דין כיבוס במועד, ודיון בכמה היתירים בזה
פרק א' - חלוק אחד, גדר הדין ופרטי ההיתר * פרק ב' - תנאי ההיתר למי שאין לו אלא חלוק א', ובזה"ז * פרק ג' - כיבוס אחד אחד
פרק א' – חלוק אחד, גדר הדין ופרטי ההיתר
א. דברי הגמ' והנידונים בזה
במשנה ריש פ"ג דמו"ק (יג:) נאמר דין איסור הכיבוס בחוה"מ, וטעם האיסור נתבאר בגמ' (יד.) ביחד עם איסור הגילוח, שלא יכנס לרגל מנוול [ועי' בתוס' יט. דכיבוס הוא צורך גדול יותר מגילוח, ולכן יש לגזור יותר על כיבוס], וכדתנן לגבי אנשי משמר ואנשי מעמד שאסורין לספר כל השבוע, כדי שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין. ומכאן כבר אנו למדים על גדר האיסור, שאינו רק איסור מלאכה, דא"כ אינו דומה לאנשי משמר ומעמד, אלא האיסור הוא בתוצאה. ונפ"מ לריבוי בשיעורין שלא יועיל כאן, וכן אמירה לנכרי.ומ"מ אמרו שם כמה וכמה אנוסים שהותרו להם:"הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורין וכו'. וכן מיני בגדים שלא גזרו עליהם "מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג וכו'".
והנה בגמ' (יח.) איתא עוד: "אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד".
ויש לדון בב' נידונים, א' – האם ההיתר קאי דוקא על 'חלוק' או גם בשאר בגדים, ב' – האם ההיתר הוא דוקא כשאין לו אלא חלוק אחד, או שההיתר הוא גם כשיש לו ב' ונתלכלכו [דהעיקר שאין לו עוד בגד].
ונראה דיש להביא ראיה מדברי תוס', וכפי שיתבאר. דהנה בתוס' (יד. ד"ה שאין) הקשו בהיתר זה דחלוק אחד - "וא"ת היאך יכבסנו במועד, דא"כ ישאר במועד בלא חלוק בשעת כיבוס כמו כן היה יכול לכבס קודם המועד ויהיה בלא חלוק בשעת כיבוס, וכי תימא כשכבסו קודם מועד ומשום הכי מותר לכבסו במועד א"כ תרתי נמי אם יתלכלכו למה נאסור לו והלא לא פשע?" ותירצו: "י"ל דדי לו בשתי חלוקין אחד ליו"ט ראשון ואחד לי"ט אחרון"[2].
ודברי התוס' צ"ב מרישא לסיפא, דבקושיא פשיטא להם דדי בזה שלא פשע, וע"כ הקשו דיש להתיר לכבס גם ב' משום דלא פשע[3], ואילו בתי' כתבו דדי לו בב' חלוקין. ולכאו' מה בכך דיש לו ב' חלוקין והלא כעת הם מלוכלכים, ונשארת הקושיא דמאי הו"ל למעבד.
ב. ב' מהלכים בגדר ההיתר דחלוק אחד, ודעת התוס'
והנראה בזה, דהנה בגמ' (בדף יח.) הקשו על ריו"ח שהתיר באין לו אלא חלוק אחד, דבמשנה שנינו אלו מכבסין ותו לא, ותי' הגמ' "מתני' דאית ליה תרי ומטנפי". ופירושו, ד'אלו מכבסין' היינו שאע"פ שיש להם תרי, מ"מ מותרין כיון שהיו אנוסין [וכעת הם מטונפים]. משא"כ שאר אינשי שיש להם תרי, אפי' אם מיטנפי אסור, אבל מי שיש לו חלוק א' מותר גם בלא אונס.ובתוס' (ד"ה אע"ג) הקשו, מ"ט לא תירצה הגמ' דהכא במאי עסקינן בשלא כיבסו לפני הרגל, והיינו דלא שרינן מי שאין לו אלא חלוק אחד אלא היכא דכבסו לפני הרגל, אבל לא כבסו לא שרי כיון דפשע. ולמדו מזה התוס', דמי שאין לו אלא חלוק אחד שרי לכבסו במועד, אפילו פשע ולא כבסו לפני המועד.
ויש להוסיף ביאור, דבאמת עיקר ההיתר דחלוק אחד משתנה לגמרי בין ב' הצדדים הנ"ל. לפי הס"ד דתוס' דמיירי כשכיבס, לפ"ז טעם ההיתר הוא משם 'אונס', וכשאר האנוסין דהותרו משום דמאי הו"ל למעבד, כן מי שיש לו חלוק א' שייך ההיתר דמאי הו"ל למעבד.
