שכוני גוואי

הרב יהודה לוגר
ישיבת מאור טוביה מצפה ירחו

שכוני גוואי

פתיחה

נחלקו רבא ורב נחמן מה הדין כאשר המרא קמא שואל את המחזיק מה אתה עושה בביתי והמחזיק עונה: אני קניתי ממך את הבית וגרתי כאן שלוש שנים ולא מחית, והמ"ק טוען כנגדו אני הייתי "בשכוני גוואי", היינו: עיקר דירתי היא הבית הפנימי ואתה היית בחיצוני, ואני הייתי עובר אצלך ומשתמש עמך בבית החיצון ולכן לא מחיתי. במאמר זה נבאר מה הכוונה: "שכוני גוואי" ולפי זה מה הדין בחזקה משותפת.
♦

א. סוגית הגמרא

על מי מוטל להביא ראיה כאשר המ"ק טוען כנגד טענת המערער שהיה בבית הפנימי ולכן לא מיחה

נחלקו רבא ורב נחמן (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כט עמוד ב) מה הדין כאשר המ"ק שואל את המחזיק מה אתה עושה בביתי והמחזיק עונה אני קניתי ממך את הבית וגרתי כאן שלוש שנים ולא מחית, והמ"ק טוען כנגדו עיקר דירתי היא הבית הפנימי ואתה היית בחיצוני ואני הייתי עובר אצלך ומשתמש עמך בבית החיצון ולכן לא מחיתי: "ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ביתא? אמר ליה: מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה, א"ל: אנא בשכוני גוואי הואי"
רב נחמן סבר שעל המחזיק להביא ראיה שגר לבד בבית בלי המ"ק: "אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: זיל ברור אכילתך". רבא סבר שעל המ"ק להביא עדים שהמחזיק גר אתו בבית, כי המוציא מחברו עליו הראיה: "אמר ליה רבא: הכי דינא? המוציא מחבירו עליו הראיה"
♦

המהות של מעבר המ"ק דרך הבית החיצוני

שורש המחלוקת בין רבא לרב נחמן הוא מה המהות של מעבר המ"ק דרך הבית החיצוני:
לפי רב נחמן מהות המעבר של המ"ק היא עקירת גוף החזקה, וספק המעבר יוצר ספק מהותי. בעקירת גוף החזקה אין צורך בעדים על העקירה, אלא חובת ההוכחה היא על המחזיק להביא עדים שהחזקה הייתה חזקה גמורה ולא נעקרה על ידי מעבר המ"ק. אולם, לפי רבא המהות של מעבר המ"ק היא בעצם מחאה על החזקה, וספק המעבר יוצר ספק חיצוני, ומכיוון שבכל מחאה צריך עדי מחאה לכן על המ"ק להביא עדים שהוא עבר בבית.
♦

האם רק הראיה נעקרה או גם המחוזקות

אפשרות הסבר נוספת היא שהמחלוקת נעוצה בשאלה האם כשהחזקה רעועה ונעקרה הראייה נעקרה גם המוחזקות, או שמא רק הראייה נעקרה אבל המוחזקות עדיין קיימת.
לפי רב נחמן כשנעקרה הראייה נעקרה גם המוחזקות והחזקה בטלה לגמרי, ולכן חובת ההוכחה על המחזיק. לפי רבא למרות שנעקרה הראייה לא נעקרה המוחזקות של המחזיק, ולכן חובת ההוכחה על המ"ק.
♦

בבר סיסין רבא ורב נחמן מחליפים את שיטתם

מקשה הגמרא (בבא בתרא דף כט:) על רבא ורב נחמן. אדם אמר לחברו כל אותם קרקעות שקניתי מאדם ששמו בר סיסין מכורים לך, והייתה קרקע אחת שאכן קרויה בר סיסין אבל אמר המכר המ"ק לקונה שדה זו לא קניתי מבר סיסין, אלא היא רק נקראת בר סיסין. רב נחמן סבר שיש להעמיד את הקרקע ביד הלוקח, ואילו רבא סבר שיש להעמיד את השדה ביד המוכר:
"ורמי דרבא אדרבא, ורמי דרב נחמן אדרב נחמן; דההוא דא"ל לחבריה: כל נכסי דבי בר סיסין מזבינא לך, הואי ההיא ארעא דהוה מיקרי דבי בר סיסין, אמר ליה: הא לאו דבי בר סיסין היא, ואיקרויי הוא דמיקריא דבי בר סיסין; אתו לקמיה דרב נחמן, אוקמא בידא דלוקח. א"ל רבא: דינא הכי? המוציא מחבירו עליו הראיה. קשיא דרבא אדרבא, קשיא דרב נחמן אדרב נחמן".
מתרצת הגמרא (שם): לגבי רבא אין קושיה, כי לגבי בר סיסין המוכר מוחזק בנכסים, ואילו לגבי שכוני גוואי המחזיק הוא זה שכבר מוחזק בקרקע שלש שנים. וגם לגבי רב נחמן אין קושיה, לגבי בר סיסין העמיד רב נחמן את הקרקע בידי הלוקח מאחר שאמר לו המוכר נכסי שקניתי מבר סיסין מכורין לך, ואף קרקע זו אכן נקראת בפי כל דבי בר סיסין, הרי שנראים הדברים שלפיכך נקראת כן שאכן ממנו קנאה, אלא שהמוכר טוען שלא קנאה מבר סיסין. ולכך עליו מוטל להוכיח שאין קרקע זו קנויה מבר סיסין, וכל עוד שלא הוכיח כן בעדים אין מעמידים את הקרקע בידו אלא בידי ההלוקח. אולם, בנידון של שכוני גוואי אף אם נדון את החזקה כבמקום שטר הראיה, וכמי שמחזיק בידו שטר ממש, כאשר בא המוכר ומערער על החזקה הלא אף לגבי אדם הקונה שדה ומוכיח הוא את זכותו על ידי השטר כאשר מערער המוכר על השטר, האם לא אומרים לו קיים שטרך ותעמוד בידך הנכס הנקנה, אף כאן אומרים לו הוכח את חזקתך שהייתה חזקה ראויה ותזכה בבית:
"דרבא אדרבא לא קשיא: התם מוכר קאי בנכסיה, הכא לוקח קאי בניכסיה; דרב נחמן אדרב נחמן נמי לא קשיא: כיון דאמר ליה דבי בר סיסין ומיקריא דבי בר סיסין, עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי בר סיסין היא, אבל הכא לא יהא אלא דנקיט שטרא, מי לא אמרינן ליה: קיים שטרך וקום בניכסי?".
♦

