאם יש מחצלת על הרצפה א"צ לסלקה משם מכח מ"ש 'על הארץ', וא"צ ארץ ממש, וא"כ אין זה דקדוק מוכרח – עכ"פ לפי המציאות שהיתה קיימת בזמנם.
וגם מה שרצה לדקדק לשון רס"ג: 'תאור נפילת אפים' - לענ"ד אינו מוכרח כלל שבא לפרט אחד לאחד את הפרטים המעכבים בדוקא בנפ"א, אלא הוא נתן את התיאור הכללי כיצד לבצע אותה עפ"י התנאים הקיימים. וכמו שיודה לי הרב מולקנדוב שאף שכתב רס"ג 'תיאור נפ"א', מ"מ לא מסתבר שמי שלא שיכל את רגליו בדיוק באופן שהביא רס"ג, אלא כרע על ברכיו והצמיד את פניו לקרקע[5] – לא קיים נפ"א. בודאי שאין הדבר ניתן להאמר, וא"כ ה"ה בנידוננו.
ואף בלשון רשב"ן שהעתיק, אין כל דקדוק לענ"ד, דלא יכול היה לנקוט לשון יכרע סתם, דהוה משמע ככריעות התפלה, שהרי במשפט הקודם כתב לענין עושה שלום: 'ושלום זה רק בכריעה', וע"כ נקט יכרע על הארץ, לאפוקי מזה, עי' בדבריו היטב ודוק.[6]
וכן מה שהביא מספר עבודת אפרים – הראיה היחידית מדבריו שבהתחלה עוד שמרו התימנים על מנהגם הקדום שהיו רגילים בו זה מכבר, ואיזו הלכה למעשה יוצאת מזה לכלל ישראל? ועובדה שמאז התימנים הפסיקו ליפול כך, והחלו ליפול כבימינו, וכי כעת חזרו בהם מהבנתם הראשונה? או שמא מהאשכנזים למדוה?
וכאמור לעיל, עיקר סמיכתי – דעד כאן כמעט לא הציג הרב מולקנדוב ראיה מקור חדש אשר לא היה בפני רבותינו האחרונים במאות השנים האחרונות. דדברי התלמוד ראו גם ראו, ואף דברי רב האי ורב שרירא בענייני נפילת אפים על הקרקע [בנוסף לדברי רב נטרונאי המובאים בטור] – הלא כבר הובאו בדברי רבותינו הראשונים, וגם הובאו האנשים ביתה יוסף (סי' קלא).
♦
דברי הריטב"א
ומ"ש להוכיח מדברי הריטב"א במגילה (כב:) – "אביי ורבא לא היו נופלים על פניהם בארץ, 'דמתעטף ומסתיר פניו בארץ זהו עיקר נפילת אפים' שאינו לא קידה ולא פישוט ידים ורגלים כדמוכח לעיל בהדיא, אלא מצלו אצלויי במקומם 'כמו שאנו עושים היום". וסיים הרב מולקנדוב "הרי שגם הוא כתב שעיקר נפילת אפים היינו שפניו נוגעות בארץ, אלא שאת זה לא עושים כיום, אולם על הקרקע כן היו יושבים".הנה לענ"ד דא הויא תיובתיה – דמאחר ש'מתעטף ומסתיר פניו בארץ זהו עיקר נפילת אפים', ומ"מ אביי ורבא לא היו נוהגים כן, הרי שלפי דבריו אף אביי ורבא לא היו עושים נפ"א כתקנת חז"ל – וא"כ גם הם לא היו יוצאים ידי חובתם... הרי למדת שאין צריך לעשות בדיוק כהתקנה המקורית, אלא כל שנופל בצורה כל שהיא – הרי זו נפילת אפים[7].
ומ"ש "אולם על הקרקע כן היו יושבים", כבר ביארנו שהיו יושבים על הקרקע, כי לא היו כסאות בבהכנ"ס, ואם כונתו לדקדק מלשון הריטב"א: 'מצלו אצלויי במקומם כמו שאנו עושים היום', אף אי נימא דבזמן ובמקום הריטב"א היו כסאות בבהכנ"ס – הרי אפשר בקל לפרש לשונו דבימיו היו נופלים כמו בימינו, ורק מטים עצמם ולא כובשים פניהם בקרקע. וזה הדימוי למנהג אביי ורבא, שלא היו כובשים פניהם בקרקע, רק מטים, ולא היתה כונתו ענין הישיבה על הקרקע כלל.
♦
הראיות מהזוה"ק ומדברי המקובלים
ואף הראיות מדברי הזוהר חדש ומפרשיו, שצריך ליפול על הקרקע כמת, לפענ"ד אין בהן כל סתירה למנהגנו - דבזמן בעלי הזוהר כפי הנראה נהגו לישב בבהכנ"ס על הקרקע ללא כסאות, ועכ"פ הנפ"א התבצעה על הקרקע. הגע עצמך - דהנה גם הנופל עם פניו על השלחן ומכסה אותן נראה כמת, וא"כ, דיינו אם נאמר דבאו דברי הזוהר לאפוקי מהאומר נפילת אפים בעמידה – שבודאי אינו נראה כמת.ויתכן שזו באמת כונת מרן הב"י, שאחר שהביא את דברי הריב"ש דשרי ליפול בעמידה, כתב: "ולפי דעת חכמי הקבלה נראה שיש להקפיד שתהיה מיושב דוקא". וזה ממש כדברינו. ומה גם דהמעיין הישר יראה דקפידת המקובלים עפ"י דברי מרן דוקא לעשותה מיושב, ולא הזכיר שלמקובלים צריך לעשותה בנפילה ממש על הקרקע.
