ישיבת תורת החיים, יד בנימין
סחיטה בשיער
דברי הגמ' לגבי הבאת שמן ליולדת
בגמ' (שבת קכח:) מבואר שמותר להביא שמן ליולדת בשבת, וז"ל: "ואם היתה צריכה לשמן - חבירתה מביאה לה שמן ביד, אינו ספק ביד - מביאה בשערה [ופירש רש"י (ד"ה בשערה): סכה שערה שמן וכשבאה אצלה מקנחתו], ואם אינו ספק בשערה - מביאה לה בכלי... תיפוק ליה משום סחיטה! - רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשיער - מביאה לה בכלי דרך שערה. דכמה דאפשר לשנויי – משנינן" ע"כ. ומבואר שלדעת רבה ורב יוסף אין סחיטה בשיער, ופירש רש"י (ד"ה אין, וכ"כ הרי"ד והמאירי) שאין בו סחיטה משום שהוא קשה ואינו בולע, ולעומתם רב אשי מביא אפשרות אחרת ליישב, שאין הכוונה שהיא סכה את השיער בשמן אלא שמניחה את הכלי עם השמן בתוך שערה[2].♦
שתי אפשרויות בהבנת דברי רב אשי
ובפשטות נראה שיש שתי אפשרויות להבין את דברי רב אשי. אפשרות ראשונה, שרב אשי חולק על רבה ורב יוסף וסובר שיש סחיטה בשיער מהתורה, ורב אשי מסביר מדוע אין קושי על כך מהברייתא משום שבברייתא הכוונה היא שמניחה כלי עם שמן בשערה. והאפשרות השניה, שרב אשי מסכים על עצם הדין שאין סחיטה בשיער, ודין זה לא נלמד מהברייתא הזו אלא דבר פשוט הוא, משום שהמציאות בשיער שאינו בולע, ורב אשי רק דוחה את האפשרות ללמוד את זה מהברייתא הזו, משום שאפשר להסביר אותה בדרך אחרת.♦
הכלבו נקט כהאפשרות הראשונה ולדעתו הוי איסור דאורייתא
בכלבו (סי' לא) פסק להדיא כרב אשי שיש סחיטה בשיער מדאורייתא, וז"ל: "וצריך גם כן שיזהר שלא יסחוט השער, דקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא דאמר אפילו תימא יש סחיטה בשער, וכן נמי כשיטול ידיו בנהר ינגבם באותו מעמד שלא יוליך המים בידו ד' אמות, וכתב הר"מ שצריך לנגבן היטב זה בזה קודם שינגבם במפה או בחלוקו, כדי שלא יבא לידי סחיטה ונכון הוא" ע"כ, וכ"כ באורחות חיים (ח"א הל' שבת אות רנט).♦
המיוחס לר"ן נקט כאפשרות השניה, וכן נראה בדעת הרי"ף
לעומת זאת, במיוחס לר"ן (שם ד"ה רב אשי) הביא בשם הרא"ה שהבין כאפשרות השניה, וז"ל: "וכתב הרא"ה ז"ל דרב אשי לרוחא דמלתא קאמר אבל ודאי בעיקר דינא הכי ס"ל דאין סחיטה בשער" ע"כ. וכן נראה לכאו' גם בדעת הרי"ף (נא:) שהביא את הגמ' כלשונה, גם את דברי רבה ורב יוסף וגם את דברי רב אשי. ונראה לכאו' שלדעתו רב אשי לא חולק על רבה ורביוסף בעצם הדין אלא רק בהסבר הברייתא [וכהבנת הרא"ה], ולפיכך לא ראה צורך להכריע ביניהם[3].♦
שיטת הרמב"ם
וכתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ט הי"א) וז"ל: "והמכבס בגדים הוא הוא תולדת המלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבסו וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא, כמו שההגסה מצרכי הבישול. ואין סחיטה בשיער, והוא הדין לעור שאין חייבין על סחיטתו" ע"כ. ומשמע בפשטות מדברי הרמב"ם שאין סחיטה בשיער כלל, ומה שכתב (פ"ב הי"א) בדין יולדת הצריכה לשמן שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה משום שכל שאפשר לשנות משנין, זה משום שסבר שרב אשי לא בא לחלוק בעצם הדין אלא רק בהסבר הברייתא וכדלעיל. וכן כתב הב"י (ריש סי' של) שכך הבין הרמב"ם את דברי רב אשי.♦