ב. ביאור שכוני גוואי

שכוני גוואי הבית הפנימי

רשב"ם (מסכת בבא בתרא דף כט עמוד ב ד"ה אנא בשכוני גוואי הואי) מבאר: "שכוני גוואי" הכוונה הבית הפנימי, כלומר: עיקר דירתי היא הבית הפנימי ואתה היית בחיצוני ואני הייתי עובר אצלך ומשתמש עמך בבית החיצון ולכן לא מחיתי: "בחדרים הפנימים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכך לא מחיתי"
♦

אם אין למערער עדים מודה רב נחמן שהדין עם המחזיק

הרשב"ם (בבא בתרא דף כט: ד"ה עליו) מדגיש שאם אין למערער עדים מודה רב נחמן שהדין עם המחזיק, ואין הוא צריך להביא ראייה שהמ"ק לא עבר דרך הבית החיצון כל שלוש השנים כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר: "אבל בלא עדות אפילו רב נחמן מודי דהמחזיק נאמן בלא ראיה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעי אמר שלי הוא מעולם כי אמר נמי מינך זבינתה מהימן".
♦

הקשר בין נכסי בר סיסין לחזקה

לפי הרשב"ם כל המחלוקת בין רבא לרב נחמן במקרה של שכוני גוואי היא בעניין החזקה ומהות הערעור על החזקה. לפי זה יש לשאול מה הקשר בין המקרה של שכוני גוואי לבין המקרה של נכסי דבר סיסין, שבו המחלוקת כלל לא קשורה לחזקה?
נראה להשיב: המכנה המשותף בין שני המקרים הוא שיש מ"ק שאין ערעור על היותו מ"ק, ויש לוקח שטוען שהוא קנה מהמ"ק, וטענתו היא טענה טובה אלא שיש ספק על הטענה. ונחלקו רבא ורב נחמן האם הספק הוא חיצוני או מהותי. בהוו"א הגמרא לא מבינה מדוע רבא אומר שבמקרה א הספק הוא ספק חיצוני ובמקרה ב הספק הוא ספק מהותי, וכמו כן רב נחמן במקרה א הספק הוא ספק מהותי ובמקרה ב הספק הוא ספק חיצוני. למסקנה הגמרא מבהירה שאומנם יש מכנה משותף בין המקרים אבל כל מקרה וכל ספק לגופו.
♦

קושיות הרמב"ן על שיטת הרשב"ם

הרמב"ן (בבא בתרא דף כט: ד"ה אנה בשכוני גואי) הקשה על שיטת הרשב"ם שמעבר בשדה אינו עוקר חזקה: "מה שפירש בה הרב רבי שמואל ז"ל שבחדרים הפנימים הייתי דר ועובר דרך עליך, לא נראה לי מפני שהדין נותן שלא יפסיד חזקתו בשביל כך, וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשייר לעצמו הפנימי ודרך, ואעפ"כ כיון שזה לבדו דר למה לא יעלה לו חזקה".
הרשב"ם ישיב שיש לחלק בין בית לשדה: מעבר בבית- מראה שימוש ועוקר את החזקה, מעבר בשדה- אינו בהכרח מראה שימוש ולכן לא עוקר את החזקה^[2].
עוד הקשה הרמב"ן (שם) שאם מעבר זה חזקה, מדוע המוציא מחברו עליו הראיה? הרי אין חזקה כדי שנדרוש מהמ"ק להביא עדים: "ועוד א"כ מאי טעמיה דרבא והלא כל זמן שלא הביא ראיה שדר לבדו לא הביא עדי חזקה שאין חזקה למי שדר עם הבעלים"
הרשב"ם ישיב שמעבר עם השתמשות נחשב מחאה, אך לא שימוש מלא.
הקשה הרמב"ן (שם) שבגמרא לא כתוב מעבר אלא רק שהיה בבית הפנימי: "ולשון הגמרא עצמו אינו נוח להתפרש כן, שאין בלשון בשכוני גואי הואי שיעבור ויצא דרך על החיצון, אלא משמע הלשון ששם היה כל הזמן הזה ולא שיצא משם".
הרשב"ם ישיב שעצם אמירתו שהיה בבית הפנימי ממחישה שהוא היה עובר גם בבית החיצוני.
עוד הקשה הרמב"ן (שם, שם) שהגירסה בגמרא אינה בית אלא שדה: "ועוד דבכולהו נוסחאי בהאי ארעא ולא אשכחן ביתא אלא בפירושי הרב ז"ל".
הרשב"ם ישיב שהגירסה בגמרא היא ביתא.
♦

למ"ק אין עדים כי אם היו לו ולמחזיק עדים עדי החזקה לא היו מתקבלים

כתב הרי"ף (בבא בתרא דף טו.) שמדובר שלמ"ק אין עדים, כי אם היו עדים למ"ק שהקרקע שלו ולמחזיק היו עדים שהיה בקרקע שלוש שנים- עדי החזקה לא היו מתקבלים כיוון שטענתם אינה טענה גמורה אלא אומרים ראינו שהיה שלוש שנים אך לא יודעים בוודאות אם המ"ק עבר בבית החיצוני או לא, אך מסתמא כנראה שלא היה^[3]:
"האי מעשה דשכוני גואי חזינא ביה תרי פירושי איכא מאן דפריש דהא מערער לית ליה סהדי דהאי ארעא דיליה היא דאי אית ליה סהדי דהאי ארעא דיליה היא והאי אמר מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה לא הוה אמר רבא בכה"ג המוציא מחבירו עליו הראיה דהא רבא גופיה הוא דאמר בכה"ג דלוקח בעי לאיתויי סהדי דאכלה שני חזקה דאמר רבא [כגון] דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרינן בה תלת שנין ביממא ובליליא וא"כ היכי אמר רבא המוציא מחבירו עליו הראיה".
♦

