בגדר חופה - לעניין כיסוי ראש וז' ברכות
איתא במשנה בכתובות (מח.) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. ע"כ. וכניסה לחופה היא זו שעושה את הנישואין, אלא שנחלקו הראשונים מה היא מהות החופה ועיקרה. ומכיון שיש בזה כמה נפק"מ לדינא, אמרתי לברר סוגיא זו בס"ד.♦
א. חופת טלית
י"א שחופה הוי פריסת טלית, דהיינו שהחתן פורס טליתו או סודרו עליו ועל הכלה. כ"כ המנהיג (הל' אירוסין ונישואין) וחופה נקר' על שם שחופה אותה בטליתו, כדאמ' בהאשה נקנית (קדושין יח:), לא יוכל למכרה בבגדו בה, כיון שפירש טליתו עליה לשם נישואין שוב אינו רשאי למוכרה, וכן ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה, זו פריסת טלית, וכן מעיד הנביא ואפרוש כנפי עליך וגו' וארשתיך לי וגו', וזהו שכתו' את בתי נתתי לאיש הזה שהכנסתיה לחופה, על כן מנהג צרפת ופרובינצ' לתת מפה צבועה בראש שניהם זכר לפריסת הכנף שפורס כנף בגדו עליה. אב"ן. עכ"ל. וכ"כ בספר תשב"ץ קטן (סי' תנב) וז"ל: דודאי הברכה והטלית היא החופה ואז הוא קנין. עכ"ל. וכן הביא מנהג זה בספר התדיר לרבינו משה בר"ר יקותיאל (למשפחת האדומים, איטליה. חי סמוך לתקופת בעל שבלי הלקט) וז"ל: ומסירין הטלית מעליהם אחר השלמת הברכה ומסדרין השולחנות ואוכלין בשמחה. וכן הביא מנהג זה בארחות חיים (הל' קדושין) וז"ל: ואחר האירוסין עושין להם חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיוצא בזה וזהו הנקרא חופה[2].אולם העיטור (שער ב ברכת חתנים דך סג ע"א) כתב לחלוק על דעה זו וז"ל: והאומר חופה היא הסודר שחופין ראשיהן בשעת הברכה לאו מלתא מדגרסינן בסוכה וליחדו בחופה וליכלי בסוכה (בתלמוד אצלנו הגירסא וליכלו בסוכה, וליחדו בסוכה וכן גרס תלמיד הרשב"א) אין שמחה אלא בחופה. עכ"ל. והביאו תלמיד הרשב"א והסכים לו. אלא שמ"מ מנהג זה התפשט ומצאנו לכמה מרבותינו האחרונים שהזכירוהו, עיין בהערהב.
♦[3]
ב. חופת כלונסות
מנהג אחר של חופה נזכר בדברי הרמ"א (אה"ע סי' נה ס"א), שכתב וז"ל: והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו. עכ"ל.ונראה שמנהג זה של פריסת יריעה ע"ג הכלונסאות יצא ממנהג זה של פריסת הטלית או שיצא ממנהג שכתב העיטור (שער ב ברכת חתנים דף סג ע"א) שנביא לקמן (אות ג) וז"ל: בית שיש בה חידוש כגון אלו הסדינין קור"טתט סביבות הכותלים ויש שעושין סוכה בוורד והדס כפי המנהג ומתיחדין בה שניהם. עכ"ל. ואפ"ל שעפ"ז נהגו אח"כ לעשות חופת כלונסות דהוי כמקום שיש בו חידוש. אך מ"מ ודאי שרב המרחק ביניהם, שהרי בחופת טלית הטלית היא כנף החתן ופורסה על הכלה ממש, משא"כ בחופת כלונסות שאינה כנפו ואינה פרוסה עליהם אלא היא כאהל עליהם. וגם לחופה שיש בה חידוש לא דמי, דהתם העיקר הוא היחוד וההכנסה לבית החתן, אלא שלבתולה נהגו לפרוס סדינין או לקשט בורד והדס, משא"כ באלמנה. וכמש"כ העיטור שם וז"ל: וחופה היא שמוסר האב ומכניסה לבעלה לבית שיש בה חידוש כגון אלו הסדינין... ואעפ"י שמנהג הכילה אינו אלא לבתולה באלמנה נמי כיון שנכנסה לשם נשואין ויש בו מקום מיוחד והצעת המטה להתייחד שניהם הרי הוא כבית שיש בו חופה. עכ"ל. וכן ראיתי בספר טיב גיטין (סי' סב) שכתב דחופה של כלונסות לאו כלום הוא. וכן ראיתי לרב בנימין שלמה המבורגר שכתב בקובץ אור ישראל (יד תשנ"ט עמ' ר) שצורה זו של חופה שמותחים יריעה על ארבע כלונסאות לא היתה קיימת לא בזמן חז"ל ולא בזמן הגאונים ולא בזמן הראשונים.
