ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
בטלה מגילת תענית
א. תוס' ורשב"א - נרות חנוכה מעיקר קביעות הימים או תקנה בפני עצמה
בגמ' (ר"ה יח:): "איתמר רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית, רבי יוחנן וריב''ל אמרי לא בטלה מגילת תענית. רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית, הכי קאמר - בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום, והנך נמי כי הני. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי לא בטלה מגילת תענית, הני הוא דתלינהו רחמנא בבנין בהמ''ק אבל הנך כדקיימי קיימי.מתיב רב כהנא, מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר''א ורחץ ורבי יהושע וסיפר ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם. א''ר יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה. א''ל אביי, ותיבטיל איהי ותיבטל מצותה. אלא אמר רב יוסף שאני חנוכה דמיפרסם ניסא".
ובתוס' (ד"ה וירד) כתבו: "ממתני' דעל כסליו מפני חנוכה לא הוה ליה לאקשויי, דלעולם לא חשיב יו''ט, ואפילו הכי מדליקין נרות זכר לנס".
והרשב"א כתב על דברי התוס': "ואינו מחוור בעיני, דאם איתא דאיהי בטלה אף מצותה בטלה וכדאמרינן הכא, אמר רב יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה, כלומר, ואי איהי בטלה אף מצותה בטלה, והלכך לא מבטלינן איהי כי היכי דלא תבטל מצותה. ואמרינן תו ותבטל איהי ותבטל מצותה, דאלמא אי אפשר דתבטל איהי ולא תבטל מצותה, דאם איתא לימא ליה ותבטל איהי ולא תבטל מצותה. אלא מסתברא משום דברייתא מיפרשא טפי דקתני בהדיא צאו והתענו על מה שהתעניתם, משום הכי קא מותיב מינה מקמי מתניתין".
הרי דפליגי התוס' עם הרשב"א, אי ניתן לומר שתקנת נר חנוכה היא נפרדת מעיקר קביעות היו"ט של חנוכה. ועי' ריטב"א שכתב על קושית הרשב"א, שתוס' לא כתבו דבריהם אלא להו"א דסוגי', לפני דפריך אביי ותיבטיל איהי ותבטל מצוותה.
ולו"ד יתכן לומר, שתוס' סברו שמצוותה הכוונה, מצוות הלל והודאה האמורה בהם, שלזה נקבע היו"ט שלהם, כמו שבאר רש"י בסוגי' דמאי חנוכה (שבת כא:), אולם הדלקת נר חנוכה היא תקנה בפני עצמה ללא קשר ליו"ט, וכמו שלא נזכרה להדיא כתשובה לשאלת מאי חנוכה בסוגי' (שבת כא:). ואין להאריך כאן.
♦
ב. קביעת ימים האסורים בהספד ותענית, וקביעת ימי הלל ושמחה, הן ענינים נפרדים
ועל עיקר קושית התוס' נראה שיש לומר, שקביעת ימי חנוכה להלל והודאה ודין היותם של הימים האלה ימים האסורים בהספד ותענית במגילת תענית, הם ב' דברים שאין ביניהם קשר כלל ועיקר, שיתכן שיהיו ימי שמחה והלל ואכתי לא ייאסרו לקבוע בהן תענית יחיד או ציבור וכן להספיד בהן במקום הצורך, וכמובן יתכן שייאסרו בהספד ותענית ולא יהיו ימי שמחה והלל.והא לך לשון הרמב"ם ריש הלכות חנוכה (פ"ג ה"ג): "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן כ''ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים".
הרי שאחר שכתב דימי חנוכה הן ימי שמחה והלל, הוצרך לציינם כימים שההספד והתענית בהם אסורה. ללמדך שאין דבר זה שהן ימי שמחה והלל מחייב שייאסרו בהספד ותענית כפורים וכל הכתובים במגילת תענית בשעתן.
ואל תקשה עלי מהא דאמר רבא (מגילה ה:) שלא נצרכה מגילת תענית דפורים אלא לאסור את זה בשל זה (היינו לבני יד את טו ולהפך), דהתם דווקא שדרשו מקרא דימי משתה ושמחה דאסורים בהספד ותענית, הוצרך רבא לכך, אולם בעלמא לא.
ולכך הוצרכו בגמ' להקשות דווקא מהברייתא דפעם אחת גזרו תענית בחנוכה ואמרו להם ר"א ור"י שהן צריכים להתענות לתעניתן. אולם ממתני' דעל כסלו מפני החנוכה, אין להקשות כל עיקר, דאף אם הן ימי שמחה והלל אין הם בהכרח אסורים בהספד ותענית.
ולא נאמר כאן אלא שבטלה מגילת תענית, שבזמן שאין שלום יש צום, ואי אפשר לאסור בתענית, אבל לבטל את אלו מהיות ימי שמחה והלל והודאה זה לא נאמר כלל.