כיוון שהמחזיק מודה שקנה מהמ"ק על המ"ק להביא ראיה

רבא סובר שלמ"ק ולמחזיק אין עדים, והמחזיק מודה שקנה מהמ"ק, ולכן הפה שאסר הוא הפה שהתיר (היינו: מכך שאין למ"ק הוכחה שהשדה שלו והמחזיק טוען שאכן קנה מהמ"ק את השדה, המ"ק לא יכול לטעון עכשיו שבגלל הודאתו של המחזיק אכן הקרקע שלו, כי לא ניתן להאמין לחצי עדות), ועל המ"ק להביא ראיה שהקרקע שלו:
"אלא האי מעשה ליכא לאוקומי אלא כגון דהאי מערער לית ליה סהדי דידעי דהאי ארעא דיליה הות אלא האי לוקח הוא דאמר דיליה היה והוא אמר מיניה זבינתה והוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומשום הכי אמר רבא המוציא מחבירו עליו הראיה".
♦

כאשר המחזיק מודה שקנה מהמ"ק את השדה עליו להביא הוכחה שאכן היה שלוש שנים

רב נחמן סובר שלמרות שלמ"ק אין עדים כאשר מודה המחזיק שקנה מהמ"ק את השדה עליו להביא הוכחה שאכן הוא היה שם שלוש שנים בלא שמיחה המ"ק: "ור"נ סבר אף על גב דלית ליה להאי סהדי דארעא דיליה הות כי קא מודה האי לוקח דדיליה הות ואמר דזבנה מיניה ואכלה שני חזקה בעי לאיתויי סהדי דאכלה שני חזקה".
לפי פירוש זה הלכה כרבא שעל המ"ק להביא ראיה שהקרקע שלו: "וקא פסק הלכתא בהאי עשה ובמעשה דבי סיסין כרבא".
♦

כיצד רב נחמן חולק על דבר שמוסכם על כל התנאים

על פירוש זה הקשה הרי"ף (בבא בתרא דף טו.): הרי אפילו רבי יהושע, שלא סובר מיגו, מודה שאומרים הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אם כן כיצד רב נחמן חולק על דבר שמוסכם בין כל התנאים:
"ואיכא מאן דאמר דהאי מעשה ליכא לאוקמיה בכה"ג דהיכא דליכא סהדי דהאי ארעא למערער הות כ"ע לא פליגי דלא צריך לוקח לאיתויי ראיה ואף על גב דאמר לא אכלתה שני חזקה לא מפקינן מיניה וכ"ש כי אמר אכלתה שני חזקה כדאמרי' גבי הא דתנן ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואמרינן עלה וליתני ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומפרקינן משום דקא בעי למיתני אם יש עדים שהיא שלו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן היכי דמי אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן ושמעינן מינה דהיכא דאמר שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן ואפי' ליתיה בידיה שני חזקה והא מילתא מודו בה כולהו תנאי וליכא מאן דפליג עלה וא"כ היכי מחזקינן לרב נחמן דפליג על הא מילתא".
♦

רב נחמן סובר כרש"י שרבי יהושע מודה שאומרים הפה שאסר הוא הפה שהתיר רק אם אין תביעה

נחלקו רש"י ותוספות במסכת כתובות (דף טו: ד"ה ומודה) מתי אומרים הפה שאסר הוא הפה שהתיר. רש"י סובר שאומרים הפה שאסר הוא הפה שהתיר רק אם אין תביעה, ואילו תוספות סוברים שאומרים הפה שאסר הוא הפה שהתיר רק אם יש תביעה.
"מתוך פירוש הקונט' משמע דדוקא כשאין הלה תובעו ונאמן במגו דאי בעי שתיק אבל אם תובעו אינו נאמן ואינו נראה דהא קתני סיפא ואם יש עדים כו' משמע דדוקא אם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן אבל אם אין עדים אף על גב דהלה תובעו נאמן מגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם מדלא נקט אם תובעו אינו נאמן ובגמרא נמי פריך וליתני שדה זו שלך היתה משמע דבהלה תובעו איירי ולכך משיב ודאי שלך היתה ולקחתיה ממך אבל אם לא תובעו אין שייך לומר שלך היתה כי מסתמא הוא יודע בעצמו דבר זה".
לפי מחלוקת זו מתרץ הב"ח (הגהות הב"ח על הרי"ף דף טו אות ו) את קושיית הרי"ף. רב נחמן סובר כרש"י, שרבי יהושע מודה בפה שאסר הוא הפה שהתיר רק אם אין תביעה, אך כיוון שבשכוני גוואי יש תביעה של המ"ק לא ניתן לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר:
"מיהו יש ליישב דהני דמפרשי כפירושא קמא ס"ל כפרש"י דההיא דמודה ר' יהושע מיירי באינו תובעו ומש"ה נאמן ואפי' לא אכלה שני חזקה אבל הכא דא"ל המערער מאי בעית בהאי ארעא דכיון דתובעו אפי' ליכא עדים לא אמר הפה שאסר הפה שהתיר ועי"ש בריש פ"ב דכתובות דהתוס' חולקים על פירש"י דאפי' תובעו אמרי' הפה שאסר הפה שהתיר כיוון דליכא עדים וכך דעת האלפסי הכא".
♦