♦
ג. חופת הינומא
עוד מצאנו בתוספות יומא (יג:) ד"ה לחדא, שכתבו: "אבל בתולה משיצתה בהינומא הויא חופה שלה". והביא דעה זו הרמ"א בדרכי משה סי' סא ובשו"ע סי' נה ס"א. ונראה מדבריו דהוי עוד שיטה בפירוש חופה די"א דחופה היינו יחוד וי"א הבאה לביתו וי"א הינומא. ולפי מה שמקובל היום להינומא היא כיסוי על פני הכלה, יקשה עלינו להבין היאך חשיב כיסוי זה כחופה. ומה גם שיקשה גם ע"ז קושיית העיטור ותלמיד הרשב"א הנ"ל מהגמ' בסוכה הנ"ל. ולכן נראה לענ"ד שאין כן כונת התוס', שהרי בגמ' (כתובות יז:) איתא מאי הינומא? סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר: תנורא דאסא, רבי יוחנן אמר: קריתא דמנמנה בה כלתא. ופרש"י תנורא דאסא כמין חופה של הדס עגולה. וכן פירש הר"י מיגש (הובא בשיטה מקובצת) כמו קובה שעושין אותה מן ההדס ומושיבין בה הכלה בשעה שמוליכין אותה לבית בעלה. וקריתא פרש"י צעיף על ראשה משורבב על עיניה כמו שעושין במקומינו ופעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה. עכ"ל. וכ"כ התוס' רי"ד. אולם בשיטה מקובצת כתב: ור"ח ז"ל חריתא דמתנמנמא בה כלתא פי' חופה שהיו עושין לכלה כדמות עיר ממיני צבעונין והיא ישנה בתוכה ומשום דמנמנם בגוה קרי לה הינומא ונראה שכשהיו מוליכין אותה מבית אביה לבית בעלה היו מוציאין אותה בתוכה עכ"ל. ולפ"ז אית למימר שמש"כ התוס' שהינומא היינו חופה כונתם לחופה של הדסים ובבית בעלה, וכמש"כ רש"י והר"י מיגש בפירוש תנורא דאסא או כפירוש ר"ח גבי חריתא. אך לומר שכונתם שכיסוי על העיניים הוי חופה יקשה מאד ולא מצאנו למי שיאמר כן, וודאי שעדיף לנו להשוותם עם שאר הפוסקים מאשר ליחס להם שיטה תמוהה.♦
ד. דעת רוב הראשונים שחופה היינו יחוד וכניסה לבית החתן
והנה דעת רוב הפוסקים שחופה היינו יחוד, שכ"ד רב האי גאון (שערי תשובה סי' קס) וז"ל: וששאלתם לענין נדה אסור לעשות לה חופה ולברך עליה ז' ברכות "הואיל ואין לה ייחוד". וכ"ד רב נטרונאי גאון וה"ר יהוסף הלוי אבן מגאש ז"ל בשם ה"ר יצחק בר' ראובן ז"ל (הובאו בחדושי הרמב"ן הרשב"א והר"ן כתובות ד.) שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר שאין חופה אלא ייחוד חתן וכלה לשם נישואין ונדה הרי אסורה להתייחד[4]. וכן דעת הרמב"ם (אישות פ"י ה"א) וז"ל: וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום. עכ"ל. וכ"כ הראב"ד בבעלי הנפש (שער הספירה והבדיקה סימן ג וכן הוא בתמים דעים סי' קפח) וז"ל: כי החופה יחוד הוא לביאה. וכ"כ הרמב"ן (פסחים ז:) וז"ל: וכן דעתי נוטה, שהרי "חופה ייחוד הוא". עכ"ל. וכ"ד הריטב"א (סוכה כה:) וז"ל: שאין חופה אלא מקום יחוד חתן וכלה, ובחידושיו לכתובות (ב.) כתב שכ"ד הרא"ם והרמב"ם ז"ל [וע"ש שכתב שלדעת הרמב"ם והרא"ם אין חופה לנדה כיון דלא חזיא ליחוד, אך העיקר כהתוס' והרמב"ן שהנדה בת חופה דהא קיי"ל שיש חופה לפסולות, וכ"ש נדה שיש לה שעת כושר, ועכשיו נוהגים לעשות חופה לנדה משום שחוששים שמא יהיה אח"כ עיכוב, ונראה לכאורה מדבריו דלא בעינן יחוד גמור דא"כ כיצד יתיחד עמה]. וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל כו סי' ב) וז"ל: כי החופה היא מקום יחוד חתן וכלה. ולקמן כתב (כלל לז סי' א) וז"ל: כי הייחוד ברשותו היא החופה. עכ"ל. וכ"כ רבינו ירוחם (נכ"ב ח"ב דף קפד:) פי' חופה רוצה לומר בכל מקום שמכניסה לרשותו. וכ"כ בספר עזרת נשים (שער ב) וז"ל: וייחוד זה נקרא כניסה לחופה, ונקרא נשואין בכל מקום. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת יכין ובועז (ח"א סי' עד). וכ"כ תלמיד הרשב"א (קדושין ה:). וכ"כ בשיטה מקובצת (כתובות ח.). וכ"כ הרדב"ז (ח"ג סי' תצו) בשם הריב"ש. וכן נראה מדברי העיטור (שער ב ברכת חתנים דף סג ע"א) שכתב וז"ל: וחופה היא שמוסר האב ומכניסה לבעלה לבית שיש בה חידוש כגון אלו הסדינין קור"טתט סביבות הכותלים ויש שעושין סוכה בוורד והדס כפי המנהג ומתיחדין בה שניהם... וגרסי' בירושלמי בפ"ג דסוכה אלו הן חופת חתנים סדינין המצויירין וסהרוני זהב תולין בהם ואעפ"י שמנהג הכילה אינו אלא לבתולה באלמנה נמי כיון שנכנסה לשם נשואין ויש בו מקום מיוחד והצעת המטה להתייחד שניהם הרי הוא כבית שיש בו חופה. עכ"ל. ומבואר שאף שחופה הוי כילה מקושטת מ"מ עיקרו הוא היחוד, ולכן באלמנה סגי ביחוד אף שאין שם כילה. גם בארחות חיים (כתובות ה"ד) הביא את דעת הרמב"ם והעיטור, ונראה מדבריו שאינם חולקים ושהוא מסכים להם [מיהו בהל' קדושין כתב ואחר האירוסין עושין להם חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיוצא בזה וזהו הנקרא חופה]. ובשו"ע (סי' נה סעיף א) העתיק את לשון הרמב"ם[5].♦
ה. אם יש חילוק בין בתולה לאלמנה
איתא בירושלמי (ריש כתובות) אמר ר' מנא הדא אמרה אילין דכנסין ארמלן צריך לכונסה מבעוד יום שלא יהא כקונה קניין בשבת. והביאו המרדכי (ביצה סי' תרצח) וכתב ורבי' מאיר פסק דצריך לבוא עליה מבע"י לכן נוהגין לייחדן אחר ברכת חתנים כי אלמנה אין לה חופה ונמצא דאינה נקנית לו למציאתה ולמעשה ידיה אלא בביאה על כן אסור לעשות ביאה ראשונה בשבת. וכ"כ בשו"ת מהר"מ מרוטנבורג (דפוס לבוב סי' קנא) וז"ל: אבל אלמנה אין לה חופה אלא בביאתה קני לה ליורשה וליטמא לה ולכל דבר וצריך לבעול מבעוד יום דאי בעיל לה תחילה בשבת נמצא כקונה קנין בשבת. וכ"כ הרשב"ש (סי' קעה) וז"ל: הנושא אלמנה בערב שבת יבא עליה מבעוד יום קודם השבת.אולם בתוס' יומא (יג:) שהם לר"מ מרוטנבורג פירש בתחילה דאלמנה נקנית ע"י ביאה ולכן צריך לבוא עליה מבעוד יום שלא יהיה כקונה בשבת, משא"כ בבתולה שיש לה חופה. ואח"כ כתב ואפילו את"ל שיש לאלמנה חופה קודם ביאה נ"ל דיחוד שמתייחדת עמו היינו חופתה וזה יש לעשות קודם השבת אבל בתולה משיצתה בהינומא הויא חופה שלה... וכן נראה לי יותר לומר דאלמנה נמי אית לה חופה קודם ביאה ויש ליזהר במאי דפריש' שהכונס אלמנה צריך לייחדן מערב שבת אחר ברכת הנשואין. עכ"ד. ונמצא א"כ שעיקר דעת הר"מ דלא בעינן ביאה באלמנה אלא סגי ביחוד. גם התשב"ץ קטן (סי' תנב) כתב וז"ל: הר"ם ז"ל אומר אדם הנושא אלמנה או גרושה אם עשה נשואין בערב שבת צריך להתייחד עמהם בעוד יום... ולמה אלמנה יותר מבתולה לפי שבתולה יש לה חופה וחופה קונה לכל דבר, אבל אלמנה אין לה קנין כי אם יחוד. וכ"כ הרא"ש (כתובות פ"א סי' ג) אחר שהביא את דברי הירושלמי כתב וז"ל: לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת ייחודו של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הלכך צריך להתייחד עמה בע"ש מבעוד יום הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והוה כקונה קנין בשבת.
