בעניין היתר מכירה - העמדת דברים על דיוקם
מאמר תגובה
בגיליון חשוון של "האוצר" (גיליון נח) פורסם חליפת מכתבים בין הרב ישראל בן משה לבין הרב אפרים כחלון שליט"א "בעניין היתר המכירה".♦
א. חוסר כוונה אמיתי של המוכר למכור ושל הקונה לקנות - הערמה
הרב ישראל בן משה בנה את עיקר התנגדותו למכירה על כך שאין כוונת המוכר למכור ולא הקונה לקנות כלל. אין כאן מוכר ולא קונה. הכל רק למראית עין – בהלכה קוראים לזה "הערמה". להלן דברי מו"ר הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בעניין זה:עתה נבאר את עיקרי הספיקות שעמדו לבירור אשר רק בפתרונם יצא דבר ההיתר ונחלקם כאן לשני סוגים הספיקות אשר בפתרונם באו כמעט כולם לעמק השוה שלש המה
א. אין השביעית נוהגת בזה"ז אלא מדרבנן בין לענין דין קדושת הפירות ובין לענין איסור עבודת הארץ [=ראה בספר ארץ חיים (יור"ד סי' שלא סי"ט) שהביא חבל מחברים גדולי עולם ורבני אה"ק שהכריעו כן לדינא – הערה 26).
ב. ....
ג. אף שאין המכירה נראית אלא כהערמה בלבד ויש שאין המוכר והלוקח מכונים כלל לקנות ולהקנות בלב שלם, ובפרט המכירה ע"מ לקוץ האילנות ולפנות את הקרקע ודאי נראית רק כהערמה בעלמא, - עם כל זה אין לחוש לכך אחרי שמעשים בכל יום שנוהגים להערים גם באיסורי תורה וכש"כ בשביעית בזה"ז שהיא רק מדרבנן. וכתב הגרנ"ה ז"ל במכתבו להאדר"ת ז"ל להשיב על טענת הגאון משאוויל ז"ל שהמכירה הוי הערמה גלויה וז"ל: "מה שכתב כי הוא דבר זר מאד כו' והערמה דמוכח וכחוכא וטלולא וחה"ש, הנה כבר עשינו בפני הגאון הריל"ד זצלה"ה וכבר דברנו עמו הרבה בענין הזה יותר מכל הדברים ולא שמעתי ממנו שיחוש לזה" [הוראת שעה עמוד קכג – הערה 31].
אין ולא היה בדבר הזה שום שינוי במשך השנים והדורות. לעולם לא הייתה שום כוונה למכור באמת את קרקעות א"י לנוכרי. לא פקידי הברון, לא החקלאים בישובים באותה תקופה – אף לא אחד מהם התכוון באמת למכור. כאמור – בהלכה קוראים לזה הערמה. גם ב'היתר המכירה' של שמיטת תרמ"ט ושנת תרנ"ו, החקלאים המשיכו לעבד את אדמתם ולנהוג בתוצרת כשלהם, בדיוק כמו היום. הגדולים באותם שנים שהתירו [הרב יצחק אלחנן מקאוונה, הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע מקוטנא, הרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשא (אחד מהשלושה שהמ"ב ביקש ממנו הסכמה) ועוד] התדיינו אם להתיר לחקלאים מלאכות דאורייתא, או רק מלאכות דרבנן, והמלאכות דאורייתא רק ע"י נכרי – אבל לכ"ע הם המשיכו לנהל את שדותיהם ולעבדם. כך גם מפורש מופיע כתנאי בשטר המכירה.
הרב ישראל בן משה הביא לחלק בין הערמה זו למכירת חמץ. ראשית היה ראוי להזכיר שחמץ בפסח הוא איסור לאו דאורייתא. אך שמיטה בזה"ז הסכמת הפוסקים [ואף דעת החזו"א] שדרבנן, כפי שציטטתי ממו"ר זצ"ל למעלה. אף לפוסקים שלא מהני הערמה בדאורייתא, מהני בדרבנן. מעבר לכך כתב הרב חיים מצאנז [שו"ת דברי חיים, או"ח ח"ב סימן מו]:
על דבר שאלתו במומר אחד שדרכו בכל השנה למכור חמצו לאיש ישראל אחד והישראל מוכר לנכרי ובשנה זו נסע המומר מביתו לדרכו וכתב מדרכו לאשתו הנכרית שמחמת שלא יבוא לביתו קודם חג היהודים תמכור לישראל הנ"ל חמצו לפנים ואיש הנ"ל יכתוב קאנטראקט על המכירה כנהוג בכל שנה כדי שלא יהיה לו אחר כך תלאות מזה ונסתפק כ"ת מחמת שכתב שימכור רק לפנים הרי שלא רצה למוכרו מכירה גמורה.
תשובה היות כי לפי המבואר באחרונים רשאי ישראל למכור בערב פסח חמצו של חבירו כי מסתמא ניחא ליה והנה גם בנידון דידן הרי מכר הישראל החמץ כנהוג ומה שכתב המומר שימכור לפנים דעת המומר הי' שמחמת שאחר החג ידע (שימכור) [שיקנה] בעצמו בהחזרה חמצו נראה לו כמכירה לפנים אבל מסתמא אם הי' יודע המומר שמהצורך למכור מכירה גמורה רק אחר הפסח לא ימכור לישראל אחר רק ימכרו לו בהחזרה במקח שמכרו מסתמא מסכים למכירת הישראל חמצו לנכרי ועל כן מותר החמץ.
וראה גם בשו"ת חלקת יעקב (במהדורה חדשה, או"ח סימן קצד), בהסתמך על הדברי חיים [ראה שם באורך]:
בחנוני המוכר חמץ בפסח, בעוה"ר, אי יכול להיעשות שליח עבורו כנהוג, בכדי שלא ייאסר חמצו שבחנותו לאחר הפסח, והאריך בזה בבקיאות וחריפות, ורוצה לשמוע חוות דעתי בזה.
א) ולפע"ד נראה, דלא רק שמותרין למכור חמצו, רק גם מחוייבין אנו לאפרושי' מאיסורא במה שאפשר, ובכגון זה לא שייך הכלל של אין אנו אחראין לרמאין והלעיטהו לרשע... רק מה שבידינו להפרישו מאיסורא, וגם שלא ימכור חמץ שעבר עליו הפסח, אנו מחוייבין לעשות, ואם הוא רוצה למכור החמץ שבחנותו לעכו"ם כנהוג, בכדי שלא ייאסר לאחה"פ, מותרין וגם מחוייבין לעשותו, וכאשר נבאר....
הרי לך, אף שמסתמא מומר הלזה עם אשתו הנכרית אוכלים ומוכרים חמץ בפסח, ואפה"כ מותר חמצם לאחה"פ כשעשה שט"מ כנהוג, ואף שיש גם הריעותא שכתב רק למכור "לפנים", וכידוע שהד"ח רב גוברי' וחילו לסמוך עליו.
כעי"ז באג"מ שו"ת אגרות משה [אורח חיים חלק א סימן קמט]:
בדבר החנונים שמוכרים חמצם ע"י הרב כנהוג והוא חשוד לעבור לסחור בחמץ בפסח ונוטל כל מה שצריך למכור בפסח מאלו החמץ שמכר ע"י הרב, פשוט שאין זה בטול על המכירה כי מצד תנאי המכירה להעכו"ם נכתב בשטר המכירה שמה שיטול יהיה כקונה אז מהעכו"ם ויצטרך לנכות מהסך שחייב לו העכו"ם וממילא אין כאן שום בטול על המכירה ומה שלא לקח הוא של העכו"ם.
ובלא זה אין שייך לבטל קנין שכבר נעשה ואינו שוב בעלים על זה אלא הוא או כקונה מחדש או כגוזל, שהוא ודאי עבר על בל יראה כיון שקנה בין למקח בין לגזל אבל רק על מה שלקח בידו וקנה ולא על מה שנשאר.
ואין לומר שאיגלאי מילתא שלא מכר בלב שלם אלא שהערים, דמה"ת נימא כן דאף שחשוד לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר לא יעבור על מה שיכול לעשות בהיתר. ואף אם נימא שבזה"ז במדינה זו ליכא חזקה זו דבחולין דף ד', הוא רק שלא יחליף שהוא לבקש תחבולות להיתר אבל על מה שעשה בהיתר ממש, ודאי לא נימא שבלבו לא רצה בההיתר, ולכן ברור ופשוט שהמכירה קיימת וטוב עשה כתר"ה שהשתדל שימכרו חמצם. ידידו, משה פיינשטיין.