אבל לפי המסקנה דמיירי אף כשלא כיבס, א"כ באמת אין שם ההיתר מגיע מלתא דאונס, אלא דהוא שייך ל'מטפחות הידיים' שביארו הראשונים שטעם ההיתר הוא משום דדרכן להתלכלך, וכן לחד פירושא בבגדי פשתן זהו ההיתר משום דמתלכלכין במהרה. ולכן ההיתר קיים אף שלא כיבס, כמו במטפחות הידיים שמותר בכל אופן, כך אדם כזה שבהכרח צריך לכבס במועד, הותר לגמרי[4].
וכ"מ ברש"י בתענית (כט:) שכתב "שאין לו אלא חלוק א' – דלא סגיא דלא מכבס ליה מפני הכנימה" [כיון דחלוק הוא בגד הסמוך לבשרו, ושכיח בו כנימות].
והשתא מובן דזהו הס"ד והמסקנה בתוס' דידן, דבקושיתם סברו כהו"א דלקמן דמיירי דוקא כשכיבס, ומשום אונס הותר, ולכן הקשו דתרתי נמי אם כיבסם ונתלכלכו יש להתיר לו, דגם בכה"ג מאי הו"ל למעבד, אבל בתירוצם הסיקו כמסקנתם דלקמן, דמיירי אף בשלא כיבס, והותר משום שבהכרח צריך לכבס[5].
ובספר חול המועד כהלכתו הביא מ'פירוש משקין' לאחד מהראשונים, שכתב תירוץ על הקושיא הנ"ל: "דאי לית ליה אלא חלוק אחד מותר דמאי הו"ל למעבד, אבל אי אית ליה ב' חלוקות לא הו"ל לטנופית רוויהו". ולכאו' צ"ב, אטו מיירי במי שמטנף בגדו בכונה?! הלא בודאי שלא בכונה הוא, וא"כ מה החילוק בין א' לב', דכמו שא' יכול להתלכלך שלא בכונה, כך ב'?
ומוכרח לפרש על פי הדרך שנת"ל, דהחילוק הוא בין מה שמוכרח להתלכלך ובין מה שאפשר לשמרו, וע"כ בב' חלוקות אף שמה שהתלכלך היה שלא בכונה, מ"מ כאן אמרי' ליה שהיה לו לשמור, אבל באחד, שא"א לשמרו, ע"כ בכל אופן מתירין לו.
♦
ג. דעת הפוסקים בזה, והנפ"מ בנידונים הנ"ל
וכדעת תוס' כן סברו עוד ראשונים, כגון בשיטה לתלמיד ר"י מפריס שכתב: "יש להסתפק מי אמרינן כיון שנכנס לרגל מנוול שייך למיקנסיה ומיתסר. או שמא כיון שאפילו כיבסו קודם הרגל היה צריך לככסו במועד מישתרי.. והדעת נוטה לפסוק לכל מי שאין לו אלא חלוק אחד, דבין כבסו קודם הרגל ובין לא כבסו, שמותר לכבסו במועד, דלא פלוג רבנן".וכן מוכח בריטב"א (יח.) שכתב לגבי כלי פשתן שטעם ההיתר בהם לפי שמתלכלכין במהרה ואפי' כבסן קודם המועד צריך לחזור ולכבסן במועד, "ולפיכך אפי' היה יכול לכבסן ולא כבסן מותר לכבסן במועד". ולפני כן כתב דכלי פשתן הוא מאותו היתר של חלוק אחד. וכן כתבו הפוסקים בסי' תקל"ד [לבוש, בגדי ישע, ועוד] וכ"פ המ"ב (סק"ט).
ולפ"ז יוצא בנידונים שדיברנו לעיל, שזה תלוי בצדדים הנ"ל, דאם ההיתר הוא משום אונס, א"כ ה"ה בשאר בגדים כשנתלכלכו במועד יש להתיר לו, אבל אם ההיתר הוא שאינם בכלל הגזירה משום שבהכרח מתלכלכים, א"כ בגדים כמו חליפה ומכנסיים וכו', שאפשר ללכת עמם יותר משבוע בלי לנקות, אינם כלולים בהיתר.
וכן לגבי הנידון במי שיש לו ב' בגדים, גם זה תלוי בהנ"ל, וכמו שהבאנו מדברי תוס' שזה גופא הס"ד והמסקנה בדבריהם, שבהו"א רצו להתיר ביש לו ב' חלוקים משום אונס, ובתי' פירשו שאינו משום אונס וא"כ אין ראיה להתיר ב' חלוקים.
♦
ד. לימוד הירושל' לבגדי קטנים
ובאמת כדברים הנ"ל מבואר להדיא בהמשך התוס', שהביאו מהירושל' דבגדי קטנים מותר לכבסן במועד, ושם בירושל' איתא הטעם דכמי שאין לו חלוק אחד דמי. וכ"כ תוס' בתענית (כט:) "יש לנשים לכבס בגדי התינוקות כדי לשכוב, דהוי כמי שאין לו אלא חלוק אחד שיש רגילות להחליף בגדיהם וכל שעה צריך לו כל בגדיו". והרי בודאי דבבגדי קטנים יסוד ההיתר משום שא"א בלא"ה [ולא משום אונס], ואם דימה הירושל' לחלוק א', ע"כ דגם כאן זהו ההיתר[6].אמנם יל"ע לפ"ז, מ"ט הוצרך ר' יוסי ללמוד את ההיתר של בגדי קטנים ממי שאין לו אלא חלוק אחד שמותר מפני שמוכרח לכך, והלא מפורש במשנה כמה וכמה דברים שהיתרם הוא מפני שמוכרחים בכך, כמו מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג.
