פתח תקווה
שמור ונעבד בשביעית
נעבד בשביעית האם הפירות מותרים באכילה
נחלקו בזה הראשונים, ויש בזה כמה משניות וסוגיות וכמו שנבאר בס"ד.במשנה בשביעית פ"ו מ"א איתא כל שהחזיקו בו עולי בבל לא נאכל ולא נעבד. וכתב הרמב"ם בתשובה בלאו סי' קכ"ח וז"ל מה שפירשנו בפה"מ [מהדו"ק והוא בדפוסים הרגילים] מה ששמענו בפירושה תמיד הוא מה שאמר ר' יצחק בן גיאת ז"ל בספר המאור, אמר שהוא אשר פירשו כל החכמים וכו', שמי שעבר ועבד הארץ בשביעית אותו הדבר הצומח אסור לאוכלו ע"כ. וכ"כ ר' נתן אב הישיבה בפירושו שם וז"ל אסור לנו לעובדו ואם עבדוהו הגוים וזרעוהו אסור לנו לאוכלו ע"כ. וכ"ד הכפתור ופרח שהביא הכס"מ בספ"ד מהלכות שמיטה שכתב כדברי ר' נתן אב הישיבה בפירוש המשנה הנ"ל, שאפילו גוי שעבד בשדה ישראל פירותיו אסורים, כיון שאיסור הזריעה הוא מהתורה ואינו שייך לספיחים ולכן פירותיו אסורים גם אם גוי זרע עי"ש.
ובמסכת סוכה דף מ"ד ע"ב איתא אתו בני קרייתא ומקשקשין בכרמים בשביעית אריך או לא אריך, ופירש ר"ח שם וז"ל פי' כשר לי ליהנות מאותן הזיתים שנתקשקשו בשביעית ע"כ. וכ"ה בערוך ערך ארך בסתמא [כדרכו מהר"ח], ומבואר מדבריהם שאסור לאכול פירות של כרם שעשו בו פעולות שאסורות בשביעית שהם לאברויי ולא לאוקומי.
והערוך לשיטתו גם בערך עזק, גבי הא דתניא ביבמות דף קכ"ב ע"א של עזיקה הם אינו נאמן, כתב בזה"ל פירות שביעית שנחרשו בשביעית, כלומר לא תהא סבור דבשדה בור גדלו אלא נתחרש יפה ונעזק כמו שנאמר ויעזקהו ויסקלהו ע"כ. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו ליבמות שם בסוף דבריו וז"ל ויש לפרש עזקה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזיתים שפירושו חופר או עושה לה כמין גדר למלאותו עפר, ואברויי אילנא הוא ואסור, ופירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו וקי"ל הנוטע בשביעית יעקור, ושדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית ע"כ. והעתיקוהו הרשב"א, הריטב"א, המאירי והנימוק"י שם, וכ"כ הריטב"א בסוכה ל"ט בשם הרמב"ן והסכים לזה עי"ש. וכ"כ הראב"ד ב'כתוב שם' בסוכה דף ל"ט וז"ל של עזקה היא ארץ עבודה ומטוייבת, ואם ספיחים אסורים בשביעית כ"ש פירות ארץ עבודה בין של נכרי בין של ישראל ע"כ. וכ"כ עוד בהשגותיו לרמב"ם פ"ד משביעית הט"ו שלא מצאנו בישראל הזורע בשביעית שום היתר אכילה עי"ש.
ובב"ק דף ק"א ע"א איתא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק, ופירש ר' ברוך מארץ יון שם דהיינו אילן שנטעו בשביעית עי"ש. ומבואר שאילן שנעשתה בו עבירה בשביעית פירותיו אסורין.
