כולל מאורות אברהם
ביתר עילית
בגדרי מצות שילוח הקן
במשנה במסכת מכות (יז.): "הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה, זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה". ופירש רש"י: "לוקה ואינו משלח, קסבר שלח מעיקרא משמע ואין כאן לאו שניתק לעשה דאע"ג דכתיב שלח תשלח אחר לא תקח לאו למימרא דאם לקחת שלח אלא לא תקח, אלא שלחנה קודם לקיחה. וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה, קסברי שלח אחר לקיחה משמע, ולאו שניתק לעשה הוא". ופסקו הראשונים והשו"ע (יו"ד רצ"ב) כדעת חכמים. וצריך בירור בדעת חכמים, האם מודים הם לרבי יהודה שיש מצות שילוח גם מעיקרא. וכן צריך בירור האם זו מצוה חיובית המוטלת על האדם לשלח את האם כשנקרא לפניו קן ציפור, או רק אם כשהוא רוצה ליטול את הבנים צריך קודם לשלח את האם, כשם שרק אם רוצה לאכול מן הבהמה צריך קודם לשחוט.הנה, בשו"ת חוות יאיר (סימן סז) נשאל אם מחויב לשלח את האם או רשאי לילך לדרכו, דלא אמרה רחמנא שלח תשלח רק באם ירצה ליקח הבנים, והסתפק בזה, וכתב שראוי לחוש ולהחמיר לשלח את האם כל היכא שנקרא לפניו קן ציפור. והביא לזה ראיה מברייתא במסכת חולין (קלט:): "כי יקרא קן צפור לפניך מה ת"ל לפי שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן ת"ל כי יקרא במאורע לפניך", וכתב דמוכח דכי יקרא מיהת מחויב ליטפל. והכי מסתבר לטעם שכתב בזוהר שהוא כדי שאם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בניה וע"י כך יתגלגלו רחמי המקום ב"ה על בניו שבגלות, עכת"ד. ורבים מן האחרונים כתבו כדעת הרב חו"י הנ"ל. אולם בשו"ת חתם סופר (ח"א או"ח סימן ק) כתב שאין מצוה כלל אא"כ רוצה לאכול את האפרוחים, וכן כתבו כמה אחרונים. ונחזי אנן לפי מה שכתבו הראשונים.
♦
אם אינו רוצה לקחת הבנים
מה שהוכיח החוות יאיר דאף כשאינו רוצה לקחת את הבנים מ"מ זקוק לשלח את האם, מדאמרינן בברייתא כי יקרא וכו', ומשמע במאורע רמי עליה חיובא, הנה רבינו בחיי פרשת כי תצא כתב: "והחכמים ז"ל תקנו ברכה בכלן ולא תקנו בזו, לפי שאינה מצוה מחוייבת כמו שאר מצות, ואינו חייב לחזר אחריה במכוון אלא כשיזדמן לו, וזהו לשון 'כי יקרא', ועוד שאינו חייב בשלוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים". הרי שרבינו בחיי מפרש את מסקנת הברייתא ת"ל כי יקרא במאורע לפניך, היינו שחייב לשלח דוקא אם רוצה ליקח את הבנים, דלא כמו שדייק הרב חו"י. וכן איתא בזוהר חדש (כ"א אחרי מות עח עמ' ב): "אם תרצה שתקח הבנים שלח תשלח את האם ואחר כך ואת הבנים תקח לך והארכת ימים". וכן מפורש בחידושי הר"ן (חולין קלט.) שכתב: "הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח". וכן מוכח מדברי המאירי (חולין קלט:) שכתב "מצות שלוח הקן אינה מצוה שיהא צריך לחזר אחריה, ר"ל שאם ימצא לו קן שיטול את הבנים כדי שיקיים מצות שלוח באם". וכך כתב בשו"ת דברי שלום (יו"ד סימן קכז): "ומאי דנקט הש"ס יכול יחזור בהרים וכו' לאו לדיוקי מינה דכשיקרא מחויב ליטפל בזה כמו שכ' הרב ז"ל אלא לרבותא בעלמא נקט הכי שאילו לא נאמר כי יקרא הו"א שמחויב אפי' בהרים וגבעות, אבל בתר דגלי לן קרא כי יקרא לאשמעינן שאינה מצוה המוטלת על האדם לקיימה אלא לכשיזדמן ר"ל כשיזדמן שהוא רוצה ליטול את הבנים אז חייב לקיים מצות שילוח הקן, וזה הפירוש מוכרח לפי המבואר בדברי הר"ן והמאירי ז"ל" עכ"ל.הנה, דברי הר"ן הנ"ל מוסבם על מה שנאמר בגמרא (שם קלח:): "אמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מ"ט דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לב"ד וכו' וקיומי ביה ובערת הרע מקרבך". ועל זה כתב הר"ן "ויש שהקשו וליתי עשה ולא תעשה דשלוח ולידחי עשה דובערת, ותירצו דעשה ובערת עדיף טפי מפני שזה על כרחו מצוה עליו לבערו, אבל שלוח מי הוה מצוה המוטלת עליו הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח והילכך עשה כי הא לא דחי אפילו לאו גרידא". כוונת הר"ן בתירוץ היא, שאם לוקח את האם בלי לקחת את הבנים, אינו עובר על הלאו דלא תקח, וגם עשה דשילוח ליכא בזה (שאם תאמר דעשה איכא, יקשה מה שהקשה המנ"ח במצוה תקמ"ד על הח"צ עיי"ש, וגם יהיה קשה מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה). וכיון שהתחייב במצוה דביעור מעיקרא קודם לקיחת האם, ויכול לקיים מצות ביעור ע"י זה שייקח את האם לבדה, בלא לעבור על הלאו ובלי להתחייב בשילוח, לכן אף אם כבר לקח גם את הבנים, כיון דאינו חייב לקחת את הבנים תו לא דחי עשה דשילוח עשה דביעור. ומה שאמרו במשנה (קמא.) "אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב שנאמר שלח תשלח את האם", מיירי שכבר לקח גם את האם וגם את הבנים.