ואכן בסידור הרמ"ק, הביא דברי הזוהר במדבר המובא בב"י[8], וכתב שלומדים מדבריו: "שצריך נפילה כמת, ולא כאלו העומדים על עמדם ומכסים עיניהם ומתפללים תפלה, כי תיקון התפלה בנפילה ממש".[9] הראת לדעת ד'נפילה כמת', אתיא לאפוקי מהעושה נפ"א בעמידה[10], וא"כ הנופל ופניו על השלחן או על הסטנדר ש"ד. דאל"ה, ה"ל לאפוקי מהעושים נפילה בישיבה בלא השתטחות על הקרקע, ודוק.
♦
דברי הרמב"ם
ובדעת הרמב"ם, הנה תחילה נעתיק לשונותיו על מנת לבאר את דעתו.ברפ"ה כתב: "ח' דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אינן מעכבין וכו' וההשתחויה".
ובהי"ג כתב: "השתחויה כיצד, אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית יושב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל תחנונים שירצה וכו' השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו על הארץ".
ובהי"ד: "כשהוא עושה נפילת פנים אחר התפלה יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה וכו' ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל מטה הוא פניו מעט ואינו כובש אותם בקרקע".
ועיקר הדקדוק של הרב מולקנדוב מלשון הרמב"ם, שקרא לנפילת אפים השתחויה, וכבר ביאר שהשתחויה היא על הקרקע ממש, ומאחר שהרמב"ם נקט שההשתחויה הוא דין מחויב לכתחלה, ורק בדיעבד אינו מעכב אם לא עשאה, א"כ מוכח דיש לקיימה בצורת השתחויה ממש על הארץ ולא בישיבה על כסא ושלחן כמו נפ"א שלנו.
אכן יש לדקדק תחילה, מנ"ל לרמב"ם דנפ"א היא השתחויה דוקא? ועוד יש לדקדק, דמאחר והרמב"ם כתב שהחיוב הוא ב'השתחויה', כיצד כתב אח"כ שיש כאלה שנוהגים לעשות קידה, והרי אם הדין בהשתחויה דוקא – א"כ הקד לא יצא יד"ח.
והאי קידה, לא מסתבר שהיא כמו שביאר רש"י שם בגמ' מגילה: "אחוי קידה - נועץ גודליו ונשען עליהם, ושוחה עד שנושק את הרצפה וזוקף". דברור שאף אחד לא נוהג לקוד בצורה כזאת בנפ"א, שכמעט אינה אפשרית. ומסתבר שהרמב"ם מפרש 'קידה', כעין מ"ש במחברת מנחם בשרש קד"ד: "ענין שחוח כפיפת קדקד", וכעי"ז בס' השרשים לרד"ק. והיינו – כעין ברִיכה, בהגעת הקודקוד לארץ, [ולהבדיל בין הקודש לחול] כעין ההשתחויה שנוהגים היום הישמעאלים בתיפלותם. וכעי"ז מצאתי באמת בס' אוהל מועד (ד"ג ני"ט), וז"ל: "השתחויה זו נפילת אפים ארצה, שצריך להתחנן אחר התפילה, ונפ"א היא במקום השתחויה, ויש עושה קידה שהיא על ברכים ויש עושה השתחויה שזהו פישוט ידים ורגלים".
וא"כ, כאמור, העושה קידה זו, לכאורה אינו מקיים כלל את ההשהתחויה המחויבת לכאורה עפ"י הרמב"ם[11].
אכן הביאור בזה לענ"ד, דהרמב"ם התייחס לנפילת אפים בלשון השתחויה, היינו כעיקר הדין המקורי של הגמרא. והמקור לזה, מדאמרינן בברכות (לד:): "ת"ר קידה על אפים וכו' השתחואה זו פשוט ידים ורגלים שנאמר וכו' אר"ח בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי". ומדמייתי הגמ' הא דאביי ורבא על ענין השתחויה - מבואר דעיקר דין נפילת אפים היה אמור להיות בפישוט ידים ורגלים, אלא שאביי ורבא היו משנים מעיקר הדין, והיו מטים. ומכאן למד הרמב"ם שעיקר דין נפ"א הוא בהשתחויה.
וא"כ הביאור בדברי הרמב"ם, דהתייחס לנפ"א בלשון השתחויה, היינו כעיקר הדין המקורי של הגמ', אך עכ"פ אין כוונתו שדוקא זו הדרך המחויבת לנפ"א – והראיה, שכבר אביי ורבא לא היו מקיימים נפ"א כעיקר דינה. ועוד, שהרי הביא הרמב"ם גם אפשרות של קידה בנפ"א, וע"כ לא מקיים בזה השתחויה.
ולפי דברינו, כמו כן אין לדקדק מלשון הרמב"ם, שנקט השתחויה, לפסול נפ"א שלנו, שאף שאינה על הקרקע, אין בזה גריעותא.