אף שמיותר להוסיף דברים, נציין שגם במכירת איבר בבהמה מבכרת כדי לפטור את הוולד מבכורה, אין שום כוונה או רציניות. כמדומה שמי שעושה 'היתר עיסקא', וכותב בשטר עיסקא שהלווה פוסל את כל העדים שיעידו שהוא הפסיד ולא הרוויח, ועוד תנאים מופלגים. כמדומה שאין ספק שהמלווה אינו באמת מוכן לסכן מחצית מכספו אם הלווה יפסיד. ואף הלווה יודע שאף אם יפסיד את כל כספו יצטרך לשלם את ה"רווח" המוסכם. כמדומה שזו הערמה יותר גדולה מ'היתר מכירה' (ראה מה שדן בזה הסמ"ע ב'קונטרס הריבית' שכתב בקיבוץ חכמים וראשי ישיבות ביריד גראמניץ בשנת שס"ז). למיטב זכרוני גם מוסכם על כל הפוסקים שריבית גם בזה"ז הוא דאורייתא. וראה בתוספתא פ"ו מב"מ (הל' יז): "אמ' ר' יוסי בוא וראה כמה סמיות עיניהם של מלוי רבית אדם קורא את חבירו עובד ע"ז ומגלה עריות ושופך דמים מבקש שיפול עמו לחייו והלה מביא את הלבלר ואת הקולמוס ואת הדיו ואת השטר ואת העדים ואו' בואו וכתבו עליו שאין לו חלק במי שפקד על הריבית וכותב ומעלה בעירכיים וכופר במי שאמר והיה העולם הא למדת שמלוי ריבית כופרין בעיקר ר' שמעון בן לעזר או' יתר על מה שמרויחין הן מתחייבין שהן עושין את התורה פליסטיר ואת משה טפיש ואומרין אילו היה משה יודע שכך היו מרויחין לא היה כותב" (וראה גם רמב"ם, מלוה ולוה, ד, ז). כמדומה שיש רבים, ואף ישיבות חשובות, שמלווים כספם ב'היתר עיסקה'. נקיטנא בשפולי גלימא דרבי יוסי: "בוא וראה כמה סמיות עיניהם של מלוי ריבית. אדם קורא את חבירו שהוא סומך על היתר המכירה מבקש שיפול עמו לחייו, והלה מביא את הלבלר…".
לעצם עניין הערמה במכירה, ראה נודע ביהודה (או"ח קמא סימן יח). וראה גם במעדני ארץ למו"ר הגרש"ז אוירבאך זצ"ל (סימן א אותיות יט-כ), שפיקפק אם יש 'זכין לאדם שלא בפניו' בהערמה, אך במי שמכר בעצמו פשוט שלמרות שיש הערמה המכירה חלה, כמו שכתבתי למעלה. לעומת זאת, הערמה ב'אוצר ב"ד' בעייתית הרבה יותר. כיוון שאין כאן מעשה של מכירה, שבו גם אם המוכר לא מתכוון ברצינות, או חוזר בו, 'כבר זכה הקונה' כמ"ש הנודע ביהודה. ב'אוצר ב"ד' אין קונה, רק 'הפקר'. אך כיוון שבעל השדה מעבד את שדהו ומלקט ומשווק את הפירות, מספיק שלרגע אחד הוא מרגיש בעה"ב, והוא זוכה ביבול, ושוב מדובר בשדה של ישראל שכל המלאכות בו אסורות. אך אין כאן המקום להאריך בזה.
[אציין ש'היתר מכירה' לשביעית נבנה בדגם של 'היתר מכירה' לשבת, שמכרו את בתי העסק וחרושת לנוכרי בע"ש עד מוצ"ש כדי שהעסק יעבוד בש"ק. ראה בשו"ע סימן רמו ובנו"כ שם, בשו"ת דברי חיים (סימן ז) ושואל ומשיב (מהדורה ד' ח"ג סימן צב). וראה מאמרו של הרב מרדכי ברויאר ז"ל, המעיין תמוז תשנ"ד, שציין שעקב כך נמנעו בעלי בתי חרושת חרדים להעסיק פועלים חרדים. ראה שם מכתביו של הרב יעקב רוזנהיים ז"ל. מאבק זה היה אחד הגורמים להקמת 'פועלי אגודת ישראל'. יודגש שגם שם מדובר באיסור דרבנן – אמירה לנוכרי. מצד שני, מדובר בפירצה בחומת השבת, ראה ובחרת בחיים לגאון הרב שלמה קלוגר זצ"ל (סימן סד) ושבות יעקב (או"ח סי' סט)].
♦
ב. שינוי המצב בארץ מתקופת הרבנים המתירים
אחת הטענות שנשמעות לעיתים תכופות נגד 'היתר המכירה', הוא שהמצב הכלכלי במדינת ישראל השתנה ממה שהיה שתקופת הרב יצחק אלחנן. לפני כארבעים שנה שאלתי את מו"ר הגרש"ז אוירבאך זצ"ל שאלה זו. הוא ענה לי שהיום המצב יותר חמור, זאת משום שאם לא נעשה 'היתר מכירה', בשנת השביעית יהיה אסור לייצא יבול חקלאי מהארץ לחו"ל. אם תהיה שנה שלא נייצא, יהיו אחרים ש'יתפסו' את השוק, והייצוא הישראלי ייפגע גם במשך שש השנים שאינם שמיטה. ראה גם באגרות הראיה, ח"א, אגרת קפט לגאון הרדב"ז זצ"ל: "ויען אשר ידעי, כי לפי המצב בשום אופן אי-אפשר שלא יעשה איזה היתר, לא מצד הסיפוק של השנה, שעל זה הי' אפשר להוציא ע"י השתדלות גדולה אולי מהבאראן שי' איזה סכום, שהי' אולי מספיק לההכרח. אבל העיקר הוא הפסק המסחר, של היין ושל תפוחי-הזהב, שעולה למליונים, ולא די שיפסידו את ההון העצום הזה בשנת השביעית עצמה, (...), יופסקו כל המסחרים, כי לא ישתתפפו בתי המסחר שבחו"ל עם בתי מסחר שהם מפסיקים את משלח סחורתם בזמן מן הזמנים, כידוע לכול. ואז מוכרח לבא משבר נורא על כל המסחר גם כל השנים שלאחר שביעית...". וראה גם שם אגרת קצ, קצו.ידוע לי שיש עדויות שבסוף ימיו מו"ר הגרשז"א זצ"ל חזר בו והתנגד ל'היתר מכירה'. בשולחן שלמה שביעית מובא שמו"ר זצ"ל אמר שלאור השינויים בנוסח שטר המכירה היום אינו תקף, כיוון שהוסיפו סעיפים שונים בשטר. דא עקא, שאפשר שהזינו את מו"ר זצ"ל באינפורמציה לא נכונה: בשנות השמיטה תשמ"ז ותשנ"ד השתמשו בשטר המכירה של מרן הגראי"ה קוק זיע"א ללא שום שינויים, ראה מאמרו של הרב שמואל כ"ץ, 'התורה והארץ' ח, בעמ' 272 ובמה שצויין שם בהערות. מצד שני יש עדויות סותרות – ראה לדוגמא בשו"ת בית אב לגאון הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל (עמ' רעו): "בשנה הראשונה לכהונתנו ערב השמיטה תשנ"ד נכנסנו עמיתי הרה"ג ר' ישראל מאיר לאו שליט"א ואני לקבל ברכתו של הגאון הגדול ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, ודברנו ביחס לשמיטה תשנ"ד, ואמר לנו (לכל אחד בנפרד) שלמרות שהוא מהסוברים שאין להקל במכירת הקרקעות ויש לשמור שמיטה כהלכתה, כיוון שרוב הציבור בארץ לא יכול לעמוד בדבר, על הרבנות לקיים את היתר המכירה, ובאותו מעמד אף הביא מקורות בראשונים שוודאי יש על מי לסמוך, ועל הרבנות לדאוג לכלל, ולהנהיג היתר מכירה. הרבנים שעסקו בהלכות שמיטה מטעם הרבנות, קיבלו הדרכה עצה ותושיה מהגרש"ז זצ"ל גם בשאלות על שטרי המכר וכדומה...". עדות דומה התפרסמה מהגאון הרב י"מ לאו שליט"א. כמו כן הופיעו עדויות על הדרכותיו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל גם מחברי וועדת השמיטה בשנת תשנ"ד, ראה 'אמונת עיתך' 4 עמ' 31. כידוע מו"ר זצ"ל נפטר בכ' אד"א תשנ"ה, כך ששנת השמיטה תשנ"ה הייתה האחרונה בחייו [ראה גם הרב נחום סטפנסקי, המעיין תשרי תשס"ח (גליון מח, א)].
