מחבר שו"ת אך טוב לישראל
כיבוי אור המקרר בשבת על ידי קטן
גדר קטן שלא הגיע לחינוך שאין ב"ד מצווים להפרישו * חשש דלמא אתי למיסרך – באקראי אין לחוש לזה * היתר שתית קטן את כוס הקידוש שעושים בבית הכנסת למרות שאין שם סעודה * כיבוי שריפה בשבת או יום הכיפורים על ידי קטן ללא חשש פיקוח נפש * היתר תקיעת שופר בשבת לקטן * גדר 'הרגל' וגדר 'אקראי' * הרגיל בזיתים, שיעורו * איזה קטן שייך להרגילו במצוות? * עינויי יום הכיפורים לקטנים * איסורים דרבנן לקטן שאינו בר חינוך * הקפדת התורה על איסורי אכילה יותר משאר איסורים * קטן שאינו בר הבנה כלל א"צ להפרישו מאיסורים * נימוקים וצירופים נוספים להקל בנ"ד * פתח המקרר בשבת ויש בו אור, האם מותר לסגור הדלת? – בהערה * שכח לכבות האור במקרר ורוצה לפתוח את המקרר בשבת מה יעשה? – בהערה * החובה והצורך בזהירות יתירה בהוראות לציבור הרחב – בהערה
שאלה
מעשה אתי לידן שבדרך מקרה נדלק אור המקרר בשבת עצמה [וכן אם פתחו את המקרר ומצאו שהאור דולק] מה אפשר לעשות ביום השבת[2]. וזה החלי, בעזרת צורי וגואלי.♦
תשובה
תחילה עלה במחשבה לפני שאפשר להביא קטן כבן שנה או שנתיים סמוך למתג של האור, ולהראות לו את כל הכפתורים, והוא בסקרנותו ילחץ על הכפתור ויכבה את האור, דחשיב שפיר כעושה על דעתו. ולכתחילה עדיף שלא יהיה הקטן בנו[3]. וידעתי שיש שיתמהו על הוראה זו בכמה עקולי ופשורי. ואפרש שיחתי.הנה ביבמות (דף קיג ע"ב) איתא, רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה, זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו. אלמא קסבר, קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו. ע"ש כוליה סוגיא. והכי מסקינן להלכה שקטן האוכל נבלות אין ב"ד מצווה להפרישו. וכ"פ הרמב"ם בידו החזקה (הלכות שבת פרק יב הלכה ז, ושם בפרק כד הלכה יא, ועוד לו בהלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז, ובהלכות אבל פרק ג הלכה יב). וכן פסק מרן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שמג סעיף א, ויורה דעה סימן שעג סעיף א). ונראה דלכו"ע בקטן שלא הגיע לחינוך אין ב"ד מצויים להפרישו [דבהגיע לחינוך יש אומרים שצריך להפרישו, עיין בשו"ע או"ח שם ברמ"א]. והיינו כיון שעושה כן על דעת עצמו.
♦
א. ב.
וזה לשון השו"ע (אורח חיים סימן שמג סעיף א): קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (מאיסור דאורייתא), ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהם משום שבות. עכ"ל. ומקורו טהור בדברי הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז). ומלשון הרמב"ם והשו"ע משמע דרק להרגילו אסור, אבל באקראי מותר [ויש לדקדק אי האיסור שלא להרגילו הוא על כל אדם או רק על אביו, דומיא דרישא שאביו מצווה לגעור בו ולהפרישו, ולקמן יתבאר גם פרט זה למעיין בס"ד], והיינו כהטעם המוזכר בגמרא בשבת (דף קלט ע"א) דילמא אתי למיסרך, ובאקראי לא שייך חשש זה. עכ"ד. וכ"כ התוספות בשבת (דף קלט ע"ב ד"ה וליתן) אומר ר"ת שמותר ליתן לתינוק לשתות כוס של ברכה כי מיקלע מילה ביוה"כ, ולא חיישינן דילמא אתי למיסרך, כיון שאין זה מנהג בקבוע. ע"כ. וכ"כ התוספות בעירובין (דף מ ע"ב ד"ה דלמא) בשם רבנו שמואל, וכ"כ הרשב"א בעירובין (שם ד"ה אתי), ובתשובה (ח"א סימן לז וסימן שכג).איברא, דהרשב"א בתשובות שם הקשה ע"ז מהא דאיתא בשבת (דף קלט ע"א): רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה כשותא בכרמא. וליתן ליה לתינוק ישראל, אתי למיסרך. והא גבי זריעת כשותא בכרם לאו מילתא דקביעא היא, ואפילו הכי אמרינן בה דיש לחשוש בתינוק ישראל דלמא אתי למיסרך. עכ"ד. ולמרות האי פירכא מסיק שם הרשב"א, שיש לקיים מנהגן של ישראל שהקטן ישתה בבית הכנסת מכוס הקידוש, אע"פ שאין קידוש אלא במקום סעודה, ולא עושים סעודה בבית הכנסת.