דעת הרשב"א הריטב"א והר"ן
ובדברי כמה מהראשונים מתבאר שאין כלל איסור סחיטה בשיער, ואפילו לא מדרבנן. כך משמע בפשטות דברי הרשב"א והריטב"א (שם ד"ה אין סחיטה) שהתקשו לתירוץ זה מדוע הגמ' נתנה עדיפות להבאה ביד קודם להבאה בשערה, שהרי הבאה בשערה הוא שינוי גדול יותר. והנה, יש מקום לשאלה זו דווקא אם מבינים שאין סחיטה בשיער כלל, משום שאם יש בה איסור מדרבנן, ודאי שיש עדיפות להבאה ביד.והנה הר"ן (שם) השיב על קושייתם, וז"ל: "ולדידי לא קשיא דאפילו הכי במביאה בשערה שייך למיגזר דאתו לאחלופי במידי דבר סחיטה הוא"[4] ע"כ. ונראה לכאו' בדבריו שלדעתו דווקא כאן, משום יולדת לא גזרו חז"ל משום שיבואו להחליף בדבר שיש בו סחיטה, אבל בסתמא חז"ל כן גזרו. וכן כתב במפורש במיוחס לר"ן בשם 'יש מי שפירש', וז"ל: "ויש מי שפירש דאף על גב דאין סחיטה בשער מכל מקום כשסוחטת השמן משערה מיחזי כסחיטה, ובדין הוא דנגזור אטו סחיטה דעלמא אלא דמשום פקוח נפש התירו... וזה נכון" ע"כ. ומבואר שלדעת הר"ן וכן במיוחס לר"ן יש איסור מדרבנן בסחיטת שיער, וכן הסכים לדינא האוהל מועד (שער השבת דרך יב נתיב כא), וכן משמע מדברי המאירי (נדה סז:) שכתב להזהיר על זה את הנשים הטובלות בשבת[5].
♦
גם הרי"ד סבר כהרשב"א והריטב"א שאין איסור כלל בסחיטת שיער
ובדעת הרי"ד (פסקים קמג.) נראה שסבר כהרשב"א והריטב"א שאין איסור כלל בסחיטת שיער, שכתב לגבי ספוג, וז"ל: "וחכמים אומרים בין כך ובין כך מקנחין בו. פירוש משום דקסברי אין תורת סחיטה בספוג, דתורת סחיטה יש בענבים וזיתים וכיוצא בהן לסוחטן ולהוציא מהן משקין שהיא תולדה דדש, ותורת סחיטה יש נמי בבגדים, והיא תולדה דמכבס שהוא חפץ בליבונן, אבל הספוג אין בו לא זה ולא זה, משום מפרק אינו חייב שאין המשקין מגופו כמו הפירות שתהא סחיטתו תולדה דדש, ולליבונו נמי אינו צריך שתהא תולדה דמכבס, והילכך מותר לקנח בו, ואין בו משום סוחט" ע"כ. ומבואר בדבריו שיש סוחט בפירות משום שהמשקים מגופו, וזה תולדה של דש, ויש סחיטה בבגדים שהיא תולדה של מכבס, ומשמע שבשיער אין איסור סחיטה[6]. וכן דעת הריבב"ן (שם ד"ה אין איסור) שאין איסור כלל בסחיטת שיער. ונראה לכאו' שזוהי גם דעת רש"י שפירש שאין סחיטה בשיער משום שהוא קשה ואינו בולע, וזו היא טענה מציאותית, ולכאו' דחוק לומר שרב אשי חולק במציאות, ולא ראינו בגמ' או ברש"י שהביאו בדעת רב אשי סברא אחרת. לכן מסתבר לומר לענ"ד שרש"י סובר כהרא"ה שרב אשי לא חולק על עצם הדין שאין סחיטה בשיער.וכן גם דעת בעל ההשלמה (שם), וז"ל: "הרב אלפסי לא פסק אם יש סחיטה בשער אם לאו. ומסתברא דאין סחיטה בשער, דלא עדיף שער משלקות וכבשים דקיי"ל (קמה.) דבר תורה אינו חייב אלא על סחיטת זיתים וענבים, ומשום ליבון נמי ליכא בשער" ע"כ, וכדברים אלו כתב בשמו גם אחיינו בספר המאורות.