וראיתי דכן הקשה הגרח"ק בפי' הירושל', ותירץ דהיה מקום לומר דבגדי קטנים שאני, משום דשייך לומר לא פלוג בין סוגי בגדים, ואין להוכיח ממטפחות וכו', שהם מין אחר, ולזה הוצרך להוכיח ממי שיש לו חלוק אחד שהתירו אע"פ שמדובר בבגד.
והיינו כנ"ל, דבחלוק אחד נאמר היתר כמו מטפחות הידיים וכו' שהותרו משום דבהכרח מתלכלכים, ונוסף בזה דגם בין אנשים מחלקים במי שבהכרח יצטרך לכבס ומי שלא.
ויש להוסיף, עפ"י הנתבאר דהיתר חלוק אחד הוא גם כשלא כיבס קודם המועד, וזה עוד צד חומרא שהיה לנו לומר באדם שלא כיבס שאין להתיר לו, משא"כ בגדים הנ"ל, שמשום לא פלוג אדרבה יש להתיר בהם.
ועוד אפ"ל בזה, עפמש"כ בשיטה לתרי"מ דכל הני דמתניתי׳ אם היו יכולין לכבס קודם הרגל ולא כבסו אסורין, דהוי כמכוין מלאכתו במועד. אמנם לגבי מי שיש לו חלוק אחד הסכים השיטה דמותר גם אם לא כיבס קודם, ומשמע גם באופן שקרוי מפני זה 'מכון מלאכתו'. והטעם הוא כיון דכיבוס זה בלא"ה היה עושה, א"כ אין כאן מכוון מלאכתו, כיון שאינו מוסיף מלאכה.
והשתא י"ל דמפני זה דימו את בגדי קטנים למי שאין לו אלא חלוק א', שגם בהם מותר אף אם לא כיבסו בגדיהם קודם, דודאי אין לקנוס את הבנים משום שאביהם לא כיבס, וכמו דקי"ל לגבי גילוח דמותר לגלח את הבנים אף שלא גילחו קודם לרגל.
♦
ה. האם אמרי' הסברא גם לקולא
והנה בתוס' כתבו דדי לו בב' חלוקות לי"ט ראשון ואחרון, והיינו בזמנם שהיו מכבסים פעם בשבוע, אבל בזה"ז שההכרח לכבס יותר, שמא נרחיב את ההיתר לב' או ג'. [וכמש"כ המ"ב (סק"ד) לחומרא גבי מטפחות הידיים, שדוקא בזמנם שהחליפו כל יום, אבל היום שמחליפים רק משבת לשבת ע"כ אפילו יש לו רק שנים אין לכבסן בחוה"מ, שדי להם בכביסה שמעיו"ט, ומשמע דתלוי במציאות שבכל זמן].וראיתי בבאה"ט שהביא מס' ערך לחם למהריק"ש שבמצרים נוהגים היתר לכבס ע"י השפחות והגויות את כל הכלים הצריכים במועד, דכיון שצריכים הם הוי כמו שאין לו אלא חלוק אחד [וכתב שם דמה שנהגו ע"י שפחות, משום דלא דמו להדיא לחלוק א', ויל"ע במה שסמך בצירוף על אמירה לנכרי].
ומ"מ בכמה פוסקים דחו דין זה, כגון בברכ"י (אות א') שכתב דקולא יתירא היא זו, וכן בערוה"ש כ' דדבר תימה הוא ואין אנו נוהגין כן [ובס' חוהמ"כ דייק מהד"ה של המהריק"ש דהוא מיירי דוקא בבגדי פשתן, ואף שלא הזכיר זאת בטעם ההיתר, אפשר דהצריך גם דבר זה לצירוף להיתרא].
ובס' שער המפקד (צד, הביאו בס' מעדנ"א) כתב להליץ על מנהג מצרים הנ"ל: "כי נודע שארץ מצרים באזור החם, והיא חמה ביותר בימות הקיץ... וא"א שלא להחליף אפי' בימות החול ב' ג' פעמים בשבוע מפני הזיעה וסרחונה.. ובוש האדם לעמוד כן בפני אנשי צורה מפני הכבוד... ואין ראיה מארצינו כי שם יפה נוף משוש כל הארץ ואוירה צח ונקי", וכו' ע"ש.