המ"ק נמצא בעיר אחרת וטוען כלפי המחזיק לא יתכן שמכרתי לך כי לא הייתי בעירך

הסבר שני מביא הרי"ף (בבא בתרא דף טו. בדפי הרי"ף): מדובר שהמ"ק נמצא בעיר אחרת, וכאשר המחזיק טוען כלפי המ"ק אתה מכרת לי את השדה, טוען כלפיו המ"ק לא יתכן שמכרתי לך כי לא הייתי בעירך:
"אלא האי מעשה הכין פירושא כגון דהאי ארעא ידיעא וברירא דלהאי מערער הות וא"ל להאי מחזיק מאי בעית בהאי ארעא וא"ל מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה אמר ליה היאך זבינתה מינאי ואנא בשכוני גואי ולא הוינא בהדך במתא בההוא עידנא ואת טעין דזבינתה מינאי".
רב נחמן סובר שעל המחזיק להביא ראיה כדי לאמת את טענתו, כי היא אינה טענה וודאית וגמורה:
"א"ל רב נחמן זיל ברור אכילתך דאכילה דקיימת בה חזקה היא ומוקמינן לה לארעא בידך כלומר אייתי סהדי דקיימא את והאי מוכר במתא ואפילו חד יומא כי היכי דתהוי אכילתך אכילה דאמרינן אפשר דזבינת' מיניה בהאי יומא ואי לא הויא שני חזקה שלך כחזקה שאין עמה טענה".
רבא סבר שהמוציא מחברו עליו הראיה לכן על המ"ק להביא עדים שלא היה בעירו של המחזיק כדי שהמחזיק יוכל לקנות את הקרקע שלו: "אמר ליה רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה דסבר רבא תובע הוא דבעי איתויי סהדי דלא הוה במתא בההוא יומא דטעין האי דזבנה ביה מיניה".
♦

הלכה כרב נחמן

להלכה פסק הרי"ף (בבא בתרא דף טו. בדפי הרי"ף) כרב נחמן, כי רבא תלמיד היושב לפני רב נחמן, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב: "וקי"ל כר"נ בתרוייהו בהאי מעשה ובמעשה דבי בר סיסין דרבא בהאי עניינא תלמיד הוה דיתיב קמיה דר"נ ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכ"ש דקי"ל דמעשה רב בהנך תרי עובדי".
♦

על המחזיק להביא ראיה כי יש חזקה אך היא ללא טענה

הקשה הרמב"ן (בבא בתרא דף כט: ד"ה והפירוש) על הסבר הרי"ף: היה עליך למחות, בכך שלא מחית - החזקה נחשבת חזקה, אם כן, מדוע לפי רב נחמן המחזיק צריך להביא ראיה:
"והפירוש שכתב בו רבינו הגדול ז"ל מן המתמיהין בעיני, שכיון שהיה עומד במקום שאין שם חרום כל אותן הימים היה לו למחות, וכיון שלא מיחה בודאי שמכרה לו לזה באותו הזמן והוא בא בכאן או זה הלך לשם או על יד שלוחו מכר כמו שטוען זה, שאם לא כן למה לא מיחה כיון שלא היה במקום חרום, וזו דומה לשאר כל החזקות שבכולן מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי והאמינוהו ללוקח מפני שלא מיחה מוכר, אף כאן נמי בדין הוא שיהא נאמן לומר לקחתי באיזה ענין שיטעון".
הרי"ף יענה על קושיית הרמב"ן שאכן יש חזקה אך לחזקה אין טענה, ולכן היא לא יכולה להפקיע מהמ"ק את הבית עד שהמחזיק יביא עדים על כך שטענתו וודאית ונכונה.
♦

קושיות הרא"ש על שיטת הר"ף

הקשה הרא"ש (מסכת בבא בתרא פרק ג סימן ד): כיוון שחזקה במקום שטר עומדת כיצד אנו מאמינים למ"ק שלא היה באותו היום בעיר, והרי למחזיק יש שטר: "ומילתא דתמיה היא כיון דחזקה במקום שטר עומדת היכי מהימן המערער לומר בדיבורו לא הייתי בעיר באותו זמן שאתה אומר שמכרתיו לך".
הרי"ף יענה על קושיית הרא"ש שחזקה היא לא ממש כמו שטר, לכן החזקה אינה ממש חזקה כדי להוציא מהמ"ק את המוחזקותג.
עוד הקשה הרא"ש (שם, שם): אם למרות שלמחזיק יש שטר אנו מאמינים למ"ק יצא שחזקה לא תועיל לעולם, כי המחזיק לא ימצא עדים שראו את המ"ק בעיר באותו היום: "ולפי זה לא היה מהניא חזקה לעולם דהיאך ימצא עדים שראוהו בעיר באותו היום".^[4]
הרי"ף יענה על קושיית הרא"ש שאין לגרוס כפי שכתב הרא"ש בדברי הרי"ף "באותו היום", אלא לגרוס כפי שכתוב ברי"ף (הנדפס) "יום אחד". שינוי הגירסה מפקיע את השאלה, כי אכן מסתבר שהמחזיק יצליח להביא עדים שראו את המ"ק באחד מן הימים.
הרא"ש (שם, שם) הקשה על שיטת הרי"ף: לא ניתן לומר שטענת המ"ק היא שהוא לא היה עם המחזיק באותו יום שהוא טוען שקנאה ממנו, שכן לפי זה טענת המחזיק היא שהוא קנה את הקרקע מהמ"ק באותו יום, וטענה זו לא מופיעה בגמרא: "ועוד עיקר כח משא ומתן של המעשה חסר מן הספר דהוה ליה למימר מינך זבנת בההוא יומא כדי שתהא התשובה על דבריו באותו יום שאתה אומר שלקחת ממני בשכוני גואי הוינא".
עוד הקשה הרא"ש (שם, שם) על שיטת הרי"ף: המכירה יכולה להתבצע על ידי שליח, שזה דבר מצוי במקום שהשיירות מצויות. אם כן, מדוע לפי רב נחמן חזקת המחזיק אינה חזקה אם הוא לא הביא הוכחה למכירה: "ומיהו גם זה אין מתיישב על לבי דמעשים בכל יום שאדם מוכר נכסיו על ידי שליח הבא בהרשאתו ואם היה במקום שהשיירות מצויות אמאי לא הוי חזקה".
הרי"ף יענה על קושיית הרא"ש שלמרות שקניין על ידי שליח זה דבר מצוי, הואיל וטענת המחזיק אינה ודאית, שכן המ"ק מערער עליה, אזי כדי שחזקתו של המחזיק תחול, עליו להוכיח את טענתו.
הרא"ש (שם, שם) הקשה על שיטת הרי"ף: לשון הגמרא "שכוני גוואי" מורה בהכרח על הסבר הרשב"ם ולא על הסברים אחרים: "ועוד לישנא דשכוני גואי אינו מורה על שום פירוש אלא על פירוש רשב"ם".
♦

