ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
יסוד קביעת שנת המעשר למינים השונים
א. הערות בסוגי' הגמ' דירקות
מתני' (ר"ה ב.): "באחד בתשרי ר"ה כו' ולירקות". ובתוספתא (פ"א ה"ז): "לירקות ולמעשרות ולנדרים". ובגמ' (יב.) הקשו: "לירקות מאי נינהו מעשר ירק, היינו למעשרות". והנה, לירקות כולל חוץ מלעניין מעשר ירק, גם לעניין שהנלקט מהן בשנה השביעית מר"ה ואילך יש בו קדושת שביעית[2]. אמנם קושית הגמ' יכולה להתפרש למה תני מעשרות, הלא זה נכלל במה דתני ירקות.ותירצו בגמ', תנא דרבנן וקתני דאורייתא. והיינו שמעשר ירק אינו אלא דרבנן, ובא להוסיף אף מעשר דגן שהוא מה"ת. ויש לעיין דלמה לא תני לפי זה ר"ה לירקות ולתבואה, דהא מעשר אילן הוא בשבט, וגם היה נכלל בזה לעניין תבואה שהביאה שליש קודם ר"ה של שביעית, שאין בה קדושת שביעית (עי' הערה לעיל).
ואולי נרמז בדברי הגמ' שסוברת הכא שגם מעשר קטנית הוא מדאו', חוץ מירקות שרק הן מדרבנן, עי' בתוס', ולכן לא חש להאריך ולפרט. ומכל מקום צ"ע, דהרי זה אינו אומר כלום 'מעשרות' בלא לפרט במאי, דהלא בפירות אילן אזלינן אחר שבט למעשרות (ועמד על זה כבר בטו"א).
וברש"י כתב: "תנא דרבנן. השמיעך שיש ר"ה קבוע לענין חדש וישן במעשר ירק דרבנן, והדר תנא מעשר דגן שאף לו יום קבוע לחדש וישן שלו". ולכא' משמע מדבריו שעיקר החידוש לעניין מעשר הוא שיש לו יום קבוע הן בדרבנן הן בדאו'.
אמנם יש להבין, מה חידוש יש בדבר זה, וכי איזה ברירה טובה אחרת יש לקבוע את החדש והישן, וגם מהכ"ת שיהיה חילוק בין דרבנן לדאו' לעניין זה. מה גם שהלא מפורש כן בסיפא לעניין פירות האילן שיש להן יום קבוע בשבט, ויש מהן שהוא מעשר מה"ת, כתירוש ויצהר, וצ"ע.
ולהלן הק' הגמ': "וליתני דאו' ברישא". ויש לעיי', דהלא כך הדרך בתוספתא לשנות קודם הא דתנן במתני' ואח"כ להוסיף עוד דברים דלא תנן במתני', וכ"ה שם ברישא לעניין מלכים ורגלים.
ותנא דידן, תני דרבנן וכ"ש דאורייתא. ויש לעיין מה כ"ש הוא, ומלעיל נראה מרש"י להפך, שיש חידוש טפי במעשר דאו', שגם לו יש יום קבוע, וצריך עיון.
♦
ב. יסוד דין מעשר 'שנה בשנה'
והנה תוס' כאן הביאו את דברי הירו' ריש מעשרות, דילפ' מקרא לקטניות ולכל פירות האילן לחייבם במעשרות, ולא מיעט אלא ירקות שאין המעשר בהן אלא מדבריהם, וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מתרומות) לדינא.ויש לעיין מה יסוד החילוק בין ירקות לקטניות. בשלמא תבואה שעליה יחיה האדם, אולם קטניות יש בהן שהן לתבלין בעלמא, ולמה יהיו דאו' יותר מכל שאר מיני ירקות, רק מפני דמיון בעלמא שיש בהן לתבואה, שהם מידי דמידגן, וצ"ע.
ונראה שיסוד הענין הוא שהתורה אמרה (דברים יד כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה", והיינו שהתורה חייבה להוציא מעשרות מתבואת הזרע בכל שנה ולאכלו במקום אשר יבחר ה' (דזה עניין הפרשה שם, 'שנה שנה', 'מקצה שלוש שנים', 'מקץ שבע שנים', 'תאכלנו שנה בשנה' 'שלוש פעמים בשנה').
