גבינות המיוצרות במפעל ששייך למחללי שבת

✍️ הרב יוסף יונה | 📰 גיליון ס [טבת התשפ''ב]

הרב יוסף יונה

גבינות המיוצרות במפעל ששייך למחללי שבת

חז"ל אסרו לשתות את חלב הגוי ולאכול את גבינות הגוי, וכמבואר בשו"ע (יו"ד קטו). ויש לברר מה דינם של גבינות המיוצרות במפעל ששייך למחללי שבת רח"ל, האם הגבינות שלהם אסורות כגבינות הגויים, ומה הדין בגבינות רכות, והאם די שיש משגיח הנמצא בזמן הייצור.
ויש לדון בזה מכמה צדדים בהלכה: א. האם באיסור גבינות הגוי מועיל שהישראל ישגיח על עשיית הגבינות, ופרטי ההשגחה המועילה. ב. יש לברר את עיקר דין גבינות הגוי אצלנו, כאשר לדעת ר"ת וגאוני נרבונא יש להקל בזה. ג. האם מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי לזה. ד. דין סתם חילוניים בזמננו, האם דינם כתינוק שנשבה. ה. האם גזירת גבינות הגוי היא גם בגבינות רכות. ו. האם שייך לסדר את העניין ע"י קניית הגבינות לפני עשייתן, שי"ל שבכך הן נחשבות כגבינות ישראל.
ונקדים לבאר את הנראה בעיקרי הנידונים, ולהלן יתבאר כל נידון בהרחבה בס"ד.
א. האם מועילה ראיית ישראל - הנה הרמ"א כתב (יו"ד, קטו, ב) שאם ישראל רואה את עשיית הגבינות מותר 'וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו'. ע"כ. והש"ך (שם, כ) והפר"ח (שם, טו) כתבו להחמיר וכן נראה דעת הגר"א (בביאורו שם), ועיין להלן בדעת הט"ז. ברם כבר שבו רוב האחרונים להורות כהרמ"א, שכן הוא בכנה"ג (יו"ד קטו, הגב"י, כז) ותפארת למשה (יו"ד קטו) וא"ר (או"ח, רמד, טו) ומנחת יעקב (פא, ג) ופרי תואר (קטו, ז) ומור וקציעה (או"ח שז) וכן נראית דעת המטה יהונתן (יו"ד שם), וכן הוא בנוב"י (או"ח, תנינא, לז) ועוד מרבנן בתראי, וכן נראה עיקר בפ"ת (קטו, ו). ומהם שכתבו שכן המנהג. וכן פסקו המ"ב (או"ח, ש"ז, ע"ט) והחזו"א (יו"ד סי' מ', וראה לקמן בדבריו במכתבים). וראה להלן עוד דעות באחרונים מהמתירים ומהאוסרים.
ולהלן נתבאר שלהרבה אחרונים שיטת כמעט כל הראשונים להקל והאוסר הוא לכאורה יחיד. ולהחזו"א הוא פלוגתא רבתי, שהרבה אוסרים והרבה מתירים, אך גם לשיטתו היא פלוגתא בדרבנן, וכבר פשטה הוראה כהמקלים וכן נהגו מדורות, ולמעשה נקט החזו"א להקל. החזו"א כתב שרבים אוסרים מפני שהניח שהראשונים הפוסקים לאסור את הגבינות במדינה שמעמידים את הגבינות בפרחים^[2], ומשום לא פלוג, הוא הדין שהם אוסרים גם בראיית ישראל. והמנח"י והנוב"י סברי שאינו תלוי בזה. וראה להלן הרחבה בנקודה זו, ושם נתבאר שלכאורה מכמה ראשונים מוכח שהם חילקו בין הנידונים. וראה להלן אם מועיל יוצא ונכנס לגבי גבינות.
ב. עיקר דין גבינות הגוי - יש להוסיף, שעיקר דין גבינות הגוי אצלנו, אינו פשוט כלל. ודעת ר"ת שבמקום שאין חוששין לגילוי, אין איסור בגבינות הגויים. ודעת גאוני נרבונא שבארץ שמעמידים בה את הגבינות בפרחים ולא בעור קיבה, אין איסור בגבינות הגויים. ואף שאין מקילין בזה למעשה, מ"מ אינו ברור לאיסור גמור מעיקר הדין, ויתבאר להלן בהרחבה. וזה סניף גדול להקל באופן של ספקות וחששות.
ג. דין מחלל שבת בפרהסיא ותינוק שנשבה – עוד יש בעיקר הנידון, שלא ברור אם מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי לגבי חלב וגבינות ופת. וכנראה שלמעשה נהגו בארץ ישראל בתקופות קודמות להקל ולקנות חלב מתנובה גם בלי פיקוח מיוחד, למרות שחלקו היה מבעלי רפתות שהיו בבחינה זו רח"ל (ויש שהעידו שהגרי"ז מבריסק והגאון מטשיבין שתו לבן באותה תקופה, למרות שלא היה אז פיקוח על עניין זה, והקילו שלא להחשיבו כחלב הגוי). ובספר חזו"א כתב בזה, ואינו ברור כ"כ מה מסקנתו למעשה. ויש מכתב מהחזו"א שיש דין בישולי גויים במחללי שבת בפרהסיא, ומאידך יש מי שהעיד ששאל את החזו"א בכתב אם יש דין חלב גויים במחללי שבת והשיבו שלא (ועיי"ש, שכשנכנס להחזו"א ביאר לו תשובתו שגם ביין הוא קנס ולא מצאנו שקנסו בחלב), וכן העידו שהוא עצמו אכל פת של מחללי שבת כשנצרך ללחם חי לבריאותו. ולכאו' לא נפיק מכלל ספק דרבנן מעיקר הדין (וראה בפנים את דעות האחרונים שנחלקו בזה).
עוד יש לצרף שמבואר באחרונים שתינוקות שנשבו אינם בכלל הגזירה, ובדורנו סתמא שהם תינוקות שנשבו בעווה"ר (או עכ"פ ספק תינוקות שנשבו, ויש בזה שיטות שונות בין חכמי זמננו), והשי"ת יזכנו כולנו לתשובה שלמה לפניו. ויל"ע מצד שייתכן שאיכא לברורי על הבעלים אם הוא בגדרי תינוק שנשבה, וצריך בירור במציאות, וגם יש נידון באחרונים אם בס"ס אמרינן איכא לברורי, ואכמ"ל. וייתכן שיש כאן הכרעה של סתמא או של רוב, וצ"ע ובירור.
ד. גבינות רכות – בגבינות רכות יש לדון גם מצד רכותן, שייתכן שגבינות שאסרו חכמים הן סתם גבינות שלהם שהיו גבינות קשות. ומלבד שלא ברור שהן בכלל גבינות דחז"ל, הרי גם צורת הגיבון שלהן שונה ואינה נעשית ע"י קיבות וכו', וכפי שיתבאר להלן.
ומצאנו באחרונים שדנו על כמה מיני מאכלים הנעשים מחלב (יוגורט וריקוטא ועוד). וכנראה המתירים, ולפחות חלק מהם, הוא מפני שאין בהם עניין העמדה בקיבה או בפרחים, והם רכים. ונמצא שאין טעם הרמב"ם של העמדה בקיבה שייך בהם, וגם יש להם צורה נפרדת, ובדרך כלל גם שם נפרד. וסברי רבנן שמאכלים כאלו אינם בכלל גזירת גבינות. וגם חלק מהאוסרים טעמם הוא בגלל צחצוחי החלב ומדין חלב הגוי, ולא מצד לא פלוג דגבינות (ועיין לקמן). וכלפי חלב הגוי הרי ודאי מועילה ראיית ישראל, ונמצא שאם היה חלב ישראל הוא מותר לשיטה זו.
בברכ"י (שיו"ב, יו"ד, קטו, ה) הביא מספר פרח מטה אהרן שנהגו בשלוניקי 'מזמן הקדמונים קדושים אשר בארץ' שמסננים את היוגורט בשקי פשתן ואח"כ מדיחים אותו במים עד שילכו צחצוחי החלב. ע"כ. והנה, במצב זה בפשוטו הוא קשה יותר מגבינות רכות שלנו, ומ"מ הקלו בו. וראה לקמן (בהרחבה וביאורים אות ד') שבתהליך התעשייתי המצוי כיום מוסיפים כמות מועטת של אנזים גם בגבינות רכות כדי לשפר את התהליך, ויעויין שם בירור הדין). הברכ"י שם סיים שגם במקום שנהגו היתר שומר נפשו ירחק, אבל נראה שהנידון הוא מצד החלב ולא מצד לא פלוג דגבינות, וגם נראה שמעיקר הדין סבר שתלוי במנהג המקום.
ויש גם אחרונים שאסרו מאכלים כאלו מצד לא פלוג דגבינות. ומ"מ נראה שמעיקר הדין יש מקום לראות בזה לפחות ספק דרבנן, וייתכן שאף עיקרו להקל.
ה. תקנה ע"י קניית הגבינות מתחילה - הבא להחמיר בכל זה, יכול לסדר שכמות מסוימת קטנה של חלב או של החומר המגבן תהיה שייכת לישראל, שבזה כתב הנוב"י שגם להאוסרים הוא לכתחילה, ולהפר"ח עכ"פ כשר בדיעבד. וכן די שיסכמו לפני הגיבון שהישראל יקנה כמות מסוימת של גבינות, ואותה כמות מותרת אף להש"ך. וראה להלן, שדי בהסכמה על קנייה באופן שהרגילות היא שלא לחזור בהם, אף שאינו קניין המחייב ע"פ דין תורה וגם לא בחוקיהם.
וסוף דבר בנידון השאלה. הנה לרבנן בתראי החזו"א ומ"ב הוא מותר מצד ראיית ישראל בלבד, וכן דעת הרבה ראשונים ואחרונים. ונראה דשפיר דמי להקל למעשה, כ"ש שהנידון בדרבנן. וכמדומה שכן הלכה רווחת וכן מורין בי מדרשא (ההכשרים כיום נוהגים להקפיד שהישראל יכניס את החומר המגבן בתורת חומרא).
ועוד, שבפשוטו יש כאן עוד כמה טעמים הראויים להתיר או עכ"פ לעשות ספק דרבנן ולהתיר מעיקר הדין. ונמצא דהוי ספק ספיקא בדרבנן כאשר עיקר הדין הוא ודאי להקל. (וגם מסברא דידן הדברים נוחים להיאמר, ואין כאן איזו סברא דחוקה שקשה לקבל וכדו' שבאופן זה יש מקום להחמיר דרך פרישות אף שמותר מן הדין). ולכאו' במצב כזה אין טעם לפרסם לרבים שיש להחמיר בזה. ברם שמעתי שיש ת"ח שמעוררים על כך, ויש לברר מהו טעמם. עוד נתבאר שלכאורה יש דרכים קלות לצאת ידי עיקר הדין לשיטת המחמירים בלי טירחה מרובה, וכנ"ל.
♦

הרחבה וביאורים בנידונים הנ"ל

א. האם בראיית ישראל מותר לאכול הגבינות

הראשונים שהתירו

בפיה"מ להרמב"ם (ע"ז ב, ה) התיר בראיית ישראל (ויעויין להלן אם זה סותר להוראת מקצת גאונים שאסרו במקום שמעמידים בפרחים). וכן בחי' הראב"ד ע"ז שיצאו מכת"י (ע"ז לט, א) התיר 'גבינה שהישראל רואהו מתחלתו ועד סופו'. ע"כ. ויל"ע אם ר"ל מהחליבה ועד הגיבון, וכן נראה, או שכוונתו שלא מועיל יוצא ונכנס.
בתשובת הר"ש משאנץ שהובאה במרדכי (חולין, תשלג) ובתשובות מיימוניות (קדושה סי' ח') נראה לכאורה להתיר (כטענת הנוב"י והחזו"א ועוד, והרמ"א והש"ך הבינו שהוא מהאוסרים, ואכמ"ל).
וכן מבואר בתשובת הר"ש משאנץ מכת"י (קובץ סיני כה, סי' קכג, עמ' פה^[3]), וכן הוא באחד מכה"י של הארחו"חג בשם אחד מהמפרשים ששמע מרבינו שמשון, וסתמא היינו הר"ש. וכן הוא בדברי שו"ת מהר"ם (פראג קנה) בשם מורי הגיבור, וכבר העירו שכנראה הם דברי תלמיד הר"ש משאנץ בשם רבו, וראה הערהד.
באגודה שבת^[4](פכ"ג סי' קצ"א)^[5]משמע ג"כ שהתיר, והש"ך כתב שאין הכרח וי"ל שמודה לאסור (ויש לדון בביאוריו, וראה בהערה^[6]). ברם, אחר שמצאנו הרבה ראשונים דסברי כן, לכאורה המחוור שכוונת האגודה כמשמעו, והביא כאן את הוראת הר"ש משנץ הנ"ל, ועיין. במנהגי מהרי"ל שבת (בנדמ"ח אות לה) מבואר שהבין כוונת האגודה להתיר באכילה, ויעו"ש שצייר כשישראלים שכרו כל העדר. ובאמת זו אחת מאוקימתות הש"ך בכוונת האגודה. אמנם הן האגודה והן מהרי"ל לא הזכירו שום נידון בזה, וי"ל גם בדעת מהרי"ל שאינו תנאי בדין אלא צייר בהוה, ואם היה תנאי גדול בעיקר ההיתר קרוב שהיו מפרשים להדיא, ואכמ"ל.
וכן משמע בשו"ת הרשב"א (ח"א, סז, ובמיוחסות קסו). ועיין בשבלי הלקט חלק ב (סי' לב) שהביא תשובת רי"ד, ומשמע שם ג"כ להיתר. וכן במאירי ע"ז מבואר שגם האוסרים במדינה שמעמידים בפרחים מודים להקל בראיית ישראל (ולא נהיר כלל לומר דתלי בשיטת מקצת רבותיו שיש אופנים שמקצת הגאונים מודים להקל, ואכ"מ). וכן בשו"ת הרשב"ש (תקנד) כתב בתשובה שהגבינה נאסרה במניין אף שאין בה ספק איסור, וסיים כדבר פשוט שכשעמד עליה ישראל מותר. וקרוב לשמוע שזו גם דעת אביו הרשב"ץ^[7].
ועיין ברוקח (הל' תשובה, כח) שכתב דין 'הבודק ונמצא אחריו טריפה או השוחט ונמצא אחריו נבילה וכן המנקר ונמצא אחריו חלב' יעו"ש, וסיים: 'וכן המתקן גבינות או החלב שאין ישראל רואהו'. ע"כ. ונראה שהכוונה במי שמתקן גבינות או חלב ונתברר שהיו באופן שאין ישראל רואהו. ולולי זה הרי לא כתב מה פגם מצאו במתקן הגבינות, ועיין. ונראה שהיה פשוט לו שישראל רואה מועיל בגבינות כמו שמועיל בחלב^[8].
והמעיין יראה שהמתירים כתבוה כדבר פשוט ולא דנו אם הוא מותר ומה טעם. והדעת נותנת שמלבד שהיה פשוט להם כן מצד הדין עוד היה המנהג הקבוע כך, ובדרך כלל ישראלים לא היו מגדלים צאן ובקר ולא היו מגבנים בידיהם, אבל היו שולחים שומר לעמוד בשעת הגיבון והעשייה. והמנהג לסמוך על שומר שכתבו הרמ"א (לגבי ארצות אשכנז) והכנה"ג (לגבי ארצות ספרד), נראה שהוא משתלשל ותפוש בידם ממנהג רבותינו הראשונים, ועיין.
♦