האם המזיק צריך להוכיח גם את אפשרות הטענה

שורש המחלוקת בין הרי"ף לבין הרא"ש והרמב"ן הוא האם המחזיק צריך להוכיח את אפשרות הטענה בנוסף לאמיתות הראיה, או לא. לפי הרי"ף צריך להוכיח גם את אפשרות הטענה, ואילו לפי הרא"ש והרמב"ן אין צורך להוכיח גם את אפשרות הטענה.
ר"ח (הו"ד בחדושי הרמב"ן בבא בתרא דף כט:) ביאר כשיטת הרי"ף, והוסיף שלפי רב נחמן המחזיק צריך לטעון שהמ"ק היה אתו בשעת המכירה ובשעת החזקה, כי בלי טענה אין חזקה, כי הסיבה שהבעלים לא מחה היא שהוא לא ידע שהמחזיק ירד לקרקע. ורבא חולק וסובר שלמרות שהמ"ק מביא טענת ערעור חזקה בכך שהוא לא ידע שהמחזיק נכנס לו לשדה, עדין על המ"ק להביא הוכחה לטענת ערעור זאת. המקור לשיטת הר"ח היא המשנה שסוברת שאינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, כלומר: אם המ"ק לא ידע שאדם ירד לנכסיו והחזיק בהם - חזקת המחזיק אינה חזקה. מקור זה תמוה, שכן המשנה מדברת על שעת חירום בלבד אבל שלא בשעת חירום - המ"ק אינו צריך להיות עמו במדינה כדי שחזקת המחזיק תחול. אכן, ר"ח יודע שהמשנה דיברה על שעת חירום ולכן הוא מסביר שבשעת חירום המ"ק צריך להיות עמו במדינה כל השלוש שנים, ואילו שלא בשעת חירום מספיק שהמ"ק יהיה עמו רק יום אחד:
"ור"ח ז"ל כתב כדברי רבינו ז"ל אלא שבכלל דבריו יצא לדרך אחרת. וכן כתב בעובדא דשוקי בראי, ואף על גב דחזינן לרבותינו הגאונים ז"ל דאוקמוה להאי מעשה בשעת חרום, אין דינא הכי הוא, ומיהו אף על גב דקאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה בעינן שיהא המוכר שם במדינה מצוי בעת שטוען זה הלוקח שקנה זה הקרקע וכדתנן אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, וכיון דהוה תמן אפילו יום אחד דאיכא למימר בההוא יומא זבן ליה ואזל ליה לאלתר, כי אמר בתר הכי לא הוינא ידע דהאי נחית בארעאי דנמחי ביה לא משגחינן ביה, אלא אי קדים ונפק ושבק ארעיה בידא דאחרינא ואזל ליה איהו ונחית הלוקח בארעא דא ואכלה ולא ידע מרי ארעא דהאי נחית ואכיל ארעיה, כי האי גונא לא הוי חזקה, דאי לא תימא הכי מדת הדין לוקה. ועוד כתב לקמן ואף על גב דתנן אין צריך להיות עמו במדינה, מיהו צריך להיות יודע בעל הקרקע כי זה שטוען אתה מכרתה לי עומד בנכסיו דאי לא ידע אמאן קא ממחה, וזה ששנינו אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה פירוש כל שני חזקה, בשעת חרום, אבל שלא בשעת חרום אינו צריך להיות עמו אלא ביום שטוען שלקחה ממנו וירד בה, אלא כיון דידע דהאי גברא נחית בנכסיה אפי' הוא באספמיא והמחזיק בבבל הוה ליה למחויי דלא בעינן מחאה בפניו. אלו דברי ר"ח ז"ל. ומדבריו שאין חזקה שלא בפניו חזקה אלא אם כן תחלתה בפניו שהיה לו לשאול עליה אבל אם לא כן אינה חזקה אפי' אינו במקום חרום".
♦

היה עליו לשמוע שהמחזיק השתלט על הקרקע שלו

הרמב"ן (בבא בתרא דף כט:) הקשה על שיטת הר"ח: מדוע המחזיק צריך להוכיח שהמ"ק היה אתו במדינה בתחילת החזקה וידע שהמחזיק אכן ירד לקרקע והחזיק בה? הרי המ"ק ידע בוודאות, שכן אם למחאה שלא בפניו אומרים שידע כי יש לדבר קול, כ"ש שכלפי חזקה שלא בפניו אומרים שידע כיוון שיש לדבר קול: "ואינו נכון דכ"ש שיש לומר חברך חברא אית ליה, ואיהו עביד לשאול מי מחזיק בשלו".
מקושיית הרמב"ן יצא שהר"ח והרמב"ן נחלקו האם חזקה שלא בפניו נחשבת חזקה או לא. לפי הרמב"ן מחאה שלא בפניו נחשבת חזקה, וכ"ש חזקה שלא בפניו. אולם לפי ר"ח מחאה שלא בפניו נחשבת מחאה, אך חזקה שלא בפניו לא נחשבת מחאה.
♦

