אב"ד לוקאטש, פולין
אגרות להגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי בעל קהילות יעקב[2] [מכתב ו[3]-ז]
בעה"י. ב' והוא בקר י"ד ער"פ [-תרפ"ו] לפ"ק (קודם חצות, ולכתוב אפי' במקום שלא נהגו לית לן בה) לאקטש.בערבי פסחים, אקצר בשבחים, ולא אגמור הלילא, על גאון יעק"ב אשר [אהב] סלה. ולא ככת שלישית שלא הגיעה לאהבת"י, אלא משום עת לקצר חשבתי, דרך קצרה אלכה ואבקשה את שאהבה נפשי, לישרי לי מר על אי אפשי, בתוארי כבודו כי רב כראוי לו. לפי ערך מעלתו וגדלו, בתורה ובחכמה ובכל מדות, שמנו חכמים למעלות חמודות. ואכלול בכלל בכל חותמי ברכה, יהא רעוא דתירום רישיה אכולא כרכא. ועל ישרא"ל הדרתו, כרום ערך תורתו, תהי כתר תורה הולמתו, ויחוג בהכשר ובשמחה חג מצתו. בכלל כל ישראל ובתוך חבריו ותלמידיו בני ישיבתו.
יקרת מכתבו מיום יו"ד ניסן ממקום בי"ת בד"ו כשמן הטוב זה עתה הופיע. ואם כי לא עת לכתוב היום אבל מחיבה יתירה לדברי ספרו ביינה של תורה אין זה מונע. מלהשיב בקצרה דברים אחדים. וכאשר גם כ"ג הקריב הקדים לכתוב אלי למען יגיע מכתבו קודם החג שאוכל להשיב ולא יעצרני חשש כתיבה בחול המועד, על כן גם עתה אקח לי מועד קטן, להשיב תשובה מאהבה, ויהא רעוא דליתקבלו דברי במיעוטן, על לב כ"ג הרחב כפתחו של אולם, וליעיילו במוח"ו הזך המ"קיף את המי"ם[4], ים התלמוד כולו וכל רז מאתו לא נעלם. ואעפ"י שהיום כבר חלף הלך לו הדֹאר ומכתבי לא יצא ממקומו עד יום ה' אבל עכ"פ לא יאחר המועד כולו. ואי"ה ביום וא"ו או למחרתו יקבלו.
חיוב חלה בעיסה גזולה ובקושיית השאגת אריה
א) אמר מר על מה שכתבתי [באיגרת ג'] דלא נראה לי תירוצו [בשערי תבונה סי' ד'] לקושיית השאגת אריה [בסימן צד], דאיידי[5] דלנגזל הוי עריסותיכם הכא נמי לכולי עלמא, והראיתי דברי הקרבן נתנאל[6] דכתב כן רק אגזל עיסה, [וטען] דלא יבין את זאת, דאטו יעלה על הדעת דגם להנגזל מותרת בלא הפרשת חלה, והרי מה שגלגלה אחר אינו פוטרה וכדאמרינן בירושלמי הממרח כריו של חבירו חייב במעשר, עכ"ד. - ולענ"ד שפיר מקשה השאג"א, דלפי דברי הרא"ש ז"ל נימא ראשית עריסותיכם לאפוקי גזולה דפטורה מחלה. ומה דהממרח כריו של חברו אינו פטור, וכן הלש עיסת חברו אפילו שלא מדעתו, דמ"מ ראשית דגנך וראשית עריסותיכם קרינן בה, שהרי היא ברשות בעליה. ומשא"כ גזולה, כי היכי דאיש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו, אבל גזל, לא הגזלן ולא הנגזל מצי מקדיש, הכי נמי בחלה.ומה שכתב עוד דתירוץ הקרבן נתנאל אינו מובן לו, דסוף סוף הרי למה דסלקא דעתך דאין שינוי קונה מוכח - שפיר מותיב מר, והרי זה הדבר אשר דברתי ובעניי הסברתי מה בין אביי לרבא בזה.
♦
לבוד בכלאים
ב) הירושלמי[7] דכלאים הוא בפרק ה' סוף הלכה ג' יעו"ש.ומה שכתב כ"ג דאינו ענין ללבוד אלא ככל פחות מג"ט דלא מהני להרחקה בכלאים משום ערבוביא. - אחר שיעיין שם יראה דליכא לפרושי הכי לפירוש הר"ש ז"ל דאנקע קאי, דאם הוא פחות מג' אינו עולה למדת הרחקה כלל וצריך למדוד ההרחקה משפתו מכאן ומכאן. וכן לפירוש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' כלאים הכ"ג דאבית קאי, ויעיין שם ברדב"ז ויראה דמטעם לבוד קאתי עלה, דהא הבית הוי שפיר הפסק, ודו"ק, וצ"ע.
♦
למדין הלכה מהלכה
ג)[8] בדבר מה שכתב דלמדין הלכה מהלכה - לא השבתי אלא מדברי האליהו רבא [ידים פ"ג מ"ז], וגם מפשטות דברי רש"י ז"ל. וכ"ג כותב לחלק בין שאר מדות לק"ו - אין לי להוכיח היפך דבריו וגם ראיה לדבריו אין לי.ד) במה שכתב בכוונת דברי האבני מילואים - לא אבין עד שיעתיק לי אי"ה כהבטחתו דברי הא"מ כהוייתן בשלימות.
ה) ובאות ה' תמים דעים אנחנו.