כל קבל דנא מצאנו לכמה מרבוותא דס"ל שאין חילוק בין בתולה לאלמנה, ושתיהן בעו יחוד. כ"כ הריב"ש (סי' קלה) שהטעם שהירושלמי הזכיר רק אלמנה הוא משום שבתולה לא היתה נשאת בזמנם בע"ש לפי שאין בתי דין יושבים בשבת. וכ"כ בספר תניא (סי' צ). וכן הסכים לריב"ש הרדב"ז (ח"ג סי' תצו [תתקלא] ובשו"ת מכת"י או"ח יו"ד ח"ח סי' מב) וכ' שכ"ד הרמב"ם שכתב שחופה דבתולה הוי יחוד. והמהרי"ט בחידושיו לכתובות (ג.) כתב דהטעם שנקט הירושלמי אלמנה הוא משום דס"ל כמ"ד שאסור לבעול בתולה בשבת משום חבורה. וכ"כ החכם צבי (סי' ב) דלא נקט בתולה משום שדינה לכנוס ברביעי או דאיירי אליבא דמ"ד שאסור לבעול בתולה בשבת. וכ"כ בנו היעב"ץ במור וקציעה (סי' שלט) וז"ל: וב"י והש"ע והאחרונים לא דקו בה, ולא נקט הירושלמי ארמלן, אלא משום דשכיח טפי דכנסין להון בע"ש [דבתולה נשאת ברביעי לעולם, עיין תשובת הריב"ש] גם משום דאיכא דס"ל אסור לבעול בתולה בשבת. ואנן קיי"ל כמאן דשרי. ובספר עמודי אור (סי' יב) כתב לדחות את דברי האומרים שאלמנה בעיא ביאה [וכדעת הר"מ הנ"ל], דהא אמרינן בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ו) אמתני' חתן פטור מק"ש בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה, ר' בא בשם ר"י[6] ז"א שמותר לבעול בתולה בתחילה בשבת, אמר ר' חגי קומי רבי יוסי תפתר באלמנה שאינו עושה חבורה. הרי מבואר דס"ל לירושלמי שמותר לבעול ביאה ראשונה באלמנה בשבת.
♦
ו. גדר יחוד לדעת מרן השו"ע והרמב"ם
והנה מרן בשו"ע או"ח סי' שלט (ס"ה) כתב: הכונס את האלמנה לא יבא עליה ביאה ראשונה, לא בשבת ולא בי"ט. וזה לכאורה כדברי המרדכי שהביא שם בב"י דבעי ביאה ממש. ובאבן העזר סי' סד (ס"ה) כתב: אין כונסין בתולה לחופה, בשבת, לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, והוה לו כקונה קנין בשבת. ואלמנה, אין חופה קונה בה, אלא על ידי ייחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, לפיכך צריך להתייחד עמה קודם שבת, כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת. עכ"ל. ומבואר שבאלמנה סגי ביחוד, ולא בעינן ביאה ממש כמש"כ באו"ח.עוד יש להעיר שבסי' נה פסק מרן כדברי הרמב"ם שחופה היינו יחוד, ולפ"ז אין חילוק בין אלמנה לבתולה. וא"כ קשה כיצד כתב בסי' סד לחלק ביניהם כדעת הרא"ש. וראיתי בלחם יהודה (פכ"ב ה"ב) שכתב שיש חילוק בין יחוד ליחוד, דבאלמנה בעינן יחוד במקום מוצנע שראוי לביאה וגם צריך שיהיה שיעור הראוי לביאה, משא"כ בבתולה לא בעינן שיהיה מקום הראוי לביאה אלא אפילו יחוד באפריון שאין זר נכנס אתם אע"פ שמחוץ לאפריון הרבה נכנסים ויוצאים חשיב כניסה לחופה. ועפ"ז כתב לישב את הסתירה בשו"ע, דמש"כ בסי' נה שחופה היינו יחוד כדעת הרמב"ם איירי ביחוד שאינו ראוי לביאה, ומש"כ בסי' סד גבי אלמנה איירי ביחוד הראוי לביאה.