♦
ג. החתמת כל בעלי הזכויות בקרקע
הרב בן-משה משתמש במאמר של ידידי הגאון הרב זאב ויטמן שליט"א בענין קשיים ב'היתר מכירה' שהוא תיקן בזמנו, כדי להוכיח ש'היתר המכירה' היום אינו תקף. אתייחס לשתי נקודות.החתמת בעלי הזכויות במקרקעין – על כל שטרי ההרשאה והמכירה של המקרקעין חתומים הבעלים. ברוב מכריע של הקרקעות מדובר ב'מנהל מקרקעי ישראל'. מרן הגראי"ה קוק זיע"א החמיר להחתים גם את מחזיקי הקרקע "האיכרים הפרטיים כולם, ואפי' אותם שהם תחת רשות הברון ויק"א לרווחא דמילתא". אמנם המנהג בא"י בשמיטות שלפני הגראי"ה קוק זיע"א, כלומר בשמיטות תרמ"ט, תרנ"ו, תרס"ג היה להחתים רק את הבעלים עצמם, כלומר את הברון ויק"א. "אך על המושבות הגליליות כתב לי דידי הרה"ר ר' טודרוס הכהן נ"י מראש פינה, שהוא הוחזק כבר לעשות את תיקון המכירה שלהם ע"פ ההרשאה המוסכמת מאז, כמובן שסמכתי עליו, וכפי הנראה עשה בלא הרשאות מיוחדות מהפרטיים, מפני שכן הי' המנהג בשמיטות שקדמו, באותן השייכות להברון ושתחת יק"א, שנמכרו ע"פ הפקידות. וכמובן אין להרהר אחר מה שכבר הורו זקנים..." [אגרות הראיה, ח"א, אגרת שכג לרב משה קליערס הגאב"ד דטבריה, עמ' שסא. ראה גם שם באגרות קנה (עמ' רא); קעז (עמ' רכו-רכט, בעמ' רכח); קפו, קפז (עמ' רמג); אגרת קצג (עמ' רמט) לרב ישראל לוי הרב הראשי של צרפת ונאמנו של הברון; אגרת ר (עמ' רנג) לרב טודרוס הכהן; משפט כהן תשובה נט. וראה באגרת ריא (עמ' רסב) "יודיעו נא בשמי לכל האנשים היושבים על אחוזות שאין הבעלים נמצאים פה, ואין לנו מהם הרשאות למכירה, שהם יכולים רק להשכיר את קרקעותיהם על משך איזה שנים לנכרים, ובשנת השמיטה הבעל"ט יעבדו רק נכרים". כנראה מדובר שם בקרקעות פרטיות]. הגאון הרב ויטמן שליט"א הנהיג להחמיר כדעת מרן זיע"א, ולהחתים גם את כל ההחוכרים וחוכרי המשנה מהמנהל. יצויין שעקב קבלת "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" אפשר שמעמד החוכרים מהמנהל היום חזק יותר מהחוכרים מהבארון ויק"א. בהתאם לכך מעמד המנהל חלש יותר. על כן ראוי להדר כמובן בהידור זה, וודאי 'לרווחא דמילתא'. מאידך גיסא, בדין תורה, ודאי שלמנהל יש את הזכות למכור, ובזה נכנסו שוב לשאלה האם המכירה שקיימת מדין תורה, אך יש בה בעיתיות מצד חוקי המדינה [כגון שלא נרשם בטאבו] תקפה או לא. כמובן שיש גם קרקעות פרטיות המוחכרות לאנשים, אך אלו מיעוט קטן מסך הקרקעות החקלאיות בארץ, ובקרקעות אלו ודאי צריך להחתים את הבעלים המורשים למכור. נציין גם שבנוסח שטר המכירה לנכרי שסודר ע"י הרבנות הראשית לא"י בתר"ץ, עליו חתומים מרן הגראי"ה זיע"א, הגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל והגאון ר' בנימין אלקוציר זצ"ל, נמכרו גם הקרקעות של מי שכלל לא חתם על שטרי מכירה, אבל יעשה מלאכות בקרקע, מצד זכין לאדם שלא בפניו [ראה משפט כהן, עמ' שס. וראה מש"כ בזה מו"ר הגרש"ז אוירבאך זצ"ל, מעדני ארץ סימן א' אות יט-כ]. ק"ו שהמחזיק בפועל כדין חותם, אף אם לא חתמו מי שהחכירו לו את הקרקע.
כמובן שהרבנות משתדלת, ותמיד השתדלה, להחתים את כל בעלי הזכויות. כמו בכל דבר, יש תקלות. ידידי הגאון הרב זאב ויטמן שליט"א, השתדל והצליח לצמצם עד מאוד תקלות אלו. אין בכך הטלת דופי ב'היתר המכירה', אלא אדרבה חיזוק ההקפדה וההידור בה המכירה נעשית. כאמור, לדעת הפוסקים [כולל הגאון הרב יצחק אלחנן מקאוונא], שכלל לא צריך תוקף בחוקי המדינה, ומספיק שהדבר תקף מדין תורה [וכך סבר גם מו"ר הגרשז"א זצ"ל], חתימת המנהל ודאי מספקת.
♦
ד. תנאי בחוזה שלא ירשם 'הערת אזהרה' בטאבו
תנאי בחוזה שלא ירשם 'הערת אזהרה' בטאבו. אני מציע לרב בן-משה לדבר עם איזה עו"ד או משפטן חרדי שמבין בנושא מקרקעין, ורצוי אף במקרקעין חקלאיים. תנאי זה אינו פוגע בכי הוא זה בתוקף המכירה. הוא רק בא למנוע מאמצים והשקעה מצד המנהל לאחר סיום המכירה, למחוק את כל האזהרות. הגאון הרב ויטמן שליט"א ציין עובדה זו, להדגים כמה תקף החוזה שהוא הכין מבחינת החוק.♦
ה. תוקף המכירה לפי המחמירים
הרב בן משה מביא פסיקות של הגאון בעל דרך אמונה, ודאי יודע כב' הרב שרבים מגדולי האחרונים כתבו שאף למחמירים לא לסמוך על 'היתר המכירה', רשאים לקנות מהסומכים על ההיתר, ואין בזה לפנ"ע והכשלה, שהרי הסומכים על ההיתר עושים על פי רבנים. יסוד לכל הוא המבי"ט (ח"א סי' כא) שכ"כ לגבי הסומכים על הב"י שאין קדושת שביעית בפירות של נכרים; כת"ס ביור"ד סי' עז סבר כן אפי' באיסור תורה; הגרי"ז מינצבערג זצ"ל, רבה של העיר העתיקה וראב"ד דב"ד החסידים בירושלים, 'פירות שביעית', סימן ט (עמ' רא); אג"מ א"ח סימן קפו, או"ח ח"ה סימן מב שכתב כן אפי' לסוברים ששביעית בזה"ז דאורייתא; מו"ר זצ"ל במנחת שלמה (ח"א סימן מד, סימן מה, סימן נא אות כג ד"ה 'באות יב'); והובאו דבריו ב'כרם ציון – הלכות שביעית' פרק יט (במהדורת תשל"ט) סעיף ה (וע"ש הערה ה' וציון 13): "וחושבני שהבא לשאול משני חכמים, ואחד אוסר ואחד מתיר, כיון דכללא הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמו"ש בגמ' ע"ז דף ז ע"א, מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מ"מ אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, הראה שאם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם איך עלי להתנהג, מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללא שבדרבנן הלך אחר המיקל..." ע"ש באורך [אך ראה בחזו"א סימן י אות ו. אמנם לא ברור שמיירי בישראל שעושה ע"פ הוראה של פוסקים]. הרב בן משה כתב שהחזו"א חזר בו מפסיקתו שבדיעבד 'היתר המכירה' תקף. אפשר שחזר בו מפסיקתו, ואפשר שחזר בו מפרסום פסיקה זו. בכל אופן, גם החזו"א בשנת תשי"ב היה גאון עולם, וודאי שפסיקתו בצעירותו היא דעה חשובה בהלכה.♦
ו. סיכום – 'היתר המכירה' נתון במחלוקת גאוני עולם. יש להתייחס לכל הדעות בכבוד כדרכה של תורה
שאלת 'היתר המכירה' בשביעית נתונה במחלוקת בין גדולי עולם מזה יותר ממאה ושלושים שנה. למעלה מניתי חלק מהמתירים, בראשם רשכבה"ג ממש הגאון הרב יצחק אלחנן מקאוונא. אפשר להוסיף עליהם את האבני נזר (יור"ד ב, תנח), הרב אלישר בעל שמחה לאי"ש, ורבים אחרים. גם האוסרים היו גאוני עולם, הגאונים הרבנים הנצי"ב מוואלאזין, הרי"ד הלוי מבריסק בעל בית הלוי, ר"ד פרידמן מקרלין זצוק"ל ועוד רבים. עיקר המחלוקת הייתה האם 'לעקור' את מצוות שמיטה ע"י המכירה, או לעשות כל שאפשר לקיים את המצווה החביבה הזו. בשנת עת"ר חיזק והנהיג את המכירה [ואף הוסיף בה חומרות רבות] מרן הגראי"ה קוק זיע"א. אך כנגדו התנגד למכירה הגאון הרידב"ז זצוק"ל. בדור הקודם, יצא נגד המכירה מרן בעל החזון-איש זצ"ל.וודאי אין בכוחי, ולענ"ד אף לא בכחם של הרבנים החשובים הרב ישראל בן-משה והרב אפרים כחלון, ואף לא של גדולי דורנו, להכריע מדעתם הלכה כמי. גם אם ירבו ראיות כחול, לא יוכלו להכריע במחלוקת שדנו בה גדולי עולם לפני יותר ממאה ושלושים שנה, שקוטנם עבה מכרסנו, ועשו את כל הש"ס כמרקחה להוכיח מכאן ומכאן, ולא הודו זה לזה מכח ההוכחות האלו. חובה עלינו לנהוג כבוד בגדולי וגאוני ישראל זצ"ל, ואף בחיים היום בדורנו. כל אחד ואחד ינהג כמנהג רבותיו. אך, כדרכה של תורה, תוך נתינת כבוד לחולקים ולנוהגים כמותם. הנצי"ב כותב (במכתב לד"ר פינסקער, פורסם ב"כתבים לתולדות חבת-ציון וישוב ארץ-ישראל" (בהוצאת 'הועד לישוב ארץ-ישראל' באודיסה, כרך שני, מכתב 709): "וע"ד שביעית. ידע מע"כ שעבודות המוכרחות לשמירת האילנות שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה באמת מותר לעשות בשבעית, אלא שצריך לדעת פרטי הדברים. לבד זריעה וקצירה שאסור בפשיטות. וגם בזה יש מקום לדבר. אך באשר שנודע לנו שנשאל ע"ז הגאון אב"ד מקאוונא שליט"א שהוא קשיש ועדיף מנאי, ע"כ איני חפץ לקפוץ בראש". הנצי"ב והרב יצחק אלחנן נולדו באותה שנה. הם עמדו משני צידי המתרס בעניין 'היתר המכירה'. אך תוך כבוד הדדי, כדרכה של תורת אמת.