ולכן אין החיוב של מעשר אלא בדברים שיש להם מחזור שנתי, כי התורה לא תצווה את האדם להפריש מעשר מדברים המזדמנים לו בכל יום כירקות, שגידולן הוא בהתאם לזריעה. רק שיש דברים עונתיים שלא מתאימים להיזרע בכל עונה, כי צריך תנאים מסוימים של מזג אוויר, אבל אין להם מחזור שנתי, ויכול לזרוע כמה פעמים בעונה הראויה להם, ולכן אין מכניסן לקיום להיות ניזון מהם בכל השנה. ואין חיוב מעשר מהתורה נוהג רק בתבואה וקטניות ופירות האילן שיש להם מחזור שנתי בלבד, ובזה ציוותה התורה להפריש מעשר מכל היבול השנתי.
♦
ג. תבואה - מחזור חקלאי, פירות אילן - מחזור טבעי
אמנם המחזור השנתי של פירות האילן שונה מתבואה וקטניות, שאילנות הלא הן גדלים כמעט ללא התערבות אנושית, ולכן כשבאים להגדיר את שנתן, הרי אנחנו קובעים אותה עפ"י המחזור השנתי הטבעי שלהם, שאילנות שגדלים ממים של שנה מסוימת יהיו שייכים לשנה ההיא. וזה נקבע עפ"י שבט, שהוא זמן שיצאו בו רוב גשמי השנה.אולם תבואה וקטניות, שאינם צומחים מעצמם, והן תלויים באדם הזורע, כמובן בהתאם לעונות השנה, אבל מכל מקום הן תלויים בו, בהם אנו קובעים את השנה עפ"י המחזור של השנה החקלאית, המסתיימת בתשרי, שאז הוא זמן האסיף של הגורן והיקב מהשדות אחרי הקיץ, והתחלת ההתכוננות לחורף ולעונת הזריעה הבאה.
והנה בגמ' (יג.): "אמר רבה אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש" וכו'. ופשטא דגמ' משמע שאין חנטה ושליש חד שיעורא. אולם דעת הרמב"ם (פ"א ממעשר שני ה"ב) דחנטה ועונת המעשרות חדא שיעורא הם, ובכולן אזלינן בתר שליש, ואינו מובן לפי זה החלוקה כאן, בין חנטה לשליש.
ובהכרח שכוונת הגמ' לעניין החילוק שבין ט"ו בשבט לעניין פירות, לתשרי לעניין תבואה (וזיתים בכדי נקט, כמש"כ הריטב"א). אולם הלשון חנטה ושליש אינו מובן. אלא שיתכן שהלשון זיל בתר חנטה מראה על עניין התלוי בטבע האילן שחנטו פירותיו מחמת השרף שעלה באילן (וכמו הנא' בשה"ש התאנה חנטה פגיה וגו') ולכן הוא מתייחס לט"ו בשבט. משא"כ הלשון שליש גידול, כולל התייחסות לגידול מסוים של הפרי בעלמא, לא מחמת שטבעו לגדול בזמן המסויים הזה, ולכן הוא נאמר לעניין תבואה שהולכים אצלה בתר תשרי, ללא קשר לעונת הגידול שלה, ועוד צריך עיון[3].
והנה לעיל בסוגי' (יב:) אמרו: "תנן התם התבואה והזיתים משיביאו שליש. מנה"מ אמר רב אסי א"ר יוחנן ומטו בה משמיה דרבי יוסי הגלילי אמר קרא (דברים לא, י) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, שנת השמטה מאי עבידתיה בחג הסוכות שמינית היא, אלא לומר לך כל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה אתה נוהג בו מנהג שביעית בשמינית".
ובתוס' הקשו איך ילפ' לעיקר עונת המעשרות (דבהא איירי מתני' שם, דלא כרש"י כאן) משביעית, והלא לעניין פירות האילן, חזינן דאזלינן בהו בתר חנטה לעניין שביעית, אף שעונת המעשרות שלהם היא שליש גידול, כדתנן בהא מתני' גופיה (והיינו עפ"י הפשט הפשוט בגמ' שחנטה ושליש גידול הן תרי שיעורי), ונדחקו מאד בזה עי"ש.