וראיתי ג"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' קכ"ד) שכתב "בענין כיבוס בחוה"מ במי שמחליף החולצה וכה"ג בכל יום... העיקר שלא להקל בזה עד שמרגיש שנפגם רגש האסטניס ונקיון בזה מחמת לבישת כמה ימים".
אמנם בשאר הפוסקים לא מצאנו להקל, וכמש"כ בשו"ת באר משה (ח"ז סי' כ"ב): "... לכאו' לפי טבעיות בנ"א שנשתנה מזמן הש"ס וכו' היה לנו להקל ולהתיר לכבס וכו' עכ"פ ג' חלוקין לצורך י"ט, אבל כל גופי רמ"ח אברי ושס"ה גידי רועדין להעלות על הדעת להקל נגד דין מפורש בש"ס ופוסקים באין חולק".
[ומ"מ יש ללמוד מהפוסקים הנ"ל לגבי נתלכלכו כל בגדיו שאין להתיר, דכל מה שדנו הוא בהיתר המהריק"ש דכמה חלוקים הוו כחלוק א', ומסתמא מיירי אף כשכיבס כל בגדיו קודם המועד, ואעפ"כ לא סמכו להקל אם נתלכלכו כל בגדיו, וע"ע בספר מעדני אשר מש"כ בזה].
♦
פרק ב' – תנאי ההיתר למי שאין לו אלא חלוק א', ובזה"ז
א. ג' צדדים בטור
הנה איתא בגמ' שם (יד.) "בעי ר"ז, אבדה לו אבידה ערב הרגל כיון דאניס מותר או דלמא כיון דלא מוכחא מילתא לא". והשיב לו אביי: "יאמרו כל הסריקין אסורין, סריקי בייתוס מותרין" [עי' לעיל באורך].והקשתה הגמ' דא"כ איך התיר ריו"ח במי שאין לו אלא חלוק אחד, ותי' הגמ' "אזורו מוכיח עליו".
♦
ב. ב' פירושי רש"י, ותלית הב"י בשיטות הנ"ל
והנה בביאור הגמ' דאזורו מוכיח עליו, פירש"י (ד"ה אזורו) "דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטרינו, וחוגרו באיזורו, ועומד ומכבס החלוק, ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד", והיינו דבזה שעומד עם האיזור על הגלימה מבינים שאין תחתיו חלוק [ולכן נצרך לסגור את הגלימה היטב].אמנם בחולין פירש"י (קח. הובא ברכת"י כאן), דהאיזור בדר"כ קבוע בחלוקו, וכשהוא פושט חלוקו ולובש חלוק אחר - נוטל האזור מזה וקובעו בזה, אבל זה שאין לו אחר מכבסו עם אזורו, והרואהו מכבס חלוק זה כשאזורו עמו, מבין מזה שאין לו חלוק אחר [דאם היה לו היה מסיר החגור מהחלוק].
והיינו, דלפירש"י במו"ק 'אזורו' קאי אגברא, שאזורו המונח עליו מוכיח שאין לו אלא חלוק א', אבל לפירש"י בחולין 'אזורו' קאי על החלוק, שאזורו שמונח בתוכו מוכיח שאין לבעליו עוד חלוק.
ולפ"ז כתב הב"י, דהפוסקים הנ"ל נחלקו בב' הפירושים באזורו מוכיח, דהר"פ פי' באזורו מוכיח כפי' רש"י בחולין, ולכן אסר לגמרי את כל החלוקים שלנו, שאין להם היכר זה. אבל הרא"ש שסבר דאינו תנאי לעיכובא משום שפי' כפירש"י במו"ק, וע"כ סבר דלאו תנאה הוא.
ולכאו' יל"ע במאי דפשיטא ליה להב"י דרק לרש"י כאן אפשר לומר כהרי"ף והרמב"ם דהתירו ולא חילקו, ואילו לרש"י בחולין התנאי הוא לעיכובא, דלכאו' גם ברש"י שם אפשר לומר דאמרו כן על דרך כלל ולאידך גיסא גם ברש"י כאן אפשר לומר שהוא לעיכובא [כמו שהבין הסמ"ק].
ושמעתי לפרש, דברש"י בחולין מוכרח לומר שהוא לעיכובא, כיון דלפירושו שם הוי תנאי בגוף הבגד, וא"כ מובן דהוי כשאר החילוקים שנאמרו באיזה בגדים התירו ובאיזה לא התירו, כך אפשר לחלק גם בבגד עצמו, שמותר רק באופן שיש היכר בגוף הבגד שהוא בכלל ההיתר. ומשא"כ לפי' רש"י כאן דההיכר הוא באדם, א"כ מסתבר יותר שאין בזה תנאי לעיכובא אלא שזו סיבת ההיתר.