למה יש יותר משקל בהעברת הקול בין המ"ק והמחזיק להוצאת הקול או לקבלת הקול

לפי זה שורש המחלוקת בין הר"ח והרמב"ן הוא למה יש יותר משקל בהעברת הקול בין המ"ק והמחזיק - להוצאת הקול או לקבלת הקול. מחאה עדיפה מצד הוצאת הקול, שכן במחאה המטרה מלכתחילה היא לפרסם ולהוציא את המחאה כדי שתגיע למחזיק. חזקה עדיפה מצד קבלת הקול, שכן המ"ק תמיד עירני לדעת ולחקור האם מישהו ירד לנכסיו והחזיק בהם.
הרמב"ן נותן יותר משקל לקבלת הקול, ולכן אם מחאה שלא בפניו נחשבת מחאה כ"ש שחזקה שלא בפניו נחשבת חזקה. ר"ח נותן יותר להוצאת הקול, ולכן מחאה שלא בפניו נחשבת מחאה אבל חזקה שלא בפניו לא נחשבת חזקה.
לפי הסבר זה ניתן ליישב את המשנה לפי ר"ח. המשנה מחלקת בין שעת חירום ללא שעת חירום רק לגבי מחאה שלא בפניו, אבל לגבי חזקה שלא בפניו גם שלא בשעת חירום לא נחשב חזקה אם לא שהיה עמו במדינה לפחות יום אחד בתחילת החזקה.
♦

המ"ק טוען שהיה במקום מרוחק שהוא מקום חירום שלא היה יכול למחות

ביאר הרמב"ן (בבא בתרא דף כט: ד"ה אנא בשכוני גואי הואי): המחזיק טוען שקנה את הקרקע מהמ"ק ויש לו חזקה של שנים על הקרקע והמ"ק טוען כנגדו שהיה במקום מרוחק, שהוא מקום חירום שאין לו אפשרות לשמוע את חזקת המחזיק או למחות. רב נחמן סובר שעל המחזיק להביא עדים שהמ"ק היה במקום קרוב שאינו מקום חירום, והיה יכול למחות ובכל זאת לא מיחה. לעומתו, רבא סובר על שהמ"ק להביא עדים היה במקום רחוק שהוא מקום חירום ולכן לא היה יכול למחות^[5]: "ואני שמעתי בפירוש האי עובדא דשכוני גואי, שהוא מקום רחוק ברוח דרום ונקרא גואי לפי שהוא חדר כדכתיב מן החדר תבוא סופה, וכתיב וחדרי תימן, ובראי הוא רוח צפון לפי שאינה מסוככת (לעיל כ"ה ב'), וקא טעין האי שהיה במקום שלא שמע החזקה או שלא היה יכול למחות דמקום חרום הוא, והימניה רב נחמן עד דמייתי אידך סהדי דהוה במקום קרוב שאינו מקום חרום, דכיון שזה טוען שלא בפני החזקת במקום חרום טענתיה טענה וצריך הלה לקיים חזקתו כאלו טענו זה לא החזקת, ורבא סבר מכיון שהחזיק הרי הוא ברשותו והלה צריך להוריע חזקתו בראיה של חרום כשם שצריך להביא ראיה על המחאה בטוען מחיתי, רב נחמן מדמי לה לקיום חזקה גופה, ורבא מדמי לה למחאה".
♦

האם אי יכולת המ"ק למחות מערערת את החזקה או מהווה רק סוג של מחאה על החזקה הקיימת

שורש המחלוקת בין רב נחמן לרבא הוא בשאלה האם אי יכולת המ"ק למחות מערערת את גוף החזקה ואת עצם קיום החזקה, או שהיא מהווה רק סוג של מחאה על החזקה הקיימת:
לפי רב נחמן אי היכולת של המ"ק למחות מערערת את גוף החזקה, ולכן אם המ"ק טוען שהוא היה במקום חירום ולא היה יכול למחות אזי חזקת המחזיק מתערערת ועליו להביא עדים כדי לקיים את חזקתו. לפי רבא אי יכולת המ"ק למחות רק מהווה סוג של מחאה על החזקה הקיימת, ולכן על המ"ק להביא עדים כדי לאמת את מחאתו.
♦

מה הדין כאשר המחזיק טוען שהמקום בבית הכנסת גם שלו בשותפות עם המ"ק

נשאל הקצות (סימן קמ ס"ק ג) מה הדין כאשר למ"ק יש מקום קבוע בבית הכנסת ובא המחזיק וטוען שהמקום גם שלו בשותפות, ומביא ראיה ששלוש שנים המ"ק לא מיחה:
"מעשה במקום של בית הכנסת ידוע לאחד, וטען עליו אחר שקנה ממנו מחצית ולהיות עמו בשיתוף, ובא בטענת חזקה שלש שנים שעמד אתו עמו שוה בשוה שלש שנים בשופי בלי שום מחאה".
כתב הקצות (שם, שם) בתחילה שנראה שלא תועיל החזקה למחזיק, כפי דברי הרשב"ם בסוגייתנו שאם מוסכם לכולם שהמ"ק השתמש בשדה ביחד עם המחזיק אין חזקה למחזיק:
"והנה נראה דלא מהני חזקה לשיתוף, דהא אפילו אם היה לו עליו דרך בדריסת הרגל לא הוי חזקה, וכמו שפירש רשב"ם בהא דאנא בשכוני גוואי הואי (ב"ב כט, ב ד"ה אנא) ומבואר ברמ"א סעיף י"ג, וכ"ש כאן בנדון דידן שהראשון עמד וישב במקומו עם השני דאין בחזקת השני כלום".
♦