וכך היא גם שיטת הרמב"ם, וזה לשונו בפירוש המשנה (מכות פ"ג מ"א, תרגום הרב קאפח): "ואם עבר ולקחם כולם אמר שלח תשלח את האם, וזה עשה, וכל זמן שישלח את האם אינו חייב מלקות, ולפיכך אינו חייב מלקות בעת לקיחתם יחד שהרי יכול לשלח את האם ויקיים את העשה". הרי שלדעת הרמב"ם אינו מתחייב בשילוח אלא אם עבר ולקחם את כולם, היינו האם עם הבנים. וכן מבואר במנין המצוות לרמב"ם (ל"ת שו) שכתב: "שלא ליקח אם עם הבנים שנ' לא תקח האם על הבנים". וכמו שאמר יעקב "פן יבוא והכני אם על בנים". וכן פירש החזקוני "על הבנים עם הבנים דוגמא על שדה הארץ יחשב על עולת התמיד על פרשה ישרוף". דלא כרש"י שפירש בחומש 'בעודה על בניה'. ולדעת הרמב"ם 'בעודה על בניה' כבר למדנו ממה שנאמר "רבצת על האפרחים" (והמנ"ח נדחק לפרש את כוונת רש"י שגם אם נוטל את האם לבדה עובר על הלאו, דלא כהרא"מ). וכן מבואר בדברי הר"ן על הרי"ף (חולין כז.) שכתב "וחייב באם על הבנים, בשלוח הקן שהוזהר שלא יקח שניהם".
ועוד אמרו בגמרא (קלח:) "בחולין אבל לא במוקדשים, אמאי לא, דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר". והקשו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן בחידושיהם: "תימה והיכי קא סלקא דעתין למימר דמשלח האם דהא של הקדש היא", שהרי גם בלי הלימוד דשלח תשלח, אני יודע שפטור מלשלח שהרי של הקדש היא, ותירצו: "אפשר לומר שלא יקח הבנים כיון שאינו יכול לשלח את האם, קמ"ל שלח תשלח פרט לזו הילכך נוטל הבנים ונוטל האם אלא שמביא האם ליד הגזבר" (לשון הר"ן). ר"ל, שאם לא היה לימוד מהפסוק, הייתי אומר שיקח את האם לבדה בלי הבנים כדי שלא יעבור על העשה ולא תעשה, ויביאה לידי הגיזבר, קמ"ל שרשאי לקחת גם את הבנים, ומביא את האם ליד הגזבר.
מוכח מזה שלדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן, ליכא עשה מעיקרא, והאדם מתחייב בעשה רק אחר שעבר ולקח האם עם הבנים.
♦
טעם המצוה
הנה, בטעם מצוה זו כתב הרמב"ם (שחיטה פרק יג ה"ז): "לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא ילקחו". וביאר החתם סופר (חולין קלט:): "והנ"ל מלשון הרמב"ם דלא אסרה תורה אלא כשהיא מרחפת על בניה ועי"ז שהיא מרחפת על בניה אינה יכולה לפרוח ולהשמט מידינו נמצא ע"י שהיא מרחמת ומגינה על בניה ע"י היא נתפשת בידינו. וזה איננו מדרך הישר שיארע להעוף מכשול ע"י פעולה טובה שלו שמגין על בניו" עכ"ל. וכן ביאר האור שמח את דברי הרמב"ם: "זה גדר להמצוה, אשר בהיותה ניצודה עבור אהבתה לבנים אסור ליקחה". כלומר, שאין רצון התורה לנצל את הרחמנות שיש לציפור על בניה כדי לצודה, שזו מדת אכזריות, לכן ציוותה התורה לשלח את האם. והאבן עזרא (כי תצא) בפירושו לפסוק לא תקח האם על הבנים כתב: "והטעם, כי אכזריות הוא בלב להיות אם על בנים רוטשה, וכן שור או שה". והרשב"ם כתב (שם): "שדומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד". והרמב"ן בפירושו לתורה (שם) האריך לבאר שיש טעם למצוות, וכתב: "טעם מצוה זו לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא, אבל אין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, ומה שאמרו חז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, לפי שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו חז"ל טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות" עכ"ל.וכתב בשו"ת חתם סופר (ח"א או"ח סימן ק) לפי טעם הרמב"ם והרמב"ן אם אינו צריך לבנים, לא מיבעיא דאינו מחוייב לשלח את האם, אלא אכזריות נמי עביד, ובמקום שנלמוד שלא נתאכזר אדרבא נרגיל עצמנו באכזריות ולצער בעלי חיים על חינם לגרש האם מעל בניה וצער בע"ח דאורייתא.