הראשונים שאסרו

בתשובת מהר"ם (פראג, שעד) כתב 'ומהכא שמעי' שצריך שישים הישראל הקיבה לתוך החלב ואם גוי משים נ"ל אף על פי שישראל עומד על גביו ואפי' הקיבה כשרה אסורה'. ע"כ. והיינו שהאיסור הוא בגדרי פת גוי, שגם כשהישראל רואה אסרו. (והוכיח שם דין זה מתוספתא, ועיין חזו"א בביאור התוספתא להראשונים המקלים).
עוד דנו בדעת הר"ש משאנץ בתשובה שהובאה במרדכי. וכבר הבאנו שהרמ"א והש"ך כתבו בשמו לאיסור, והנוב"י כתב שאדרבא, והר"ש אסר בתשובה שם מטעם פרטי של איסורי תערובות, כפי שנראה שם, ומשמע שבעיקר הדין דעתו להקל. והסכים החזו"א עם טענתו ומנה את הר"ש בין המתירים. ולעיל הבאנו שבארחו"ח כתב בשם אחד מהמפרשים ששמע מהר"ש שהתיר, ושנראה שהתשובה שנדפסה בתשובות מהר"ם להתיר בשם מורי הגיבור הם דברי תלמיד הר"ש בשמו, ושמצאנו תשובת הר"ש להדיא להתיר. וסוף דבר, שנראה עיקר שיש לסמוך שהר"ש הוא מהמתירים.
♦

האם הוא תלוי בנידון ארץ שמעמידים בפרחים

עוד נידון יש בדעת הראשונים שאסרו העמדה בפרחים, האם ע"כ שהם אוסרים גם בראיית ישראל. והחזו"א (בספר ובמכתבים) נקט שהאוסרים במקום שמעמידים בפרחים אוסרים גם בראיית ישראל. ולפ"ז עולה שהרבה ראשונים אוסרים, ומ"מ לדינא נקט החזו"א להקל וכנ"ל. ברם יש להעיר שמכמה קדמונים משמע שחילקו בין הנידונים, ויש מהם שהוא כמפורש בדבריהם.
הרשב"ש (צויין לעיל) ביאר שגבינה נאסרה במניין גם בלי שיש בה ספק איסור, ובהמשך התשובה כתב כדבר פשוט שבראיית ישראל מותר. וכן במאירי כשביאר את טענת האוסרים במקום שמעמידים בפרחים וכתב שנאסרה במנין ולכן מותר רק בראיית ישראל, ומשמע שבזה לא דן אדם מעולם לאסור. ובארץ שמעמידים בפרחים כתב שמקצת רבותיו סברו שהרמב"ם מודה. ברם לא נהיר כלל לומר שלכן כתבה בדעת האוסרים במדינה, וכאילו אין בזה דיון, ועיין. ועוד, שנראה שהיה מארצם של גאוני נרבונא, ומשמע שהיו כל הארץ מעמידים בפרחים, ומקצת רבותיו באו להקל למעשה בלי ראיית ישראל. ויש לשמוע שהמצריכים ראיית ישראל הם המחמירים שאסרו גם כשמעמידים בפרחים, ועיין.
וכן הרשב"א הרי פסק שגבינה נאסרה במניין (ואף בחמאה נקט לאיסור), ובארצו היו מעמידים בפרחים (כמבואר בחידושיו לע"ז לה, א ובתוה"ב ב"ג ש"ו), וכל האיסור שם הוא רק מפני שנקט שהעמדה בפרחים אינה מועילה, ומ"מ מבואר בתשובה שהתיר בראיית ישראל, וכמו שנתבאר לעיל. ועוד, שיש הסתברות שהשואל להרשב"א היה מספרד ארצו, וא"כ הרי כל השאלה היא בהנחה שבפרחים אסור. וברם שאלו את הרשב"א גם מארצות אחרות, ובתשובה שם לא נזכר מהו מקום השואל, וידענו רק שהיה ממקום נוצרים שיש להם ימי עינוי כנזכר בתשובה, וזה מתאים לאתריה דהרשב"א שהוא ספרד הנוצרית.
וגם הר"ש משנץ, שהקיל בתשובותיו בראיית ישראל, הרי בתוספותיו לע"ז כתב (לגבי עיקר האיסור) שאין להקל לפי שנאסרה במניין, ונראה שאסרו כשכל הארץ מעמידים בפרחים. וכן הוא בעוד מבעלי התוס', וברם בתוס' ר' אלחנן בן ר"י הביא דברי ר"ת בלי לסיים כן, וייתכן שיש לשמוע מזה שהם דברי עצמו דהר"ש, ולא מפי רבו ר"י שהיה גם רבו ואביו של רבי' אלחנן, וצ"ב.
ובאמת שגם לשון הרמב"ם בפיה"מ 'ולא יועיל בזה הפרסום ולא הכרע הדעת אלא הסתכלות וראיית העין'. ע"כ. (העתקתי מהתרגום של הגר"ע קורח, וכעי"ז בשאר התרגומים) לענ"ד משמע שאוסר במקום של פרחים, שנראה שזה מכלל הפרסום והכרע הדעת שבא לאסור שם. והרי מסתבר שהכיר את הנידון של מקום פרחים וכמו שהביאו בחיבור בשם הגאונים^[9], ואם לדעתו גם מקום של פרחים מותר, איך יסתום שרק ראייה מועלת ולא הכרע הדעת ופירסום, והרי גם ארץ שמעמידים בפרחים הוא עניין של פירסום והכרע הדעת. ואף שיש לחלק בין הכרע להכרע ובין פירסום לפירסום, אבל סתימת הלשון נראה שמורה כן להדיא.
וכן המנח"י והנוב"י ועוד נקטו שיש לחלק בין ראיית העין למדינה שמעמידים בפרחים. ולכאורה נראה שיש לנו לתפוס עיקר כהמנח"י והנוב"י וכמשמעות כל הני קמאי שראיית ישראל מועילה לכו"ע.
♦

בדברי האחרונים

הנה הרמ"א התיר וכתב שכן נוהגין בכל המדינות. ובשלטי הגבורים (ע"ז, ו, ב מדפי הרי"ף) מבואר ג"כ שהיה נהוג לשמור בזמן עשיית הגבינות כדי שיהיו כשרות לאכילת ישראל, והרחיב לגבי שבת שהיא מלאכת הגוי ואין לישראל חלק יעו"ש. וכ"ה בלבוש, ובתורת האשם על תורת חטאת לבעל תוס' יו"ט כתב על שיטת האוסרים 'ולא מצאתי טעם לדבר'. שהרי מליחה וכבישה של גויים אינו בכלל שלקות, וכוונתו כנראה שלא אסרו גיבון הגוי מצד עצמו. ע"כ. ונראה שגם הוא עכ"פ הסכים להיתר. וראה חוט השני סי' לג לד שאלת דייני המדינה ותשובת רא"ש בכרך, זקנו של בעל חוות יאיר ואב"ד וורמייזא, והיה תלמיד מהר"ל מפראג ונפטר בשנת שע"ה. והנה גם השואלים וגם המשיב היה פשוט להם שראייה מועילה להתיר הגבינות, ונראה שם שכך היה מנהגם בקביעות יעו"ש. והדעת נותנת שנהגו כך עוד קודם להרמ"א, וגם באותו הזמן לא נתפשטו הוראותיו כ"כ באשכנז, וכ"ש אם היו שלא כמנהגם^[10].
ברם הש"ך קטו, כ והפר"ח שם, טו נקטו לאסור, ויעו"ש מש"כ בדברי הראשונים. ובביאור הגר"א שם נראה שנקט ג"כ כדבריהם. ובאמת שיש מקום לדון קצת בדעת הגר"א, שבליקוט שם ביאר את דעת המקלים. ויש שינוי בין הביאור לליקוט במקור דעת המקלים, שבביאור כתב שמקורם מתוספתא, וכתב על זה 'אבל כתב מהר"ם שם דלאו דווקא', והוכיח מסיפא דתוספתא דע"כ לאו דוקא, והסכים הגר"א עם טענתו. ובליקוט כתב טעמם מפני שאין טעמי האיסור שייכים בראיית ישראל, ועל דרך דברי ר"ת וכו'. וזה טעם נפרד להתיר, וייתכן לומר כן גם לולי התוספתא. והנה הליקוט הוא בתראה, ואם יש כאן חזרה הרי מסקנת דעתו כליקוט. והרבה פעמים הגר"א לא כתב בפירוש מה היא דעתו ולומדים את דעת הגר"א ממה שהביא מקור הגון לאסור או להתיר. אבל מאידך הרי בביאור כתב לשון הכרעה ואילו בליקוט לא כתב לשון הכרעה, וי"ל שבא רק לבאר את מקור הרמ"א, ולעניין הלכה סמך שכבר ביאר דעתו כמ"ש בביאור. ויל"ע עוד.
בדעת הט"ז יש נידון, שהמנח"י והחזו"א ועוד אחרונים מנאוהו בין המחמירים, והבית לחם יהודה כתב שאם ראו את החליבה והגיבון דעתו להתיר. ולענ"ד כן מוכח מלשונו, ואולי כוונתם להיכא שראו רק את הגיבון, שבזה הוא מצטרף להמחמירים, וצ"ע, ואכמ"ל.
הרבה אחרונים נחלקו על הש"ך והתירו. וכבר הבאנו לעיל מדברי המנח"י (פא, ג) והנוב"י (תנינא, או"ח, לז), וכן בכנה"ג יו"ד (קטו, הגב"י, כז) הביא את דברי הש"ך וכתב שמעשים בכל יום להתיר ונקט כן. ובא"ר או"ח (רמד, טו) העיר שמהש"ג מוכח בכוונת האגודה שבאמת הישראל רואה לצורך אכילת ישראל, וכתב שאישתמיט דבר זה להש"ך שהשיג על הד"מ, ומשמע קצת שצידד שאילו חזי הש"ך היה מודה בה^[11]. וכן בתפארת למשה יו"ד שם ג"כ נקט להתיר, וכתב שכן משמעות כל הפוסקים (ויל"ע למה כוונתו). וכן הוא בפרי תואר שם (קטו, ז). וכן הוא בבית לחם יהודה (קטו, יא), וכן בגליון מהרש"א שם נראה שנקט להתיר. וכן במו"ק להיעב"ץ או"ח שז (וכן הוא בהל' חלב הגוי שבספרו בירת מגדל עוז, מ"ע הבדלת מינים, פ"ג, י"א). וכן במטה יהונתן לבעל כרו"פ נראה שדעתו שהעיקר להקל. וכן כתב בחת"ס בחידושיו לשו"ע יו"ד להקל (ונראה שם שלכתחילה נכון להחמיר יעו"ש בחמאה). וכן הוא בערוה"ש (והחמיר לכתחילה) ועוד מחברים אחרונים. ובבית מאיר כתב שמסברא נראה לו כהש"ך ופר"ח אבל בתשובת הרשב"א נראה ברור כדעת הרמ"א, וסיים בצ"ע. (וקרוב לומר שלולי שמסברא היה נראה לו כהש"ך היה קובע בה מסמרות).
וכן התיר בגינת ורדים (או"ח, ג, כא) שהיה מגדולי מצרים, וכן הוא בחקרי לב (יו"ד קלח) שהיה מגדולי איזמיר וטורקיה (ובסוף ימיו היה ראשל"צ בעיה"ק ירושלים), ומבואר שם שהיה המנהג בארצותם ארצות בני ספרד להקל למעשה, וכפי שנזכר כבר בכנה"ג הנ"ל. וכן באחרונים המאוחרים מבני ספרד מבואר להקל יעויין זבחי צדק (להגר"ע סומך רבו של הבא"ח, יו"ד, קטו, כח) שכתב שקיי"ל כהרמ"א, ואף שהש"ך והפר"ח פליגי מ"מ רוב האחרונים התירו, וכ"ה בכף החיים (קטו, לב). וכן בשו"ת מהרי"ץ (מבני תימן) פסק להקל ע"פ האחרונים שחלקו על הש"ך.
ומאידך, יש גם אחרונים שנקטו כהש"ך ודעימיה. ובחכ"א (סז, ז) כתב בסתם להחמיר כהש"ך וכתב במוסגר שהמנ"י והנוב"י מתירים, ולא כתב מסקנה ברורה^[12]. (ובח"א או"ח סב,יב הביא את דין הרמ"א בשבת אף שמשמעות הדין להיתר, ויל"ע). וכן בהגהות אמרי ברוך (להברוך טעם) כתב לצדד לאיסור, ועיקרו שי"ל שהרמב"ם בהלכות הוא דלא כדבריו בפיה"מ, ויעו"ב לעיל. וכן בתפא"י על המשניות ובקיצור שו"ע (להגאון בעל לחו"ש) כתבו הדין להחמיר כהש"ך.
♦

