לברר אילו שרצים אסורים באכילה ואילו מותרים
הקדמה
מכל הדינים הרבים של כשרות המאכלים שהתבארו בתורה, יש דין אחד שמוטל במיוחד על האדם הפרטי, והוא הלכות תולעים. שכל שאר ההלכות ברובן מוטלות על גופי הכשרות, שכאשר המוצר מגיע לאדם הוא כבר לאחר מעשה, ועבודת האדם הוא רק לברר על איזה גוף ראוי לסמוך. משא"כ הלכות תולעים, שהוא דבר שמוטל על כל אחד במאכלו בביתו. ורבתה המבוכה בהלכות אלו, שיש הרבה הוראות שמתפרסמות לציבור, אך אופן ההכרעה של הוראות אלו אינו מספיק ברור, ובקרב הציבור יש הרבה שמפקפקים בהן.ויש ב' נקודות שצריך לברר: א. מהו שיעור השכיחות של האיסור שמצריך בדיקה. והאם הבדיקה היא לכתחילה או בדיעבד, והאם זה חיוב דאורייתא או דרבנן או להידור בעלמא, ועוד שאלות רבות. ונושאים אלו ביררתי במאמר אחר בגדר חיוב בדיקה במיעוט המצוי, ובעז"ה יתפרסם בעתיד. ב. איזו תולעים מותרות ואיזו אסורות. יש סוגיות ארוכות בגמ' שמפורש בהן באר היטב שלא כל השרצים והתולעים אסורים, אלא יש אסורים ויש מותרים, ואפילו בשרץ אחד יש מצבים מסוימים שהוא אסור ומצבים אחרים שהוא מותר. ויש חשיבות רבה לברר ספיקות אלו, כי יש הרבה אופנים שהתולעים מותרות, ואף במקרים אחרים שצריך להחמיר משום שיטות האוסרות, כ"ז כאשר האיסור בפנינו, אך בהרבה מקרים מדובר בשאלה האם יש חיוב בדיקה, כי זה רק מיעוט המצוי, או פחות מזה. וכן בהרבה מקרים אין אפשרות לבדוק אלא בטירחה או הפסד כו'. ובהרבה מקרים חיוב בדיקה אינו מדינא אלא חומרא, והארכנו בזה טובא במאמר הנ"ל. וא"כ כל שהאיסור עצמו בספק, כ"ש שיש כמה ספיקות והוה ס"ס להיתר יהיה מקום להקל בחיוב בדיקה.
ונביא קצת מהאופנים שמפורשים להיתר: א. תולעים שנולדו בתוך אוכל תלוש, ולא יצאו מהפרי וחזרו אליו. ב. תולעים שנולדו במים כגון בורות וכלים[3], ולא פרשו מהמים וחזרו להם, מבואר בגמ' חולין דף ס"ו ונפסק בשו"ע יו"ד פ"ד א'. ג. תולעים שנולדות בדגים. ד. תולעים שנולדות בגבינה שם ברמ"א[4]. ה. תולעים שנולדות בבשר לאחר שחיטה יו"ד פ"ד ט"ז, שיש אוסרים וברמ"א כתב נוהגים כמתירים. ובגמ' מבואר שאע"פ ששרץ שנולד בתלוש או במים מותר, מ"מ אם פרשו מהפרי או המים נאסרים, ואע"פ שחזרו אליו הם נשארים באיסורם. ובתולעי דגים וגבינה נחלקו הראשונים אם נאסרו בפרישה[5].
מטרתנו במאמר זה לבאר כמה נקודות:
א. מה הכרעת הדין בהתליע בתוך פרי במחובר - האם בעינן פרישה, או שכיון שהפרי מחובר חשיב כשורץ ע"ג קרקע ואי"צ לפרוש, דעות הראשונים בזה, והאם האוסרים אסרו מספק או מודאי, ונפק"מ לצרף לעוד ספיקות.
ב. מה הדין בדרכו להתליע בתלוש על גבי הפרי מבחוץ. האם נחשב כפרשה ע"ג פרי, שהוא ספק בגמ', או שהגמ' דיברה רק בנולד בתוך הפרי ופירש לחוץ, משא"כ בנולד ע"ג הפרי שזהו מקומו. נפק"מ לפירות יבשים או קמח, שדרכם להתליע בתלוש ע"ג הפרי ולא בתוכם.
ג. למסקנת הדברים שנולד מבחוץ לא חשיב פרישה. האם צריך לחשוש שהשרץ עבר מפרי לפרי, ואם עבר האם זה בכלל ספק הגמ' על פרשה מפרי לפרי. או שכ"ז רק בנולד בתוך הפרי, ולכן פרישה לפרי אחר הוה פרישה, אך בנולד מראש ע"ג הפרי דרכו ללכת מפרי לפרי בתוך הערמה או הקופסה של הפירות והוה רביתיה ול"ח פרישה. ושאלה זו שייכת גם בקמח, האם מעבר בתוך הקמח הוא כפרישה בין חלקי האבקה השונים או הכל מקום א'. וצריך לדון האם הדין בקמח תלוי בספק בפירות, או שיש סברא בקמח כיון שהוה פירורים קטנים הוה יותר גוף א', משא"כ פירות.
ד. מה הדין בפירות או קמח במיכל סגור, האם כמו שמצאנו לגבי מים שפירש לדופן הכלי היינו רביתיה ול"ח פרישה, ה"נ מיכל של קמח או פירות, או ששאני מים או מדרשה או מסברא, כפי שיתבאר. ונפק"מ בפירות יבשים או קמח במיכל סגור שדרכו להתליע רק אחרי האחסון, אם חשיב רביתיה אין חשש שהרי התולעת לא יכולה לצאת ולחזור.
ה. האם ההיתר בלא פירש מתיר לאכול את השרץ בפנ"ע, או שההיתר הוא רק רק אגב המים או האוכל שנמצא בתוכו. ונפק"מ בפירש למקום שרביתיה האם בעינן שיחזור לתוך האוכל או המים או לא.
ו. מה הדין כאשר נותן את המים עם תולעים לתוך עיסה והמים נבלעים בתוך העיסה, האם חשיב פרישה לתוך העיסה ואסור. או לצד שההיתר לאכול רק אגב המים האם כעת יהיה היתר. א"ד כיון שאינו עומד כעת בפנ"ע ל"ח פרישה ומותר בכ"ג.
ז. האם כל תזוזה של השרץ נחשב רחישה, או שיש לזה שיעור, ויש כמה אופנים להגדיר מה נצרך לרחישה. א' שיכול להתקיים בהליכה ע"ג קרקע ולא רק בתוך נקבים שבפרי. ב' שצריך הליכה ניכרת ממקום למקום ולא תזוזה בעלמא. ואף שלפו"ר נראה שצדדים אלו מחודשים מאוד, ואין מקום להקל למעשה משום קביעה שאי"ז שיעור מספיק להיחשב רחישה. מ"מ יתבאר שיש הכרחים גדולים לחידוש זה, ובלעדיו לא יובנו כלל היתרים שכתבו הראשונים וגדולי הפוסקים.
ויש נושא נוסף שטעון בירור יסודי, הוא שגדולי הפוסקים הקדמונים האריכו מאוד בשאלות אלו, לברר אילו שרצים מותרים ואיזו אסורים, וכתבו תשובות רבות על נושאים אלו, כי הוא דבר שכיח מאוד למעשה, ויש הרבה ספיקות ונושאים עמומים בהלכות אלו. ומשום מה סוגיות אלו נעלמו מההוראות המעשיות בענין תולעים שמתפרסמות בדור האחרון, וצריך לבאר טעם דבר זה, ואם יש הצדקה לגישה זו. וענין זה יתבאר בארוכה בעז"ה בחלק ב' של מאמר זה. ותמצית הנושא הוא שמומחי התולעים אומרים שחז"ל התירו את התולעים משום שהן נולדו בתוך הפירות, אבל המדע בירר שהתולעים שמצויות בזמננו לא נולדות בפירות אלא בחוץ, אלא שבעודן קטנות מאוד הן זוחלות לתוך הפרי. ולכן אין להתיר תולעים שבזמננו. ועל כורחנו חז"ל דיברו על מציאות שונה ממה שיש לנו. ובתולעי דגים יש סתירה דומה בין דברי חז"ל למדע, ובזה יש ויכוח גדול בין המומחים הנ"ל האם מקבלים את דברי חז"ל או דברי המדענים, והאם יש הבדל בישום המעשי בין פירות לדגים. כמו"כ תתבאר שיטה נוספת, שכל היתרי התולעים שהתבארו בחז"ל הם משום שחז"ל סברו שהתולעים נוצרות מגוף הפירות או הבשר ולא מביצים, ואילו לפי המדע התולעים נוצרות מביצים, ומציאות זו של תולעים שנוצרות מביצים אי אפשר להתיר בשום אופן, כי זה יוצא מן הטמא. וע"כ שחז"ל דיברו על מציאות אחרת ושונה ממה שבפנינו. וצריך לבאר בארוכה אם יש מקור בחז"ל וראשונים להנחה זו שההיתר הוא משום שנוצרים מהפרי, וכן האם ההלכה משתנית כאשר יש סתירה בין תיאורי המציאות שחז"ל מתארים לבין תיאורי המציאות שהמדע מתאר[6]. ובחלק זה הראשון של המאמר נתמקד בבירור ההלכות עצמן בדברי חז"ל הראשונים והפוסקים.
