לא תדוש בחסימה
טעם איסור "לא תחסום שור בדישו": צער בעלי חיים או הכרת הטוב
אסרה התורה חסימה, "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד).ויל"ע בטעם האיסור, האם מפני צער בעלי חיים, או מפני הכרת הטוב - להנות את הבהמה העובדת.
שנינו במסכת בבא מציעא צ, א:
"בעו מיניה מרב ששת: היתה אוכלת ומתרזת, מהו? משום דמעלי לה הוא, והא לא מעלי לה, או דלמא דחזיא ומצטערא, והא חזיא ומצטערא?
אמר להו רב ששת, תניתוה, 'רבי שמעון בן יוחי אומר, מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל[2]'. שמע מינה משום דמעלי לה הוא, שמע מינה".
משמע שמסקנת הגמרא שהטעם אינו מפני צעב"ח, אלא מפני ש"מעלי לה". ובביאור צד זה, אפ"ל שהטעם כמש"כ שם הראב"ד, שהואיל והבהמה מהנה רצתה תורה שתהנה. וכ"כ בספר החינוך מצוה תקצו בשרשי המצוה: "לחוס עליהן, לחלק להן חלק מיגיעת בשרן".
אמנם לא מוכרח לגמרי, ואפ"ל שלכו"ע הוא מצד צעב"ח[3], אלא שיש תנאי שרק אם 'מעלי לה', שהרי אם אינו מועיל לה גם ככה תצטער אחר כך, ומה הועלנו בהתחשבות במראית וחשק עיניה לתאוה. וכך לכאורה צ"ל אליבא דהשיטות שצעב"ח דאורייתא נלמד מחסימה (ראב"ד, מאירי, השלמה, על דף לב, ב). וכ"ה במושב זקנים בעלי התוס' עה"ת, שטעם איסור חסימה הוא מצד זה שהיא בצער כשדשה ואינה אוכלת.
ולגבי קטבליא, "פרס לה קטבליא על גבי דישה" שהגמרא הסתפקה בזה, כתב רש"י שהוא מצד זה שאולי לא נחשב "דישו" אם הוא מכוסה. והמהרש"א כתב, שרש"י פירש כך את הטעם, מפני שטעם האיסור אינו מפני שהבהמה רואה ומצטערת. וציין שם גם לתוס' דף צב, לגבי משא שעליה שאינה רואה, שיש בזה איסור חסימה, למרות שהיא לא רואה. אבל המיוחס לריטב"א כתב: "משום הכי מיבעיא ליה, דהא לא חזיא ומצטערא".
♦
דברי רבי סימאי - "בשעת דישה לא תהא חסימה"
האם גדר האיסור הוא עצם מעשה החסימה או דישה בחסימה? שנינו במסכת ב"מ צ, ב: "בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי: חסמה מבחוץ, מהו? שור בדישו אמר רחמנא, והא לאו בדישו הוא, או דלמא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא? - אמר לו: מבית אביך אתה למד, יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם, בבואכם הוא דאסור, הא מישתא ומיעל - שרי? ולהבדיל בין הקודש ובין החול אמר רחמנא! אלא, מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות, הכא נמי בשעת דישה לא תהא חסימה"."תנו רבנן: החוסם את הפרה והמזווג בכלאים - פטור, ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד".
אם כן, רבי יונתן הסתפק, ורבי סימאי פשט לו [לכאורה ע"פ סברא, וראה לקמן] שזו כוונת הפסוק, "לא תדוש בחסימה". ואח"כ מובאת ברייתא שגם פרשה כך - לא תדוש בחסימה, וכמבואר ברש"י. ואע"פ שלא כתוב מפורש "דתנו רבנן", נראה ברור שהדברים קשורים ורבי סימאי היה יכול להוכיח גם משם[4].
