אשדוד
עניינה וטעמה של מצוות נפילת אפים ואופן קיומה כראוי
כהמשך למאמרו הנפלא של הרב און אברהם הכהן סקלי שליט"א בגליון הקודם בענין נפילת אפים, אמרתי לנכון להציג את אשר עמדי בכתובים בביאור עיקר עניינה של מצות נפילת אפים, שרוב האנשים אינם יודעים מה היא, מה טעמה, וכיצד אומרים אותה.♦
טעם מצות נפילת אפים
כתב הרמב"ם הלכות תפילה רפ"ה: "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן, עמידה ונוכח המקדש ותקון הגוף ותקון המלבושים ותקון המקום והשויית הקול והכריעה והשתחויה". ושם הי"ג כתב: "השתחויה כיצד, אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה, כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה". ובהי"ד כתב: "כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה".מבואר מדברי הרמב"ם שטעמה של הנפילת אפים הוא כדי לקיים את דין ההשתחויה, שהוא אחד מדיני התפילה, ועוד מבואר מדבריו שמעיקר הדין אין צריך לומר אז נוסח מסויים, אלא יכול לומר "כל התחנונים שירצה".
ובטור או"ח סי' קל"א כתב: "ואומר ש"צ ואנחנו לא נדע וגו', והטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כאשר עשה משה רבינו דכתיב ואשב בהר וכתיב ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתנפל לפני ה', ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר אנו אומרים ואנחנו לא נדע", מבואר מדבריו שטעם נפילת אפים הוא שצריך להתפלל בכל האופנים שאפשר. ולפי דבריו ג"כ ברור שמעיקר הדין לא צריך לומר נוסח מסויים, אלא העיקר הוא לומר איזה תפילה תוך כדי נפילה על פניו.
♦
מעיקר הדין אין לנפילת אפים נוסח קבוע
ואכן בזמן המשנה והגמרא לא מצאנו שהיה נוסח קבוע לנפילת אפים, אלא כל אחד אמר כפי משאלות לבו, כדאיתא בתענית ט' ע"ב שרב פפא אמר בנפילת אפים: "רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי", ובקדושין פ"א ע"ב אמרינן: "רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע". ובהלכות א"י מן הגניזה אין נוסח לנפילת אפים רק כתב "ירגיל צרכיו לפני יוצרו" וכו'. ובספר הסדרים לרש"י סי' כ"ד כתב: "בתר דמסיים צלותיה איבעי ליה למימר וידוי אי נמי מידי דבעי רשותא בידיה". ובספר האשכול כתב: "כל אחד אומר תחנונים כפי חכמתו".ובסדור רס"ג כתב נוסח של וידוי וסליחה לאמרו בנפילת אפים, וכן הוא בסדר התפילות שברמב"ם ובסידור ר' שלמה בר נתן ובסידורי א"י שנמצאו בגניזה. ובסדר רב עמרם יש מלבד הוידוי עוד בקשות רבות, אמנם בתחילת דבריו כתב רב עמרם: "ונופלים צבור על פניהם ומבקשים רחמים ושואל כל אחד ואחד בקשתו ואומר רבון כל העולמים" כו', דהיינו, שבזמנו לא בא הנוסח הקבוע במקום הבקשות הפרטיות אלא כתוספת עליהן.
והראשונים חכמי אשכנז וצרפת כבר כתבו לומר בנפילת אפים מזמורי תהילים קבועים. בפי' התפילה לרוקח כתב לומר מזמור ג' [ה' מה רבו צרי וגו'], וכתב שיש אומרים מזמור ו' [ה' אל באפך תוכיחני וגו'], ובמחזור ויטרי סי' צ"ג כתב לומר מזמור כ"ה [לדוד אליך ה' נפשי אשא וגו'], ומזמור ג' [כנ"ל] ועוד תחנונים רבים. ובחידושי הרא"ה ברכות ל"א ע"א כתב לומר מזמור נ"א [חנני אלקים כחסדך וגו'], ובפי' רבינו מנוח על הרמב"ם פ"ז מתפילה הי"ז כתב לומר מזמור ו' או מזמור כ"ה או מזמור נ"א. ובאבודרהם כתב לומר מזמור כ"ה, וכן הוא בזוהר ויקהל ר"ב ע"ב ובמדבר ק"כ ע"ב, הובא בב"י או"ח סי' קל"א.