אלא שבזוהר חדש (רות דף כט:) כתוב: "ההוא דממנא על עופא איתער לגבי הקדוש ברוך הוא, והקב"ה אתער על בנוי כדין קלא נפקא קמיה ואמרה כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו כדין איהו אתער רחמי על כל אינון דאזלי מנדדי מאתר לאתר ומדוך לדוך אחרא. תבירי לבא תבירי חילי. ואיתער רחמי על כל עלמין וחס עלייהו ושביק חובי דמנדדן מאתרייהו וחס עלייהו ועל כל עלמא, וע"ד אמר הקדוש ברוך הוא אשרי צפורא לבר והיא איתערת רחמין על כל עלמא מאן גרים למיחס על עלמא ולאיתער רחמין עלייהו ההוא בר נש דשלח ההוא ציפור לצערה בתרין גוונין הכי אתער הקדוש ברוך הוא ואתמלי רחמין על כל אינון מארי דצערא ועל כל אינון דמנדדי מדוכתייהו. ובג"כ אגריה דהאי בר נש מה כתיב ביה למען ייטב לך והארכת ימים" עכ"ל (וע"ע בתיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כג.). ונראה לכאורה שלפי הזוהר הטעם למצוה זו הוא כדי לעורר רחמי שמים להחיש את הגאולה.
אבל לענ"ד מה שכתוב בזוהר אינו טעם למצוה, אלא תוצאה של המצוה, כלומר שקיום מצוה זו מעורר רחמי שמים. כעין מה שאמרו במסכת שבת (כג:) "אמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין", והרי אין דברים אלו הטעם למצוה, אלא התוצאה. ובמסכת מנחות (לג:) נאמר לגבי מצות מזוזה "עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ שנאמר ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך", וזה לשון הכסף משנה (מזוזה פ"ה ה"ד): "לכך צ"ל דאין הכי נמי שהמזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקנה, לא המלאכים הכתובים בה מבפנים, וגם אין הכוונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוין לקיים מצות הקדוש ברוך הוא וממילא נמשך שתשמור הבית". וכן כתב בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ב סימן כח) "שהמזוזה בעצמה אינה משמרת אלא בשכר עשיית רצון קונינו שצונו לעשות כך ובשכר זה הוא י"ת שומר את עמו ישראל מכל דבר רע".
ועיין מה שכתב בספר נפש החיים (שער א פרק כב) בענין טעמי וכוונות המצות ע"פ הסוד, שהוא רק כדי שיתבונן כל אחד לפי שכלו והשגתו, עד היכן מגיעים כל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל עניניו בעולמות והכחות עליונים ותחתונים. אבל העיקר בכל המצות לעיכובא, הוא פרטי המעשה שבהם.
ולפי זה, כשם שהמזוזה שומרת על הבית דוקא אם היא נעשית כהלכתה, גם בשילוח הקן, דוקא אם המצוה נעשית כתקנה, היינו שאם הוא צריך את הבנים כדי לאוכלם, ואינו לוקח את האם אלא משלחה כיון שאסרה התורה לקחת את האם, שדבר זה גורם אח"כ דאיתער רחמי על כל עלמין. אבל אם אין המצוה נעשית כתקנה, כגון אם היו ביצים מוזרות, או שאינו צריך את הבנים ושילח את האם, הרי ודאי שלא בזה מיירי הזוהר.
♦
מצוה קלה שהיא כאיסר
שנינו (חולין קמב.): "ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו על מצות חמורות שבתורה", וביאר רבינו יהונתן מלוניל (שם): "שאינו מפסיד ממה שמצא אלא כאיסר כשמשלח האם אמרה תורה למען ייטב לך בעולם הזה והארכת ימים לעולם הבא שכולו ארוך, מצות חמורות שאדם מוציא ממה שיגע בו יגיעה רבה הוא מוציא אלף או אלפים על אחת כמה וכמה" עכ"ל. מבואר שהשכר על המצוה הוא על מה שהיה רוצה לקחת גם את האם עם האפרוחים, ואינו לוקח את האם כיון שאסרה התורה לקחתה, וע"י זה מפסיד איסר. הרי שעיקר המצוה היא שאינו עובר על הלאו דלא תיקח האם, ולפי זה ה"ה אם רואה קן ציפור, והיה רוצה לקחת את האם לאכילה, ומניח את הקן ואינו לוקח לא את הבנים ולא את האם, גם כן יזכה לשכר הנ"ל אף בלא שילוח. וכתב הרשב"א (בתשובותיו ח"ג סימן רפג) 'שהנחה היינו השלוח', וביאר הרב פערלא (ספר המצוות לרס"ג לאוין ל"ת קלז): "כלומר דבמה שמניח מליקח את האם, כי היכי דמקיים הלאו דלא תקח הכי נמי מתקיימת העשה דשלוח, דהנחה היינו השלוח, דכיון דעשה דשלח תשלח הוא תקון הלאו, שאם עברת ולקחת שלח תשלח, א"כ יש ג"כ במשמעות העשה שלא ליקח, וכשמניחה והולך לדרכו ואינו לוקחה מקיים נמי עשה דשלוח" עכ"ל. ומה שמקבל שכר על זה, היינו מה שאמרו במסכת קידושין (לט:): "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה".וכתב בשו"ת חתם סופר (שם): "ולכאורה יש ראיה ממשנתינו סוף חולין, ומה מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך וכו', והשתא אי אמרת בשלמא שלא הטילה תורה חיוב לשלח אלא אם צריך לעופות וא"כ בשלוח האם ה"ל הפסד כאיסר שאינו יכול לזכות מן ההפקר כרצונו א"ש, אבל אי הטילה תורה חיוב לכל הרואה קן ואין צריך לעופות כלל שיפנה מדרכו וישלח האם אם כן אפילו הפסד כאיסר ליכא שהרי אינו חפץ לא באם ולא בבנים וכו' אלא ע"כ שאינו צריך לשלח אם אינו רוצה בבנים".