ולכאורה קשה, שהרי הרמב"ם שהוא מקור דינו של הב"י בסי' נה לא משמע שמחלק בכך, שהרי לא כתב כלל שיש חילוק בין אלמנה ובתולה, וצ"ל בפשטות שהרמב"ם ס"ל כהריב"ש הנ"ל וסיעתו. וא"כ חוזרת השאלה כיצד מרן בסי' סד העתיק את דברי הרא"ש. ויתרה מכך, באו"ח סי' שלט פסק מרן דבעינן ביאה.
אשר על כן נלע"ד לומר שמש"כ בשו"ע את דעת הרא"ש הוא כדי ללמוד שאין לכנוס בשבת מדין קנין, אך לגבי בתולה סמך עמש"כ בסי' נה דבעינן יחוד, וא"כ אין חילוק למעשה בין בתולה לאלמנה. וידוע שכך דרכו של מרן, שמעתיק את כל דברי הפוסק אע"פ שאינו סובר כמותו בכל דבריו.
ובדעת הרמב"ם נראה לומר דסגי בכניסה לביתו וביחוד שאינו ראוי לביאה, הן בבתולה והן באלמנה, דהא איתא בכתובות (יא: יב.) ת"ר כנסה ראשון לשום נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון. ע"כ. ומבואר שיש נישואין ללא הסתר דהיינו יחוד. וכבר הביא הרא"ה (כתובות ד.) ראיה זו, וכתב שמש"כ הר"י מגאש דנדה אין לה חופה משום דבעינן יחוד אינו אלא לכתחילה, וז"ל: ומ"מ מסתברא מילתא דרבינו ז"ל לכתחלה, אבל בדיעבד כיון דקי"ל (יבמות נז:) דיש חופה לפסולות, כגון אלמנה לכ"ג, כל דכן לזו. ועוד דהא חזינא בהדיא דחופה קונה אף על גב דליכא יחוד, מדאמרינן לקמן (יב.) באלמנה מן הנשואין דלית לה אלא מנה אף על פי דעדים מעידים לה שלא נסתרה ולא נבעלה, אלא חופה ודאי לא הוי אלא בית המיוחד לנישואין, כלומר שמכניס אותו (צ"ל אותה) הבעל לרשותו, ונפקא לן מדכתב (במדבר ל, יא) ואם בית אשה נדרה. עכ"ל. וכ"כ עוד בסוכה (לט.) וז"ל: ואין חופה יחוד שחופה קונה ואף על פי שאין שם יחוד. עכ"ל. וכ"כ הר"ן (כתובות דף א. מדפי הרי"ף) ראיה זו לדעת האומרים חופה לא הוי יחוד.
ולפי זה י"ל שגם הרמב"ם ס"ל דהא דבעינן יחוד היינו יחוד שאינו ראוי לביאה. וזהו שכתב הרמב"ם (אישות פרק י ה"א) עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, והיינו שהעיקר הוא שמביאה לתוך ביתו ומפרישה לעצמו. ואף שמדברי הר"ן שהביא ראיה לדעת האומרים דלא בעינן יחוד משמע שלדעת האומרים דבעינן יחוד צריך יחוד בדוקא, מ"מ מדברי הרא"ה משמע שגם בדעתם יש לומר דהוא רק לכתחילה, או שנאמר דלא בעינן יחוד הראוי לביאה. וא"כ י"ל שגם הר"ן יסבור שהמצריכים יחוד הוא רק לכתחילה. וכ"כ בשו"ת תמים דעים סי' (קפח) בדעת הר"י מגאש דבדיעבד הוי חופה וראיה מפסולות. אחר כותבי כל זאת ראיתי שכ"כ בפירוש בערוך השולחן (אה"ע סי' נה סט"ו) עיין לשונו בהערה[7].