המנהג אחר הש"ך

הנה כתב בנוב"י שם 'כבר פשט המנהג שלא כדברי הש"ך', וכן הבל"י (היה אב"ד לובלין) שם כתב 'ולא ראיתי במדינת פולין ושאר מדינות', והיינו שהמנהג למעשה הוא להתיר. ויעויין בשו"ת בית מאיר סי' נט שאלה ששאל להג"ר צבי הירש (מברלין) בעניין הגבינות^[13]. וקצת משמע שם שסמכו לכתחילה על שומר^[14]. ובאמת ששם המייצרים היו שוכרים מראש, ואולי סמכו על כך שהש"ך מתיר באופן זה, אבל ריהטת לשונו משמע יותר שלעניין הכשרות סמכו על השומר, ואולי לא רצה להיכנס לזה, ויל"ע עוד.
והנה רוב גדולי אחרונים הקילו בה למעשה, וכן נהגו. וגם אצל בני ספרד נהגו להקל. והנה יש שכתבו להחמיר לכתחילה כהש"ך אף שמעיקר הדין שרי, יעויין חת"ס הנ"ל וערוה"ש, ברם כמדומה שברוב האחרונים נראה שלא חששו אף לכתחילה. ויש להעיר שכיום כמעט בכל ההכשרים מקפידים על גיבון ישראל, ודואגים שהמשגיח יכניס את החומר המגבן, ובמערכות הממוחשבות המצויות כיום הם דואגים שהמשגיח יפעיל את המערכת.
♦

בדעת המ"ב וחזו"א

במ"ב ש"ז ס"ק ע"ט סתם להיתר בישראל עומד לראות את גיבון הגוי בשבת, וכתב בשעה"צ אות צ' 'עיין ש"ך יורה דעה סוף סימן קט"ו דחולק על רמ"א שם דמתיר כהאי גוונא הגבינות לאוכלן, אך המנחת יעקב מסכים עם הרמ"א, וכן בנודע ביהודה מהדורא תנינא, והביאם בחכמת אדם כלל ס"ז'. ע"כ. ומבואר שנקט המ"ב להקל (ועיין לעיל בדברי החכ"א).
וכן בחזו"א יו"ד סי' מ' מבואר שנקט להקל בזה (ובסי' מ"א סק"ג ביאר הדינים לדעת הש"ך, ברם נראה שאין זה סותר כלל למה שהכריע בפשיטות כהרמ"א). ובקובץ פעמי יעקב (ניסן תש"ס) נדפסו מכתבי החזו"א בעניין גבינות שהיו נמכרות בארץ בשנת תש"ה, ויעו"ש הפרטים. ולגבי נידון דידן כתב בתוך דבריו 'ואף שהש"ך חלק על הרמ"א, כבר הסכימו האחרונים המנח"י והפרי תואר והתפל"מ והנוב"י סי' לז (והבי"מ הביא תשובת הרשב"א ג"כ) להקל'. ע"כ. והנה נקט שעיקר ההוראה כרוב האחרונים שתמכו בהוראת הרמ"א. יש להעיר שבגנזים ושו"ת חזו"א (בעריכת הגרא"י קניג) ובשו"ת וחידושים חזו"א יש עוד מכתבים בענייני הגבינות, ולפו"ר בחלק מהם נראה שצידד להחמיר, וכעת לא עיינתי שם. ויש לבדוק אם זה שהחמיר אינו מצד שלמעשה גם לא הקפידו על ראיית ישראל, והיה הנידון להקל מצד שיטת גאוני נרבונא, ויל"ע שם. ברם בספר ודאי קבע להקל וכנ"ל, ונראה שזהו סוף דעתו.
ולעיקר הנידון יש להוסיף שהש"ך טען שאין בראשונים מי שמקל, ובפשוטו זהו עיקר טענתו, ולא דן להכריע מסברתו לחומרא במחלוקת ראשונים בדרבנן ונגד המנהג להקל. ברם נתברר שרבו הראשונים המקלים. והנה לשיטת רוב האחרונים שהמתירים בראייה סברי שראייה עדיפי מארץ שמעמידים בפרחים (שכן כתבו המנח"י ושאר אחרונים), הרי מצאנו בראשונים רק למהר"ם שאסר, והוא יחיד נגד המתירים הרבים. ויל"ד טובא שאילו חזי הש"ך כל זה לא היה מחמיר, וכן הא"ר כתב שאישתמיט להש"ך דברי המתירים.
♦

אם צריך שיראה הגיבון עצמו ודין יוצא ונכנס

גדר השמירה בגבינות הגוי לא נתפרש להדיא, ונראה שהוא בגדרי שמירה דעלמא, היינו שמועיל יוצא ונכנס. וכמו בחלב שהתירו הפרישה (ס"ג) והט"ז (קטו, ג) והש"ך (קטו, ד) באופן זה. ובש"ך שם ביאר שזהו גדר שמירה גם בחשש החלפה באיסורים דאורייתא. ולולי שהוא מועיל בגבינות הרי ודאי היו הפוסקים מפרשים היטב את החילוק בין חלב לגבינות. וכן במציאות, הרי סתם שומר הוא בגדר יוצא ונכנס, שהרי הוא צריך לצאת לצרכיו לפעמים ולהתפלל וכדומה, וסתימת הפוסקים תלמד דשפיר דמי^[15].
ברם בפרי תואר (קטו, ז) הביא את טענת הש"ך והפר"ח שאם הגבינות מותרות בראייה למה לא נתפרש הדבר במשנה, ותירץ שעיקר חידוש המשנה הוא להקל ברואה כשהוא עומד ואינו רואה כשהוא יושב, ובגבינות אין קולא זו. וכן בהמשך דבריו נראה שבגבינות צריך שיראה את הגיבון עצמו. ואמנם שאר אחרונים נראה שהבינו להיפך, שקולת המשנה קיימא גם בגבינות, ותני חדא והוא הדין לאידך. וסתמו לשונם שישראל רואה מועיל, ולא נהיר כלל לומר שסברי שאינו רואה כשהוא יושב אסור בגבינות. ומעתה הוא הדין ליוצא ונכנס, ועיין. וראה במטה יהונתן שביאר שחלב וגבינה שוים שמועילה בהם ראייה, והמשנה לא פירשה לפי שבגבינה יש שא"צ לחוש לתערובת. ומשמע ברור שהוא דין אחד וגדר אחד.
אם מועיל יוצא ונכנס, צ"ב בשיעור זמן היציאה שאינו מפריע את השמירה, והדבר משתנה לפי עניין החשש. ולגבי יין נסך יש חילוק בדין בין חביות פתוחות לסתומות, עיין בשו"ע יו"ד קכט, א, וצ"ב מהו השיעור בעשיית גבינות. ואם נקל שהחשש הוא רק לגיבון בעור קיבה, ונדון דאבקת קיבה המצויה אינה אסורה מעיקר הדין (או שאין חוששין לה בגדרי לא פלוג וכו', כיון שלא זהו מה שחששו חז"ל בגזירתם, ויל"ע בזה), הרי צריך שיביאו קיבות ויניחו בחלב עד שיתגבן, וכמדומה שצריך להשהות את החלב בקיבה זמן ארוך. ויייתכן שגם צריך זמן כדי שיעלימו מעשיהם ויוציאו את כל הקיבות משם שזה זמן ארוך. וגם באבקה, אם המשגיח יכול לבדוק, ייתכן שדי ביוצא ונכנס באופן שא"א להסתיר ממנו את חומר הגיבון. והיינו בזמן הגיבון, אבל בדיקה אחר זמן אינה נידונית כהשגחת ישראל בזמן הגיבון, וכבר היא נידונית כגבינת הגוי ולא פלוג בגזירתם, ויל"ע בגדרים המדויקים. ויל"ד עוד, וכתבתי קצת לפו"ר, ויל"ע בכל זה^[16].
♦

ב. גבינות שלנו לשיטת ר"ת ולשיטת גאוני נרבונא

ר"ת התיר את גבינות הגוי במקום שאין חוששים לגילוי, וכ"ה בתוס' שלנו (ע"ז לה, א ד"ה חדא). ברם בתשובת ר"י הזקן (הובאה בנוסח שלם בשבלי הלקט ב, לב ועיי"ש) נראה שלמעשה החמירו, ומ"מ נקט שעיקר הדין להקל. ויש שהבינו שכוונתו להקל מדינא רק בצירוף עם צד ההיתר בחותם שדנו שיכול להזדייף יעו"ש, ברם בנוסח שבשבה"ל נראה שנקט מדינא להקל, ואכמ"ל. (ומיהו גם לצד שזה צירוף, הרי בנידון דידן ג"כ יש לנו צירוף מצד ראיית ישראל). וכן בתוס' ר' אלחנן בן ר"י בע"ז הביא את דברי ר"ת. ומאידך, בתוס' שנץ ע"ז שם ובסמ"ג (לאוין, קלב) וסמ"ק (רכג) כתבו שאין להקל מפני שנאסר במניין. וקצת משמע שכוונתם להנהגה למעשה דרך חומרא ומודו שאינו מוכרע מעיקר הדין, ויל"ע אם זו כוונתם, ואכמ"ל. ובהגהות ר"פ לסמ"ק (רכג, ה) ובאגודה (ע"ז, פ"ב, כז) כתבו להחמיר כן בשם תשובת רבי' יעקב, ובר"ן (ע"ז, יג, ב מדפי הרי"ף) כתב כן בשם ר"י, ויל"ע. והנה עוד הרבה ראשונים נחלקו, כגון הרמב"ם והרמב"ן וחכמי ספרד, וכתבתי כאן את האוסרים מבין שותי מימי ר"ת.
שיטת גאוני נרבונא (הובאו דבריהם בתוס' ע"ז ובמאירי שם) שבארץ שמעמידים בפרחים אין נוהג האיסור. ויל"ד אם היא שיטה אחת עם ר"ת, ונחלקו רק אם נקטינן לחשוש רק לגילוי או שחוששין גם להעמדה בקיבת נבילה, או שנחלקו גם בגדרי הלא פלוג בגבינות. ובהגהות ר"פ לסמ"ק כתב שבגילוי אמרינן לא פלוג ומצד העמדה לא אמרינן לא פלוג, ויל"ע.
ולמעשה נקטינן להחמיר, אבל יל"ע אם הוא מעיקר הדין ממש, ואכמ"ל.
החזו"א נקט שאינו מעיקר הדין ממש, אבל הוא לשיטתו שכל המקלים בראיית ישראל מקילים גם במקום שמעמידים בפרחים, ונמצא שנהגו כמקלים ורק החמירו להצריך ראייה גם במקום שמעמידים בפרחים. אבל אם נתפוס לחלק ביניהם, יל"ד שנקטינן לגמרי להחמיר. אמנם יש משמעויות בראשונים שאינו מעיקר הדין, ויל"ע לדינא.
והנה הב"י (יו"ד קטו) כתב שבמקום שנהגו להקל מפני שכולם מעמידים בפרחים יש להם לבטל מנהגם. ברם גם בדבריו הזכיר שאסור לפרוש מכלל ישראל וכו', ולא רק שעיקר הדין שלא כמקלים. ויל"ע בשיטתו. והרמ"א בהגה לשו"ע קטו, ב כתב 'וכן המנהג ואין לפרוץ גדר אם לא במקום שנהגו בהם היתר מקדמונים', ומבואר שאם נהגו כן מימי הקדמונים יכולים הם להקל. ברם אינו מכריח שלדידן, שאין מנהגנו להקל, אינו מעיקר הדין, ואכמ"ל.
וסיכום הדברים, שלמעשה אנו מחמירים גם במקום שאין חשש גילוי וגם כשכל המדינה מעמידים בפרחים (וכן הוא כשמעמידים בחומרים סינטטיים, וכמצוי כיום). ומ"מ אינו ברור שהוא מעיקר הדין, ועכ"פ כנראה שחזי להצטרף להנ"ל.
♦