♦
דעת התוספות
במסכת חולין (קמא.): "אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מכל מקום, א"ל ר' אבא בריה דרב יוסף בר רבא לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי הוה אמינא לדבר מצוה לא, עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, לא צריכא דעבר ושקלה לאם דלאו עבריה, עשה הוא דאיכא, ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל, הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני בטלו ולא בטלו כמה דלא שחטה לא עבריה ללאו, ותו לר' יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע אפי' עשה נמי ליכא, אלא אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה על מנת לשלח, דלאו ליכא עשה הוא דאיכא". מבואר שהנוטל את האם ע"מ לשלחה אינו עובר על הלאו דלא תקח, ואעפ"כ מקיים בזה מצות עשה של שילוח. ולכאורה אפשר לפשוט מזה דאיכא עשה מעיקרא, כסברת הרב חו"י.אלא שבמסכת קידושין (לד.) אמרו בברייתא: "ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה מעקה אבידה ושילוח הקן", והקשו התוספות (ד"ה מעקה): "תימה לרבי בכל הני כתיב לאו, במעקה כתיב לא תשים דמים בביתך אע"ג דמוקמינן ליה למגדל כלב רע וסולם רעוע דהיינו שימה בידים מ"מ אתי נמי למעקה דהא דרשי בסיפרי ועשית זו מצות עשה לא תשים דמים זו מצות לא תעשה, ובאבידה נמי כתיב לא תוכל להתעלם, ובשלוח הקן כתיב לא תקח האם על הבנים, וא"כ איך יהיו נשים פטורות אפילו הם זמן גרמא, והא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ואומר ר"י דבכולהו משכחת בהו עשה בלא לאו, ובמעקה אין שייך לא תשים דמים אלא בבונה בית מתחילה על מנת שלא לעשות מעקה אבל אם היה בדעתו לעשות מעקה, ולאחר שבנאו נמלך או שעשה ונפל אין שם אלא עשה דועשית מעקה ואז נשים פטורות, ובאבידה נמי משכחת לה עשה בלא לאו כגון שנטלה על מנת להחזירה וכגון שנטלה (אחר) [לפני] יאוש דהשתא לית בה לאו דלא תוכל להתעלם וגם ליכא לאו דלא תגזול נמי ואח"כ נמלך שלא להחזירה דהשתא אינו עובר אלא משום השב תשיבם, ושלוח הקן נמי כגון שלקח האם על מנת לשלח ואח"כ נמלך ולא שלחה דהשתא ליכא לאו כי אם עשה דשלח תשלח" עכ"ל. מבואר בדברי התוספות שאם לקחה ע"מ לשלח אינו מתחייב בעשה דשילוח אלא א"כ נמלך אח"כ לקחת את האם. ואם תאמר כדברי הרב חו"י דאיכא עשה מעיקרא, אפילו בלא נמלך מתחייב בשילוח, ואפילו לא נטלה כלל משכחת עשה בלא לאו. וכך למד הצפנת פענח (שחיטה פרק יג ה"ה) בדעת התוספות וז"ל: "דמשמע דאין מצוה בשילוח הקן רק אם רוצה ליקח האם אבל בלא זה ליכא מצוה כלל". וכן הוכיח בשו"ת מנחת שלמה (תניינא ב - ג סימן ק).