♦
אין להכריח בדעת הרא"ש שאיסור סחיטה בשער מדאורייתא
בטהרת הבית (ח"ב עמ' תעא) כתב שאישה הטובלת בשבת תזהר מסחיטת שערותיה, ובמשמרת הטהרה (עמ' תעב) כתב נימוקו: "ומכל מקום כתבנו שתזהר מסחיטת שערותיה, לפי שהרא"ש (פכ"ב סי' ד) סובר שהלכה כרב אשי שיש איסור תורה בסחיטה בשער. וכן כתב האורחות חיים (הו"ד לעיל)" ע"כ, ונראה שדייק זאת ממה שכתב הרא"ש 'והא דמשמע... דאיכא חיוב חטאת בסחיטת שמן מתוך השיער וכו'', אלא שמצינו בחידושים המיוחסים לר"ן (שם ד"ה רב אשי) שם כתוב לחלק בין סחיטת שמן מהשיער לסחיטת מים, וז"ל "דלא דמי מים לשמן דשמן אחר שהוא עב ונדבק בשער אפשר שיש בו סחיטה" ע"כ. ואפשר שגם הרא"ש כוונתו לאסור דווקא סחיטת שמן מהשיער. ואולי אפשר אף לדייק זאת ממה שכתב 'דאיכא חיוב חטאת בסחיטת שמן מתוך השיער' שדווקא סחיטת שמן אסורה מדאורייתא[7]. ואף על פי שלענ"ד יש דוחק בתירוץ זה מלשון הגמ', משום שהגמ' כתבה בסתמא 'אין סחיטה בשיער' או 'יש סחיטה', ודוחק לומר שכוונת הגמ' דווקא למציאות הספציפית שהוזכרה. מכל מקום, כיון שכתב כן במיוחס לר"ן נראה שיש בזה כדי לקבוע שאין הכרח לומר בדעת הרא"ש שסחיטת מים משיער בשבת אסורה מדאורייתא.♦
הראב"ד הביא איסור סחיטה בשיער כטעם לדחיית טבילת אישה
והראב"ד בספר בעלי הנפש (שער הטבילה סי' ג) כתב שיש לדחות טבילת אישה שיצא ליל טבילתה בשבת משום חשש לסחיטת שיער, וז"ל "ואני תמה היאך אשה יכולה לטבול בלילי שבת ויום טוב ואיך תנצל מסחיטת שער, ולכן אני אומר כי ראויה הטבילה לדחות עד מוצאי שבת או מוצאי יום טוב" ע"כ, והובאו דבריו בכלבו (סי' פו). והמאירי (נדה סז:) הביא גם הוא את דברי הראב"ד ודחה אותם, וכתב ש'הדברים רחוקים', ועוד כתב המאירי וז"ל "לדבריהם היאך לא חששו בתלמוד בכך ואף על פי שאפשר לומר שבזמן התלמוד לא היו מגדלות שער כל כך אבל עכשו שנוהגות בשערות ארוכות יש לחוש מ"מ הואיל ומצות עונה בטבילה אין חוששין לכך" ע"כ. ונראה שאכן כך יש להסביר בדעת הראב"ד, שאע"פ שבגמ' לא חששו לאסור טבילה משום סחיטת שיער, כיום יש יותר טעם לחשוש ולכן יש לאסור[8].ובפשטות נראה בדעת הראב"ד שהוא סובר שאיסור סחיטה בשיער מהתורה, משום שלדעתו יש לדחות טבילה משום כך[9].
