ישיבת תורת החיים
דין העוסק במצווה והמסתעף מכך לעניית אמן ענייה לקדיש וקדושה כשעוסק בתפילה ובתורה
א. דין העוסק במצווה ודברי הראשונים
דברי הגמרא
איתא במשנה (סוכה כ"ה ע"א) שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. ובגמרא שם: "מנא הני מילי דתנו רבנן בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן". וכתב רש"י (ד"ה ובלכתך בדרך) שיש צריכותא להביא לימוד שונה מחתן, משום שיש הווא אמינא לומר שחתן אינו נחשב עוסק במצווה, משום שאינו עושה מעשה מצווה, וחידשה הגמרא שגם חתן פטור משום שטריד במחשבת בעילה.♦
דברי התוספות
כתבו התוספות (ד"ה שלוחי מצווה) וז"ל: "ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות? ובפ' אין בין המודר (נדרים ד' לג:) גבי המודר הנאה דמחזיר לו אבידתו אף על פי דמהני ליה פרוטה דרב יוסף[2] משום דלא שכיחא ואי כל זמן שאבידה בביתו מיפטר מלמיתב ריפתא לעני אם כן שכיחא היא אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה או בהמה שנותן לה מזונות דלא שכיחא שבאותה שעה יבא עני לשאול ממנו וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות". עכ"ל.והנראה בדעת התוספות שכשהעוסק יכול לקיים מצווה אחרת, צריך הוא לקיימה ואינו פטור ממנה, אך אם יהיה פגם במצווה בה עוסק בגלל קיום המצווה האחרת, פטור הוא מלקיים המצווה השנייה, אלא יתעסק במצוותו בלבד.
♦
ג' דרכים בהבנת דברי התוספות
הדרך הראשונה שפטורים מן המצווה רק אם כשיעסקו במצווה השנייה לא יוכלו לקיים את המצווה שעוסקים בה כעת, אולם אם יוכלו לקיים את שתי המצוות, אפי' שיהיה פגם מה במצווה שעוסק בה כעת, חייבים לקיים את המצוות.אולם לכאורה יש להקשות על דרך זו, שהרי איתא בתוספות שאדם המנער טלית של אבידה פטור מלתת פרוטה לעני. ולכאורה אם ייתן פרוטה לעני, מה בכך?! וכי יתבטל מניעור הטלית?!
אך אפשר לסייע ממקום אחר בתוספות, שהרי כתבו התוספות "דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות(ן)" ומשמע ששלוחי מצווה פטורין מן הסוכה רק אם יבטלו את המצווה. אך יש לדחות, שהרי לשון התוספות הוא "מבטלי ממצותן", היינו, אפי' יכול להיות שילכו לקיים מצוות סוכה ולאחריה ימשיכו במצווה שעוסקים בה כעת, אין להם לעשות כן ואינם צריכים לחפש סוכה, כי בזמן הזה הם מתבטלים מן המצווה שהם עוסקים בה כעת.
ולכן קשה להבין דרך זו בדברי התוספות, אולם כל קבל דנא ראיתי שכן הבין מרן הבית יוסף (סי' ל"ח ד"ה וכותבי תפילין) בדברי התוספות. ע"ש.
הדרך השנייה שלוחי מצווה פטורים מן המצווה רק במקרה שאם הם יעשו את המצווה השנייה יהיה פגם כלשהו במצווה שמקיימים כעת, אך אם לא יהיה פגם כלל במצווה שהם עוסקים בה כעת, יהיו חייבים לקיים את המצווה השנייה.
אולם גם על דרך יש להקשות, וכי אדם המנער טלית של אבידה לא יכול לתת פרוטה לעני, וכי מה יהיה הפגם אם יפסיק מעט ויתן פרוטה לעני?! ואפשר לתרץ בדוחק שאח"כ יהיה לו קשה יותר לקפל וכדו' או שיקפל פחות טוב וכדו' מפני שהפסיק. אך עדיין רחוק הוא.
ונראה מדעתו של הר"ן שהוא הבין שהתוספות יפטרו את העוסק במצווה רק במקרה שאם האדם יקיים את המצווה השנייה יהיה פגם ממשי במצווה שהוא עוסק בה כעת. והראיה שכן הבין הר"ן היא מקושיתו ע"ד התוספות, שלכאורה ע"פ התוספות מדוע כתבה הגמרא (ברכות ט"ז ע"א) שחתן פטור מק"ש, הרי אפשר לו לקיים שתי המצוות (כעת יקרא ק"ש ואח"כ ימשיך לעסוק בטרדת בתולים) ולא יהיה באף אחת מהמצוות פגם [וע' בס"ד בהמשך בדברי הריטב"א שתירצנו את דעת התוספות. ע"ש.]. ולגופיה תירץ שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו התורה לעשות מצוות אחרות. אך משמע שהוא הבין שלדעת התוספות, כל עוד אין פגם ממשי במצווה (כחתן) חייב לעשות את המצווה השניה.