אמנם יש לזכור שעיקר דין נפילת אפים אינו אמירת נוסח מסויים אלא עצם התחינה בנפילה על פניו, וכל הנוסחאות הללו הן מנהג בעלמא ולא מעיקר הדין.
ולפי זה פשוט וברור, שמי שאין לו סידור ואינו זוכר את הנוסח הנאמר בנפילת אפים, מ"מ אין לו כל סיבה וטעם לבטל את המצוה, אלא עליו ליפול על פניו ולומר בקשות ותחנונים באיזה נוסח שירצה, שזה עיקר נפילת אפים כנ"ל, והנוסח רק מנהג בעלמא, ואינו מעכב כלל.
ועוד נראה פשוט, דגם האידנא שכולם אומרים נוסח קבוע, מ"מ מותר לכל אחד להוסיף בתחנון מה שירצה, שהרי כך הוא עיקר הדין של נפילת אפים [וגם לא גרע מתפילת שמונה עשרה שמותר להוסיף בכל ברכה מה שירצה מענין אותה ברכה, וכל שכן כאן שאין זה ברכה, ומעיקר הדין לא צריך כלל נוסח קבוע]. וכן כתב להדיא בחידושי הרא"ה ברכות ל"א ע"א: "ונופל על אפיו ואומר חנני אלקים... ואם בא להרבות בתחנונים רשאי כדאשכחן בכולי תלמודא דמפשו ברחמי בההיא שעתא".
♦
ביאור החילוק בין 'תפילה' ל'תחנון'
והנה, הראשונים והאחרונים רגילים לקרוא לנפילת אפים "תחנון", וכן ברמב"ם כתב "ומתחנן בכל התחנונים שירצה", ונראה מזה דעיקר הענין אינו "להתפלל" בנפילה על פניו, אלא "להתחנן" בנפילה על פניו. וכן ביאר רבינו בחיי בפרשת קורח ע"פ סוד שנפילת אפים עניינה הוא דוקא תחנון, ע"ש. וכן אומרים האשכנזים בתחילת התחנון "רחם עלי וקבל תחנוני", ומילים אלו אינם חלק מהמזמור, וגם אין פסוק כזה בשום מקום בתנ"ך, אלא הוא הקדמה לתחנון, וצריך ביאור מה החילוק בין 'תפילה' ל'תחנון'.אמנם החילוק ביניהם מבואר היטב במשנה באבות פ"ב מי"ג: "וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא". הרי מבואר ש"תפילה" יכולה להיאמר גם בתורת "קבע", דהיינו שכוונתו רק לצאת ידי חובה, אך "תחנון" יכול להיקרא כך רק כאשר האדם מתחנן את הדברים מעומק לבו, אך אם הוא קורא את הנוסח בלי רגש מיוחד אין זה "תחנון" כלל אלא סתם "תפילה".
ולפ"ז נמצא שכל ענין נפילת אפים הוא רק כאשר האדם מתחנן אז לה' מעומק לבו, ונראה דהיינו משום שכל הענין בנפילה על פניו הוא שכך דרך המתחננים מעומק ליבם ליפול על פניהם, כמו שכתוב באסתר "ותפל לפני רגליו ותבך ותתחנן לו", אך אם אינו מתחנן מעומק לבו לכאורה אין לנפילתו שום טעם וריח.