וכ"ד הרי"ד בתוספותיו לפסחים דף נ"א, שכתב וז"ל ונ"ל שזהו טעמו של ר"ע שהיה אוסר הספיחין אפילו קודם הביעור שכמו שאילו זרע שדהו בשביעית אותה התבואה שגדלה אסורה מפני שעבר וזרע כך גם הספיחים שגדלו מאליהן וכו' עי"ש. ומבואר שהדבר פשוט לו שמי שזרע התבואה נאסרה, ואין זה בכלל ספיחין שנחלקו בהם ר"ע וחכמים. וכ"כ עוד בפסקיו לגיטין ס"א ע"א גבי משאלת אשה לחברתה שהיא חשודה על השביעית, וז"ל לזרוע ולוכל מה שזרכו בשביעית ולשמר את הפירות, והפירות שנוטעו או שנשתמרו בשביעית הן אסורין באכילה ע"כ.
והנה הקושיא הגדולה שיש לדעה זו היא מהמשנה בשביעית פ"ד מ"ב שדה שנטייבה ב"ש אומרים אין פירותיה נאכלין וב"ה אומרים פירותיה נאכלין. ולעיל מינה איתא שדה שנטייבה או שנדיירה לא תזרע למוצאי שביעית, ונטייבה פירש הירושלמי דהיינו נחרשה, וכן פירשו שאר המפרשים. וא"כ מפורש שאע"פ שקנסוהו שלא תזרע למוצאי שביעית מ"מ פירותיה נאכלין לדעת ב"ה. וכבר הקשה כן הכפות תמרים בסוכה דף ל"ט על הראב"ד בכתוב שם הנ"ל עי"ש.
אולם מצאנו כמה יישובים לקושיא זו.
בפירוש ר' נתן אב הישיבה בשביעית פ"ד פירש המשנה כך: שדה שנתטייבה שדה שנעבדה חציה בשביעית ודאי שיצליחו בה הענבים והפירות ואסור לאכלם בשביעית אבל חציה שלא נעבד מותר ע"כ. וא"כ אדרבה מבואר שלא נחלקו על החלק שנעבד, שודאי אסור באכילה, אלא על החלק שלא נעבד, שהוא מותר לדעת ב"ה.
ובתו"כ פרשת בהר איתא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור, מכאן אמרו שדה שנטייבה וכו'. ופירש הראב"ד בפירושו שם וז"ל וב"ה אומרים אוכלין שאין דנין אותה כשמור ופירות אילן שיוצאין בתוכה מותרין. א"נ אם נזרעה מפני אונס המלכות פירותיה מותרין לאחרים. א"נ קסברי ב"ה שאף השמור [מותר] מיהו בהא מודו ב"ה שהוא עצמו לא יאכל מפירותיה וכו' עי"ש. ומבואר בפירושו השני דמיירי שנזרעה בהיתר מפני אונס המלכות ולכן פירותיה נאכלין הא לא"ה לא, וכ"פ הברטנורא בשביעית שם. וא"כ גם לפירוש זה ל"ק ממשנה זו.
ופירוש מחודש נראה מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה. הנה הרמב"ן ביבמות הנ"ל הביא ראיה לשיטתו שנעבד אסור באכילה מהרישא של המשנה בשביעית פ"ד שדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית וא"כ רואים שפירותיה אסורים. אולם כבר תמהו רבים, דאדרבה זיל לסיפא דמתניתין דמפורש שלדעת ב"ה שרי באכילה, וא"כ אין ללמוד אכילה מאיסור זריעה. אולם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה ריש פרשת בהר נראה שהוא פירש את סיפא דמתניתין הנ"ל באופן שונה. וז"ל וקתני התם [בתו"כ] והיתה שבת הארץ וכו' מן השבות וכו' מכאן אמרו וכו' וב"ה אומרים אוכלין כלומר כיון שאמרה תורה שיהא השבות לנו לאכלה ולא השמור אמרו ב"ש שהפירות עצמן נאסרין וב"ה סוברין שאין הפירות נאסרין שלא בא הכתוב אלא לאסור לנו שלא נשמור ויהיה לנו הפירות מן השבות ע"כ. ומפורש שהוא הסביר את מחלוקת ב"ש וב"ה לגבי אכילת פירות שדה שנטייבה לא לגבי