♦
נותן לשפחתו שטר שחרור וקידושין כאחד
ומה שכתב באות [ו'] לדחות מה שכתבתי [-באיגרת ג] דאפשר לומר דלא מהני בכותב שטר שחרור לשפחתו ומקדשה בזה, משום דכשהיא בהמה יהיב לה, דהא לר"מ מהני בלאחר שתשתחררי, ורבנן לא פליגי אלא דלאו בת קידושין היא השתא, ולא מהני לדבר שלא בא לעולם, אבל לא משום דהוי כיהיב לגוף אחר, ומשום דהרי חיוב ממון יש עליה ולא הוי כמלוה דלאו למלוה ולפקדון יהיב לה. עכ"ד. וסיים שיודע שיש לדחות ולפלפל בזה. - ואני לא אדע אם לזה שבדעתי יכוין או באופן אחר, אבל כוונתי חשבתי לפשוטה כל כך עד שלא הוצרכתי לבאר כלל, דודאי בנותן לה דבר מה שבו מקדשה שהוא קיים גם לאחר שתשתחרר ושייך נתינה גם אז, אם כן הרי אומר לה בפירוש שנותן לה על מנת שתתקדש לו לאחר שתשתחרר, וכלומר שגם הנתינה על אחר שתשתחרר תיחשב וכהסבר כ"ג, שהרי אי לא מיקדשא ליה בעיא לאהדורי ליה מה דיהיב לה לשם קידושין דוקא. אבל בנידון זה דלא יהיב לה מידי אלא גופה, נהי דנימא דלא דייק לן משדה עפרון דבעי למיהב לה דוקא מידי דחוץ מגופה, מ"מ הרי לאחר שתשתחרר לא שייך גבה נתינה מידי, וכל הנתינה לא היתה רק בעוד שהיתה שפחה, אבל אחר השחרור ליכא מידי גבה, וגם אי לא מיקדשא ליה ליתה בהשבה כמובן ודו"ק.ועל זה הבאתי מדברי הר"ן ז"ל דחשיב כנותן לעבד. ודברי כ"ג בזה גם כי דברי חכמה המה אבל אין מוכרחים, וגם דחוקים קצת לומר דעיקר האיסור משום מה שמוצא חן בעיניו לשחררו.
ומה שכתב שקשה להבין שהרי כל זמן שהוא עבד לא נהנה כלום - אדרבא לדידי אתי שפיר דהוי כמאן דיהיב לבהמה גוף אדם להתגלגל ולהתלבש בו. ודו"ק.
♦
ספק במצות עשה אחר הקיום[9]
ומה שכתב כ"ג באות א' ביריעה השנית, דלא הבין הוכחתי [-באיגרת ה' אות א'] מהירושלמי, דודאי יודה דגם אח"כ הוי ספק דאורייתא, לולא די"ל דמה שכתב החוות דעת בשיטת הרמב"ם ז"ל דספק בקום ועשה הוי לחומרא מן התורה אינו רק בשעת קיום המצוה. עכ"ד. - אבל כוונתי, דאם איתא שיש לחלק בזה מסברא, א"כ מנא לן להוכיח דספק קרא לחומרא מהא דקרא בבין השמשות. וממה נפשך, אם פשוט דק"ש דאורייתא וספיקא לחומרא, אין צריך לראיה. ומדאמר הירושלמי ספק קרא כו' נשמעינה מן הדא, ש"מ דמסברא הוי אפשר לומר דספיקא לקולא, וא"כ היכי שמע מינה מהדא, והרי לדברי כ"ג יש לחלק. ולראיה דק"ש דאורייתא, פשוט דאין צריך מן הדא. דודאי אפילו ליכא למאן דאמר דק"ש דרבנן, [ג"כ] נאמר דהוי דרבנן ואפילו הכי החמירו בספיקה בקרא בין השמשות, אבל בספק קרא מנא לן להוכיח מזה לדברי כת"ה.♦
חזקה במצאה כתם ובספק הזכרה וספק התפלל
[10]ומה שכתב באות ב' ג' - הנה לסברתי, במצאה כתם לא יצאה מחזקתה טפי ממה שיצא זה שמסופק אם אמר אמת ויציב, לפי מה שנלע"ד דספק כזה מרע לחזקה. דודאי גברא בר חיובא רמי אנפשיה ומידכר כחובתו, וכיון דלא ברירא ליה עכ"פ שלא הזכיר, מרע לחזקת חיובו. ובזה נלע"ד כמה שכתבתי דהירושלמי דקאמר חזקת רגילות היינו דוקא לימי הקיץ דחזקה שאמר מוריד הגשם, אבל לימי החורף אפילו מי שלא התפלל עד אז כלום, חזקה שלא הזכיר מוריד הגשם מכוח [העדר] אמירתו, וחזקת חיוב לחוד.ותמיהת כ"ג דהא במסופק בתפלה ספק דרבנן ולקולא הוי - אינה תמיה לפי סברתי הנ"ל, דהתם ספיקא דגברא מרע לה לחזקה כדאמרן, אבל לענין הזכרת מוריד הגשם דכן ישנה לחובת תפלה בלא מוריד הגשם כמו שישנה בחורף עם הזכרת מוריד הגשם וכל שלא נקבע בנפשו חובת הזכרה רק חובת תפלה, כיון שאינו זוכר אם הזכיר או לא חזקה שלא הזכיר, וחובת גברא להתפלל לא מרע לחזקה זו כלל, דחובת תפלה היא דרמיא עלי' אבל להזכרה שייך לומר כל מילתא דלא רמיא עלי' דאיניש לאו אדעתי' וגם בשעת קיום חובתו לא רמיא עלי' שהרי אדרבא התפלל בודאי אלא שלא היה זכור בשעת תפלה חובת הזכרה שאינה קבועה. ודו"ק כי אי אפשר לי להסביר יותר בכתב.