ולפ"ז נמצא לכאורה חידוש גדול, דהנה כידוע מדינא דגמרא מי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מתפילה, אך כתב הטור סי' צ"ב דהאידנא גם הוא חייב בתפילה כיון דבלא"ה כולם אין דעתם מיושבת כראוי. וביארו האחרונים (קה"י ברכות סי' כ"ז, ועוד) דבתפילה יש שני דינים, דין תפילה ודין כוונה, וגם מי שלא כיון כלל בתפילתו, אפילו באבות ומודים, מ"מ יצא ידי חובת תפילה, ורק ידי כוונה לא יצא. וכיו"ב איתא בכתר ראש (אות כב) בשם מרנא הגר"ח מוואלוז'ין, שתפילה בלי כוונה אמנם אינה כקרבן שכתוב בו "נפש" אך מ"מ היא כמנחה שלא כתוב בה נפש. ולפ"ז לכאורה נמצא שמי שמרגיש לפני אמירת התחנון שאין דעתו מיושבת להתחנן מעומק לבו, באמת אין לו כל טעם לומר תחנון, כי בלי כוונת והרגשת הלב אין זה "תחנון" כלל, ואין זו נפילת אפים כלל. כך נראה לענ"ד ברור, וצ"ע למה לא נזכר דין זה בפוסקים.
והנה מטבע הדברים מזמור הנאמר שוב ושוב מידי יום ביומו יותר קשה לאומרו בכוונה, ועוד יותר קשה לאמרו ברגש מעומק הלב. וכיון שכאן הכוונה והרגש מעכבים כנ"ל, היה נראה לענ"ד לולי דמיסתפינא שראוי שכל אחד יוסיף בתחנון איזה בקשה במילים שלו על איזה ענין הנוגע מאוד ללבו (ולמי אין איזה צרה או משאלה הנוגעת ללבו), ויאמר זאת בתחנונים מעומקא דליבא כעבד הנופל לרגלי אדונו, כן נראה לענ"ד.
אמנם לצערינו יש כאלו שבקושי מספיקים לומר בכוונה את המזמור הקבוע, ומתי יספיקו להוסיף עליו עוד, אך לענ"ד מי שלא יכול לומר את הפסוקים בכוונה וברגש, מוטב שיאמר בקשה הנוגעת לליבו, גם אם לא יאמר את הפסוקים כלל, כי הכוונה והרגש כאן הם מעיקר הדין, והנוסח הוא רק מנהג בעלמא, ואין טעם להקפיד על המנהג אם עי"ז יתבטל עיקר הדין. אמנם אפשר גם לקיים שניהם, שיאמר חצי מהמזמור ואח"כ יאמר בקשה קצרה בתחנונים.
ולפי דברינו נראה לבאר ע"ד הפשט למה לא נופלים על פניהם בימי שמחה, כיון שנפילת אפים כל מהותה היא תחנון מעומק הלב, וזה שייך רק מתוך צער, וכן נתקנה לבקש בה על הדברים המצירים לו ביותר, ולא ראוי לזכרם בימי שמחה. ועיין תשובות הגאונים שערי תשובה סי' של"ז בשם רב האי גאון שכתב: "בכל מקום נפילת אפים הוא בזמן צער דכתיב ויפלו על פניהם ויאמרו אל גו' וישמע משה ויפול על פניו ויפול יהושע על פניו ארצה וכן בכל מקום נפילת אפים זמן צער הוא ובימי ניסן ותשרי הוא זמן שמחה".
♦
עיקר התחנון על הצלה מאויבים
והנה לכאורה אפשר להתחנן בנפילת אפים על כל ענין שירצה, אמנם העיר לנכון בפי' עיון תפילה שנראה שראוי יותר להתחנן בה להנצל מאויביו ומפריעיו השונים, שכן מצינו שנהגו התנאים והאמוראים, כדאמרינן בתענית ט' ע"ב: "רב שימי בר אשי הוה שכיח קמיה דרב פפא הוה מקשי ליה טובא יומא חד חזייה דנפל על אפיה שמעיה דאמר רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי, קביל עליה שתיקותא ותו לא אקשי ליה", ובקדושין פ"א ע"ב איתא: "רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע" (כיון שאצלו נחשב היצר הרע לאויב הגדול ביותר), ובב"מ נ"ט ע"ב מבואר שהיה ברור לאשתו של ר' אליעזר שתפילתו בנפילת אפים תהיה על ענין הנידוי שנדהו רבן גמליאל, ע"ש.ואכן, רוב המזמורים שתקנו הראשונים לאמרם בנפילת אפים יש בהם את הענין הזה, במזמור ג': "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי", "לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי" "קומה ה' הושיעני אלהי כי הכיתה את כל אויבי לחי שיני רשעים שברת", ובמזמור ו': "סורו ממני כל פועלי און כי שמע ה' קול בכיי" "יבושו ויבהלו מאד כל אויבי ישבו יבשו רגע", ובמזמור כ"ה: "בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי", "צרות לבבי הרחיבו ממצוקותי הוציאני", "ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני" [אמנם הרא"ה ורבינו מנוח הזכירו מנהג לומר מזמור נ"א ושם אין את הענין זה, אך בכל שאר המנהגים ישנו].