הדרך השלישית היא ששלוחי מצווה פטורים מן המצווה רק במקרה שאין הם יכולים לעשות את שתי המצוות יחד, אך אם הם יכולים לעשות את שתי המצוות כאחת (כגון להתחתן בסוכה, לאכול מצה תוך כדי שמירה על מת) יהיו חייבים לעשות כן, אך אם יצטרכו לעזוב את המצווה שעוסקים בה כעת (אפי' למעט זמן, ואפי' שאח"כ ישלימו אותה ללא פגם) אין חיוב לעשות כן. ונראה שהטעם הוא משום שנראה כמזלזל במצווה שעושה.
ונראה לסייע מדין השבת אבידה, שאמרנו שהעוסק בניעור הטלית פטור מליתן מטבע לעני, ולכאורה נראה בפשטות שלא יהיה שום פגם ממשי אם ילך ליתן מטבע לעני. ועוד יש לסייע מלשון התוספות "דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצותן", היינו, אפי' יכול להיות שילכו לקיים מצוות סוכה ולאחריה ימשיכו במצווה שעוסקים בה כעת, אין להם לעשות כן ואינם צריכים לחפש סוכה, כי בזמן הזה הם מתבטלים מן המצווה שעוסקים בה כעת.
♦
דעת הר"ן
והנה הר"ן (י"א ע"א מדפי הרי"ף ד"ה שלוחי מצווה) הקשה על דברי התוספות ומכח קושיותיו הסיק שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, אף כשיכול לקיים את שתיהן גם יחד. ובביאור הגמרא בנדרים (ל"ג ע"ב) כתב הר"ן שלא שכיחא פרוטה דרב יוסף משום שרק בעת שעוסק במצווה בפעולה אקטיבית פטור משאר המצוות, אולם אם לא עוסק במצווה בפעולה אקטיבית אלא מקיימה בפעולה פסיבית אין הוא פטור מלקיים שאר מצוות.♦
דעת הר"ן כשיכול לקיים את שתי המצוות כאחת
אולם בסוף דבריו כתב הר"ן, וז"ל: "ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכה"ג ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע" וצריך להבין, אם יכול לקיים שתי המצוות כאחת, האם יהיה חייב לקיימן או שטוב שיקיימן?ואפשר להוכיח מהלשון שהביא הר"ן "מהיות טוב אל תקרי רע" ומפורש ברש"י (ברכות ל' ע"א ד"ה מהיות טוב) שמהיות טוב אל תקרי רע היינו, אע"פ שמעיקר הדין א"צ לעשות כן. ע"ש. ומשמע לשיטת הר"ן שיהיה פטור מלעשות את שתי המצוות יחד, אך טוב שיעשה אותן.
אולם אפשר להוכיח אחרת מהמשך לשונו של הר"ן ולומר שהוא הבין שאם יכול לקיים את שתי המצוות כאחת ללא טורח, חייב לקיימן, וז"ל הר"ן: "ומש"ה פרכינן בגמרא (סוכה כ"ה ע"ב) עליה דרבי אבא בר זבדא אמר רב חתן ושושביניו פטורין מן הסוכה וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה דאע"ג דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפ"ה אין דרך המשמחין לשמח חתן וכלה בחופה בלבד אלא אף בחדרים ובעליות ובסוכה משמחין אותן ומש"ה פרכינן דכיון דכי ארחייהו מצוה עבדי יצאו ידי שתיהן" ומשמע שאם היה שמחה בסוכה, היה קשה על רב שפטר את החתן מסוכה, כי הרי יכול לקיים את שתי המצוות יחד.
ועוד יש לדייק כן מסוף לשונו של הר"ן "ומיהו כל שצריך לטרוח פטור ומש"ה רבנן דהוו שלוחי מצוה הוו גנו חוץ לסוכה דכל זמן שליחותן עוסקים במצוה מיקרו ולא היו חייבים לקיים מצות סוכה".