♦
קלב"מ והתראת ספק ביכול להציל בא' מאבריו וכשהאדון וכשאחרים יכולים להציל
ומה שכתב על מה שכתבתי דביכול להציל באחד מאבריו נמי פטור על הכלים הואיל ואם המיתו [נמי] מיפטר. [וכתב] דזה היפך ש"ס ערוך בסנהדרין ע"ד. וכבר כתב לי כן גם בגלוי[11] - ואני השבתי לו ג"כ וגליתי דעתי שנשתבשתי למיזל בתר איפכא כפי שהיה נראה לי מסברא, ולא פניתי לעיין בזה וטעיתי, וברוך הוא לשמים שהחזיר לי אבידתי, אבידה מדע"ת, שאיבדתי את הדעת הנכונה לבלתי כתוב טרם העיון הדק היטב, ונכשלתי, על דרך שאמרו דברי תורה זמירות קרית להו, כלומר ואין צריך עיון כלל אלא זמורתא תהא, והרי נאמר בהם התעיף עיניך בו ואיננו, וצריך תמיד לעיין בעינים פקוחות, ואם לאו נכשל אפי' בדבר שתשב"ר יודעין.אכן כתבתי בהגלוי (וכן באמת עלה בדעתי גם אז בכתבי בטעות, רק שמפני שהיה נראה לי בפשיטות שגם בכהאי גוונא פטור כתבתי כן, ולא פניתי לעיין ולפנות כה וכה). דלא אשכחן רק ביכול להציל בא' מאבריו של רודף. אבל לומר דחייב לשלם, בכה"ג שהדליק הגדיש ואם לא יציל איש את העבד ע"י כיבוי וכה"ג בודאי ישרף, לא אשכחן, ואפשר שגם מיתה בבי"ד חייב אם התרו בו.
והנה עתה כרגע פניתי לעיין בזה וראיתי דהתוס' בב"ק כ"ב: ד"ה והי' גדי כפות, ודבריהם שם לקמן כ"ז. ד"ה הניח גחלת על לב עבדו, במ"ש ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק כו' יעו"ש. ולא ביארו כוונתם, אם רצונם לןמר דבמת בלאו הכי פטור מטעם קלב"מ דאיכא חיוב מיתה עליו, או דר"ל דבמת כלומר שיש בגחלת כדי להמית פשיטא דפטור מטעם דסמך על האדון שיסיר הגחלת שלא ישרף. אבל במלחמות כתב בפשיטות שם וז"ל (בסוף פרק כיצד הרגל) אמר הכותב לא בא (בעל המאור) לפרש אלא לסתום, מאי קמיבעיא ליה, וכי מפני שרבו אצלו אם הרגו אדם אחר אינו נהרג עליו כו' וכיון דבעיין דרבה בכפות ודאי פטור דקלב"מ, ואי נמי בשוגג, הוה ליה חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר דפטור, ועוד שכתב דסיפא דמתני' דקתני עבד כפות לו בשאין הרב אצלו ומה צורך לכך אפי' הרב אצלו נהרג עליו ולפיכך פטור דקלב"מ עכ"ל יעו"ש. וכן בנמוק"י שם בסוף הפרק כתב וז"ל עבד כגופו דמי. אי בעבד כפות מיירי ודאי לאו לענין מיתה בעי דפשיטא שהחהורג עבד חייב ואעפ"י שאדוניו לפניו שיכול לסלקה, עכ"ל יעו"ש.
וצ"ל דכה"ג ודאי לאו התראת ספק היא, דדוקא ביכול לעלות מעצמו מהמים שכבש עליו וכן באינו כפות ויכול לסלקה פטור אבל מה שאחרים רואים ויכולין להציל אינו פוטרו. וכעין שכתבו תוס' מכות ט"ו: ד"ה במאי קמיפלגי, דיש לנו לומר דלעולם יהיה כמו שהוא עתה ולא יתחדש כאן שום מעשה שינוי, יעו"ש ובשבת ד'. ד"ה קודם. וגטין ל"ג. ד"ה ואפקעינהו שציין בגליון הש"ס שם. וכ"ש למאן דאמר התראת ספק שמה התראה.
וא"כ פשיטא דדין רודף יש לו בכל גווני אפילו יכול לכבות, ומ"מ מיתה אינו חייב עד שישרף.