ג. בדין גבינות מחלל שבת ודין תינוק שנשבה

בגמ' חולין ה, א שהמחלל שבת בפרהסיא שחיטתו נבילה, ונפסקה בשו"ע (יו"ד, ב, ה). ודין יינו של מחלל שבת אינו מפורש בגמ', ויש ראשונים שדקדקו ממשמעות הגמ' חולין (ד, ב) שיינו נאסר. והנה בהלכות גדולות (הל' שחיטה, ס) כתב 'ומשומד אסור לאכול משחיטתו, ומשומד לעבודה זרה ולחלל שבתות בפרהסיא עושה יין נסך דלגבי משומד שבת וע"ז כהדדי נינהו'. ע"כ. ולכאורה הוא מקור מפורש לאיסור. ברם יש שטענו שמסתבר להגיה שם, ושנראה שהכוונה שם היא להביא הגמ' שהמנסך הוא בכלל מומר לע"ז, ויל"ע.
וכן ברמב"ן (חולין ד, ב) ור"ן (שם) וריב"ש (בשו"ת סי' ד וסי' שצד) שהובאו להלן מבואר שהמשומד לחלל שבת עושה יין נסך. ובספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג, קמב) 'ואמרו רבותינו ז"ל כי העובד ע"ז או המחלל שבת בפרהסיה הוא מומר לכל התורה כולה ושחיטתו נבלה ואוסר את היין במגעו'. ע"כ. וכ"ה בתשובה שבשו"ת הרשב"א (ז, קעט) בשם רבינו יונה והובאה בב"י (יו"ד, קיט), וכ"ה בשו"ת תשב"ץ (ג, שיב).
ומאידך, העירו החזו"א ועוד אחרונים שלא נמצא דין זה ברמב"ם, ויש מקום לדקדק דלא סבר לה. אמנם ייתכן שכיון שאינו מפורש בש"ס אלא נלמד מדין שחיטתו, לא כתב לה וסמך שילמדו משחיטה. ודרך הרמב"ם לפעמים בכיו"ב, וצ"תטז.
והראוני בשו"ת רש"י^[17](סי' קסח^[18]) לגבי יין נסך באנוסין ששבו, וכתב בתוך הדברים 'ולא גזרו רז"ל אלא על מגע גוי, ולא על מגע פושעי ישראל'. ע"כ. ומשמע לענ"ד שהוא הכרעה בעיקר גדר התקנה, ואינו דין מיוחד באנוסים. ברם לכאו' מיירי שם גם במשומד לע"ז, ובזה ודאי שנקטינן שעושה יין נסך שהרי הוא משומד לע"ז ולניסוך, ויל"ע. שוב העירוני שי"ל שבזה דנים לפי העניין, וסמך רש"י על האומד המבואר שם שסתמא שהאנוסים האלו לא ניסכו לע"ז, ויל"ע. ויעו"ש (סי' קסט^[19]) שנשאל על יינו של משומד ששב בתשובה, והביא מי שאמר שמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי, וכתב שהיא דעת יחיד. ומשמע שם שטעם זה עומד לעצמו מלבד הנידון מצד תשובתו. אמנם נראה שחלק על כל מה שאמרו שדינו כגוי, ולא רק לגבי יין נסך. וייתכן שע"כ דברי יחיד הם, וצ"ע. ועכ"פ למדנו דעת רש"י (ואולי הוא קדמון אחר^[20]) שהמחלל שבת בפרהסיא אינו עושה יין נסך.
בשו"ע לא נמצא דין זה במפורש שמחלל שבת בפרהסיא עושה יין נסך, ורק כתב סתמא בסי' קכד סעיף ח' שמומר עושה יין נסך. וייתכן שסמך על כך שבמק"א פירש שהמחלל הוי כמומר לע"ז וממילא הוא נכלל בדבריו, ועיין הערה^[21].
בחי' החת"ס ליו"ד (קלד, ד) דן אף לגבי יין שלא קיי"ל כרבינו יונה בזה יעו"ש. אמנם בתשובה מאוחרת (יו"ד, קכ) דן בהנחה שאסור, ומ"מ אין הכרע גמור שחזר בו, וייתכן שדן לפי המקובל לאסור, והרי בלא"ה הסיק בעובדא דשם שמותר מטעמים אחרים. אמנם לעיקר דבריו, הרי נתברר שכן גם דעת הרמב"ן והר"ן והריב"ש והתשב"ץ, וצ"ע אם היה דן דלא קיי"ל ככל הני רבוותא. ויעויין בשו"ת יהודה יעלה (מהר"י אסאד יו"ד, נ) שדן שאולי הוא תלוי בנידון אם מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי מדאו' או מדרבנן. ושמא הריב"ש ס"ל שהוא מדאו', ובזה כללוהו בגזירת הגויים, אבל להסוברים שהוא מדרבנן י"ל שלא גזרו. וכעת ל"ע בכל זה^[22]. (והנה מצאו עוד אחרונים שמקילים בה מעיקר הדין, ברם לכאו' אחר שרבו הראשונים האוסרים הרי לדידן יצא מידי ספק, ויל"ע עוד.
ויש לעיין האם רק לגבי סתם יינם דינו כגוי, או שכן הוא הדין גם לגבי בישולי גויים ופת גויים וחלב גויים וגבינות הגויים וכו'.
והנה ברמב"ן ור"ן חולין ד, ב כתבו לגבי איסור יינו שאינו מצד חשש שניסך אותו (יעו"ש הטעם) אלא מצד בנותיהן, ואף שאין בנותיו של מחלל שבת בפרהסיא אסורות, מ"מ הוא בכלל הגזירה, כיון שהוא כמשומד לכל התורה וכגוי. ולכאו' לפי זה הוא הדין לבישוליו ולפתו. ברם בריב"ש (סי' שצד) כתב על איסור יינו 'וטעמא דמלתא דכיון שקצת יינו אסור שזהו שנתנסך ודאי לע"ז, גם סתם יינו אסור, כיון שהוא כמומר לכל התורה כולה, והשוו בו חכמים מדותיהם'. ע"כ. ולפי טעם זה לכאורה אין דין זה שייך בבישול ופת וכו'. ואם בישול ופת ג"כ אסורים, ודאי לא היה הריב"ש כותב שזהו הטעם. ומשמע ברור שסבירא ליה שהוא דין מיוחד ביינו, ולא בשאר איסורי מאכלות הגויים.
ויש מקום לטעון שדברי הריב"ש בזה הם שלא כהרמב"ן ור"ן הנ"ל, ואם כן הוא הרי לכאו' ראוי לפסוק כרמב"ן ור"ן. ויל"ד עוד שאילו ידע הריב"ש שרבו הר"ן והרמב"ן מחמירים לא היה כותב כן. ברם יש גם מקום לאידך גיסא, שיש לומר שאם מצאנו רק ביינו אין לנו להוסיף, וסתם גויים בש"ס אינו כולל מומרים. והרמב"ן והר"ן ביארו למה נאסר יינו בלי ניסוך אף שנאסר מצד בנותיהם, אבל לא נכנסו לדון אם הוא גם בבישול ופת וחלב וכו'. והנה הריב"ש עצמו הביא את הטעם שכתבו הרמב"ן והר"ן שהוא כמומר לכל התורה, וייתכן (וגם מסתבר) שידע לדבריהם וע"פ דבריהם כתב טעם זה, ומכלל כוונתו שנקט שי"ל כן גם לשיטתם, וצ"ע^[23].
ומצאנו באחרונים שנחלקו בדין זה. הפר"ח (קיב, ב) דן בפת של קראים ומשמע מדבריו שכיון שהם מחללי שבת בפרהסיא הפת אסורה (וכתב בתחילה שהם אינם אוכלים פת שלנו, אבל לכאורה זה אינו מגדרי הדין, ומשמע שטעם זה שהם מחללי שבת עומד לעצמו). וכ"ה בפמ"ג (קי"ב ש"ד,ב), וכתב רק מצד חילול השבת. וציינו שכן הוא בבל"י ועוד אחרונים שהחמירו בפתו ובישוליו. ומאידך, בתפארת למשה (קיג, ט^[24]) ועוד אחרונים הקילו בה^[25]. והראוני שהגאון בעל אוה"ח ופרי תואר בספר חפץ ה' חולין ד, ב דן בזה בהרחבה וסיים: 'וכל מה שגזרו רבנן בנותיהם ויינן ופתן ושמנן בגוים לית מינה ולא מקצתה במומרי ישראל'. ע"כ. וכעת ל"ע בכל דבריו שם.
בדעת החזו"א בזה, הדבר צ"ב. בספר חזו"א (יו"ד ב, סוס"ק כ"ג) כתב 'ונראה דפתו ושלקו דינו כיינו, וכ"כ הפמ"ג סי' קי"ב סק"ב בש"ד בשם הפר"ח, דפתו של מחלל שבת בפרהסיא אסור אבל בפ"ת סי' קי"ב סק"א בשם התפל"מ כ' דפת מותר וזה דלא כמש"כ בפ"ת סי' קי"ג סק"א'. ע"כ. ולא ברור כ"כ מה מסקנתו למעשה. וכמדומה שרבים הבינו שהוא מצדד לאיסור, ברם לענ"ד הוא נוטה יותר להיתר, ומתפרש שהיה נראה לו לאיסור אבל מצא להפ"ת בשם התפאל"מ, ושוב הסכים שכן עיקר.
יש מכתב מהחזו"א (להגרד"צ רוטשטיין, ונדפס בשו"ת וחידושים, קלג) על 'הדגים הנעשים בבתי חרושת של גויים או של בלתי שומרי מצוות ח"ו' שיש בהם איסור בישולי עכו"ם. ומאידך, כתב הגרח"ק שליט"א בקונטרס הזכרונות (דברים מהחזו"א ונדפס בספר מלאכת שמואל, בהל' שחיטה ומאכ"א, כו) שהחזו"א 'הקיל לעצמו בפת של מחללי שבת במקום הצורך'. ע"כ. והגרח"ק שם כנראה הבין שהחזו"א חילק בין בישול לפת, כיון שבפת יש קולות בפוסקים בפת פלטר ועוד (הנידון שם היה במאפייה, דהיינו פלטר)^[26]. ובספר ברכת שרגא (מר' שרגא היימן זצ"ל, לעירובין סא, ב) כתב ששאל את החזו"א במכתב אם חלב מחלל שבת דינו כחלב הגוי, כיון שראה שנהגו בירושלים להקל בזה. והחזו"א ענה לו 'לא'. (נראה כוונתו שהחזו"א ענה לו כך בכתב). וכשנכנס אחר זמן להחזו"א הסביר לו (בעל פה) שביינו הוא קנס ואין מקור שקנסו גם לגבי חלב. ולפי העניין הוא בערך באותן שנים של המכתב הנ"ל, ויש לברר.
בארחות רבינו (מהדו' חדשה כרך ד' עמ' לא) כתב שהגריי"ק זצ"ל צידד להקל (ואף בפועלים גויים ובעלים מחלל שבת עיי"ש), ואמר לו שהעידו לו שהגרי"ז זצ"ל אכל לבן של תנובה, והוסיף המחבר שם שהוא עצמו ראה את הגאון מטשיבין שאכל לבן כזה. והיה זה בתקופה שלא הייתה על זה השגחה טובה, וכפי המובן שם היה החלב גם מרפתות של מחללי שבת (ולא היה חשש של תערובות איסור). אמנם, ייתכן לדון דגבינה חמירא טפי, ויל"ע. ומאידך ראיתי בשלמת חיים שהגרי"ח זוננפלד זצ"ל הרב דירושלים כתב להחמיר בחלב של מחללי שבת. וכמדומה שהרבה כיום מורים להקל בזה, עכ"פ מעיקר הדין ובצירוף הצד שהם תינוקות שנשבו, וראה הערה^[27].
♦

