פתח תקוה
מנהג עם ישראל בביאור המושג 'חופה'
בגליון כסלו תשפ"ב האריך ידיד נפשי הרב בנימין הלוי שליט"א בביאור השיטות מהי חופה, והעלה שדעת רוב הראשונים שחופה היא ייחוד, ולפ"ז הוא דן על ברכת השבע ברכות לאחר הסעודה כשלא עשו ייחוד קודם, וכן על כיסוי הראש אם עשו ייחוד, עיש"ב.אולם, כפי הנראה אדרבה ההיפך הוא הנכון, שרוב עדות ישראל והראשונים נקטו שחופה היא לא ייחוד אלא פריסת טלית וכדומה. וכך היה המנהג הפשוט בכל הקהילות, שלא מייחדים את החתן והכלה לאחר ברכות הנישואין, אלא עושים את הסעודה ולאחריה מברכים שבע ברכות, ללא צורך בייחוד לשם נישואין, וכפי שנבאר בס"ד[2].
♦
המנהג מזמן הגאונים והראשונים
מנהג בבל
בתשובות הגאונים אסף תרפ"ז סי' ל"ג [וכ"ה בשה"ל ח"ב סי' ס"ד] איתא בזה"ל: והיכא דנכנסו לחופה וקודם שיתן לה כתובתה 'עד שהיא תחת המטלית' [ויש שהגיהו 'הטלית'], א"נ דיהיב לה כתובה ומברכין ז' ברכות ונעשתה נדה, היא יוצאה מתחת המטלית, והחתן עומד עד שסיימו ז' ברכות ומונה ז' נקיים וטובת ואח"כ מכניסין אותה לחופה ומברכין ז' ברכות, ולית ביה משום מוציא ש"ש לבטלה [ושה"ל שם פליג וס"ל שאין לברך שוב עי"ש], והיינו קדושין המרוחקין שאמרו חכמים והכי אמר מר רב שר שלום גאון ריש מתיבתא ע"כ. ומבואר מתשובה זו שמנהגם היה שהחתן והכלה נמצאים תחת טלית, ולזה קרו 'נכנסו לחופה'. והדברים מוכרחים יותר, שהרי לדעת הרמב"ם והרמב"ן דס"ל שחופה היינו ייחוד – הכניסה לחופה היא לאחר שמברכים ז' ברכות, שהרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ואסור להם להתייחד, ובתשובה הנ"ל מפורש שנכנסו לחופה ורק לאחר מכן בירכו ז"ב. וע"כ שחופה לדידהו לאו היינו ייחוד, אלא כמו שפירש שהכלה נכנסת תחת טליתו, ואם היא אסורה לו – יוצאת מתחת טלית זו.וכך מתבאר מדברי בה"ג בהלכות כתובות שכתב ועד דמקדיש ומסר לה לחופה לא ליברך ברכת חתנים ע"כ. ומבואר מדבריו כנ"ל שהמסירה לחופה היא לפני ברכת חתנים, וא"כ חופה אינה ייחוד, שהיא נעשית לאחר ברכת חתנים. וכפי שכבר דייק מדבריו הרמב"ן בפסחים ז' ע"ב וז"ל וכן המנהג בברכת נשואין שאין מברכין אלא אחר שתכנס לחופה שאין אלו אלא ברכות תפלה ושבח, תדע שהרי כל שבעה מברכין אותן, 'וכן נראה מהלכות גדולות', והרב ר' משה ז"ל אמר קודם הנשואין וכן דעתי נוטה, שהרי חופה ייחוד הוא ובעי' ראוייה לביאה והרי כלה בלא ברכה אסורה היא לבעלה כנדה, ולא מפני שהיא בכלל כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייה ע"כ. הרי שהוא עצמו סובר כדעת הרמב"ם שחופה היא ייחוד ולכן מברכים קודם החופה, אבל בה"ג ס"ל שהחופה היא קודם הברכות משום שאין החופה ייחוד.