אבל מדברי הרא"ש ז"ל שם סוף פרק כיצד הרגל שכתב וז"ל: ומסיק דעבדו כגופו כו' שאם היה כפות והאדון עומד אצלו והניח גחלת על לב העבד ונשר"ף[12] פטור כיון דהעבד חייב במצוות סמך על זה שלא יניחנו לישרף כו' עכ"ל, מוכח לכאורה, דאפילו נשרף העבד אין חיוב מיתה על זה שהניח גחלת, ואינו פטור מטעם קים ליה בדרבה מיניה או חייבי מיתות שוגגין רק מטעם דסמך על האדון. וכן בחידושי הרשב"א ז"ל שם כתב וז"ל הא דבעי רבה עבדו כגופו כו' פירש"י ז"ל כו' אבל הראב"ד וכן בתוס' ז"ל פירשו בעבד כפות ובנותן עליו לפני אדוניו ולומר אם האדון חס עליו כעל גופו להסיר הגחלת שלא ישרף או לא, ולפי פירושם בעיא דרבה בין לחיוב רבא (ר"ל מיתה) בין לנזקין היא עכ"ל. וא"כ נפשטה דכגופו ופטור ממיתה אפי' נשרף, וא"כ אין לו דין רודף. ומיהו אכתי רק בשהאדון עומד אצלו, אבל במדליק הגדיש ואין האדון אצלו, ודאי דין רודף לו אפי' אם יכולים אנשים לכבות. (ונראה דלא כיוון הרשב"א ז"ל לתוס' שלפנינו, דבתוס' הנ"ל מבואר דלא מיירי בנשרף העבד ומת, וממה נפשך אם כה ואם כה כנ"ל, עכ"פ לא כמו שכתב הרשב"א ז"ל בשמם דגם לחיוב מיתה מיבעי להו).
ובדברי הפרישה שעל הטור חו"מ סוף סי' תי"ח בזה - לא נתחוורתי לעת עתה לפום ריהטא יעו"ש ועת לקצר.
♦
ברירה במידי דממילא ובידי שמים בגט בירושה באתנן ובמחיר
ומה שכתב כ"ג שדברי בענין ברירה ובפרט במה שכתבתי בכוונת תוס' ע"ז ס"ג. מבואותיו סתומים מכל צד, במה שכתבתי דכיון דממילא, לכו"ע לא חל בדבר שצריך ברירה למפרע, וגבי ירושה אע"ג דממילא, מ"מ הרי מצי חיילא גם להבא ולכן חל גם מיד, כמו שכתב הנתיבות בסי' ס"א, וכבר קדמו הרשב"א ז"ל בתולדות אדם סי' פ"ב. וע"ז כתב מר דאדרבא להנתיבות קשיא, דהרי במידי דמצי חייל להבא לכו"ע יש ברירה, ושמע מינה דפליגי במידי דצריך דוקא למפרע, וכיון שכתבתי דבזה לכו"ע אין ברירה, וכמ"ש תוס' גבי אתנן דאפילו למאן דאמר י"ש בריר"ה הכא אין ברירה, א"כ במאי פליגי תנאי ואמוראי, עכ"ד.והנה כבר כתבתי דבענין ברירה. דמכל חמירא. דעתי העני' קצרה. וכל מה דאטרח במישקל ומיטרא. לא מסקינא אפילו כתעלא מבי כרבא בשעלא זעירא. אבל באין ברירה. לברר עד גמירא. בררתי לעצמי דרך אשר אמשש בה כהאי עוירא. אך מה דקשיא למר בגוה אי משום הא לא תברא. ובעניי הכי לי מסתברא. דעד כאן לא פליגי רבוותא אי יש ברירה או אין ברירה, אלא במידי דבידי אדם גמרה. כלומר שעפ"י פעולתו ודעתו בפעולה או באמירה. נעשה חלות הדבר. וככל הני דחשיב ואזיל הנה"מ שם יעו"ש. דבזה למאן דאמר יש ברירה אמרינן דכשמתברר אח"כ על פיו ועל ידו, נעשה כהוברר גם למפרע, ולמאן דאמר אין ברירה, לא. ובמידי דאין צריך דוקא שיחול למפרע, בזה כתבו הרשב"א והנתיבות דלכו"ע חייל גם מיד, כיון דלכשיתברר על ידו עכ"פ חייל משם והלאה. ורק בגט אעפ"י שעל פיו ועל ידו נעשה חלות הדבר, כתבו תוס' גטין כ"ד: מוכתב לה, שצריך דוקא מבורר מיד בשעת כתיבה, ולכן אפילו למאן דאמר בעלמא יש ברירה, כאן לא מהני.
אך גבי אתנן הקשיתי מנא לן כן. ועל זה תירצתי, דהתם כיון דאין איסור אתנן חל על פי פעולתו כלל, רק ממילא בשעת ביאה חל האיסור בידי שמים, ואין צריך לזה כוונתו ולא שום כוח מצדו, בזה לכולי עלמא לא אמרינן שעל ידי הבירור שהוא מברר אח"כ, יחול בידי שמים למפרע גם כן. כי לא אמרינן בכה"ג כלפי שמיא גליא איך שזה יברר אחר כך. וכל זה הסברתי וכתבתי זה כבר ואי אפשר לי לברר יותר.
ומה דקשיא ליה למר בממה נפשך הנ"ל - פליאה דעת ממני, ונשגבה ולא אוכל לה. דשפיר שייך פלוגתא דברירה במידי דחלותו בידי אדם, דבזה למאן דאמר יש ברירה אמרינן דבידו לברר וכן חייל למפרע, מה שאין כן מה דחלותו בידי שמים לבד. וירושה, אע"ג דחיילא ממילא, מכל מקום אין ענינה לשאר ברירות. דלענין שיהא לכל אחד קנין בחלקו, אין צריך לברירה למפרע, ורק לענין חזרה ביובל, לר' יוחנן דאמר לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, וכן לענין ביכורים למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף, א"כ צריך על כרחך למפרע, ובזה אין ברירה למאן דאמר אין ברירה. אבל לומר גם בזה דלכו"ע, כיון דאין חלותו בידי אדם רק בידי שמים צריך מבורר בשעת הירושה, ואם לא כן לא יחול כלל, אי אפשר, כמובן בנקל מסברא. דהרי בהכרח חל עכ"פ בשותפות, ואלא מאן לירות להו חילק ובילק. והרי תרוייהו הני אחי ירתי בהכרח וקנו בתפוסה עכ"פ, ואי אפשר לומר דלא חיילא כלל כמו גבי אתנן, אלא שצריך לברר אם באמת לא נתחלפו חלקיהם מזה לזה. וזה לא הוי תו ממילא, רק שבידם לברר חלקיהם, ומשום הכי למאן דאמר יש ברירה חיילא גם למפרע.