וכעין זה גם בירושלמי (תרומות פ"ט ה"א):
"א"ר אבין: ר"ע שאל את ר"ש בן יוחי מיבדקניה ביה, חסם מבחוץ והכניס מבפנים, א"ל בבואכם אל אוהל מועד, מבואכם אל אוהל מועד, א"ר זעירא לא תחסום שור בדישו, לא תדוש בשור חסום".
וכאן בירושלמי הלשון מבוארת מאד, שאין איסור בחסימה, אלא "שור חסום".
ובאבן האזל (שכירות יג, ב) רצה לחדש שנחלקו בזה הבבלי והירושלמי, והבבלי באמת סובר שצריך גם "בחסימה" (כמבואר כאן בפרק הבא), ולא כירושלמי שהעיקר "שור חסום". וכבר קדמו מעט כעין זה[5] ידידו מרן הראי"ה זצ"ל (שו"ת אורח משפט סי' מג עמ' נח) שרבי סימאי אמר "בשעת דישה לא תהא חסימה", משמע שהחסימה עיקר, ולא כלשון רבי יונתן בספק "לא תדוש בחסימה"[6]. וצ"ע עדיין, ויותר פשוט שהבבלי (רבי יונתן ורבי סימאי) והירושלמי בחד שיטתא נינהו, שהאיסור הוא הדישה בשור חסום.
♦
האם רמי בר חמא מודה ליסוד הזה
ושם בסוגיה לעיל מובא ספק בגמרא במקרה שהיה קוץ לבהמה בפיה ואינה יכולה לאכול, האם מותר להכניס אותה לדישה: "בעי רמי בר חמא: הושיב לה קוץ בפיה, מהו? הושיב לה, חסימה מעלייתא היא! אלא ישב לה קוץ בפיה מהו?".וצ"ע ספק זה, והרי גדר האיסור הוא "לא תדוש בחסימה", ומה יש מקום להסתפק.
ולכאורה היה אפשר לומר, שרמי בר חמא באמת לא ברור לו יסוד זה, וכמו שרואים שרבי יונתן הסתפק בזה מסברא ושאל את רבי סימאי.
אבל רבותינו הראשונים בסוגיה שם (תוס', תוס' רא"ש, תוס' ר"פ, ריטב"א ואו"ז) היה ברור להם שהוא יסוד פשוט ובלי חולק, "לא תדוש בחסימה", ורמי בר חמא ודאי גם סובר כך. ומכח זה חידשו חידוש גדול בסברא, שאע"פ שקיי"ל "לא תדוש בחסימה" מ"מ צריך גם מעשה חסימה לפני כן, ודוקא במתכוון לחסום את פי השור[7].
ובסברתם נראה לומר, שאע"פ שעיקר הפסוק כוונתו "לא תדוש בחסימה", מ"מ הועילו פשט המילים "לא תחסום", שצריך גם מעשה חסימה שלו.
ומ"מ ודאי שהדברים האלו של רבותינו הראשונים מחודשים מאד, וצ"ע עדיין ההגדרה בזה, להצריך גם מעשה חסימה. ונראה יותר שהוא כתנאי לאיסור הדישה, ולא שנאמר שהגדר העיקרי של האיסור הוא גם חסימה וגם דישה.
וביחוד קשה בסברא, שהרי מבואר ברש"י שם (ד"ה וכן המזווג) שגם מעשה חסימה של חבירו מחייב את הדש, וכפי שהעיר הרש"ש שם על תוס'[8], ומה הסברא בזה לצרף את מעשה חבירו ומאי שנא מ"ישב לה קוץ בפיה" וצ"ע [ובאבן האזל (שם) רצה לחדש בדעת הרמב"ם "חוסם אותה מקודם, ועשה בה מלאכה והיא חסומה" שדוקא אם הוא עצמו חסמה ולא חבירו[9], וצ"ע].