ואהאי פירכא דפריך הרשב"א מרב משרשיא נראה שיש ליישב בפשיטות, דכיון דהוי מילתא דממון, איכא למיחש טפי דלמא אתי למיסרך, דממון נפשו של אדם מחמדתו (עיין מכות דף כג ע"ב) ויורה בו לקולא יותר משאר דברים. וראיה לזה ממה שמצאנו בגמרא בבבא מציעא (דף עה ע"א): אמר רב יהודה אמר רב, מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית. ולאו מילתא היא, משום דאתי למיסרך. הרי שגם באיסור ריבית, שהוא אינו בכל עת, אפ"ה חיישינן דלמא אתי למיסרך, והיינו טעמא דהוי מידי דממון דאיכא למיחש ביה טפי דלמא אתי למיסרך. וע"ע בשו"ת להורות נתן (חלק ו סימן כא אות יב) מ"ש לפלפל בדברי הרשב"א בזה. וי"ל ע"ד. ואכמ"ל. ומ"מ חזינן דאפילו באקראי כזה שהוא כל זמן שלא מצויים אורחים בבית הכנסת חשיב אקראי, ואין לחוש דלמא אתי לסרוכי. ומהשתא דון מיניה ואוקי באתרין לנ"ד, דבכל איסור דרבנן לקטן, כשעושה כן באקראי ליכא למיחש דאתי למסרך, ומותר ליתן לו לעשותו. וכ"כ בשו"ת בית אפרים מרגליות (חיו"ד סימן סב ד"ה והדרינן) דבכל גווני דבקטן דליכא למיחש משום דאתי למסרך, מתירין ע"י קטן בדרבנן. וכ"נ דעת הרב השואל בשו"ת רבי עקיבא איגר קמא (סימן טו), הוא הרב רבי ישראל אב"ד דק"ק חאדזיטש. והגם שכתב הגרע"א שם לדחות דברי הרב השואל, כבר תמה על דבריו בשו"ת פרי יצחק בלזר (חלק א סימן יא ד"ה ולפ"ז) וישב דברי הרב השואל. ע"ש. וכ"נ מדברי הגאון רבי אברהם שטיינברג אב"ד ברודי בשו"ת מחזה אברהם (ח"א סימן נו). וכ"כ בשו"ת יד מאיר פריש (סו"ס יב), שגם הרמב"ם והשו"ע ס"ל שבאיסור שבת מותר מן הדין למספי ליה בידים איסור שבות, ורק שאסור להרגילו משום דילמא אתי למיסרך שיעשה כן בגודלו. עכ"ד. וממילא כל היכא דליכא למיחש שרי. וכ"נ עולה ומתבאר ממ"ש הגאון בעל אשל אברהם מבוטשאטש (או"ח סימן שמג סעיף א), שהתיר לומר לקטן שאין אביו שם ואפילו שהוא בגיל חינוך לכבות שריפה ביוהכ"פ, וטעמו ונימוקו עימו, דכיון שכל האיסור הוא לבא להרגילו, כאן בעת השריפה שפעמים וגם גדולים מותרים בכיבוי שריפה בחשש פיקוח נפש, ובזה אין הבחנה לקטן ואין שום גרעון לחינוך שלו, שכשיגדל יכריע שמה שכיבה בקטנותו היה בזה צד פיקוח נפש, ממילא לא יתרגל בזה ולכן מותר. עכ"ד. וכ"כ הגאון הנצי"ב זצ"ל בשו"ת משיב דבר (חלק ב סימן ל אות א) בדעת הרמב"ם והשו"ע.