♦
פרק א' - תולעי פירות
איתא בחולין ס"ז ע"ב: "דתני חדא: על הארץ - להוציא את הזיזין שבעדשים, ואת היתושים שבכליסים, ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות; ותניא אידך: כל השרץ השורץ על הארץ - לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. מאי לאו, אידי ואידי בפירא, והא - באביה, והא - שלא באביה? לא, אידי ואידי באביה, ולא קשיא: הא - בפירא, הא - באילנא גופא, דיקא נמי, דקתני תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים - ש"מ". וביאור הסוגיא כמבואר ברש"י, שכדי שהשרצים ייאסרו, הם צריכים להיות שורצים על הארץ. אבל אם הם נוצרו בתוך פרי, ולא זחלו על הקרקע אין הם אסורים באכילה. ולכן זיזים ויתושים ותולעים שנוצרו בפרי מותרים באכילה. והספק של הגמ' בתולעת שנוצרה בפרי, כאשר הפרי עודו מחובר, הוא האם הפרי נחשב כקרקע, וא"כ זחילת השרץ בתוך הפרי ה"ה שריצה על הארץ. או שבעינן קרקע דוקא, ולכן גם בהתליע במחובר התולעים מותרים. ודעת שמואל, כמבואר בעמוד א', שנחשב שריצה במחובר, והגמ' כאן דחתה את הראיה מהברייתא.ודין זה שהתליע בתלוש התולעים מותרים באכילה, אלא אם השרץ יצא מהפרי והלך מבחוץ וחזר לפרי, הוא הלכה פשוטה בלא חולק, ונפסק בכל הפוסקים הגאונים, ראשונים, אחרונים, רמב"ם טור שו"ע וכל הנו"כ, ולא פקפק בה אדם מעולם.
אך בשאלה אם התליע במחובר נחשב כשורץ ע"ג קרקע נחלקו הראשונים. שמצד אחד יש מימרא של שמואל לאסור, מצד שני הגמ' דחתה את הראיה מהברייתא, וסיימה הכי נמי מסתברא כדחיה. שדעת האוסרים: הם השאילתות דרב אחאי פרשת שמיני שאילתא פד, הבה"ג סימן סב - הלכות דגים עמוד תרלז, הרי"ף במקום, והרמב"ם מאכלות אסורות פרק י"א הלכה ט"ו. וכך בשיבולי הלקט בשם ר"י הזקן, סמ"ג קל"ב, וכן נפסק בשו"ע יו"ד סימן פ"ד ס"ו בלא חולק. דעת המתירים: רש"י בתשובה[7], רבינו תם[8], ריב"א[9], ר"ש משאנץ[10], וכן הכרעת הראב"ן ראבי"ה ואור זרוע שציינו בהערה. ועיין בפסחים קט"ו ע"ב בתוס' ד"ה קפא, שנקטו בפשיטות דלא כשמואל[11], וכנראה שנקטו שכן דעת רבינו חננאל, עיין בהערה מש"כ[12].
דעת האוסרים מספק: ספר העיטור אסר משום ספיקא דאורייתא לחומרא, במאורות הביא את דעת המתירים, וכתב שהכי משמע סוגית הגמ', אך טוב להחמיר. וכעי"ז לשון ספר התרומה סימן ל"ד, שכתב משמע בגמ' דלא כשמואל אך אין לסמוך ע"ז כי יש לדחות, נראה שזו רמה של ספק וחומרא, ולא הכרעה לאיסור[13]. ועיין צמח צדק פסקים על יו"ד פ"ד ו' שכתב שמכמה ראשונים נראה שזה רק משום ספיקא דאורייתא ולא משום הכרעה כדעת האוסרים, וזה כמו שהבאנו.
למעשה: שערי דורא מ"ו-מ"ט הביא את המחלוקת וכתב ומיהו נהגו העולם לאסור כר"י, ובהג' מהרא"י הכי נהוג לאסור. ובבית יוסף ודרכי משה כתבו שרוב הפוסקים לאסור, ולמתבאר אף שאסרו מ"מ הרבה אסרו משום ספיקא דאורייתא, וא"כ לכאורה אפשר לצרף בשופי שיטה זו לעוד ספיקות. עיין ים של שלמה חולין פ"ג סימן ק"ד שצירף שיטה זו בשעה"ד, וכפל דבריו באיסור והיתר למהרש"ל סימן מו. וכדעה זו פסק גם בשו"ת קול שחל סימן ז'. ועיין צמח צדק פסקים על יו"ד פ"ד ו' הדין שהתליע במחובר ואין מקום לרחוש שהשו"ע מתיר והפר"ח חלק להחמיר כדעת הרשב"א כו', והצ"צ כותב כיון שבלא"ה הרבה ראשונים לא ס"ל הדין התליע במחובר אסור, א"כ יש לסמוך על השו"ע ואי"צ להחמיר כדברי הרשב"א.
♦
פרק ב' - הליכה על פרי, והאם יש חילוק אם השרץ נולד בתוך הפרי או מבחוץ
בגמ' ס"ז ע"ב יש ספק פרשה על גבי תמרה מהו, ונשארו בתיקו. דהיינו שהשרץ נולד בתוך הפרי ויצא ממקומו לחוץ והלך ע"ג הפרי מבחוץ, אך לא הלך ע"ג קרקע. והשאלה היא האם זה נחשב פרישה ושריצה ע"ג הארץ או לא. וביאור הספק ברש"י - האם גג הפרי מבחוץ היינו רביתה ולכן לא נחשב פרישה, או דילמא נחשב כרחשה על גבי דבר אחר, והוה פרישה ושריצה על הארץ. והגמ' נשארה בתיקו ודינו לחומרא כמבואר בפוסקים. אך יש להסתפק באופן אחר בתולעים ושרצים שמראש אינם נמצאים בתוך הפרי ויוצאים ממנו, אלא הם נולדים על גבי הפרי - האם נחשב הדבר שהם פרושים ועומדים, או כיון שזה מקומם מראש לא חשיב פירשה כלל בכך שהם עוזבים את הפרי. ודבר זה שכיח מאוד בפירות יבשים, שהתולעים נולדים מראש על גבי הפרי ולא בתוכם. וכעין זה יש לדון על תולעים שבקמח, האם חשיבי פרושים ועומדים כיון שאינם בתוך פרי אלא על גבי הקמח, שהרי הקמח מורכב מהמון חלקים קטנים, והשרץ אינו בתוכם אלא על גבם. או דילמא כיון שמראש נולד כך ל"ח פרישה. וכן יש לדון שמא כל הקמח נחשב כגוף א' ול"ח פרישה.♦
א. בדין תולעים שנוצרו על הפרי מבחוץ וזוחלים שם
כתב הט"ז פ"ד ס"ק י"ב "כל מיני פירות שדרכם להתליע במחובר כו'. משמע אבל באם אין דרך להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה וע"כ אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים כגון רוזינ"י וכיוצא בהם אם יש שם מילבי"ן קטנים דאין שם איסור אלא אחר שפירשו ונמצא דהוי ספק ספיקא ובס"ס מותר אפי' בשל תורה כמ"ש ב"י בשם הרשב"א גבי עבר ובישל תוך י"ב חודש ועיין מ"ש בסעיף ט'"[14]. דהיינו הט"ז הוכיח מהשו"ע שאין דין לבדוק פירות יבשים וקמח, כיון שאין דרכם להתליע במחובר אלא בתלוש. ואם התליעו בתלוש בענין פרישה, והוה ס"ס שמא אין תולעים שמא לא פירשו. ועיין בפרמ"ג שפירש את הצד שלא פירשו: "ושמא לא פירשו מהקמח ופירות דכל שלא פירשו אף שהן על גבי פירי היינו רביתיה דפירשה ע"ג תמרה היינו שיצא מחורו לחוץ". דהיינו שהוקשה לו שפירות יבשים וקמח דרך השרצים להיות ע"ג ולא לחפור לתוכם, וא"כ היה פרשה ע"ג תמרה. ותירץ שהתם כיון שמקומו בתוך הפרי כאשר יוצא לחוץ הוה פרישה. משא"כ בשרצים שדרכם ע"י הפרי אי"ז פרישה. וכך כתב גם למעשה בשו"ת הב"ח החדשים סימן כ"ג "והנה זה ברור שהדבר ידוע שמילווין שעל גביהן אינם נפרשין אא"כ משימים