♦
ז. אי בעינן שהיחוד יהיה דוקא בבית הבעל
אחר אלה הדברים, יש לנו לדון אי בעינן שהיחוד יהיה בבית הבעל, או שיכול היחוד להיות אף בכל מקום שהוא. דהנה איתא במשנה בכתובות (מח.) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב. מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ע"כ. ובגמ' (מח:) שמואל אמר לירושתה, פירוש, דמהני מסירה כדי שהבעל יירש אותה אם מתה. והביאה הגמ' ראיה לשמואל מהברייתא: הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללין, אף על פי שכתובתה בבית בעלה, מתה אביה יורשה, מסר האב לשלוחי הבעל, או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשום נישואין, אף על פי שכתובתה בבית אביה, מתה בעלה יורשה, בד"א לירושתה, אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ופרש"י ליורשה, להא מילתא לחודא הוא דהויא נשואין. וכ"פ הרמב"ם (אישות פכ"ב ה"א-ב) וז"ל: ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות אביה, ואף על פי שעדיין לא נכנסה לחופה הואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה. כיצד האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה... וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל ונכנס עמה בעלה בדרך לחצר ונתיחד עמה שם לשם נשואין ומתה הרי זו יירשנה בעלה. עכ"ל.וכתב רבי יהודה עייאש בספרו לחם יהודה דמשמע שמסירה וכניסה לחצר אינן בכלל חופה, ומשמע דוקא בחצר דידה או דאחרים אבל חצר דידיה חשיב חופה. ואח"כ כתב שמדברי המ"מ (ה"א) משמע דאף בחצר דידיה לא חשיב חופה עד שיביאה לביתו. וא"כ יוצא דפירוש חופה הוא ייחוד עם ההבאה לבית החתן, אבל ייחוד לבד חוץ מרשות הבעל אינו נקרא חופה. וכן הוא פירוש לשון 'יחוד' סתם שכתבו הטור והר"ן, כוונתם ליחוד כדרך כל הארץ שמביאה לביתו. וכן ראיתי לתלמיד הרשב"א (הודפס בספר ארוסין ונשואין) שכתב שהאב מוסר בתו לחתנו להיות לו לאשה עם אחוזת מרעים וזהו נקרא "נשואין" ומשעה זו החתן יורשה אבל אינו מטמא לה ולא מיפר נדריה עד שתכנס ל"חופה". עכ"ל.
אולם מדברי רבו הרשב"א משמע לא כך, שכתב בחידושיו לכתובות (מח:) דמסירתה לבעל מהניא אף להפרת נדריה, ומשמע דהוי נשואין גמורים אף ללא חופה כיון שנתיחדו לשם נשואין. ומבואר שם בדבריו שיש שלשה שלבים: א. הלך האב עם שלוחי הבעל, הרי היא ברשות האב לגמרי כאלו היא בביתו. ב. מסר האב לשלוחי הבעל, הרי ברשות הבעל לירושתה אך עדיין היא ברשות האב למעשה ידיה לקבל גיטה ולעכבה מלאכול בתרומה. ג. נכנסה לרשות הבעל לנשואין, דהיינו יחוד דחצר, יצאה מרשות אביה לגמרי.
וכן נראה דעת המאירי (כתובות מח:) שכתב וז"ל: כל שנכנסה לחפה והוא שנתיחד עמה לשם נשואין אפילו עדין האב או שלוחיו עמו אפילו היה חצר שלה או של אביה הרי היא נשואה. וכל שנתיחד שלא לשם נשואין אלא דרך לינה כגון שנכנסו ללון בפונדק הואיל והאב או שלוחיו עמה עדין אין זו כניסה לחפה אפילו היה חצר שלו. עכ"ל. ומבואר בדבריו שכל שעשו יחוד, אע"פ שלא הכניסה לביתו או לחופה ממש, מ"מ חשיב יחוד זה ככניסה ל'חופה' וחשיבא נשואה לגמרי, ולא בעינן תו כניסה לחופה להשלמת הנשואין אלא רק כדי להאכילה בתרומה, ששם החשש הוא משום סימפון.
וכן נראה מדברי הרמב"ן (כתובות מח:) שכתב: דחצר דידיה לאו דוקא וה"ה לחצר של שניהם, וטעמא דמילתא דלא נסבי אינשי נשייהו אלא בגו דידהו אבל לא בשלה לגמרי וכ"ש בשל אחרים אבל כיון שיש לו רשות בה נושא בה אשתו וכ"ש בשל שניהם שדעתם מתיישבת לדור שם ולנשואין. עכ"ל. וכן נראה מסתמות שאר הראשונים שלא כתבו שכניסה לחצר לשם נשואין אינה גמר נשואין עד שיכניסנה לחופה.
♦
לאור האמור יוצא שמה שעושים היום חדר יחוד אחר הקדושין שפיר דמי אע"פ שאינו בית החתן, מכיון שדעת שניהם ליכנס שם לשם נשואין חשיב חופה אף אם החתן לא שכר את החדר מבעל האולם.
והנה מנהג הספרדים היה לא לעשות חדר יחוד מיד לאחר החופה, ויש שכתבו דהטעם הוא משום דס"ל שחופת כלונסות הוי חופה. אולם כבר כתבנו לעיל שקשה לסמוך על חופת כלונסות מכמה טעמים, וכן בשו"ת יביע אומר ח"ה (אה"ע סי' ח) כתב שקשה לומר שמנהג הספרדים דלא כהשו"ע והרמב"ם ורוב הראשונים, ולכן כתב דסמכינן על היחוד שמתיחדים החתן והכלה לאחר החתונה כשחוזרים לביתם. ומה שיש הפסק בין הז' ברכות ליחוד אינו כלום שהרי הם ברכות השבח ולא בעינן בהו עובר לעשייתן. ובאמת שכך דעת כל הפוסקים ולא מצאנו לאף אחד מהראשונים שיסבור שהם ברכת המצוות, ועיין בהערהז שהבאנו דעת הראשונים בזה.