ולכן נלע"ד צ"ע בשיטת הר"ן האם יהיה חייב לקיים את שתי המצוות אם יוכל[3]. אולם הבינו הפוסקים שעיקר סברת הר"ן, שאם יכול לקיים את שתי המצוות בלא טורח, יכול לקיים שתיהן, אך אינו מחוייב (כ"מ מדברי מרן הב"י סי' ל"ח ד"ה אבל). אולם, שמח ליבי ויגל כבודי כשראיתי שבביאור הלכה (סי' ל"ח סוד"ה אם צריך לטרוח) השאיר בצ"ע את דעת הר"ן בזה וראייתו כמ"ש לעיל (ד"ה אולם). ע"ש.
♦
דעת הריטב"א
כתב הריטב"א (סוכה כ"ה ע"א) שהעוסק במצווה פטור מן המצווה רק כשאינו יכול לקיים את שתי המצוות (כדעת התוספות) ושאל א"כ למה לי קרא, דבר פשוט הוא מסברא שהעוסק במצווה זו לא יניחנה עבור מצווה אחרת. אלא כתב לתרץ שצריך קרא לומר שאסור לאדם העוסק במצווה להניחנה אפי' עבור עשיית מצווה גדולה יותר, מכיוון שהמצווה השניה נחשבת עבורו כרשות.♦
קושיה על דברי הריטב"א
אולם לכאורה יש להקשות על דברי הריטב"א, שהרי איתא במשנה (ברכות ט"ז ע"א) חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה, ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה, ובגמרא (י"ז ע"ב) נחלקו האם מותר לחתן לקרוא ק"ש או שמא יש בזה יוהרא. אך עפ"ד הריטב"א אף אם אין יוהרא לכאורה יהיה אסור לחתן לקרות ק"ש משום שהוא טרוד בטרדת בתולים והוא עוסק במצווה. ואחרי ככלות הכל ראיתי שכן הקשה הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (הערות עמ"ס ברכות ד' יא ע"א, עמ' ע"א).♦
תירוץ דעת הריטב"א
ובכדי לתרץ את דברי הריטב"א חילק הגרי"ש אלישיב (שם ד"ה ואשר נראה) בין אדם שפטור מק"ש מדין עוסק במצווה, לבין אדם הפטור משום שהוא טריד בטרדא דמצווה. שהעוסק במצווה פטור מכל מצוות האמורות בתורה, ואילו מאן דטריד בטירדא דמצווה אינו פטור אלא מק"ש ותפילה דבעו כוונה, והוא אינו יכול לכוון ליבו כיוון שליבו טרוד בטרדא דמצווה. ולכן חתן אם רצה לקרוא ק"ש בלילה הראשון קורא, דבטירדא דמצווה אמרינן אם ירצה יפנה הטירדא מליבו ויקרא, משא"כ בעוסק במצווה. ע"ש.♦
ב. ענייה לקדיש וקדושה כשעוסק בתפילה
ומתוך מה שהתבאר לעיל אעבור לעסוק בדין דאיתא הש"ע (סי' ס"ו סעי' ג', וע"ע סי' נ"א סעי' ב' וסי' ק"ד סעיף ז') שהנמצא בק"ש עונה אמן לקדיש וכן עונה אמן לקדושה, אם חיוב הוא לענות או שבידו הרשות לענות?♦
דברי הפוסקים שאין חיוב לענות לקדיש בעת שמתפלל
ובפשטות הדברים היה נראה לומר שמעיקר הדין א"צ לענות אמן וקדושה, שקיי"ל העוסק במצווה פטור מן המצווה, ופסק הרמ"א (סי' ל"ח סעיף ח') שאף שיכול לקיים את שתי המצוות מ"מ פטור מעשיית המצווה השנייה. וכ"כ בשו"ת מים רבים (לר' רפאל מילדולה נפטר בי"ט ניסן שנת תק"ח - סי' ב') שהעוסק בלימוד תורה פטור מלענות אמן וברוך הוא וברוך שמו כיוון שהוא עוסק במצווה. וביבי"א (ח"ה סי' י"ג אות ו') למד מדבריו שהוא יפטור אף מעניית אמן כשהוא תוך קריאת שמע או פסד"ז. וכן פסק בספר יד אליהו (ר' אליהו רגולר, מתלמידי הגר"ח מוולוז'ין ושימש כרב הערים קאליש וסלבודקה - הב"ד ביבי"א הנ"ל). וכן הסכימו למעשה בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' מ"ג) והגר"ד יוסף שליט"א (הלכה ברורה ח"ד עמ' לה-לו). וכ"כ מו"ר ראש הישיבה בספרו טל חיים קריאת שמע ותפילה (סי' ו' עמ' רפט).♦