אותם בחום האש או חום היום הלכך מדינא אין איסור כל עיקר לאכול אותם הראזוני". ומביא ב' מקורות לדבר זה א' הדין תולעי גבינה ב' תולעי קמח לשיטת הרוקח וסיעתו, ובהמשך נאריך בזה. וכן מאריך בשו"ת פני יהושע לבעל המגיני שלמה חלק ב' סימן כ"ב: "ואם נאמר דגבי צמוקים, לעולם התולעים הקטנים אינם מתליעים מתוכם ורוחשין על גביו, כי אם הם מתליעים מבחוץ, מחמת מתיקות וליחות שמבחוץ, וכן הוא האמת כי הם מצויין אפילו בפירות חלקים שאין בהם שום נקב, ורוחשין ע"ג, א"כ לאו מתוכן אתיא, וע"כ לא מבעיא לו בגמרא אלא אם רוחשו מתוכן ע"ג כדפירש רש"י ז"ל, כי התולעים מגרעינן הפרי הם גדילים, וא"כ כי יצאו חוץ מבעיא לן בגמרא אי הוי רבותייהו, משא"כ אי התליעו ע"ג ורחשו ע"ג, פשיטא דמה לי אם התליעו בתוך הגרעינן אפילו הגרעין גדולה מאד ורוחשין בפנים, אפ"ה עד שיצאו ע"ג גרעין אלא ע"ג פרי שרי, דבמקום שמתליעין אפילו רוחשין לית לן בה כ"א במקום אחר, וא"כ כאן בצמוקים אי לא פירשו על הארץ או על דופני הכלי הוי שרי"[15].♦
ב. דעת הש"ך ופירוש האחרונים
בש"ך פ"ד ס"ק ל"א לכאורה נראה להפך מזה שזה לשונו "מיהו ודאי כל זה בתולעים שבפנים אבל פירות שדרכן להתליע אפי' דרכן להתליע בתלוש ורגיל להיות ביניהם תולעים בחוץ דאז נאסרו מיד". הרי שחולק על הט"ז הנ"ל שאי"צ לבדוק פירות יבשים, ולשונו שההיתר רק דרכם להתליע בפנים, משא"כ בתולעים בחוץ. ועיי"ש בפרמ"ג שתמה עליו "גם מ"ש דתולעים הנמצאים ע"ג הפרי אסור דליכא ס"ס דנאסרו מיד לא ידענא דע"כ מיבעיא פירשה ע"ג תמרה בנולד בפנים ופירש לחוץ אבל הנולדין בחוץ ע"ג הפרי כ"ז שלא פירשו ע"ג הכלי אין איסור ועי' בט"ז אות י"ז במעשה דחג השבועות במילבין שהם בחוץ ואפ"ה כל שלא פירשו אין איסור וכבר התבאר שם על נכון וצ"ע". הרי שלא קיבל שיש בזה מחלוקת אלא תמה על הש"ך.ובאחרונים פירשו שגם הש"ך מסכים לדין הט"ז שדרכם בחוץ ל"ח פרישה, ודברי הש"ך הם רק משום חשש שמא היו בפנים ופרשו. אבל אם ידעינן שדרכם לשרוץ רק בחוץ באמת מותר. כך פירש בשו"ת בית שלמה יו"ד ח"א קנ"ד "וגם נראה מדברי הכרתי ופלתי בכאן שסובר דתולעים שנתהוו על הפרי מבחוץ אסורים תיכף, דהוו כפירש תיכף כיון שהם על גבי הפרי מבחוץ, ולפיכך כתב הכרתי ופלתי דבמילבין אין מקום ספק כיון שרוחשים ודאי הוה להו פירש כיון שהם נתהווים על הפרי מבחוץ. והדברים תמוהים דפשיטא דתולע שנתהוה על גבי הפרי מבחוץ לא מקרי פירש אם רוחש על גבי הפרי, דעד כאן לא קמיבעי' (חולין סז, ב) בפירש על גבי תמרה. אלא בתולעים הנולדים בפנים ופירשו על גבי הפרי מבחוץ, אבל בתולעים שנוצרים על גבי הפרי ורוחשים על גביו ודאי לא הוי פירש. וכבר הרגיש בזה בספר פרי מגדים על הש"ך (סקל"ח). אמנם כוונת הש"כ נראה, דכיון על מיני פירות שדרכן להתליע מבפנים, ורגיל למצוא ביניהם תולעים שפיהם מבפנים לחוץ[16]". וכך פירש גם בשו"ת אמרי יושר חלק ב סימן יא "וש"ך ס"ק ל"א שאסר בתולעים שעל הפרי היינו שמא רחשו והכא לא איכפת לן ברחישת מוקצת כמבואר סו"ס פ"ד והאריך בזה לחזק דברי' וכל דברי' בזה נכונים לאמתה, וגם בכנפי יונה סי' פ"ד מבואר כן דגם תולעים שנתהוו ע"ג פרי מבארץ מותרין וגם הש"ך לא קאמר רק כשדרכן להתליע מבפנים אבל כשהתולע מבחוץ לא הוי כלל פרושה ושרי ועכ"פ אינו חשש כלל לתולע שע"ג פרי שאינו מגוף הפרי כמ"ש נמי הפמ"ג ס"ק ל"א שם שהביא כת"ר". וכך הסכמת עוד פוסקים שדבר שדרכו ע"ג הפרי ל"ח פרישה.
♦
ג. ב' ראיות בשו"ת הב"ח
א. בדין תולעים ע"ג גבינה ובשריש ב' ראיות גדולות שתולעים שנוצרו על גבי אוכל ולא שרצו בפועל על הארץ מותרים, כפי שהביא בשו"ת הב"ח שהבאנו לעיל. וכעת נפרש את הראיות.
בדין תולעי גבינה ודגים יש ג' שיטות: י"א שההיתר רק כאשר הם בתוך הדג והגבינה כמו שרץ פירות, וי"א שכל שהולכים ע"ג החתיכה מותרים ול"ח פירש. וי"א שגם בפירש לגמרי מותרים, אך בהולך על הקרקע אסור משום מראית הענין. והשיטה האמצעית שמתירה בפירוש ע"ג החתיכה מבארת להדיא את הסברא הנ"ל. וז"ל ראבי"ה אלף צג "ורבינו שב"ט נמי מתיר שבדגים אפילו פירשו שניהם לגג הדג וכן בבשר המתליע מחמת החום אפילו פירשו לגג החתיכה וכן שבגבינה אפילו פירשו לגג הגבינה דהיינו רביתייהו, ולא דמי לפירשו לגג תמרה דאין דרכו להיות אלא בגרעין, אבל וודאי אם פירשו לגמרי נאסרו". וכן באו"ז טריפות תל"ז, ובהג' אשרי סי' סט הג"ה ג, המרדכי (סי' תרמו), ובשערי דורא סימן מ"ז, ועוד רבים, הובא כ"ז בבית יוסף[17]. הרי זה ממש כסברת האחרונים הנ"ל שהספק של פירשה לאויר הוא רק כאשר דרכו בתוך הפרי. משא"כ בדבר שדרכו להיות מבחוץ, ל"ח פרישה כלל.
ב. בדין תולעים בקמח
בתולעים שנוצרים בקמח, מפורש בהרבה ראשונים שהרחישה בקמח עצמו ל"ח פרישה, וע"כ שהוא כהנ"ל שזה מקומו, ורק נחלקו האם יש דין היינו רביתיה בפריש לדופן הכלי, וכן אם יש חשש שפריש לקרקע וחזר ונביא דבריהם. בספר הרוקח הלכות איסור והיתר סימן תסא כתב "תולעים הנמצאים שגדלו מן הקמח מותרין אבל אם שרצו בנפה אסורין". וכך באגודה סוף פ"ג דחולין "ותולעים הנמצאים בקמח או בתבואה מותרין וכן משמע במסכת מנחות פ' כל קרבנו' ציבור [פ"ה ע"ב] דקאמ' סלת שהתליע' רובה וחטין שהתליעו רובן פסולין [מדאסר למנחות מכלל דלהדיוט שרי]. מיהו יש לדחות דהתליעו ואין התולעי' עוד בתוכו. ואם נשארו בנפה וחזרו ונפלו לתוכה אסורין[18]". וכן בשערי דורא איסור והיתר סימן נד "וכן תולעים הגדילים בקמח מותרים ואם נשארו בנפה אסורים". וכן בל"ו שערים סוף שער יט. ובשו"ת הרא"ש כלל כ' סימן ג' כתב לאסור משום שמא פרשו לקרקע וחזרו, נראה להדיא שכל שהם בקמח אין איסור. ונביא כעת שנחלקו הראשונים אם יש דין היינו רביתיה בפרש לדופני הכלי, מפורש שבעודו בקמח לכו"ע מותר. וא"כ יש לנו גם שיטת ריב"ם ואו"ז ועוד, שבקמח עצמו מותר. וזו הראיה השניה שהביא הב"ח.