וכן במחיר כלב, הרי אי אפשר לומר דאין זה מחיר כלב, כמו גבי אתנן לומר שאין זה אתנן זנות בשעת ביאה כיון שאין מבורר רק כאילו נתן לה לא בעד הזנות, דעל כרחך זה נטל עשרה כנגד ט' וכלב. אלא שצריך לברר מי כנגד הכלב ומי לא, שיהא ניתר. וע"כ איכא בה חדא למעליותא וחדא לגריעותא, היינו כיון דעל כרחך חייל גם להבא, דבהכרח יהיה אחד כנגד הכלב, על כן למאן דאמר יש ברירה, מתברר גם מיד שזה שיבורר יאסר והשאר יותרו. אבל למאן דאמר אין ברירה, נהי דלענין חלות על האחד חייל על כרחך בלהבא, אבל להתיר האחרים צריך למפרע. ודו"ק, כי גם לי אי אפשר להסביר יותר. וחי נפשי שאיני מבין למה שכל בהיר כשכלו של כ"ג שיחי' לאוי"ט אינו קולט הסבר זה, ועל כן אמינא כי גבה טורא בינינו, ואני איני יכול לעמוד על סוף דעתו בזה והוא אינו יכול לעמוד על סוף דעתי העניה בזה.
♦
אם הבעל נחשב כפועל את הכריתות בגט
ומה שכתב שלא כתבתי שום ראיה לסברתי שהבעל פועל כריתות, רק דקרא כתיב וכתב לה ספר כריתות - הנה אם אין לו סתירה לזה מאיזה מקום, לא ידענא למה צריך לראיות עוד. והרי התוס' גטין כ"ד: נמי לא כתבו שום ראיה אחרת דבזה לכו"ע אין ברירה, רק מוכתב לה שיהא מבורר בשעת כריתות, ומאי אולמיה ד'וכתב לה' מ'וכתב ספר כריתות', דכי היכי דפשיטא להו לתוס' דוכתב 'לה' לשמה בשעת כריתות, הכא נמי שיהא ספר כריתות בשעת כריתות. ומי הוא הכורת אם לא כוונת הבעל שמכוין לכורתה. וכי היכי דלכו"ע בעינן שיפעול בכוונת כריתות בשעת נתינה, הכא נמי בשעת כריתות.♦
ביטול קצתו ברובו בגוש אחד
ומה שכתב דשייך ביטול קצתו ברובו גם בגוש א'. - יעיין מר בפמ"ג או"ח סי' תס"א במש"ז סק"ד בד"ה והנה מצה שנתחמצה בתנור חמץ גמור, צריך אותו מקום ליבון והשאר א"צ, ואם ספק שאינו יודע מקומו, לכאורה אף בקרקע יבש ביבש חד בתרי בטל, ועי' ביו"ד ק"י בחנויות קבוע, ודברי הכריתות בנחל איתן ומשנה בתרומות ערוגה בין ערוגות. עכ"ל, יעו"ש, וביו"ד סי' ק"י שפ"ד סקי"ד. ומוכח דאי לאו קבוע ועכ"פ בקרקע דוקא, לא שייך לומר דבגוש אחד לא בטל.והנה החוות דעת בסי' ק"י ביאורים סק"ו, הקשה ע"ד ספר הכריתות במה דמשמע מדבריו דקרקע בקרקע בטל, משדה שאבד בה קבר דמטמא מדאורייתא כדמוכח באהלות, ואמאי ניזל בתר רובא, עכ"ד. והנה אמת שהר"ש ז"ל בפי"ח דאהלות מ"ג כתב דמסתברא דשדה שאבד בה קבר בבקעה דהוי רה"י מדאורייתא מטמאה יעו"ש. ואי הו"א דמדרבנן בעלמא הוי, לא קשה מידי, כמו דלא קשיא מגיטין נ"ד: שהביא החוו"ד שם מדברי רש"י שכתב בד"ה הרי זה לא ילקט, דכל זמן שהוא במחובר חשוב"ה[13] ולא בטלה. דאדרבא מוכח איפכא, דרק משום חשיבות דמחובר. וכל חשיבות דלא בטלה הוא רק מדרבנן, כמו שכתבו הפוסקים בחשיבות דבעל חי וחתיכה הראויה להתכבד ובריה וכדומה. וכן כתב בהגהות אמרי ברוך על החוו"ד שם לדחות ראייתו מגטין נ"ד:, ויפה כתב.
ואני מוסיף, דאם כהחוות דעת מאי רמי [-בגיטין נד:] דר' יוסי אדר' יוסי, לימא כדלעיל נ"ג: לר"מ דבדאורייתא לא קניס. ומשום הכי בהא דלא בטל במחובר מן התורה קניס, משא"כ בנתפצעו, דגם בלא נתפצעו בטלין מן התורה והוי רק דרבנן וצריכין חיזוק קניס. ודו"ק.