ורה"ג בתשובה [שע"ת סי' ק"ס] כתב: נדה אסור לעשות לה חופה ולברך עליה ז' ברכות הואיל ואין לה ייחוד ע"כ, ובשו"ת יבי"א ח"ה אהע"ז סי' ז' למד בדעתו דס"ל שחופה היינו ייחוד עי"ש. אולם לפי תשובת הגאון הנ"ל אין שום הכרח לזה, שהרי הגאון הנ"ל ס"ל שחופה לאו היינו ייחוד וכדפירשנו, ואעפ"כ ס"ל שנדה אסורה ליכנס לחופה. וזאת, משום שמטרת החופה היא ייחוד, אע"פ שהחופה עצמה אינה ייחוד, וכיון שהמטרה לאו בת קיום כשהיא נדה – אין החופה תופסת.
וע"כ נראה בבירור שמנהג בבל היה שמכניסים את האשה לחופה, דהיינו מתחת לטלית של החתן, ולאחר מכן מברכים את השבע ברכות, ולא הצריכו ייחוד לצורך קיום ה'חופה'.
♦
מנהג פרובנס
כתב המנהיג בהלכות אירוסין ונישואין עמוד תק"מ [מהדורת מוה"ק]: וחופה נקראת על שם שחופה אותה בטליתו, כדאמ' בהאשה נקנית לא יוכל למכרה בבגדו בה, כיון שפירש טליתו עליה לשם נישואין שוב אינו רשאי למוכרה, וכן ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה, זו פריסת טלית, וכן מעיד הנביא ואפרוש כנפי עליך וגו' וארשתיך לי וגו', וזהו שכתו' את בתי נתתי לאיש הזה שהכנסתיה לחופה, על כן מנהג צרפת ופרובינצא לתת מפה צבועה בראש שניהם זכר לפריסת הכנף שפורס כנף בגדו עליה ע"כ. הרי שפשוט לו שהטלית או המפה שפורסים זו החופה. והמאירי בספרו מגן אבות ענין ה' כתב: ובחופה שאנו רגילין אחר ברכת אירוסין לעטף על ראשו מצנפת הכלה ושניהם תחת הטלית וכו' עי"ש. וכ"כ עוד בכתובות ז' ע"ב שאנו נוהגין שמקדשין ותכף לקדושין מניחין כנף המצנפת שבראש הכלה על ראש החתן לשם חפה עי"ש. וכ"כ הארח"ח בהלכות קידושין אות כ"א[3]: ואחר האירוסין עושין להם חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיוצא בזה וזהו הנקרא חופה ע"כ. ו'בסדר ארוסין ונשואין' עמ' ע"ג הובא הסדר של תלמיד ר' משה מרצלי [היא מרסיי] שכתב ופורסין טלית על חתן ועל כלה והיא הנקראת חופה עי"ש.והעיטור בדף ס"ג ע"א כתב והאומר חופה היא הסודר שחופין עליהם בשעת ברכה לאו מילתא היא וכו', וכתב העיטור דהיינו בית מיוחד ומצוייר שמתיחדים שם עי"ש. אולם נראה שהמנהג הרווח בפרובנס היה להחשיב את הטלית או הסודר בתור חופה, ולא כמו שכתב העיטור מדנפשיה [ועי' לקמן, שאכן ראיותיו של העיטור נכונות להוכיח מחז"ל שבזמנם חופה לא היתה פריסת טלית, אולם במשך הדורות השתנה מנהג זה, עי"ש].
והראב"ד בהשגות פי"א מהלכות איסורי ביאה ה"י כתב בפשיטות שחופת נדה הוי חופה דאיסורא וכו' עי"ש, ולמד מזה בשו"ת יבי"א שם דס"ל שחופה היינו ייחוד. וכעין דבריו בהשגות כתב הראב"ד בספרו בעלי הנפש שער הספירה והבדיקה סי' ג' עי"ש, ולמד מזה הרב בנימין הלוי במאמרו הנ"ל דס"ל שחופה היינו ייחוד. אולם לפי תשובת הגאון שהבאנו לעיל אין זה מוכרח כלל בדעתו, שהרי גם מי שסובר שחופה היינו טלית וכדומה יכול לסבור שחופת נדה פסולה משום שצריך חופה הראויה לייחוד, וכמו שכתבנו לעיל.