♦
פרק ג' - בענין פרישה לדופן כלי בשרץ הארץ
מבואר בגמ' שאע"פ ששרץ המים מותר רק בתוך המים, ואילו פרש מהמים חייב עליו, מ"מ כל שרק פרש לדופני הבור ל"ח פרש, כיון שדופני הבור הם רביתיה של המים. וכן מים שבכלים, אע"פ שאם יצא מהכלי חייב כל שהוא רק פרש לדופני הכלי ל"ח פרישה.ונחלקו הראשונים האם יש דין זה גם בשרץ הארץ שהתליע בתלוש, שצריך פרישה להיאסר. האם פירש לדופני הכלי שהפירות נמצאים בתוכם חשיב פרישה או לא. ויש בזה נפק"מ עצומה למעשה, לדוגמא בקמח[19] או פירות יבשים כגון צימוקים ותאנים, שדרכם להתליע בתלוש, והם סגורים במארז או בכלי. אם יש דין היינו רביתה על הכלי, אין שום חשש לאיסור תולעים, שהרי הם היו תמיד סגורים במארז, משא"כ אם אין דין רביתה מסתבר שבמשך הזמן פרשו מהפרי וחזרו אליו.
♦
מחלוקת ריב"א ומהר"ח או"ז
ונחלקו בזה הראשונים, ריב"ם ומהר"ח או"ז, ונביא דבריהם. איתא בהגהות שערי דורא איסור והיתר סימן נב: "[ב] שמעתי שכתב מהר"י ברבי מרדכי בפסקיו שקמח שהתליע בכד אפילו אם פירשו התולעים לכותלי הכד וחזרו לתוך הקמח שמותרין. כמו משקין שהתליעו ופירשו לדופני החבית. ואומר אני כי שגגה היא כי לשם יש יתור מכל אשר במים לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע, כדאיתא ס"פ אלו טרפות (סז ע"א), אבל יבחושין שבכליסין וזיזין שבעדשין אפילו פירשו לגג נאסרו, ואפילו פירשו מקצתן לאויר העולם בעיא היא ולא איפשטא ליה וע"כ איסור גמור הוא. ושמעתי שרבינו אבי מורי זצ"ל עשה מעשה כן שהתליע קמח חטים וצוה להוליכו לנהר דונא"י להשליכו בו ולא רצה להתיר למכור לגוי פן יאפנו פת וימכרנה לישראל. תשובת מהר"ח א"ז" תשובה זו מודפסת גם בתשובת מהר"ם מרוטנברג וחביריו סימן ת"י. ובדרשות מהר"ח אור זרוע סימן כא כתב כעי"ז אבל עם טעם אחר, וזה לשונו "ותולעים הנמצאים בקמח ציוה רבי' אור זרוע להשליך הקמח לנהר דונווא משום פירסום ולא הניח למכור לגוי גזירה שמא ימכרנו לישראל. והר' יצחק מדור"א כתב בפסקי' שמותר כגון אם פירשו לדופני הכלי שבשכר וביין משום דהיינו רביתייהו, ואינו דומה דהתם אי איפשר ליין ושכר בלא כלי, אבל הכא איפשר הקמח בלא כלי הוי כמו שפירשו לגג התמרה שבכלי דאסור ה"נ".הרי שנחלקו ריב"ם ומהר"ח או"ז בשם אביו רבינו יצחק או"ז, אם יש דין היינו רביתא בקמח, והריב"ם דימה לשכר ויין, ואילו בדעת מהר"ח או"ז יש ב' טעמים: א. שרק בשרץ המים נאמר דין זה משום שיש ייתור, משא"כ בשרץ הארץ. ב. רביתה רק בדבר שצריך לכלים, כגון משקין, יש דין רביתיה, משא"כ קמח אי"צ כלי ל"ח רביתה דהמים.
♦
דברי מהר"ח או"ז צ"ב
דברי מהר"ח או"ז כפי שהובאו בשע"ד ובתשובת מהר"ם והובאו בב"י בסימן פ"ד צ"ב טובא. שאין שום ייתור לומר את הדין היינו רביתיה. אלא היתור הוא רק לומר את עצם הדין שמים שבכלים מותרים, שבלא זה היינו אומרים רק בבורות בקרקע. וכך מפורש בגמ'. וא"כ מה ר"ל שיש ייתור לדין היינו רביתיה. ואם כונתו שלא יתכן שיהיה דין שרץ המים מותרים אם לא היה דין היינו רביתיה, וכקושית הגמ' שיש חשש שמא פרש וחזר, ומזה שהתורה התירה ע"כ שהתירו ג"כ רביתיה. זה אינו נכון - א' א"כ ראיה זו אינה רק בדין כלים, אלא גם במים שבבור יש את אותה הוכחה. ואינו קשור לריבוי של כלים. ב' א"כ אינו ילפותא אלא ראיה מזה שהתורה התירה ע"כ שיש סברא זו, וא"כ נלמד סברא זו לשאר מקומות. וכן הקשה הפר"ח בס"ד ומשו"ה דחה את שיטת מהר"ח או"ז לגמרי. ובנודע ביהודה יורה דעה קמא כ"ז כתב שדברי הפר"ח מסתברים, ומ"מ אינו מורה נגד שאר פוסקים שהסכימו לשע"ד, כפי שיתבאר. ולפי הטעם שהבאנו מדרשת מהר"ח או"ז לא קשות קושיות הנ"ל, וזה ע"ד דברי הפר"ח עצמו, אך הפר"ח כתב שקמח נחשב נצרך לכלי ואילו למהר"ח לא.♦
אי אפשר לומר שאין כלל דין רביתיה בשאר השרצים
ובדין תולעי גבינה ובשר יש ג' שיטות - י"א שכל פרישה אסורה י"א שבפרשו על גגו מותרים וי"א שגם בפרשו לגמרי מותרים[20]. אלא שבזה יש שיטות שאסור משום מראית העין. והשיטה האמצעית שכאשר התולעים ע"ג הבשר והגבינה מבחוץ מותרים, מפורש הטעם משום היינו רביתיה. כך מבואר בשם רבינו שמואל בראבי"ה אלף צ"ג, הובא בהג' אשרי סימן ס"ט ג'. וכתב שאינו דומה לספק הגמ' על פרשה לגג תמרה, כי התם מקומה בחור ויצאה משם. משא"כ הכא אין לה מקום מסוים בגבינה שנאמר שיצאה ממקומה, ולכן נחשב פרישה. וכך האריך בביאור הגר"א לפרש את שיטת הרמ"א להלכה בס"ק מ"ו. וכך הרחיב בש"ך בס"ק מ"ו. וכך נפסק בשו"ע ורמ"א בסעיף ט"ז. וכן בדין תולעי דגים שמקצתן בדג ומקצתן בחוץ יש ראשונים, שערי דורא הג' מהרא"י, שהתירו משום רביתיה. ואע"פ שהגמ' דנה בפרשה מקצתה, התם זה יציאה מחוץ למקומו ואילו הכא כך דרכו. וכך נפסק ברמ"א סעיף ט"ז. וא"כ לומר שאין דין רביתיה אלא היכא שיש יתור הוא נסתר משיטות אלו, ולא נפסק להלכה כאן, וזו קושית הב"ח. וע"כ שיש דין רביתיה אלא שהשאלה אם זה נחשב רביתיה, וכמ"ש הב"ח. אלא שצ"ב טובא כמ"ש למה בשר וגבינה נחשב רביתה ואילו קמח לא, ומסברא נראה להפך ע"פ סברת מהר"ח או"ז וכן הפר"ח שתלוי כמה הוא נצרך, ופלא[21].♦
דברי שו"ת הב"ח בביאור שיטת מהר"ח או"ז
בשו"ת ב"ח החדשות סימן כ"ג האריך בענין זה וכתב: "ובכה"ג כתב מהרי"ח בשם אביו הא"ז כו' ואף בפירשו לא הבנתי דחייתו מאחר שהא"ז תופס עיקר כרש"י שמתיר התולעים שבבשר ובדגים ובגבינה אפילו פירשו לגבי הגבינה משום דהיינו רביתייהו כמ"ש בהג"א בשמו א"כ עליו דידי' נמי קשיא בבשר ודגים וגבינה נמי יהיו אסורים התולעים כיון דאין לשם יתור אלא בע"כ צ"ל כיון דגלי לן קרא בשרץ המים דלא חשיב פירשו כיון דהיינו רביתייהו מיני' למדין בכל איסורי השרצים דלא חשיב פירשו היכא דהוי רבותי' והלכך כיון דעינינו רואות בבשר ודגים וגבינה שקופצת אנה ואנה וחוזרים אמרינין דהיינו רביתייהו א"כ לפ"ז בקמח נמי נימא הכי היינו רביתייהו שהרי עינינו רואות ששורצין על הקמח לדופני הכד וחוזרים וצ"ל דכוונת א"ז לומר דלשם יש יתור הלכך בע"כ צ"ל דהיינו רביתייהו וא"כ למאי אייתר אבל היכי דליכא יתור מי יימר דהיינו רביתייהו דמידי ספיקא לא נפקא וכי היכי דמספקא לן בפירשו לגג תמרה כו' ה"נ מספקא לן בתולעים שבקמח ולא דמי לתולעים שבגבינה ובשר ודגים דהדבר מפורסם הרבה דהיינו רביתייהו משא"כ בקמח וכ"ז ודאי דוחק".דהיינו הב"ח פירש שהוא ראיה מזה שיש היתר ע"כ היינו רביתיה. ואה"נ אפשר ללמוד מזה לשאר רביתיה שאין דין פריש, אך מ"מ יש ספק מה נכלל הגדרה של רביתיה. ולכן בשר וגבינה, שמפורסם שזה רביתיה, גם מהר"ח או"ז מודה. משא"כ בקמח מסתפק. וצ"ב מה תוכן הספק, ולמה בשר וגבינה יותר פשוט מאשר קמח, שאינו כהגדרת הפר"ח כמה הכלי נצרך, שפשיטא שבשר וגבינה פחות צריכים כלי מאשר קמח. ושמא הוא ע"ד החזו"א שרביתיה תלוי בזה שהוא מקום גידול של השרץ, ויש בו את כל הנצרך לו לגידולו עיי"ש. וא"כ י"ל שבשר ודגים הם יותר מקום חיות התולעת מאשר קמח. וקשה מאוד לדון בסברות אלו שלא התבארו בש"ס וראשונים, ובנוים על הגדרת מציאותיות בטבע, שאין מי שיודע על סמך מה הם נקבעים, וכמ"ש בחזו"א שם.
