הערה בעניין ספיה לקטן
לאור דברי הגרי"מ חרל"פ זצ"ל[2]
המרדכי (שבת סימן שס"ט) מביא בשם מהר"ם מרוטנבורג: "נשאל לרבינו מאיר על עוגות התינוקות שכותבין עליהן האותיות ותיבות איך אוכלים אותם התינוקות ביום טוב והשיב אי משום מוחק ביום טוב ליכא איסורא דאורייתא במוחק אלא על מנת לכתוב כדאמרינן פרק כלל גדול מיהא איסורא דרבנן איכא, ובתינוק אין לחוש דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין עליו להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים".סיום דבריו היה צ"ל לכאורה "דקטן אוכל נבלות ...אלא שאסור לספות לו בידים”. ומסגנון דבריו למד הגרי"מ חרל"פ [בית זבול[3] חלק ג' ונצדק קודש סימן ט"ז] חידוש דין:
"דהנה יל"ע בדבר האסור לספות אותו להם בידים, אם עברו ונתנו להם אם מחוייבים אז גם לפרוש אותם מן האיסור שלא יאכלו אותו , או מכיון דכל האיסור הוא שלא לספות אותם בידים, עתה שכבר עברו וספו אין על זה דין הפרשה, והרי אין בי"ד מצווים להפרישם". ופשט זאת מדברי המהר"ם "נראה דלזה מכווין רבנו מאיר שכתב... אין בי"ד מצווין להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים, רוצה לומר דרק להפרישם לכתחילה אין חיוב, אבל אם כבר עברו וספו אותם בידים, תו מחוייבים גם להפרישם, דבזה שאין מפרישים אותם נמשך אכילתם ממה דספו להו בידים, וחשיב כאילו ספים אותו בידים".
ראשית, יש להעיר שמדבריו משמע שמי שספה הוא זה שחייב להפריש, ולא אחרים. ועלינו להבין את סברת הדבר, שהרי באופן פשוט היה מקום לומר שאין מצווין להפרישו בד"כ כיון שמדובר בשוא"ת, וגם כאן אינך עושה מעשה, ומדוע עליך להפריש? ואם היינו אומרים שמדובר במזיד דווקא ומדובר בקנס, נוח היה יותר, אולם לא נשמע כך מלשון המהר"ם ומהסבר הגרי"מ חרל"פ.
♦
דברי האחיעזר
באחיעזר (חלק ג סימן פ"א) העמיד זה מול זה את איסור ספיה ולפני עיוור: "ונראה דגדרי לפני עור ולא תאכילום חלוקים הם בדיניהם, דלפ"ע הוא דוקא בתרי עברי דנהרא והיכא שיכול ליקח בעצמו אינו עובר משום לפ"ע, אבל בלא תאכילום בודאי אף היכא שהקטן יאכל גם בעצמו אסור למיספי בידים[4], וכן עובר בלפ"ע תיכף משנותן לפניו המכשול כמבואר במו"ק דמכה בנו גדול עובר משום לפ"ע וכ"כ בס' יד מלאכי, משא"כ בלא תאכילום אינו עובר רק בשעת אכילה דספי לי' בידים".והמשיך לפי זה: "... ולפמש"כ נ"ל עוד דאם גדול ספה איסור לקטן, מוטל על ב"ד להפריש הקטן מלאכול האיסור כדי שלא יעבור הנותן על איסור ספיה, דאף אם נימא דהמאכיל עובר על איסור ספיה תיכף משעה שסופה לו האיסור אבל פשוט דהוא רק אם יצא הדבר לפועל, היינו שאכל הקטן האיסור שאז עובר המאכילו למפרע משעת נתינה, אבל אם מאיזה סבה שהיא לא אכל הקטן האיסור בודאי דאין הגדול המאכילו עובר, וא"כ כשנתן האיסור לקטן אף דמצד הקטן קיי"ל דאין בי"ד מצווין להפרישו, מ"מ יהיו מצווין להפרישו מצד הגדול המאכיל שתתבטל הספיה ולא יעבור על האיסור".