אמנם למה שנתבאר יובן, שלעניין פירות האילן שהיחס לתאריך הוא לטבע הפרי וגידולו, אם כן יש כאן ב' נושאים שונים: ההגעה לעונת המעשרות, והקביעה שהפרי משתייך לעונת גשמים מסוימת עפ"י מה שנראה מגידולו. משא"כ לעניין תבואה, שהקביעה של אחד בתשרי לעניין שנת המעשרות, אינה נובעת כלל מעניין טבעי של הגידול של התבואה, אלא מכך שהוא מסמן את תחילת השנה החקלאית, בו קבענו שיהיה תלוי דבר זה בהגעה של התבואה לעונת המעשרות, כי אין לנו שום סיבה לתלות במשהו אחר (ואין כוונת הגמ' למילף רק תבואה ולא זיתים כמו שמוכיח לשון הילפ', וכמש"כ הריטב"א).
♦
ד. הילפ' ליום קבוע בשנה לעניין מעשרות
אמנם בעיקר מה שבארו התוס' שבאה הגמ' למילף הכא את עיקר המושג של עונת המעשרות, אף שכן נראה מפשטיה דגמ' דהא בזה איירי מתני' שם, אבל זה קשה טובא, דמה צריך למילף דבר זה משביעית הלא מגופיה דקרא הכי משמע דכתיב תבואת זרעך שיהיה ראוי לשם תבואה, וכמש"כ הרמב"ם (פ"ב ממעשרות ה"ג).ויותר פשוט לומר, שעל אף שהמתני' שם דיברה לעניין עונת המעשרות עצמה, הכא באו ללמוד דאזלינן בתר שליש לעניין קביעת חדש וישן ושנת המעשר, וילפ' לה משביעית, שהכל עניין אחד (שו"מ שכן מפורש בירושלמי שביעית פ"ב, ויובא להלן אי"ה).
ואם כן נראה לומר גם שמכאן מצאנו מקור ליום קבוע בשנה לעניין מעשרות דאו', דהרי אם מצינו שהולכים בתר שליש לעניין חדש וישן במעשרות, על כרחך שיש איזה יום מסויים שהולכים אחריו, ומסתמא הוא ר"ה, כלעניין שביעית. אלא שבאמת יש לעיין מנ"ל למילף זאת משביעית, אימא לעניין שביעית קובע מה שהביא שליש לפני ר"ה, שהוא הראשית של שנת השביעית, אולם לעניין מעשרות אף שעונת המעשרות לחייב היא שליש, אבל מה שקובע לעניין חדש וישן הוא כלל היבול השנתי, בלי להתייחס לתאריך כל שהוא. אמנם כיון שנראה שלמדו בגמ' לחדש וישן שהקובע הוא שליש, ממילא נראה שיש ללמוד שר"ה הוא הקובע, שאין סברא לומר שהשליש יקבע, בלא התאריך המסויים הזה. ונמצא שמה שבאה הגמ' כאן ללמוד הוא את עיקר היסוד של המשנה והתוספ' הנ"ל, ולא שבא כאן כל העניין הזה אגב גררא, ודו"ק היטב בזה (אמנם תוס' בדף ח. ד"ה מה כתבו מקורות אחרים שמעשר דגן ר"ה שלו הוא תשרי עי"ש. אבל הם לשיטתם אזלי, שהגמ' באה למילף הכא את עיקר דין עונת המעשרות).
♦
ה. ישוב הסוגי' דירקות
אבל לעניין ירק אין שום שייכות בין תאריך זה או אחר, לא מבחינת טבע הפרי ולא מבחינת השנה החקלאית, שכאמור אין לירק שום מחזור שנתי של תבואה ולכן אין המעשר בו אלא מדרבנן.וזה נראה הטעם שהולכים בירק בתר שעת לקיטה. ובאו בזה ב' ביאורים בסוג' - דר"י הגלילי אמר לפי שהן גדלים גם על גשמי השנה הבאה, שקוצצים אותם וחוזרים וגדלים, שלא כתבואה ואילן שאם יקצצו לא יגדלו עוד. ור"ע קאמר הטעם שהם גדלים גם על מים שאובים, עי' שם. ויש לעי', דעכ"פ עיקר גידולם הוא מגשמים של שנה מסויימת, ולמה בגלל מעט גידול מגשמים או מהשקיה נקבעת כל שנתם עפ"י הלקיטה (עי' תוס' רי"ד).