אכן באמת, מלבד דאין דברי הר"ש ז"ל מוכרחים דמן התורה הוי, ואפשר לומר דמדרבנן, ועיין ספר סדרי טהרות על אהלות שם. אכן יש לומר עוד עפ"י דברי הש"ס בכורות כ"ג. דנהי דלמגע בטל למשא לא בטל, ולכאורה היינו דוקא בנושא כל האפר בבת אחת, אבל בנושא מקצתו גם למשא בטל. אבל אחר העיון קצת זה אינו. דממנ"פ, אם בטל א"כ גם בנושא הכל טהור, ואם לא בטל משום דהרי נושא הטומאה, גם בנושא מקצת עכ"פ מספיקא טמא. אלא ע"כ כהסבר הר"ן ז"ל בנדרים נ"ט. סוע"א. ד"ה וכי היתר שבהן להיכן הלך, שכתב וז"ל, אפילו תימא דגידולין מבטלין האיסור, היינו טעמא דכשאוכל אינו טועם טעם האיסור כלל אעפ"י שמעורב בתוכו, אבל לגבי מעשר כו' יעוש"ה. והכא נמי, בשלמא לענין איסור אכילה או הנאה שייך ביטול, שכשאוכל או נהנה בתערובות הוא אוכל ונהנה, ולא מקריא אכילת איסור או הנאת איסור, שהרי אינו טועם טעם איסור לחוד כלל, וכן להנאה, והתורה התירה ע"י תערובות רוב. אבל לטומאת משא לא שייך זה, דהרי הוא על כרחך נושא גם טומאה. וא"כ גם לענין טומאת אהל יש לומר כן דלא שייך ביטול כלל. (וכן כתב כעין זה בספר סד"ט שם אלא שאני הסברתי כנ"ל והבאתי דברי הר"ן ז"ל, ולא כסד"ט שם שכתב רק דבבכורות כ"ג. מבואר דלא שייך ביטול לטומאת משא ואם כן הוא הדין לאהל, וצריך הסבר כנ"ל) ודו"ק.
וכן מבואר בכמה פוסקים אחרונים, דאם נטף איסור על מקום אחד בכלי ואינו יודע מקומו, בטל ברוב. עיין חמודי דניאל והובא בפת"ש יו"ד סי' צ"א סק"ט. ואל ישיבני דהתם מטעם שכשיבשל יתבטל התבשיל ברוב, דא"כ איך יבשל, והרי מבטל איסור לכתחילה, אלא ע"כ דכבר בטל קצת הכלי בקצתו ברוב. וכן בחת"ס חלק או"ח סי' קע"ח, פשיטא ליה דמחובר בטל מן התורה, והביא מסוטה מ"ג: ילדה שסיבכה בזקנה עיי"ש, ועוד מכמה דוכתי עיי"ש. (וכן עיין בירושלמי פ"א דערלה ה"ג ודו"ק) וסיים דע"כ בגטין נ"ד: כוונת רש"י משום חשיבות דמחובר בנטיעה שלימה בין הנטיעות עיי"ש. ויש לי עוד אריכות בזה, אבל עת לקצר כי חצות היום ממשמש ובא.
♦
חזקת תחום ביתו בעירובי תחומין
ומה שכתב להתרעם עלי על מה שכתבתי בזה שדחה אותי במה שכתב לחלק דלענין שלא יהיה חמר גמל הוי משום חזקת תחום ביתו, אבל שיהיה עירוב כשר הוי נגד חזקת תחום ביתו, וכותב וז"ל: אנא מתניתין ידענא בעירובין ל"ה דלא פליגי אלא דלמר כשר ולמר חמר גמל, אבל שלא יהיה עירוב ליכא למאן דאמר, ועיין היטב בסוגיא דאין דנין אלא על חזקת העירוב עצמו שלא נשתנה, אבל חזקת תחום ביתו מה זו חזקה כו', והרי הפסיקו ימי החול ובתחילת השבת נסתפק עכ"ל. - ובאמת אומר אחר בקשת מחילת כ"ת הגדולה אשר באמת יש לי בטלות נגדה, שאיני יודע מה הוא סח. וכי לא ראה דברי רש"י ז"ל בדף ל"ו. ד"ה 'העמד טמא על חזקתו, כוליה חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא, אבל מתניתין איכא חזקה לקולא ולחומרא, העמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימור לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב עכ"ל. וא"כ שפיר קאמינא ותו לא מידי כמובן ודו"ק.ומה שהקשה הרי בתחילת השבת נסתפק וא"כ היכן הוא חזקת תחום ביתו – לא קשה מידי, דאדרבא בכל ימי החול לא נאסר כלל והרי זה חזקת היתר שלו אלא דקדש היום ונאסר, ועכ"פ חזקת תחום ביתו לא איתרע, ופשוט.