אלא שראיתי לגאון עוזינו מרן הראש"ל הרה"ג רבי עובדיה יוסף זצ"ל בספרו לוית חן (עמוד רנ) שהשיג ע"ד האחרונים הנזכרים, מדברי הריטב"א ביבמות (דף קיד ע"ב ד"ה והא דאמרינן) שכתב וז"ל: ומ"מ הדבר נראה אמת לעצמו שאין להאכיל בידים אפילו לקטן שלא הגיע לחנוך איסורים של דבריהם, ולא משום דילמא אתו למסרך, אלא טעמא דמילתא שלא להקל באיסורין דרבנן. וכן עיקר. מ"ר הר"ם.[4] ע"כ. וכתב ע"ז הרב לוית חן דלפי דברי הריטב"א הללו אין לחלק בזה בין דבר שהוא קבוע לדבר שבא באקראי. ושם חשש לדברי הריטב"א הללו טובא [ואולי משום שסבר שכן דעת הרמב"ם, ועיין בהערה].
ואמרתי אחכמה בדברי קודשו והיא רחוקה ממני, שהרי שפתי הרמב"ם ברור מללו דרק להרגילם אסור, וגם מרן השו"ע החרה החזיק אחריו, ולא בכדי כתבו לשון להרגילו. ועין בספר מלאכת שלמה חכים על הרמב"ם (שם). וכ"נ מדברי הגאון הרוגטושבי זצ"ל בספר צפנת פענח על הרמב"ם (שם) ששקיל וטרי בלשון הרמב"ם שנקט לשון זו 'להרגילו'. וכ"נ מדברי הגר"ח קנייבסקי שליט"א בחיבורו קרית מלך על הרמב"ם (שם), שעל לשון הרמב"ם 'להרגילו' כתב: עיין עירובין (דף מ ע"ב) דילמא אתי למסרך. ובזה פשוט שאין לומר אילו היה רואה מרן השו"ע דברי הריטב"א היה חוזר בו, שהרי ס"ת גביה הוא רבנו הרמב"ם שכתב להדיא שאסור 'להרגילו', ודרכו של מרן השו"ע ללכת אחריו כידוע. ואם כן יש מקום לדברי האחרונים הנזכרים דכל שהוא באקראי אין לחוש למעשה הקטן. וכ"כ הגאון רבנו זלמן בשו"ע שלו (סימן שמג סעיף ו וסעיף ח), דכל שהוא באקראי בעלמא מקילים על ידי קטן לצורך מצוה. וכן היקל בזה הגרצ"פ פרנק זצ"ל בהרר"י בשד"ה (או"ח סימן קנא הערה 3) ובשו"ת באר משה (ח"ז קונטרס אלקטריק סימן ח), והוב"ד בספר ילקוט יוסף (סימן שז הערה מג), והשיג מדברי מור אביו הנזכרים בלוית חן שלדעת הריטב"א זה אינו, וממילא אין להקל לומר לקטן לעשות אפילו איסור דרבנן באקראי. ולפי האמור גם עליו תעבור כוס התימ'ה הנ"ל, דנראה שהשו"ע אזיל כשיטת הרמב"ם, שלא חשש לזה אלא במקום שיש חשש שיתרגל, ולא באקראי [ועיין לקמן אות ט דחיה נוספת על הראיה מדברי הריטב"א ומשם בארה].
♦
והנה אם כנים אנו בזה, יבוארו עוד דברי הרמב"ם (הלכות שופר פרק ב הלכה ז) שכתב לגבי תקיעת שופר לקטן בשבת וז"ל: התינוקות שלא הגיעו לחנוך אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה כדי שילמדו, ומותר לגדול להתעסק עמהן כדי ללמדן ביום טוב, בין קטן שהגיע לחינוך בין קטן שלא הגיע לחינוך, שהתקיעה אין איסורה אלא משום שבות. עכ"ד. והקשה בספר בכורי יאה הייזלר (סימן ח עמוד מז) דמהי נתינת הטעם שהתקיעה אין איסורה אלא משום שבות, הלא לדעת הרמב"ם גם איסור דרבנן אסור להרגיל את הקטן? עכ"ד. ולפי האמור ניחא, שכל האיסור למספי ליה לקטן איסור דרבנן הוא משום שלא ירגיל עצמו בזה, אך כאן שאינו אלא בדרך אקראי, שכן לא תוקעים סתם להנאתן בכל עת ובכל שעה, אלא כדי שילמדו, והוא סמוך לזמן ראש השנה, ממילא כל זה בכלל אקראי, שלא מרגילים אותו בזה.