♦
מנהג איטליה
הרי"ד בתוספותיו לקידושין ג' ע"א כתב: למעוטי חופה. פי' אם פירש טליתו עליה לשם קדושין ע"כ. וכ"כ יותר במפורש הריא"ז בכתובות פ"א וז"ל כיצד כונס אדם את אשתו, פורש עליה טליתו לשם אישות כעניין שנאמר ופרשת כנפיך על אמתך וזה הוא כניסתה לחופה ע"כ. וכ"כ ר' משה ב"ר יקותיאל בעל ספר התדיר [נדפס ב'סדר ארוסין ונישואין' עמ' כ"ו] וז"ל ומסירין הטלית מעליהם אחר השלמת הברכה ומסדרין השולחנות ואוכלין בשמחה. ובברכת המזון אומר וכו', ושם כתב את השבע ברכות לאחר הנישואין עי"ש. וחזינן שלא היו מייחדים אותם לאחר ברכת הנישואין אלא עושים את הסעודה ומברכים שבע ברכות, וגם הזכיר את פריסת הטלית, שהיא החופה.♦
מנהג אנגליה
בספר עץ חיים [מלונדריש] בסוף הלכות קידושין כתב: סדר אירוסין ונשואין כך הוא כאשר המנהג עתה וכו', ובסוף הסדר כתב ומנהג לפרוס טלית עליהם בשעת ברכה וזה כמו יחוד עי"ש.♦
מנהג אשכנז וצרפת
הרוקח בסימן שנ"ג כתב: ומה שמשימין על החתן ועל הכלה ועל הקהל הטלית שעליה מפני שנא' ופרשת כנפך על אמתך ע"כ. ואע"פ שלא כתב להדיא שזו החופה – מ"מ שאר חכמי אשכנז כתבו כן; ב'סדר ארוסין ונשואין' נדפס הסדר של ר' אפרים מבונא, וכתב בתוך הדברים: טעם שנהגו לפרוס צעיף על ראש חתן וכלה בשעת הברכה נראה שגם זהו כניסה לחופה, שגם זה כיסוי מתרגם חופאה, ובלשון משנה והיא הינומא ואין לנו כל אלו ונותנים צעיף על ראשו במקומו בהשכמה בצאתה מבית אביה לבית הנשואין כדתנן אם יש עדים שיצתה בהינומא שזו היא עיקר כניסה לחופה, וגם בשעת הברכה גם היא עי"ש. וכן הוא בספר תשב"ץ [לתלמיד מהר"ם] סי' תס"א: מה שפורסין צניף על ראש חתן וכלה בשעת הברכה לפי שגם זה נקרא כניסת חופה כי חופה לשון כסוי עי"ש. והועתק בסמ"ק מצוריך מצוה ק"פ אות ר"ה עי"ש[4]. ובספר שושן סודות [לר' משה בר' יעקב בסביבות שנות הר"נ] אות שפ"ג כתב: והחופה הרמוזה בחכמה עילאי תקנה בה ותחופף עליה בטליתו כמו שאמר נתעטף הקב"ה בטלית לבנה ש"ת. ולזה נהגו בארץ אשכנז וברוב קהלות החשובות לפרוס טלית על החתן והכלה בשעת הקדושין לרמוז על סוד זה עי"ש. וגם בספר הקנה [שיתכן שמקום פעלו הוא ביון] בסוד הקידושין כתב בפשיטות כי הטלית הוא החופה עי"ש.ומהרי"ל בהלכות נישואין אות ו' כתב: והיה מנהג קדמונים לייחדם בחדר אחד בזמן אותה הסעודה ויצאו כל העם, ועושין זה כדי שיהא לבו גס בה, ואין שם רק אשה אחת מקרוביה המשרתת להם, ואח"כ נכנסין כל הקרובים ומי שירצה ואוכלים ג"כ עמהם כדי לשמחם. והאידנא נשכח המנהג ונכנסין הכל בראשונה ואין שם שום יחוד, ולא נכון הוא. ומברכין גם באותה סעודה שבע ברכות ע"כ. הרי שכתב שעושים ייחוד כדי שיהא לבו גס בה, ולא שהייחוד הזה נקרא 'חופה'. וגם אין זה יחוד גמור, שהרי המשרתת נכנסת לשם. וחלק מהאחרונים חידשו לפ"ז שגם לדעת הרמב"ם והשו"ע לא צריך ייחוד גמור, וכפי שכתב הב"ח בסי' ס"א והב"ש בסי' נ"ה סק"ה ועוד. אולם להאמור אין קשר בין הרמב"ם לבין מהרי"ל, וטעמם שונה. וכפי שכתבנו, באשכנז לא נהגו כלל בייחוד לשם חופה, וראשוני אשכנז בסדריהם לא הזכירו את הייחוד בתור חלק מהחופה, אלא לכל היותר כדי שיהא לבו גס בה. ולדעת הרמב"ם ודעימיה אכן צריך ייחוד גמור, כפשט לשונם.