ונראה מדבריו שלא כדברי הגרי"מ חרל"פ, שכן רק כדי למנוע את עברת הספיה, קודם שנסתיימה, הטיל על בית דין להפרישו, אבל אם כבר התחיל לאכול, אין חיוב, משא"כ לדברי הגרי"מ חרל"פ. ולדבריו, לא רק הסופה צריך להפריש אלא "בית דין" בכלל, שכן מדובר כאמור על מניעת האיסור קודם שחל.
כתב רבנו ירוחם (נ"א ח"א): "קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו... ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן אבל שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווין עליו להפרישו" והובאו דבריו בבית יוסף יו"ד קנ"ז. וכתב בשו"ת חתם סופר (חלק א סימן פג): "ולכאורה דבריו תמוהים, מה צורך להפריש הקטן תיפוק ליה שב"ד מצווין להפרישו הבר חיובא. ונלענ"ד דדברים אלו יצאו לו מס"פ חרש הנ"ל שכופין החרש לגרש הפקחית, אף על גב דאיהו לאו בר חיובא ולא מפקיד על לפני עור ולא בר ספיה הוא ואפ"ה כופין אותו להוציא להציל האשה מאיסור דאורייתא, ובכה"ג מיירי רי"ו שם ג"כ". אולם באחיעזר פרש לדרכו: "ואולי זהו כונת רבנו ירוחם נתיב א' שהובא בת' חת"ס חאו"ח ספ"ג שכ' ודוקא דלא שייך בר חיובא באיסור הקטן אבל אי שייך בר חיובא באיסור הקטן מצווים עליו להפרישו, ודבריו תמוהים ועיי"ש בחת"ס בזה, ולפמש"כ אולי הכונה בכה"ג ששייך בזה בר חיובא ע"י שהוא ספה האיסור לקטן וב"ד מצווין להפריש הקטן בכדי להציל את הגדול מאיסור לא תאכילום כנ"ל". ושמא יש לפרש את דברי רבנו ירוחם לפי דברי הגרי"מ חרל"פ ששייך בר חיובא באיסור הקטן, הכוונה שבר החיובא הוא הסופה, כדברי האחיעזר, אך החיוב הוא גם לאחר שכבר התרחש איסור הספיה.
♦
אמירה לגוי שיספה לקטן
כתב הים של שלמה (יבמות פרק יד, ח):"כתב ס"מ (סמ"ג עשין ס"ה, כ"א ע"ב) וז"ל כתב רבינו ברוך (סה"ת סימן רל"ח) תינוקות נראה שאסור לסוך גופן בחלב, וחזיר, שאין זה אלא תענוג, אבל יניח לעכו"ם לסוכו, ולהאכילו, ולהזהיר גדולים על הקטנים אין אסור אלא דוקא כי ספו להו בידים". והבין מדבריו החת"ס (שו"ת או"ח סימן פ"ג): "דמותר לומר לנכרי לסוכו בחלב ולהאכילו דברים האסורים". ותמה בשו"ת פרי יצחק חלק א סימן יב: "אולם צע"ג דאיך אפשר להתיר לכתחילה לומר לעכו"ם להאכיל לקטן איסור והא אמירה לעכו"ם היא שבות בכל האיסורין".
וביאר: "אולם לענ"ד נראה דלומר לעכו"ם להאכיל לקטן דבר איסור לאו משום שבות בלחוד הוא דמתסר כמש"כ האחרונים, אלא דבאמת גם זה הוה ליה כמו דספי ליה בידים ממש. דהנה בעיקר הדבר דילפינן ליה מקרא דלהזהיר גדולים על הקטנים ומוקי לה בגמ' דלא לספו להו בידים אין הכוונה להאכיל אותן בידים ממש ליספו להו כתורא אלא אף לומר להו שיאכלו אסור, וכמבואר בסוגיא שם לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח כו'. וכ"כ הראשונים, ועי' במשנה למלך סוף הל' מאכלות אסורות דאפילו להטעות לקטן ולומר על דבר איסור שהוא התר אסור דהוה כמו ספי ליה בידים. ועכ"פ הרי דכל שיאכל התינוק ע"י גרמתו הוי ג"כ כמו דספי ליה בידים. ולפ"ז נראה דלומר לעובד כוכבים להאכיל לקטן איסור אין לך גרמא גדולה מזו וכה"ג כתבו האחרונים לענין מטיל מום בבכור דגם ע"י עכו"ם אסור מדאורייתא, ומשום דכיון דגרמא אסור מה"ת ע"י עכו"ם לא עדיף מגרמא, ועוד דכיון דלומר לקטן שיאכל מעצמו אסור מד"ת א"כ מה נ"מ בין לומר לקטן שיאכל או לומר לעכו"ם להאכיל אותו. וכן נראה מדברי הר"ח שהביא הרשב"א בחי' ס"פ חרש ועי' ביש"ש שם ובשו"ת חתם סופר שם".