ואפשר, שמשום זה יש הנוהגים לומר בתחילת התחנון פסוק "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה", אך פסוק זה נוסף רק בדורות האחרונים ובסידורים הישנים אינו, וכן לדעת הגר"א אין לאומרו.
ונראה שנפילת אפים היא ג"כ המשך לענין ברכת שים שלום, ולכן מבקשים בה ג"כ על ענייני שלום, והיא המשך לתפילה דבתר צלותא, שבה ג"כ יש מענין ההצלה מן האויבים, "וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם" וגו'. ולכן כתבו הראשונים שאין להפסיק בין התפילה לנפילת אפים כיון שהיא המשך התפילה. ובחידושי הרא"ה ברכות ל"א ע"א כתב: "ומסתברא דלית ליה לאשתעויי ולאשתהויי בין תפלה לנפילת אפים דכולה כעין תפלה אריכתא היא". וכן תפילת והוא רחום שאומרים בשני וחמישי היא המשך לענין ברכת שים שלום, כי היא על שלומם של ישראל בארץ גלותם.
♦
צ"ע מנהג הספרדים בדורינו שביטלו מצוה זו לגמרי
בגליון האוצר האחרון האריך והרחיב הרב סקלי שליט"א לברר שעד הדורות האחרונים נהגו כל ישראל לעשות נפילת אפים כהלכתה בנפילה על פניהםא, ורק לפני כמאתים שנה החלו מעט מהספרדים לבטל אותה, ולומר את המזמור בלי נפילת הפנים, מחמת שחששו לסכנה הנזכרת בזוהר למי שלא מכוין בה כראוי. וחכמי הדור כמו החיד"א והחסד לאלפים ומהר"ח פלאג'י לא הסכימו עמם, והרבנים היחידים שהורו לבטל את הנפילת אפים הם מהר"א מני והבן איש חי. ובדור האחרון ביטלוה כל הספרדים בעקבות השפעתו הגדולה של הבן איש חי. ויפה כתב הרב סקלי שדברי הבן איש חי תמוהים כי כל המקובלים הגדולים לא הורו לאיש לבטל מצוה זו, והחיד"א והכה"ח כתבו רק שבזמן הזה לא יכוין למסור את נפשו. עכת"ד בקצרה.[2]ויש להוסיף על דבריו, שכל עיקר דברי הזוהר הללו נאמרו רק על אמירת המזמור אליך ה' נפשי אשא, שהוא כמוסר את נפשו לה', אך מעיקר הדין הרי אין שום נוסח קבוע לנפילת אפים, כפי שנתבאר, וממילא אין שום סיבה לבטל לגמרי את הנפילת אפים משום החשש מדברי הזוהר, שהרי אפשר לומר אז כל תחינה שירצה.
ואכן במג"א סי' קל"א סק"ה כתב שהאשכנזים לא נוהגים כדברי הזוהר לומר מזמור כ"ה משום החשש מדברי הזוהר על מי שאומרו בלא כוונה[3], ולכן גם רוב קהילות החסידים לא אומרים מזמור זה בנפילת אפים, אף שבשאר התפילה מקפידים לומר כנוסח האריז"ל.
אמנם יש שכתבו שגם באמירת מזמור ו' יש כמה חששות, בשולחן הטהור (קאמרנא) ר"ס קל"א כתב שיש חשש גם באמירת "כי אין במות זכרך" בלא כוונה. וצ"ע הא שם אין מסירת נפש אלא אדרבה מתפלל שלא ימות. ואמנם בפסוק "נפלה נא ביד ה' וגו'", יש משמעות של מסירת נפש אך אין כל חיוב לאומרו ורוב הקהילות לא אומרים אותו. ויש מי שכתב שאינם רוצים לומר "בדמעתי ערשי אמסה" ו"שמע ה' קול בכיי", כי ע"פ רוב אין זה כך, אך גם זה צ"ע, דלכאו' לא גרע זה מכל האומר כן בתהילים, והחשש באמירה בלי כוונה אינו בכל נפילת אפים אלא רק במסירת נפש, כנ"ל.