והדבר מדוקדק לענ"ד, בלשון האוהל מועד שהבאנו לעיל, וז"ל: "השתחויה זו נפילת אפים ארצה, שצריך להתחנן אחר התפילה, ונפ"א היא במקום השתחויה, ויש עושה קידה שהיא על ברכים ויש עושה השתחויה שזהו פישוט ידים ורגלים". הרי דנקט בלשונו הזהב, דאף שנפ"א אינה באמת השתחויה, רק באה במקומה, מ"מ יוצא בה האדם את ענין זה של התחינה אחר התפלה.
וכן מדוקדק מלשון ספר השולחן (ש"ג), וז"ל: "השתחויה כיצד, אחר שמגביה ראשו מכריעה אחרונה יושב בקרקע ונופל על פניו ארצה וכו' השתחויה היא פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה, ויש מי שעושה נפילת אפים אחר תפלה, ויש מי שעושה קידה ויש מי שעושה השתחוויה". הרי דשוב מדוקדק, דבאמת נפ"א הנהוגה אינה השתחויה, אך עכ"פ אין בזה לגרוע ממנה, ואפשר לעשותה כמו שאפשר לעשות השתחויה וקידה. וא"כ י"ל, דכמו כן אפשר לעשות גם נפ"א שלנו, ואין בה גריעותא לפי הרמב"ם. והדברים מיושבים הפלא ופלא בס"ד.
והראיות שהביא הרב מולקנדוב מדברי הרמב"ם בהל' ע"ז ובהל' תפלה, דמשמע שאף בערי אדום שהיו נוהגים לישב על כסאות בבהכנ"ס, מ"מ היו נוהגים להציע על הרצפה קש ותבן כדי להבדיל את פניהם מן הקרקע בשעת נפ"א – הנה י"ל, דאף אם בערי אדום שהכיר ישבו על כסאות, מי יימר לן דגם השתמשו בשלחנות או בסטנדרים – וא"כ, אף ביושבם על כסאות, כדי לקיים נפ"א יש להם בעל כרחם להתכופף לרצפה וליפול[12].
ומה גם שלענ"ד אין כ"כ לדקדק בדברי הרמב"ם הנ"ל, דדוקא בהלכות תפלה חש לפרט את מנהגי המקומות השונים בדקדוק, כלשון המגדל עוז שם: "ונהגו כל ישראל כו' עד כסאות – כותב כן לפי שמנהג ישראל תורה היא", היינו שרצה להציג את כלל מנהגי ישראל בצורת ישיבה בבהכנ"ס, שכולם תורה הם. אך לענין השתחויה על אבן משכית בהל' ע"ז, יתכן דלא דקדק לכתוב שנוהגים כן רק בארץ שנער וספרד וכו' וכו' מלבד באדום, משום שאין כל נפק"מ בזה להלכה זו, וא"כ פטר כל זה ב'נהגו כל ישראל'.
ומלבד זה, לפי מה שנכתוב לקמן בענין מנהג איטליה ואשכנז הקדום, יתכן שכוונת הרמב"ם שאף בערי אדום היו מציעים הרצפה, משום נפילת הפנים של שליח הציבור, ולא של כל הציבור, והכל בא על מקומו בשלום [בפרט שאם נפרש 'אדום' של הרמב"ם על אשכנז – הרי קצת קשיא דהרב מולקנדוב דידיה אדידיה, שהרי ס"ל שבאשכנז כלל לא היו נופלים על פניהם, מלבד הש"ץ].
ומה שהביא מס' אור זרוע לר"ד החסיד - שהסביר את דברי הרמב"ם ע"ד הקבלה - הנה כבר ידוע שרבותינו המקובלים הסבירו את המנהגים הנהוגים על דרך הקבלה, ומסתבר שהיה מצליח להסביר גם את המנהג של נפילה על היד ע"ד הקבלה.
ומלבד כל זאת, ואולי ראשית לכל, הרי כבר כתב הריב"ש בתשובה (סי' תיב), דאפשר לעשות נפ"א אף בעמידה, ואין קפידא בדוקא לישב, רק רשות היא לישב [והובא בב"י]. וכמו כן הביא הרמ"א בדרכ"מ שם שכן דעת מהרי"ל, שהיה נוהג כן כאשר היה מסיים תפלת העמידה מיד כשהציבור היו נופלים ע"פ.
והנה הריב"ש שם בתשובה, כתב בהדיא לפרש כן אף בדעת הרמב"ם, וז"ל שם: "והרמב"ם ז"ל שכתב בסדר התפלה שיושבין בנפילת אפים, דעתו לומר שכך נהגו הצבור, או לומר שאין צריך לעמוד". הרי דס"ל בדעת הרמב"ם שאין מחויב לשבת דוקא.
וא"כ, בעצם ידידי וחביבי הרב מולקנדוב חולק בהדיא על הבנת הריב"ש בדעת הרמב"ם. ואם רוצה לומר שנעלם מעינו הבדולח דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' תפלה, הרי בודאי שהדברים תמוהים וכל השומע יצחק לו[13]. וע"כ, דיש לבאר - לדעת הריב"ש, דברי הרמב"ם, על הדרך שביארנו לעיל, או כיו"ב.
