בדין רבית בגזל ובפקדון
חברת תקשורת גבתה דמי שימוש חודשיים גבוהים מהמסוכם, לאחר שהתברר ללקוח שגבו ממנו סכום גבוה, פנה לחברה ודרש לקבל החזר, ובסוף קיבל את החזר ההפרשים בתוספת רבית. הוראת הרבנים שליט"א הייתה שמותר ללקוח לקבל תוספת זו אף כשאין לחברה היתר עיסקא, משום שגביית דמי השתמשות גבוהים מהמסוכם נחשב לגזל, וע"פ ההלכה אין איסור רבית בגזל.במאמר זה נבחן את מקורות הלכה זו, ושיטות הראשונים והאחרונים בדין זה.
♦
א. הסתירות בדברי הרשב"א, המרדכי והשו"ע, וישובי האחרונים
כתב הרשב"א בשו"ת (ח"א סי' תתקלח) וז"ל: ובנדון שלפנינו אם אמר בפני עדים הוה ליה גזלן כמו שאמרנו, ואם הרויח הרויח לעצמו, וחזר הממון להיות (ל)מלוה. ומ"מ נראה שאם רצה ליתן מה שהרויח כלו או מקצתו, אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר לי, עכ"ל. לכא' מבואר מדבריו שאין איסור רבית בגזל. מאידך, במקום אחר (ח"ד סי' רלב) כתב הרשב"א דאם נתן עיסקא לחבירו והוא שינה ועשה לדעת עצמו הוי גזל בידו ואסור לתת רבית, ולכא' מבואר דאף במעות של גזל יש איסור רבית.וכן קשה שבמרדכי ב"ק (סי' קכב) ובתשובות מיימוניות (משפטים סי' כט) הביאו את תשובת רבי ברוך ב"ר יצחק שכתב במקבל עיסקא שהוציא את המעות לצרכו בלי רשות הבעלים, הוי שליחות יד בפקדון והמעות מִלוה עליו ואסור לתת את הרווחים דהוי רבית, וכן נפסק ברמ"א (יו"ד סי' קעז, ה). ומבו' דיש איסור רבית במעות של גזל. מאידך, כתב המרדכי בב"מ (סי' רצה) דאם הפקיד מעות אצל חבירו והנפקד מעצמו הלוה את המעות לגוי וקיבל ממנו רבית, מותר לו לתת למפקיד את הרווח של המעות, וכן נפסק בשו"ע (סי' קעז, יט) והרמ"א שתק והסכים עמו.
בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ב סי' כו) כתב ליישב את סתירת דברי הרשב"א, דהיכא שהתעסק במעות מותר לתת מהרווח, אך אם נטל את המעות לעצמו ופרע בהם חובותיו אסור לו להוסיף, דמיחזי כרבית גמור. וביאר בספר כהונת עולם (יו"ד סי' קס[2] בסוף הסימן ד"ה איברא שראיתי) דבריו דבכה"ג שהמשיך להתעסק במעות לא הוי שליחות יד ממש, ולכך מותר לו לתת מהרווח, אך אם פרע בהם את חובותיו, דהוי שליחות יד גמור, אסור לו להוסיף על מה שנטלב (ובמל"מ (ז, יא ד"ה כתב הרשב"א) כתב דלפי"ז מיושבים דברי המרדכי). ומבו' מדברי מהר"י בן לב דסובר דאף בגזל יש איסור רבית.[3]
אך המל"מ (שם) כתב ליישב את דברי הראשונים באופ"א, דהיכא שהיו המעות בידו מתחילה בתורת עיסקא, והוא נותן את הרווחים מחמת הפלגא פקדון, ושינה מדעת הנותן ונמצא שהוא גזל בידו, אסור לו לתת את הרווחים כיון שנראה שהוא נותן רבית על הפלגא מלוה, ובזה מיירי המרדכי ב"ק ותשו' מיימוניות והשו"ע (סי' קעז, ה), אבל היכא שהיה פקדון גמור בידו ולקחו להשתמש, דהוי גזל בידו, אין בו איסור רבית כלל, ובזה מיירי המרדכי ב"מ והרשב"א (ח"א) והשו"ע (שם יט). ולפי"ז לדינא אין איסור רבית בגזל, ורק היכן שהיתה מעיקרא עיסקא ושינה אסור לתת את הרווחים. וכדבריו בישוב הסתירות נקטו גם החוות דעת (סי' קעז, יט) והשער דעה (שם ה).
♦
ב. דברי הראשונים המפורשים בענין זה
אמנם מצינו דברים מפורשים בדברי הראשונים בענין זה. בספר חסידים (סי' תקצח) כתב לענין תשובת הגזלן וז"ל: ואם לא השיב באותו יום או שבוע או באותו חודש או יותר, צריך להוסיף על הגזילה כפי מה שהיה מרויח מעת שחסרו עד שהשיב לו, (ויאמר) (ויאמד) אותו אדם לפי מה שיודע לשער (אותו) עסק (אותו) האיש כמה היה יודע להרויח באותו גזל מן עת שנחסר עד שהשיב, עכ"ל. ומבו' דגזלן צריך להוסיף על המעות שגזל, ולהשיב אף את מה שהנגזל היה יכול להרויח במעות אלו[4].בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג סי' רצח) הועתקה לשון רבינו חיים (ב"ר יחיאל חפץ זהב) וז"ל: אבל במבטל כיסו לא היו בידו של מלוה, ואם אכלה או הוציאה נעשה גזלן עליהן וחייב באחריותן, ואם יתן לו שום דבר זהו רבית, עכ"ל, הרי דאף בגזל הוי רבית.
בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' לט) הביא את דעת הסוברים דאין רבית בשכירות[5], וכתב וז"ל, ואיני יודע כלל מה דעת רבותינו שאמרו אין רבית בשכירות, מנא להו אם לא מכאן[6] דלשמיטה אינו בכל(ל) מַשֵּׁה ידו (דברים טו, ב)[7], וכן לענין לכנוס לביתו למשכנו אינו בכלל כי תַשֶּׁה ברעך משאת מאומה (שם כד, י)[8], ה"ה לענין רבית. ואם כן הוא, גם[9] גזל ופקדון שלא זקפן עליו במלוה אלא כעין עובדא דהרב ר' אליעזר זצ"ל ור' חזקיה ז"ל, אין בהם משום רבית, כיון דאין שביעית משמטתן כמו שכתב אבא מארי זצ"ל (אור זרוע ע"ז סי' קיח) מברייתא דספרי פרשת ראה (פיסקא קיב), וצריך טעם. עכ"ל.