החזקה לא תועיל למחזיק

הקצות (שם, שם) הביא את דברי הב"ח (שו"ת סימן ז), שאכן סובר שלא תועיל החזקה למחזיק. הב"ח נשאל מה הדין כאשר שמעון היה משתמש בחצר ראובן לשתיית מים מהבאר ולשירותים, ולאחר שמת שמעון המשיכו בניו להשתמש באותם שימושים בחצר ראובן. ראובן מחה בהם ואמר עד עכשיו לא הקפדתי אבל עכשיו שהתוספו דיורים ובני בית מרובים אני מקפיד. והיורשים טוענים לשמעון כיוון שאנחנו באים מחמת הירושה משמעון אנו לא צריכים טענה ויש לנו חזקה. ראובן טוען כנגד טענה זו אין לכם חזקה כיוון שגם משפחתי השתמשה בשימושים אלו בחצרי:
"שוב ראיתי מבורר כדברינו אלה בתשובת ב"ח (סי' ז') ז"ל שם, שמעון היה משתמש בחצר ראובן שכינו ושואב גם מים מבאר שבחצירו והולך הוא ובני ביתו לבית המוצנע העומד בחצירו של ראובן ומת ובניו אחריו היו משתמשין בכל התשמישין הנזכרים, ועמד ראובן ומחה בהם וטוען ואומר עד עתה לא הייתי מקפיד אבל עכשיו שנתוספו דיורים ובני בית מרובין אקפיד, והיורשין באין מכח חזקה וטוענין כיון שאנחנו באין מחמת ירושה א"צ טענה, וראובן טוען דאין בתשמישין אלו דין חזקה כיון שגם אנכי ובני ביתי משתמשין בכל התשמישין הנזכרים, הדין עם מי?".
עונה הב"ח (שם, שם) שהדין עם ראובן, מכיוון שכתבה הגמרא (ב"ב כט ע"ב) במקרה שהמ"ק שואל את המחזיק מה אתה עושה בביתי והמחזיק עונה: אני קניתי ממך את הבית וגרתי כאן שלוש שנים ולא מחית, והמ"ק טוען כנגד אני הייתי "בשכוני גוואי", היינו: עיקר דירתי היא הבית הפנימי ואתה היית בחיצוני ואני הייתי עובר אצלך ומשתמש עמך בבית החיצון ולכן לא מחיתי ופסק רב נחמן על המחזיק להביא ראיה שגר לבד בבית בלי המ"ק. וכ"ש במקרה שלנו, שהשתמשו ביחד בכל התשמישים, ברור שחזקת המחזיק אינה טענה:
"תשובה, הדין עם ראובן, דהא אמרינן בפרק חזקת הבתים דף כ"ט (ע"ב) ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא, א"ל מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה, א"ל אנא בשכוני גוואי הואי, אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זיל ברר אכילתך. ופירש רשב"ם (ד"ה אנא) ז"ל, בחדרים הפנימיים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכן לא מחיתי וכו'. וא"כ כ"ש בנידון דידן דהשתמשו ביחד בכל התשמישין זה כמו זה דפשיטא דחזקת המחזיק אינו חזקה וכו'".
מסיים הב"ח (שם, שם) שכיוון שהמ"ק משתמש בכל התשמישים שבחצר אין חזקת המחזיק חזקה, אפילו אם המ"ק לא דחה את המחזיק והשתמש בתשמישים אחריו: "והשתא מכל זה זכינו לנידון דידן דדברי הכל כיון שהבעלים היו משתמשין בכל התשמישין שבחצר גם בבאר ובבית המוצנע א"כ אין חזקת המחזיק חזקה כלל, ואפילו לא היה המחזיק נדחה מפניו אלא משתמשין זה אחר זה בבאר ובבית כפי טבע הזמן נמי לא הוי חזקה לדברי הכל".
מעיר הב"ח (שם, שם) שזה לשיטת כל הראשונים, למעט שיטת המהר"ם מרוטנבורג, שמצריך מהמ"ק לדחות את המחזיק^[6]: "זולת לרבינו מאיר (הובא במרדכי ב"ב סי' תקכ"ג) דמשמע מדבריו דבעינן דוקא שיהיה המחזיק נדחה מפני הבעלים, ויחיד הוא נגד כל הני גאונים רשב"ם ותוס' (שם כט, ב ד"ה בשכוני) והרא"ש (שם פ"ג סי' ד' ה') והמרדכי (שם) דס"ל דכל היכא דאיכא תפיסת יד לבעלים בהדי מוחזק אין שם (נגד) [דין] חזקה עכ"ל וע"ש".
הנפק"מ בין המהר"ם מרוטנבורג לשאר הראשונים תהיה כאשר העדים אומרים שהמחזיק והמ"ק משתמשים ביחד בחצר:
לפי המהר"ם מרוטנבורג: יש חזקה ולכן יחלוקו.
לפי שאר הראשונים: אין חזקה והקרקע שייכת למ"ק.
♦

ממה נובעת הראיה מהשתיקה או מכך שמרגיש דרך בעלות

שורש המחלוקת בין המהר"ם מרוטנבורג לשאר הראשונים הוא ממה נובעת הראיה - האם מכך שהמ"ק שתק או מכך שהמחזיק מרגיש דרך בעלות. לפי שאר הראשונים, הראיה נובעת מכך שהמחזיק מרגיש דרך בעלים, ולכן על המ"ק למחות במחזיק, כדי שהמחזיק לא ירגיש שהוא הבעלים ויאבד את השטר. לעומת זאת, לפי המהר"ם מרוטנבורג הראיה נובעת מכך שהמ"ק שתק, ולכן על המ"ק לדחות את המחזיק.
♦

אחרונים נוספים הסוברים כשיטת הב"ח

הקצות (סימן קמ ס"ק ג) הביא אחרונים נוספים הסוברים כשיטת הב"ח שאין חזקת שותפים:
"וכ"כ בתשובת מהר"ם אלשיך סימן צ"ד ובתשובת מוהרח"ש (שו"ת תורת חיים ח"א) חלק ח"מ סי' מ"א דכל שהיו משתמשין שוה בשוה לא הוי חזקה ומראיה דהאי דשכוני גוואי, וע"ש שכתב בשם מוהרשד"ם (חחו"מ) סי' שנ"ג וז"ל, וא"ת נהי שאין להם חזקה שהיא שלהם לבד, אבל יהיה להם חזקה לומר שיד כולם שוה בהם, גם לזה אני אומר דלא היא, דמאיזה טעם אנו אומרים דמי שהחזיק שלש שנים הוי חזקה משום דלא מיחה המערער באלו ג' שנים, וכאן לא שייך מחאה כיון שהם מחזיקים שוה בשוה ע"ש, וכ"כ בתשובה הנזכרת (מהרח"ש) סי' ל"א".
♦