ולפי זה מה שאמר מר בר רב אשי במסכת חולין "כגון שנטלה על מנת לשלח", מתפרש לדעת התוספות שתחילה לקח ע"מ לשלח ולכן לא עבר על הלאו, ואח"כ נמלך לקחת האם לצורך מצוה, וקמ"ל שאם בא לשאול, מורין לו שאינו רשאי להשאיר את האם לצורך המצוה אלא חייב לשלח. וכן מבואר בדברי רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף (חולין קמב.) וז"ל: "אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח, ובגמרא מוקים לה כגון שנטלה על מנת לשלחה ואחר כך נמלך להחזיק בה דליכא עליה איסור לאו דלא תקח דאמאי מחייבינן ליה משום אותה לקיחה ראשונה ובאותה לקיחה לא נתכוון לעבור וליכא אפילו לר' יהודה אלא עשה לבדו וכ"ש לרבנן" עכ"ל. מבואר דס"ל כדעת התוספות שדוקא אם נמלך להחזיק בה, מתחייב בעשה. וכן דעת הנימוקי יוסף (חולין קמב.) שכתב: "לא יטול. מוקמינן לה בגמרא אף על גב דנטלה על מנת לשלחה ואחר כך נמלך להחזיק בה, דאין כאן אלא עשה דשלוח".
ומה שמתחייב בשילוח אע"ג שלא עבר על הלאו דלא תקח, הטעם הוא שסוף סוף בנמלך לזכות בה איסורא איכא, שאין רצון התורה שנצוד את הציפור ע"י ניצול המצב שהאם מרחמת על בניה ואינה בורחת, כדי שנתרחק ממדת האכזריות. תדע שגם בנטל את האבידה לפני יאוש ע"מ להחזירה, ואחר יאוש נמלך שלא להחזירה, אע"ג שאינו עובר בלאו שלא תגזול, מ"מ לתא דגזל איכא, כן מוכח מלשון הגמרא במסכת בבא מציעא (כו:): "נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם", מדאמר "נתכוון לגוזלה", משמע שלא רק ביטול עשה של השב תשיבם איכא. ולשון זה של הגמרא העתיקו כל הראשונים, וכן הוא לשון השו"ע (יו"ד סימן רנט ס"א): "נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוון לגזלה". וכן בבונה בית ע"ד לעשות מעקה ואח"כ נמלך, ודאי שמלבד ביטול העשה, איסורא איכא אע"ג שאינו בלאו, שהרי מכשול נמצא בביתו של זה. וה"ה בנטל ע"מ לשלח את האם ואח"כ נמלך לזכות בה, איסורא איכא ולכן חייב לשלח.
♦
דעת שאר הראשונים
הרמב"ן בחידושיו (קידושין לד.) הקשה את קושיית התוספות הנ"ל וכתב גם את תירוצם. והוסיף עוד לתרץ וכתב: "ולי נראה שעיקר מצותו עשה, שאין לאו שבו אלא לקיים העשה, דכתב רחמנא ועשית מעקה תחלה והדר לא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו, ולאו שאין בו מעשה אחר אלא קיום עשה שבו הוא, ואלו היו נשים פטורות מעשה היו פטורות אף מן הלאו, שאין הלאו אלא קיום העשה, אבל בשאר מצוות עשה שיש בהם לאו ועשה חייבות הן בשניהן כדאמרינן בשבת ובביצה שבתון עשה הוא ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, ואיש ואשה שוין בדבר" עכ"ל. ונראה לכאורה שר"ל שיש מצות שילוח מעיקרא גם לדעת חכמים, כדעת הרב חו"י, וכך הבין האור שמח (יום טוב פ"ג ה"ח) וז"ל: "מוכח מזה דאף אם אינו רוצה ליקח הבנים מצוה בשילוח האם, דלפ"ז עיקר המצוה היא שלוח האם, אבל אם נימא דאם אינו רוצה ליקח שניהם הרשות בידו, א"כ העיקר הוא הל"ת שלא יקח האם על הבנים". ולפי זה תירוץ זה חולק על תירוץ התוספות.אבל בחידושי הריטב"א (קידושין שם) העתיק תחילה את התירוץ הראשון שכתב הרמב"ן בשם התוספות וכתב על זה "ונכון הוא", ואח"כ כתב: "ורבינו הרמב"ן ז"ל תירץ דבהני אף על גב דאית בהו לא תעשה אין העיקר אלא בעשה שבהם ולא אתא לא תעשה אלא לקיומיה לעשה", וסיים "וגם זה נכון". הרי מבואר שאין התירוצים חולקים. ועוד קשה, שאם כוונת הרמב"ן לתרץ שיש מצות עשה מעיקרא, הוה ליה לרמב"ן למימר בפשטות דאיכא עשה מעיקרא. ועוד, שהריטב"א במסכת מכות (טז.) כותב בפירוש שלדעת חכמים ליכא שילוח מעיקרא וז"ל: "ור' יוחנן סבר דטעמא דרבי יהודה משום דאפשר לקיימו קודם הלאו אבל ודאי לאו שניתק לעשה הוא אפילו לר' יהודה, אבל רבנן פליגי ואמרי דלא משמע שלח אלא לבסוף ולהכי כתביה רחמנא לבסוף" עכ"ל.
וע"כ צ"ל דליכא עשה מעיקרא, וכוונת הרמב"ן על העשה שאחר לקיחת האם, ולומר שאם לקח את האם ע"מ לזכות בה, מתחייב בעשה דשילוח, ועשה זה הוא כעין לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה, כלומר שאסור לו להשאיר את האם ברשותו, כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (מכות פ"ג מ"א) וז"ל: "והחלק החמישי לאו הבא מכלל עשה, כגון אמרו בכהן גדול והוא אשה בבתוליה יקח, משמע שאסור לו לקחת בעולה, אבל כיון שלא נאמר לנו בעולה לא יקח, אם עבר ונשא בעולה אינו חייב מלקות כמו שחייב מי שנשא אלמנה או גרושה או זונה וחללה" עכ"ל. והכא נמי העשה דשילוח הוא כעין לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה, ועל עשה זה בא הלאו דלא תיקח לקיום העשה.