וראיה לזה, דבמנהגי וורמייזא לר' יוזפא שמש ח"ב עמ' מ"ב מבואר שבזמנו [לפני כ400 שנה] היו מייחדים את החתן והכלה 'לאחר הסעודה' וברכת שבע ברכות עי"ש. ואם היה זה מדין חופה – א"א לברך ז"ב לפני שעשו 'חופה', וכפי שכתב להדיא המקנה בקונטרס אחרון סי' ס"ב ס"א [והובא בפת"ש שם] שלפי מנהג אשכנז שנוהגין אחר החופה שברחוב מיד כשבאין לבית עושין סעודה ומברכין ז"ב קודם היחוד [וכעדות ר' יוזפא הנ"ל] ע"כ צ"ל דס"ל דעיקר החופה מה שעושין ברחוב, דאל"ה אין שייך לברך ב"פ ז"ב קודם החופה ע"כ. וכ"כ העזר מקודש בסי' ס"ד ס"ה שיש נוהגים בחופת אלמנה שנערכת ע"ש שלא מיחדים אותם אלא במוצ"ש, וזה צ"ע אודות הז"ב בליל שבת אחר הסעודה וכן בסעודה שלישית שנוהגין לברך ובכה"ג שהוא כאירוסין לי"א אין לברך וכו' ואולי כיון שפשט המנהג להקל בחופת נידה עי"ז מוכרע דקי"ל שאין החופה מצד יחוד הראוי וכו' עי"ש. ומבואר דפשיטא להו שאין מברכין ז"ב לאחר הסעודה אם עדיין לא עשו 'חופה', וכיון שהמנהג שמברכים אף שלא התייחדו – ע"כ דסבירא להו שהחופה היא לא ייחוד.
ומה שכתב הרמ"א בסי' נ"ה ס"א: והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו ע"כ, וכך כתבו האחרונים שחוששים לדעת הרמב"ם והטוש"ע שחופה זה ייחוד, וכך נוהגים האשכנזים כיום – זהו מנהג מאוחר עפ"י פירוש הרמ"א למנהג שהיה בזמנו. אולם המנהג הקדום באשכנז היה כנ"ל, שלא מייחדים לשם חופה אלא לכל היותר כדי שיהא לבו גס בה, וכפי שכבר עמד בזה בספר נחלת שבעה שטרות סי' י"ב אות ט' עי"ש.