♦
ג. פי' הב"י בסמ"ק, ודברי המ"ב דפליג בזה
ובהמשך ביאר הב"י את החילוק בין הרא"ש לסמ"ק, דהרא"ש למד כמו שנ'תבאר שאינו תנאי לעיכובא כלל, ולכן גם אם אחר יכבס במקומו, או שישאל חלוק מאחר, מ"מ מותר דלא פלוג רבנן. אבל הסמ"ק למד מחד דהוי תנאי, ומאידך כיון דפירש כרש"י במו"ק, לכן סבר דמהני גם לדידן.ולא נתבאר כ"כ בדברי הב"י מ"ט לטעם הרש"י במו"ק קיים ההיכר גם לדידן. והנראה לפו"ר בדבריו, דלרש"י במו"ק ה'חגור' נזכר לדוגמא, אבל אינו תלוי דוקא אם יש חגור, אלא גם בלא חגור עצם המצב שעומד עם מקטורן בלא חלוק הוא דבר בולט וניכר, ומבינים שאין לו חלוק.
ולפ"ז יוצא שבאמת גם להסמ"ק מה שתקנו להיכר הוא דוקא, אלא ד'חגור' הוא לאו דוקא, והעיקר שהולך בלא חלוק.
אמנם במ"ב נראה שהבין גם בסמ"ק דלא כהב"י, שכתב "ויש מן הפוסקים דס"ל דכל זה דוקא בזמן התלמוד, שהיה ניכר בעת שפשט חלוקו לכבסו שאין לו אלא חלוק אחד [שמתחלה היה חוגר איזורו על החלוק וכשפושטו חוגר חגורו על בגד העליון שלו], אבל לפי מנהג מלבושים שלנו שאין לנו חגור על חלוק שלנו אין להקל בזה".
והנה חזי' בדבריו דבגדר האיזור מוכיח פי' כרש"י במו"ק, ומ"מ כתב דגם לפי דבריו בעי' לעיכובא דוקא חגור, ולפי מנהגינו שאין לנו חגור לא קיים ההיכר.
♦
ד. החומרא לפ"ז בשאר בגדים, והקולא לפי הלבוש
והנה כשנדון לפי השיטות הנ"ל בענין היתר כיבוס בבגד אחר שאינו חלוק, הרי דלא מיבעיא להני דסברי דאין לנו אזור מוכיח בחלוק וק"ו בשאר בגדים, אלא אף להנהו דמפרשי דאית לן אזור מוכיח, מ"מ משמע דלא דיברו אלא בחלוק, דתקנו בו רבנן להיתר כיון שיש בו אזור מוכיח, ולא פלוג בתקנתם, אבל בשאר בגדים שמתחילת התקנה לא היה בהם את ההיתר הזה, אין להתירם גם היום.אמנם מצאנו בזה דרך נוספת, בדברי הלבוש, שלפי דבריו אפשר להבין דשייך ההיתר דחלוק בשאר בגדים, שכתב: "ולא דמי למי שאבדה לו אבידה וכו' דמי שבא למידה זו שאין לו אלא חלוק אחד הוא ידוע ומפורסם לכל, וכדומה לזה אמרו בש"ס על זה איזורו מוכיח עליו"[7]. והיינו דהגמ' באה לומר דלכך לא גזרו משום דבדר"כ הוא ידוע ומפורסם, ודוגמא לדבר אמרו שאזורו מוכיח עליו.
ולמדנו מזה דרך נוספת בענין מוכחא מילתא, שבעצם צריך הוכחה, אלא שיש הוכחה בעצם הדבר שיש לו רק בגד אחד. ולפ"ז אפשר דשייך גם בשאר בגדים, שגם בהם שייך קול שיודעים שיש לו רק בגד אחד [ואפשר עוד דיש בזה קולא לגבי בגדים שרגיל להיות רק אחד מהם, דגם היום ייחשב שיש לדבר קול, ולדעה זו יהיה מותר. אבל לא מצאנו חילוק כזה].
♦
ה. דברי המ"ב, והדין בצינעא
והנה ראיתי מי שכתב, דבזה"ז שהכיבוס נעשה בצינעא, יש מקום להקל גם להמחמירים, כיון דכל הדין של היכר הוא מחמת שיש פרסום בכביסה [דלכן לא מצאנו ע"ז בגמ' גזירה מפורשת, אלא רק הסתפק האם להתיר באנוס או"ד דלא מוכחא מילתא, והיינו דהיה פשיטא לו שיש לאסור כשלא מוכחא מילתא, ומשמע דאין זו גזירה אלא סברא פשוטה שאם ניכר אסור].אמנם יש להקשות ע"ז, דהרי בודאי גם בזמנם היה שייך לכבס בגד בצינעא, וא"כ היה לראשונים או לכה"פ לפוסקים [עכ"פ אותם שהחמירו דבעי' בפועל איזורו מוכיח] לחלק בזה, דאם מכבס בצינעא מותר אפי' בלי הוכחה. ועוד, דהגמ' דימתה לסריקי בייתוס, וגם שם לא שמענו לחלק דבצינעא יהיה מותר.