כמדומה שאפשר לומר שבדבר אחד הסכימו כל גדולי ישראל, התומכים ב'היתר המכירה' והמתנגדים לה – כולנו תפילה שבמהרה יגאלנו ה"י, וישובו כל יושביה עליה, יהיה איש מכיר את חלקו, סנהדרין תמנה שמיטין ותקדש יובלות, ונזכה לשמור שמיטה כהלכתה, כהבטחת ה"י בתורתו תורת אמת – "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים".
♦
הוספה
בשנת תרמ"ט הנדיב מכר את כל קרקעותיו בא"י לנכרי בפאריז. הנדיב מכר את כל קרקעותיו. לא אנשים בודדים, ולא לגויים נפרדים. זה ע"פ ההיתר מרבני רוסיה, ובראשם הגרי"א זצ"ל.נוסח השטר שהתקין הגראי"ה קוק זיע"א בשנת תר"ע [מבוסס על נוסח השטר שהיה נהוג קודם בא"י ע"פ היתר רבני רוסיה הנ"ל, נמכרו כל הקרקעות ל'אדון בראבייע' שהברון רצה שימכרו לו. הוא גם היה הקונה בשמיטת תרס"ג לפני בוא הגראי"ה קוק זיע"א לא"י [ראה אגרות הראיה, אגרת קצג (עמ' רמט). שוב – כל הקרקעות לאדם אחד.
בשטר גם מופיע – כפי שהיה נהוג לפני כן "והקונה הנ"ל מוסר רשות לאגודת יק"א שהפקידות שלה תעמיד עובדים ועסקנים באחוזות הנ"ל, שיעסקו בעיני הנחלאות והגידולים שלהם לטובת הקונה הנ"ל, ויש להעסקנים הנ"ל מצד הקונה הנ"ל כל דין תורת נאמנות בכל עניני הכספים שיבואו לידם על חשבונו..." [הנוסח במשפט כהן (עמ' קס"ב), ומשם ב'מעדני ארץ' למו"ר הגרש"ז זצ"ל סימן א אות ז'. כאמור, שטר זה הוא הנוסח שהרבנות עשתה בשמיטות של שנות תשמ"ז ותשנ"ד. גם בנוסח הפסק של רבני רוסיה זצ"ג ושל הגרי"א זצ"ל מבואר שהמשך עיבוד הקרקע [באותם מלאכות שהתירו, או לעניים שהתירו] יהיו ע"י האיכרים שעיבדו את הקרקע עד אז – אחרת אין שום תועלת ב'היתר המכירה' [הנוסחאות הובאו ב'מעדני ארץ' שם].
איני מבין מה ה"אסון" הנורא אם הקונה יקבל הנחיות מ'מדינות אויב" להחזיק את הקרקע שנתיים, כאשר החקלאים ממשיכים לעבד אותה. המכירה היא רק לשנתיים.
אמנם בשמיטת תרמ"ט כל המתיישבים היו ירא"ש. אבל בשמיטת תרנ"ו כבר הייתה התיישבות לא דתית בארץ. ק"ו בשמיטת תרס"ג והלאה.
מעבר לכך - בשו"ת יביע אומר, ד, יו"ד סי' ג, המציין לדבריו של הרב א"י ניימרק: "... אינני משיב על הערות בד"ת שכותבים לי על ספרי, כי אינני אוהב להתפלמס בכתב, שאין לדבר סוף, והגאון ר"י קלמס ז"ל שהיה סופר מהיר, פעם קיבל ממני ספר, והמטיר עלי מבול של הערות, וכתבתי לו שאין דרכי להשיב ולהתפלמס בכתב".
מנחת אברהם ד', עמ' פ, בשם הרב בצמ"ח עזיאל: "אין אני מעלה על דעתי שכל דברי הם קב ונקי, ולכן קורא אנכי את ההשגות כדי לקיים בעצמי אם אשכחנא בדברי טעותא הדרנא בי. ועתה קבלתי גם תשובותיו ועיינתי בהן, אולם אין אני נטפל להשיב עוד, לפי שזו היא דרכי שאין אני כותב תשובה על תשובה כי אין לדבר סוף. ואני משאיר את הדברים בידי המעיין".
ק"ו אמורים הדברים בנושא זה של השמיטה.
בתודה ובברכה
יהושע בן-מאיר
♦ ♦ ♦
תגובת הרב ישראל בן משה
ראיתי את דברי הרב יהושע בן מאיר, לענין הנידון אם אפשר ללמוד מצורת המכירה שהיתה בשמיטות הראשונות לצורת המכירה הנהוגה בזמננו, והנני להשיב כדלהלן.♦
א. האם מהיתר מכירת כל קרקעות הברון ניתן ללמוד להתיר למכור את כל קרקעות א"י
ראשית, לגבי העובדה שהברון רוטשילד מכר את כל הנחלות שהיו לו בארץ ישראל, ולכן כותב הרב בן מאיר שיש ללמוד מזה גם לענין מה שנהוג בזמננו למכור את כל קרקעות א"י שיעשו בהם איסור, ועכ"פ את כל הקרקעות החקלאיות שעובדים בהם, ושלא כפי המבואר בדברי החזו"א שכשמוכרים יחד את כל הקרקעות ההערמה ניכרת ואין המקח חל כלל ואינו דומה לאדם פרטי המוכר את שלו.נראה לי שיש חילוק רב, נכון שלברון היו כמה וכמה נחלות בא"י בכמה מושבות, אבל עדיין המכר יכול להתפרש לכל הרואה גם כמכירה אמיתית, שכן מדובר באדם אחד שקנה קרקעות בא"י כדי לעזור בישובה, ובהחלט הוא יכול להחליט למכור את כולם, אם בגלל שקשה לו לטפל בהם, אם בגלל שהחליט להפנות את התרומות לאפיק אחר, אם בגלל שנקלע לקשיים ורצונו להסיר מעליו עול זה, אם בגלל שראה שההתיישבות לא מצליחה [כידוע מצב החקלאות אז היה בשפל המדרגה ועדיין לא ראו ברכה בעמלם], ואם משום סיבות רבות אחרות היכולות לבוא בחשבון. ולכן, למרות שאנו יודעים שהסיבה האמיתית שרוצה למכור היא כדי להינצל מהאיסור, מ"מ כיון שמגוף המכר זה לא מוכח, המכר יכול להתקיים, ואין מחשבת ליבו מבטלת את המכר שעושה. ואין זה דומה כלל למצב הנוכחי בו אלפים רבים של חקלאים מתקבצים למכור יחד במעשה קנין אחד את כל הקרקעות החקלאיות בא"י בהיקף של מיליוני דונמים. ממילא, להחזו"א שמבואר בדבריו לחלק בין מכר של כל א"י לבין מכר פרטי, אין ללמוד מההיתר של הגרי"א וחבריו להיתר הנהוג כיום. ואדגיש כי גם החזו"א מדבר על מי שמכר את כל פרדסיו, כפי הנהוג אז שאלו שרצו לעבוד מכרו את כל קרקעותיהם או כמעט את הכל [היו שהותירו שטח מסויים כדי לקיים בו דיני שמיטה, ביניהם גם מוכרי נחלות הברון, וכמבואר בדברי הרב אלישר בשו"ת שמחה לאיש (יו"ד סי' כו), שהוא זה שביצע את מכירת נחלות הברון, כמו שיבואר להלן].
לענין המכירה שהיתה בשמיטות שלאחר מכן ע"י הרב קוק והבאים אחריו, שבה הוא כבר קיבל יפוי כח מכמה כמה אנשים, ומכר את הכל יחד, אכן, במשך השנים גדל היקף הישוב, ומשמיטה לשמיטה זה נהיה הדבר דומה יותר למצב הקיים כיום, ואכן אז כתב החזו"א שמה שמוכרים את כל א"י אינו כלום, כי ניכר שאין הסכמה אמיתית למכור את כל א"י. ואכן ניתן להציג זאת כמחלוקת בין החזו"א לבין הרב קוק שהתיר עד השמיטה האחרונה לחייו, אבל א"א לקבוע שהגרי"א ספקטור ודעימיה שהתירו לברון למכור את קרקעותיו יחלקו על החזו"א, מהסיבה הפשוטה שהחזו"א בעצמו כותב שמכירה כעין זו שעשה הברון, ייתכן שהיא חלה בדיעבד אם היה מוכר בעצמו, אף שלדעתו היה אסור לו למכור ובנקודה זו הוא חלוק עליהם. ואין כל יסוד והכרח שהם יחלקו על דברי החזו"א בנושא הגמירות דעת, ויסברו שמותר למכור אף במקום שמתוך מעשה המכירה עצמו ניכר שאין בדעת המוכרים למכור.