♦
מנין לנו לבאר "לא תדוש בחסימה": סברא, ודברי רש"י וראב"ע
הנה בדברי רבי סימאי לא התבאר מנין לנו לבאר "לא תדוש בחסימה", אלא שהביא דוגמא שאפשר לבאר כך, שכמו ש"יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם" היינו "בשעת ביאה לא תהא שכרות", כך גם אצלנו "בשעת דישה לא תהא חסימה". ויל"ע מנין לומר כך. ונראה לכא' שהוא מסברא [כמו שהסברא נותנת לגבי שתויי יין[10]], שהרי בפשטות טעם האיסור הוא מצד צער בעלי חיים[11], וא"כ הסברא נותנת שאסור גם אם חסמה מבחוץ[12].ורש"י על הפסוק שם כתב: "בדישו - יכול יחסמנו מבחוץ, תלמוד לומר, לא תחסום שור, מכל מקום"[13]. ובארו שם הרא"ם והגור אריה, שכוונתו מזה שלא כתוב "שור בדישו לא תחסום", מוכח שעיקר הקפידא על הרישא, "לא תחסום" ואפילו בחוץ, ולא על "בדישו" בתוך דישו.
והאבן עזרא על הפסוק שם כתב: "בי"ת בדישו - אמרו המכחישים, שהוא קודם דישה, ואין צורך". והעיר שם במחוקקי יהודה[14] (בקרני אור אות ב) שבאמת חז"ל גם למדו כך, ש"בדישו" היינו קודם דישו, וציין לדברי האבן עזרא בראשית ב, ב שכתב "ויש אומרים כי יש בי"ת שטעמו קודם, כמו לא תחסום שור בדישו", ומשמע שלא דחאם, מפני שכך באמת דעת חז"ל.
ונראה שכוונת הראב"ע לצורת ההוכחה, מהאות ב, שהיא שיטת "המכחישים" ו"אין בה צורך", מפני שבגמרא משמע יותר שהיא סברא לבאר כך בפסוק, כמש"כ לעיל.
♦
חסימה בקול
שנינו בב"מ שם לגבי חסימה בקול: "איתמר, חסמה בקול והנהיגה בקול, רבי יוחנן אמר חייב, ריש לקיש אמר פטור. רבי יוחנן אמר חייב, עקימת פיו הויא מעשה. ריש לקיש אמר פטור, קלא לא הוי מעשה".ולכאורה לא ברור מה נחלקו בזה, והרי אם גדר האיסור הוא הדישה, א"כ מה אכפ"ל האם חסם בקול וכו', והרי הדישה ודאי היתה במעשה.
וכבר תמהו בזה מרן הראי"ה קוק זצ"ל (בשו"ת אורח משפט שם), קובץ שיעורים (קובץ שמועות, בבא מציעא אות לג), אבן האזל (שם) ודרכי דוד (ב"מ שם).
ונראה לבאר יותר את השאלה הנ"ל, שאע"פ שנצרך גם מעשה חסימה, כמבואר לעיל בשיטת רבותינו הראשונים תוס' ועוד, מ"מ זה בפשטות רק בגדר "תנאי" לעיקר האיסור, שהוא הדישה, וא"כ מדוע נצריך "מעשה" בחסימה[15].
ובאמת נמצא ברבותינו הראשונים (רבינו יהונתן ותוס' שאנץ, מובאים בשטמ"ק) שאכן פירשו את סוגייתנו ב"דישה בקול", ומש"כ "חסמה בקול" היינו דישה, אלא שמפני לשון הפסוק "לא תחסום" כתבו חסימה, ודוק. אמנם בקוב"ש שם ציין שברש"י משמע שהחסימה היתה בקול, וכן לכא' משמע גם בתוס' ד"ה רבי יוחנן אמר, שהנידון הוא על החסימה בקול, כפשט לשון הגמ'. וראה לקמן בנספח בדברי התוס' רי"ד.
[וראה בשיעורי רבי דוד פוברסקי זצ"ל על ב"מ שם, שגם התחבט מאד בסברות הסוגיה והראשונים].