♦
תשובת המהרי"ל בעניין זה
ויש שנקטו בדעת מהרי"ל כהראב"ד שיש לאסור טבילה שלא בזמנה וכל שכן סתם רחיצה משום חשש סחיטת שיער, וכך באמת נראה מתחילת דבריו, שנשאל על מה שנוהגות הנשים שאישה שנדחתה טבילתה (כגון שבעלה היה בדרך) לא טובלת בליל שבת, מאיזה טעם, והשיב שני טעמים: א. משום חשש סחיטת השיער, ב. משום רחיצה בצונן.אלא שלאחר מכן כתב, וז"ל: "כל זה כתבתי לך לפי סברת העולם דתלו טעמא באיסור רחיצה וסחיטה אבל נראה לי טעמא אחרינא משום דמרחק חפיפה מטבילה וכו'" ע"כ. ומבואר בדבריו שלדעתו עיקר הטעם של דחיית הטבילה היא משום החפיפה ולא משום החשש לסחיטה, ומשמע מדבריו שמשום שהחשש לסחיטה בלבד אינו מספיק על מנת לדחות טבילה. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' עה) שמשום חשש סחיטה בלבד לא היו אוסרים רחיצה בשבת, וז"ל "וגם שאפשר שבשביל חשש סחיטה לחוד לא היו נוהגין איסור, דהא מדינא על הנגוב באלונטית לא גזרו לכו"ע בשביל חשש סחיטה אלא בהבאה בידים מהנהר עד הבית פליגי שמא יסחוט כמפורש בשבת דף קמ"ז, אלא דוקא בשביל צרוף כל הטעמים נהגו, ולכן ברחיצה ובפרט בבית שליכא אלא טעם זה אין למילף" ע"כ.
ומכל זה נראה שאין לאסור טבילה ורחיצה בשבת משום חשש סחיטת שיער.
♦
ראיה משלקות
לעיל הובאו דברי ההשלמה והמאורות שסוברים שאין סחיטה בשיער, והוכיחו דבריהם מדין שלקות, וז"ל הגמ' (קמה.): "כבשים שסחטן, אמר רב: לגופן - מותר, למימיהן - פטור אבל אסור. ושלקות, בין לגופן בין למימיהן - מותר. ושמואל אמר: אחד זה ואחד זה, לגופן - מותר, למימיהן - פטור אבל אסור. רבי יוחנן אמר: אחד כבשים ואחד שלקות, לגופן - מותר, למימיהן - חייב חטאת" ע"כ, ומבואר שלכו"ע כבשים ושלקות מותר לסוחטן לכתחילה. וכתב רש"י (ד"ה לגופן) את הטעם בזה: "אם לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן - מותר לכתחילה, דלא מפרק הוא, הואיל ולאו למשקה הוא צריך" ע"כ. ומבואר שכיון שאין רצונו במשקה היוצא אלא רק שהפרי יהיה ללא המשקה שעליו והבלוע בתוכו, שאין בזה מפרק כלל, וכ"כ הריטב"א (שם) והמאירי (שם ד"ה כבשים) והרי"ד בפסקים (ד"ה איתמר), וכן משמע מדברי ר"ח (שם ד"ה גופא), ולכאו' אותו הדין יהיה בשיער, שמכיון שאינו צריך למים אין בזה כלל איסור מפרק.♦
ראיה מסחיטת פירות ודחייתה
והיה מקום להביא ראיה להתיר סחיטה בשיער ממה שהותרו חלק מהפירות בסחיטה לכתחילה, וז"ל הגמ' (קמד.): "דתניא סוחטין בפגעין (שזיפים) ובפרישין (חבושים) ובעוזרדין, אבל לא ברימונים", ובהמשך הגמ' (קמה.): "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה - אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. וכן תני דבי מנשה: דבר תורה - אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד" ע"כ. וכן פסקו הרמב"ם (הל' שבת פכ"א הי"ב) והרי"ף (ס.), וז"ל הרמב"ם: "מפרק חייב משום דש. והסוחט זיתים וענבים – חייב משום מפרק. לפיכך אסור לסחוט תותים ורימונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים, שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים, אבל שאר פירות כגון פרישים ותפוחים ועזרורין – מותר לסחטן בשבת, מפני שאינן בני סחיטה" ע"כ. ולכאו' שיער אינו מיועד לסחיטה, ולא גרע מפרי שאין דרכו לסחיטה שמותר לסחוט לכתחילה ולא גזרו בו משום זיתים וענבים.