אלא שאם נאמר כן יוצא שבכל זמן החתונה החתן והכלה חשיבי כמאורסים, והוי שמחת ארוסין ולא שמחת חתן וכלה. ועוד יקשה היאך נוהגים לברך בסוף הסעודה ז' ברכות והרי אכתי אינם נשואים. אלא שבזה ראיתי שמביאים את תשובת הרא"ש (כלל כו סי' ב) שכתב וז"ל: וששאלת חתן הבא ממקום אחר וכאן כנס אשה ואחר שברך שבע ברכות מוליכה עמו למקומו מאימתי מונין שבעת ימי החופה, דע כי משעת הברכה מונין שבעה ימי החופה, כי החופה היא מקום יחוד חתן וכלה ומשעת הברכה שהותרו להתיחד מתחילין ז' ימי החופה הן בעיר שנעשית שם הברכה הן בעיר אחרת. עכ"ל. ומבואר שז' ימי משתה מתחילים משעת ברכה ולא משעת יחוד, דהיינו חופה. אלא שלכאורה יד הדוחה נטויה לומר שאע"פ שמתחילים ז' ימי חופה משעת ברכה מ"מ כדי לברך בסעודה בעינן שיתיחדו, וזה לא מבואר להדיא ברא"ש.[8]
אלא שראיתי בתשובות הגאונים (הרכבי סי' סה) ששאל השואל על מנהגם שהיו מברכים ז' ברכות בעת יציאת הכלה מן הבית לבית החתן וכאשר מגיעים לבית החתן שוב עומד החזן ומברך ז' ברכות קודם כניסתה עם החתן לחופה, וע"ז שאל השואל אם אין כאן חשש ברכה שאינה צריכה כיון שמברכים פעמיים קודם החופה. והשיב לו הגאון שהמנהג הנכון הוא לברך פעם אחת ואחר הכניסה לחופה. ואח"כ כתב וז"ל: ואו קשיא מילתא משאר עמא דלקיטי מנהאגא וקשי למיעקראנון מיניה אית לכון למיסמך אהא דאמרינן מעיקרה מאימת אמ' רב פפא מכי שאדו שערי באסינתי משעה שנתעסקו בעסק סעודת חופה ואף על גב שהמובחר הוא מנהג שלנו. עכ"ל. ויש בדבריו חידוש גדול, דהוא מבאר הא דאמרו בגמ' (כתובות ח.) שמשעה שנותנים שעורים במים לעשות שכר לצורך סעודת חתן מברך שהשמחה במעונו, ומחדש הגאון דה"ה נמי לז' ברכות. ולא מצאתי עוד בפוסקים מי שיסבור כן, אלא אדרבה יש שמוכח מדבריהם דלא כהגאון. וכמש"כ המאירי (כתובות ח.) וז"ל: שש ברכות שהזכרנו אינן מברכין אלא כל שבעה על הצדדין שביארנו אבל שהשמחה במעונו אומרו קודם שבעה ואחר שבעה. עכ"ל. וכן משמע קצת בריטב"א (כתובות ח.) וז"ל: ומיהו הני מילי לענין ברכת חתנים אבל לענין שהשמחה במעונו אינה מברכת חתנים ולא מנו אותה עמהם. וכן נראה מדברי הר"ן בחדושיו (כתובות ח.) וז"ל: מאימת הוא מתחיל, ויברך ברכת חתנים, דהיינו, שהשמחה במעונו. עכ"ל.
♦
ח. ט.