ובאמת כבר הבאנו לעיל מדברי הריטב"א שביאר הא ד'יאמרו כל הסריקין אסורין' וכו': "דאין לנו לחלק בדבר, כדי שלא יבואו להתיר לכולן", וביארנו דבעצם מה שנחלק יצא תקלה, שאם נחלק בין האנשים האנוסים לשאינם אנוסים, יבואו אותם שאינם אנוסים לדמות עצמם לאנוסים. [ולכן, אף אם בספקא דר"ז תלה הדבר רק בהוכחה, והיה מקום לדון להתיר בצינעא, אמנם לפי דברי אביי נאמר גדר חדש, ולפ"ז א"א להתיר].
♦
פרק ג' – כיבוס אחד אחד
א. התנאי בראשונים
והנה יש מהראשונים שכתבו תנאי בחלק מההיתרים שהותרו לכבס במועד, שלא יכבס אלא אחד, בהגה"מ כתב כן על בגדי קטנים, וכן בשיטה כתב על בגדי קטנים שיכבס רק אחד אחד, והגה"א כתב על בגדי פשתן [ודלא כמש"כ רבינו חננאל "דאית ליה תרי ומיטנפי, שרי לכבסינהו לכולהו"].וכ"כ הרמ"א בכללות על כל אלו שהותרו לכבס: "מיהו לא יכבסו רק הצריך להן, דהיינו חלוק אחד" [חוץ מבגדי קטנים ביותר, שהתיר התרוה"ד אף כמה ביחד כיון שצריכים להם כמה ביחד, וכמש"כ ג"כ בתוס' בתענית כט: ע"ש].
ובגר"א כתב את המקור לזה מהגמ' שהקשתה למה לא קתני במתני' חלוק א', ותי' דמתני' 'בדאית ליה תרי ומטנפי' [ולכן לא התירו להם אלא מחמת האונס]. וביאר הדמשק אליעזר, דלכאו' יש לשאול למה לא העמידו בסתם שיש לו כמה בגדים, ולמה דוקא תרי, אלא הבי' הוא שגם הבא ממדה"י מותר לו לכבס רק בגד אחד, ולכן העמידה הגמ' דאית ליה תרי, שא' ילבש וא' יכבס, אבל יותר לא.
ויש לדעת מה טעם החומרא שלא לכבס כמה ביחד. וראיתי מובא מדברי המהרי"ל שכתב: "לא תכבסם רק אחת אחת, דהוי שינוי וכו'". ומבואר דהטעם משום שינוי [ובס' חוה"מ כהלכתו הובא מהגרמ"ש קליין שליט"א שהקשה מהביה"ל בהל' גילוח שהשווה לכיבוס דלא בעי' שינוי, ותי' דהשינוי כאן אינו ככל דיני שינוי במלאכת מועד, אלא חומרא שיהיה להאדם היכר שלא יכבס רק ממש הצריך לו ולא יותר, ואם יתירו לכבס הרבה ירבה יותר בכיבוס שלא לפי הצורך].
ובאופן אחר שמעתי לפרש, דכיון שההיתר הוא משום הצורך שקיים עתה [שכלפי צורך זה לא היה אפשר להכין לפני המועד], לכן לא התירו משום צורך עתידי אלא מה שנצרך לו עתה ממש, והיינו חלוק א'.
♦
ב. ריבוי בכיבוס במכונת כביסה
והנה בספרי פוסקי דורנו יצאו לדון בענין כיבוס בגדי קטנים במכונת כביסה, האם גם בזה נאמר הדין שצריך לכבס א' א' או שאפשר להוסיף בגדים.ובשו"ת מנח"י (ח"ח סי' נ') כתב דכיון דלהוסיף הוא ריבוי בשיעורים, יש להקל ע"ש [דאף בשבת יש מחלוקת בין הרשב"א והר"ן אם ריבוי בשיעורין אסור מה"ת או רק דרבנן, כ"ז בנוגע לעיקר המלאכה, אבל בנוגע רק לריבוי בטירחא לענין יום טוב בודאי הוי רק דרבנן. וכיון שיש בזה פלוגתא דרבוותא, בודאי הי' מקום להקל לעת הצורך, ומכ"ש למאי דנקטי' בכמה מקומות להקל דאיסור חוה"מ דרבנן].
אמנם דבר זה ניחא רק אי אמרי' כהצד דגזירת ניוול עשאוה כמלאכה [דהיינו שהיה ראוי להתיר משום צורך המועד, ומשום גזירת נוול ביטלו את ההיתר, וממילא נשאר אסור באיסור מלאכה], דאז קיימים ע"ז ההיתרים של כל המלאכות, כגון ריבוי בשיעורים, אבל אי נימא כהצד שגזירת ניוול היא גזירה לעצמה, א"כ מה שייך לכאן ריבוי בשיעורים.