ובאמת כבר הביא הרב מולקנדוב את דברי רב רבנן מהר"י בירב זלה"ה, שלא נעלמו מעינו הבדולח דברי הרמב"ם בהלכות, ומ"מ פירש בדעתו כהריב"ש. וע"כ, שיפרש כעין דברינו בדברי הרמב"ם בפ"ה.[14]
וממוצא דבר, תלמד להקיש גם לדברי העץ חיים מלונדרש, שהעתיק כמעט בדיוק את דברי הרמב"ם, בשינויי לשון זניחים.
ואת דברי הר"ר מנוח שהעתיק הרב מולקנדוב, יתכן להסביר כמ"ש לעיל, דאף אם בזמנו היו כסאות בבהכנ"ס, מ"מ מי יימר לן דהיו גם שלחנות, וללא שלחנות, אין אפשרות ליפול על פניו אלא על קרקע. וא"כ בימינו אין הכרח להצריך נפילה על הקרקע ממש, כאשר אית ליה לפניו ארעא סמיכתא בצורת שלחן.
ומ"ש עוד משו"ת הרדב"ז, לא הבנתי היכן ראה בדבריו שבספרד באותה תקופה נפלו על הרצפה[15]. ואם כשהגיעו המגורשים למצרים ישבו על הרצפה – הרי זה מחמת ששם לא היו כסאות בבתי כנסיות.
♦
טעם נפילת אפים
ואעיקרא דמילתא, לענ"ד הפרט העיקרי בסוגיא, יותר מן הדקדוקים בלשונות הראשונים – הוא הטעם של נפילת אפים. ופשוטו של ענין, שאחר התפלה בישיבה ובעמידה, אנו מנסים להתחנן בעוד צורה של הכנעה שטרם השתמשנו בה, אולי יראה יי ויחוס וירחם עלינו – וכמו שהסבירו הראשונים הפשט בלשון 'ואנחנו לא נדע מה נעשה' – היינו שכבר התפללנו בכמה צורות של תפלה, ויותר מזה אין בידינו לעשות.וע"ע בתשובות הגאונים שע"ת[16] (סי' שמב) שכתב: "וששאלתם נפילת אפים לעולם על צד שמאל ופניו מוטין לשמאלו על גבי קרקע ומפני שנפילת אפים הוא על ענין צער צריך על השמאל וכו'".
ועוד העירני ידידי הרב דוד אריה הילדסהיים שליט"א - לדברי רבינו בחיי בפ' קורח (טז, כב), ואעתיק לשונו הזהב: "ודע כי ענין נפילת אפים בתפלה יש בו שלש כוונות וכו' האחת למורא השכינה, כדי שיתלבש בזה בושת וצניעות כי כסוי הפנים מדרכי הענוה והבושת וכו' לכך תקנו בטכסיסי התפלה כסוי הפנים, והכל ליראת ה' יתברך. השנית, להראות צער והכנעה, והוא כי הנופל על פניו מצטער ונכנע, וההכנעה מעקרי התשובה, ואז תפלתו מקובלת והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו וכו' ודומה לזה אמרו בבבא מציעא וכו' מההוא עובדא ואילך לא הוה שבקא ליה לרבי אליעזר למנפל אפיה בתחנונא, והענין כדי שלא יצטער, ומתוך הצער וההכנעה והעלבון יעניש את רבן גמליאל אחיה וכו'. השלישית, להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו, והוא, כי הנופל על פניו מכסה עיניו וסותם פיו והוא מסכים במחשבתו שאינו רואה נזקו ותועלתו, ואינו יודע דרכו ועניניו, ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקדוש ברוך הוא מסכים על ידו וכו' וכאלו הרגשותיו בטלות ואסורות ממצוא חפצו, ועיניו ושפתיו מסותמין לא יוכל לראות ולדבר כי אם בהפקת רצון השי"ת". עכ"ל לשונו הזהב.
והרואה יראה דכל הני טעמי איתנהו אף בנפילת אפים שלנו – דמראה צער והכנעה ובושת פנים ואסירת חושיו [כמובן - במקיים נפ"א שלנו ברצינות ובמורא, ולא בצורה מזולזלת כאיזה אנשי דלא מעלי המשליכים צורת תפלה יקרה זו מאחורי גוום, ומקיימים הדבקת יד למצח בעודו זקוף וכיו"ב], וא"כ נפילת אפים שלנו היא מן המובחר.
וא"כ, אף אם היה איזה דוחק בלשונות הראשונים לפרשם כדברינו [אף שלענ"ד אין כל הכרח או דוחק בדבריהם], מ"מ ראוי למשכם לפרשם עפ"י טעם ענין נפ"א. ומאחר שכאמור הטעמים הנ"ל נראה דשייכי שפיר גם בצורת נפילת אפים שלנו היום, א"כ ראוי לפרש כך גם בדעת הראשונים[17]. והנלענ"ד כתבתי.
♦
מנהג אשכנז הקדום בנפילת אפים
ובענין מ"ש הרב מולקנדוב להוכיח דמנהג אשכנז הקדום היה שרק הש"ץ נפל על פניו על הקרקע, וכל שאר הציבור לא נפלו כלל.הנה, גם אני הקטן התעוררתי זה מכבר ללשון המובאת באו"ז (ח"א סי' צג), ושהועתקה בחלקה גם בהגהות אשרי והובאה ביתה יוסף – וכן ללשון התוספות במגילה, שהתייחסו בענין נפילת אפים רק לש"ץ.