אם חייבת בכיסוי הראש אחר החופה
נמצא לפי כל הנ"ל שעדיף לכאורה ליחד את החתן והכלה, אלא שאם יעשו כן לכאורה תתחייב הכלה מיד בכיסוי הראש, ודבר זה קשה שהרי בדרך כלל אין הכלה רוצה לכסות את ראשה ביום חופתה. ולכסות בפאה נכרית אינו פתרון, שהרי ידוע מש"כ בזה מרן זיע"א בספרו הנורא יביע אומר ח"ה (חאה"ע סי' ה) לאסור איסר בפאה נכרית ומטי בה מפי סופרים וספרים ודבריו אינם צריכים חיזוק. וכן ידוע מה שאמר הגריש"א זצ"ל בשיעורו שפאות של ימינו אסורות בלבישה מטעמי צניעות. ומה גם שבשנים האחרונות התברר שהפאות מיוצרות משיער שמקורו בהודו שהוקרב לע"ז ונעשה מעשה בזה לפי שנים בהוראת גדולי הדור ושרפו כל העם את פאותיהם ברחובה של עיר.והנה הרא"ש בכתובות (פ"ב סי' ג) כתב וז"ל: א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן מותר להסתכל בכלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה. ולית הלכתא כוותיה. וי"א דכל שבעה אסור אבל יום ראשון שהוא עיקר החיבוב אצל בעלה מותר. דאל"כ מי יעיד שיצתה בהינומא וראשה פרוע. וליתא דאפילו שעה אחת אסור להסתכל אלא כיון שרואין ההינומא שעשו ואומרים זו היא של כלה פלונית היינו עדות. אי נמי ראיית ההינומא כשהיא עליה או פריעת הראש אין זו הסתכלות בפניה. עכ"ל. וכתב בשו"ת מהר"י הלוי (סי' ט) דמשמע מדברי הרא"ש שהיתה בפריעת ראש בפני רבים ביום ראשון מז' ימי המשתה שהן אחר החופה, כדמשמע ממ"ש הרא"ש יום ראשון שהוא עיקר החיבוב אצל בעלה, וה"נ מוכח בכמה דוכתי דז' ימי המשתה הן אחר החופה. ולכאורה יש לדחות ראיה זו ולומר שכונת הי"א שביום הראשון לפני החופה מותר להסתכל בהינומא אך לאחר כניסה לחופה היא מתחייבת הכיסוי ראש.
אולם ידידי הרב עמנואל מולקנדוב הי"ו כתב שמצד הסברא נראה שמכיון שלא ראינו בשום מקום שחיוב כיסוי הראש מתחיל משעת הנשואין וגם לא מצאנו למי מהפוסקים שיכתוב שמשעת חופה היא מתחייבת בכיסוי הראש, והיינו אף הסוברים שהחופה אינה יחוד אלא פריסת טלית או כלונסות. ולכן נראה שמכיון שמנהג הכלות לא לכסות ראשם אחר החופה ע"כ לומר שחיוב כיסוי הראש מתחיל רק אחר שלנה עם בעלה. ותמך סברתו זו בדברי הרא"ש הנ"ל. אולם לפי המבואר אין ראיה כ"כ מדברי הרא"ש ויש לומר כן רק מן הסברא, ותו לא מידי.
אלא שמצאתי קצת ראיה לזה מהא דאיתא בכתובות (יז.) כי אתא רב דימי אמר, הכי משרו קמי כלתא במערבא, לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן. ופרש"י פירכוס, קליעת שיער, זו לא כחלה ולא שרקה ולא פירכסה והרי היא יעלת חן. עכ"ל. וצ"ל שמש"כ רש"י זו "לא" כחלה וכו' היינו "שאינה צריכה" כחל שרק ופירכוס. ומבואר שאחר הנשואין דהיינו חופה, היתה הכלה בקליעת שערה ולכן היו שרים לה דלא בעיא פירכוס.
אלא שאם נאמר שרק אחרי שהיא לנה עם בעלה היא מתחייבת בכיסוי יקשה עלינו הא דאמרו שאם מעידים עליה שיצאה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתיים, דלכאורה מה ראיה איכא הלא גם אלמנה בתולה מן הנשואין שכתובתה מנה ג"כ יוצאת וראשה פרוע (שהרי לא לנה עם בעלה הראשון). אלא ע"כ לומר שמשעת כניסתה לחופה כבר חייבת בכיסוי ראש.
ובשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קג) כתב דכל שלא נבעלה מותרת להלוך כמו כל הבתולות, משא"כ בנבעלה אפי' באונס. אולם כל דבריו שם אמורים על ארוסה, שפטורה מכיסוי, ובתולה פנויה שנאנסה שחייבת בכיסוי, אך כלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה שגם הוא יודה שחייבת בכיסוי כיון שכתובתה מנה. והראיה מפירכוס יש לדחות ולומר דאיירי שרק משבחים את הכלה בתכונות יופיה אך לא שהיא כעת יוצאת בגילוי שיער.
ולפי האמור יקשה על הנוהגים להחשיב את חופת הכלונסות כחופה, דלכאורה מאותה שעה היא מתחייבת בכיסוי.
♦
בסיכום: עיקר החופה לרוב הפוסקים היא היחוד. ואם עושים חדר יחוד מיד אחר החופה יש לכלה לכסות ראשה. ואם לא עושים חדר יחוד ועיקר היחוד הוא כשמגיעים הביתה בסוף החתונה, אז עדיף לא לברך ז"ב בסוף הסעודה.
♦ ♦ ♦