♦
חילוק בדין ברירה בין מחיל על אחד מב' רימונים ובין מחלל על סלע שתעלה
ואחרון אחרון חופף עלי כ"ג חפיפה בתר חפיפה ומדקדק אחרי בהא דכתיבנא בעניותי בהך דעל סלע שתעלה בידי, ואומר שאני משתמש בשתי סברות שאין מצטרפין ועוד באריכות. וסיים שאינו יכול להציע יותר. - ואני אומר כנגדו שגם אני איני יכול להסביר יותר ממה שהסברתי, ואכתוב עוד הפעם, ובחיי ראשי שאיני מבין אי הבנתו. דלענ"ד שפיר כמו שכתבתי, דבב' רימונים ושעה בין השעות, שפיר חייל מספק גם כי אין ברירה, אבל בזה שאמר על סלע שתעלה בידי (ולא כדהתם שני לוגין שאני עתיד להפריש ולא אמר שני לוגין שאפריש יהיו תרומה), הרי אמר שלא יחולל אלא על מה שיעלה בידו, ולא שיחול על אחד שבכיס אלא שעתיד להעלותו. ולכן לא חייל כלל. וכי תימא א"כ לכו"ע יחול על זה שיעלה, שהרי אמר שיחול רק על שיעלה, זה הוי ניחא אילו אמר סלע שאעלה מן הכיס יהא מעשר שני תחת מעשר שני שיש לי בבית, אבל כי אמר הרי זה המעשר שיש לי בביתי מחולל מעכשי"ו על סלע שתעלה בידי מן הכיס, צריך שיחול מעכשיו, וא"א רק שנאמר שבודאי אותו שיעלה היה ראוי לעלות הוא ולא אחר, ואין ברירה, וממילא אי אפשר שיחול כלל כמובן, שהרי ארכביה אתרי רכשי, וכסבור לפעול מה שאי אפשר דהוי תרתי דסתרי, שאמר שיחול מעכשיו, וגם רק על זה שיעלה בידו, ולכן לא אמר כלום. וא"א לי להסביר יותר ובעיני הוא פשוט מאד, ואולי בתוספת דברים אחדים ובשינוי לשון קצת שבזה ממה שכתבתי בהקודם יוכל להתפיס שכלו להבין דברי הפשוטים האלה, כולי האי ואולי. ואם עד אלה לא ישמע, כבר אמרתי כי גבה טורא בינינו, ואיני יודע איך לבא עם כ"ג לעמק שוה בזה.ומעתה, אעפ"י שגמר אומר שלא לכתוב עוד בזה, מ"מ מבוקשי שיכתוב אם נשתנה אצלו קצת ממה שסבור מקדמת דנא ע"י שינו"י זה ששניתי ושלשתי ובהוספת ביאור, או דסוף סוף שינוי במקומו עומד וכטועה ומתעתע יחשבני. כי אמנם אל יחשדני שאני סומך על דעתי, וכבר תודה לקל יתברך עמדתי בנסיונות רבים והודיתי על האמת למי שאומרו, ואינני מתעקש ח"ו במקום שארגיש שטעיתי ואיני מתאמץ להעמיד דברי, וכמה גדולים וטובים אשר קטנם עבה ממתני יטעו לפעמים, וכבר שנינו שאבות העולם לא עמדו על דבריהם, ומה ליתוש כמוני, אבל חי נפשי כי לענ"ד אינני מרגיש סתירת דברי בדברי כ"ג.
והנה שעת חצות קרובה, ועת להחל העסק בצרכי החג הקדוש ולילך לבית המרחץ, ולכן גם כי יש דברים ונשאר דיו בקולמס לכתוב עוד בענין זה שבינינו, אקצר.
וד' שנותיו ושנותינו יאריך ויזכנו ביתרון הכשר החג הקדוש, ואי"ה אחר החג נתחיל לעיין בסימני ספרו מסי' ז' והלאה.
ידידו אוהבו אהבת תורה, הק' שלום יוסף הלוי פייגנבוים
♦
הוספה למכתב
בעה"י.והנה מצאתי במעטפת המכתב פתקא קטנה וכתוב בה וז"ל בשכבר הימים ראיתי תשובה בחת"ס לענין משיב הרוח ומוריד הגשם וכו' - ואיני מבין כונתו מאי בעי בזה. והנה התשובה הוא בחת"ס חלק או"ח סי' כ', לענין דצריך לפי דעתו ק"א פעמים ולא סגי בתשעים פעמים כמשמעות השו"ע. עי"ש. וכוונתו יבאר לי אי"ה בלהבא.
♦
המקפיד על שמורה אם יכול לטלטל מצה שאינה שמורה
ועל דבר שאלתו אם הנוהג לאכול שמורה מותר לטלטל מצה שאינה שמורה, דאפשר הוי מוקצה לגביה כמו שכתב בשער המלך הל' לולב דמי שאינו מעשן ביו"ט לא יטלטל המקטרת - הנה כבר הודעתיו כי מחוסר ספרים אני וגם ספר שער המלך שהי' בידי, איננו עתה בידי. אבל זכורני שראיתי כמה תשובות בתראי אשר היו תמהי"ם על דברי השעה"מ, דאפילו אם נאמר דבעינן דוקא יש לו בהמה שראוי לה ולא סגי במצוי, עיין בב"י וד"מ ושו"ע או"ח סי' ש"ח בסעיף כ"ט ובמג"א שם סקנ"ד ובאחרונים, מ"מ במה שראוי לאדם אלא שזה מחמיר על עצמו לאכול שמורה דוקא, ליכא למאן דאמר דהוי מוקצה. והנה הפמ"ג או"ח סי' תמ"ד באשל אברהם ס"ק א' כתב דאסור לטלטל המצה בשבת ערב פסח, ודוקא מצת מצוה, אבל שאר מצות יכול ליתן לעופות, והיינו בדעתו באמת ליתן לעופות, אבל בלא"ה לא כמ"ש שם, וכ"כ גם באשל אברהם סוף סי' תע"א עיי"ש. והנה בזה דהוי רק חומרא בעלמא נראה דליכא למאן דאסור.♦
עישון ביו"ט
ומה שכתב מה דעתי בעישון ביו"ט - לא ידעתי למה נתכוין, ואטו יש בידי להכריע נגד כל גאוני קמאי אשר זה אוסר וזה מתיר. אבל ודאי דרובא דרובא מתירים דהוי כשוה לכל נפש. ואם כוונתו כשאני לעצמי איך אני נוהג - הנה אני אינני מעשן אפילו בחול זה שנים רבות, וכשהייתי במעלי העשן בילדותי, גם ביו"ט לא נמנעתי[14].♦
[מכתב ז[15]]
בעה"י. "יום ד' כ"ג בניסן אסרו חג הפסח" [-תרפ"ו] לפ"ק לאקטש.בשמנה למספר בני ישראל. אשי"ב שבו"ת יעק"ב ושלו"ם על ישרא"ל. פאר הדור ונזר ישראל. על מכתבו הגלוי מיום א' דשמיני קמא אשר הגיע במועד.