♦
ג. ד.
ובגדר אקראי כבר הוכחנו לעיל (אות ב) מהא דנותנין לקטן לשתות היין בקידוש בבית הכנסת שמחשבים את זה לאקראי, כיון שיש פעמים שמצויים שם אורחים הסועדים במקום, הא קמן שאפילו בדבר שמצוי אלא שאינו תמידי אין זה בגדר 'להרגילו' וחשיב אקראי. ולך נא ראה בקונטרס זכרון למרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א (ח"ב עמוד ט אות יא), והוא מחובר לטהור לספרו שיח השדה (חלק א), שעמד לבאר מ"ש חז"ל בהוריות (דף יג ע"ב) דהרגיל בזיתים משכח תלמודו, דהיינו אחת לשלשים יום, וכמו שאמרו בגמרא הרגיל בעדשים אחת לשלושים יום (דף מ ע"א). ע"ש דבריו. וכ"נ להוכיח עוד ממה שאמרו בראש השנה (דף לה ע"א) שאני רב יהודה, כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי - כפרקים דמי. ע"כ. ומשמע דפעם בל' יום חשיב לפרקים ולא רגיל. ויל"ע.♦
נתנה ראש ונשובה למה שדקדקנו בלשון הרמב"ם והשו"ע שרק להרגילו לקטן אסור. ועלה במחשבה לפני דהדבר נמי מיתלא תלי וקאי, אם דברי הרמב"ם והשו"ע איירו על קטן שהוא בר חינוך או אפילו שהוא לא בר חינוך, שממה שכתבו הלשון 'שלא להרגילו' ופירשנו שהטעם הוא משום דאתי למיסרך, משמע שרק בקטן המבין קצת שהוא כבן שש או שבע שהוא בר חינוך יש לחוש לזה, אבל בקטן שאינו בר חינוך, כיון שלא שייך בו האי טעמא של להרגילו יהיה מותר לספות לו איסורי דרבנן בידיים, ואין לחוש לזה. וכן בקודש חזיתי בשו"ת הראנ"ח (סימן קיב) שכתב בדעת הרמב"ם, שלקטן שלא הגיע לחינוך מותר לספות איסורי דרבנן, ומה שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז) דלהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים, אין דברי הרב ז"ל אלא בקטן שהגיע לחנוך. עכ"ד. [ועיין בכנסת הגדולה (יורה דעה סי' פא הגהב"י אות נה) שהכריע דמותר להאכיל קטן איסורים דרבנן. והעיר דמדברי הרמב"ם מוכח שאסור. ומה שלא נחת לחלק דדברי הרמב"ם איירי בקטן שהוא בר חינוך, והוא התיר בקטן שאינו בר חינוך, דלדעתו גם לקטן שהוא בר חינוך מותר למיספי לו איסור דרבנן בידים, ע"ש דבריו]. וכ"נ מדברי הרב מחנה אפרים (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז) שנקט כן בדעת הרמב"ם. והוסיף שכ"כ הבית יוסף (או"ח סימן תריא סעיף א) שלדעת הטור שכתב לגבי צום יום כיפור, כשם שמחנכין אותם באכילה כך מחנכים אותם ברחיצה וסיכה אתי שפיר טפי, דההיא דהתינוקות מותרים בכולם בשלא הגיע לחינוך, וההיא דלהזהיר גדולים על הקטנים בשהגיע לחינוך. עכ"ד. ושנה דבריו בכסף משנה (הלכות שביתת עשור פרק א סוף הלכה ה). וכ"כ בשו"ת שמחת יהודה להגאון רבי חיים יהודה אליעזר משלוניקי זצ"ל (ריש סימן יג), ושם (דף יז ע"ג ד"ה הן אמת) תמה על הראנ"ח שלא הוכיח להדיא מדברי הב"י הנזכרים.