ור"ל, דבתחילה סבר לבאר טעם דעות אלו, דכיון דמצינו לענין שמיטת כספים שנוהגת בהלואה ולא בשכירות, וכן לענין האיסור למשכן את חבירו בביתו, דנוהג רק בהלואה ולא בשכירות, א"כ אף איסור רבית נוהג רק בהלואה ולא בשכירות. אלא דחזר והקשה ע"ז, דא"כ אף בגזל ובפקדון נימא הכי, דכיון דאביו האור זרוע ביאר ע"פ הספרי שאין נוהגת בהם שמיטת כספים, א"כ אף לא ינהג בהם איסור רבית. וזה פשיטא ליה דאף בהם שייך איסור רבית[10], וא"כ א"א לבאר כן טעם הסוברים שאין איסור רבית בשכירות, וע"כ צריך טעם אחר לשיטות אלו[11].
♦
ג. בדברי האחרונים בענין זה
מדברי היש"ש (ב"ק פ"ט סי' ל) מבואר דאסור לגזלן ליתן רווח, דכתב וז"ל: והנראה בעיני, אפילו לא התנה בכך ולקח המעות לצרכו, מ"מ אין כאן ריבית, דנימא שלח יד בפקדון והרי הוא גזלן כו', דאין אדם נעשה גזלן בעל כרחו של הבעל, היכא דלא לקח בתורת גזלנות. ויכול הבעל לומר, ניחא לי בזה שהוצאת לצורכך להחזירה אותה בקרוב, ויהיה לעולם בתורת עיסקא, ואין אתה גזלן שלי וכו'. הילכך כל היכא דאדם שולח יד בממונא דחבירו שלא מדעתו, ודעתו לא היה לגזילה, אלא למחצית השכר, יכול בעל המעות לומר ניחא לי בכך, ונוטל חצי הרווח, ואין בזה ריבית. אבל היכא ששלח בו יד כדי להרויח לעצמו, פשיטא דהוי גזלן, ולא משלם ליה מידי, אפילו אם הרויח הרבה. עכ"ל. הרי דרק בפקדון מותר לו להוסיף ולתת את הרווח ואין בזה משום רבית, משום שדעת בעה"ב שלא יחשב לגזלן, אלא יתעסק לטובתו, אך אם לקח ע"ד לגזול לעצמו, דודאי הוי גזלן, אסור לו לתת את הרווח.כתב הרמ"א (חו"מ סי' רצב, ז) וז"ל: היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות, אם אינם חתומים ולא קשורים קשר משונה, אעפ"י שהם צרורים, מותר לו להשתמש בהם וכו', ואם הרויח במעות, בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון. וכתב הסמ"ע (ס"ק כא) וז"ל: דקדק וכתב אין צריך, הא רוצה ליתן לו הרשות בידו, דכיון דלא בא לידו בתורת הלואה אין כאן משום ריבית, כ"כ במרדכי שם (ב"מ סי' רצה), עכ"ל. ומבואר דאם הוא השתמש בפקדון שהיה ברשותו, מותר לו לתת מהרווח שהרוויח במעות.
והנה כתב השו"ע (חו"מ סי' פא, לב) וז"ל: ראובן תבע לשמעון ריוח החוב שהיה עליו מכמה שנים, ואומר שהתנה עמו לתת לו ריוח, ושמעון אומר שלא התנה, שמעון פטור אפילו משבועה, שאף לדברי ראובן לא היה תנאי זה בשעה שנתחייב שמעון וכו'. והקשה סמ"ע (ס"ק סה) דהרי כתב הרמ"א (סי' רצב, ז) שאם תבע ראובן מעותיו שירויח בהן והוא מעכבן בידו, שחייב לתת לו את הרווח מכאן ולהבא, ואילו בשו"ע כאן מבו' שכיון שלא התחייב כן בשעה שנתן המעות אינו חייב לתת לו את הרווח. וכתב הש"ך (ס"ק פא) ליישב דהתם מיירי בפקדון וכאן בהלואה, דהיינו דבפקדון מהני תביעת הנותן לקבל מהרווח, אך בהלואה לא מהני ואינו חייב ליתן לו אע"פ שתבע כן.
ולכא' מבו' מכל דבריהם דדוקא בהלואה אסור ליתן מהרווח, אך בגזל ופקדון מותר. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' תניינא ח"ד סי' קכג) דמבו' בדבריהם דאין איסור רבית בגזל[12]. גם בנחל יצחק (סי' פא, לב ס"ק ו) כתב כן דמבו' בדבריהם דאין איסור רבית בגזל, והאריך לדון בראיות מהש"ס אם שייך איסור רבית בגזל.
והנה הנחל יצחק (שם ענף ז) כתב דכל דברי הסמ"ע דאם רצה לתת רשאי, מיירי רק היכא דלא היה רשאי להשתמש במעות, דכיון שהשתמש בהם שלא ברשותו הוי גזל בידו וליכא איסור רבית, אבל במפקיד מעות מותרין דמותר להשתמש, ע"כ היכא דנשתמש שייך בו איסור רבית, דאף דבאו לידו דרך פקדון מ"מ הא אחר דנשתמש דינו כהלואה ואסור, עיי"ש שהוכיח כן. וכתב דזה דלא כמו שכתב בגליון מהרש"א ליו"ד (סי' קס סעיף ו) שכתב וז"ל: ואם באו לידו דרך פקדון רשאי ליתן ממנו הריוח, בין היה לו רשות להשתמש בהן בין לא היה לו רשות, עכ"ל.
אמנם באמת איני יודע למה תלה הנחל יצחק דברים אלו בגליון מהרש"א, דהא זו היא פשטות דברי הסמ"ע, שעל מה שכתב הרמ"א "ואם הרויח במעות, בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא, אין צריך לתת מן הריוח לבעל הפקדון", כתב הסמ"ע "הא רוצה ליתן לו הרשות בידו", ואיך פסק הנחל יצחק לדברי הסמ"ע בסכינא חריפא, לומר דכל דבריו קאי רק על היכא דלא הייתה לו רשות להשתמש בהם, והרי הרמ"א כלל את ב' האופנים יחד, ועל שניהם כתב "אין צריך לתת מן הריוח" ודייק הסמ"ע שאם רוצה ליתן הרשות בידו[13].