תינוק שנשבה

עוד יל"ד טובא מצד תינוק שנשבה. והנה הרמב"ם (ממרים ג, ג) כתב על בני הקראים 'אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס, ואע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם'. ע"כ. וכן נפסק בשו"ע (יו"ד קנט, ג לגבי ריבית בקראים), והרמ"א הוסיף שכן הוא בבן המומרת. ומאידך, הרמב"ן ודעימיה כתבו (ב"מ עא, ב לגבי ריבית) שבן המומרת אינו בדין תינוק שנשבה, ועיין ש"ך (יו"ד קנט, ח ועוד), ובנקוה"כ שם סיים בצ"ע. ברם י"ל שבן המומרת שתפס הרמב"ן שאינו כתינוק שנשבה, היינו טעמא, שגדל על הידיעה שיש שתי דתות, ההמיר גוי אלוהים והמה לא אלוהים ואמו המירה כבודה בלא יועיל. והבן יודע שיש כאן עניין שצריך בדיקה, ואם הוא נשאר בהמרה הרי זה מזדון לב או שלא אכפת לו לברר חובתו בעולם לפני מי שבראו. אבל בני הקראים מחונכים לטענות של מסיתים ומדיחים שסתם תינוק אין לו דעת להבדיל ולהבין השקר והטעות שבהן. והוא דומה למי שנשבה בין הגויים וידע שהוא יהודי וכו' אבל לא ידע מאמיתת תורת ישראל כלום (ועיין שו"ת רשב"ש, פט בבני האנוסים שביאר את הרמב"ם דמיירי 'כשהכיר היהודים וראה אותם ודתם ולא היה שם מי שיבינהו אמיתת הדת, והוא אינו מכיר בה שהיא אמת').
מחללי שבת ושאינם שומרי תורה בעווה"ר שבזמננו, בפשוטו קרוב הדבר שהם כשבויים יותר ויותר מבני הקראים. ובחזו"א (יו"ד א, ו) דן על מי שאבותיו פרשו מדרכי הציבור והוא נתגדל ללא תורה וכתב שהוא כתינוק שנשבה ודינו כישראל, וסיים ש'צריך לימוד שיעור ידיעתו אי לא חשיב מזיד'. ע"כ. ברם בפשוטו כמעט כולם הם תינוקות שנשבו, וכן היא הסתמא, וכבני הקראים שברמב"ם. ויש שטענו שהידיעה שיש הרבה מאמינים ובהם הרבה חכמים וכו' ראויה היא להפקיע מהם שם תינוק שנשבה. ולא הבנתי טענה זו. וכי הוא יותר מידיעת בני הקראים, שידעו שחכמים וחסידים רבים מאמינים בתורה שבע"פ. ואדרבא, שלכאו' אלו שבזמננו הם רחוקים יותר מבני הקראים. וקשה לתאר את הריחוק הגדול רח"ל. ולענ"ד נראה עיקר שהם שבויים גמורים, והשם ישוב וירחמנו וישיבנו בתשובה. ועכ"פ נראה שמכלל ספק לא יצא.
והנה, כמה מקדמוני האחרונים החמירו בדין הקראים ופסקו שדינם כמינים גמורים ולא כתינוקות שנשבו, ודלא כפשטות הרמב"ם, וכתבו לבאר שאף להרמב"ם כן הוא. ובעוניי לא הבנתי דבריהם ואכמ"ל. אמנם גם לדבריהם קשה מאוד לדמות זאת לחילוניים של זמננו. ועיין חזו"א שם, שהנידון באחרונים ונקודת הפלוגתא היא באומד הדברים, מהי דרגת ידיעתם של הקראים. ולכאו' בנידון דידן של החילוניים כיום הרי הם רחוקים יותר ויותר, וידיעתם מועטה מאוד, ולכאו' להרמב"ם הם תינוקות שנשבו לכל דבר, והשי"ת ישיב לב כל בניו לעבודתו ויטהר ליבנו לעובדו באמת.
וראה לגאון בעל ערוך לנר בבנין ציון (החדשות, כג) שדן להקל במחללי שבת בפרהסיא שבזמנו, שיש מהם שהיו עושין קידוש וכדומה, ושוב כתב שבבניהם יש דין תינוקות שנשבו אם לא שידוע שאינו בכלל זה. וכתב עוד צירופים (ושם שהם מאמינים בעיקרי הדת, ובנידון שלנו הרי אצל חלק מהם אינו כן), וסיים שהמחמיר בזה תע"ב 'אך יש למקילים על מה שיסמכו'^[28]. ואולי מסקנתו להקל היא רק על סמך הצירופים הנוספים. ברם לענ"ד עיקר הצירופים שם הוא בשביל להתיר גם באלו שאינם תינוקות שנשבו אלא נגררו אחרי קלות ראש שפשתה בעווה"ר, ויל"ע עוד. אמנם כתוב שם בתחילת הסימן שאינו להלכה למעשה, אך דברי הבנין ציון הובאו באחיעזר (ג, כה) בתוך דבריו ומשמע שצידד כן להלכה, ויל"ע שם בכל העניין^[29].
וסוף דבר, שבעיקר דינם של סתם מחללי שבת בדורנו הרי הוא כנראה לפחות ספק דרבנן מעיקר הדין, ויל"ד שעיקר הדין להקל אף ביינם. ובחלב וגבינות אף י"ל שהוא ס"ס בדרבנן, דספק אם הוא מומר או שהוא תינוק שנשבה, וספק מה דינו של מומר בחלב וגבינות, ועיין.
♦

ד. בדין גבינות רכות שאינם נעשים ע"י קיבה (או פרחים)

סתם גבינה של חז"ל היא צמיגה וקשה, ואמרו בה שהמגבן אותה חייב משום בונה^[30]. ומבואר בגמ' שבת קלד, א (לרש"י, וכן הוא בפוסקים) שגבינה שאינה בת יומא היבשה מעליא טפי, ויש ראשונים שהזכירו שהיא עשויה לימים רבים. וכן בסוגיין אמרו שמגבנים בקיבת עגלים, ושמחליקים פניה בשומן. וכן מבואר שאין בה חלב בעין, ויש מהראשונים שביארו גמ' דביני איטפי שהכוונה לנקבים שמצויים בגבינות ששם ייתכן שנשאר חלב. וכל אלו הם דברים המצויים בגבינות הקשות (הגיבון בפרחים שנזכר בראשונים נותן תוצאה דומה לגיבון בקיבה, אלא שהתהליך קצת יותר ארוך).
והנה, כיום מצויות בינינו גם גבינות רכות (ומהן רכות מאוד, כעין חמאה רכה ויותר, ואין להן צורה קבועה כלל, והן ראויות למריחה על לחם כמות שהן). וצ"ב בדינם. ויש לדעת שתהליך הייצור של הגבינות הרכות מבוסס על מגבן אחר. שבגבינות הקשות תהליך הגיבון נעשה ע"י אנזימים, כגון המצויים בקיבת עגלים ובפרחים וכדומה, ותהליך זה נותן להם את המרקם הקשה והצמיג. אבל הגבינות הרכות מתגבנות ע"י חיידקים הנמצאים בחלב חמוץ, וניתן גם להשאיר את החלב במקום חם מעט והוא יחמיץ ויתגבן כך מעצמו. ומעתה יל"ע אם גם הגבינות הרכות האלו הן בכלל גזירת חכמים של איסור הגבינות, או שהגזירה היא רק בגבינות הקשות, שהן סתם גבינה של חז"ל והפוסקים. כמו כן, אפשר לייצר גם גבינה קשה מעט בלי אנזימים^[31] אבל אינה קשה ממש וקל לפורר אותה, ולכאו' גם גבינה כזו היא בכלל הנידון להקל.
והנה בחמאה מבואר ברמב"ם שמצד עצמה אינה בכלל הגזירה (ודן מצד טיפות החלב וכו'). ולא נתפרש להדיא מה החילוק, ולמה אינה כלולה בגזירת גבינה. ויעויין בתוה"ב להרשב"א (ב"ג ש"ו)^[32], ונראה מדבריו שנקודת החילוק היא שבחמאה אין גיבון ע"י עור קיבה, וסמיכותה וקשיותה המועטת באות מאליהן, וממילא אין היא בכלל הגזירה לטעם זה. והרמב"ם סבר שיש לסמוך שטעם דעור קיבה הוא עיקר גם לקולא, היינו שיש להקל כשאין טעם זה שייך, אף שיש את שאר הטעמים. ובביאור הגר"א לגבי חמאה הביא את עיקרי הדברים מהתוה"ב, ועיי"ש. ויעויין חזו"א סו"ס מ' שגבינה ישנה ויבשה הן כמין נפרד ואין ראוי לאוסרן משום חדשה ולחה, ויש לטעון שכ"ש באלו.
ומצאנו דיון באחרונים ביוגורט - לבן, שהוא רך יותר מהגבינה אבל גם הוא אינו משקה ממש. והנה המצוי אצלנו הוא רך בדרגה כזו שכשמנערים אותו היטב הוא נהיה נוזלי ונשפך כעין נוזל סמיך. ושמא נדון שדווקא בכזו דרגה של רכות אין שם גבינה. ברם בברכ"י (שיו"ב, יו"ד קטו, ה) 'כתב הרב פרח מטה אהרן ח"ב סימן ל"ג שנהגו בשלוניקי מזמן הקדמונים קדושים אשר בארץ, לשים הייאגורט"א בשקים של פשתן, ואח"כ מדיחין אותו היטב פעם ופעמים, עד שילכו צחצוחי החלב, ע"ש'. ע"כ. והנה כשהוא נתון בשקים שיזובו מימיו עד שהוא ראוי לרחיצה, הרי קרוב שהוא קשה כגבינה רכה שלנו או אף יותר ממנה. ולמעשה, זו בערך צורת הייצור הביתית של גבינה שלנו, והערבים עושים כך גבינה רכה עד היום, וקרוי אצלם לבנה (יש שיטה לייצור גבינה ביתית שהיא נעשית פירורים פירורים, אבל לנידון דידן לכאו' הוא אף חמור יותר מדבר הנמרח, ויל"ע). והנה הברכ"י שם סיים שגם במקום שנהגו היתר שומר נפשו ירחק, אבל נראה שהנידון הוא מצד החלב ולא מצד לא פלוג דגבינות, וגם נראה שמעיקר הדין סבר שתלוי במנהג המקום. בכנה"ג (יו"ד קטו, הג' טור, יד) הביא את תשובת מהר"א ן' יעיש^[33] להתיר הקיימאק ולאסור היוגורט, וקצת נראה שהבין שנותנים בו דבר המעמיד, ויל"ע.
והנה גם תהליך הייצור התעשייתי של קוטג' וגבינה רכה (כפי שהבנתי) אינו שונה מתהליך זה באופן מהותי. ברם בזמננו יש מפעלים שמוסיפים מעט אנזים גם לגבינה רכה כדי לזרז ולשפר את התהליך, או כדי להפריד יותר בקלות את מי החלב מהגבינה^[34]. ויל"ע אם הם בכלל הגזירה, או שכיון שגבינה כזו אינה צריכה לאנזימים ולקיבה ותחליפיה, והיא שונה בצורתה וכו' מהגבינה שדיברו בה חכמים, הרי אין זו גבינה שנזכרה בגזירתם. והרי זה חלב חמוץ מסונן בעלמא, ואין זו גבינה. וזה שמוסיפים אנזים אינו טעם לאסור אם אין חשש איסור בפועל. ולכאורה מסתבר יותר כצד זה.
וכן מצאנו בפוסקים דיון בריקוטא, שהוא שם של גבינה רכה (ומצויה בשם זה עד ימינו, בארה"ב היא קרויה 'ריקאטון'), והיו מייצרים אותה ממי החלב הנשארים אחרי הגיבון הראשון ע"י בישול. וכפי שהבנתי, מלבד הבישול היו גם מגבנים אותה (כנראה ע"י החמצה ולא ע"י אנזימים, ואולי גם עם אנזימים אינה יכולה להתגבן לגמרי), וכגבינות רכות שלנו, וצ"ב אצל היודעים. ועכ"פ כנראה שמצד המרקם, היינו דרגת הקשיות וכו', היא קרובה לגבינה שלנו. ושו"ר שהיא נעשית כעין קוטג' ומסננים את הנוזלים שבה.
ובאו"ה (מח, ז) דן בציגו"ר שעושין ממי חלב אם דינו כגבינה או כחמאה שמותרת כשנעשית בכשרות, וכתב שבצרפת 'נוהגין בו היתר ובלועז נוהגין איסור' (וכתב שעתה נותנים בו חומץ האסור). ע"כ. ולא נתבאר שם מה היה סדר עשייתו ובמה נחלקו. ושו"ר בש"ג ע"ז (טז, א מדפי הרי"ף) שדן על ריקוטא וכתב שם 'כי בלשון אשכנז קורין לריקו"ט צגר'. ע"כ. ונראה שהוא אותו המאכל שנעשה ע"י בישול מי החלב ונעשה מהם כעין גבינה רכה. ובש"ג שם הביא מי שהתיר להמקלים בחמאה, אבל כתב שלמעשה נוהגים איסור.
ויעויין בשו"ע קיב, יד בהיתר הכותח, ויעויין המו"מ בט"ז ונקוה"כ שם, ומבואר שהיה הכותח עבה והחלב היה מתגבן באופן שאינו יכול להיעשות מחלב טמא, ונקט הנקוה"כ ע"פ הראשונים שאינו נכלל בגזירת גבינות הגוי. ולכאו' גם זה הוא מהאי טעמא, שאינו צריך גיבון בקיבה ויש לו שם בפני עצמו. ויל"ד בזה, וייתכן שכיון שעיקרו בתערובת שאני, אבל מלבד שיל"ע לגוף הטענה שהיא דבר מחודש, עוד קרוב שהיה לו לפרש דבר זה, ויל"ע בכל זה.
ומכלל דברי האחרונים נראה שדנו לאסור את היוגורט והריקוטא והכותח רק מצד חלב הגוי שיש בהם וכדומה, ולא מצד איסור הגבינה במניין. ויש מקומות ומצבים שהתירו. ובכנה"ג (קטו, הג' טור, יד) כתב שאוסרים הריקוטא אבל מעיקר הדין אין טעם לאוסרה כי אין לגוי סיבה לערב חלב טמא. ולא דן כלל אולי נכנסה בכלל הגזירה דגבינות הגוי, ועיין. ובמים עמוקים א, כח כתב הרא"ם לאסור מקפה ותבשיל מחלב וכתב שאינו קפוי כחמאה. (וצ"ב אם היא הריקוטא, ואחרונים שאחריו יש שפירשו שבזה דן ויש שהבינו שכוונתו לקאיימאק או ליוגורט, עיין כנה"ג הג' טור אות יד) ועיין פר"ח (קטו, כא) שהקל בכל עניינים אלו^[35]. וראה להחיד"א בשיו"ב (קטו, ה) שהביא דעות כמה אחרונים בזה (ורובן לאיסור) וסיים שגם בעיר שנהגו היתר שומר נפשו ירחק. ועיין גם בדבריו בשו"ת חיים שאל (א, מג). והנה ראיתי להשבט הלוי (ד, פו)^[36] שכתב שנידון הריקוטא וכו' הוא בדבר זה עצמו, האם הריקוטא ודומיה נכללים בגזירת גבינה. ברם בדברי האחרונים לא נראה כן, אלא משמע שדנו שמא הם נכללים בגזירת חלב הגוי.
אמנם הרדב"ז^[37] נראה לכאורה שאסר ביוגורט גם מצד גבינות, ומיירי כשיש בו קשיות מסויימת שהוא ראוי לרחיצה, ואולי רק באופן זה דימהו לגבינות, וצ"ב. ואם כן הוא, יל"ד בגבינות למריחה שלנו מהו לשיטתו, שייתכן שהן רכות בדרגה כזו שאינן נכללות בגזירה. והנה הרדב"ז עצמו ס"ל שאף החמאה אסורה, ובזה נקטינן לא כן. ברם משמע שהוא בא לומר שאף למתירים חמאה יש לאסור את היוגורט, שהוא כגבינה, ויל"ע. אמנם ייתכן שכוונתו בזה רק לדעת הרשב"א, שנקטינן לאסור את הגבינה גם מצד צחצוחי חלב, ועין היטב בלשונו, ובפשוטו נקטינן להקל בזה וכהרמב"ם, ויל"ע עוד.
ויעויין להחת"ס בשו"ת (יו"ד, עט^[38]). וגבינה שניה שהזכיר שם נראה שהיא הריקוטא, ומבואר שם שגם היא נכללת בכלל איסור גבינה שנאסרה במניין. וכן בחכ"א (נג, לח) כתב בגבינה העומדת מאליה שהיא נאסרת מצד איסור גבינות, וכ"כ בערוה"ש (קטו, טז). אבל מהרבה אחרונים נראה להקל, וכנ"ל. וחושש אני שבזמנם ומקומם דהני רבוותא קראו לזה גבינה, והם הניחו שגם חז"ל והראשונים והפוסקים קראו לזה גבינה, ולכן אסרו בפשיטות. והנה הרדב"ז דן למרות שלא היה קרוי אצלם גבינה, ואכן דן גם מעוד צדדים, ולא כתב בפשיטות שהיא בכלל איסור גבינה.
והנה, אם הנידון הוא מצד חלב הגוי, הרי כשישראל יוצא ונכנס באופן המועיל בחלב הגוי נראה שיודו כל אותם האחרונים להתיר (אף אם הוא דין מיוחד בחלב ולא בגבינות, וכטענת הש"ך והפר"ח והגר"א). ורק אם הנידון הוא מצד איסור גבינות, שבנו לנידון ראיית ישראל בגבינות.
וכנראה שסוף הדברים לגבי השאלה אם גבינות רכות נכללים בגזירת גבינות, שמידי ספק לא יצא, ויל"ד שאף נוטים הדברים להקל.
♦