ונראה שזה ביאור תירוצו של רב יוסף דשאני חנוכה דאיכא מצווה, והיינו מפני שאין לומר שבטל עיקר ימי חנוכה, שהרי עיקרן שנתנו להלל והודאה אינו בכלל מגילת תענית שיתבטל בזמן שאין שלום, וממילא קאמר רב יוסף דאף מגילת התענית לא בטלה מהם. אלא שמדברי אביי לכאורה מבואר שלא כדברינו, שהרי אמר ותבטל איהי ותבטל מצוותה, והלא לדברינו מהכ"ת שתבטל מצוותה.
ויתכן לומר, שהלא בסוגי' דחנוכה (שבת כא:) אמרו: "מאי חנוכה דת"ר ימי דחנוכה תמני אינן דלא למיספד בהון ודלא להתענות בהון", שהוא הציטוט ממגילת תענית המקורית (בהיותה המקור הכתוב הראשון לימי חנוכה). ורק אח"כ הביאו שם את הברייתא הנספחת למגילת תענית, שכשנכנסו היונים להיכל וכו', עד לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
הרי דמשמע שיסוד ימי החנוכה היה בקביעתם לימי מגילת תענית עם שאר הימים שאין להתענות בהן או אף למיספד בהן, ומשם לקוח עיקר שם חנוכה, וכדברי הרמב"ם הנ"ל נמי: "וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים".
ועל כן הבין אביי, שאם איהי בטלה - דהיינו ימי החנוכה בבסיסם, שהם בקביעתם מכלל ימים האסורים בהספד ותענית, מפני שנחרב הבית - ממילא תתבטל נמי מצוותה, דהיינו קביעותם של הימים האלו לימי הלל והודאה, שהוא הבניין שנבנה ע"ג היסוד של ימים אלו שנקבעו במגילת תענית לאיסור הספד ותענית.
♦
ג. הואיל דמפרסם ניסא
והנה, על מאי דקאמר רב יוסף שאני חנוכה דמפרסמא ניסא, כתב רש"י (ד"ה שאני חנוכה): "דמפרסם ניסא כבר הוא גלוי לכל ישראל ע''י שנהגו בו המצות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו".ומה שלא פירש רש"י ששאני חנוכה משום שעיקר ענינה בפרסום הנס, ולא כדאי שיתבטל, זה מפני שכן משמע בלשון הגמ', דמפרסמי ניסא, שניסו מפורסם, ולא שצריך לפרסם את הנס.
ומה שבאמת לא אמרו שאני חנוכה מפני פרסומי ניסא, זה אולי מפני שכל מגילת תענית ענינה בפרסום הנסים שנעשו להם, וכלשון רש"י ד"ה בתלתא: '... ונחשב להם לנס', ומשמע שבלא שנחשב נס אין קובעים אותו, ומסתמא הוא עניין הודאה ופרסום הנס.
ואף שיש לחלק שכלל מגילת תענית אינו אלא מניעה מהספד ותענית, והכא בחנוכה הוא קיום חיובי בהלל והודאה, ורק דבר כזה אין מבטלין משום פרסומי ניסא. ואכן מצאנו בקדמון, ספר צרור החיים, שפירש את לשון הגמ' כדי לפרסם הנס, וכ"ה בספר המנהיג (בקובץ שיטות קמאי). עכ"פ לשון הגמ' מורה כפרוש רש"י כנ"ל.
אלא שיש להעיר שהגמ' לא דיברה כאן אלא מחנוכה, אולם מה נענה ביום שנדבר על פורים - הכיצד כלל תקנהו לימי משתה ושמחה, והלא כל המאורע זה היה בסוף חורבן בית ראשון (וכמו שאמרו במגילה שעל כן לא תיקנו בו אמירת הלל משום 'דאכתי עבדי אחשוורוש אנן'), ועדיין לא התפרסם ע"י המצות שנהגו בו, כחנוכה שתוקן בזמן הבית, והאיך יתוקן כלל, והלא בזמן שאין שלום יש צום.
ומצאנו במשנה ברורה (תקע"ג ס"ק ג) שכתב בביאור העניין של בטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים: "ר"ל שהם ג"כ מהימים הכתובים במגילת תענית ומפני הנסים הגדולים המפורסמים שנעשו בהם נשארו בחזקתם". ושוב מצאתי כן בפירוש רבינו יצחק קרקושה.