אכן, חדשות אני מגיד, דמצאתי במחזורי רומא [דפוס שונצינו רמ"ד], שקודם נפ"א נכתב כך: "ונופלין על פניהן, והחזן נופל על פניו לפני הארון ושוכב על צדו השמאלי על לבו, כדי שיהא לבו נכנע למקום". וממש כעי"ז מצאתי בעוד שלושה סידורי כת"י איטליינים שבדקתי בהם: "ונופלין על פניהם, והחזן נופל ע"פ לפני הארון ושוכב על צדו השמאל". ומשמע, שדוקא החזן היה נוהג ליפול על פניו ממש על הקרקע, כדי להראות הכנעה יתירה בתור שליח הציבור, אך שאר הציבור לא היו נופלים על הקרקע ממש, אלא כפי הנראה כמנהגנו[18].
ולפ"ז מתורצים כמין חומר דברי כל הראשונים שהביא הרב מולקנדוב – האו"ז, הג"א, מהר"ם, תוספות מגילה והרוקח בפירוש התפלה – די"ל דגם במקומם נהג החזן בלבד, ליפול על פניו על הקרקע ממש ולפני ארון הקודש, והטעם כפי הנראה - כדי להראות הכנעה יתירה, וכן מטעם הרוקח ליפול לפני הארון, ובעוד ששאר הציבור יתכן ונפלו על פניהם כמנהגנו היום.
וכן מה שרצה לחדש, שדברי הרוקח המפורסמים בסי' שכד: "לאחר שמתפללין נופלין על פניהם לתחנה וכו', ואין נופלין אלא לפני ספר תורה וסימן דכתיב במלחמת עי ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה'" – שאין כלל כונתו שהציבור לא נופלים במקום שאין ס"ת, דממילא אף פעם לא היו נופלים, אלא כל הכונה רק על הש"ץ שצריך ליפול לפני ספר התורה.
וכן מה שרצה לדקדק מלשונותם הזהב של הראשונים דכל שאר הציבור לא היו נופלים כלל על פניהם, מכך שלא חילקו בהדיא בין הש"ץ לשאר הציבור, בפרט זה לא ראיתי בעניותי שום דקדוק, דמה שנקטו הראשונים על ש"ץ בסתמא לשון 'נופל ע"פ', ולא כתבו 'על הקרקע' וכיו"ב, משום שבכל העניינים שהזכירו זה, הם ביחס להלכה אחרת הנוגעת דוקא לצורת הנפילה המיוחדת של הש"ץ לעומת שאר הציבור[19], כלענין איסור אבן משכית, וכיון הפנים בנפילה וכיו"ב, וע"כ התייחסו ללנפילת הש"ץ בסתמא כ'נפילת אפים'.
מלבד זה, הנה כמה תמיהות יש לי בעיקרי דבריו, וכדלהלן:
א. נגד מה שטוען שמנהג אשכנז שהקהל לא היו נופלים – הנה כבר בכמה מראשוני אשכנז משמע בהדיא שלא כדבריו, שהשתמשו בכל דיני נפ"א בלשון רבים, ובהתייחסות לשאר הציבור – דבסידור המיוחס לר"ש מגרמייזא (סי' מ) כתב "ונופלין בתחינה אחר התפלה". וכן בספרי מאספי מנהגי אשכנז [ר"א טירנא, ר"א קלויזנר, מנהגים דבי מהר"ם ועוד], מובאים תמיד ענייני נפ"א בלשון רבים – 'נופלים' וכיו"ב – צא ובדוק.
וכן מפורש במהרי"ל (סי' יב), וז"ל: "ואמר המתפלל בחצר בה"כ כל זמן שפתח בה"כ פתוחה נופל ומכסה פניו כשאומר תחנה", הרי שהתייחס ליחיד המתפלל עם הציבור, שאף הוא נופל. וכן נשאל עוד מהרי"ל (בחדשות סי' עב) על ענין נפילה בעזרה, ומשמע מדבריו שם בהדיא דאף שאר הציבור נופלים.
וזה מלבד מה שהרוקח גופיה בספרו נקט לשון 'ואין נופלין'. ואף בפי' התפלה (סי' עא) כתב: "ונופלין על פניהם ואומרים לדוד אליך וכו'". ועוד כתב שם, קודם לענין החזן שנופל לפני הארון: "למה מסתירים פניהם כשאומרים תחנה וכו'".
ב. ועוד, שתמוה לחדש פשט אחר בדברי הרוקח, כאשר כבר קדמוני אשכנז הבינו דבריו בדיוק כאשר אנו מבינים אותם היום, דכאמור לעיל, בס' מהרי"ל כתב: "ואמר, המתפלל בחצר בה"כ, כל זמן שפתח בה"כ פתוחה נופל ומכסה פניו כשאומר תחנה, ואם הפתח נעולה יאמר תחנה בלתי כסוי עינים דאז לא מצי לקיים ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה'". וכאמור לעיל, אף נשאל מהרי"ל (החדשות סי' עב) בהדיא אודות יחידים המתפללים בעזרת בהכנ"ס, כאשר עיקר הציבור מתפללים בתוך בהכנ"ס, אם נגררים אחריהם לענין נפ"א, וענה בחיוב – הרי שבין מהרי"ל ובין הרב השואל הבינו דברי הרוקח כמונו.