נעבד אלא לגבי שמור; ותרי גווני נטייבה איכא - ברישא מיירי לגבי נעבד, שזהו נחרש וכמו שמפורש בירושלמי, וזה לא תזרע וממילא גם אסור לאכול, וזה מה שהביא ראיה ביבמות לדין נעבד. והסיפא מיירי בטיוב שע"י השמירה, שבזה שרי לאכול, וזה מה שהביא בפירוש החומש. וכן מתבאר גם מדברי הריטב"א, שביבמות העתיק את דברי הרמב"ן שהביא ראיה משדה שנטייבה לא תזרע לאסור אכילה בנעבד, ובסוכה ל"ט שדן בענין שמור כתב עפ"י הרמב"ן שלעולם פירות עצמן מותרין וכמו ששנינו שדה שנטייבה בשביעית ב"ש אוסרין וב"ה מתירין עי"ש. ומבואר ג"כ כנ"ל שסיפא דמשנה זו מיירי בשמור אע"פ שהרישא מיירי בנעבד, דהרישא נטייבה דומיא דנדיירה דמיירי בעבודת ושיבוח הקרקע, משא"כ בסיפא דאיתא רק נטייבה מיירי בטיוב שע"י שמירה וכנ"ל. כ"נ ברור ונכון בדעתם.
אולם דעת הרמב"ם אינה כן, אלא שפירות שדה שנעבדה מותרים באכילה. הנה הרמב"ם בפ"ד מהלכות שמיטה ה"א כתב כל שתוציא הארץ בשנה שביעית וכו' מותר לאכלו מן התורה וכו' ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה וכו' ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחין אסורין באכילה וכו' עי"ש. ומבואר מדבריו דלא כפירושים הנ"ל במשנה אלא דמיירי בשדה שנעבדה ופירותיה מותרים באכילה, אלא שבירקות גזרו ספיחין אף על העולה מאליו, אבל בפירות שלא גזרו – אף על הנעבד ממש לא גזרו ומותר באכילה. וכן מפורש בתשובת הרמב"ם בלאו סי' קכ"ח שלאחר שהביא את פירוש הריצ"ג שהוא פירושו במהדו"ק בשביעית פ"ו, כתב לפרש אחרת, וכמו שפירש במהדו"ב ובחיבור ספ"ד את המשנה בשביעית שם, וכתב בסוף התשובה וז"ל אבל הדבר הצומח אפילו עבר וזרע הרי הוא מותר מן התורה כמו כלאי זרעים אשר אסורה זריעתם ומותר לאכול הדבר הצומח וגזירה שמא יזרע אסרו אפילו ספיחין העולים מאליהם ע"כ. ומפורש שללא גזירת ספיחין מותר לאכול דבר הנזרע, כמו כלאים שמותרים באכילה, וא"כ פירות האילן מותרים אפילו אם נטע אותם או שעשה עבודה אחרת. ומה שאמרה המשנה ששדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית – כבר כתבו הרש"ס בשביעית שם והרדב"ז בפירושו לרמב"ם שיש הבדל ביניהם, שלגבי זריעה בקרקע קנסו אותו שלא תזרע, אבל הפירות כיון שהם הפקר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן לא שייך לאוסרם. ומה שהביא הרמב"ן ראיה לדבריו מדאמרינן הנוטע בשביעית יעקור – אינו קשה לרמב"ם, וכמו שכתבו בכיו"ב הכס"מ והר"י קורקוס ועוד בפ"ד הט"ו על השגת הראב"ד שם, שאע"פ שהדין לעקור מ"מ אם לא עקר מותר באכילה, וכמו שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ג הי"א עפ"י הירושלמי שם עי"ש. וא"כ אין קושיא על הרמב"ם הנ"ל, ואדרבה פשט המשנה משמע כדבריו. והסמ"ג בל"ת רס"ח העתיק את דברי הרמב"ם ברפ"ד משמיטה הנ"ל, וכן מתבאר מדברי החינוך שכתב כדברי הרמב"ם עי"ש. וכן הרא"ש בפירושו למשנה בפ"ד הנ"ל כתב דמיירי באילנות שאין בהם משום ספיחין, שבהם אם חרש, דהיינו נטייבה, מותרים באכילה.