ונראה שיסוד ב' הביאורים אחד הוא, על הדרך שנתבאר, שירקות לא שייכים לשנה מסוימת ולמחזור גידול מסויים, ולכן דין הוא שילכו בהם בתר לקיטה, והיינו מאימת שהוא לוקח אותם ע"מ לאכול ותו לא מידי. והיינו מאי דקאמר ר"י הגלילי שהן גדלים גם על מים של שנה הבאה, והיינו שאין להם שום שייכות למחזור שנתי כל שהוא, וכן ר"ע קאמר שהם גדלים גם על מים שאובים. וכל זה מלמד שאין להם שום שיכות לשנה מסוימת, ולכן הקובע בהן הוא השנה שמצטרכים להם בפועל דהיינו שהם נלקטים בו, ולא שנת הגידול שלהם, כי אין להם הגדרה כזאת כל עיקר.
והיינו דכתב רש"י בפירוש הגמ' דלולי השמיענו שיש יום קבוע למעשר דאו' לא ידעינן לה. ומשום שתבואה שיש לה מחזור שנתי שלכן המעשר בה מה"ת, יתכן שהקביעה תהיה רק לפי המחזור הזה, שכל ששייך לאסיף של אותו שנה יהיה חשוב כבר שנה אחת. ולא ניתן יום קבוע בשנה כל עיקר אלא לירק, שאינו אלא מדרבנן כי אינו בכלל שנה שנה ואין לו מחזור שנתי כלל, ולכן באופן שרירותי קבענו שר"ה של אחד בתשרי, שהוא ר"ה כללי לעניין הרבה דברים, יקבע בו.
נמצא שלא סתם חילקו בסוגי' בין דרבנן לדאו', אלא הוא תלוי בשורש למה שגרם לתבואה (ואף קטנית לדעת הרמב"ם) להתחייב מדאו', ולירקות להתחייב רק מדרבנן. ולכן אין להביא כלל ראיה מפירות האילן דאו' שיש להם יום קבוע בשנה, דשאני התם שהיום הקבוע נובע מטבע הפרי, ובזה פשיטא שיש לקבוע יום מיוחד הגורם לכך, משא"כ לקבוע יום קבוע לשנה החקלאית שאינו מחמת טבע הפרי בעצמו.
ומכל מקום כיון דאמרינן שגם למעשר דגן דאו' איכא ליום קבוע, שהוא ר"ה, דילפ' ליה מקרא וכנ"ל, הלא הוא המקור גם למעשר ירק, והוי ליה להקדימו, אי לאו דחביב עלינו להשמיע מעשר ירק מדרבנן. ובמתני' לא השמיענו אלא מעשר ירק מדרבנן, שמזה יש לשמוע גם מעשר דאו', שהוא המקור לו, וכמו שנתבאר.
♦
ו. הטעם שבאורז ודוחן אזלינן בתר השרשה או בתר גמר הפרי
בגמ': "תנן התם (שביעית פ"ב ה"ז) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. אמר רבה אמור רבנן אילן בתר חנטה תבואה וזיתים בתר שליש ירק בתר לקיטה הני כמאן שוינהו רבנן. הדר אמר רבה מתוך שעשויין פרכין פרכין אזלי רבנן בתר השרשה".רש"י: "מתוך שגורנן עשוי מעט מעט שאין נלקטין כאחד אלא היום לוקטין ומפרכין מעט ולמחר מעט ונמצאו חדש וישן מעורבין יחד הנפרכין לפני ר"ה עם הנפרכין לאחר ר"ה, אם הולכין בהן אחר לקיטה כשאר ירק כשיהא מפריש מעשרותיו ה"ל מעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש, אזלי בהו בתר השרשה שבשנה אחת משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעין אותן, ומעשר פירות האילן וקטניות וירק מדרבנן הן ויכולת ביד החכמים לקבוע זמן לפי דעתם לכל אחד ואחד".
ומבואר מרש"י דמעיקר דינא בעי למיזל בהו בתר לקיטה, כירק, רק מכיון שאינן נלקטין כאחת, איכא למיחש שיבוא לעשר מהחדש על הישן, על כן אזלי בהו רבנן בתר השרשה, שכולם משתרשים כאחד.