וכן במנהגים (טירנא) כתב "ונופלין בתחנון במקום שיש ספר תורה, ואם אין ספר תורה אומרים תחנון בלא נפילה שנאמר ויפול יהושע והזקנים לפני ארון ברית יי".
וא"ת שלא ראו את דברי הרוקח בפי' התפלה, ולכן כביכול טעו בפירוש דבריו? כמה תשובות בדבר – חדא, מי יימר לך שלא ראו דבריו? דמסתבר מאוד שפי' התפלות לרוקח היה נפוץ אצל חכמי אשכנז[20]. ועוד, דלא מסתבר שענין זה הוא חידוש של הרוקח, אלא כמו רוב דבריו, מסתמא הגיע אליו ממסורות קודמות, כך שמי יימר לן שמסורת חכמי אשכנז הנ"ל הגיעה להם דוקא מהרוקח ולא ממסורות שהיו ידועות באשכנז [צא וראה שענין זה התקבל בפשטות באיטליה, כמ"ש לעיל מכל סידורי כתה"י והדפוסים – ונראה קצת רחוק שהתקבל ענין זה באופן גורף באיטליה, מתוך חידוש של הרוקח[21]]. וא"כ ראוי לנו להשוות דברי הרוקח, לקבלה שהיתה נהוגה ממילא באשכנז[22].
והעיקר, שבמקום לחדש חידושים מפליגים, ניתן להסביר בפשטות את שתי הלשונות שהביא הרוקח, כך שיתאימו להבנת כל חכמי הדורות - די"ל דשני לימודים יש מפס' זה. חדא, דבמקום שאין ס"ת לא נופלים על פניהם כלל. ועוד, דאף במקום שיש ארון וס"ת, החזן – שהוא כעין מנהיג של הציבור - וכמו יהושע והזקנים המוזכרים בפסוק[23], עליו ליפול דוקא סמוך לס"ת דומיא דיהושע[24].
ג. והפרט העיקרי שתמוה לי מאוד בדבריו – כיצד השתנה מנהג אשכנז בזה באופן כ"כ קיצוני? דבשלמא לדברינו - כל השינוי בין ימיהם לימינו, היה רק שהחזן הפסיק ליפול על הקרקע ממש, אלא החל לנהוג כשאר הציבור. והטעם לזה, יתכן שחששו החכמים משלוחי ציבור שאינם בקיאים בהל' אבן משכית, שמא יעברו על איסורים, וע"כ העדיפו להנהיג שגם הש"ץ יפול כשאר הקהל.
ונדמה, שאלו הם ממש דברי מהר"ם בתשובה אשר הביא הרב מולקנדוב, וז"ל: "על כן טוב לפרוש שום דבר על גבי הרצפה, שאפילו אם בני אדם חשובים נזהרים ומצלי אצלויי כשהם חזנים, הן רבים עתה עם הארץ שאין בקיאים שנופלים לגמרי על פניהם, ואי איישר חיליה אבטלינה ג"כ בצנעא שלא לעשות לנו שם", עכ"ל. ואף שאין סוף לשונו ברירא לי לגמרי אמאי קאי, מ"מ יתכן שכונתו היא שהוא רצה לבטל בכלל כל ענין הנפ"א על הקרקע של הש"ץ. ולא יבצר שאכן עלה בידיו של מהר"ם ועוד חכמים לבטל את המנהג, כאמור. וא"כ, הרי שבידינו גם הסבר למנהג הקדום, וגם מקור שינויו למנהג של זמננו.
אך לפי הסבר הרב מולקנדוב, הנה תמוה כיצד השתנה המנהג כך – גם שהפסיק הש"ץ ליפול על הקרקע, וגם שלפתע התחילו כל הקהל – גדולים כקטנים, ליפול על פניהם, מה שלא נהגו כך מעולם. והוא תמוה עד מאוד בעיני המתבונן[25].
ומסתבר שכמו כן היתה צריכה להשאר באשכנז איזו קהילה, שמלבד הש"ץ לא היו נופלים שם על פניהם לפחות חלק מהקהל – וכאמור אין לדבר זה זכר, ולא שמענו ע"ז מעולם[26].
ולסיכום, בבואנו לבחון באיזו משתי הדרכים יותר הגיוני להסביר את מנהג אשכנז המקורי, נלענ"ד דדרכי נכונה יותר – כי לדרכו של הרב מולקנדוב קשה, שפעמים מוזכרת באשכנז נפ"א של הש"ץ ופעמים של כל הקהל. ועוד, שלדרכו הוא נאלץ לשנות הפשט בדברי הרוקח המקובל זה מאות בשנים ומקוים עוד מקדמוני אשכנז כמהרי"ל וחבריו, ולחלוק על הבנתם בטענות קלושות. ועוד, דלפי דבריו תמוה מאוד להיכן נעלם כליל מנהג אשכנז הפשוט שכל הקהל אינם נופלים ע"פ, ולפתע התהפך שכל הקהל נופלים על פניהם, ולא נשאר ממנהג זה אף זכר.