ובאמת כן מבואר בדברי המרדכי (ב"מ סי' רצה, ומקורו בתשו' רבינו יואל בראבי"ה סוף סי' תתקטז) שהוא מקור דברי הרמ"א, וז"ל: ופשיטא דמפקיד אין לו בריוח כלל מדקאמר מותרין ישתמש בהן ולא קאמר אם הרויח בהן חולקין, ואם הנפקד רוצה לתת שום דבר מעצמו לראובן אין בו משום רבית, דאין זה רבית הבאה מלוה למלוה, דהא לאו בתורת מלוה ולא בתורת מקח נתן לו דנימא שכר מעותיו עומד ונוטל כי בפקדון נתנם לו, ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע אלא היכא דהתנה להיות רחוק להפסד וקרוב לשכר, עכ"ל[14].
ונראה דהנחל יצחק היה פשיטא לו דכל ההיתר ליתן מן הרווח הוא משום דבגזל אין איסור רבית, ולכך הוצרך לדחוק ולומר דבמקום שהיתה לו רשות להשתמש בהם, דאין כאן גזל, אסור לו לתת מן הרווח. אך לפי המבו' ביש"ש דאין היתר לתת רבית על הגזל, וכל ההיתר בכה"ג הוא משום דהרווח שייך לבעל המעות, משום די"ל שהוא עושה כן כדי להרויח לבעל המעות, ועדיין לא יצאו המעות מרשות הנותן ושפיר הוי הרווח שלו, דאע"פ שלא היתה לו רשות להשתמש במעות מ"מ מסתמא היתה כוונתו להתעסק לטובת המפקיד, וממילא הרווח שלו, כמש"כ החת"ס (חו"מ סי' קעח ד"ה ומבואר, דינים העולים אות ג). וא"כ י"ל דאף היכא שהיתה לו רשות להשתמש במעות, כיון דהם היו פקדון בידו, עדיין לא יצאו המעות מרשות הבעלים, ולכך אף הרווח שייך לו[15]. אבל בגזל ממש, שודאי דעת הגזלן ליטול את המעות לרשותו, א"כ אף הרווח במעות הוא שלו ולא של הנגזל, ואין ראיה מדברי הסמ"ע להתיר בכה"ג[16].
אמנם בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' רכב) כתב וז"ל: ואמרתי שאינו מטעם רבית, דהא ודאי לא אסרה תורה אלא דרך הלואה אם כסף כו' (שמות כב, כד)טז, אבל ראובן אינו אלא גזלן, ואם גזלן ירצה לעשות תשובה שלמה ולהסיר מעליו תלונת הנגזל שהפסידו כך וכך, לע"ד שמותר לו ליתן ולנגזל לקבלם. וגדולה מזו מצאתי (במרדכי)[17][בהגהות מיימוניות] והביאו ב"י ביו"ד סו"ס ק"ס וז"ל, המעכב דמי שכירות חבירו ותובעו מה שהיה יכול להרויח במעות, כתוב בהגהות פ"ח מה' מלוה שאומר ר' אליעזר מטוך שחייב ליתן לו ואין בו משום רבית, והביא ראיה. ואע"ג שרבו החולקים עליו, היינו מפני שמחייבו ליתן בדין ועל זה פליגי עליו, ומ"מ אם הוא בעצמו שלא בדרך תביעה היה רוצה ליתן כדי לפייס את חבירו נראה בעיני דליכא איסור רבית, עכ"ל[18]. ומהרשד"ם כפל משנתו, שכתב בתשובה נוספת (חו"מ סי' צג) וז"ל: ולא שייך רבית אלא מה שהוא דרך הלואה, אבל [לא] בנ"ד דאינו אלא גזל או פקדון, עכ"ל. ומבואר שמהרשד"ם התיר משום שרק דרך הלואה אסרה תורה, וא"כ כל שאינו בדרך הלואה, בין אם הוא פקדון או גזל, אין בו איסור רבית.
כתב בשו"ת משאת בנימין (סי' לד ד"ה ומטיבותא) וז"ל: ועוד אני אומר דהמבטל כיס חבירו וכן הנפקד, כיון שלא נעשה ע"י הלואה לא מחזי כריבית, ולכן צריך ליתן לו מן הרווח, משא"כ בנ"ד דמתחילה בתורת הלואה בא ליד הלוה ומחזי כריבית ואגר נטר היא. עכ"ל. ולכא' מבו' מדבריו דכיון דלא נעשה ע"י הלואה אין בו איסור רבית, וכעין המבו' במהרשד"ם דאיסור רבית הוא רק בדרך הלואה, וכן הבין בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' קלג, א).
אלא דצ"ב, דמלשונו מבו' דבכה"ג שלא בא לידו בתורת הלואה חייב ליתן לו את הרווח, וע"כ דהיינו משום דחשיב שהרווח שייך לנותן כיון דממונו הרויח. וא"כ בגזל אין ראיה להתיר, דהרי ודאי לא היתה דעתו להרויח לנגזל, וכן בפקדון אין לנו ראיה להתיר לתת מממונו לנותן, היכא שאי"ז מהרווח שהרויח ממונו.
בהגהות רעק"א (יו"ד סי' קס, ט) כתב לענין הלויני ואלוך, וז"ל: ואם עשה כן וחזר והלוה לו ואמר שעושה כן לתשלום הרבית שקצץ לו לחזור ולהלות, י"ל דהוי כמו כל רבית קצוצה וצריך ליתן לו כפי השומא כמה שוה זה להיות מעות בידו כך וכך זמן, וצריך לשלם זה מהריוח שהרויח במעותיו של זה, דהתורה לא אסרה רק במלוה מדעתו אבל זה אין דעתו כלל להלות לו רק בדרך תשלומי רבית, ואין שם הלואה עלה, והוי כשולח יד במעות שבידו דמותר לקבל הרבית כמ"ש במ"ל, וצל"ע לדינא, עכ"ל.
הנה רעק"א הביא את דברי המל"מ (ז, יא) להוכיח דאין איסור רבית בגזל[19], ונראה דהוא מסכים עמו לדינא, אך מ"מ כתב בתוה"ד "וצריך לשלם זה מהריוח שהרויח במעותיו של זה", דנראה דדוקא אם הרויח מהמעות צריך ליתן לו אך אם לא הרויח אסור ליתן לו. וכן העיר בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג הערות להלכות ריבית סי' קס הערה ט). ולכא' משמע מזה דהוא כדעת מהר"י בן לב דמותר לשלם רק אם הרויח במעות, וצ"ע.