♦
דעת הרמב"ם
זה לשון מרן הבית יוסף (אבן העזר סימן קעז): "בסוף חולין ובפרק בתרא דמכות תנן זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליה, ובפרק בתרא דמכות (סוף יד:) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו ואקשינן עליה מדתניא אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אמאי לא תעשה שקדמו עשה הוא, ואסיקנא אלא אמר רבא כל ימיו בעמוד והחזר קאי וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן כל ימיו בעמוד והחזר קאי. ופירש רש"י: אם ישראל הוא, שיכול לקיים העשה ויחזירנה מחזיר ואינו לוקה. ואם כהן הוא, שאסור בגרושה לוקה ואינו מחזיר. אלא אמר רבא, הא דתניא באונס מחזיר ואינו לוקה טעמא משום דעל כרחך לאו שניתק לעשה הוא דאמר קרא כל ימיו לא הוה ליה למכתב אלא לא יוכל לשלחה מאי כל ימיו הכי קאמר לא תהא בשילוחיה כל ימיו אלא יחזירנה ועל כרחך עמוד והחזר קאמר והכי קאמר לו תהיה לאשה אם שלחה שלא יהו שילוחיה לכל ימיו הרי העשה אחר העברת הלאו" עכ"ל הב"י. מבואר שבאונס איכא עשה לו תהיה לאשה, ואם עבר וגרשה איכא עשה נוסף להחזירה דכתיב כל ימיו. משמע שבכל לאו הניתק לעשה, אין מצות עשה קודם עבירת הלאו אלא א"כ מפורש הדבר בתורה, כמו שפירש באונס.ובספר המצוות (שרש ששי) כתב הרמב"ם: "שהמצוה שיהיה בה עשה ולא תעשה, ראוי למנות עשה שבה עם מצות עשה, ולאו שבה עם מצות לא תעשה. דע שהדבר האחד יהיה בו עשה ולא תעשה על אחד משלשה פנים. אם שיהיה מעשה מן המעשים מצות עשה והעובר עליו יעבור על מצות לא תעשה כמו שבת ויום טוב ושמטה שעשיית מלאכה בהם מצות לא תעשה והמנוחה בהם מצות עשה כמו שיתבאר. וכן תענית צום כפור מצות עשה והאכילה בו מצות לא תעשה. ואם שיהיה לאו שקדמו עשה כמו אמרו באונס ומוציא שם רע ולו תהיה לאשה והיא מצות עשה ואמר אחר כן לא יוכל לשלחה כל ימיו וזו מצות לא תעשה. ואם שיהיה לאו קודם ואחר כן ינתק לעשה כמו אמרו לא תקח האם על הבנים ואחר כן שלח תשלח את האם" עכ"ל. הנה חילק הרמב"ם ג' חלוקות, והחלוקה השניה והשלישית, שתיהן לאו הניתק לעשה, אלא שבחלוקה שניה, שהוא אונס, כתב הרמב"ם שהוא לאו שקדמו עשה, ובחלוקה שלישית, שהוא שילוח הקן, כתב שהוא לאו ואחר כן ינתק לעשה. וממה שחילק הרמב"ם אונס ושילוח הקן לשתי חלוקות ע"כ שילוח הקן אינו לאו שקדמו עשה. ואין מצות עשה של שילוח קודם עבירת הלאו, כפי שדייקנו מהגמרא במסכת מכות. ולכן כתב הרמב"ם בהקדמה להלכות שחיטה מצוה ה': "לשלח האם, אם לקחה על הבנים", משמע דוקא אם עבר ולקחה.
ובפרק יג מהלכות שחיטה (הלכה יט) כתב הרמב"ם: "אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה, ואם לקח חייב לשלח, ואם לא שלח לוקה, שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה". וכתב הכסף משנה "יש לתמוה דהא מעיקרא אין כאן אלא ל"ת לבד דלא תקח ואם לקחה אין כאן אלא עשה לבד, וי"ל דקרא הכי משמע תשלח את האם ולא תקחנה על הבנים וכו' אבל אכתי קשיא דהיינו לר' יהודה דאמר שלח מעיקרא משמע ומש"ה סבר דנוטל אם מעל הבנים לוקה ואינו משלח אבל לרבנן דסברי דמשלח ואינו לוקה קרא הכי משמע לא תקח האם ואם לקחת שלח וא"כ מעיקרא אין כאן אלא ל"ת וצ"ע". ובשו"ת שאגת אריה (ישנות סימן לג) תירץ את קושיית הכס"מ וכתב: "ולק"מ דאפ"ה היכא שעבר ונטל ולא שילח ביטל לעשה ול"ת, דבשעת נטילה מיד ביטל ל"ת דלא תקח, ואחר שלקח ואינו משלח ביטל נמי לעשה דשלח תשלח. נמצא א"א לטהרת מצורע אא"כ מבטל לעשה ולא תעשה" עכ"ל. ומ"מ מבואר שלמד הכס"מ בדעת הרמב"ם שאין מצות שילוח אלא רק אחר שעבר ולקח.