עכ"פ, גם אחר כל החששות הללו מ"מ עדיין אין זה סיבה לבטל לגמרי נפילת אפים, כי אפשר לומר בה תחינה אחרת, כגון הנוסחאות שבסידור רס"ג ורע"ג וברמב"ם, או כל נוסח שירצה.
אמנם מלשון מהר"א מני שהובא בבן איש חי (שנה א' פ' כי תשא אות י"ג) נראה שיש סכנה בעצם ההטיה על צד שמאל, וז"ל הבן איש חי שם: "וכתבתי לידידינו הרה"ג החסיד כה"ר אליהו מני נר"ו להודיעני מנהג קהל חסידים בבית ק-ל יכב"ץ בירושלים ת"ו אם מניחים פניהם על זרועם, וכתב לי אין מניחים פניהם על זרועם ואין משנים משאר התפלה, ויש נותנים טעם לפי שכוונות נפ"א מרובות ולא אפשר על פה ומוכרחים להביט בסידור שבידם, ויש אומרים דהטיית הראש על הזרוע היא עצמה מורה על ירידת הנפש במקום הדין ולכוין להוריד נפשו לעמקי הקליפות כדי לברר, ומאחר דאנחנו מתפחדים להוריד הנפש למקום הקליפות א"כ למה לנו להטות על צד שמאל להורות על דבר זה של הירידה", עכ"ל.
ואפשר שהחולקים על ה'יש אומרים' הללו סברו כמ"ש בשמן ששון דרושי נפ"א דרוש ג' אות ט' (עמ' ס') כתב שאם מכוין למסור עצמו למיתה ויורד תוך בי"ע אז צריך להיות פניו בקרקע ממש, ואם אומר בלי כוונה אז ישים ידו על זרועו, עכ"ד. ולפי דבריו הטיית הראש על הזרוע אינה מורה על הכוונה הנ"ל, ואין בה כל סכנה, וידוע שהרב שמן ששון היה ראש ישיבת בית ק-ל בזמנו.
וכן כתב בספר שערי רחמים (למהר"ר רחמים שרים זצ"ל) בשם המקובל הגדול רבי אברהם עדס זצ"ל שמש"כ האריז"ל לשים ראשו בין ברכיו ופניו בקרקע היינו שכך היה צריך להיות, אבל בשביל שיש סכנה וצריך להיות צדיק גמור ובזמנינו לא ימצא, לכן אמר ישים פניו על זרועו השמאלי.
ומלבד זה כבר הבאנו שהחיד"א והיפ"ל והכה"ח כתבו שהסכנה היא רק אם אומר לך ה' נפשי אשא, נמצא שיש כאן כעין ספק ספיקא, ספק אם יש סכנה בהטית הפנים על הזרוע, וספק אם יש סכנה אם אינו אומר לך ה' נפשי אשא אלא תחינה אחרת.
וגם אם נאמר שעדיין יש לחוש לסכנה גם בחשש רחוק, מ"מ הרי מצד הדין אפשר להטות גם על יד ימין, וההטיה על יד שמאל היא רק מנהג בעלמא [מה גם שלפי כמה ראשונים יש להטות דוקא על יד ימין]. אם כן אפשר לומר תחינה אחרת בהטיה על יד ימין, ואז יצאנו מידי כל חשש סכנה.
ואולי י"ל דהספרדים חוששים גם מעצם הנפילת אפים שמגבירה את מידת הדין, וכמו שחלק מהחסידים לא אומרים תחנון במנחה מטעם זה, אך לא משמע שזהו טעמם.
וגם צ"ע גדול איך אפשר לבטל דינא דגמרא משום חשש סכנה, זה שייך רק בכוונות ועניינים שאינם מעיקר הדין, אך המנהגים הנזכרים בגמרא הם חובה על כל ישראל כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו. וגם כבר נתבאר שלפי דברי הרמב"ם הוא ממש אחד מדיני התפילה, אף שאינו מעכב, ובודאי ששלימות התפילה מועילה מאוד לקבלת התפילה.