כעין דברי רעק"א כתב בשארית חיים (סוף הל' רבית, סי' קעז, מ) וז"ל: ונראה דלפי מה דמבואר לעיל סעיף י"ט דהיכא שהמעות לא בא לידו בתורת הלוואה, והנפקד רוצה לתת דבר מעצמו, אין בו משום רבית, לפ"ז מי שלקח רבית קצוצה מחברו ואח"כ כשמחזירו לו כדין רבית קצוצה דיוצאה בדיינים, אם זה הרויח בהרבית קצוצה שלקח ורוצה להשיב לזה הנותן שרי ליקח. וג"כ מהאי טעמא, דכיון דהמעות באו לידו שלא בתורת הלוואה, הוה כשולח יד בפקדון דשרי אח"כ ליטול הריוח מזה המעות, עכ"ל. גם בדבריו מבו' דכל ההיתר ליתן הוא רק אם הרויח במעות, אע"פ שכתב דבדבר שלא בא לידו בתורת הלואה אין בו משום רבית.
ושוב ראיתי בס"ד דברים מפורשים בזה מרעק"א, שכתב בשו"ת (החדשות[20] סי' מח) וז"ל: דעיקר טעם דמבטל כיסו לא הוי ריבית זהו באמת כדבריך, כיון דלא ניחא ליה בהמתנת מעות, אבל לא תליא באם הי' אפשר שמפסיד, דאף אם בוודאי הי' מפסיד והי' רוצה להשליכו לים לית כאן דררא דריבית, דהתורה לא אסרה ריבית רק אם ברצונו ובהיתר יניח מעותיו בידו, בזה אינו רשאי ליקח שכר מעותיו, אבל אם צועק ככרוכיא ואינו רוצה כלל שיהי' מעותיו בידו לא שייך כלל שכר המתנת מעות, דהוי רק כגוזל לחבירו דפשיטא שיכול ליתן לו יותר מדמי הגזילה, אלא דבלא טענה דרוצה להרוויח בעצמו אף דלא הי' חשש ריבית, מ"מ במה נתחייב זה לשלם לו וכו', עכ"ל.
ומפורש בדבריו, דבאמת ליכא איסור רבית בגזל כלל, ואף אם רוצה להוסיף לנגזל יותר ממה שגזלו, אין בזה איסור, אלא דא"א לחייב את הגזלן לתת לנגזל ממה שהרויח, אלא רק כשהנגזל בא בטענה שרוצה להרויח לעצמו, ובזה מתחייב הגזלן ליתן את הרווח מדין מזיק, כיון שהוא גורם לו היזק בזה.
ומה שמתחייב לשלם רק אם הרויח במעות אלו, אע"פ שמשום היזק הנגזל אין חילוק אם הגזלן הרויח או לא הרויח, כתב שם (ד"ה ומה דנ"ל) וז"ל: וע"כ הסברא דמטעם לבטל כיסו לחוד אין צריך לשלם, דהרי בוודאי אם היו המעות בטילים אצלו ולא הרוויח לכו"ע פטור, דלא גרע מגזלן ממש דמשלם רק כשעת הגזילה, ולא מה שהיה יכול להרוויח, אלא דהיכא דהרוויח בהם, בזה דנו חז"ל או מדינא או מקנסא, היכי דיכולין לומר דבמעשה זו נעשה רצון הבעלים בלי שינוי הוי כאלו עסק לטובת בעלים, וכיד בעלים דמי, וכאלו לא יצאה המעות מעולם מרשותם, ומה דקנה בדידהו קנה ושלהם הרוויח וכו', עכ"ל.
אך כתב לי הגרש"מ סגל שליט"א, בעמח"ס משכן שלום, דאין בזה ליישב דברי רעק"א בסי' קס גבי הלויני ואלוך, דהרי התם בא לחייבו לשלם את מה שהרויח מדין השבת רבית, דעי"ז חשיב שמחזיר לו את ההלואה שקיבל ברבית, וא"צ לדין מבטל כיסו של חבירו. וע"כ דמה שהתנה ליתן רק מהרווח הוא מצד איסור רבית, משום שאם נותן מכיסו מיחזי כרבית. וצ"ע בדעת רעק"א בזה.
בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קסא ד"ה ולכאורה) כתב להתיר בפשיטות, וז"ל: ולכאורה הי' מקום לידון היכא דהוי מקח טעות רשאי ליקח דמי כל השטר, עפ"י מ"ש המל"מ פ"ה מאישות דין ז' בד"ה הכלל העולה כו', להוכיח מהירושלמי (קידושין פ"ב ה"ח) דגבי מקח טעות המעות גזל בידו, וא"כ אין כאן רבית דדווקא בהלוואה אסור רבית, עכ"ל. וראה שו"ת כתב סופר (יו"ד סי' פה ד"ה והנה פר"מ) שנראה שהסכים עמו בזה דאין איסור רבית בגזל, אלא שדן לומר דמעות של מקח טעות אינם גזל אלא הלואה, עיי"ש. אך בשו"ת מהרש"ג (ח"א יו"ד סי' ד ד"ה אמת הדבר) תמה, דבדברי הרשב"א (ח"א סי' תתקלח) מבו' דמותר לתת רק מה שהרויח, אך אם לא הרויח במעות אסור לתת אע"פ דהוי גזל.