אסביר את הדברים. נראה שלית מאן דפליג שכשהדברים ניכרים מעצם המעשה וצורתו, אין זה בגדר הערמה אלא אין זו מכירה כלל, כי דעתו הניכרת ממעשיו מפרשת את המעשה, ואין לפרש המעשה נגד דעתו הידועה לנו והניכרת מתוך המעשה עצמו. הגע עצמך, אם במקום המיועד להצגות, מגיעים שחקנים ומציגים מחזה, וכחלק מההצגה אחד כותב שטר לשני וחותם לו שהוא מקנה לו את ביתו, והוא מוסר לו את השטר בתוך ההצגה בפני הקהל, וכי יעלה על הדעת שחל המקח משום שעשה מעשה קנין ואין הולכים אחרי מחשבתם ודעתם. הרי ברור שכיון שגלוי וניכר מתוך המעשה עצמו שאין הכוונה למקח אלא להציג הצגה, אין כאן מעשה מכר, כי המעשה מתפרש כפי כוונת ודעת עושה המעשה המובנת לכל רואיו מתוך המעשה עצמו. וכמדומה שהכל מודים בסברא זו.
וכל הנידון כאן, הוא האם מה שמוכרים את כל קרקעות א"י, נחשב ג"כ שמוכח מתוך המעשה עצמו שאין זה מכר כי וודאי לא רוצים בכך, או אין זה מוכח מתוך המעשה עצמו. וכאמור, לדעת החזו"א כיון שכותבים שטר מכירה על כל קרקעות א"י בבת אחת, ניכר מהמעשה עצמו שאינו אלא הצגה, והמחשבה הידועה לכל מפרשת את המעשה שאינו אלא הצגה בעלמא. והרב קוק ושאר אלו שעשו את המכירה בהיקף גדול, שכל יושבי א"י או רובם המכריע מכרו את כל קרקעותיהם יחד, חלקו על דעתו. אבל אין להציג זאת בצורה שהגרי"א ודעימיה בודאי מתירים אף בזה"ז, כי יש לחלק בזה כאמור, מלבד מה שנוספו אח"כ עוד שינויים שמקצתם יבוארו להלן.
♦
ב. על שטר המכירה שנעשה ע"י המתירים הראשונים
בנוסף, כותב הרב בן מאיר שהיה תנאי במכירת הקרקעות שהקונה ימשיך ויעבד את הקרקעות באמצעות פועליו, ומשכך אפשר ללמוד מזה גם לנידון שלפנינו, שלדעת רבני רוסיה המתירים מותר אף באופן זה, ולא כמו שהערתי שהיו שינויים. וכדי להשיב אצטרך לפרט קצת את השתלשלות המכירה בעבר, אציין שנושא זה כיצד למכור אז וע"י מי ובאיזה שטר, היה ארוך וסבוך ודנו בו זמן רב, וחלק מהפרטים לא היו ידועים כל כך עד לאחרונה. ובכדי לברר את הדברים אצטרך לתת סקירה ורקע על תולדות ההיתר. והרוצה לעמוד על הדברים בכל היקפם יעיין במכתבים הנדפסים בסו"ס שו"ת רבי יצחק אלחנן הוצאת מכון ירושלים, שם נדפסו מכתבי הרבנים המעורבים במשא ומתן זה, וכן בספר ובשנה השביעית עמ' 250-286, ובקובץ חצי גבורים גליון י במאמרו של רמ"א פוס (עמוד 1080 ואילך). במקומות אלו הובאו בפירוט ובצורה מדוייקת, המסמכים המלאים של שטר המכירה שנעשה בפועל בתרמ"ט, והשתלשלות הדברים בשנה שקדמה לאותה שמיטה.כמובן לא אתאר את כל ההשתלשלות, אלא את עיקרי הדברים, ואת הנוגע לדיון על אופן המכירה שיש לו תוקף לדעת המתירים. אקדים כי הדברים לא היו ברורים לרבים וטובים מבין אלו שעסקו בנושא, ויש רבים וטובים שעירבו את הדעות השונות, וטעו בעובדות הפשוטות של השתלשלות הדברים. ועל כן יש לדעת האם נוסח שטר המכירה הנהוג כיום מוסכם על דעת כל המתירים או שמא רק על חלקם.
♦
ג. המשא ומתן לקראת שמיטה תרמ"ט
נעבור לתיאור השתלשלות הדברים משנת תרמ"ח, השנה שבה לראשונה הכריעו חלק מגדולי הרבנים למכור את הקרקעות לפי בקשת פקידי הברון, מחמת טענתם שיש בכך צורך גדול.בעל הישועות מלכו ושני הרבנים שהיו עמו, כתבו פסק להתיר באופן עקרוני על פי הכללים שהתוו, בתנאי שיסכים עמהם הגרי"א, אך לא כתבו הכרעה מעשית מהו שטר המכר, ופרטי ההיתר. הם כתבו שנוסח השטר וצורת המכירה ייעשו בפועל ע"י ביה"ד שבירושלים. לאחר מכן כתב הגרי"א שדעתו ג"כ להתיר ומצטרף עמהם, ובצורה זו שהנוסח ייעשה בפועל ע"י ביה"ד וכו'. וכתב שיש לו קונטרס ארוך שבו ביאר פרטי ההיתר וטעמיו, קונטרס זה לא נמצא עד היום, הגר"ש סלנט ביקש ממנו העתק והגרי"א כתב לו שאין לו אפשרות להעתיקו (כמבואר במכתבים שבסוף שו"ת ר' יצחק אלחנן), וחבל על דאבדין. למעשה ביה"ד האשכנזי לא הסכים להיתר, לא פעל ליישמו והזהיר לא לסמוך עליו, ועל כן הפנו הרבנים המתירים את נציגי הברון לבצע את ההיתר ע"י ביה"ד הספרדי שהיה אז בירושלים, בראשות הגרי"ש אלישר. הרי שלא כתבו ארבעת הרבנים הנ"ל היתר ושטר מכירה בפועל.
לא זו בלבד, אלא שהמעיין בדבריהם ימצא חילוק רב, ג' הרבנים כתבו להתיר מכירה גמורה ע"מ להחזיר אח"כ, ואילו הגרי"א במכתבו כותב מכירה לזמן דהיינו לשנתיים, דהיינו יש חילוק רב בדעותיהם היאך לעשות, וכבר נדרש לכך הישועות מלכו (יו"ד סי' נז), עיין שם מה שכתב, וראה גם מעדני ארץ (סי' יז אות ג) מה שדן בחילוק הדעות בין המתירים לענין זה. כמובן, יש בכל אופן מעלה וחסרון, וזה חלק ממה שלא באו ביניהם לעמק השוה, כי כאמור לא הגיעו לכדי ביצוע הדברים בשלב המעשי של ההיתר.
המעיין בישועות מלכו (שם סי' נט) יראה שבער"ח אלול תרמ"ח [שבועות ספורים לפני השמיטה], שאלו אותו איזה נוסח נכון לכתוב, ועדיין לא היתה להם מסקנה מה הנוסח הנכון, והישועות מלכו השיבו שהוא מושך ידו מהענין ולא לפנות אליו יותר.
הנוגע לנו למעשה מכך הוא, שהרבנים הנ"ל לא פרסמו בפועל שטר מכירה, ולא כתבו בזה נוסח מדוייק.
למעשה, המכירה נעשתה לבסוף ע"י ביה"ד הספרדי שאליו הופנו מבקשי ההיתר, כמכירה מוחלטת ולא לזמן, משום שסברו שרק מכירה כזו יכולה להפקיע את האיסור, ובנוסף גם לא קבעו שום תנאי במכר שיהיה המוכר רשאי לעבוד בקרקע כמו בתוך שלו, כי לדעתם אף זה מבטל את האפשרות לסמוך על המכירה. [לעומת זה, הם הקילו יותר באיסור לא תחנם ולא חששו לו].
ואעתיק בזה לשון הגרי"ש אלישר בשו"ת שמחה לאיש (יו"ד סי' כו) במה שכתב שם האופן שבו יש להתיר בנידון ההוא, וז"ל "שהאדון שכתובים המושבות על שמו בערכאותיהם, למצוא אחד ממיודעיו אשר לבו סמוך ובטוח בו שהוא מכירו שלא יגע בשום דבר ולא יעשה בהם דבר קטון או גדול כלל, וימכור המושבות הנז' להגוי, והשוורים וכלי המחרישה וכיוצא, מכירה גמורה בלי שום תנאי וכו', והוא ישמור אותם או יוביר אותם או יזרע אותם לרצונו, וההכנסה וההוצאה יהיה על הגוי הנזכר, הוא יבקש פועלים לרצונו או יאודים או אינם יאודים, ויתן להם שכירותם כמו פועלים, ואחר עבור שנה או שנתים או שלשה בעת שיבקש האדון הנז' מאת הגוי הקונה להחזיר לו המקנה, הוא יחזיר". ומפורש שהתיר רק באופן שהבעלים יבוא לאחר ממכיריו שהוא סומך עליו, וימכור לו הקרקע במכירה אמיתית בלי שום תנאי, ואחר זמן כשירצה הישראל לקנות, יתרצה הגוי למכור לו.
וכן בדברי האבני נזר (יו"ד סי' תנח), בשאלה ששאל אותו רבה של טבריה על המושבה הסמוכה לו, מפורש שההיתר שדן עליו להתיר הוא באופן זה, וכלשונו שם "והתרנו להם שימכרו את שדותיהם לגוי אשר נכון לבם בטוח עליו שלא יעשה עמהם רעה, ובעת המכירה יסכימו הסכמה חזקה וגמורה בלבם שאחר שתעבור שנת השמטה יחזרו ויקנו מהגוי הקונה את הקרקעות בכל אופן שיוכלו להתפשר עמו, רק לא יזכירו שום תנאי בהמכירה, ואחרי המכירה אם ירצה הגוי הקונה לשכור את היהודים שהם יהיו אצלו פועלים לעבודתו בהשדות ההם מותרים הם לעבוד בהשדות ההם, והם ישכירו לו כל כלי העבודה והשורים".