ואם כן, מה כוונת רבנו ברוך המובא בסמ"ג? "ומש"כ הסמ"ג בשם רבינו ברוך אבל יניח לעכו"ם לסוכן ולהאכילם אינו רוצה לומר שיהא מותר לומר לעכו"ם לסוכן ולהאכילן דזה בודאי אסור כנ"ל, אולם הכוונה הוא דאם העכו"ם מעצמו סוכן ומאכילן יניח לו ואי"צ למחות בידו וכ"ה בגמ' פ' חרש שם אבל מניחו תולש כו' והיינו דאי"צ להפרישו, ולזה נתכוון ג"כ רבינו ברוך במש"כ יניח לעכו"ם כו' היינו דא"צ למחות בידו וכמש"כ רבינו ירוחם דאין למחות בעכו"ם המאכילין אותם איסור והיינו משום דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו".
דברי הגר"י בלזר[5] מצטרפים להבנה דלעיל שלא מדובר על איסור עשיית מעשה ספיה, אלא על אחריות שלא יאכל הקטן איסור על ידך[6].
בספר חוקת משפט (להרב יצחק טלסניק, סימן ג') דן האם מותר לשלוח ילד הזקוק לתנאים מיוחדים ללמוד במקום בו יאכילוהו מעט איסורים. וכותב בתוך דבריו שגם לדברי הפרי יצחק, ברור שאף שההורים משלמים שכר לימוד ואף משלמים עבור האוכל לא נראה שזה נחשב מאכילו בידיים ואף לא גורם, כיון שאין דעת ההורים נוחה מזה שמאכילים את בנם מאכלות אסורות, וע"כ הם כבולים לכללי המוסד. דיון זה מתאים להבנה שמדובר כאן בהיקף אחריות הגדול ולא בהגדרת מעשה וכדומה. ויש לדון האם אכן אי רצונם בזה משנה את הגדרת הדבר כספייה, ואולי נכון הדבר בצירוף העדר אמירה, וצ"ב.
הגרצ"ה גרודזנסקי (ישורון י"ז עמוד תק"ה) דן באמירה לקטן שיאמר לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת, האם זו ספייה לקטן, וכתב בתו"ד: "כתבנו… דלומר לקטן הוי כאילו עשה מעשה בידיים, וספיה ליה נבילות בידיים. ע"כ לא דמי קטן לעכו"ם, דאמירה לעכו"ם שיעשה מעשה זו, אין לייחס מעשה זו לאמירה, משום דעכו"ם דהוא גדול אדעתיה דנפשיה עביד , ואי בעי עביד ואי בעי לא עביד. משא"כ קטן, ע"י אמירה זו ודאי יעשה מה שאמר לו, וא"כ ראוי ליחס המעשה דקטן להאמירה, וחשיב ע"י אמירה זו כאילו מאכילו בידים…". לדברינו, "כאילו מאכילו בידים", אין הכוונה שזהו גדר של מעשה בשאר עניינים שבתורה, אלא שהקשר הישיר והברור מכניס זאת תחת אחריותו ע"פ המושג ספייה[7].