♦
מנהג ספרד וקטלוניא
האבודרהם בסדר הנישואין העתיק בסתמא את דברי המנהיג שחופה הוא לשון כיסוי וכו', ולאחר מכן כתב ובעל העיטור פירש וכו' עי"ש. ונראה שהעיקר בעיניו זה מה שהעתיק בסתמא שחופה זו כיסוי.והרמב"ן בכתובות ד' ע"א ושא"ר שם הביאו בשם הר"י מגאש בשם ה"ר יצחק בר' ראובן ז"ל שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר שאין חופה אלא ייחוד חתן וכלה לשם נישואין ונדה הרי אסורה להתייחד עי"ש. ובשו"ת יבי"א הנ"ל, וכן הרב בנימין הלוי במאמרו הנ"ל, הבינו שדעת הר"י מגאש ור' יצחק בר' ראובן שהחופה זה ייחוד עי"ש. אולם לפי מה שכתבנו בתחילת הדברים עפ"י תשובת הגאון, אין זו ראיה, דכונתם רק שאין הנדה יכולה להיכנס לחופה, משום שאינה ראויה לייחוד, ולא שהחופה זו ייחוד[5]. והרמב"ן לא העתיק את לשונו של הר"י מגאש ממש אלא את תוכן הדברים לפי הבנתו שלו, שהוא סובר שחופה זהו ייחוד. ובאמת שהרשב"א שם, כשהעתיק את דברי הר"י מגאש כתב שאין חופה אלא 'לייחוד לשם נשואין' ואין מברכין אלא על כניסה וזה אינו יכול לייחד עי"ש. ומבואר שאין החופה עצמה ייחוד אלא 'מטרת' החופה היא 'לייחוד לשם נשואין'[6], וכיון שלא יכול לייחדה אינו יכול לעשות 'חופה'. וזה כדברי הגאון שהבאנו בתחלה. וא"כ אין ראיה מדברי הר"י מגאש דס"ל שחופה היינו ייחוד.
והרמב"ן בפסחים ז' ע"ב העיד על המנהג שחופה לאו היינו ייחוד, וז"ל וכן המנהג בברכת נשואין שאין מברכין אלא אחר שתכנס לחופה שאין אלו אלא ברכות תפלה ושבח וכו', והרב ר' משה ז"ל אמר קודם הנשואין וכן דעתי נוטה, שהרי חופה ייחוד הוא ובעי' ראוייה לביאה והרי כלה בלא ברכה אסורה היא לבעלה כנדה עי"ש. הרי שהמנהג שהעיד הוא ז"ל שמברכים לאחר שתכנס לחופה, ואין זה ייחוד שהוא נעשה לאחר הכניסה לחופה [אלא שהוא ס"ל כדעת הרמב"ם שחופה היינו ייחוד]. וכן העיד הר"ן בכתובות דף א' ע"א וז"ל ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו עי"ש. וכ"כ הריב"ש בסי' קל"ה שאין אנו מייחדין עד עבור שבעה ימי המשתה עי"ש. ומהר"ם חלאוה בפסחים ז' גם כתב בפשיטות כן שהביא את שאלת הרמב"ן וסיעתו איך מברכים ברכת הנשואין לאחר עשייתן ולא עובר לעשייתן, וכתב דלאו על הכנסה לחופה הן אלא על אסיפת העם, וברכות של שבח הן, ואי משום דקי"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה – ה"מ ביחוד, ואין כאן יחוד, הילכך בהני שפיר דמי לבסוף לברך עי"ש. הרי שכתב בפשיטות שאין יחוד בנישואין.
אלא שהם לא כתבו מהו החופה למנהגם. אולם בסידור קטלוניא הנדפס מכת"י [מהדורת פרץ תשע"ט עמ' תרל"ב] כתוב בסדר הנישואין בזה"ל: ולוקחין טלית או איזה מכסה ומכסין החתן והכלה והשושבינים וזו הוא נקרא חופה ע"כ. ומפורש שמנהג קטלוניא היה שהטלית או איזה מכסה זהו החופה.
וכ"כ להדיא מהר"י חלאוה [בנו של מהר"ם חלאוה] בספרו אמרי שפר פרשת תולדות עה"פ ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, וז"ל רמז לאהל החופה והוא הוא האהל, או החדר הנעשה מהדס או הצעיף הטהור שנותנין על ראשיהן כל שהן נחסין תחת מעטה תהלה ע"כ. וכ"כ עוד בפרשת לך לך [י"ז י"א] וז"ל ונהגו בישראל בפריסת סודר במקום שעושין הברית כדרך חופה דוגמת פריסת סודר על ראש החתן והכלה שהיא כחופה עי"ש.