הישועות מלכו שהתיר, סמך למעשה (סי' נג) על ההיתר שעליו הסכימו חכמי הספרדים, והוא ההיתר הנ"ל, שתנאיו הם כנ"ל. וכבר הוזכר בדבריו (סי' נט) שלדעתו יש להתיר אף כשעושים תנאי שימכרנו חזרה, ואם ליבם נוקפם מלהתיר, אפשר לעשות באופ"א למכור בלא תנאי שיחזור וימכור לו אח"כ, וימכרו לגוי שסומכים עליו ויודעים שיחזור וימכרו להם, וכתב שלגבירים הגרים בחו"ל קל למצוא דרך לעשות כן. עכ"פ זו אכן המכירה שנעשתה. ובפועל מכרו בתרמ"ט את הקרקעות בביה"ד של הרב אלישר, וללא כל תנאי, כפי הכוונתו ודעתו [יש עוד שינויים רבים ומשמעותיים בנוסח צורת ההקנאה, שהשטר שערכו אותו בי"ד חלוק בהם מהשטר שהונהג לאחר מכן, אך ענינים אלו נוגעים לדרכי הקנינים ואין מקומם כאן].
יצויין שאז מכרו את הקרקע למזכירו של הברון רוטשילד, נוצרי בשם ג'ורג' לאסודרי, שכפי המסתבר הוא האמין וסמך עליו שלא יעשה לו בעיות. אציין כי ע"פ הלכה מהראוי למכור למי ששומר מצוות בני נח, או עכ"פ לישמעאלי שאינו בגדר עובד ע"ז, כדי להקל יותר את חומר החשש ללא תחנם, והגרי"א התיר רק באופן זה שימכרו לישמעאלי, ובכל זאת לא עשו כן, וכנראה משום שכדי שיהיה אפשר למכור כך ולסמוך שלא יתעוררו קשיים, יש למצוא מי שסומכים עליו, וכמו שכתב בשמחה לאיש שם ובישועות מלכו (יו"ד סי' נט), והם לא מצאו ישמעאלי כזה שיכלו לסמוך עליו, ולצורך ביצוע המכר הוכרחו למצוא אדם שיוכל המוכר לתת בו אמון שלא ייגרם לו נזק ממכירה זו, ולכן מכרו לנוצרי.
[במאמר המוסגר, ככל הנראה למרות שהתייעצו עמו מראש והתווה דרך להתיר רק כך, ואף בערב השמיטה הבאה כתב הגרי"א לשואלו שיש למכור לישמעאלי, כמבואר באגרות רבי יצחק אלחנן (עמ' שט), מ"מ למעשה הם מכרו לנוצרי, ואף שלא עשו כפי מה שנתן להם היתר, ועברו בזה איסור, מ"מ לא התנער מהמכירה ולא דן אם היא חלה או לא. מכך נראה, שפרטי המכירה והיאך נעשתה, לא הגיעו לידי הגרי"א, שמעיקרא משך ידו מלדון בפרטיה ורק התווה דרך באופן עקרוני והפנה את השואלים לביה"ד שבירושלים שהם יחליטו ויבצעו בפועל את המכירה, ויקבעו איזה עבודות הותרו על פיה].
אגב, גם בשמיטות שלאחר מכן, נמכרו הקרקעות לגויים אחרים שהיו עובדים כגננים במושבות של הברון, בתרנ"ו מכרו למר ערמאנס, ובתרס"ג ותר"ע מכרו למר בארבייע. שניהם היו נוצרים ולא ישמעאלים, והרב טיקוצינסקי בספר השמיטה עמ' פ, כותב שהסיבה לכך שלא מכרו לישמעאלי אע"פ שזה עדיף, היא משום שלא היה אפשרות למכור לאחר, אלא לזה שסמך עליו הברון בנוגע לקרקעותיו, וכדלעיל.
בשמיטת תרנ"ו, מכרו בעיקר ע"פ הוראת הגרנ"ה זצ"ל רק את העצים ע"מ לקוץ, [למרות שהגרי"א נשאר בדעתו כי יש לבצע את המכירה ע"פ הנחייתו] אך פקידיו של הברון מכרו גם את הקרקע לגוי כהוראת הרב אלישר, בבית דינו, על פי הוראותיו הנ"ל. בתרס"ג מכרו ג"כ בעיקר ע"פ הוראות הגרנ"ה [עם שינוי מסוים שהכניס חתנו ואכ"מ].
אזכיר כאן, מה שכתב הגרש"ז במעדני ארץ (סי' א אות ז) בנוגע לשמיטה תרמ"ט, אחרי שהביא את פסק רבני רוסיא. וז"ל "בני המושבות של הזמן ההוא אשר רובם ככולם יראו את ה', שמעו לקול מורים, ולא חיפשו כלל אחרי היתרים, ושבת הארץ שבת לה'. ואף שנמצאו גם אז יחידים שהשתמשו בתיקון המכירה, בכל זאת לא מצאתי שום העתקה מנוסח השטר ההוא". מי שראה את דברינו עד עתה, יבין מדוע לא מצא זאת הגרש"ז, כי אכן ההיתר לא בוצע אז ע"י רבנים אלו, והם לא כתבו נוסח של שטר סופי, אלא רק פסק כללי, וההיתר הסופי ניתן ע"י ביה"ד הספרדי בירושלים, כנדפס בשו"ת שמחה לאיש. אלא שגם שם נכתב רק הפסק ולא נוסח השטר. אך נוסח השטר שניסח הרב אלישר ע"פ דרכו, נדפס כיום בס' ובשנה השביעית עמ' 284, ובקובץ חצי גבורים גליון י' עמ' 1087. מדברי הגרש"ז נראה כי לא ראה את תשובת ביה"ד שהתיר בפועל, והיה סבור כי המכירה נעשתה בתרמ"ט כפי נוסח רבני רוסיא.
♦
ד. שמיטה תר"ע – אופן המכירה על ידי הרב קוק
בשמיטה תר"ע, הגיע לארץ הראי"ה קוק, והוא שסידר אז את המכירה לנכרי כרבה של יפו ואח"כ כרב הראשי. ומאז ועד היום התבצעה המכירה על ידו, וע"י הרבנים הראשיים שהתמנו אחריו. בדרך כלל השתמשו בשטר כמו שלו ואולי בשינויים קלים, מלבד בתש"מ שאז נעשה נוסח אחר לגמרי, ובתשס"ח שאז נעשתה מכירה נוספת בצורה אחרת. למעשה כיום מוכרים בנוסח כעין מה שמכר הרב קוק בזמנו, ונידון המכירה היום תלוי האם יש תוקף לשטר זה.יצויין כי הוא כתב שתי נוסחאות, נוסח אחד עבור הברון, שימכור כל קרקעותיו למר בראבייע שמכרו לו בשמיטה הקודמת, ושטר אחר שהוא מוכר את הקרקעות של כל מי שנתן לו יפוי כח למכור, והשטרות שונים בכמה פרטים. במעדני ארץ (סי' א אות ז) הזכיר רק את השטר הראשון של מכירת קרקעות הברון. צורת המכירה בשני השטרות היא, מכר לשנתיים, כהוראת הגרי"א, ולא מכר מוחלט ע"מ להחזיר אח"כ כדברי שאר רבני רוסיא.
בשני השטרות מוזכר שהפועלים הנוכחיים יעבדו גם לאחר המכירה, אולם יש מעט הבדל בין השטרות, בשטר הראשון כתוב "והקונה הנ"ל מוסר רשות לאגודת יק"א, שהפקידות שלה תעמיד עובדים ועסקנים באחוזות הנ"ל, שיעסקו בעניני הנחלאות והגידולים שלהם לטובת הקונה הנ"ל", עכ"ל. הרי שאין זו אלא רשות, וא"כ הוא יכול מיד לחזור בו מנתינת הרשות, ובנוסח כזה אין כ"כ חסרון במה שכותבים זאת, כי עדיין יכולים לפרש שזה של הקונה, וזכה בקרקע, ואף שמסכים להם כעת למנות פועלים, לפי היכרותו עמהם, מ"מ יכול הוא לחזור ולעשות כרצונו. אולם בשטר השני שנעשה לכלל אלו שיפו את כוחו, כתוב: "ומפורש התניתי עם הקונה הנ"ל, שהוא מעמיד מצדו את כל האנשים העומדים עכשיו בקרקעות הנ"ל ועוסקים בהם, שיהיו העסקנים מצדו של האדון הקונה הנ"ל ג"כ למשך זמן המכירה והשכירות הנ"ל, ויש בידם לעשות לטובת הקרקעות הנ"ל עם גידוליהם, ככל הממונים על האחוזות הנהוגים לעשות לטובת האחוזות כפי ראות עיניהם, כאדם העושה בתוך שלו, לטובת האדון הקונה בעל האחוזות הנ"ל". כאן לא מדובר על נתינת רשות, אלא על כך שהוא מינה כבר מעתה אתת כל הפועלים שעבדו עד עתה, והפקיד בידם את הסמכות לנהל את הקרקע ולקבוע את כל המשכורות. בנוסח כזה, גם אם ירצה לפטרם, שכן הוא הבעלים והם אינם רשאים לעבוד בשלו בעל כרחו, מ"מ הוא יצטרך לשלם להם את כל השכר שידרשו, כאילו עבדו בפועל, כדין השוכר קבלן לתקופה ע"י קנין, ואף כאן נעשה הכל בקנין עם השטר וכל הכלול במעמד המכר.