ולפי דבריהם ניחא הן לשון הגמ' 'דמפרסמי ניסא', שמשמע לא כדי לפרסמם, אלא מחמתם היותם מפורסמים, וכן ניחא מה ששאלנו מפורים, שלא בארו מחמת שכבר החזיקו בהם מחמת פרסומן, אלא עצם פרסומן מחמת היותם נסים גדולים הוא הקובעם שלא יתבטלו. וממילא ניחא מה שגם היה אפשר לתקן פורים מלכתחילה, דכל נס גדול ומפורסם אפשר לתקן. אבל אכתי לשיטת רש"י שכל שלא החזיקו בו ישראל בטל בימי החורבן יקשה, האיך תקנו כל עיקר פורים בימי החורבן, והלא בזמן שאין שלום יש צום.
ואף אי נימא שאין לנו לשאול מדברי קבלה, שהיה כוח בידם לתקן אף בזמן שאין שלום, אכתי יקשה לנו מכל ימי הפורים כגון פורים מצרים וכדו' שהיו נהוגים בכל הדורות לזכר הצלה שאירעה להם (וראיתי במאמר שכתב הגאון הצדיק רבי שריה דבילצקי זצ"ל על יום ירושלים, שכיום ידועים יותר משמונים ימים כאלו במהלך הדורות), והלא בגמ' אמרו - הני בטלי אחרניתא מוספין עליהו?
ושמעתי בשם האחרונים (חיד"א בספר חיים שאל ח"ב סימן יא) דאין לקבוע לכלל ישראל אבל ציבור מסוים כן חייבים לקבוע ימי שמחה על נס שאירע להם. ויש לעיין מפשיטות הסוגי' בער"פ (פסחים קיז.): "והלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י: "כגון חנוכה".
הרי מבואר שתקנה קבועה היא מדברי נביאים לקבוע הלל על כל צרה שנגאלין ממנה, והוא לכלל ישראל כמש"כ רש"י 'כגון חנוכה'. ולפי דברי הרמב"ם בהלכות חנוכה הנ"ל נראה דכשיש הלל יש גם יום שמחה כמו בחנוכה, דעל כן בר"ה ויוה"כ דאין בהם שמחה יתירה כלשון הרמב"ם בהל' ר"ה אין אומרים הלל. ולא משמע כלל לחלק לעניין זה בין זמן שיש שלום לזמן דליכא שלום, ואכן כן הוא להדיא בבה"ג (סימן טו סוף הל' לולב) ותוס' (סוכה מד: ד"ה כאן), וצ"ע.
אלא שמזה יש להביא ראיה לדברינו, דלא אמרו אלא שאין לקבוע ימים לאיסור בהספד ותענית, דכשאין שלום יש צום, אבל לקבוע ימים לשמחה והלל והודאה על נסים שנעשו לכלל ישראל, זה לא התבטל כלל, שכן היא תקנת הנביאים.
אלא שהעירו לי שלדברינו הכיצד עכ"פ נאסרו ימי הפורים מלכתחילה בהספד ותענית, כדדרשינן בגמ' מימי משתה ושמחה.
ויתכן לומר שמה שנאסר בהספד ותענית מחמת היותם של הימים ימי משתה ושמחה, גם זה אינו בכלל בזמן שיש שלום אין צום, או דנימא דדרשה זו מימי משתה ושמחה לא נאמרה אלא לאחר שקיבלו הימים האלה ונהגו בהם, כמש"כ רש"י.
ועל ראיה נפלאה לדברינו עמדנו ממה שהפנה כאן מהרי"ץ חיות לדברי הרמב"ם בפ"ג מנדרים ה"ט - הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום. שהנדרים חלים על דברי מצוה כמו שבארנו. וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכפורים הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ראש חדש. פגע בו חנכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזרת חכמים:
הרי שחילק הרמב"ם בין ר"ח לפורים, שאיסור הצום בפורים אינו אלא מד"ס. ולכא' הלא פורים עצמו הוא מדברי קבלה, שמפורש כאן בגמ' לעניין יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהוא כדין תורה לעניין זה שאינו צריך חיזוק (ואם כוונת הרמב"ם הוא על האמור של זה בשל זה, היה הרמב"ם נוקט לשון י"ד וט"ו שבאדר, ולא פורים).
אלא שיש לדייק בלשון הרמב"ם שאיסור הצום בפורים הוא שהוא מד"ס, וזה משום שלא נאסר הצום בהם מעיקר דברי קבלה, אלא נקבעו הימים האלו לימי משתה ושמחה. ואפי' הדרשה בגמ' מלשון משתה ושמחה, לא חשיב אלא כדברי סופרים, ואינו עיקר שם היום מדברי קבלה שנקבע לימי משתה ושמחה. וק"ו מה שנאסר בו ממגילת תענית.
חזינן דתרי דינים שאין ביניהן שיכות הן, דין משתה ושמחה בפורים או ימי שמחה והלל בחנוכה או בכל צרה וצרה שנגאלים ממנה, ואיסור הצום, דהרי גם לעניין תענית יחיד יתכן שיעשה משתה ושמחה, ומכל מקום ייחשב כצום אם עבר עליו חצות שחשיב מכאן ואילך כזורק אבן לחמת. וק"ו שלא נאסרו אלו הימים לקבוע בהם תענית ציבור במקום הצורך על אף שנקבעו לימי משתה ושמחה. אלא שאין איסור זה הנוהג בהם אלא דין נוסף בהם מדברי סופרים, וכמו שנתבאר.