אולם לפי דברינו כל הנ"ל א"ש - דבאמת היו נהוגות באשכנז ב' צורות של נפ"א – אחת של הש"ץ ואחת של הקהל. ולפ"ז גם דברי הרוקח מובנים מאוד, ומתאימים להבנת כל חכמי הדורות. וגם שלפי דברינו היה שינוי קל ביותר במנהג – שהש"ץ בלבד הפסיק ליפול על הקרקע והחל לפול כשאר הקהל, ועי' לעיל בדברינו טעם נכון לשינוי המנהג שכמעט מפורש בראשונים. ועוד, שכבר מצאנו מנהג זה במפורש כמנהג פשוט באיטליה [עכ"פ עפ"י מאי דמשמע מסידוריהם[27]], וא"כ ראוי להשוות את מנהג אשכנז הקדום והמעומעם למנהג איטליה הברור[28], במקום להמציא מנהג חדש שאין לו תיעוד מפורש בשום מקום.
ולפי כל הנ"ל, יתכן להסביר אף את אשר העתיק הרב מולקנדוב מהר"י בר יקר: "ואח"כ נופל על פניו ומתחנן לפני התיבה על הקרקע". ואם נניח שריב"י כתב הדברים בעודו בצרפת או פרווינציה, הנה אף שאיני בקי די הצורך בהנהגות בתי הכנסת אז, לא מסתבר לי שהיו נוהגים לשבת על הקרקע, אלא על כסאות, וא"כ זו באמת ראיה שיש להתיישב בה.
אכן המעיין בדבריו, יראה דיש עוד פרט מוזר, שכתב "ומתחנן לפני התיבה על הקרקע", ואינו מובן – וכי כל הציבור באים לפני התיבה ונופלים שם? ומה הענין בכלל בלפני התיבה?
אלא דפי דברינו הנ"ל א"ש, די"ל דאף כונת ר"י בר יקר היתה לחזן דוקא, שהיה נופל במקומו על הקרקע ממש בשונה משאר הציבור. ואף שבאמת ק"ק שלא הזכיר בהדיא דקאי אש"ץ, ומשמע קצת דקאי על כל יחיד ויחיד, מ"מ יש להדחק קצת, בעיקר שלפי דברינו מובן מה שכתב "ומתחנן לפני התיבה על הקרקע", דאין הכונה שכל הציבור צריכים לבוא לפני התיבה, דמה טעם יש בזה, אלא דברים אלו נאמרו לחזן בלבד, שכבר נמצא לפני התיבה. והדברים מיושבים הפלא ופלא. וכן יש לפרש בדברי הכלבו שהביא.
♦
תוספת מקורות למאמרי
ואיידי דזוטר, אצרף כאן עוד אילו הוספת מקורות למאמרי, שנעלמו ממני בזמן כתיבתו:מצאתי בסידור כת"י אשר נכתב בירושלים בשנת רע"ח, והיה שייך למהר"י אבן ציאח זלה"ה, אשר היה אחד מגדולי חכמי המוסתערבים בא"י בזמן מרן הב"י, וסביבו חונה פירושו שלו עצמו, אשר כתב בפי' שם בתחלת נפילת אפים: "ונופלין על פניהם בתחינה על יד ימין[29] שנאמר שויתי יי למגדי תמיד – זה תפלת י"ח שאדם יהא דומה לו כעומד לפני הקב"ה, כי מימיני בל אמוט – זהו התחנה שנופלין על יד ימין. ולכך מכסין הפנים בתחנה – להודיע שהﭏ יתברך רואה כל וידע לחש וכו'".
בס' שבט מוסר (פל"א אות כג) לר"א האיתמרי מאיזמיר שבתורכיה, כתב: "דעת המקובלים שלא יפול על תוך היד כי אם על הגב".
ובס' פחד יצחק לאמפרונטי (ע' נפילת אפים), העתיק מס' ראשית חכמה [ולא מצאתיו כעת] – שיש ליפול על ידו השמאלית, ועי"כ מחבק התפילין שעל ידו.
ולצערי הרב, אף נעלמו ממני בעת עריכת המאמר דברי מוהר"ר דוד משאש זלה"ה [אחי סבו של הגאון ר' שלום משאש זצ"ל], שזכיתי לפרסם הגהותיו על סידור התפלה מכתי"ק בירחון מנורה בדרום [תמוז תשפ"א גליון כד], וז"ל שם בהגהתו מכתי"ק על הסידור, קודם נפילת אפים: "נופלים על פניהם ע"ץ שמאל, והטעם כתב הכלבו שיעמוד דרך חירות כי בנפ"א מוחלין לו על כל עוונותיו".
ומוכח מדבריו דנהג ליפול על פניו ממש, דאל"ה, מה לו להביא טעם מהכלבו למנהג שאינו קיים, ופשוט. ומלבד זה, אף מסדר דבריו מוכח כן – שלא כתב 'כתב הכלבו שנופלים ע"צ שמאל, והטעם...', אלא פתח בקביעה 'נופלין ע"צ שמאל', ואח"כ הביא את טעם הכלבו.