♦
היקף האחריות כהסבר להבדל בין ספיה לציווי להפרישו
ואולי יש לסייע הבנה זאת, שמדובר ברמות שונות של אחריות ולא בהבדל מהותי בין קו"ע לשוא"ת, גם מדברי תרוה"ד (סימן ס"ב) שכתב: "והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים, יש לומר הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו". כלומר, שלא מדובר בהבדל מהותי בין ספיה וציווי להפרישו, כלומר, בין קו"ע לשוא"ת. ואם אין מצווין להפרישו, יש מקום לומר שקטן מופקע מהיות מעשהו מעשה עברה, וגם בספיה היה צ"ל כן, אילולי שאמרה תורה שילמד מזה. וממילא י"ל שכאשר אמרה תורה שלא לספות, אמרה תורה שאתה אחראי שלא יווצר הרגל על ידך, ולכן אל תתן, ואם נתת, מזער את הנזק.וכדבריו משמע גם בדברי הריטב"א בנדה הנ"ל, שכתב בתו"ד להסביר: "ענין הקטנים שנאמר בהם לא תאכלום לא תאכילום...” ש"אנו חייבים לחנכם ולגדלם במצות", ומלשונו לחנכם ולגדלם במצוות ניתן להבין ג"כ, שספיה סותרת יותר את החינוך למצוות מאשר הימנעות מהפרשה, אבל בסה"כ אין הבדל מהותי בין שני המצבים.
ואף לסוברים שלא כתרוה"ד, אלא כחתם סופר (שו"ת חלק א סימן פג) שכתב על דברי תרוה"ד: "משמע דבשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר ליספי ליה בידים, מ"מ זה אינו עיקר, דלא דרשינן טעמיה דקרא וכדמוכח להדיא בפ' חרש (יבמות קי"ד ע"ב) דבעי למיפשט קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו מחרש וחרשת, וקשה הא אינהו לא אתי לכלל דעת לעולם ואפילו אי בי"ד מצווין להפרישו תיקשי, ודוחק לומר דהוה מצי למימר ולטעמיך, אלא ע"כ אין חילוק". ולדבריהם יוצא כמו"ש הגר"א פרבשטיין (כנסת אברהם סימן כ"ז): "דהא דאין בי"ד מצווין להפרישו, לא משום דאין זה מעשה עבירה לגבי הקטן[8], אלא הוא פטור בגדולים, דאינם אחראים על מעשי הקטנים, ועל כן אינם מוזהרים להפרישם, וכל זה לגבי להפרישם, אבל למיספי להו, שפיר הגדולים מוזהרים על הקטנים ,ואחראים על מעשיהם". סוף סוף מדובר כאן בשאלת האחריות, ובה קבעה תורה גבול בין שני מצבים, אך לאו דווקא מפני שאתה עושה מעשה בידיים, בגדרים הרגילים של מעשה ושוא"ת, ולכן אפשר להבין שאף אחרי שעשית, אתה אחראי למקרה זה.
♦
האם יש סיוע להבנה זו מדברי הרשב"א על ספיית איסור דרבנן?
ואולי יש להטעים את דברי הגרי"מ חרל"פ שיש חובה להפריש אף שכבר נעשה איסור הספיה, לאור העולה מדברי הרשב"א. ביבמות קי"ד כתב: "ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש, דהא למ"ד בשל תורה ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם אין ב"ד מצווין להפרישו כדמתרצינן הכא הב"ע בעציץ שאינו נקוב מדרבנן ואמרי' נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקי"ל דאף בשל תורה אין ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם מחתין בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול". וצריך להבין את משמעות ההקש ו"הנחית דרגא", הרי היה מקום לומר שמ"ד שאין מצווין להפרישו ורק ספיה נאסרה, מקל, אך הוא סובר שכאשר אתה עושה בידים, הדבר חמור יותר ויש לאוסרו. ומנין שיקבל את הנחית דרגא של המ"ד השני שדיבר בהימנעות מהפרשה, ואף שלשיטתו יש חובה להפריש, אבל גדריה יכולים להיות קלים יותר מאשר כשמדובר במעשה בידיים. וע"כ שהרשב"א הבין שאין הבדל עקרוני בין ספיה לחובת להפריש ושתיהן נמצאות באותו דיון עקרוני של רמת האחריות של הגדול על הקטן, ובתוך אחריות זו יש דרגות, וספיה מחייבת יותר אחריות מאשר הפרשה, וממילא אין מקום לחלק ביניהן באופן עקרוני בענין ירידת הדרגה. ולפי"ז אפשר להסביר שבמקרה של ספיה אי"ז גדר של מעשה בידים לעומת שוא"ת, אלא שנידון זה הוא באחריות הגדול, ואחריות זו כוללת את הענין כולו, גם אחר שנעשה ואפשר לעצור את המשך העברה.ואף שבאחיעזר כתב בשיטת הרשב"א שכתב דבאיסור דרבנן שרי לספויי בידים "נראה בפשוטו דהוא משום דס"ל דכל עיקר איסור ספי אינו אלא מדרבנן ולא החמירו אלא באיסור דאורייתא, ולפ"ז בהנך דכתבה התורה בפירוש להזהיר גדולים על הקטנים היינו בשקצים ודם וטומאת כהנים, ביבמות קי"ד ל"ש לומר כן, ובהנך יהי' איסור ספי' בידים אף באיסור דרבנן".