ולמעשה. החזו"א בסי' י' סק"ו והאור לציון שביעית עמ' ל"ה, והחזון עובדיה סוכות עמ' רפ"ו פסקו כדעת הרמב"ם שנעבד מותר. אולם הם לא הביאו את כל הראשונים הנ"ל. והמעיין היטב יראה שהסמ"ג והחינוך מעתיקים בד"כ את הרמב"ם ולא נשאו ונתנו בזה וגם לא ראו את דברי החולקים, וכן הרא"ש לא ראה את דברי הגאונים בזה. ולכן דעת הרמב"ם היא כמעט דעת יחיד, אולם דעת החולקים מלבד שהיא דעת רוב הראשונים, וכ"נ שהוא דעת הגאונים וכמו שכתב הריצ"ג שקיבל כן בפירוש המשנה, וכן ר' נתן והר"ח פירשו כן, וכן הראשונים בתראי כמו הרמב"ן וסיעתם דעתם כן, מלבד זה זו דעת רבים שכתבו כן מעצמם, וכפי שיראה המעיין בדברי הראשונים שהבאנו.
וע"כ נראה שיש להחמיר לכתחלה ולא לאכול פירות שנעבדו בשביעית.
♦
שמור בשביעית האם הפירות מותרים באכילה
בגמ' ביבמות דף קכ"ב ע"א איתא שנכרי שאומר פירות אלו של עזיקה הם אינו נאמן. ופירש"י בשם רבותיו דהיינו מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשומרו והיא שנת שביעית. והקשה רש"י מה איסור יש בדבר עי"ש. אולם תוס' כתבו שם בשם ר"ת עפ"י התו"כ בפרשת בהר ואת ענבי נזירך לא תבצור, מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר, כלומר שיש איסור לאכול דבר שנשמר ולא הופקר. וכ"ה בפסקי התוס' בסוכה דף ל"ט וביבמות שם שאין בוצרין מן המשומר עי"ש. וכ"כ מדנפשיה בעה"מ בסוכה ל"ט עי"ש. והראב"ד בכתוב שם הסכים עמו בעצם הדין וכתב שלא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל שעבר על והשביעית תשמטנה ונטשתה אבל שמור ביד נכרי לא אסור וכו' עי"ש [וכן דעתו גם בפירוש תו"כ – עי' לקמן]. וכ"כ הרי"ד בפסקיו בכמה מקומות - בסוכה ל"ט כתב וכל דבר המשתמר אסור באכילה למי ששומרו כדאמרינן מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור עי"ש. ובגיטין דף ס"א ע"א משאלת אשה לחברתה שהיא חשודה על השביעית לזרוע ולוכל מה שזרעו בשביעית ולשמר את הפירות והפירות שנוטעו או שנשתמרו בשביעית הן אסורין באכילה עי"ש. וכ"כ בתוספותיו ליומא פ"ג ע"א גבי מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל תחלה טבל ושביעית וכו' וכתב דהיינו המשומר בשביעית שהוא אסור באכילה או שלא הפקיר בשעת הביעור או כגון שקצר וזרע בשביעית עי"ש. וכ"כ עוד בתוספותיו לע"ז ס"ג ע"א עי"ש. וכ"כ הריא"ז בע"ז פ"ה ה"א אות י' דהיינו שנשמר בשביעית עי"ש.