♦
ד. בהוכחות מסוגיית הגמ' ב"מ דף יד-טו
בשו"ת חקרי לב (יו"ד ח"ב (ג) סי' יט ד"ה אמת שראיתי) הסכים עם דברי הכהונת עולם דאף בגזל ופקדון יש בהם איסור רבית, והוסיף להקשות על המל"מ שמתיר רבית בפקדון מהגמ' (ב"מ יד, ב) במוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו דלשמואל אין לו שבח משום דמיחזי כרבית. אמנם בנחל יצחק (חו"מ סי' פא ס"ק ו ענף א ד"ה וביותר) כתב להוכיח איפכא, דמדאמר רב דיש לו שבח, והכי קיי"ל (רמב"ם גזילה ט, ו; שו"ע חו"מ סי' שעג, א), הרי דסבר דאין רבית בגזילה. ומה דפליג שמואל, יתכן דפליג בזה גופא דאף בגזל יש איסור רבית, או דפליגי בהגדרת מעות של מקח טעות אם הוי גזל או כהלואה כיון דנתנו להוצאה, עיי"ש שנחלקו בזה הראשונים. ובשו"ת מהרש"ג (שם) כתב לדחות את הראיה ממאי דקיי"ל דיש לו שבח, דהתם השדה באה לידו בתורת מקח, ואע"פ דנמצאת שאינה של המוכר מ"מ חשיב כמקח לענין זה שמחויב באחריות וגובה ממשעבדי כיון דחשיב שהשטר ניתן להכתב כדאמרי' בגמ' (ב"מ עב, ב), וכדאמרינן דמהאי טעמא אם חזר ולקחה מבעלים הראשונים הרי היא של גזלן דניחא ליה דליקום בהימנותיה או דלא ניקרייה גזלנא, אך אין ראיה להתיר במעות גזל ממש. וכעי"ז כבר כתב בנתיה"מ (סי' רלה ס"ק ד) עיי"ש.עוד כתב החקרי לב להקשות ממה שנחלקו (ב"מ טו, ב) בהכיר בה שאינה שלו, דלרב מעות יש לו שבח אין לו, וכתב שם הרשב"א (ד"ה הכיר בה) דכשהכיר בה לרב המעות פקדון ואיך יהיה לו שבח, ומבו' דאף בפקדון אסור משום רבית. ואע"פ שכתב הרא"ש (שם פ"א סי' לט) דכיון דלאישתמושי בהו יהביה ניהלייהו והוו כהלואה ומיחזי כשכר מעותיו, הא אף במרדכי (שם סי' רצה) מיירי שיכול להשתמש בהם ומ"מ כתב דאין בו משום רבית, עכ"ד.
אמנם באמת בלשון הרא"ש (שם) נראה דחילק בזה גופא, בין פקדון שמותר לו להשתמש להיכא שאסור לו, דאחר שכתב דשבח אין לו כיון דמיחזי כרבית, כתב וז"ל: אע"ג דזוזי לרב הוי פקדון מ"מ לאישתמושי בהו יהביה ניהלייהו והוו כהלואה ומיחזי כשכר מעותיו, עכ"ל. הרי דהוקשה לו דכיון דהוי פקדון אין בו משום רבית, וע"ז תירץ דכיון דמותר לו להשתמש במעות הוי הלואה ומיחזי כשכר מעותיו.
שו"ר דבאמרי בינה (שו"ת סי' א, יב) הביא משו"ת שמחת יום טוב (אלגזי, סי' נד, דף קצ, ד ד"ה והנה בעיקר) דפשיטא ליה דאין איסור רבית בגזל, וז"ל: אטו מי שהניח פקדון ביד אחר, מעות צרורים דאינו יכול להשתמש בהם והחזיר לו יותר שייך בזה ריבית, הא ריבית לא שייך אלא בדרך הלואה וכו', ואף אם הוציא המעות חשיב כשולח יד בפקדון דהוי גזלן, ולא שייך ריבית בגזל, דאם גזל מעות מחבירו והחזיר לו יותר לא שייך ריבית, דלא שייך ריבית אלא במלוה מדעתו, עכ"ל. וכתב להוכיח כן מדברי הרא"ש, וכתב דכן הוא לשון הראב"ד בשטמ"ק (שם ד"ה הא גמר).
אלא דהאמרי בינה כתב להוכיח מלשון רבינו חיים שבשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (הועתק לעיל אות ג) דמבו' דאף בגזל הוי רבית. וע"כ כתב לפרש את לשון הרא"ש דדוקא היכא שהמעות בעין ועדיין לא הוציאם דהוי פקדון ממש ולא הלואה ולא גזל בזה לא מיחזי כרבית, אך אם הוציא המעות אף אם לא היה רשאי דהוי גזל מ"מ מיחזי כרבית, אף שלא באו לידו בתורת הלואה. וע"ע מש"כ בזה באמרי בינה (שם אות טו).
♦
ה. ביאור דברי התוס' ב"מ נז, ב
בנחל יצחק (שם ענף א ד"ה ונראה) כתב להוכיח כן מדברי התוס' (ב"מ נז, ב ד"ה כיון) גבי הא דמיעטו שם רבית בהקדש, ושו"ט בגמ' היכי משכחת לה הלואה מהקדש, דאם הלוהו גזבר הא מעל הגזבר ויצאו המעות לחולין, וכתבו התוס' וז"ל: ולא מצי לאוקמי דאוזפיה במזיד דלא נפקא לחולין, דא"כ ליכא אגר נטר כיון דהלוה אסור להשתמש בהם דלא זכה בהם, עכ"ל. ומבואר דכל שאינו יכול להשתמש במעות לא שייך איסור רבית. וע"ש שהכריח דאין בזה אף איסור דרבנן, דאם נאמר שרק בטלה הקציצה ומ"מ אסור מדרבנן כבכל הלואה בלא קציצה, עדיין צריך להשמיענו דהכא כיון שהוא הקדש מותר משום שאין רבית להקדש, וע"כ דאף בהדיוט בכה"ג אין בו איסור אף מדרבנן.אמנם בדברי הרמב"ן, הרשב"א, חי' הר"ן ותוס' הרא"ש שם, ע"ד הגמ' דמוקי שקבל עליו לספק סלתות מד' סאים בסלע והתייקרו ועמדו משלש סאים בסלע, הקשו דהא הכא ממעטינן רבית דאורייתא ואילו לאוקימתא זו הוי רק רבית מדרבנן עיי"ש, וע"ע בריטב"א שם. ומבו' דפשיטא להו דהכא הוי מיעוט דמדאורייתא ליכא איסור רבית בהקדש. וא"כ י"ל דאף קושיית התוס' ותירוצם קאי לענין איסור רבית דאורייתא, אך עדיין יתכן דמדרבנן איכא איסור רבית בגזל (וע"ע לעיל הערה טו דכל נדון זה אם שייך איסור רבית בגזל הוא רק לענין איסור דרבנן).