איברא דהרב מרכבת המשנה אלפנדרי על הרמב"ם שם (הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ה) הביא שהרב מהר"י כהן תמה ע"ד הרב כסף משנה הנזכר, דהלא גם אם לא הגיעו לחנוך אסורים לגדולים להחטיאם בידים. עכ"ד. וכן הקשה הפר"ח (סימן תריא סעיף א ד"ה גם) על תירוץ הבית יוסף הנזכר. ולהאמור לק"מ, דדעת הרמב"ם והב"י דקטנים שלא הגיעו לחינוך מותר לספות להם איסור דרבנן בידים. וכ"כ הגאון רבי דוד מאיר פריש אבד"ק ברז'אן בשו"ת יד מאיר (מהדו"ק חלק ראשון סימן יב ד"ה ועכ"פ). וכן כתב הגאון רבי עוזיאל מייזליש זצ"ל בספרו מנורה הטהורה (סימן שמג דף קסא ע"ב ד"ה אלא) שבתינוק שלא הגיע לחינוך גם הרמב"ם והשו"ע מודים דספינן ליה איסור דרבנן בידים[5].
אמנם ראיתי להרב בית חדש (אורח חיים סימן שמג ד"ה ולפע"ד) שכתב דבכל מקום שכתב הרמב"ם דאין בית דין מצווין להפרישו מיירי בסתם קטן שלא הגיע לחינוך, וכך נראה קצת מבואר ממ"ש (הלכות מאכלות אסורות פי"ז הכ"ח) דאף על פי דאין בית דין מצווין על הקטן להפרישו מאיסור דאורייתא בשעשה מעצמו, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר "חנוך לנער על פי דרכו וגו'" (משלי כב, ו), והא ודאי אפילו בקטן בן ד' וה' מצוה לגעור בו להפרישו מטעם הכתוב "חנוך לנער". עכ"ד. ומיהו הדר תבריה לגזיזיה וכתב (שם ד"ה ותדע) בדעת הרמב"ם (פכ"ד מהלכות שבת הי"א), דבאיסור דרבנן אפילו בהגיע לחינוך אם הניחו אביו ולא מחה בו מניחים אותו. ע"ש. ועיין בערוך השלחן (סימן שמג סעיף ו) שתמה ע"ד. ויש ליישב. ולפי האמור כל שכן בקטן שאינו בר חינוך שעושה ע"ד עצמו איסורים דרבנן, שמניחין אותו. וכ"כ הרב ערוך השלחן (סימן שמג סעיף ח) דהעיקר לדינא דקטן שלא הגיע לחינוך שעושה איסורי שבות, אמרינן דמסתמא עושה על דעת עצמו ואין מוחין בידו. עכ"ד.
♦
ה. ו.
אלא שנסוגתי אחור בהביטי לדברי מורנו ורבנו מרן הראש"ל הרה"ג רבי עובדיה יוסף זצ"ל בספרו לוית חן (עמוד רמב) שרוח אחרת היתה עימו, וכתב לדחות את דברי האחרונים הנזכרים מדברי הרשב"א ביבמות (דף קיד ע"א סוד"ה ומיהו), דמוכח דס"ל בדעת הרמב"ם דאין לחלק בין פחות מגיל חינוך ליותר, ואסור תמיד למיספי ליה בידים גם איסור דרבנן[6]. ושכ"כ בשו"ת שמחת יהודה משלוניקי (סימן יג דף יז ע"ג ד"ה הן אמת) עכ"ד. גם הרב מעשה רוקח (בהלכות מאכלות אסורות שם) כתב לדייק דמדכתב הרמב"ם לפי שאינו בן דעת משמע דבקטן שאינו בר חינוך איירי. וכ"כ הגאון חקרי לב (או"ח סימן סט דף קכג ע"ג ד"ה ואחר), והשיג ע"ד הראנ"ח והכנה"ג הנ"ל.♦
והנה הרשב"א שם בסוף דבריו כתב וז"ל: אבל הרמב"ם ז"ל כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים. עכ"ל. ומתוכן כל דבריו שם משמע שהבין בדעת הרמב"ם דגם בקטן דלאו בר חינוך איירי. והרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות הנ"ל בלשונו הזהב כתב: אבל להאכילו בידים אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות. עכ"ד. והמעיין יראה שבאכילת איסור דרבנן כתב שלהאכילו בידים אסור, ומשמע שאפילו אם לא מרגילו אלא מאכילו באקראי אסור. ובשאר איסורים נקט הלשון 'אסור להרגילו', ועל ההרגל קפדינן. והיינו טעמא דבמידי דאכילה ילפינן ליה מקרא להדיא, וכדאיתא בגמרא ביבמות (דף קיד ע"א) "לא תאכלום כי שקץ הם" (ויקרא יא, מב), לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים. ומשא"כ בשאר איסורים. ולכן גבי שאר איסורים נקט הרמב"ם לשון להרגילו והוא דוקא במי ששייך להרגילו, שהוא בר חינוך וכאמור. וכ"כ הגאון רבנו זלמן בשו"ע שלו (או"ח סימן שמג סעיף י) דכל האיסור למיספי לקטן בידים היינו באיסורי מאכלות, ואפילו הוא איסור שהזמן