♦
דעת הרא"ש
דעת הרא"ש לכאורה מפורש כריב"א שכתב בשו"ת הרא"ש כלל כ סימן ג: "והתולעים הנמצאים במלח ובקמח שקורין מילווי"ן למה לא יהו אסורין מאן יימר דלא פרשי ושרצי על הארץ וחוזרין". הרי לשונו להדיא שהאיסור משום שהלכו ע"ג הקרקע וחזרו, ולא שעצם ההליכה בתוך הקמח או דופני הכלים נחשב פרישה.ודבריו הועתקו בשו"ע בסעיף ה': "תולעים הנמצאים בקמח, וכיוצא בו, אסורים. שמא פירשו, ושרצו על הארץ וחזרו (תשובת הרא"ש כלל כ' סימן ג'). הגה: והוא הדין במלח[22], או שאר דברים שאינו משקה, (תשובת הרא"ש כלל כ' והגהות ש"ד בשם מהר"ם וע"פ עיין ב"י)". אך יש תימא, שאע"פ שהשו"ע העתיק את הרא"ש, הרמ"א ציין כמו"כ את השערי דורא. ובש"ך וביאור הגר"א כתבו שמזה שהוסיף: "או שאר דברים שאינו משקה" נראה שהוא פסק את טעמו של השערי דורא, שאל"כ אין טעם לדין זה. וכעי"ז בשו"ת פני יהושע חלק ב סימן כב: "ועוד דע"כ הרא"ש ז"ל מלתא דפסיקא נקט דלפי דעתי פשוט אפילו אם הניחו קמח בדוק מתולעים בכלי של ברזל סתום וחתום ואח"כ מצאו בו תולעים דא"א כלל לרחוש על הארץ אפילו הכי אסור חיישינן שמא פירשו על דופני הכלי ורחשו כדכתב הרא"ש ז"ל גבי תולעים שנמצא בקערה דאיכא למיחש שמא כשהושם הבשר במים צוננים פירשו לדופני הקדירה וא"כ על הארץ לאו דוקא אלא כל מידי דלאו היינו רבותייהו מקרי על הארץ וה"נ איכא למימר דאף אם נמצאו בתוך הקמח אסורים שמא פירשו ע"ג וחזרו לתוכו ומקרי על הארץ אלא ש"מ הרא"ש מילתא דפסיקא נקיט. ומ"מ אין נראה כלל לדמות על גבי הקמח לד"א ופשיטא דהיינו רבותייהו". ובלשון הרא"ש פירושים דחוק מאוד, ומצאנו שמלבד הנו"כ שרצו ליישב את דברי השו"ע שלא יסתרו זה את זה, כולם הסכימו שמוכח ברא"ש להפך שס"ל שבתוך הקמח אין פרישה וה"נ הכלי הוה רביתא, ובענין פרישה על הארץ ממש, וכשיטת ריב"ם שנחלק עליו מהר"ח או"ז[23].
♦
הכרעת הפוסקים
ובאחרונים נחלקו טובא בענין זה, שהש"ך גר"א פרמ"ג ועוד פירשו שהלכה כשע"ד, ולשון הרא"ש לאו דוקא, שאי"צ לפרוש על קרקע ממש, אלא ה"ה לדופני הכלי כדעת השערי דורא. והפר"ח חלק בתוקף ע"ז, שדברי הרא"ש דוקא, וכמו"כ מאריך לסתור את דעת השע"ד ולקיים את דעת הריב"ם וכך הכריע להלכה[24]. ובנודע ביהודה מהדו"ק יו"ד כ"ז כתב שאף שמסתבר טעמיה דהפר"ח אין להקל נגד שאר פוסקים, אך במקום ספק נוסף אפשר להקל. וכן אפשר להודיע לשואל ואם הוא רוצה לסמוך ע"ז אין מוחין בידו. ויש שיטה נוספת, שהיא דעת הב"ח בשו"ת החדשות סימן כ"ג, שאי"צ אפילו פרישה לדופני הכלי, אלא ה"ה בתוך הקמח בין חלק לחלק חשיב פרישה, ומפרש את הרא"ש הנ"ל שהו"א שלא חשיב פרישה, קמ"ל שחשיב כאילו פרש לקרקע עיי"ש. ולכאורה קשה מאוד להוציא דברי הרא"ש הברורים ממשמעותו ולומר שזה לאו דוקא. ובפרט שהארכנו לעיל להביא את שיטת הרוקח ואגודה ושערי דורא ול"ו שערים ועוד, שכולם התירו להדיא קמח בתוך כלי, אלא אם כן ניפו את הקמח והתולעים נמצאו בנפה. א"כ יש לנו שיטה ברורה שמתירה קמח בכלי, והרא"ש אמר חשש שמא יצא מהכלי לחוץ וחזר, והוא חשש מובן שמוזכר בגמ' לגבי שרץ המים, ולמה להוציא דברי הרא"ש שמובנים ומופרשים ולפרשם בענין אחר מחודש. ועיין בחזו"א תולעים י"ד ה' שהאריך שהרא"ש כפשוטו וצריך שיצא מהכלי וילך ע"ג קרקע להיאסר. ומ"מ ר"ל שרק קמח וכעין סברת הפר"ח ולא בפירות יבשים שהכלי אינו מקומם. ותמה מאוד על דברי מהר"ח או"ז הנ"ל עיי"ש. וכן ראיתי הרבה אחרונים שתמהו על מי שפירש את הרא"ש שלא כפי מפורש בדבריו שםכג.♦[25]
פרק ד' - פרישה מפרי לפרי
התבאר ששרץ שדרכה להיות ע"ג הפרי, גג הפרי נחשב רביתיה ול"ח פרישה, וכן חתיכת בשר או גבינה, וכן קמח נחשב רביתיה. ולכן אם ידעינן שדרך השרץ להיווצר על גבי הפרי אי"צ לבדוק, ולכן התירו קמח ופירות יבשים. וצ"ע, שאף שהפרי המסוים שנולד עליו הוא מקומו, מ"מ בפשטות השרץ עובר מפרי לפרי, ולמה אי"צ לחשוש לזה. והרי בגמ' יש ספק אם פרישה מפרי לפרי נחשבת פרישה או לא. וכמו"כ יש לדון בקמח שעשוי חתיכות קטנות שאף שהקמח שנולד בו נחשב מקומו מ"מ הרי פרש ממקום למקום ויחשב פרישה. ובפשטות לשיטות שהתבארו לעיל שכל הכלי נחשב רביתיה, כ"ש פירות המונחים בתוך הכלי, שהכל נחשב מקום א'. אבל לשיטות האחרות צ"ב. ופשוט שמי שהתיר למעשה ע"כ סובר של"ח פרישה, שאל"כ תמיד צריך לחשוש שפרש. כמבואר בגמ' שאם דופן כלי לא היה רביתיה היה צריך לאסור את שרץ המים שבבורות וכלים שמא פרשו.