דברי הפוסקים המחייבים לענות לענות לקדיש בעת שמתפלל
אולם מנגד כל ישראל רבים הם הפוסקים הסוברים שחיובא הוא לענות אמן כשהוא עומד בק"ש ושאר התפילה, וכ"כ ר' חיים פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (סי' ד', הב"ד ביבי"א הנ"ל, וביבי"א ח"א סי' ה' אות ז' דחה את טעמו) והגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (הוצאת מכון קרן הרא"ם סי' נ"ו). ע"ש. וביבי"א (ח"ה סי' י"ג אותיות ה'-ו') הביא את הצדדים אך לא הכריע למעשה. ושאלתי אני מפי מו"ר ר' יצחק יוסף שליט"א מה המעשה אשר נעשה והשיבני שצריך לענות ה' אמנים ראשונים, והוסיף שכך פשט המנהג. וכעת חזיתי שנראה בבירור שזו דעתו של רבנו הגדול (ע' יבי"א ח"ט סי' ג' אות ד'), והדברים ק"ו לנידו"ד (וע"ע לקמן או' ג').אך הדברים עדיין צריכים ביאור, מדוע נחייב את העוסק בק"ש לענות אמן, הרי דין הוא שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכמה תירוצים נאמרו בזה:
א. כתב הגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת חיים (שם) שחייב לענות כדי שלא יהא נראה ככופר במי שהציבור משבחים אליו. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"ג סי' ה' אות ה').
איברא, שביבי"א (ח"א סי' ה' אות ז') דחה דבריהם וכתב שנראה מהגמרא (ברכות כ"א ע"ב) שרק כשאינו כורע במודים נראה ככופר במי שהציבור משתחווים אליו, משא"כ בקדיש. ואף מסברא נראה שכשאינו עונה לקדיש אינו נראה ככופר במי שהציבור עונים לכבודו, משום שלא ניכר שאין הוא עונה, והרואה שאינו עונה אמן רואה שעסוק בק"ש.
ב. במועדים וזמנים (ח"א צ"ג הערה א') כתב שבנידו"ד לא שייך טעמא דהעוסק במצווה פטור מן המצווה משום שכשעוסק פסד"ז ועונה לקוק"ד הרי חדא מצווה היא, מצוות התפילה והשבח לה' יתברך. אך גם ע"פ טעם זה עדיין לא יהגה מזור הטעם שצריך לענות לקוק"ד בשעת ק"ש, כי וודאי מצווה אחריתי היא, וגם הרמה"ח גופיה הרגיש בזה. ע"ש.
ג. עוד כתב בספר מנחת אשר - כללי המצוות (עמ' עו) שאפשר דכל מאי דאמרינן עוסק במצווה פטור מן המצווה הוא דווקא במצוות התלויות במעשה בפועל, אך במצוות שבדיבור לא אמרינן עוסק במצווה פטור מן המצווה.
אולם לכאורה היד הדוחה עודנה נטויה, שהרי חתן פטור מקריאת שמע לילה ראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה (ברכות ט"ז ע"א) ופטור דידיה גרע מהקורא ק"ש ושאר מצוות שבדיבור. וא"ת הרי פטור החתן מק"ש אינו משום עוסק במצווה פטור מן המצווה, אלא משום דטריד בטרדא דמצווה, וכמ"ש לעיל בדעת הריטב"א. י"ל ושתי תשובות בדבר: דזהו דווקא לשיטת התוספות ודעימה, אך לשיטת הר"ן פטור חתן מק"ש הוא משום העוסק במצווה, ואף אם תאמר שהפטור הוא משום דטריד בטרדא דמצווה, ה"ה דהעוסק בק"ש טריד בטרדא דמצווה.
♦
ג. ענייה לקדיש ולקדושה כשעוסק בתורה
ועוד יש להסתפק בדבר המצוי לרוב שאדם יושב והוגה בתורה הקדושה ובמקומו מגיעים להתפלל מניין אנשים, האם צריך לענות קוק"ד?הנה, לא מבעיא לפוסקים שהבאנו לעיל (אות א') שא"צ להפסיק לקוק"ד אף כשהוא עימם במחיצתם באותו המניין, אלא שנראה שאף רבים מן הפוסקים שהורו לענות קוק"ד כשהוא נמצא בפסד"ז ובק"ש יודו בנידו"ד שא"צ לענות.