וכמו כן אצרף, מה ששלחו לי שני חכמים[30] - כל אחד בפנ"ע, אחר שראו את מאמרי בירחון האוצר, שבספר תפארת יעקב - לרבי יעקב מוצפי זצ"ל, כתב שאין ליפול על פניו אף כשמתפלל אצל האשכנזים משום חשש סכנה, מ"מ כתב שם המו"ל בהערה, דדעת רבינו האור לציון זלה"ה לא כך – אלא היה נוהג ליפול על פניו אצל האשכנזים, ונימוקו בפיו דכל חשש הסכנה הוא "דוקא אם מכוין בכוונות, אבל בלא כוונה אין בזה שום סכנה כשיש צורך משום לא תתגודדו".
הרי דחזינן בהדיא דדעת הרב אורל"צ ז"ל היתה מעיקר הדין כהרב כה"ח, דכל שלא מכוון כוונות האר"י והרש"ש אין כלל חשש סכנה בנפ"א, ולפ"ז אין שום טעם או ריח שלא לעשות נפ"א תמיד למי שלא מכוין, ומסתבר שמה שלא נהג כך תמיד, מפני שכבר התקבלו דברי הבא"ח ולא יכול היה או לא רצה לשנותם.
ועוד העיר לי הרב אשר חיים איפרגן שליט"א, דהגאון רבי מרדכי לבטון זצ"ל בספר שבחי מהר"ם (עמוד רמא אות יח) כתב על מנהג בית ﭏ בימיו: "בכל פעם בלדוד אליך אין נופלין על פניהן, רק מטין מעט הראש סמוך לסידור התפלה יותר משאר מקומות שבתפלה". וכתב לי הרב הנזכר דכן ראוי לנהוג, דבזה שפיר מקיים 'נפילת אפים', שהרי פניו נופלים, ואף שלא לקרקע ולא על גבי ידיו, אין החיוב מדינא אלא שיהיה בחינת נפילת אפים". עכ"ל.
אכן לא הבנתי בעניי, אם נמנעו חכמי בית-ﭏ מנפילת אפים מטעמיה דר"א מאני משום חשש סכנה, א"כ הטיית הראש הלזו לכיוון הסידור מה זו עושה, דהרי כל ענין ההטיה/נפילה/הנמכת קומה בשעת אמירת נפ"א - מורה לפי הקבלה על הירידה לקליפות, וא"כ "מאחר דאנחנו מתפחדים להוריד הנפש למקום הקליפות, א"כ למה לנו להטות ע"צ שמאל להורות על דבר זה של הירידה" [כלשונו בדיוק של מהר"א מאני ז"ל]. וא"כ, ממנ"פ לא הועיל מנהגם, כי מה בין זה לבין נפילה ממש. אלא אם נאמר, שבאמת טעמם האמיתי היה מפני שהם היו מכוונים מהסידור, ואז לא היתה להם ברירה אלא להסתכל בסידור ולא ליפול ממש [כטעם הכה"ח, וטעמו השני של מהרא"מ], ולכן עשו עכ"פ מה שיכלו, א"כ הכל בא על מקומו בשלום - דאנו האנשים הפשוטים שלא מכוונים כוונות הרש"ש, אין לנו הכרח להסתכל בסידור בשעת הנפילה, וב"ה יכולים ליפול כדין.
♦
לסיכום
סוף דבר, מצינו ראשונים מפורשים – ריב"ש ומהרי"ל, דס"ל דש"ד לעשות נפילת אפים אף בעמידה. והודה להם אחד מרבותינו גדולי האחרונים מעתיקי השמועה – מהר"י בי רב.ומנגד, אף שמצינו לזוהר ולרבותינו המקובלים [וכ"פ מרן בש"ע], דס"ל שיש לעשות נפ"א בישיבה דוקא, כדי להראות עצמו כמת כדי לבלבל את הסט"א, וכדי להורות על כעין מתיתנו שתכפר על עוונותינו, הנה מסברא, אף המפיל ראשו כדבעי על זרועו, המונחת על השלחן, אף הוא נראה כמת, ומקיים בזה דברי רבותינו המקובלים.
ואף כל הלשונות שהעתיק הרב מולקנדוב מדברי הראשונים והגאונים שנפלו על הקרקע ממש, כבר ביארנו בטוב טעם שבמקומות מושבותם היו יושבים בבהכנ"ס על הקרקע ללא שלחנות וכסאות, וא"כ ממילא נפילת אפים היתה מתבצעת על הקרקע, ואין שום צורה אחרת לקיימה מלבד כך – וא"כ, לענ"ד אין כמעט שמץ ראיה מדבריהם שיש קפידא לעשות נפ"א על הקרקע בדוקא – או שיש איזו גריעותא בנפ"א שלנו, שנותן פניו על ידו ומניחם על השלחן או הסטנדר – שהרי נפלו פניו ומראה עצמו נכנע מאוד, ומה בין זה לזה?
הרי, מאחר שכאמור אין כל ראיה שנפילת פנים שלנו היום, גרעה במאומה מזו של קדמונינו שהיו נופלים על הרצפה ממש, א"כ קמו דברינו וגם ניצבו – דאם נסכים שראוי להחזיר מצות נפ"א אצל הספרדים ועדות המזרח דלא כדעת הבא"ח, א"כ אף בצורתה הנהוגה היום ראוי להתאמץ להחזירה[31].
♦ ♦ ♦