ובערוך השולחן יורה דעה סימן פד סעיף מה האריך לפרש ענין זה: "כתבו רבותינו בעלי הש"ע בסעיף ה' תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא בו אסורים שמא פירשו ושרצו על הארץ וחזרו וה"ה במלח או שאר דברים שאינן משקה ואסור למוכרו לעכו"ם שמא יחזור וימכרנו לישראל עכ"ל ביאור דבריהם דתולעים המתהוים בקמח ומלח ושארי מיני אוכלים דקים בוודאי כל הצבור יחד נחשב כפירי אחת וכל זמן שלא פירשו לארץ מקרי לא פירשו אף שפירשו מקורט זה לקורט זה ולא דמי לתולעת שבפירי דאסורה כשפירשה לפירי אחרת דבשם נתהוה התולע בפנימיותו של פירי ושם רביתה וגידולה וכשיצאה משם מקרי פירש אבל בקמח ומלח וכיוצא בהם שאין להם תוך וכל קורט וקורט אינו חלוק בפ"ע נחשב כל הצבור בפירי אחת וראיתי לגדול א' שכתב דכל קורט של קמח הוא כפירי אחר [חכ"א בב"א] ודברים תמוהים הם ולהדיא מוכח מתשו' הרא"ש [כלל כ' ס"ג] ומדברי הש"ע שלא חששו רק לפירשו על הארץ ולא מקורט לקורט ואין שום ספק בזה וכן צבור של חטים ושעורים וקטניות וכיוצא בהן אם התולעת נתהוה בפנים הפירי ודאי שכל חטה או שעורה או קטניות נחשבת כפירי בפ"ע ואם פירש מחטה לחטה אחרת וכן בשעורה וקטניות מקרי פירש ואסור אבל התולעים המתהוים בהצבור כמו מילבין שמתהוין מפני הליחות ואינם בתוך הפירי נחשב כל הצבור כפירי אחת ולא מקרי פירש אלא כשנפרשו לגמרי מן הצבור למקום אחר או לצבור אחר: ואח"כ מביא ג"כ מגבינה וכו'". הרי שהאריך שכל הצבור נחשב גוף א' ול"ח פרישה, בין בקמח ובין בפירות יבשים.
♦
כמה גדולי האחרונים שאסרו משום שעובר מפרי לפרי ולכאורה נגד הראשונים הנ"ל
אך מצאנו כמה מגדולי האחרונים שלא ס"ל היתר זה, בשו"ת הב"ח הנ"ל האריך שכל ההיתר הוא רק בשרצים קטנים שמצד עצמו לא פורשים, אלא ע"י חום או שמש. ולכן ל"ח פורשים בתוך הקמח או הצימוקים. משא"כ שרצים גדולים שהולכים אילך ואילך בתוך הקמח או הפירות חשיב פרישה. ובשו"ת פנ"י הנ"ל חלק על התירו של הב"ח בשרצים קטנים "מ"מ נראה בעיני דאין כאן ספק דהא פשיטא ופשיטא כיון שמונחין אלו על גבי אלו פירשו מפירי לפירי דסלקא ג"כ בתיקו אפילו מתוך הפרי לתוך פרי אחר כדפירש רש"י ז"ל וה"ה מגב פרי לגב פרי אחר ואין זה ספק אלא דלא סגי בלאו הכי ועוד דאפילו נימא דספק הוא מ"מ כשהושמו בקדירה נפלו ופרשו כדכתב הרא"ש ז"ל גבי תולעים שבבשר דאותן שפרשו מחיים נפ"[26]. הרי שלא הסכימו להיתר זה שהכל כגוף א' ולמעשה אסרו בקמח וציבורי פירות משום פרישה מפרי לפרי. ומ"מ דבריהם הם נגד כל הראשונים בקמח, ונרחיב בזה יותר בהמשך. והאחרונים הנ"ל הרגישו בזה, ורצו לדחוק ברא"ש שאי"צ בפועל לפרוש לארץ אלא כונתו שחשיב כאילו פירש לארץ, וזה קשה מאוד לקבל ונסתר מעוד ראשונים רבים כפי שיתבאר[27]. ומלבד עצם לשון הרא"ש, הרי הרא"ש גם כתב מי יימר, משמע להדיא שיש ספק על מקרה האם קרה, והב"ח פירש מי יימר שאי"ז הגדרת הדין כאילו פירשו, וזה דחוק מאוד. ובפר"ח ופרמ"ג פירשו כמ"ש שמוכח ברא"ש שבענין פריש החוצה בפועל, להפך מהב"ח. וכך הסכמת הפוסקים.♦
דעת החזו"א
עיין חזו"א תולעים י"ד ה' שהאריך בזה, ודעתו היא שיסוד הענין שצריך שהתולעת יהיה טפל לפרי ואז ל"ח רחישה. וזה או ע"י שיש לתולעת נקב בפרי שדר בתוכו. או מילבין בקמח שזה מקומו ודרכו לדור בתוך קמח ויש שם את הנצרך לקיומו ולכן נחשב כלא פירש. וכך הוא מיישב את שו"ת הרא"ש שצריך שיצא מהקמח וילך ע"ג קרקע, ומפרש הרא"ש כפשוטו וכפי שהארכנו. ודלא כדחוקים של כמה אחרונים כמ"ש לעיל, וכן ההג' שערי דורא כו' שנראה מכולם שצריך לפורש לגמרי מהכלי, ולא די בפרישה בתוך הקמח עצמו. ומ"מ רצה לומר שבפירות יבשים י"ל שאי"ז חשיב מקום דירתו של התולעת, עיי"ש שמאריך בזה.סו"ד ג"כ ברור לו כמ"ש שמהרא"ש ושע"ד וכו' מוכח שקמח בעצמו ל"ח פרישה. ובפירות יבשים זה נידון. שהט"ז פרמ"ג פשוט להם שדומה לקמח, ואילו לש"ך י"ל שאינו מקומם אלא רק הולכים ע"ג. ודן שם ג"כ אם צבר צימוקים נחשב הכל א' או לא. הבאנו לעיל הרבה אחרונים שס"ל שהש"ך מודה לט"ז. ומביא שרע"א הביא את הב"ח שזה פרישה. אך שם כמ"ש מפורש שרק גדולים ולא קטנים, והט"ז הביאו ותמהו עליו.
♦
השאלה מהדין לאחר יב"ח
באו"ה לר' יעקב בר"מ מבניוליש פ"ל[28], כתב בשם זקנו ר"ד מאשטיליא, שהביאו לו קטניות שנתלשו יותר מו' חודשים קודם לכן, ומקצתן היו נקובות ורואים בפנים שרץ חי ומקצתן שלמות. ואכל את הנקובות עם השרצים החיים, ואסר את השלמות שלא רואים עליהם דבר. וטעמו משום שלאחר ו' חדשים מתים התולעים, כמבואר בירושלמי[29]. וא"כ הסוגרות אסורות שמא יש בהם תולעים מתים שהתליעו במחובר. משא"כ הנקובות שחיים ע"כ התליעו בתלוש ומותרים. "ואע"פ שפרשו כשהן בקדירה, אין קרוי פרישה בתוך הקדירה, כמו בתוך הפה שאינו קרוי פרישה".עצם סברת ר"ד דאשטיליא שמתיר גם בפירש בקדירה. לכאורה מוכח בכל הראשונים דלא כן, שבפירות שעבר עליהם יב"ח שהתליע במחובר הקשו הראשונים מ"מ איך יבשל, הרי יפרוש בזמן הבישול ויאסר. עיין רא"ש ורשב"א ור"ן אריכות גדולה איך לסדר לשרות בצוננים עד שיצאו מה שאמור לצאת ואז יטיל לתוך רותחים שיהרגו מיד. ויש שיטה שצריך להציף את הקטניות המתולעות שהן יותר קלות ולהוציא אותם עיי"ש. הרי שאף אחד לא התיר פירש בקדירה בפשיטות.