עוד בדין רודף וקלב"מ ביכול להציל בא' מאבריו
על תחל דברו ברודף כבר כתבתי במכתב באריכות. והנה אמת נכון הדבר דלהלכה פסק הרמב"ם ז"ל, דביכול להציל באחד מאבריו והרגו נהרג עליו אלא שאין בית דין ממיתין אותו רק חייב מיתה בידי שמים. אעפ"י שכפי הנראה בש"ס סנהדרין נ"ז רבנן פליגי עליה וכפירוש רש"י שם, מכל מקום מסנהדרין מ"ט. מוכח דקיימא לן הכי, דקאמר סתמא דש"ס דאמר לו היה לך להצילו באחד מאיבריו. אבל עכ"פ לא נפלאת היא לומר דלענין שיבר כלים, כיון דאי הרגו אין נהרג בבי"ד, פטור, כמו שכתבתי מסברא. ולזה לא ס"ל לשאר אמוראי כאביי בדף ע"ד., ולכן לא משנו רבא ור"פ הכי. וכן נראה קצת מסתימת הפוסקים בסימן ש"פ בחו"מ, ולא ביארו לחלק בין יכול להצילו באחד מאבריו או לא. אכן מודינא על האמת שטעיתי ונעלם ממני דברי הש"ס דף ע"ד., וכבר כתבתי דמה שכתב בכוונת הרשב"א ז"ל, נכון. כי באמת רק ביכול להציל באבריו של רודף, אבל מה שאחרים יכולין להציל הנרדף, לא פטר לרודף אפילו ממיתה.♦
בעדים המכחישים אם א' מכת זו גובה בשטר שעדיו מהכת האחרת
ועל דברי הכותב בשערי תורה[16] בב' כתי עדים המכחישים זה את זה, שכתב כ"ת מכתובות מ"ד. - אימא למר שבגליון ש"ס שלי ב"ק ח': בתוד"ה דינא הוא, שהקשו מאי נפ"מ, יעו"ש, כתבתי בזה"ל: הוה מצי למימר דנפ"מ להא דכתובות מ"ד. בב' שטרות, ועיין תוס' שם, ועכ"פ לדידיה פסולים לכו"ע, אבל אי אזיל ראובן מהני. ועיין ר"ן שם [דלמוכר] אינם פסולים, אלא דזה רק לרפרם שם, אבל לרב אחא גם לשמעון כשרים, ותלינן דאחולי אחיל עיי"ש, ודו"ק. עכ"ל שכתבתי שם.ועתה כראותי שהכותב בשערי תורה כתב לגבי ב' כתי עדים, כיון דלבי"ד כשרים, גם אחד מכת זו גובה בשטר שעדיו מכת הב', והביא ראיה מתוס' ב"ק ח': מדלא משנו דנפ"מ לכהאי גוונא, דלשמעון שהוא אחד מהמכחישים פסולין ולא לראובן. עכ"ד. ולא זכר הא דכתובות מ"ד., עלה בדעתי ספק אולי יש לחלק בין הא ובין הך דכתובות. ולכן כתבתי לכת"ה שישפוט בזה, וכיון שפשוט לו דלא שנא, נלע"ד ג"כ הכי, והרב הנ"ל נעלם ממנו הך דכתובות. ודקדוקו מתוס' היה לו לתרץ לבד שבפשיטות לא קשה מידי, דאה"נ דנפ"מ גם לזה, והרי תירצו שפיר גם בלאו הכי. ולכן נראה לי דכיון דלר"ח בב"ב ל"א: ושבועות מ"ו: גם לראובן פסולין, לא רצו לתרץ כן, כמו שלא תירצו דנפ"מ להא דכתובות מ"ד. ורצוני לתרץ ולכתוב כן בשערי תורה, ולכן נא לעיין עוד בזה, אולי ימצא לחלק בין הנושאים ולהעמיד דברי הרב הנ"ל.
ועל דבר מכתבו הארוך כבר כתבתי מה שהיה לי לכתוב ואחכה לדבריו אי"ה ואז נשוב לפלפל ביתר דברי ספרו הזך, אשר לא עיינתי עוד, כי כן דרכי שלא לעיין הלאה טרם אעיר כל מה שיש לי על הקודם.
והנני ידידו אוהבו אהבת תורה
הק' שלום יוסף הלוי פייגנבוים
♦ ♦ ♦