גורם, אבל מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו. ואפילו אם ידוע שיעשה בהם מלאכה. עכ"ד. [והגם שרבנו זלמן פסק לעיל מיניה שם בסעיף ה את דברי הרמב"ם שאסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפילו בדברים האסורים משום שבות, אעפ"כ פסק ששאר חפצים מותר ליתן לתינוק אפילו אם יודע שיעשה בהם מלאכה, דבמידי דלאו אכילה עיקר הקפידא היא להרגילו, וכשנותן לו חפץ הגם שיכול לעשות בהם מלאכה וגם ידוע שיעשה בהם מלאכה לא חשיב שהרגילו, דהקטן עשה ע"ד עצמו]. ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק ז חאו"ח סימן נב אות ד) מ"ש בזה בשם הפוסקים. וכ"כ בשו"ת משיב דבר (חלק ב סימן ל אות א) בדברי הרמב"ם והשו"ע הללו שהחמירו באיסור אכילה יותר מבשאר איסורין. וכ"כ הגאון רבי אליעזר גורדון בתשובות רבי אליעזר (חלק ב בחלק החידושים על הש"ס מסכת נדרים דף לז ע"א) דגם לרמב"ם והשו"ע דס"ל דאף באיסור דרבנן אסור להאכיל קטנים, היינו דוקא בהנך איסורים דאילו היו מן התורה היה עובר עליהם משום לאו דלא תאכילום, דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון. עכ"ד[7]. הא קמן דרק במידי דאכילה קפדינן.
♦
ז. ח.
ומעתה יש לומר דגם מה שהבאנו לעיל בשם הריטב"א שלא להקל באיסורים דרבנן אפשר דדוקא במידי דאכילה קפיד, שהרי כתב וז"ל: ומ"מ הדבר נראה אמת לעצמו שאין 'להאכיל' בידים אפילו לקטן שלא הגיע לחנוך איסורים של דבריהם, ולא משום דילמא אתו למסרך וכו', אלא טעמא דמילתא שלא להקל באיסורין דרבנן. עכ"ל. נמצאת למד דבשאר איסורים דרבנן אחרים יש להקל, והטעם דדוקא באיסורי אכילה שהוזהרנו מן התורה עליהם יש להקפיד גם כן באיסורים דרבנן משום האי טעמא שאין להקל באיסורין דרבנן דאכילה, שהרי יכולים להגיע ממנו ולהיכשל גם כן באיסורי תורה [וכגון מי שיאכיל את בנו הקטן בשר עוף שבושל בחלב שאיסורו רק מדרבנן, יבא להאכילו גם כן בשר בהמה שבושל בחלב], אבל בשאר איסורים שלא מפורש בתורה להדיא להזהיר גדולים על הקטנים, אין הקפידא אלא רק שלא להרגילם, ומשום דלמא אתי למיסרך, וכמו שדייקנו בס"ד מדברי הרמב"ם.♦
והנה כל זה היה אקדמות מילין להיתר הנזכר בענייננו, שכן, ההיתר הנזכר קיל טפי, שלא מדובר בקטן פחות מגיל חינוך דספינן ליה איסור דרבנן בידים, אלא בקטן שהוא כבן שנתיים שמביאים אותו ליד מתג המקרר ומראים לו את הכפתורים, והוא מצד עצמו וסקרנותו לוחץ על המתג ומכבהו. ובקטן שכזה שאינו מבין כלל עניין השבת, נראה דלכו"ע לא שייך שום חשש, וכל שכן באיסורים דרבנן. וכ"כ באיסור והיתר הארוך (שער מח סימן ח), והביא דבריו בשתיקה המג"א (או"ח סימן שמג ס"ק ב). וכ"כ הגאון רבנו זלמן בשולחן ערוך שלו (אורח חיים סימן שמג סעיף ג), שהחינוך בלא תעשה בין של תורה בין של דבריהם הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול, אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בעל כרחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה, כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו. עכ"ד. וכ"נ מדברי הרב אשל אברהם בוטשאטש (מהדו"ת או"ח סימן שמג סעיף א) שכתב דבמה שלפי אומדנא ברורה אין בזה תועלת בחינוך הקטנים לפי שנותיהם ולפי קוצר הבנתם ולפי סגנון המאורע, וגם כשנתיר לקטן באופן האסור לא ישאר בו רושם בגדלותו להתיר האיסור, בזה לא שייך מצות חינוך גם על האב. עכ"ד. וכ"פ הכף החיים סופר (סימן שמג אות יח). ועיין עוד בילקוט יוסף (שבת ב הערות סימן שח סעיף ו אות טו) שהגם שנקט כהני רבוותא שאסרו למיספי לקטן אפילו אינו בר חינוך איסור דרבנן, סיים וכתב שאם התינוק לא מבין כלום יש להקל. ע"ש בדבריו.