ובספר המצוות כתב הרמב"ם (עשה קמח): "והמצוה הקמ"ח היא שצונו לשלח את הקן והוא אמרו יתעלה שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". ויש מי שדייק מדברי הרמב"ם דאיכא מצות עשה מצד עצמה לשלח את האם, ולא רק מצד תיקון האיסור. אבל זה אינו, שכבר כתב הרמב"ם בשרש ששי "וכל מין מאלו ראוי שיימנה עשה שבו בכלל מצות עשה ולאו שבו בכלל מצות לא תעשה", הרי שאף בלאו הניתק לעשה שאין בו עשה מעיקרא נמנה העשה שבו בכלל מצות עשה.
הנה, לפי האמור שבכל לאו הניתק לעשה אין מצות עשה קודם עבירת הלאו אא"כ פירש הכתוב כמו באונס, א"כ גם במצות מתנות עניים שנאמר בהן 'תעזוב', אין בהם מצות עשה קודם שעבר על הלאו. וכן כתב בדרך אמונה (ביאור ההלכה מתנות עניים פ"א ה"ד) בדעת הרמב"ם וז"ל: "מלשון רבנו כאן וכן בה"ב משמע שכשמשאיר הפאה במחובר כדין או שאין מלקט הלקט אין מקיים מ"ע, רק לא עבר על הלאו וכל המ"ע הוא רק אחר שעבר דקי"ל תעזוב להבא משמע והוי לאו הניתק לעשה, אבל בחינוך מצוה רט"ז כתב בהדיא ועובר עלי' ולא הניח פאה בארץ בזמן שהיא בישובה ביטל עשה זו וחייב לתת מן הפירות שיעור הפאה לעניים ומבואר דגם אם לא הניח מתחלה ביטל העשה אף על גב דגם הוא ס"ל דהוא לאו הניתק לעשה כדמסיק שם מ"מ ס"ל דהעשה קאי גם לשעבר וגם להבא דיש בכלל מאתים מנה ואם יש מצוה אח"כ ליתן כ"ש מתחלה אבל מלשון רבנו לא משמע כן".
♦
ברכה על מצות שילוח הקן
בספר אבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם) הביא את תשובת ה"ר יוסף בן פלאט על איזה מצוות מברכים על עשייתן. וז"ל: "ויש מהם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה כגון השבת גזלה ורבית, ועזיבת לקט שכחה ופאה ומאי דדמי לה דכתיב וכרמך לא תעולל וגו'. ואם לקטת לעני ולגר תעזוב אותם. לא תכלה פאת שדך לקצור ואם כלית וקצרת אותם לעני ולגר תעזוב אותם, ואם לא לקט ולא כלה אלא עזב מעיקרא דלית בהו עבירה לא מברכינן עלייהו משום דלית בהו מעשה, אי נמי משום דמחלי עניים גביה ועקרי ליה לעשה. וכגון השבת העבוט דכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט ואם באת לביתו ונטלת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. ואם משכנו על ידי שליח בית דין דליכא עבירה לא מברכינן משום דמחיל גבי' לווה מריה דמשכונא ולא בעי ליה וקא מיעקר ליה עשה דהשבה. ושלוח הקן נמי מצוה הבאה בעבירה היא. דכתיב לא תקח האם על הבנים, ואם לקחת שלח תשלח. וכן עריפת פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו. וכן שריפת נותר לא תותירו והנותר ממנו. אלו כולן ומאי דדמי להו משום דהוו מצוה הבאה בעבירה לא מברכינן עלייהו" עכ"ל. מדכתב שהעשה של שילוח הקן הוא מצוה הבאה בעבירה, מבואר דס"ל דליכא עשה מעיקרא. ואין לפרש שכוונתו לומר דכיון שאין מברכין על העשה שאחר הלאו, אין מברכין גם על העשה דמעיקרא דלא פלוג רבנן, שהרי הוצרך ליתן טעם למה אין מברכין על מה שעזב הלקט מעיקרא.אבל הראב"ד בהשגות לתשובה זו כתב: "א"א הא לא מחוורא שאם נטלה על מנת לשלחה מאי עבירה איכא" עכ"ל. וכן פסק הראב"ד גם בשו"ת תמים דעים (סימן קעט) דצריך לברך בשלוח הקן. וכן פסקו בספר העיטור (הלכות ציצית דף עו טור ג) ובספר הרוקח (המשך הלכות ברכות סימן שסו).
וכדעת ה"ר יוסף בן פלאט כתבו המאירי (קידושין מא.) והאורחות חיים (ח"א הלכות ברכות אות עב) ושו"ת הרשב"א (ח"א סימן יח) ובתשובות המיוחסות לרמב"ן (סימן קפט) וספר אהל מועד (שער הברכות ד"א נתיב ב), וס"ל שאין מברכין על שלוח הקן דהוי מצוה הבאה בעבירה. ובתשובה אחרת (ח"ג סימן רפג) כתב הרשב"א שהוא מחלוקת.