♦
ד. ימים שלפניהם ולאחריהם
והנה, מסקנת הסוגי' דבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים, אמנם אי בטלה מגילת תענית לעניין ימים שלפניהם ולאחריהם נחלקו הראשונים. דעת המאור (מגילה פרק ב) שאף ימים שלפניהם נאסרו בתענית, ולא הותר להתענות בי"ג אדר אלא לבני פרזים שנאסרו בי"ד מדברי קבלה שאינן צריכים חיזוק, אבל לבני כרכים, וכן בחנוכה, יש לאסור ימים שלפניהם, שהרי בהם לא בטלה מגילת תענית, אבל ימים שלאחריהם וכן לעניין איסור הספד התיר עפ"י מה שהעלה מהסוגי' בתענית (יח.).אולם הביא שם המאור שיש שאמרו (וכן דעת הראב"ד והרמב"ן שם), שלא התבטלה מגילת תענית דחנוכה ופורים רק לגבי עצמם, אולם לעניין לפניהם וכ"ש לעניין אחריהם בטלה מגילת תענית מכל וכל, דלא עדיפי ימים שלפניהם ולאחריהם מכל מגילת תענית שבטלה.
ויסוד פלוגתתם נראה, אי הוה איסור לפניהם כגזירה בפני עצמה, וכאילו נאסרו עוד ימים אלו ממגילת תענית כמו שאר הימים שהוזכרו שם, או דילמא לא נאסרו הימים האלו בפני עצמן, אלא הוא מכלל האיסור הנוהג בימים אלו עצמם המתפשט על לפניהם או גם לאחריהם. ועי' לשון רש"י בסוגי' (יט. סד"ה ודאורייתא לא בעי חיזוק) לעניין איסור לפניהם ולאחריהם... כי היכי דלא להתענות ביו"ט עצמו: משמע שהוא נכלל ממילא באיסורם.
הרז"ה בעצמו סבר, שהוא מכלל הימים עצמם, ואף שלא נאסרו בהספד, כמו שכתב שם, מכל מקום איסורם בתענית נובע מאיסור הימים האלו עצמן. ועל כן אם הם לא התבטלו גם לפניהם לא בטיל. אבל החולקים סברו שהיא תקנה בפני עצמה לאסור גם ימים שלפניהם, וממילא סברו שהם לא הוטבו יותר משאר מגילת תענית שבטלה.
והנה כאמור כתב שם המאור עפ"י רבי יוחנן בסוגי' בתענית, שעכ"פ לא נאסרו אלא לפניהם ולא לאחריהם, דלא קי"ל כרבי יוסי אלא על דלא להתענא בהון עי"ש.
ויתכן שרבי יוחנן עצמו לא אמר כן אלא לאחר שבטלה מגילת תענית (כמו שכתב שם המאור בעצמו, דעל כרחך לא קיימא פלוג' עם רב אלא על חנוכה ופורים עי"ש), ומשום שלפניהם הוא מכללם, כדברי רש"י הנ"ל שמא יבואו להתענות בהן עצמן, ולכן לא בטיל בפורים וחנוכה גם כשבטלה מגילת תענית, דמה שנוגע להן בעצמם לא בטיל. אולם לאחריהם הוי כגזירה בפני עצמה, והיא בטילה ככלל מגילת תענית, ויש לעיין.
והראוני שכתב שם הרמב"ן במלחמות עוד טעם למה נהגו להתענות בי"ג באדר, אפי' למ"ד שלפניהם אסור (דלא כרשב"ג שדרש, בהון, בהון, שר"ל שם מתחילה שהלכה כמותו בזה"ז להקל), דלא גזרו עליו מתחילה בבי"ד של ראשונים אלא משום יום ניקנור, וכיון דבטל יום ניקנור לא גזרו עליו תו משום יום שלפני פורים כיון דכבר בטלה מגילת תענית, עי' שם.
ומבואר שסבר הרמב"ן שיסוד ימים שלפניהם הוא מגזירה חדשה, ולכן כשבטלה מגילת תענית בטלו גם אלו, ועכ"פ אין גוזרין עליהם מתחילה. וכל זה, הוא רק אי נימא דהיא גזירה בפני עצמה, אבל אי מכללם של הימים הוא גם לא להתענות לפניהם, הרי כיון דבטל יום ניקנור, ממילא הדרו להיות מכלל מגילת תענית מחמת הפורים כדברי המאור, ומבואר כמו שכתבנו.
♦ ♦ ♦