ברור שלו היה אפשרות, היו עושים לכולם רק את הנוסח הראשון הטוב יותר, אך ככל הנראה זה נעשה זאת רק אצל הברון, כי הברון סמך על מר בראבייע שהיה עובד שלו, וידע שלא יעשה לו בעיות, וכמוזכר לעיל שלכן הוצרך הרב קוק למכור דווקא לו אע"פ שהיה נוצרי ועדיף למכור לישמעאלי [לעומת זה, את אדמות שאר המוכרים הוא מכר לישמעאלי מרמלה, כהוראת הגרי"א ספקטור]. אבל לשאר בני הארץ, שלא הכירו את הגוי שמוכרים לו, ולא יכלו לסמוך עליו, הבין שיסכימו להרשאת מכירה רק אם לא יהיה חשש שיתעוררו בעיות, או שהוא עצמו חשש שיתעוררו בעיות, ולכן כדי להבטיח את המשך הישארות המוכרים בקרקע, הוא כתב את הנוסח שיגרום למעשה שהמוכרים יקבלו כל מה שיחפצו ויקבעו לעצמם כפועלים,, ואין לקונה שום דרך מלהתחמק לשלם להם הכל.
על מכירה זו, הבאתי מה שהקשה ביבי"א (ח"י יו"ד סי' לח אות ד) וז"ל: "הן אמת שיש לבעל דין לחלוק ולומר שמכיון שמסכמים נציגי הרבנות הראשית עם הנכרי הקונה את הקרקעות, שבעלי הקרקעות ימשיכו לנהל את אדמותיהם ושדותיהם כראות עיניהם, אלא שהם עתה כמו פקידים של הנכרי הקונה, ונמצא שאין שום זכות שימוש ושום שליטה או הנאה לקונה בכל הקרקעות שקנה. וא"כ אין ע"ז תורת קנין לנכרי, ולא מהני מידי". וכנראה השאלה בנויה על הנ"ל, שכיון שקוצצים זאת עמו בהסכם, יצטרך לשלם להם שכרם מחמת הקנין, גם אם יחזור ולא יבקש מהם לעבוד בקרקע, ונמצא שאין לו בפועל שום שליטה על הקרקע.
היבי"א הביא בנושא זה מה שהשיב חכ"א מתלמידיו, ולא הביא אחרים שדנו בזה, כי ככל הידוע לא היה מי שדן בזה. לעומת סברת תלמידו הנראית תמוהה, הבאתי מדברי כמה אחרונים החי' הרי"ם ועוד שנראה מדבריהם לא כן, והוספתי שזה גם הפשטות לכאורה מלשון הגמ' ומסברא, שכל מה שמועיל הקנין הוא רק כשיש לקונה משהו שהוא זוכה בו.
♦
ה. דעת המתירים הראשונים על הנוסח שנכתב בשמיטה תר"ע
כעת נתבונן מה דעת המתירים הראשונים על שטר שנכתב כך. האם גם הם סברו שהוא מועיל, או שלדעתם יש בכך חסרון ושטר כזה אינו מועיל.ובכן, לגבי מבצעי שטר המכירה הראשון – השטר של תרמ"ט, הרב אלישר ובית דינו, וכן לענין השטר שנעשה בתקופה מאוחרת יותר ביבנאל ע"י רבה של טבריה כמובא בשו"ת אבני נזר, כבר הבאנו לעיל שדעתם היתה שאין לעשות שום תנאי במכירה, אלא למכור מכירה גמורה. ולסמוך על כך שמכירים את הגוי והוא יעשה אח"כ מה שמבין מראש שלצורך כך סיכמו אותו. דהיינו כמובן שהמכירה היתה במטרה שהאיכרים ימשיכו לעבד את השדה, אך לדעתם יש לעשות דווקא באופן שלא יוסיפו תנאי זה במכירה, כי תנאי זה מבטל את המכירה.
לגבי רבני רוסיא, הישועות מלכו ושני הרבנים הנוספים שכתבו את המכתב הראשון להיתר, הרי שהם כתבו שימכרו את הקרקע מכירה גמורה, וכלשונם במכתב "למכור בקיץ הבע"ל את השדות והכרמים וכל השייך לעבודת האדמה לנכרים על מנת כשנחזיר להם את האו"ג (=דמי קדימה) לאחר השמיטה וניתן להם סך... ריוח, מחוייבים המה להחזיר לנו השדות וכל השייך לזה".
הרי שאופן ההיתר שמצאו הוא אחר לגמר, לדעתם היה צריך למכור מכירה גמורה, ולהתנות שאם ירצו יוכלו לקנות ממנו את הקרקע לאחר מכן, ויוסיפו לו ריוח. ומובן שהם רצו לעשות זאת כדי שיעבדו המוכרים בקרקע, באופן שימצאו גוי שיסכים לכך ושיבין שעל זה מדברים ושיהיה אפשר לתת בו אמון, אבל לא הזכירו כלל שזה יהיה כתוב בשטר המכר. וכאשר שאלו את הישועות מלכו (יו"ד סי' נט) על בעיה בזה, כתב שאם מפקפקים בזה יעשו באופ"א כדעת הרב אלישר, וכתב שהגבירים שבחו"ל קל להם למצוא גוי כזה שיסמכו עליו, [כפי שאכן נעשה במכירת נכסי הברון]. אבל את האופן האחר כדברי הרב קוק וכנהוג כיום, לא הציע. ונראה ברור שזה משום שסבר שבכה"ג אינה נחשבת מכירה, כי אם מבטחים את כל זכויות המוכר כמו שהיה מעיקרא, לא זכה הקונה במאומה.
ובכל אופן, גם מה שהתיר הוא באופן כזה שבעקרון הקרקע נמכרה לגוי לגמרי, והוא רק התחייב שאם יבואו לקנות ממנו חזרה הוא יהיה מוכן למכור. באופן כזה ודאי שיש תועלת רבה במכירה אם לא יבואו לקנות ממנו, וא"א לטעון שלא זכה בכלום.
זאת ועוד, למרות שהמתירים לא ירדו לנוסח השטר, דבר אחד הם כן הדגישו, שאם יקנו ממנו זה יהיה בתוספת ריוח, והשאירו מקום לכתוב הריוח, כי זה גורם שאכן יש לו ריוח מהמכירה גם אם יחזרו ויקנו ממנו, כי יהיה לו את הריוח, ועדיין היה להם לדון בשיקול הדעת כמה ריוח לכתוב. וייתכן שחשבו לא על סכום קטן כטרחה אלא אחוז מסויים לפי ערך המכר והענין בכללותו.
עכ"פ אף שמגמתם היתה שיוכלו להמשיך לעבוד, לא כתבו שיוכלו להתנות כן בשטר כפי שעשה מאוחר יותר הרב קוק. והיות שבנוסח וצורת המכירה שלהם אין את הבעיות שבשטר של הרב קוק, ולא הזכירו שיתנו בשטר שניתן להם רשות לעבוד כרצונם, א"א למנות אותם כמתירים את ההיתר הנהוג בימינו, כי בנוסח השטר הנוכחי שניסח הראי"ה קוק יש בעיה, שמחמתה מצינו שגם חלק מהמתירים אוסרים כמובא לעיל, וכפי הנראה מדברי רבני רוסיא גם הם חששו לבעיה זו ולא הזכירו להתנות שיוכלו המוכרים והמתעסקים בקרקע לעשות כרצונם כשלוחי הקונה, וגם אין את הבעיה הזו בנוסח שלהם כנ"ל, וא"כ אין מקור מדבריהם להיתר הנהוג היום.
ולענין הגרי"א ספקטור, אמנם לדעתו המכירה צריכה להיות לשנתיים, אך גם הוא כלל לא הזכיר בפסקו שיכתבו תנאי שיכולים לעשות כרצונם. וכתב שאת הנוסח יכתבו בי"ד בירושלים. ונכון שכוונתו ומטרתו הייתה כדי שיוכלו ישראל לעבוד בהיתר [ע"י גויים דווקא כדעתו במכתבו], אבל לא הזכיר כלל לכתוב כך בשטר, ולא ירד לנסח את השטר.
נמצא מעתה, שהראשון שמצינו שהתיר מכירה בנוסח כזה, הוא רק הראי"ה קוק, ולא מצינו מהקודמים לו הגרי"א והמתירים הראשונים שיתירו זאת. וגם לא מצינו מי מהאחרונים שהתייחס לבעיה זו שלמעשה הקונה לא מקבל כלום ובפועל אינו יכול לממש את קנינו, מלבד היבי"א שהבאתי דבריו לעיל. וכבר כתבתי מה שקשה על דבריו, ושמכמה אחרונים נראה שלא כסברתו.