ולדבריו, אין ללמוד מהרשב"א גדר למ"ד ספיה בכל איסורים דאורייתא, שהיא דעת רוב הפוסקים, אך יש לציין שרבים הביאו את דברי הרשב"א ולא הסבירוהו בהסתיגות זו. ואם לא ראיה, זכר לדבר שהמ"ב בסימן שמ"ג נקט בפשטות שבכל איסורים ספייה אסורה מדאורייתא, ועכ"ז הביא בבה"ל את דברי הרשב"א, ואף שבלא"ה דבריו הם נגד השו"ע ואעפ"כ הביאו בבה"ל. אך אם הרשב"א היה בנוי על הנחה שונה בעצם איסור ספייה, האם לא היה מצופה שהבה"ל יעיר זאת כשהוא מתיר לסמוך עליו, אף שנקט שספיה תמיד מדאורייתא?!
♦
דברי הרשב"א בנידה ומשמעותם
יש לציין דברים אחרים של הרשב"א שנראים לכאורה שונים מהבנה הנ"ל. בנידה ס"א, ע"ב חלקו אמוראים האם מצוות בטלות לע"ל. בבאורו שלל הרשב"א את ההסבר שמדובר אחרי תחית המתים ופרש את הדעה שמצוות בטלות כך: "ונ"ל לעתיד לבא משעת שמת קאמר ולומר שאין החי מצווה על המת, כדרך שאמרו (יבמות קי"ד א') בקטנים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים, וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות בשעת מיתתו" נמצא שלדעה השניה, אין מוזהרין על המת כמו על קטנים. ותמה עליו הריטב"א: "ועוד היאך יעלה על הדעת שיהא ר' ינאי סובר שאע"פ שמת האדם אנו מוזהרין עליו, והיאך זה דומה לקטנים הבאים לעולם ואנו חייבים לחנכם ולגדלם במצות, למתים שהלכו לעולמם ונפטרו לגמרי מחיובם לעולם".כדי לנסות להבין את דברי הרשב"א נביא את הספק דלקמן: "[9]יש לחקור אם גדר האיסור העצמי הוא מצד הקטן, בכדי שלא יאכל או יעשה איסור, והגם שלא מוזהרים להפרישו מזה, אבל מוזהרים שלא לספות לו, או הענין מצד הגדול, שכשם שמוזהר שלא לאכול או לעשות איסור, כך הוא מוזהר שלא לספות לאחרים שיאכלו או שיעשו איסור". ואיך שלא נבאר את דברי הרשב"א המפליאים, נראה שהם מתפרשים לפי ההבנה שהנושא באסור ספיה הוא עשיית הגדול, ולא הצד של הכשלת הקטן. ונראה יותר שהספייה עצמה היא הבעיה, ולא התוצאה הנוצרת מכך, שכן במת אין תוצאה כזו, וא"כ נראה שלא מדובר על אחריות כמו שהוזכר לעיל, אלא על מעשה ספיה.
♦ ♦ ♦