וכ"ד המיוחס לר"ש בפירוש תו"כ פרשת בהר שכתב מן השמור בארץ אין אתה בוצר וכו', וסתם ספרא ר' יהודה דלקמן קאמר דב"ה לחומרא ואוסרין לאכול פירות שמורים ע"כ. וכונתו להא דאיתא בהמשך [והוא במשנה בשביעית ובעדיות] ב"ש אומרים אין אוכלים פירות בשביעית בטובה וב"ה אומרים בטובה ושלא בטובה. ר' יהודה אומר חילוף הדברים ע"כ. וכתב הראב"ד בפירושו שם בדעת ב"ש דהיינו מן השבות בארץ אבל מן השמור שהוא צריך להחזיק טובה לבעלים לא יאכל, ור' יהודה אומר חילוף הדברים שזה דעת ב"ה עיש"ב, וכ"כ המיוחס לר"ש שם עי"ש. וא"כ דעת סתם ספרא הנ"ל ודעת ר' יהודה שפירות שמורים אסורים לאכילה, וב"ש מתירים. וכ"נ דעת ר' טוביה בעל הלקח טוב בפרשת בהר שהעתיק את דברי התו"כ מן השמור אי אתה אוכל אבל אוכל אתה מן המופקר ע"כ, ולא העתיק את ההמשך מכאן אמרו שדה שנטייבה וכו', דלהמשך זה נראה שהרישא היא דברי ב"ש, וכמו שכתב הרמב"ן בחומש או כמו שכתבו הראב"ד והר"ש בתו"כ שם דשמור דקאמר היינו נעבד עי"ש. אולם לדברי הלקח טוב שהעתיק רק את הרישא נראה שהוא שמור כפשוטו, וס"ל לאסור.
אולם דעת רש"י ביבמות ובסוכה שם שאין איסור לאכול פירות שנשתמרו. וכתב הרמב"ן ביבמות שם שרש"י לשיטתו גם בפירוש התורה פרשת בהר, שהתו"כ שאמר מן השמור אי אתה בוצר לא בא לומר איסור לבצור אם נשמר אלא לומר שיש לאו לשמור ולכן צריך להפקיר, אבל אם שמר לא נאסר עי"ש. וכן הסכימו הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, המאירי והנימוק"י שם. ועי' ברמב"ם בפ"ד הכ"ד שמסתימת דבריו נראה דס"ל שמשומר מותר, וכמו שכתבו הר"י קורקוס שם וכן הכפ"ת בסוכה ל"ט ועוד[2].
ולמעשה. האור לציון (עמ' ס"ה) והחזון עובדיה (סוכות הלכות אתרוג סי"ח) פסקו בזה כדעת הרמב"ם וסיעתו שמותר לאכול מן השמור. ולפי האמור אכן המחלוקת היא שקולה ואפשר להקל מדין ספיקא דרבנן לקולא, ובפרט שהרמב"ם הוא מהמקילים.
♦
שמור ונעבד בשביעית האם הפירות מותרים באכילה
אולם בשדה שגם נעבדה וגם נשמרה נראה שיש לאסור בזה מעיקר הדין, דהא הרמב"ן וסיעתו שמתירים בשמור אוסרים בנעבד, וא"כ מלבד הרמב"ם שמתיר בשתיהם – רוב המוחלט של הראשונים אוסרים או מטעם שמור או מטעם נעבד, ולכן יש לאסור בזה מעיקר הדין.ונפקא מינה גדולה לאותם שאינם סומכים על היתר המכירה, האם מותר להם לאכול פירות של היתר המכירה, שהאור לציון בעמ' ס"ח פסק שמותר לקנות פירות, מאחר שהוא פסק ששמור ונעבד מותר עי"ש. אולם לפי האמור אף אם נאמר ששמור לבד מותר ונעבד לבד מותר – מ"מ בשמור ונעבד גם יחד קשה מאוד לסמוך על דעת יחיד של הרמב"ם נגד שאר הראשונים דס"ל לאיסורא. וכיון שבהיתר המכירה עובדים את השדה גם יהודים [מלבד הגויים שעושים הרבה מהמלאכות בזמננו], אם במלאכות דאוריתא ואם במלאכות דרבנן, וגם שומרים אותה – למי שלא סומך על היתר המכירה אין לו לאכול פירות אלו מהטעמים שהתבארו.
♦ ♦ ♦