♦
ו. המתירים הסתמכו על כך שהארץ היתה שייכת למלך הגוי
וכיון שבאנו לברר אם דעת המתירים הראשונים נכונה גם להיתר שבימינו, נוסיף כאן דבר שכבר עמדו עליו, שבזמנו היה עוד טעם נכבד להתיר, שדנו שהקרקע נחשבת של הסולטן התורכי שבבעלותו הייתה הארץ, ולו היו הקונים משלמים מס בכל שנה, וא"כ מה"ט היא נחשבת קרקע של גוי.בדברי הרב אלישר בשמחה לאיש שם מבואר שסמך הרבה על טעם זה, ומחמתו התיר. וגם בתשובות הרב מוהליבר מבואר כן, ולא עוד אלא שהוא כותב בפירוש שבלא זה לא היה מתיר מחמת המכירה שהיא הערמה, ועיקר טעמו להתיר היה ככל הנראה בגלל סברא זו. זאת יש ללמוד מהמאמר שכתב מזכירו (צוטט ב"ובשנה השביעית" עמ' 256), שם כותב שאמר לו שהטעם שמתיר הוא כי לדעתו מותר גם בלא מכירה, אמנם לא פירט שם מאיזה טעם היתר, אך מצינו במקום אחר מכתבו של הרב מוהליבר (מובא בהקדמה למכתב ו שבסו"ס שו"ת רבי יצחק אלחנן) שכותב שהתברר לו מה שצידד בו כבר בתחילת הנידון, שהאדמות נחשבות של המלך הנכרי, ומי שיש לו קרקע משלם מס כל שנה גם אם לא זורע. ועיין במכתב ו שם, שהגרי"א בעצמו כותב להרב מוהליבר לברר לו דבר זה אודות תשלום המס על הקרקע, שהענין נצרך לו לבירור הלכה זו, והטעם שהוצרך לו נראה שהוא ג"כ מהטעם הנ"ל, שלכן יש לדון את הקרקע שהיא של גוי.
ולענין ההיתר של הרב קוק בשנים המאוחרות יותר, מבואר בדבריו (אגרות ראי"ה סי' קעז) שגם אצלו זה היה חלק מנימוקי ההיתר, שהישראל נחשב רק כאריס ולא כבעל הקרקע. יצויין שבכל השמיטות שבהם ערך הרב קוק את ההיתר עדיין היה על הקרקעות צד בעלות נכרי. שכן גם כאשר עברה הארץ מהתורכים לבריטים, ככל הנראה קיבלו הם זכויות דומות והיו רשאים לנהל את הקרקע, והיה מקום להתיר מטעם שיש לקרקע בעלים גוי. אבל לא מצינו שהתיר אחר שבטלה בעלות זו של המלך הגוי, כי השמיטה האחרונה שבה מכר היתה ג"כ בימי הבריטים.
נמצא, שיש חילוק נוסף שמחמתו אין ללמוד מההיתר ההוא היתר אף לזמנו. ושמא גם טעם זה הוא חלק מהסיבות שכתבו כל רבני רוסיא המתירים, שההיתר שהם נותנים הוא רק לאותה שמיטה ולא לאחר מכן.
♦
ז. הסיבה שברור שאין מעוניינים למכור את כל קרקעות א"י לגוי
עוד העיר הרב בן מאיר וז"ל: "איני מבין מה ה"אסון" הנורא אם הקונה יקבל הנחיות מ'מדינות אויב' להחזיק את הקרקע שנתיים, כאשר החקלאים ממשיכים לעבד אותה. המכירה היא רק לשנתיים".ובכן, אפרט תרחיש אחד מהאסונות הנוראיים שעלולים לקרות אם אכן יתייחסו למכירה כמו שהיא. הקונה אינו רק מחזיק את הקרקע, אלא הוא בעל הקרקע למשך שנתיים אלו. והוא קנאה לכל דבר בלא שם שיור למשך השנתיים. אם אכן צריך למכור בסתם, וא"א למכור בצורה שמבטחת את הקונה, אז בודאי יש בעיה אם יחליט תמורת סכום מתאים להפסיק את שיתוף הפעולה ולא לתת לישראל ובאי כוחו לזרוע ולעבוד בשדה.
זאת ועוד, גם לדעת הרב קוק, ובנוסח דהיום שהוא ממנה אותם כבר עתה כעובדים, עדיין יש בעיה חמורה, כי אמנם הוא לא יכול להיפטר מלשלם לפועלים מה שקצץ, דהיינו שיוכלו לבקש את כל מה שהיו ראויים להשתכר בשדה זו, אבל מ"מ הוא הבעלים, ובידו לשלחם ולתת להם את השכר הראוי להם כמו כל בעל הבית ששכר קבלן. [ככל הנראה, במקרה כזה הוא אינו צריך לשלם יותר מאשר סכום שיכלו בעל השדה ופועליו להרויח]. וכך, במקום להשקיע משאבים עצומים במשך שנים איך להכניע את מדינת היהודים, יוכלו אויבינו לעשות זאת בקלות ע"י תשלום לפועלים וסילוקם מהקרקעות, ואיסור קיום כל עבודה בקרקע. הגוי הקונה יכול להורות על כך, כי הקרקע שלו, ולכל היותר הוא חייב לשלם לפועלים את השכר כנ"ל.
אם במיליוני הדונמים של קרקעות המדינה יהיה גוי זה שליט, הוא יוכל לעכב ולמנוע שלא יעשו שם שום עבודה. לא לאברויי ולא לאוקמי. לא לחרוש ולא לרסס, שום דבר. אין ספק שייגרם חורבן נוראי לכל העצים, לאדמה, לתושבי ישראל שלא יהיה להם מה לאכול שנתיים, כאשר לא התארגנו לשם כך להשיג יבול בהיקף מתאים ממקו"א. לחקלאים שיצטרכו לבטל חוזים רב שנתיים של סיפוק תוצרת לחו"ל. על שמיטה אחת טוענים המוכרים שזה דוחק נורא וא"א לעמוד בזה, ומה יאמרו על שתי שמיטות רצופות ללא כל הכנה מראש, כשזה יפול עליהם כרעם ביום בהיר? הלא חז"ל כשתיקנו שמיטה מדרבנן בזה"ז, לא תיקנו כן על יובל, כי זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה להשבית הקרקעות שנתיים רצוף (תוס' גיטין לו, ב). א"כ לדברי הרב בן מאיר [המצדד בדעה למכור לגוי לפני שביעית כי א"א לעמוד בהשבתת הקרקע לשנה] מדוע אין בעיה אם הגוי יחזיק בקרקע כבעלים רק למשך שנתיים?
מדוע הגויים לא עושים כך? פשוט וברור, הכל יודעים שאין לכך היתכנות מעשית, לא מתכוונים למכור ולא יוכל הקונה לממש את מה שקנה. לעולם לא יוכל הגוי להוציא את הקרקע מידי החקלאים, כי בית המשפט יפסוק מיד שהמכירה נעשתה רק לצרכי דת ולא בטלה בעלות המוכר כלל, כפי שפסק ביהמ"ש בשאלה דומה בתשס"ט, וכפי שהבאתי במאמר הקודם. אבל על כל פנים, ברור מדוע אין נוח לנו למכור את כל א"י לגויים במכירה אמיתית, גם לא לשנתיים.
♦
ח. השינוי ברצון המוכרים למכור את הקרקע
על הטענה כי כשהתירו למכור לפני שנים היו המוכרים יראי שמים, כתב הרב בן מאיר כי בשמיטה תרנ"ו כבר היתה התיישבות לא דתית, וביותר בשמיטות הבאות. אולם כבר הבאתי מדברי הגרש"ז שחילק בזה, וגם ממה שכתב במעדני ארץ בשנת תש"ז שטעם ההיתר והמקום שבו הוא תקף הוא דווקא משום שהמוכר גומר בדעתו למכור כדי לא להיכשל באיסור. הרי שסבר שההיתר היה מוגבל לזמן שבו המוכרים אכן רוצים למכור ולא להיכשל. לאור זה, בהכרח שסבר שאף שבשנים ההם היו מוכרים לא דתיים, בכל זאת היה להם יותר כבוד לדת ולמסורת, ובפרט לאלו שנזקקו ובאו לבצע את ההיתר בפועל. וכמו כן הבאנו כמה וכמה שהעידו בשמו שעקב השינוי ברצון המוכרים שאינם חושבים כיום על כל הענין ברצינות, השתנה גם דין היתר המכירה. ולכן יש מקום לתת תוקף למכירה שהם מכרו, אבל לא למכירות הנעשות כיום כאשר למרות נוסח השטר שהוא כמו בתר"ע, כל צורת המכירה, היקפה, והנהגת המוכרים לפניה ולאחריה, בהבנת הענין ובשמירת ההנחיות, השתנתה מאוד וגרמה לערער עוד יותר את יסודות ההיתר, ולחוסר יכולת להסתמך על דעת המתירים הראשונים.בימים אלו, בהם לצערנו מגיעים לשוק ירקות שגידולם היה בשביעית, אשר לדעת השוללים את היתר המכירה הם ספיחין גמורים, תקוותי היא דברי אלו המצביעים על קשיים נוספים שהתגלעו במהלך השנים, ושינויים שמחמתם גם לדעת הרבה מהמתירים בעבר מ"מ בזמננו יש לאסור את המכירה הנהוגה, יתרמו להתעורר להתרחק ולהימנע מאכילת ירקות אלו. והשי"ת יהיה בעזרנו, ויזכנו לשמור שמיטין כסדרן ויובלות כהלכתן.
♦ ♦ ♦