אלא לשון הראשונים האוסרים קצת קשה שלשון הר"ן על הרי"ף "ודאמרינן דלבתר יב"ח שרו יש בעלי נפש שהחמירו ואמרו הנ"מ לאכלן אבל לבשלן כמות שהן חישינן שמא ע"י הבישול יהו פורשים כו'” ואח"כ דן בד"ע ומתיר משום ס"ס. הרי שפתח שזו חומרא של בעלי נפש. וצ"ע למה אינו אסור מעיקר הדין כמו שנראה בסו"ד שגם בד"ע דן לאסור. וכן לשון הרא"ש "הלכך מנהג יפה כל אלו העדשים שמוצאים בהם כנימה כל יב"ח אין להם תקנה לאחר שנים יתנם לתוך מים צוננים וכו'” הרי ג"כ הוא לשון הידור וצ"ע[30]. וא"כ זה דררא גדולה שההנהגה הרגילה התירה ד"ז. ולכאורה הצד היחיד הוא כר"ד הנ"ל שפירשו בקדירה מותר וצ"ע.
♦
פרק ה' - מה נחשב רחישה
א. עיקרי השיטות
בטור (יו"ד סימן פ"ד) הביא במחלוקת הרא"ש והרשב"א אם תולעים שנמצאים מתחת לקליפה של קטניות שונים אסורים או לא, שדעת הרא"ש שהם מותרים כיון שאין מקום לרחוש, ולדעת הרשב"א אסורים. ובב"י הביא גם ר"ן שמסכים לרשב"א, אך כתב שרוב הראשונים מתירים וכך להלכה. וכך פסק בשו"ע ס"ו. ובדעת הרמ"א יש מבוכה כפי שיתבאר בהמשך והאריכו בזה הפוסקים, וקודם נבאר את עיקרי השיטות.שיטת הרא"ש וראשוני אשכנז וצרפת שגם בפרי מחובר צריך מקום רחישה
דברי הרא"ש מבוארים בחולין פ"ג סס"ח, ומקור דבריו הם מתוס' ס"ז ע"ב ד"ה דיקא "ומיהו אפי' לשמואל אין לאסור אותן פולין שקורין פואי"ש בלע"ז וחימצי שקורין שאווי"ם כשנמצאין בתוכן כגון יבחושין ובתחלת תולדות של יבחושין הקליפה משחרת מבחוץ וכשמסירין הקליפה נשארים היבחושין תחתיה אין לאוסרן ולא מתסרי משום השרץ השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחשה וגם בקונטרס פי' לעיל גבי קישות שהתליעה באביה אסורה כיון דמהלכת התולעת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הויא כמהלכת על גבי קרקע". וכשיטה זו נפסק גם בהגהות מיימוניות הלכות מאכ"א פ"ב הלט"ו העתקה פסק של מהר"ם מרוטנברג, וכן בסמ"ק הג' רבינו פרץ מצוה רי"א א', ובהג' שערי דורא או"ה סימן מ"ח ס"ק א', ספר ל"ו שערים שער יט למהרא"י. הרי כל הפוסקים הראשונים שבני אשכנז סומכים עליהם מתירים - רש"י תוס' רא"ש מהר"ם ר"פ ושערי דורא. ובדרכי משה הביא או"ה בשם פסקי רבינו יחיאל שהחמיר. ועיי"ש שבקצר נראה שמסכים לב"י, ובארוך נראה שאדרבה מחמיר כרשב"א וצ"ע.דעת הרשב"א וסיעתו שבפרי מחובר אי"צ מקום לרחוש
בחידושי הרשב"א חולין דף נ"ח ע"ב, וכן ברמב"ן נ"ח ע"א, וכן בר"ן על הרי"ף שם, חלקו על שיטת רש"י ותוס' הנ"ל, וכתבו שכיון שהפרי נידון כארץ ממש א"כ אי"צ שילך, אלא עצם ההימצאות על הפרי שהוא כקרקע נותן לו שם שרץ הארץ. ועיין ים של שלמה פ"ג סימן ק"א "והר"ן (נ"ח ע"א) נתן טעם לדבריהם, דתולעת הגדל במחובר בתוך הפרי לדברי שמואל הרי הוא כתולעת הגדל ע"ג קרקע, וההיא ודאי אפי' לא רחש שרץ השורץ קרינן ביה, וה"ה לקישות לשמואל, ואני אומר שאינו דומה כלל, כי בתוך הארץ הוא עיקר שריצתה, ומיד כשנברא נקרא שרץ השורץ על הארץ, מה שאין כן בפרי אינה דומה לשרץ השורץ על הארץ אפי' במחובר, אלא אחר ריחשותו". הרי ליש"ש כו"ע מודים בנולד על הארץ ממש שאי"צ לרחוש בפועל, ונחלקו אם נולד במחובר לארץ כקרקע ממש או שנחלקו בזה שצריך לרחוש.ההכרעה למעשה ותמיהה בדעת הרמ"א
בשו"ע ס"ו פסק כדעת המתירים, ובב"י כתב אע"פ שיש חולקים הם מיעוט ולא קיי"ל הכי. ובדעת הרמ"א יש מבוכה, שדרכי משה הארוך נראה שמחמיר ואילו בקצר נראה שמסכים לב"י. וגם בשו"ע, הרמ"א לא משיג על השו"ע שהתיר, אלא כותב על ענין אחר, ורק אח"כ מביא את הרשב"א בשו"ת ער"ה "ופעמים שנמצא בפרי כמין נקודה שחורה והוא מקום שמתחיל התולעת להתרקם וצריך ליטלו משם בעומק דאסור כמו התולעת בעצמו". והרשב"א הזה סובר שאי"צ מקום רחישה, שגם כאשר התולעת נמצאת לגמרי בתוך הפרי אסרו. והקשו בט"ז וש"ך במקום שאם הרמ"א חולק למה לא השיג על גוף דברי השו"ע וכתב את דברי הרשב"א כדבר חדש. ובט"ז נשאר בצ"ע, ובש"ך כתב שאה"נ מעיקר הדין מותר, ואם התבשל מותר, ורק לפני בישול יש ליטול את הנקודה השחורה בעצמה. ובפרמ"ג ביאר את הש"ך כתב שליטול את התולעת אין בזה הפסד, משא"כ לאסור תבשיל, ועדיין דחוק טובא. ועיין בערוך השולחן[31] ובברוך טעםל מה שכתבו ליישב, הבאנו את דבריהם בהערות כאן והארכנו לדון בהם עיי"ש. ומסקנת דבריהם שהרמ"א לא חלק על התירו של השו"ע, ורק בריקום אסר, עיי"ש.[32]♦
ב. קושית האחרונים מנ"ל שלא היה מקום לרחוש כאשר היה קטן
הפליתי הקשה על היתרם של ראשוני אשכנז בס"ק ה': "אבל לדינא מה בכך שהקליפה צר ואי אפשר לזוז [בו], הלא תולע זה נוצר מן עיפושים כמו שכתב רמב"ם (בספר המצוות ל"ת קע"ט), ועיין רמב"ן בהשגתו על שרשי הרמב"ם במנין מצות שרש ט' (בא"ד וטעות אחרת שהרב אומר). וא"כ מתחלה מתהוה בתכלית הקטנות עד ממש אין עין שולט בו, ואח"כ מתרבה ומתגדל בטבע כל יצורים ומתהוים, וזהו פשוט. וא"כ מתחילת הויתו היה לתולע מקום שיכול לרחוש במקצת ולזוז כל שהוא, ואח"כ כשנתגדל מילא כל מקום הפרי ומקום צר, כי לא יתכן שכאשר הוא עכשיו כן היה מתחלת ברייתו, כי אין זה טבע המתהוים כנודע. ולפ"ז פשיטא דיש לאסור, אולי אז ריחש במקצת וכבר נאסר, ושוב אין חוזר להיתרו. ולכן בגוף הפירוש ובפרט דהך פירשה במקצת [הוי] אח"כ איבעיא דלא איפשטיה, הוצרך רש"י לפרש דהלכה בתוך קישות. אבל לפי דקיימ"ל (סעיף ד') פירשה מקצתה אסור, א"כ פשיטא דיש לחוש טרם דמילאה כל כמות הפרי ריחשה במקצת, אפילו דיש כל שהוא, ואסור. וזהו ברור ונכון. לכן לדינא יש להחמיר ולאסור, ודוק". וזו תמיהה עצומה, שאף שכאשר השרץ כעת הוא בגודל מלא אין מקום לרחוש, מנ"ל שכאשר השרץ היה בגודל יותר קטן לא היה מקום לרחוש. ודי שבזמן מסוים היה מקום לרחוש כדי לאסרו.וכטענה זו איתא בדברי חמודות מסכת חולין פרק ג סימן סח, ליישב את פסק הרמ"א הנ"ל שהביא את הרשב"א שאוסר נקודה שחורה, אע"פ שלא חלק על השו"ע שצריך מקום לרחוש. "לכאורה היה נראה לי דלהרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דאע"פ שלא ריחש עדיין אסור וא"כ לרבינו דס"ל כשהוא במקום צר דמותר ליתא ואולי דהכא שהתולע קטן מאד אין מקומו צר לו שלא ירחוש". והביאו במנחת יעקב כלל מו סעיף ז והסכים עמו. הרי ממש כטענת הפלתי וזה טענה עצומה, ואינו רק ישוב על רמ"א אלא תמיהה על כל הראשונים ופסק השו"ע שהתירו דבר זה.