וכ"כ בשו"ת שלמת חיים (מהדורת תשנ"ה, סימן תקי"ג) שמעיקר הדין א"צ לענות אמן תוך כדי לימודו, אך אם אינו מפריע לו רשאי לענות אמן. והגדיל לכתוב הרמ"ע מפאנו (סי' ק"ב תשובה שמינית) שאף מי שלומד תוך כדי חזרת הש"ץ א"צ לענות אמן [ואף שדבריו אינם למעשה, כמ"ש במשנ"ב (סי' קכ"ד ס"ק י"ז) וע"ע במה שהביאו משנ"ב הוצאת דרשו (סי' קכ"ד הע' 25 ד"ה והוסיף, ובהע' 27 ד"ה ולכתוב), וכ"כ בספר ילקוט יוסף (סי' קכ"ד סעי' י"ד). ופשוט. אך עכ"פ למדנו מדברי הרמ"ע מפאנו שהעוסק בלימוד התורה א"צ לענות אמן לקוק"ד].
אולם בספר מנחת אשר (בראשית, סי' ס"ה אות ז') העלה שיענה בקדושה "קדוש" "וברוך", ובקדיש יענה "אשי"ר". והביא בשם החזו"א שצריך לענות על כל הקוק"ד. וצ"ע.
ונראה שלעניין הלכה א"צ לענות אמן דקיי"ל שהעוסק במצווה פטור מן המצווה , ורבים הפוסקים שא"צ לענות.
וכ"ש אם כבר ענה באותו היום קוק"ד (ע' שו"ת אז נדברו ח"ב סי' ס' בתשובה אות ד', וע"ע בח"ד סי' מ"א בתשובה אות ג').
♦
ד. ענייה לקדיש ולקדושה ששומע ממניין אחר
ואל השלישית לו בא לדון בדבר המצוי בהרבה מבתי השטיבל ובכותל המערבי באדם המתפלל ושומע קוק"ד ממניין אחר אי חייב לענות?וזאת תורת העולה, אשר לכאו' היה נראה לפטור משום שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, ואף לשיטת התוספות אפשר שלא יצטרך לענות בהרבה מקומות, כגון ברבים מחדרי השטיבלך או בכותל המערבי, ואם ירדוף ישיג אחר כל אמן וקדושה לענותו תפילתו נעשית קרעים קרעים ולא ימצא ידיו ורגליו.
ובאמת אמרו רבים מהפוסקים שמטעם זה לא צריך לענות לקוק"ד כששומעם ממניין אחר, וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' ג') ובשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' מ"ג), ובהליכות שלמה - תפילה (פ"ו סעיף י"ב) [ושם באורחות ההלכה (הע' 42) העידו על הגרש"ז אויערבך שלא היה עונה על קוק"ד ששמע ממניין אחר בעודו עסוק בתפילתו] דייק כן מלשון הש"ע. ע"ש. וכ"פ בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סי' פ"ט אות ב') והביא שכך הורו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל והגאון ר' בנימין זילבר זצוק"ל.
אולם בספר מנחת אשר (בראשית, סי' ס"ה אות ז') העלה שיענה בקדושה "קדוש" "וברוך", ובקדיש יענה "אשי"ר". והביא בשם החזו"א שצריך לענות על כל הקוק"ד. ובדומה לכך, כתב מו"ר הגר"ע יוסף זצוק"ל ביבי"א (ח"ט סי' ג' אות ד') להקשות על דברי הרבבות אפרים, וכתב שלא ראה מ"ש בספר עוגת אליהו (לר' אליהו ישראל, סי' ל"ה) שאפי' ש"ץ העומד בברכת יוצר אור ושמע קוק"ד ממניין אחר צריך לענות.
אך לפי קוטן דעתי לא זכיתי להבין דברי מו"ר (ואינני בא ח"ו אלא רק להיות כמתאבק בעפר רגליו מתוך הכרת מיעוט ערכי) שהרי קיי"ל דהעוסק במצווה פטור מן המצווה. ומה שהביא בשם השלמת חיים (סי' מ"ט, ובהוצאת מכון קרן הרא"ם סי' נ"ו) שבעומד תוך ק"ש ושמע קוק"ד א"א העוסק במצווה פטור מן המצווה, נראה שאינו עניין לנידו"ד, דהמעיין בשלמת חיים יראה שטעמו הוא משום שנראה ככופר במי שהציבור משבחים לו, ואין טעמו שייך הכא שמתפלל במניין אחר (לבר ממה שכבר דחה הרב גופיה את טענה זו ביבי"א ח"א סי' ה' אות ז'. ע"ש).
♦ ♦ ♦