♦
ט. י.
והנה מכל המתבאר יש יסוד איתן וכר נרחב להקל בזה. ועוד אמרתי לחזק את בדק בית ה' בהיתר הנזכר, והוא ע"פ מ"ש הפוסקים דהיכא שהקטן עושה לצורך עצמו קיל טפי ובזה אין לחוש דלמא אתי למיסרך, וכמבואר בתשובת הרשב"א (ח"א סימן צב), וכ"כ המאירי בחידושיו לעירובין (דף מ ע"ב ד"ה ומה שאמרו), וכן היקל בכהאי גוונא בתשובת רעק"א (סימן טו) בתשובה לגבי טלטול הסידורים בשבת על ידי קטן, שישתמש הקטן בסידור דאז הוי לצורכו ושרי. ועיין בשו"ת חתם סופר (חלק ו, ליקוטים סימן יג) ובשו"ת מחזה אברהם שטיינברג מברודי (ח"א סימן נו ד"ה אמנם מהרשב"א). וגדולה מזו היקל בעל התפארת ישראל (בפתיחה למסכת עירובין) שגם אם אין זה לצורך הקטן, כל שהוא לצורך מצוה שרי, שהעיקר כדברי הט"ז (או"ח סימן שמו סק"ו), ע"ש ואכמ"ל. ומה עוד דהוי כצורך מצות עונג שבת ושעת הדחק שמצאנו שהיקל בזה הדרכ"מ (או"ח סימן שכה אות ח). ושו"ר לאחז"ר שיצא לדון בזה הרה"ג רבי אורן צדוק נר"ו בשו"ת אורן של חכמים (ח"א סימן כז) והעלה להקל כנ"ל במקום מצוה או שעה"ד ומניעת עונג שבת. ושם צרו'ף צור'ף עוד כמה צירופים. ואכמ"ל בזה.♦
יא.
והן ראיתי אחרי רואי בדברי הפוסקים למ"ש בשו"ת הר צבי (ח"א בהרר"י בשד"ה סו"ס קנו עמוד רכב) פתרון אחר, והוא שהקטן יוציא את התקע של המקרר בשעה שהמנוע מכובה, וזאת עפ"ד שו"ע הרב (סימן שמג סעיף ח) דכל דאקראי בעלמא מקלינן על ידי קטן לצורך מצוה כמו סעודות שבת. ע"ש. וסמכו ע"ד בשו"ת משיב דבר להרה"ג רבי ראובן בן דוד זצ"ל (ח"ב מערכת פ' ערך פרג'ידר), ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק י סעיף יד). והנה עצה זו לא תועיל היכא דאיכא למיחש שיתקלקל האוכל, וכגון שיו"ט סמוך לשבת מלפניו או מאחריו. ולכן נראה שיש להקל כמשנ"ת. ועיין בשו"ת אבני דרך (ח"ג סימן קה). וכ"כ להקל בזה בספר תמצית ההלכות קולדצקי (סימן שמג סעיף טו) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל. ע"ש.בהא נחתינן ובהא סלקינן: שמקרר עם אור שנדלקה בו המנורה בשבת, וכן כשפתחו את דלת המקרר בשבת וגילו שהאור דולק שם, מותר להביא קטן כבן שנה או שנתיים סמוך למתג של האור ולהראות לו את כל הכפתורים, והוא בסקרנותו ילחץ על הכפתורים ויכבה את האור. ולכתחילה עדיף שלא יהיה הקטן בנו. והנלע"ד כתבתי. וצי"מ וימ"ן אמן[8].
♦ ♦ ♦