והנה בבית האוצר (להגר"י ענגיל, כלל עב ד"ה וע"ע בב"מ, דף עז, ב) כתב בביאור דברי התוס' באופ"א, וז"ל: ואין כוונתם מבוררת אם הכוונה דכיון דאסור להשתמש בהם ע"כ אפי' אי עבר והשתמש בהם באיסור לא חשיב הנאה וליכא אגר נטר, או דלמא כוונתם דכיון דלא נפקו לחולין א"כ הם דהקדש ולא זכה בהם הלוה כלל, והשכר שנותן עבורם איננו רבית כלל, דמתנה בעלמא הוא דיהיב ולא דמי הלואה, שהרי לא זכה בדמי הלואתו וכו', ואילו כאן מלבד האיסור דהקדש הרי יש להם בפועל בעלים אחרים שהרי הגבוה ית' בעליהם אינם של הלוה, ומלשון התוס' מוכח קצת דכיוונו לב' הסברות האלה גם יחד, ובאתי רק להעיר, עכ"ל.
גם בספר מענה אליהו (לר' אליהו צאהלין, נדפס בשנת תקי"ח) כתב וז"ל: פי' דכיון דהלוה אסור להוציא את המעות, אי אתרמי שהוציא בשוגג ויצאו לחולין, א"כ נתחייב הלוה לשלם קרן וחומש, אבל פטור מן הרבית, משום דהי' אסור לו להוציאו, ולא שייך לומר רבית להקדש אלא (היכא) שמחויב ליתן הרבית להקדש ע"פ הדין, וכאן הוא פטור מליתן, שהרי אסור להוציא המעות. ואם הוציאם במזיד א"כ כל היכא דאיתא למעות ללו בי' גזא דרחמנא איתא, ואפי' הוציאם על דבר אחר מ"מ חל ההקדש על הדבר ההוא שהוציאו עליו, ולא שייך כאן ליתן רבית, ודוק. עכ"ל[21].
♦
ו. אם מותר להוסיף כשלא הרויח במעות
בשו"ת שואל ומשיב (שם, הובא לעיל אות ו) כתב בפשיטות דאין איסור רבית בגזל. אך בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' א, יב) הביא דבריו, וכתב וז"ל: והדבר תמוה, דשם דוקא בהרויח כמבואר לשון הרמ"א שאמר תן לי פקדוני וכו' חייב ליתן הריוח, אבל בלא הרויח ודאי פטור. ובנידון דידי' מי יאמר שהרויח. ובאם לא הרויח הוה רבית וכו', עכ"ל. וכן תמהו עליו בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' צ ד"ה אולם; ח"ג סי' ח ד"ה ע"ד שאלתו)[22] ושו"ת תרשיש שהם (רבי משה פרלמוטר, יו"ד סי' לז).אך בדברי רעק"א בשו"ת (הובא לעיל אות ט) מבו' דההיתר להוסיף הוא אף כשלא הרויח, אלא שמה שחייב לשלם הוא רק אם הרויח במעות, אך גם כשלא הרויח מותר לו להוסיף מדעתו לנגזל. (אמנם בדבריו בהג' לשו"ע לכא' מבו' דההיתר הוא רק אם הרויח, וצ"ע).
ונראה דהשואל ומשיב שלמד מדברי הרמ"א אף לנידון דידיה דהוי גזל ולא פקדון, ע"כ דלא ס"ל כסברת היש"ש והחת"ס הנ"ל (אות ו), דמשום שהמעות שלו ואף הרווח שייך לו, אלא ס"ל דסברת ההיתר היא משום שלא בא לידו בתורת הלואה, וכמבו' במהרשד"ם, וא"כ אין מקום לחלק בין אם הרויח במעות אלו או לא. וע"כ צ"ל דמאי דנקט הרמ"א שהרויח בהם, הוא אורחא דמילתא דבכה"ג רוצה להוסיף לו על מה שעיכב בידו, אבל לדינא אין חילוק בזה.
גם מדברי הספר חסידים לא משמע לחלק בזה, שהרי כתב שהגזלן יאמוד כמה הנגזל היה יכול להרויח במעות אלו, ולפי"ז ישלם לו, ולא כתב שישום כמה הוא הרויח במעות אלו וישלם לו מתוך הרווח, הרי דבכל אופן מותר לו להוסיף אע"פ שלא הרויח במעות אלו. ולפי הנ"ל הוא מוכרח, דרק המתירים להוסיף דוקא בפקדון ומשום הסברות הנ"ל, חילקו בין היכא שהרויח בהם או לא, אך אם מתירים להוסיף אף בגזל גמור, אין מקום לחלק בהכי.
♦
ז. עיון בדברי החוו"ד סי' קעז ס"ק יט
בדברי החוו"ד (סי' קעז, יט) מתבאר דבגזל בעיקר הדין אין בו איסור רבית, ורק היכא דהוי עיסקא שיש בה פלגא מלוה, אסור לתת לו את הרווח, כיון דמיחזי שנותן לו שכר על הפלגא מלוה. ובזה יישב את הסתירה שבדברי השו"ע, שהמרדכי ב"ק (סי' קכב) ובתשובות מיימוניות (משפטים סי' כט) הביאו תשובת רבי ברוך ב"ר יצחק שכתב במקבל עיסקא שהוציא את המעות לצרכו בלי רשות הבעלים, הוי שליחות יד בפקדון והמעות מִלוה עליו ואסור לתת את הרווחים דהוי רבית, וכן נפסק ברמ"א (סי' קעז, ה), ומבו' דיש איסור רבית במעות של גזל, ומאידך כתב המרדכי בב"מ (סי' רצה) דאם הפקיד מעות אצל חבירו והנפקד מעצמו הלוה את המעות לגוי וקיבל ממנו רבית, מותר לו לתת למפקיד את הרווח של המעות, ונפסק בשו"ע (סי' קעז, יט) והרמ"א שתק והסכים עמו. וע"פ הנ"ל יישב, דדוקא היכא שבתחילה היה בידו בתורת עיסקא, א"כ יש כאן פלגא מלוה, ומיחזי שנותן לו שכר על ההלואה, ובזה מיירי המרדכי ב"ק והרמ"א (סי' קעז, ה).והנה תניא בתוספתא (ב"מ פ"ד הלכה א) משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאות בהן ולהתלמד בהן ולהתעטר בהן וכו', נשתרש עליהן אסור משום רבית. ופי' בהג' מרדכי (סי' תלז) וז"ל: פי' להתנאות בהם כשולחני שמשימין לפניו ואינו מוציא מרשותו, אבל נשתרש בהן שהוציא והרויח בהן, אע"פ שבאו לידו אותן מעות עצמן אסורים משום רבית משום שהוציאן, עכ"ל, ופי' הב"י (סי' קעו, א) דמיירי ששכרם ליראות בהם או להתלמד בהם דמותר לתת שכר, ומ"מ אם חזר והוציאם אסור לתת שכר. והו"ד בש"ך (ס"ק א). והקשו החוו"ד (שם) והשער דעה (סי' קעו, א) מדברי המרדכי (סי' רצה) שנפסקו בשו"ע סי' קעז (סעיף יט), דאם הפקיד מעות אצל חבירו והנפקד הלוום לגוי מותר לנפקד לתת רווח למפקיד, כיון דלא באו לידו בתורת הלואה אלא כפקדון, וה"נ כיון דבאו המעות לידו בתורת שכירות והשוכר הוציאם שלא כפי שהתנו ביניהם אמאי חשיב רבית[23].