ובנו"א – דיש לחקור האם גזירת ניוול נאמר על ה'מעשה כיבוס' שלא לעשותו, וכפי הגדרים של מלאכה במועד, שממילא אם נאמר שריבוי בשיעורים לא נחשב מעשה איסור, גם לענין זה לא ייחשב מעשה, או שכאן נאסרה 'התוצאה', שחכמים רצו לגרום לו לגלח ולכבס בערב הרגל, ולכן אסרו לו בכל אופן שמגיע לתוצאה זו במועד.
וקצת יש לצדד כן ממה שדימתה הגמ' גזירת ניוול של מועד לגזירת ניוול של אנשי משמר ומעמד, ששם בפשטות אינו איסור מלאכה, אלא גזירה לכשעצמה [וכן הביאו מהגבורת ארי שכתב דאנשי משמר שעברו וכיבסו אסור להם גם הלבישה]. אמנם אין זה מוכרח, דיתכן שהגמ' דימתה רק את הגזירה, אבל הגדרים שונים[8].
ויש להוכיח לאידך גיסא, דנאמרו כאן ההיתרים של איסורי מלאכה, מדאשכחן גבי צפרניים שהתירו הראשו' לומר לנכרי לגזור צפרניים במקום מצוה [וכשם שהתירו אמירה לנכרי במקום מצוה בשבת וי"ט באיסורים דרבנן, כאן התירו אף איסורים דאורייתא]. והנה אי נימא דכאן הוי גדרים אחרים, א"כ לא נאמר גם ההיתר דנכרי.
ומ"מ גם המנח"י לא התיר להוסיף בגדי גדולים ביחד עם בגדי קטנים, אלא רק להוסיף בגדי קטנים שאינם נצרכים, ומוכח דפשיטא להם דעיקר הגזירה נאמר על כל אופן שגורם כיבוס, ורק בבגדי קטנים שבעצם לא נאמרה בהם גזירת ניוול [כדנקטי' בדף יד: כל"ב, וכמו שבי' הנמו"י הובא במ"ב] ורק שגזרו בזה אטו גדולים וכדו', ולכן הדרי' לכללא דמלאכה הרגיל.
♦
ג. ניקוי כתם
ואגב דאיירינן בתנאי ההיתרים, נדון בעוד היתר שנידון בפוסקי זמנינו, מי שיש לו כתם בבגדו, האם מותר לנקותו בפני עצמו או לא. דכמה וכמה פוסקים התירוהו [אג"מ (או"ח ח"ה ל"ו), והגריש"א, ושבה"ל, ועוד].ונאמרו בזה ב' סברות עיקריות להתיר, דבשש"כ (פס"ו ע"ב ובהערות שם) כתב דהוא דומיא דמטפחות הידיים שמותר לכבס. ובשם השבט הלוי הובא, דכיון שאין דרך בנ"א להשהות כתם הניכר על בגדם, ע"כ אינו בכלל הגזירה.
אמנם מנגד בכו"כ פוסקים החמירו, והביאו ראיה מבעלת הכתם שרק משום שהיא בכלל האנוסין הותרה, וכדנפסק בשו"ע דדוקא משום דעולה מטומאה לטהרה, אבל בלא"ה אסור אפי' שזהו רק כתם אחד [וכן הקשה הגרח"ק לחותנו הגרי"ש, אמנם הגריש"א השיב לו (מבקשי תורה עמ' תנ"ו) דשם צריך להתיר מחמת זה כיבוס כל הבגד, לא מיבעיא במקור הדין במרדכי דשם מיירי בודאי בזמן שנוהג טהרה וצריך לכבס כל הבגד, אלא אף בשו"ע שהביא את הדין, נתבארה במ"ב הנפ"'מ בזה ללובשת לבנים וצריכה בגד נקי (ולכאו' לכך נקט דוקא כתם ולא סתם נדה)].
וע"ע בס' חוה"מ כהלכתו שכתב סברא לאסור, דאם נתיר לו לנקות כתם בחוה"מ יניח זאת לחוה"מ ולא ינקה קודם ונמצא נכנס לרגל מנוול. [אמנם הביא שם מהגרמ"ש קליין דאם מצד הסברא אתי' י"ל להיפך, דכתם אחד שאין בו טירחא לנקות, לכו"ע אין לחשוש שיניחנו למועד]. וכן הביא (בסוף הספר, עמ' תנ"ו) מהגר"מ ברנסדופר להקשות כעי"ז, דמנא לן לחלק בין כיבוס לכיבוס בלא ראיה.
ועוד הקשה בשם הגרמ"ש קליין, מאי שנא מגילוח סביב המכה שהתירו רק משום רפואה או פיקו"נ, ולא משום דהוי דבר מועט. אמנם ראיתי לחלק בזה בין גילוח לכיבוס, דלגבי גילוח גם בדבר מועט כזה יכול לשכוח לגלחו קודם המועד ויכנס מנוול, אבל כתם אין דרך להשהותו ואין כ"כ חשש.