ובספר יפה ללב או"ח סי' קל"א כתב דהנוהגים שלא ליפול על פניהם ס"ל שנפילת אפים היא רק רשות, כמ"ש בטור ובשו"ת הריב"ש סי' תי"ב, ולכן כל דיניו במנהגא תליא מילתא. ודבריו צ"ע, דנהי דהוא רשות מ"מ הוא מנהג קדום בכל ישראל מימות התנאים וא"א לבטלו ללא טעם, וה'מנהג' שלא לאומרו נתחדש רק בדורות האחרונים, והוא נגד דינא דגמרא. וגם הוא עצמו ביאר שם שגם לפי הזוהר כל החשש הוא רק אם אומר את הפסוק אליך ה' נפשי אשא בנפילה על פניו.
וגם עיקר החשש מסכנה צ"ע, שהרי בכל הדורות היו זמנים ששלטה מידת הדין במידה רבה ל"ע, חורבנות ומלחמות רעב ומגיפות גירושים וגזירות, ועד זמנו של הבן איש חי לא מצאנו לאף אחד מהפוסקים או המקובלים שביטל את נפילת אפים בזמן צרה. ובתשובת רב האי גאון שהובאה לעיל כתב: "בכל מקום נפילת אפים הוא בזמן צער", ובימי הדין הוסיפו עוד נפילת אפים בסליחות. ואין לומר שאז היו צדיקים גמורים וידעו לכוין כראוי, כי בכל הדורות היו הרבה פשוטי עם בורים ועמי ארצות פוחזים וקלי דעת.
וגם כיון שבכל הדורות כל ישראל עשו נפילת אפים י"ל דכיון שדשו בו רבים שומר פתאים ה', ואמנם בסכנה קרובה לא אומרים שומר פתאים ה', אך כאן אין שום סכנה קרובה ח"ו, ואיננו רואים יותר אסונות ח"ו אצל אלו שעושים נפילת אפים.
ועוד, אפילו אם היה בזה איזה סכנה הרי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ושלוחי מצוה אינם ניזוקין היכא דלא שכיח הזיקא, וכאן בודאי לא שכיח הזיקא שהרי איננו רואים שום סכנה יתירה אצל מי שעושה כן, ולכן צע"ג מנהג הספרדים שביטלו לגמרי מצוה גדולה ויקרה זו.
אמנם ודאי לא ראוי לעשות עבור זה מחלוקת, אך אפשר לעשות כן גם באופן שאינו ניכר, כגון להטות את ראשו על ידו לרגע קט כאילו מניח את ראשו מתוך עייפות, ולומר אז איזה בקשה קצרה, ואפשר לעשות כן גם אחרי עלינו לשבח, שאז ודאי לא יהיה נראה שמתכוין לנפילת אפים (ואמנם עדיף לסמוך את הנפ"א לתפילה אך אי"ז מעכב). וספרדי המתפלל אצל אשכנזים בודאי ראוי לו ליפול על פניו, גם כדי לא לפרוש מן הציבור, וגם משום שכך עיקר הדין והמנהג גם לדעת הספרדים (ואם חושש לומר לך ה' נפשי אשא יכול לומר תחינה אחרת, כנ"ל).
אמנם לפי מה שביארנו לעיל עדיין צ"ע אם כ"כ נחוץ להחזיר מנהג זה לקדמותו, כי אליבא דאמת גם רוב האנשים שנופלים על פניהם אינם מקיימים את המצוה כהלכתה כלל, כמו שנתבאר שהמצוה היא דוקא להתחנן מעומק הלב, עכ"פ מי שידע לעשות את התחנון כהוגן ודאי יש לו מצוה רבה ליפול על פניו.
כל זה כתבתי רק בדרך משא ומתן, כי לא הגעתי להוראת הלכה למעשה, וה' ינחנו בדרך אמת וצדק ויקבל תפילותינו ותחנונינו בחסד וברחמים וברצון. אמן.
♦ ♦ ♦