ונראה, שאם נטל את האם ע"מ לזכות בה ועבר על הלאו דלא תקח, לכו"ע אין מברכין על שילוח האם, דהוי מצוה הבאה בעבירה. ולא נחלקו הראשונים אלא כשנזדמן לו קן ציפור, ורוצה לקחת רק את הבנים כדי לאוכלם, שאז מחוייב הוא לשלח את האם קודם שייקח את הבנים, דאמר רב יהודה אמר רב אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן שנאמר שלח את האם והדר הבנים תקח לך (חולין קמא:), שהראב"ד סובר שצריך לברך על זה כשם שמברכים על השחיטה כדאיתא בפסחים (ז:) ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, אע"ג שאין חובה על האדם לשחוט אלא כשרוצה לאכול, ואינו אלא סילוק לאו דנבילה. ומ"מ לכו"ע אין מצוה בשילוח, דלא הוי אלא סילוק הלאו דלא תקח האם. תדע, שלדעת הראב"ד אע"ג שמברכין על השחיטה אין מצות עשה בשחיטה, וז"ל במנין המצוות הקצר לרמב"ם (מצוה קמו): "לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל בשרן. א"א זה אין לו טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה". וז"ל התשב"ץ (ח"א סימן קמ): "ומצאתי ראיה שאין בשחיטה מצוה אף על פי שמברכין עליה שאינה אלא כדי שלא יאכל נבלה ואם עמד מלשחוט לא בטל מצוה ואם שחט לא הוסיף מצוה והראיה לזה וכו'". ואע"ג שבשחיטה יש מחלוקת אם מקיים מצוה, מ"מ לענין שילוח דמעיקרא לכו"ע ליכא מצוה. ולדעת הרמב"ם (מכירה פרק כג ה"י) שהאסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן גזירת חכמים הוא ולא מהתורה, וכן כתב הכ"מ בפירוש, ודאי שאין בשילוח דמעיקרא שום מצוה, וכן נראה שדעת הרי"ף והרא"ש שהשמיטו האי מימרא דרב יהודה אמר רב.
וה"ר יוסף בן פלאט פשיטא ליה דשילוח דמעיקרא אין מברכין עליו, דלא הוי אלא סילוק הלאו דלא תקח האם, ולא הוצרך ליתן טעם אלא לשילוח שבא אחר עבירת הלאו דהוי מצוה הבאה בעבירה. נמצא שלכו"ע אע"ג שאם רוצה לקחת את הבנים לאכול, מחוייב הוא לשלח קודם את האם, מ"מ אם לא נטל ועמד מלשלח לא בטל מצוה, ואם שילח לא הוסיף מצוה. ושילוח שלאחר עבירת הלאו, אע"ג שהוא מצות עשה מ"מ הוי מצוה הבאה בעבירה. וכן אם לקח את האם ע"מ לשלחה ואח"כ נמלך לזכות בה, אע"ג שלא עבר על הלאו ואיכא מצות עשה לשלח, מ"מ גם זה הוי מצוה הבאה בעבירה.
♦
סוף דבר
לדעת הראשונים אנחנו שומעים, ומצות שילוח הקן היא לאו הניתק לעשה, ומצות העשה לא באה אלא לתקן את העבירה של לא תיקח האם, היינו שאם עבר ולקח גם האם ע"מ לזכות בה. ואין שום מצוה בלקיחה ע"מ לשלח, דשילוח דמעיקרא אינו אלא סילוק הלאו כדי שיהיה רשאי לקחת את הבנים. ולכן יש מהראשונים דס"ל שמברכים על השילוח דמעיקרא כשם שמברכים על השחיטה אע"ג דס"ל שאין בה מצוה.אם לקחה ע"מ לשלחה, ואח"כ נמלך לזכות בה, אע"ג שלא עבר על הלאו, מ"מ איסורא איכא ולכן חייב לשלח.
בזמנינו לא מצוי שאדם צריך לביצים או לאפרוחים, לכן אפילו אם הוא משלח ולוקח את הבנים, כיון שאין בזה מצוה, הוא עובר על איסור צער בע"ח ואיסור לא תשחית, כמו שכתב בשו"ת חתם סופר (ח"א או"ח סימן ק): "אם אינו צריך לבנים, לא מיבעיא דאינו מחוייב לשלח האם, אלא אכזריות נמי עביד, ובמקום שנלמוד שלא נתאכזר אדרבא נרגיל עצמנו באכזריות ולצער בעלי חיים על מגן לגרש האם מעל בניה וצער בע"ח דאורייתא".
השכר שהבטיחה התורה במצות שילוח הקן, אינו על עצם שילוח האם, אלא על מה שלא עבר ולקח את האם, כשהוא צריך את האם. לכן אם היה רוצה לקחת את האם לאכילה, ומניח את הקן ואינו לוקח את האם מפני שאסרה התורה, יזכה לשכר הנ"ל דאריכות ימים אף בלא שילוח ובלא לקיחת הבנים, שההנחה היא השילוח[2].
♦ ♦ ♦