♦
מנהג ארצות המזרח
מהר"ש לניאדו בספרו כלי חמדה פרשת כי תצא וז"ל וסמך לזה [למצות ציצית] כי יקח איש אשה ובא אליה כו' לפי שנהגו לשים טלית מצוייצת על החתן והכלה בשעת שבע ברכות רמז לחופות שעשה הב"ה לאדם הראשון, וזהו אשר תכסה בה כי יקח איש אשה, שיתכסו בטלית לשם חופה ולהסתופף בטלית המזכרת כל המצוות וכו' עי"ש. וכן הביאו מנהג זה בפשיטות רבים מאחרוני הספרדים, וכפי שהביא בשו"ת יבי"א ח"ה אהע"ז סי' ז' אות א' עי"ש, וכתבו להדיא שכך מנהגנו שהחופה היא הטלית ולא הייחוד.וא"כ התבאר היטב שמנהג עם ישראל לדורותיו בכל המקומות שהחופה היא פריסת הטלית או סודר אחר על החתן והכלה ולא היו מיחדים אותם לשם חופה.
ולפ"ז אתי שפיר מה שהקשה בשו"ת יבי"א ח"ה אהע"ז סי' ח' סוף אות א' מדוע גדולי האחרונים הספרדים לא חששו לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע דס"ל שחופה היינו יחוד, וכתבו שמנהגנו הוא שהיחוד הוא הטלית עי"ש. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שהרי הוא מנהג קדום גם בספרד וגם בארצות המזרח וגם בשאר הארצות עוד קודם השו"ע, וכפי שכתב הב"י בהקדמתו לב"י שלא בא לשנות את המנהגים כנודע.
♦
החופה בדברי חז"ל
אמנם, אע"פ שהבאנו מקורות מדברי הגאונים והראשונים שהחופה היא פריסת טלית או סודר על החתן והכלה – מ"מ בדברי חז"ל נראה שאין זו החופה שהיתה נהוגה בזמנם, אלא היינו כילה שבה יושבים החתן והכלה.בגמ' בברכות ט"ז ע"א ר' אמי ור' אסי הוו קטרין 'גננא' לר' אלעזר. ופירש"י קושרים לו 'חופה' להשיאו אשה. ובערוך ערך גנן פירש על גמ' זו: פירוש כילה. כחתן יוצא מחופתו תרגומו כחתנא נפיק מגנוניה ע"כ.
ובגיטין נ"ז ע"א הוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא, ינוקתא שתלי תורניתא, וכי הוו מנסבי קייצו להו ועבדו גננא, ופרש"י 'חופה'. ובתרגום המיוחס ליונתן בפרשת חקת עה"פ זאת התורה אדם כי ימות באהל, תרגם תחות 'גננא' דפריס.
ובמדרש ויקרא רבה פרשת צו פרשה ט' איתא: אמר רבי יוחנן למדתך תורה דרך ארץ שאין חתן נכנס לחופה אלא א"כ נותנת לו כלה רשות הה"ד יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו ואח"כ באתי לגני אחותי כלה ע"כ. הרי שהחופה זהו מקום כמו כילה וכדומה שבו נמצאת הכלה ולאחר מכן מגיע החתן לשם. וזה כמו שכתב העיטור הנ"ל להביא ראיה מכמה מקומות בתלמוד שזו החופה האמורה בתלמוד עי"ש.
וגם מהלשון בכל המקומות 'נכנס' או 'נכנסה' לחופה, מבואר שחופה זה מקום ש'נכנסים' אליו, ולא טלית בעלמא שפורסים אותה על החתן והכלה.
אמנם בסמ"ק מצוריך מצוה ק"פ עמ' צ"ט כתב בזה"ל וחופה הוא שקרוי ישיבת חתן וכלה, והיא בבית חתנים שבה מברכין ז' ברכות. וחופה שנזכרת אצל קדושין זו פריסת הבגד כדכתיב בבגדו בה, כיון שפירס טליתו וכו' עכ"ל, הרי שכתב שיש ב' סוגי חופות; האחת חופת קידושין והיא טלית, והאחת חופת שבעה והיא החופה האמורה במקומות הנ"ל, ולפ"ז מיושב המנהג שנהגו במשך הדורות, ודלא כקושיותיו של בעל העיטור הנ"ל.