ה. קניית הגבינה מראש

בש"ך (קטו, כ) בסוף דבריו: 'וה"ה כשאין שוכרין הבהמות וקונין סכום גבינות ממנו אם כן הגבינות הם בשעת עשייתן של ישראל'. ע"כ. ובחזו"א (יו"ד מא, ג): 'ונראה דלא בעינן קנין המועיל אלא כל שקנה לפי מנהגם שאינם רגילים לחזור מקרי גבינת ישראל'. ע"כ (וצ"ב טובא בטעם הדבר, ויש שדימו למה שמצאנו כעי"ז בהל' ריבית לחלק מהשיטות, ואכ"מ). ויל"ע מה הדין אם קונים סכום גבינות מהגוי אך זה חצי או רבע מהכמות שהגוי מייצר. ולכאורה משמעות הש"ך שגם זה מועיל. ולמש"כ החזו"א שאינו תלוי בגדרי קניינים, הרי נוח לשמוע שא"צ לגדרי ברירה, ודי בזה שהישראל לוקח מה שהסכימו כדי להחשיבו גבינות ישראל. וגם בגדרי ברירה, הרי בדרבנן יש ברירה. ויל"ד עוד לדמותו לשותפות דהפר"ח, אך אינה ראיה, שהפר"ח מיירי בבעלות ממש). ואף שאינו מוכרח אבל נוח לשמוע כן, ועיין.
ולפ"ז כל שהישראל מזמין כמות מסויימת לפני הגיבון, ומסכמים על הקנייה באופן שאין רגילות לחזור, די בכך. וכמדומה שכן הוא ההוה כיום בהזמנות של חנויות מהמפעל. אך צריך בירור אם נהוג להזמין לפני זמן ייצור הגבינות. וגם צריך שהמזמין יהיה ישראל כשר, אבל אם המזמין הוא משווק שמחלל שבת והחנוונים הישראלים קונים ממנו, או שבעלי החנות אינו ישראל כשר, אין שייך היתר זהלח.
בפר"ח (קטו, טו) בסוף דבריו: 'ואם הישראל וגוי הם שותפים בגבינות יש להחמיר לשים הישראל הקיבה בתוך החלב, ומיהו בדיעבד מסתברא להתיר ואף שאין לישראל אלא חלק אחד בגבינה משום דגבינות גוים אסרו וזו לא נכנסה תחת הגזרה כיון דשם ישראל עליה. נ"ל'. ע"כ. ובשו"ת נוב"י (תנינא או"ח, לז) שאם היהודים מביאים קיבה משלהם 'נלע"ד כיון שהקיבה היא של ישראל אף שהנכרי נותנה תוך החלב כבר יש להישראל חלק משהו בגבינות הללו ובזה גם המהר"ם מתיר ועיין בפר"ח סימן קט"ו ס"ק ט"ו שהתיר ג"כ בשותפות אלא דאיהו כתב דוקא בדיעבד ולענ"ד דבזה מותר לכו"ע אף לכתחילה'. ע"כ. והנה אם חלק קטן מהחלב או החומר המגבן וכדומה יהיה שייך לישראל, הרי שפיר דמי אף למהר"ם (עכ"פ מעיקה"ד). ולכאורה קל לסדר דבר כזה.^[39]
♦