ותירץ החוו"ד, וכ"כ במקור מים חיים (סי' קעו, א) בהרחבה, דדברי המרדכי (סי' רצה) דמותר לתת את הרווח הם דוקא בגוונא דהתם, שמתחילה לא התנו כלל שיתן לו שכר, אבל בגוונא דהכא, שמתחילה התנו שישלם לו שכירות, כיון שעכשיו חזר והוציא את המעות[24], מיחזי כנותן לו שכר על ההלואה ואסור[25].
אלא דקשה לפי"ז, דלכא' החוו"ד היה יכול ליישב בזה גם את הדין שבמרדכי ב"ק (סי' קכב) ובתשובות מיימוניות (משפטים סי' כט) שנפסק ברמ"א (סי' קעז, ה), דהרי התם מיירי לענין עיסקא, שהתנה עמו לתת לו שכר, ולכן אף אם שינה והוציא את המעות, אסור לו לתת שכר, שהרי מיחזי כרבית. וזה שייך אף אם נותן רק על חלק הפקדון, דמ"מ כיון שהתנה על כך אסור.
וכתב לי הגרש"מ סגל שליט"א, דכוונת החוו"ד דבסי' קעו התנה לתת דמי שכירות מכיסו, וכשנותן לו אחר שהוציאן הרי משלם מכיסו דבר שהתחייב בו בתורת שכירות, וכעת הוא בגדר אגר נטר כיון דהמעות כבר אינן בעין, משא"כ בהא דהמרדכי שמעולם לא התנה ליתן מכיסו רק מתוך הרווח, ולכך לא חשיב כהתנה לאסור עליו לשלם.
בעצי לבונה (סי' קעו, א) כתב לחלק דבפקדון שהתיר המרדכי לתת לו שכר, מיירי שהיה פקדון בידו ולא נהנה ממנו, ובגוונא שהיה לו מותר לקבל את כל האחריות, שהרי מתנה שומר חנם להיות כשואל, כיון שהרי לא נהנה בו כלל, וא"כ לא הוי הלואה כלל. ולכן אף שאח"כ הוציא את המעות והלוה לגוי והתחייב באחריות, אין בזה איסור, שהרי הוא לא נהנה כלל מהמעות בתחילה. משא"כ בשכירות מעות שנהנה בהם להתלמד או להתראות, וכל ההיתר הוא משום דאינו מקבל עליו את כל האחריות, דהרי אם מקבל את כל האחריות חשיב כהלואה מחמת זה, כמש"כ הרמ"א שם. ולכך כיון שהוציא את המעות ועי"ז התחייב באחריות, ומתחילה הרי נהנה מהמעות, שוב הוי מלוה בידו ואסור לו לתת שכר. והוסיף (בסי' קעז, יט) דע"פ זה אפשר ליישב גם את הדין שבסעיף ה באופן אחר, דכיון דהתם מיירי לענין עיסקא, ששלח בה יד ושינה ממה שאמר לו הנותן, וכיון שבתחילה הוא נהנה מהעיסקא, ועכשיו כששינה התחייב בכל האחריות, לכן חשיב לוה על הכל ואסור לו לתת מהרווח לנותן, דהוי רבית.
♦
ח. סתירת דברי החוו"ד
במה שמבואר בדברי החוו"ד הנ"ל דאין איסור רבית בגזל, צ"ע מדברי החוו"ד בסי' קסח, דכתב שם השו"ע (סעיף יג) שגוי השולח ישראל ללוות עבורו מישראל חבירו על משכון של הגוי, צריך המלוה לעשות את השליח לשליח הולכה להוליך את המעות לגוי, וכן בשעת הפדייה יהיה שלוחו להביא את המעות מהגוי, ובכה"ג מותר למלוה לקבל את הרבית ע"י השליח. וכתב החוו"ד (ס"ק כב) וז"ל: ולענין ליקח רבית מיד הלוה [- השליח] אסור כשמברר שההלואה היתה לצרכו וכו', דאז בודאי אסור לקבל הרבית מישראל, כיון דהשליח צריך להיות שליח להולכה של הישראל כמו שכתוב בריש הסעיף, וקודם שהגיע המעות להעובד כוכבים לא קנה העובד כוכבים והן ברשות ישראל הראשון, וכשנוטלן השליח לצורכו הרי הוא כגוזלו מישראל ונעשה לוה של הישראל, והוי כרבית הבא מיד לוה למלוה. עכ"ל. הרי דכתב להדיא דאיכא איסור רבית בגזל. וצ"ע[26].וכתב לי הגרש"מ סגל שליט"א, דאולי כיון דהמלוה שלחו להלוות את המעות ברבית, כל שלקחו השליח לעצמו על דעת לשלם רבית, נראה כאילו הסכים המלוה בכך שהיה ביד הישראל אחרי ששילם לו רבית כרצונו להלוות המעות ברבית, וצ"ע. עכ"ד. והם דברים דחוקים מאד, שהרי המלוה עומד וצווח שהשליח יהיה שליח להולכה להלוות לגוי, שאינו רוצה להכשל באיסור רבית עם ישראל, וע"כ מלוה את מעותיו בדוקא לגוי, ואמאי נימא שהיתה ניחותא מצד המלוה שהשליח יקח את המעות לעצמו אם יתן לו בסוף רבית, ולכך לא יקרא גזילה.