אלא שלענ"ד אין להביא מכאן ראייה, משום שהטעם שהותרה סחיטה לכתחילה בפרי שאין דרכו לסחיטה, הוא משום שאין המשקה הנסחט ממנו חשיב משקה, וכמו שמבואר שם בגמ' שהנידון הוא האם האדם רוצה במשקה הזה ומחשיב אותו[10]. לעומת זאת, המים הבלועים בשיער שם משקה עליהם מכל מקום, ואין זה תלוי במחשבת האדם, ועל כן אפשר שתהיה בהם סחיטה. ואולי לחילוק זה התכוון הרא"ש, וז"ל (פכ"ב סי' ד): "והא דמשמע בפרק מפנין (דף קכח:) דאיכא חיוב חטאת בסחיטת שמן מתוך השיער לא דמי לסוחט פרי שאין דרכו לסחוט כי דרך אותו פרי לאוכלו ולא להוציא ממנו משקה הלכך אין שם משקה על היוצא ממנו. אבל משקה הנבלע בבגד הסוחט להוציא ממנו חייב" ע"כ.
♦
שתי מקורות בגמ' שמהם משמע שחז"ל לא גזרו על סחיטה בשיער
ולכאו' יש קושי לומר שחכמים גזרו לאסור סחיטת שיער, משום שלא מצינו זאת בש"ס, ועוד, שיש כמה מקומות בגמ' מהם נראה שאין גזירה כזו. כך נראה מדברי הגמ' (שבת נ:) שם מתבאר שברחיצת וסיכת הפנים יכולה להיות בעיה של השרת השיער, ובכל אריכות הדברים שם לא הוזכר כלל שברחיצה זו יש חשש של סחיטת השיער.וכן יש לכאו' להביא את מה שכתוב בגמ' (קמא.), וז"ל: "אמר רב יהודה: מאן דסחי במיא - לינגיב נפשיה ברישא, והדר ליסליק, דילמא אתי לאתויי ארבע אמות בכרמלית" ע"כ. ומבואר שמי שרחץ בשבת צריך להתנגב כל גופו טרם יעלה, ולכאו' הכוונה גם לניגוב השיער, משום שרוב המים שנשארים על גוף האדם לאחר עלייתו מן המים אלו המים הנמצאים בשערו, והנה גם מכאן ראיה שאין לחשוש לסחיטה בשיער.
♦
סיכום שיטת הראשונים
עד כה התבאר שיש מהראשונים שפסקו לאסור סחיטת שיער מדאורייתא, כך כתב הכלבו, וכן נלענ"ד בדעת הראב"ד, ואפשר שכך גם דעת הרא"ש אע"פ שאין זה מוכרח. ולעומתם, יש ראשונים הסוברים שיש בכך איסור דרבנן, כך התבאר בשיטת הר"ן, האוהל מועד והמאירי. ועוד יש סיעה גדולה של ראשונים שנקטו להתיר לכתחילה סחיטת שיער בשבת, כ"כ הרמב"ם, הרשב"א, הריטב"א, הרי"ד, ההשלמה, המאורות, הריבב"ן, וכן נראה גם בדעת רש"י, והרי"ף. והבאנו סיוע מכמה גמרות לכך שאין איסור סחיטה בשיער.♦
רבים מהאחרונים כתבו להיזהר להתנגב בנחת במקום השיער
רבים מהאחרונים כתבו שכאשר אדם מתנגב במגבת בשבת במקום השיער לא יתנגב בכח אלא בנחת לאט לאט. כן כתב הבן איש חי (ש"ב פקודי אות ח), והגר"נ קרליץ (חוט שני ח"ב פכ"ד סק"ו), וכן דעת הגרי"ש אלישיב (אורחות שבת פי"ג הע' פט), וכ"כ בטהרת הבית (ח"ב עמ' תעא) שהאישה 'תנגב שערותיה בזהירות במגבת', וכיוצ"ב כתב בנו הגר"י בילקוט יוסף (ח"ד עמ' ס), וכ"כ בערוך השולחן (סי' שכו ס"י).ונראה לכאו' שאין לחוש לכל זה, וכפי שהבאנו לעיל את דברי הגמ' דשלקות (קמה.) שם מתבאר שלכו"ע מותר לסחוט כבשים ושלקות לגופן, והסבירו כמה מהראשונים (רש"י, ריטב"א, מאירי, רי"ד וכן משמע מר"ח) שכל שאינו צריך למשקה 'לא מפרק הוא' [זו לשון רש"י], ופשוט שאדם המתנגב מהמים שעליו אין לו חפץ במים היוצאים. בנוסף לזה הבאנו לעיל את דברי הגמ' (קמא.) שמדברת להדיא על כך שאדם צריך להתנגב קודם עלותו מהמים, והגמ' לא הזהירה על כך ואף לא ברמז.