החזקה מועילה למחזיק לטעון שהם שותפים שווה בשווה

למרות שבתחילה חשב הקצות לפסוק שלא תועיל חזקת המחזיק והביא שכך פסק הב"ח והרבה אחרונים, בכל זאת להלכה פסק הקצות שהחזקה מועילה למחזיק לטעון שהם שותפים שווה בשווה: "והנה ידעתי מיעוט ערכי נגד כל הנך רבוותא, אמנם לאחר העיון נראה לפענ"ד דכה"ג מהני חזקה לומר שהם שותפין שוה בשוה".
הקצות (שם, שם) הביא ראיה לשיטתו מדברי הרא"ש (מסכת ב"ב פרק א סימן יא יב). כתב הרא"ש: אדם בנה כותל ושכנו השתמש בכותל במשך שלוש שנים והמ"ק לא מיחה. לאחר שלוש שנים, כשהמ"ק מוחה, טוען המחזיק אני קניתי ממך את הכותל בשותפות, ולמרות שיכולתי להשתמש שימוש גדול השתמשתי שימוש קטן. הדין הוא שיחלקו שווה בשווה בתשמיש ובכותל גופו, אך לא בקרקע של מקום הכותל^[7]:
"וראיה ברורה לזה ממ"ש הרא"ש פ"ק דב"ב (סי' י"א, י"ב) גבי אחזיק להורדי וז"ל, וכן אחזיק להורדי דשמעתין, דכיון דהחזיק בכותל שלש שנים ונאמן לטעון שלקחו כדי לבנות עליו, יכול לטעון כשלקחתיו מתחלה הייתי יכול לסמוך עליו כשורי, ולא הפסדתי דיני לפי שלא הייתי צריך לאותו שעה אלא להורדי. ונראה שחזקה זו מועיל אף לאבני החומה אם נפלו, דמסתמא כשקנה ממנו רשות לסמוך על כותלו קנה ממנו כל הכותל להיות חצי שלו, ולא אמרינן שהקנה לו רשות תשמיש בעלמא ולא בנין הכותל. אבל אין לו בקרקע של מקום הכותל, דאותו לא אמרינן שהקנה לו כל זמן שלא פירש עכ"ל".
מכך שכתב הרא"ש שקנה כל הכותל להיות חצי שלו מוכח שיש לשניהם שווה בשווה בכל הכותל: "ומדכתב שקנה ממנו כל הכותל להיות חצי שלו מבואר דיד שניהם שוה בשוה בכל הכותל".
♦

פוסקים נוספים שיד שניהם שווה בשווה בכל

מביא הקצות (שם, שם) פוסקים נוספים שכך פסקו שיד שניהם שווה בשווה בכל:
"וכמ"ש בתרומת הדשן סי' של"ז (וברמ"א) [ובשו"ע] סימן קנ"ז סעיף (ז') [ו'], ומבואר דמהני חזקה להיות לשותפות שוה בשוה, וכ"כ בטור סימן קנ"ג (סעיף כ"ו) בשם הר"ר יונה (ב"ב ז, א ד"ה עלה) והרא"ש דהוי חזקה לאבני הכותל למחצית... ומבואר דהיכא דמשתמשין שניהם שוה בשוה הוי חזקה להכי להיות חצי שלו, ועיין מ"ש בסימן קנ"ז (סק"ו) [סק"ה], וזה לענ"ד ראיה גדולה".^[8]
הקצות (סימן קמ ס"ק ג) מחלק בין המקרה של 'שכוני גוואי', שבו המחזיק טוען שהוא קנה את גוף הקרקע באופן בלעדי, לבין חזקה שהמחזיק טוען שהוא קנה רק את זכות השימוש עם המרא קמא בשותפות שווה בשווה. כאשר המחזיק טוען שהוא קנה את גוף הקרקע באופן בלעדי, והמ"ק טוען שהוא עבר דרכו ויש לו יד בחזקתו על ידי דריסת רגל, אזי דריסת רגלו של המרא קמא סותרת את חזקת המחזיק והחזקה בטלה. לעומת זאת, כאשר המחזיק טוען שהוא קנה רק את זכות השימוש עם המ"ק בשותפות שווה בשווה, אזי דריסת רגלו של המרא קמא אינה סותרת את חזקת המחזיק על מחצית מזכות השימוש וחזקת המחזיק חלה:
"ולכן נראה לחלק בין האי דשכוני גוואי לחזקה דשיתוף, והוא דהתם בשכוני גואי שטוען המחזיק שקנה גוף הקרקע להיות שלו וכיון שהבעלים יש להם יד בחזקתו של זה בדריסת הרגל על גוף הקרקע הרי זה כמו מחאה, אבל בשותפין כל אחד ואחד בשלו הוא נכנס ואין אחד משתמש בחלק חבירו כלל דאמרינן ברירה".
♦

האם יש אפשרות של שותפות כדרך בעלות

שורש המחלוקת בין הקצות לשיטה המנוגדת הוא האם יש אפשרות של שותפות כדרך בעלות: לפי הקצות וודאי שצריך חזקה כדרך הבעלים אלא שגם בחזקה בשותפות יש דרך בעלות ולכן החזקה חלה אף במקרה של שימוש משותף. אולם, לפי השיטה השניה בהחזקה בשותפות אין דרך בעלות, ולכן החזקה לא חלה במקרה של שימוש משותף.
♦ ♦ ♦