♦
ג. ישוב האחרונים שכאשר התולעת קטנה אין לה חיות לרחוש
עיין יד דוד דס"ז ע"ב "ובפלתי [סי' פ"ד סק"ה] כתב דע"פ חכמת הטבע אין גידולו של התולעת כך כמו שנמצא, אלא מעיקרא היה קטן ואח"כ נתגדל, וא"כ יש לחוש שריחש כשהיה קטן. ואחר המחילה, אם תלך בתר חכמת הטבע, כל זמן שהוא קטן אין בו חיות, וכשמתחיל לחיות הוא נוקב לחוץ, וא"כ כשמוצאין אותו עדיין תחת הקליפה זה סימן שלא ריחש כי לא היה לו מקום, ובקטנותו לא היה בו חיות, ועוד דמתחילה כשהיה קטן גם חורו היה קטן ולא היה לו מקום לרחוש, וכל עוד שמתגדל חורו נעשה גדול, וכן נראה הדבר מן החוריםלא". וצ"ב כונתו שבקטנותם לא היו לו חיות אם הוא כפשוטו או ר"ל שלא היה להם כח ומרץ לרחוש.[33]תשובות קול שחל סימן ז'
ועיין בשו"ת קול שחל סימן ז' שכתב כעין דברי היד דוד, ונראה שפירש כפשוטו שלא היה חי בקטנות, ומוסיף שע"י שמחממים אותם אז נוצר להם חיות. ולכן כאשר רואים פירורים קטנים שלא זזים הם מותרים ואין לשטוח אותם בשמש לראות אם הם זזים, כי אדרבה בזה יגרום שיאסרו. וזה לשונו[34]: "כי בעיני נראה כל שאין שום ריעותא אינה צריכה בדיקה[35], ואף דיראה כמין אבק ועפר הרי אפשר שאין בהם חיות לכן לא מיקרי שרץ השורץ, ועל ידי חימום נולד בהם החיות" ואח"כ שוב: "מהיכי תיתי לבדוק על ידי חימום כל שכן שקרוב הדבר שעל ידי חימום הוא שנוצר עכשיו, ואף שהיה בהם אבק לא היה נוצר בלי חימום. ולכן אין ספק אצלי שמפני כך לא נמצא שום פוסק אפילו באחרונים שמצריך בדיקה זו, ואם נמצא מי שמחמיר יעשה לעצמו לפסוק לאחרים כי מותרים המה מכוח ס"ס כיון דאף אם נמצא בדמות אבק ועפר עדיין אפשר שלא נוצר בחיותו ולא רחש ולכך אף לאכול הפירות כשהן חיין שרי בלא בדיקה כל שכן בנתבשלו"[36]. מלשונו נראה שהם מקבלים חיות ע"י החימום וקודם לכן אינם חיים, אך קשה לקבל שהתיאור כפשוטו.ונביא כעת מקורות שפירשו שאין תזוזה חשובה ופעילה ולכן ל"ח רחישה אע"פ שהם חיים וזזים בתנועות קלושות, וכך יתפרש גם הקול שחל והיד דוד. וראיתי שכ"כ בשבט הלוי חלק ז' סימן קכ"ד לפרש את דברי הקול שחל, שצריך רחישה הניכרת לעיניים ובל"ז מותר, הובא במאמר בקובץ אור ישראל חלק ס"ד עיי"ש. ובשו"ת הב"ח מוזכרות סברות כעי"ז איך יש לי חוסר בהירות בהבנת דבריו, כמובא בהערה כאן[37]. ורגילים להביא סברא זו בשם החזו"א, איך אי"ז כונתו, כמ"ש בהערה כאן[38].
♦
ד. דברי העיטור
ויש כעין סברא זו, לא שאין חיות, כלל אלא שאין להם כוח לרחוש בקטנותם, ורק כאשר גדלים יש להם כח לרחוש, ולכאורה מוכח שאע"פ שגם בקטנותם הם זזים לא די בכך להיחשב רחישה, בספר העיטור, שבספר העיטור שער א - הכשר הבשר דף יב טור ד כתב "והרב צרפתי והרב אדונינו אבינו ז"ל פירשו תולעת היוצא מן הכרוב שקורין קניי"לא דהו"ל כאיתלע אילנא גופה דאסור ומסתברא שנגמר התולעת שיש בו כח לשרוץ על הארץ אבל לא נגמר מותר והיינו קופא שבירקות. דגרסינן בתרומות האוכל תולעת שבעיקרי הזיתים וקופא שבירקות וגרסינן בפסחים האי מרור צריכין לשקועי משום קופא". הרי העיטור התקשה בשאלת התוס' וש"ר בפסחים איך מותר לאכול מרור אחר שטבל בחרוסת, שאע"פ שאין סכנה מ"מ יש בעיה של שרץ הארץ עיי"ש מה שתרצו[39]. והעיטור כתב תירוץ חדש שהאיסור רק ב"נגמר התולעת שיש בו כח לשרוץ על הארץ". ולכן במרור קיימת קפא אך הוא לא נגמר ברמה שיכול לשרוץ על הארץ, ולכן מותר לאכול אותם.הרי זה ממש כסברת הב"ח והיד דוד שיש שלב מסוים בהתפתחות השרצים, שאע"פ שהם חיים, ואינו באמצע תהליך היצירה כעין שהזכיר הרשב"א, מ"מ כיון שאין להם כוח לרחוש ל"ח שרץ הארץ. וסברא זו מתאימה גם עם סברת הרשב"א שאי"צ רחישה בפועל אלא די ביכול לרחוש. ולכן תולעת במקום סגור נאסרה, מ"מ כאן מצד טבעו אינו יכול לרחוש על גבי הקרקע משום חולשתו. ורק בשלב התפתחות מאוחרת יותר יכול לרחוש.
מקורות שאמרו היתר זה גם כאשר אינו נמצא במקום סגור לגמרי
בהג' מימוני הנ"ל מסיים בשם מהר"ם מרוטנברג "וכן הוריתי על מבשלי קליות חטים ואומרים שמצויין בהן תולעים בין הקליפים לחטה והתרתי מטעם זה ע"כ לשון מהר"מ ז"ל ע"כ[40]" וכן בספר הפרנס סימן י: "ותולעים הנמצאים תוך קלח של ירק ודחוקים בפנים שאין חלל במקומו שיוכלו לרחוש ולילך כאשר הם שם אין בהם משום שרץ השורץ על הארץ ומותרין. וכן מבשלי קליות של חיטה ומצוין בהם תולעים בין הקליפה לחיטה מותרין". ספר ל"ו שערים שער יט: "תולע שבקלח שבירקות ודחוקים מבפנים שאין חלל במקומו שיוכל לרחוש ולילך כאשר הם שם אין בהם משום שרץ השורץ על הארץ, וכן פרש"י [פרק אלו טריפות] וכן הוריתי על הני מבשלי קליות חטים ואומרים שמצוים בהן תולעים בין קליפה לחטין והתרתי מטעם זה לשון מורי ורבי מאיר ז"ל ע"כ". הרי שמהר"ם מרוטנברג התיר גם תולעים בקלח של ירק ודחוקים שם. משמע שאינם בתוך נקב קטן אלא דחוקים בקלח[41].וכך כתב החת"ם סופר מדעת עצמו, במסכת חולין דף סז עמוד ב "[מהדורא קמא] אסורה משום שרץ השורץ תוס' פסחים קי"ו ע"ב כ' דשמואל אכל מרור בלי בדיקה דסמיך על הרוב ומשום חמירא סכנתא מאיסורא בעינן חרוסת ע"ש ונ"ל לשונות רש"י ותוס' דשמעתין דשרץ דלא רחש בתוך הפרי לית בי' איסורא לא צריכא לזה דודאי השרצים שהם על פני הירק אסורים דמן האדמה רוחשים על הירק ובדיקי' לי' מהא. ולא נצרכא אלא לקפא שבענפי העלין ורובו או כלו אין לו מקום לרחוש בתוכו ומותר ומ"מ סכנתא איכא[42]. וזה ע"ד דברי מהר"ם על תולעים דחוקים בתוך קלח ירק. אך בחת"ם נראה שמדובר בתולעים בחוץ בתוך הענפים וג"ז נחשב שאין להם מקום לרחוש[43].
♦ ♦ ♦