וכן הזכרנו לעיל מה ששנינו במשנה (קמז.) וז"ל: "הרוחץ במי מערה ובמי טבריא ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות - לא יביאם בידו. אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם, ומביאין אותן בידן" ע"כ. ומבואר שאף כאשר המשנה מדברת להדיא על ניגוב הגוף, לא מזכירה כלל צורך להיזהר משום סחיטה בשיער. ועוד, שכיון שהסחיטה נעשית ע"י המגבת הוי כלאחר יד (וראה בבא"ח ש"ש פקודי אות ח שהזכיר סברא זו).
ויש להוסיף עוד, שהובאה בגמ' מחלוקת תנאים האם משקה העומד לאיבוד חשיב משקה או לא, והרי כאן שהמים נספגים במגבת הרי המשקה עומד לאיבוד. וזו סברא נוספת להקל, הובאה בשם הגרש"ז אויערבאך (שולחן שלמה סי' שכו אות י, ב), וכן כתב החיד"א בשיורי ברכה (סי' קצט).
ועוד סברא להקל הובאה בשם הגרש"ז (שם ג), שהרי גם מי שאוסר סחיטה בשיער (מדרבנן) זה משום חשש שיבוא לסחוט דבר שהוא בר סחיטה, ובניגוב במגבת אין זה דומה לסחיטה, ואין לגזור בזה. וכן פסק הגר"א מלמד (פניה"ל שבת הרחבות עמ' 344) שאין לחוש בניגוב לכל זה,וכן הגר"מ לוי במנוחת אהבה (ח"ב פי"ב אות כא) אלא שסיים שהמחמיר לחוש בזה תבוא עליו ברכה.
♦
בסלסול הפיאות ובעשיית תסרוקות יש צד נוסף להקל
ובסלסול פיאות וכן עשיית תסרוקות בעוד השיער רטוב, יש להוסיף עוד להקל משום דאינו מתכוין כלל לסחיטה, ואע"פ שלפעמים זה פסיק רישא, יש להקל ע"פ זה משום שאין רצונו במים שיוצאים והוי כאינו ניחא ליה, וסברא זו הביא האגר"מ (ח"א או"ח סי' קלג).♦
מסקנה
כפי שהתבאר, נראים יותר דברי הראשונים שנקטו שאין איסור כלל בסחיטת שיער, שכן נראה בפשט הגמ', ואע"פ כן נראה שיש לחוש לאותם ראשונים הסוברים שיש בכך איסור דרבנן. ובכל אופן ניתן להקל בניגוב השיער במגבת בשופי מהטעמים שהזכרנו, וכל שכן שאין לאסור משום חששות אלו טבילה או רחיצה, וכן מותר לסלסל את הפיאות או לעשות תסרוקות בעוד השיער רטוב, ואין צריך לחוש בזה לסחיטה.♦ ♦ ♦