אמנם ר"ח והערוך כתבו: "הדר אמר רבה מתוך שעשויין פרגין פרגין פירוש משארי משארי ומשארא זו מתמלאה ומביאה שליש ועדיין זו לא נתמלאה, הכל לפי שומן המקום, כיון שהשרשתם של כל הערוגות כאחת אמור רבנן חיובם במעשר בשעת השרשת' אם שנה שניה שניה אם שלישית שלישי' לפי שזמן השרשה [בקטנית] ידוע הוא כגון הקליטה באילן".
מבואר דמעיקר דינא בעי למיזל בהו בתר שליש, ורק מכיון שאינן עושין שליש כאחד אלא לפי שומן הקרקע, על כן אזלינן בהו בתר השרשה. וכן צריך לומר לדעת הרמב"ם שלדעתו (פ"א ממעשר שני ה"ב), אזלינן בכל הקטניות לבד מאלו בתר שליש, כתבואה[4].
אמנם יש להעיר על זה, דלהלן בסוגי' אמרו דשמואל חלק וסבר דאזלינן בהו בתר גמר הפרי. ובשלמא לפרש"י י"ל דגמר הפרי בהו הוא כאחד, אלא שאין לקיטתן כאחת, שמלקטין לאחר שמתייבשים, וזה נעשה פרכי פרכי בזמנים שונים, כמו שכתבו התוס' (ד"ה אחר גמרי פרי). אולם לדעת ר"ח והרמב"ם, דמעיקר דינא הוי בעי למיזל בהו בתר שליש, ומה שלא אזלינן בהו בתר שליש הוא משום שאין גדלין כאחד, אלא לפי שומן הקרקע. ומסתמא לפי זה גם אין גמר הפרי כאחד, והאיך ניזל בהו אחר גמר פרי, הא יבוא לעשר מהחדש על הישן, וצריך עיון (שו"מ כן בתוס' רי"ד).
עוד יש לעיי' לפי הרמב"ם, דליכא למימר דהכא שיעורים מדרבנן בעלמא שעשו כן לתקנת המעשרות שלא יבוא לעשר מהחדש על הישן, דהלא לדעתו (פ"ב מתרומות) מעשר קטניות הוא מן התורה. ותוס' בסוגי' (ד"ה מתוך) הקשו דעכ"פ שביעית מה"ת. אמנם מה שתירצו גם בדוחק לא יעזור מידי לרמב"ם, שתירצו או שסוגי' מיירי בשביעית בזה"ז, ולרבי שסבר דהוא מדרבנן, או שהביאו דרשה מת"כ דאזלינן בתר השרשה עי"ש.
ואינו מובן שאם איכא דרשה ומה"ת איך אמרו בגמ' טעם זה (ועי' רמב"ן), ועכ"פ לרמב"ם אינו מלמד כלום שהדרשה לא אמרה אלא דלא אזיל בתר לקיטה ואסיפה, אבל לא האם אזלינן בתר השרשה או שליש עי' שם, וצריך עיון.
ועל יסוד הסוגי' לפירוש הראשונים שהשרשה בכל המינים האלו היא כאחת העירו החברים, מהא דהביאו בגמ' ההא דתניא ר"ש בן שזורי, שפול המצרי שזרעו והשריש חלקו לפני ר"ה וחלקו לאחר ר"ה, צובר גרונו לתוכו ומעשר ממנו כאחת משום בילה, עי' בסוג'. הנה מבואר דאזלינן לדעתו (במתני' שם) בפול המצרי אחר השרשה, אף שאין השרשתו כאחת (ומשמע שכן דרכו של פול המצרי, מדנקטו ר"ש שזורי דווקא, וכמו שראיתי בפירושי הגרח"ק שליט"א לירו' כאן) וצ"ע.
אמנם מסוגי' הירושלמי בשביעית המקבילה לסוגי' נראה טעם אחר להא דאזלי במינין אלו בתר השרשה, ואפשר שדעת הרמב"ם באיזה אופן שהוא גופא ביאור סוגי' נמי, ויהיה ניחא בזה ליישב מה שהערנו כאן, ונעתיק את כל הסוגי' ופירושה מפני שיש בה כמה דברים השייכים למה שנתבאר לעיל.