♦
נספח: שיטת התוס' רי"ד, ודברי נכדו הריא"ז
כתב התוספות רי"ד, ב"מ שם (וכ"ה בפסקי הרי"ד שם): "מהו שיאמר לגוי חסום פרתי ודוש בה. פי' דוקא ודוש בה, אבל אם חסמה גוי ודש בה ישראל חייב אף על גב דלא חסמה הוא, כדאמרי' לקמן דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא, אלמא אף על גב דלא חסם הוא כיון דדש בפרה חסומה חייב.ודוקא כשאמר לגוי חסום פרתי ודש בה אז לא מחייב בעל הגורן, אבל חסמה בעל הגורן ואמר לגוי דוש בה חייב בעל הגורן משום דחסמה, שלא יהא אלא מאליה היא דשה והוא רוצה בדישתה חייב החוסם, שבשני ענינין מתחייב, בין אם יחסום אחר והוא דש בה, דלא תדוש בחסימה אמרה תורה, ובין אם חסם הוא ואחר דש בה, חייב משום שחסמה, כדילפינן לקמן מחסמה בקול ואף על פי שלא היה דש בה".
הנה התחדשו כאן בדברי התוס' רי"ד שני דברים חשובים בגדר איסור חסימה:
א. גם אם הגוי חסם, חייב ישראל הדש, מצד "לא תדוש בחסימה". וראה לעיל שמבואר חידוש בדברי רש"י בסוגיה שאפילו על חסימת חבירו חייב (ובאבן האזל כתב בדעת הרמב"ם שלא מועילה חסימת חבירו, ורק אם הוא חסם), וכאן מבואר שחייב אפילו בחסימת גוי, למרות שהגוי הוא לא בר חיובא באיסור חסימה.
ב. מי שחסם חייב אפילו אם לא דש הוא! והוכיח כך מהדיון לגבי "חסמה בקול".
אבל הריא"ז, נכדו, בספרו קונטרס הראיות על ב"מ שם (ראיה ד'), הביא דברי את זקנו הרי"ד, בנקודה השניה, וחלק עליהם, שאין איסור דאורייתא במי שחסם וחבירו דש:
"וכל אלה הדברים הם דחוקים בעיני מאד, וכו', גם מה שאמר שאם חסמה בעל הגורן ואמר לגוי דוש בה שעובר ג"כ נראה דוחק גדול, דהא אמרינן לקמן החוסם את הפרה והמזווג בכלאים פטור, לא אסרה תורה אלא הדש והמנהיג בלבד, וא"כ אם חסם ראובן ודש שמעון הוא חייב ולא ראובן, ואף על גב דא"ל נמי דוש בה אין שליח לדבר עבירה ופטור החוסם, כ"ש כשאמ' לגוי ואין בו אלא משום אמירה לגוי, והאי דנקט חסום פרתי רבותא נקט דאע"ג דלא חסמה הוא יש לאסור משום אמירה לגוי שבות, מיהו אם חסמה הוא נמי ואמ' לגוי דוש בה אין כאן נמי אלא אמירה לגוי, ובזה נמי מסתפק בה התלמוד, ואף על פי שדיש שלו על הדיש לא איכפת לן כדפרישי', ודומי' דמזווג בכלאים נמי שאע"פ שאמ' המזווג לישראל חברו או לגוי חרוש בהן בשדה שלי אי' עובר המזווג אלא החורש אם היה ישראל. ומאי דאמרי' לקמ' חסמה בקול חייב, י"ל שחסמה בקול בשעה שדש בה. והאי דקרי ליה לאו שאין בו מעשה, משום דלא בתר מעשה דישה אזלינן, דדישה בלא חסימה לאו כלום והחסימה אין בה מעשה ואף א"ת שהיתה דשה מאליה וחסמה בקול כדפריש מז"ה מ"מ חסמה כשהיא דשה, אבל חסמה כשאינה דשה ואמר לישראל חברו דוש בה אינו עובר אלא הדש. ואם אמ' לגוי איכא משום אמירה לגוי שאין בה אלא אסורא דרבנן".
♦ ♦ ♦