ושוב כתב לי הגרש"מ סגל שליט"א, דהסברא בזה ברורה, דכיון דאילו יהיה היתר לקבל רבית מלוה ישראל לא היה אכפת לו שילוום לישראל, ועיקר שליחותו הוא להלוותם ולקבל עליהם רבית, הרי ממילא כל שבדיעבד יהיה היתר לקבל ריבית על מעות אלו, הרי שוב אין לו סיבה למנוע הלואה זו, ואף דא"א באמת לומר דיש כאן הסכמה, דהרי א"כ שוב יבטל ההיתר, מ"מ שפיר י"ל דמיחזי כרבית, דנראה כאילו הדבר נעשה בהסכמה שבדיעבד. עכ"ד.
וידידי, הרב יעקב יצחק ברמן שליט"א, רצה ליישב ע"פ דברי החוו"ד (סי' קעז, יט) בביאור הדין בסי' קעו, א, דבגוונא שמתחילה התנו שישלם לו שכירות, כיון שעכשיו חזר והוציא את המעות, מיחזי כנותן לו שכר על ההלואה ואסור. וא"כ כ"ש הכא שמתחילה התנו שמלוה את המעות ברבית לגוי, הרי התנו שכר על הלואה זו. ואע"פ שבסוף הישראל נטל מעות אלו לעצמו והוי גזילה, מ"מ כיון שבסוף משלם לו על המעות שהיו בידו, מיחזי כרבית ואסור. אמנם עדיין הדברים סתומים מאד בדברי החוו"ד, דהו"ל לומר דאע"פ דליכא איסור רבית בגזל, מ"מ בכה"ג שהמלוה התנה שישלמו לו רבית אסור לשלם. וצ"ע.
♦
ט. קושיא ממעשה דדוד בהחלפת גדיש שעורים ועדשים
והנה לשיטת הסוברים דאף בגזל יש איסור רבית, קשה ממעשה דדוד (ב"ק ס, ב) דנטל שעורים והחזיר עדשים, דלחד מ"ד המעשה היה שהסתפק אם מותר ליטול גדישי שעורים של ישראל לתת לפני בהמתו על מנת לשלם גדישי עדשים של פלשתים, ושלחו לו הסנהדרין "חבול ישיב רשע גזילה ישלם" (יחזקאל לג, טו) אע"פ שגזילה משלם רשע הוא, אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.וקשה, דאע"פ דהוי גזל על השעורים, מ"מ כשמחזיר גדישי עדשים השווים יותר אסור משום רבית, ולמה אמרו הסנהדרין דרק חשיב רשע משום שגוזל ע"מ לשלם, הא יש כאן איסור גמור כשמשלם יותר, והיו צריכים לומר לו שישיב להם רק כפי מה שלוה, דהיינו שעורים. ושמא כיון שהיה מחזיר עדשים אף אם היו לפניו, א"כ התוספת אינה עבור המתנת הזמן, אלא אף אם משלם מיד יתן כן.
אלא דעדיין צ"ע, דהרי כתב הרא"ש שם (ב"ק ו, יב) דמיירי שהעדשים עדיין לא היו מזומנין, אלא רצו ליקח גדישים של שעורים דישראל ולכשיזדמן להם גדישים דעדשים דפלשתים יחזירו להם. אבל אם היו גדישין דעדשים מזומנין אפילו אין בעלי גדישין שעורים לפנינו מותר לזכות להן גדישין של עדשים על ידי אחר וליקח גדישין של שעורים, דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי, עכ"ל. ומבו' שהחזיר לו גדיש של עדשים בגודל הגדיש שעורים שלקח, ולכך הוי שוה יותר, ואם היו מזומנים לפניו הוי זכות לבעל השעורים. וא"כ קשה, דכיון שאין העדשים מזומנים ליתן לבעל השעורים יש כאן המתנת זמן, וכדאמרינן (ב"מ מו, א) הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק, ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי, אם יש לו מעות מותר ואם לאו אסור. וה"נ כיון שאין העדשים מזומנים לפניו, אסור לו להוסיף על השעורים שנטל, אע"פ דהוי גזל.
ואין לומר דכיון דע"פ דין אמרו לו ש'מלך פורץ גדר ואין ממחין בידו', וא"כ מן הדין אינו חייב לשלם כלל על השעורים שנטל, ושוב אין כאן חוב שיהיה בו איסור רבית, דעדיין יקשה למה אמרו לו דלכל אדם יש בזה איסור גזל, ולא הזכירו אף איסור רבית שיש בכה"ג.
ושמא כיון דלא שייך בכה"ג איסור רבית קצוצה, שהרי אין כאן קציצה[27], יתכן דבשעה זו עדיין לא גזרו על איסור רבית מאוחרת, ולכך לא חששו הסנהדרין לזה.
♦
סיכום הדברים
א. רבית בפקדון: השתמש במעות שהיו פקדון בידו, והרויח בהן, מותר לתת מהרווח לבעל המעות, אף אם לא הייתה לו רשות להשתמש בהן, ואף אם לפי הדין אין הרווח שייך לבעל המעות, מ"מ אם רוצה יכול לתתו לבעל המעות. אולם אם נטלם לעצמו, לפרוע חובותיו וכדו', תלוי בדין רבית בגזל וכדלהלן.ב. המתירים רבית בגזל: ספר חסידים, מהרשד"ם, משאת בנימין, משנה למלך, הגר"א, שמחת יום טוב, שער דעה, חוות דעת (צ"ע בדעתו), רעק"א, כת"ס, שואל ומשיב, מהר"ם שיק, נחל יצחק, אבני נזר, שארית חיים.
ג. האוסרים רבית בגזל: רבינו חיים בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג, מהר"ח אור זרוע, ים של שלמה, מהר"י בן לב, כהונת עולם, חקרי לב, אמרי בינה.
ד. גם לדעת המתירים רבית בגזל, כתבו כמה אחרונים דכל ההיתר הוא רק אם הרויח במעות אלו, דמותר לו לתת מהרווח, אך אם לא הרויח אסור לו לתת מכיסו. כן כתבו בשו"ת בית יצחק, שו"ת מהרש"ם, שו"ת תרשיש שהם, שו"ת מהרש"ג. אך בתשו' רעק"א מבו' שבכל גווני מותר להוסיף לנגזל (וצ"ע בדבריו בהג' לשו"ע), וכן נראה מדברי ספר חסידים ומהרשד"ם.
♦ ♦ ♦