אם באופן זה צריך גם ראיית ישראל

בדעת הש"ך והפר"ח יל"ע אם בהני גווני הצריכו ראיית ישראל מצד הגזירה. ובנוב"י שם הזכיר שעומדים לראות שיהיה בהכשר, ולכאו' כוונתו היא שיש חיוב שיראו. וכן יש משמעות בעוד פוסקים, שגם באופן זה צריך שהישראל יראהו (והראוני את דברי המטה יהונתן שם בסוף דבריו על אופן כעין זה 'גם הש"ך מודה דמהני ראיות ישראל'). ברם לכאורה הוא צ"ב, ומה טעם יש להצריך שיראה, ולמה לא די בעצם בעלותו של הישראל כדי להתיר. והרי כל עניין דברי הש"ך בזה הוא לומר שלא תיקנו ראייה בגבינות הגוי, ובאופן הנ"ל אינו קרוי גבינות הגוי, ומניין להצריך שמ"מ יראהו הישראל.
בחזו"א (יו"ד מא, ג) עמד בזה וכתב שצריך לראות את עשיית הגבינה (היינו שכן משמעות הפוסקים), ונתקשה מה הטעם, וכתב 'וצ"ל דמן הדין יש לחוש שיעמיד בעור קיבה', ובהמשך דבריו כתב 'ולדעת הש"ך דכל שקנה ישראל הגבינה אינו בכלל גזירת הגבינה הדין נותן דאם בני המדינה נוהגין להעמיד בעשבים א"צ לראות העשיה וצ"ע'. ע"כ. ויש להעיר שבזמננו רוב הייצור הוא ע"י אנזים מלאכותי ואינו מיוצר מהקיבה, וא"כ לצידוד החזו"א א"צ ראיית ישראל [וגם כשהוא מופק מקיבה, אם הוא מופק בצורה של אבקה צידד החזו"א להתיר במכתביו להגר"י לנדא (פעמי יעקב ניסן תש"ס, ובשו"ת וחידושים קמג קמד) ויעו"ש שכתב שאין ההיתר ברור, ובמכתב השני הוסיף שקשה להחמיר בשעת הדחק].
והנה אם נאמר שלהש"ך מדינא א"צ ראיית ישראל, יל"ע אם הרמ"א ודעימיה מודים בזה. שהרי הש"ך הוצרך לחדש כן כדי לקיים את המנהג שנהגו להקל בשוואגין, אבל להרמ"א ייתכן שבעלות ישראל בלא ראייה אינה מועילה. ולכאורה משמעות הפוסקים נוטה שהוא דין מוסכם, ויל"ע עוד בזה [בסוף דברי הש"ך קטו, כ כתב: 'וכן נוהגין ג"כ שהעובד כוכבים בבית ישראל עושים גבינות הישראל', וצ"ב אם נהגו להקפיד על ראיית ישראל בזה. והעירוני לנידונים אלו].
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ הכוונה (בעיקר) לפרחים של מיני קוצים, גדילן מצוי ועוד, שיש בהם אנזימים המגבנים את החלב, והיו ארצות, כגון ספרד ועוד, שבכל הארץ היו מגבנים בפרחים. והרשב"א כתב שהיה זול יותר להעמיד בהם.
↑ 'מותר לישראל לילך ולטהר חלבו של גוי ולהיות חודש או חודשיים בביתו אפילו בשבת כשהגוי חולב, וכגון שאין גוי מוכר לו חלב עד אחר עשייתו גבינתו, דגוי כי עביד בדידיה קעביד... מיהו אם הגוי מוכר לו חלב טרם היותו גבינה ונמצא גוי עושה מלאכתו של ישראל בשבת [אסור]. שמשון ב"ר אברהם נ"ע'. ע"כ.
↑ הובא בב"י או"ח סוף סימן שז, ובמהדו' הרגילות ורוב כה"י של הארחו"ח אינו, ונמצא בארחו"ח הנדמ"ח, מהדו' מ"י סי' תל"ה, וצויין שם שכ"ה בכת"י אחד. (ומצויות בארחו"ח הוספות שנמצאים רק בחלק מכה"י, ומשערים שהמחבר ליקט והוסיף).
↑ בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג, קנה, העתקתי ממהדו' מ"י) 'שמעתי ממורי הגיבור שמותר לישראל לילך בעדר של גוי ולהיות שם חדש או חדשים ולראות אף בשבת כשהגוי חולב, דכיון שאין הגוי מוכר לו את החלב כי אם אחר עשותו את הגבינות גוי כי עביד מלאכה בשבת מלאכה דידיה עביד'. ע"כ. בהערה שם שהם דברי ר' יעקב ב"ר שלמה מקורסן תלמיד הר"ש, ובמקום אחר כתבו שהוא רגיל לקרוא להר"ש מורי הגיבור (וכנראה ע"פ זה ייחסו לו תשובה זו). יש להעיר שבמהדו' פראג נדפס 'מורי הגביר', ובמהדו' מ"י 'מורי הגיבור', וכנראה כן הוא בכתבי היד.
↑ הנה, פשטות הלשון "רואה ושומר" נראה שמתפרשת לראייה ושמירה שלא יאסור הגוי (וכן לשון הגמ' בחולב שהישראל רואה וביין נסך נקטו שהישראל משמר, והראשונים משתמשים הרבה בלשון זו). ובסתם קונה גבינות ומוכר לגוים לכאו' אין הלשון שרואה, ושומר אלא שאע"פ שהישראל עומד במקום המלאכה מותר, ואין מתאים כ"כ לשון ראייה ושמירה לזה. וגם צ"ב למה נקטו את הדוגמא מגבינות, ואפילו לא פירשו שהוא הדין לשאר מלאכות כיו"ב. וכי יש איזה עניין מיוחד בראייה ושמירה בעשיית גבינות יותר משאר ענייני מקח וממכר. ולכאורה הדברים נוטים מאוד שהנידון היה בגיבון הגוי והישראל רואה ושומר להכשיר הגבינות. והייתה זו שאלה מצויה, מפני שהישראל היה עומד בכפר כמה ימים כדי לקנות כמות גבינות גדולה (ומביא לגוי קיבות כשרות לגבן וכו'), ומצוי שנוח לו לשמור ולקנות גם מהנעשה בשבת. ויש מקום לדחוק, אבל אחרי שידענו שהר"ש משאנץ דן על ראיית חליבת הגוי בשבת בשביל הכשרות, הרי הדעת נותנת שזו גם כוונת האגודה, והיא העתקת פסק קדמון זה. ויש כאן סיוע גדול להרמ"א מפשטות הדברים. (ודברי הר"ש משאנץ לא היו לפני הש"ך) - באגודה לפנינו הלשון "רואה" אבל בד"מ ובשו"ת מהר"י וייל העתיקו "רואה ושומר", וקרוב שזו עיקר הגיר'. והש"ך ג"כ הביא לשון "רואה ושומר" ע"פ הד"מ. ומה שכתב עוד לפרש דמיירי במקום שנוהגים היתר בגבינות הגוי, לכאו' הוא דוחק, שהלא בכל אותן הארצות החמירו בה. והוא נראה דוחק לפרש את סתימת דברי האגודה בכך, ושבאמת בארצו היה מורה לאסור לעשות כן מצד איסור גבינות הגוי. ובודאי שסתימתו משמע שבא ללמד לשומעים הלכה למעשה ולא שכתב לבני ארצות הרחוקות. (ובאמת שגם אם נקבל שכתב לבני ארצות אחרות הרי יהודי פרובינציא גורשו בשנת ס"ו ומהרז"ך בעל האגודה נהרג עקיד"ה בערך בשנת ק' הי"ד, ובסוף ימיו לא היו שם יהודים, וצ"ב מתי כתב את חיבורו. ואולי נדחוק ונאמר שכתב לבני איטליה שבזמן הב"י עוד הקילו, וצ"ב בכל זה).ומה שכתב עוד לפרש דמיירי כשהישראל קונה הגבינות מעיקרא, הנה במג"א או"ח שז, לג כתב שבאופן זה אין להתיר. וגם לולי זה לכאורה הוא אוקימתא. ויל"ד שלא נכנס הש"ך לפרש כן אלא מפני שלא היו לפניו דברי קדמונים המתירים להדיא, ודן שאין הכרח שהאגודה חלק והתיר, אבל אחרי שזכינו שהיא הוראה ידועה קדומה להתיר, לכאורה המחוור שבזה מיירי גם האגודה, וייתכן שאילו חזי לה הש"ך ג"כ היה מפרש כן, והדבר צריך רב.
↑ עיי"ש ברשב"ש שכתב בסוף הדברים 'ולשמא יש בעדר שבורה או טרפה אין לחוש לזה שהרי אין חולבין את החולה ולא את השבורה מפני שהן חסין עליהן, ומטעם זה הגבינה מותרת כשעמד עליה ישראל'. ע"כ. והיינו שאילו יש חשש לשבורה הייתה הגבינה אסורה. והנה, בהיתר החלב שבתחילת התשובה הזכיר שכן הורה אביו הרשב"ץ, וקרוב לשמוע שגם היתר הגבינה שנקט כדבר פשוט הוא בהסכמת אביו, שהרי הוא מעשים בכל יום וקשה לומר שלא ידע את דעת אביו בזה. והנה, בא הרשב"ש להוכיח את היתר החלב כשאין חשש חלב טמאה ושאין לחוש לטריפה מדין הגבינה שעמד עליה ישראל, ואילו באמת אסרה אביו משום גבינות הגוי ודאי היה מפרש. (ובאמת שהראיה קיימא גם לשיטת האוסרים, מגבינה מחלב הגוי שעשאה ישראל או כשקנה לפני הגיבון). ונראה מלשונו שהביא ראיה ממעשים בכל יום שמתירים בזה, והיינו שהיה היתר פשוט בארצו, וידוע שנהגו שם ע"פ הריב"ש והרשב"ץ מארי דאתרא.
↑ ויעויין באו"ז ע"ז (סי' קצז) וסיכומו באו"ז הקצר (סי' קיא) 'ישראל שהלך לכפר לקנות גבינות ואנו יודעים שדעת הגוי להקפיא כל החלב אפילו לא ראה ישראל החליבה כלל שרי. ואפילו אם נפשך לאסור כה"ג, היכא שראה הכל לבד התחלת החליבה שרי. ופעם אחת אמר גוי לישראל ליקח גבינות והיה החלב נחלב כבר והלך ועשאה והתיר ר"ת. אמנם אין להקל כולי האי היכא דליכא הפסד מרובה.' וכעי"ז בהג"א לרא"ש ע"ז (פ"ב, מ) ובהג' שערי דורא (פא, ב). והנה הדברים נמצאים בהרחבה בשו"ת מהר"ם (ד"פ, רטז, והיא תשובת ר"י או חכם אחר כמבואר בהערות, וכנראה זה הנוסח המלא של התשובה ובשאר המקורות קיצרו), ושם כתוב בסוף הדברים 'ומיהו היכא דדעת הגוי להקפיא החלב (ולמסור) [ולמכור] הגבינות לישראל נראה שאין לחוש שמא יערב בו חלב טמא' וכו' (ועיי"ש שטוב להיזהר לכתחילה). ומשמעות הלשון שהגוי היה עושה את הגבינות, ושהן מותרות באכילה. ולכאו' קשה לומר דאיירי דווקא בשוכר מראש או שפסק מראש וכדומה. ונראה שההיתר הוא מפני שהישראל רואה. וקרוב לשמוע שמש"כ שהישראל ראה הכל לבד התחלת החליבה הכוונה שראה את סוף החליבה ואת הגיבון, ולולי זה היה יותר מתאים לומר ואם ראה סוף החליבה או רוב החליבה, ועיין.
↑ ועוד, שמקום אבותיו והולדתו של הרמב"ם היה בספרד, והרשב"א כתב שבספרד היו מעמידים בפרחים. וברם ייתכן שהיה בזה חילוק בין קטלוניא שבספרד הנוצרית, מקום הרשב"א, ובין ספרד המוסלמית, מקום הולדת הרמב"ם. (הרשב"א הזכיר שהוא מצוי והוא יותר בזול, אבל צ"ב אם היה כך גם בספרד המוסלמית, וגם לפעמים ההרגל והמנהג גוברים על השיקול הממוני). - הפרחים שמעמידים בהם הם גדלים בר בשדות הפקר וקל להשיג אותם.
↑ וכן בתשובת מהר"ם לובלין סי' קד דן בהל' טריפות וכשדן אם יש בזה ביטול לכתחילה נראה מדבריו שהיו הגויים מייצרים את הגבינות במעמד ישראל. ולא דן כלל מצד גבינות הגוי. אמנם הזכיר שם שהיהודי שכר את חליבת הצאן וא"א לו להסתלק מהגוי הבעלים בלי הפסד מרובה. ובהמשך כתב 'שהרי הנכרי חולב החלב ועושה החמאה והגבינות להשר רק שהישראל יש לו מקח שקונה ממנו מספר הגבינות וחביות של החמאה כפי המקח שביניהם'. ע"כ. ובאופן זה הלא מודה הש"ך.
↑ וציין לא"ר יו"ד שם, וכנראה שם האריך לבסס הדברים. ברם לא זכינו לאורו כי נשרף הכת"י, כמ"ש בהקדמת נכדו לא"ר או"ח.
↑ צריך בירור בכל ההגהות שבחכ"א אם הם סוף דעתו או שאדרבא, כתבם כהערה גרידא, וצ"ב, וכעת לא בדקתי. והמ"ב כתב שדברי המקלים הובאו בחכ"א, וכמדומה שפשטות הלשון משמע שהבין שזו מסקנת החכ"א, ויל"ע. וכן בכף החיים מנאו בין המקלים.
↑ 'נידון שאלה הנוגעת לכלל ישראל, ולא אנכי אדון בדבר, אף גם מצאתי עצמי כנוגע, כי אוי לי אם אומר בה לאיסור, ואוי לי אם לא אומר. הנה במדינה הסמוך לגבולי נקראת ארץ ווערדער, ובאשר כי שמינה היא ברבוי החלב, היא המטרפולין להעשות בתוכה הגבינות הגדולות ועגולות שקורין האללענדיר קעז, והרבה אנשים מקהלות הסמוכות כמו זלאטווי פרדאן והדומים, אשר מחייתם העיקר תלוי בזה, אפשר יותר מאלף נפשות אנשים ונשים וטף, הם שוכרים אורנדיש במדינה הנ"ל, ועושים הגבינות בהכשר, ומהם נפוצו לכל מדינה ומדינה, אשכנז, פיהם, מעהררין, פולין, האאללאנד, ואף אנשי קהלתי יש להם מסחר עמהם לקנותם מהעושים אותם לשולחם מעבר לים ק"ק המבורג, קאפין האגין, האלַנד. וכאשר באתי הנה באו אלי ליתן להם כתב הכשר, וקראתי להעושים הגבינות המוכרים, ודרשתי וחקרתי אותם על משפט הנהגותיהם, וכולם השיבו בסגנון א', שקונים קיבות עגלים שחוטים והלאַף מוליכים עמהם להמדינה הנ"ל, ושם קונים הבהמות לחלבם ומכשירים הכלים ומעמידים שם שומר להיות אצל החליבה ועשיות הגבינות, הכלל, הכל כדין וכדת'. ע"כ. (ונידונו שם מצד שהחומר המגבן הקרוי לאף עשוי מקיבות).
↑ הבית מאיר הזכיר שם שהרב המנוח דפה נמנע מלאכלם אך לא מנע את בני ביתו, וכתב השאלה בשאטלאנד, וכוונתו כנראה להגאון בעל סד"ט הל' נידה שהיה הרב דשאטלאנד לפניו, ואחר פטירתו קיבלו את הבי"מ לרב. וקצת משמע שם שהניח הבי"מ שהסד"ט היה מחמיר לעצמו מצד הנידון שמגבנים בעור קיבה. ועכ"פ משמע קצת שהקילו לרבים בשומר בלבד. וראה במכתב הבי"מ שם שהנידון הוא על מקום ייצור גדול מאוד שהיו שולחים גבינות לכמה ארצות על סמך ההכשר שם, וכתב שהיא 'שאלה הנוגעת לכלל ישראל'. ואם סמכו על שומר, הרי למדנו שהיה מנהג כללי להקל בזה גם בדורו.
↑ והנה יש קונ' 'תקנות לשומרים אצל הגבינות' מהגרא"ל מאמסטרדם בעל בניין אריאל עם הוספות מעוד ת"ח, וייתכן מאוד שההוראות שם מוכיחות על המנהג למעשה שהיה נהוג בגדרי השמירה. ברם הדברים נכתבו בשפת אידיש עתיקה של אותה התקופה, ויש קושי להבין את הדברים. אם יש מי שיכול לתרגם הדברים תע"ב ושכמ"ה. הקונטרס נמצא באוצה"ח.