ובעיקר הדבר שמעתי להקשות (רי"ב), דמה שיעור נאמר לדבר, דאטו יוכל האדם לנקות את כל כתמי הבגד, וא"כ נמצא שכיבס את הבגד.
אמנם אפשר לתרץ, דכיבוס דמיירי היינו כיבוס מזיעה וריח וכו' שנוצר משימוש ממושך, ולכן היה פשיטא לחז"ל שמי שיש לו ב' בגדים יוכל להשתמש עמם כל החג. ואי משום כתמים מיירי, מהיכן נדע, אלא כנ"ל דרק בזיעה וכו' שבאים משימוש ממושך דומיא דגידול שער שבא מזמן ממושך. וא"כ מובן שכיבוס של זיעה אין משמעות לכיבוס חלק אחד אלא צריך לכבס כל הבגד, ובהכי מיירי.
♦
סיכום ודינים העולים
א. בתוס' בדף יח. הוכיחו מהגמ' דמי שיש לו חלוק א' מותר לכבס במועד אפי' אם לא כיבסו מלפני המועד, וכן הלכה, ומבו' דאין ההיתר מצד אונס אלא מצד שא"א בלא"ה, וזה מה שכ' התוס' בדף יד. דדי לו בב' חלוקין, וע"כ לא התירו אלא ביש לו חלוק א'.ב. ולפ"ז עולה להלכה, דבגדים שאין הכרח לכבסם, אינם כלולים בהיתר, וכן מי שהיו לו ב' חלוקים ונתלכלכו, דלפ"ז יוצא שאינם כלולים בהיתר.
ג. וכן מוכח מהמשך התוס' שהביאו מירושל' דמכבסין בגדי קטנים משום דדמו למי שאין לו אלא חלוק א', והיינו דיסוד ההיתר ג"כ משום שמוכרחים לכבס [ונקטו דוקא בגדי קטנים, שלא נאמר לא פלוג].
ד. בבאה"ט הביא ממהריק"ש שבמצרים נהגו היתר ע"י שפחות בכמה בגדים, ונתבאר סברתו מצד ההכרח שהיא ארץ חמה ומוכרחים לכבס, אמנם סתימת האחרו' שאין להקל, ובשבה"ל היקל באופן מסוים ע"ש [ואגב אורחא מוכח דלא סמכו להקל מצד שנתלכלכו כל בגדיו].
ה. בדין אזורו מוכיח הביא הטור ג' שיטות, דהסמ"ק נקט דבעי' אזור, והר"פ אסר לגמרי, והרא"ש לא הצריך אזור מוכיח. וביאר הב"י דתליא בב' הפירושים באזורו מוכיח, דכאן פירש"י 'אזורו' של האדם שנמצא על מקטרונו [ולא על החלוק], ובי' דהרא"ש פי' כן ולכן סבר דזהו רק טעם ההיתר ולא תנאי לעיכובא [שאמרו דבדר"כ כן הוא], והסמ"ק סבר דהוא תנאי, אבל אינו תלוי דוקא באזור. אבל ר"פ סבר כרש"י בחולין ד'אזורו' היינו אזור של החלוק [שנשאר בו], ולפ"ז הוא דין בחלוק עצמו, ולדידן דאין היכר זה לא מהני.
ו. לפי כל השיטות הנ"ל אין להתיר לכאו' בשאר בגדים, שבהם אין מלכתחילה ההיתר של אזור מוכיח, אבל לפי הלבוש שכתב דמי שבא למידה זו שאין לו אלא חלוק אחד הוא ידוע ומפורסם לכל, לפ"ז אפשר דשייך גם בשאר בגדים [ויל"ד לפ"ז בבגדים שרגיל להיות מהם אחד].
ז. יש שהקלו לכבס בצינעא, וצ"ע דלא נתפרש דבר זה, וברמ"א שהחמיר לכבס בצינעא ואעפ"כ לא התיר חלוק א', משמע להדיא לא כן, וכסברת הריטב"א שאם נחלק יבואו ללמוד למקו"א.
ח. בראשונים כתבו תנאי בכיבוס המותר, שיכבס אחד אחד, ונתבאר הטעם משום שינוי, או דהותר לכבס רק מה שצריך לו עתה. וכן נפסק להלכה. ולפ"ז דנו הפוסקים בהוספת בגדי קטנים שא"צ להם עתה כשמכבס במכונת כביסה, ובמנח"י דן משום ריבוי בשיעורים. אמנם כ"ז רק אי נימא דעשאוה כמלאכה, אמנם להפשטות דהוי גזירה בפ"ע [כדמוכח מהדימוי לאנשי משמר] ממילא ל"מ ריבוי בשיעורים.
ט. עוד דנו הפוסקים בענין כיבוס כתם בודד, דיש שדימוהו למטפחות הידיים, ויש שאסרו מדחזי' דרק בעלת הכתם אסורה, וע"ע בפנים.
♦ ♦ ♦