"בפירות הלכו אחר שליש ובאורז אחר השרשה ובירק בשעת לקיטתו איסורו". מסתם הלשון כאן נראה שבכל הפירות אזלינן בתר שליש, וכדעת הרמב"ם שחנטה ועונת המעשר דין אחד הוא, ודלא כמשמע מלשון רבה בשמעתתין שפירות בתר חנטה ותבואה בתר שליש, והם ב' שיעורים שונים.
"מניין שהילכו בפירות אחר השליש? מגרנך מיקביך, מגרנך ולא כל גרנך מיקביך ולא כל יקביך. מעתה אפי' פחות משליש? אמר ר"ז כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח? מעתה שליש הראשון לשעבר ושליש השני לבא אמר רבי יוחנן מחג הסוכות מה חג הסוכות לבא ואת מהלך בו לשעבר ואילו הואיל וזה לבא את מהלך בהן לשעבר".
מבואר כאן להדיא שהדרשה של רבי יוחנן שהובאה לעיל בסוגי' אינה באה ללמוד את עיקר עונת המעשרות בתבואה, אלא ללמד שאין לעשר מבא שליש קודם ר"ה לבא אחריו, ודלא כפי' התוס' הנ"ל, אלא כמש"כ שם עפ"י רש"י והרמב"ם.
"נאמר אף באורז ובדוחן ופרגין ובשומשין כן רבי חונא בר חייא אמר שא"א לעמוד עליו". מפשיטות הלשון כאן נראה שהקשו שגם באורז וכו' ילכו בתר שליש, כמש"כ הערוך ור"ח וכמו שנתבאר לדעת הרמב"ם, ודלא כרש"י ותוס' שהקשו שילכו בהן בתר לקיטה (וכ"מ בתוס' רי"ד).
וישבו שם: "שא"א לעמוד עליו". והיינו שבאלו אי אפשר לעמוד על שליש גידולם (אולי מפני שהן קטניות קטנות במיוחד), וכן פירשו שם הרש"ס והגר"א (ועי' שם ברש"ס שהשיג על הר"ש שלא באר כן), ולכן אזלינן בהם בתר השרשה שזה יכול למוד בקלות ע"י בדיקה, או בידיעת הזמן שאורך מהזריעה להשרשה.
ואם ננקוט כן יתבאר לנו מה שהערנו האיך לדעת שמואל אזלינן בתר גמר פרי, שגמר פירי הרי הוא ניכר גם בהן, שלא כשליש שאינו ניכר. וכן י"ל דטעם זה הוא נכון גם לדין תורה, כשביעית ומעשר קטניות לדעת הרמב"ם, שאינו מטעם גזירה בעלמא שלא יבוא לעשר מהחדש על הישן, אלא אמרו חכמים כן, מפני שאי אפשר בעניין אחר, ולא יתכן שהתורה תאמר לעשר באופן אחר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. וכן ניחא שאף בפול המצרי שדרכו להשריש בזמנים שונים אמרו שיעור השרשה, שאין הטעם כלל שמא יפריש משנה לחברתה בעלמא, אלא שאין ניכר השליש, משא"כ ההשרשה, שיכול לאמוד אותה לפי מתי שזרע.
והנה לשון הרמב"ם (פ"א ממעשר שני ה"ח): "האורז והדוחן והפרגין והשומשמין – אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה, אין הולכין בהן אלא אחר גמר הפרי. וכן פול המצרי – אע"פ שמקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו לאחר ר"ה צובר גרנו לתוכו, ותורם ומעשר מן הכל כאחד. שהכל הולך אחר גמר הפרי".
ויש להעיר, שלכא' לאחר דברי שמואל שהכל הולך אחר גמר פרי, אין לנו כלל השרשה, מה מקום יש לומר אע"פ שהשריש וכו', יותר ראוי היה לומר אע"פ שהביא שליש קודם ר"ה, שהוא שיעור קטניות בכל מקום, וצ"ב.
ואולי למה שבארנו דעת הרמב"ם עפ"י סוגי' הירושלמי קצת יתיישב, שאם באנו להפקיע ממשהו, אינו משליש, שעל זה אי אפשר לעמוד כלל באלו הקטניות, ובהכרח שניזל או בתר השרשה או בתר גמר הפרי, שניכר בהם, ולכן נקט כן הרמב"ם, וכמו שנתבאר.
♦ ♦ ♦