↑ עוד בגדרי יוצא ונכנס עיין בדברי הגרי"מ רובין בעל ארחות שבת (קובץ היכלא ז', עמ' ר"ה), ודיונו שם הוא לגבי ייחוד, ויל"ע במהרשד"ם שציין לו הגרמ"ש קליין בדבריו שהובאו בקובץ הנ"ל.
↑ בשו"ת הרשב"א (ז, נג) 'השיב הרמב"ם ז"ל בזמנים כתב כי מחלל שבת בפרהסייא הרי הוא כמשומד לכל התורה כולה. ואינו מבטל רשות עד שישכור כגוי ויינו יין נסך והרי הוא גוי ככל גויי הארץ וכן השיב בתשובה'. ע"כ. והלשון צ"ב, ונראה שזו תשובה מקוצרת וכתוב בה שהרשב"א השיב שכבר כתב הרמב"ם שהוא כמשומד לכל התורה. ומש"כ שם "ויינו יין נסך", י"ל שהם דברי הרשב"א עצמו ע"פ זה. ומש"כ וכן השיב, לכאו' חוזר שוב לרמב"ם, וא"כ משמע שהרמב"ם השיב גם זה שהמחלל בפרהסיא יינו יין נסך, ויל"ע עוד. וגם א"כ ייתכן שציין להרמב"ם רק לגבי עיקר הדבר. ומיהו ייתכן שהכוונה היא שהרמב"ם כתב כן בפירוש, ונאמר שהייתה להרשב"א תשובה מהרמב"ם שאינה בידינו, וצ"ב.
↑ שאלו לפני ר': על האנוסין אם יש לפרוש מן יינן, עד שיעמדו בתשובתן ימים רבים ותהיה התשובה שלהם מפורסמת וגלויה ואלו האנוסין שבאו מחדש, אין אנו בקיאין בהן ותשובתן לא ראינו. אם יש עלינו להחמיר ולהפריש מן יינן. והשיב ר': שחלילה לפרוש מן יינן לביישן, כי לא מלאו לבן לנסך אף לע"ז. ולא גזרו רז"ל אלא על מגע גוי, ולא על מגע פושעי ישראל. ובמקומנו אף הגוים אינם מנסכים. וכל שכן אלו שכל מה שעשו עשו משום [אבחת] חרב, ומהרו לפרוש בכל יכולתן. ועוד משקבלו עליהן לשוב ליראת צורנו, הרי הן בכשרותן. ע"כ.
↑ (השאלה). 'משומד שנשתמד במקום אחד ובא במקום אחר, אם כשנשתמד ולא חילל שבתות שותין עמו. דאמר גר שנתגייר וקיבל עליו כל מצות ומולין אותו ונתרפא ומטבילין אותו וטבל ועלה הרי הוא [כישראל] לכל דבריהם. ואי אשתמד ומקדש הני קידושיו קידושין וצריכה גט. ומשומד זה שחלל שבתות בפרהסייא אינו [כישראל] שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. כל המשמר שבת נקרא ישראל. ותניא מקבלין קורבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המשומד לנסך יין ולחלל שבת בפרהסיא. הלכך מחלל שבתות בפרהסיא כגוי הוא. ואנוסים שחיללו שבתות בפרהסיא ותשובתם לא נתפרסמה עד מתי מותרים לשתות יין עם אחיהם, אם בגלוי ניכר תשובתם מותר ואם לאו לא. והשיב, שכתב בתשובה שמצא, דמחלל שבתות כעובד עבודה זרה. ומייתי ראייה מיהא מקבלין קורבנות מפושעי ישראל וכו'. לא נוטה דעתי אחריה אלא בעודו במשומדותו. חדא דיחידיאה הוא ולא עבדי כוותיה, דאמר רב הונא איזהו ישראל משומד זה המחלל שבתות בפרהסיא. והוינן בה [למאן] לר' מאיר (כולה). ואמר רב הונא האי תנא היא דחמירא שבת כע"ז. דתניא מכם ולא כולכם. מדקאמר האי תנא [הוא], שמוע מינה לית הלכתא כוותיה. ועוד כשקיבלו על עצמן לשוב ליראות צורינו בפרהסיא הרי הן בכשרותן'. ע"כ.
↑ תשובה זו נמצאת גם בספר הפרדס (ערנרייך) סי' קלב ועוד מקורות. והנה בספר הפרדס ושאר ספרי דבי רש"י (וכן הוא בשו"ת רש"י שהוא ליקוט שנעשה בדורנו) יש גם דברים מקדמונים אחרים אבל לפי הפתיחה שאלו לפני רבי, נראה שהן דברי רש"י. והעירוני שאינו מוכרע.
↑ בשו"ע יו"ד סי' ב' סעיף ה' כתב שמומר לחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי. ומיירי שם לעניין שחיטה. ובסי' קכד, ח כתב סתמא שמומר עושה יין נסך. ואולי סמך על דבריו בסי' ב'. אמנם בב"י בסי' קכ"ד שם מיירי במומר לע"ז, ויל"ע אם נכון לומר שסמך על מש"כ לגבי שחיטה. אמנם ציין בב"י שם שבסי' קיט הביא את תשובת הרשב"א בדיני המשומד, ובתשובה שם נזכר גם שמומר לחלל שבת בפרהסיא עושה יין נסך, אבל ייתכן מאוד שכוונתו רק לציין לעיקר נידון התשובה שם במשומד ההולך ממקום למקום.
↑ ודן שם עוד אולי צריך להעיד בבי"ד ובלי זה אין דינו כגוי ואין יינו נאסר, ולכאו' הוא מחודש מאוד, ויש לעיין שם. ויש בנידונו שם עוד צירופים שאינם שייכים אצלנו.
↑ העירוני שיש לדון עוד שאין להוכיח מהרמב"ן והר"ן, דמיירי ביין, לנידון דידן בחלב וגבינה, שכיון שעיקר איסורם מחשש איסור י"ל שהם קלים יותר מיין ופת (וכן בישול לחלק מהשיטות), שעיקרן להרחקה וחתנות. וכיון שמחלל שבת בפרהסיא אינו כגוי לכל דבר והוא כעין קנס, י"ל שקנסוהו בדברים שעיקרם להרחקה (וגם לולי שבתו אסורה הרי ראוי להתרחק ממנו כפי האפשר, ואף אם הכול אחר החיתון, הרי מצוי שבתו כמותו ונכון להתרחק ממנו גם בחיתון), ולא קנסו בדברים שעיקרם מחשש איסור. ואף שגם אצל המומר שייכים חששות איסור, הרי זה יותר לפי העניין. והרי ייתכן שהוא מומר לע"ז או לחילול שבת ונזהר מאיסורים אחרים. ולא דמי לגוי, שתמיד הוא בכלל החשש לכל האיסורים. ויש לטעון שאין לנו לחדש ולומר שגזרו בו כמו בגוי בלי מקור, ויל"ע בסברא זו.
↑ 'עיין בית יוסף טעמים על איסור בישולי גוים, י"א שמא יאכילנו דברים אסורים וי"א משום חתנות ונ"ל דנ"מ אי בישול של מומר לע"ז אסור דהוי מומר לכל התורה, למ"ד משום חתנות שרי דהא עכ"פ שחיטת ישראל הוא ומותר לישא בתו ממומרים ולמ"ד שמא יאכילנו דברים אסורים אסור ולפ"ז פת של מומר שרי דפת הוא רק משום חתנות'. ע"כ.
↑ בפ"ת קיב, א הביא בשם התפאל"מ להקל כיון שאין שייך איסור חתנות, ובסי' קיג, א הביא שתלוי בטעמים ולאידך טעם אסור. והחזו"א להלן העיר על הסתירה. ברם העירוני לנכון שבתפאל"מ שם כתב שפת הוא רק משום חתנות ובבישול יש שני טעמים, ונראה שלא היו דבריו לפני החזו"א שהביאם מהפ"ת. אמנם גם בסי' קי"ג נראה שהעיקר שהוא משום חתנות, ויל"ע.
↑ כפי שהבנתי המליצו הרופאים להחזו"א לאכול לחם מלא (חי) מפני מחלת הסוכרת שהייתה לו, והיה נידון על לחם כזה ממאפייה של מחללי שבת שביררו שאין שם בעיה של חומרים לא כשרים, והחזו"א הקל ואכל לחם זה. ושמעתי שהחזו"א אמר בעניין זה שהתפארת למשה היה 'גרויסער' (-גדול), והיינו שהוא אחרון חשוב שדעתו ראויה לסמוך עליה להקל למעשה.
↑ וכן כתב באג"מ (יו"ד א, מו שם ב, מז) להקל בחלב מחללי שבת, וטעם ההיתר שם נראה ששייך גם בגבינות. וכ"כ הגריש"א (קובץ תשובות ג, קטו) להקל בחלב ובגבינות כיון שעיקרם מחשש איסור ולא משום חתנות. וכן דעת הגר"ש וואזנר (הגר"מ שטיין בשמו בקובץ מבית לוי) בחלב, וכמדומה שכוונתו שם להקל גם בגבינות, וצ"ב. ועיין במנחת יצחק ט, כה שהתיר בחלב בדוחק עיי"ש, ויל"ע אם התיר גם בגבינות. ובחוט שני (שבת פרק מ') כתב להחמיר בבישול שלהם, ולא כתב מה דין הפת החלב והגבינות.
↑ 'ולכן לענ"ד המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תבוא עליו ברכה. אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור.'
↑ ובעיקר הנידון לגבי יין נסך במינים מישראל, יש מקום לציין לשו"ת חת"ס (יו"ד, קכ) 'והכא מה שעושה יי"נ איננו משום חתנות כי מותר להתחתן בבנותיו ולא משום לתא דע"ז, אלא משום קנסא עשאוהו כגוי עובד ע"ז, וע"כ אין להחמיר כ"כ'. ע"כ. וכנראה כוונתו היא שבספק קנס יש להקל כעיקר הדין יותר מסתם ספק.
↑ וכתב בפני יהושע (ביצה יב, א) 'דהא דאמרינן מגבן חייב משום בונה היינו דוקא במגבן לאוצר לייבש להצניע לימים רבים'.
↑ ראיתי תיאור כיצד מייצרים גבינה כזו ע"י בישול החלב והוספת לימון וכדומה ושמנת, וסינון היטב של הגבינה בבד, ומשאירים הגבינה להסתנן כמה שעות. (הגבינה הנ"ל יש לה צורה כעין גבינה קשה אבל היא מתפוררת מעט כבר בחיתוך).
↑ והר"מ במז"ל כתב החמאה של נכרים מקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה שהרי [הקום] שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו וכל חלב שלהן חוששין שמא עירב בו חלב טמא. ואין טעם דברים אלו מחוורין בעיני. וזה יצא לו לרב ז"ל מן העיקר שתלה בו טעם איסור הגבינה, שהוא ז"ל כתב שאיסורו מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבלה והואיל ודבר האסור הוא הכל אסור וזה בשיטת תירוצו של הרב אבן מג"ש ז"ל שכתבנו למעלה ולפיכך הוא ז"ל סבור שמן הדין היה לנו להתיר את החמאה שיש בה תערובת מעט חלב טמא מפני שבטל במיעוטו ולא נאסרה החמאה אלא מפני שהקום של חלב טמא אינו מעורב בחמאה. ואין דרכו בזה הדבר ישר ולא טעם איסורו מחוור לפי שהגבינה הרבה טעמים יש בה ואחד משום דקאי ביני אטפי.
↑ ומצאתי למהר"ר אברהם ן' יעיש בתשו' כ"י כתב דקאיימא"ק של גוים החלק שהוא קרוש ונקפה כמו חמאה מותר למאן דמתיר חמאה והצלול אסור, אבל היוגור"ט אסור מפני שלא התירו חז"ל דבר הנקפה רק במקום שאינו נקפה רק שומן החלב לבד והשאר נשאר בלתי עומד, בכה"ג לא חיישי' לעירוב דבר טמא שהחלב הטמא אין בו שומן שנקפה, ואפשר דמה"ט התירו בחמאה, אבל במקום שהחלב כולו השמן והבלתי שמן נקפה כמו היוגור"ט, שאפילו מי החלב שאין דרכם להקפות לא בגבינה ולא בחלב והם נקפים בחלב החמוץ מחמת המעמיד ע"כ
↑ ראיתי מי שהביא ששמים אנזים בכמות של אחד משבעים או פחות מהכמות הנצרכת לגבינות קשות.
↑ עוד דנו האחרונים בקיימאק והיא מיוצרת ע"י בישול החלב ואיסוף השומן העולה על פני החלב ע"י הבישול. ובזה אולי יש עוד צד קולא מצד שהוא שומני ודומה לחמאה, ואולי זה מוציא אותה מכלל שם גבינה. ברם לא ראיתי באחרונים שידונו מטעם זה. ובשו"ת בית דוד יו"ד, נה התיר כשמבשלים בישול שני להוציא צחצוחי החלב. והובא בשיו"ב יו"ד קטו. ושוב הראוני שבשאלת ר"י לר"ת (בתשו' מיימוניות לספר קדושה סי' טו) כתב 'ובמלכותנו מרתיחין החלב על האש ומלקטין שומן החלב'. ע"כ. ולכאורה זהו כמעשה הקיימאק, והתירו ר"ת בתשובתו שם, ויל"ע.
↑ שבט הלוי (ד,פו) 'דדינו של הפר"ח נבנה על ספק יסודי מאד בדין גזרת גבינה, דיש לחקור דמהו גזרתם, אם גזרו רק גבינה שדרכם להעמיד בעור בקבה וכיו"ב המוזכר בגמ' ע"ז ל"ה ע"א, אבל הגבינה השניה דהיינו אחרי שנשאר הנסיובי דחלבא הנקרא ג"כ קום בלשון חז"ל מבשלים אותו עו"פ כדי להוציא חלקי שומן הגבינה הנשארת אבל עושים זה בודאי בלי שום מעמיד וא"כ אינו נכנס בגלל גזירתם דבגבינה, וכיו"ב כל הקפואים שעושים מחלב דומים יותר לחמאה במקומות שלא גזרו, או דילמא כל שנקרא עליו שם גבינה אפילו השני' הנ"ל כיון שנקפאת כגבינה אף על פי שביסודה אין בה סבת תחלת איסור גבינה מ"מ נכנסת בכלל גזירתם ואסור משום גבינת גוים'. ע"כ.
↑ שו"ת רדב"ז (ח"ו, ב אלפים רצא) נשאלתי על היגור"ת של הגויים אם מותר לפי שנהגו בו היתר מקצת בני אדם ע"י שרוחצים אותו עד שיצאו צחצוחי חלב אשר בו. תשובה כל ימי יגורתי להורות בה היתר שהרי החמאה שהתיר הרמב"ם ע"י בישול חלקו עליו האחרונים וכ"ש זה שלא יתוקן ע"י הרחיצה כיון שאתה מודה שאסור קודם רחיצה איך אפשר להתיר אחר הרחיצה ומי עדיף מבישול ועוד שהרי הגבינה נאסרה במנין ואף על פי שהוא יבשה ואין בה צחצוחי חלב ואפי' העמידו אותה בשרף האילנות אסורה כ"ש היגור"ת שעדיין הוא רך קצת ואפילו נתייבש אסור דמה לי אם העמיד החלב בשרף האילנות ומה לי אם העמידו בדבר המחמיץ סוף סוף דין החלב העומד יש לו ואסור כמו הגבינה. ע"כ.
↑ 'באשה שלקחה חמאה מא"י במקום שנוהגים היתר ושוב נודע שזו החמאה נעשית משיורי הגבינה הנשאר ביורה אחר שהוציאו הגבינה הראשונה והשני' שנקרא צוואהריך ושוב נעשה חמאה משיורים ההמה ונפשו בשאלתו אי אית ביה משום איסור גבינה של נכרים או לא... ולענין נידון שלפנינו הנה אם הועמדו [הגבינות] בעור קיבה לית דין ולית דיינא דגם שיורי הגבינות שעשה ממנו חמאה שאסור, אך אם לא העמיד בעור הקיבה, נהי מ"מ הגבינה אסורה משום דבר שנאסר במנין, מ"מ שם חמאה לא נאסר במנין ובמקום שנהגו היתר בחמאה של גויים גם זו מותרת ואם כי אין נראה לי להתיר לכתחלה להמון עם לקנות חמאה כזו מכל מקום בדיעבד אין לאסור התערובות והכלים כן נלפענ"ד'. ע"כ.
↑ וכמדומה שההוה הוא שבעלי המכולות מזמינים ישר מהמפעל, אבל איני בקי בפרטי המציאות, ולא ביררתי כעת.