אולם דבריו של הסמ"ק מצוריך לא מתיישבים על הלב כ"כ, שהרי בכל המקומות בתלמוד ובמדרשים שמוזכר 'חופה' רואים שהכונה למקום מיוחד וכנ"ל, ולא מצינו אף מקום שמוזכרת חופה בתור פריסת בגד או טלית. ורק פעם אחת, גבי ייעוד אמה העבריה, מצינו בקידושין י"ח ע"ב כיון שפירש טליתו עליה וכו', אולם כבר כתב שם הרי"ד בתוספותיו שאין זה לשון חופה אלא גם הקידושין נקראין כן שמשעה שקידשה היא נקראת על שמו עי"ש, וא"כ אין מזה ראיה לשם 'חופה' שהיא פריסת טלית. והרש"ש שם כתב שמצינו בתנ"ך רק גבי אמה העבריה שהחופה היא פריסת טלית, דעד עתה היתה לו לאמה לכן נצרך להראות לה אות שמעתה היא לו לאשה ומכסה אותה בבגדו להורות ששניהן שוין מתכסין בכסות אחד כמנהג איש ואשתו. וכן רות שקראה את עצמה אמתו לכן אמרה ופרשת כנפך על אמתך עי"ש. ולפ"ז מובן למה בשאר המקומות בתלמוד לא נזכרת טלית בענין הנישואין אלא חופה דהיינו כילה, וכנ"ל.
וא"כ יש לעיין בזה, דבזמן התלמוד נהגו לעשות כילה בתור חופה, אולם בזמן הגאונים והראשונים נהגו לפרוס טלית על ראשיהם, ולא עשו כבזמן חז"ל.
והנה הרמ"א בסי' נ"ה והב"ח בסי' ס"א ועוד אחרונים הבינו שהדעות במהות החופה חולקות אחת על השניה, וכדי לצאת יד"ח כולם צריך לעשות את כל סוגי החופה הכתובים בפוסקים עי"ש. ובאמת נראה שהפוסקים שנקטו שחופה היינו יחוד אכן סבירא להו שללא יחוד לא חשיב חופה. אולם הפוסקים שלא הצריכו יחוד – נראה דסבירא להו כפי שכתב מהר"ש ויטאל בשו"ת באר מים חיים בסי' נ"ה שהביא את דברי הטור בשם הרא"ש ובשם העיטור בגדר חופה, וכתב בזה"ל כלל העולה מידינו מכל הני הוא דמר כי אתריה ומר כי אתריה מקרו חופה זולת מרחוב העיר כמו שכתב הרא"ש ז"ל, אבל שאר כל החופות מקרו חופות, מר כי אתריה ומר כי אתריה, ובאתריה דדין אי עביד כדין לא מקרי חופה, אבל כל מאן דעביד כי אתריה מקרי חופה ע"כ. וכעין זה כתב בספר חופת חתנים סי' ו' אות ה' וז"ל דלאו דוקא שהנשואין יהיו הכנסה לבית אלא שעושה דבר שנראה ממנו שמיחדה להכניסה לביתו עי"ש. וכן כתב הבא"ח שנה ראשונה פרשת שופטים אות י"ב, שהביא את מנהג ירושלים בחופה [פריסת טלית] ואת מנהג בגדד [פריסת וילון בין הכלה לחתן והמברך], וכתב בזה"ל וזה הוילון הוא סימן החופה אצלינו, דכל דברים שעושין בשעת החופה אינם אלא לסימן שהם עושין דבר שנראה ממנו שמיחדה להכניסה לביתו ומפרישה להיות לו לאשה גמורה, ואצלינו פריסת הוילון הוא הסימן לדבר זה עי"ש. ובספר עלי תמר על מסכת סוטה פ"ט [ד"ה תני בפולמוס] כתב השערה שיסוד מנהגים אלו בעשיית חופה מקורו בתוספתא ובגמרא סוטה הנ"ל שבפולמוס האחרון גזרו על חופת חתנים והנהיגו אופנים אחרים בסדור חופה המסמלים שמעכשיו האשה מיועדת לאיש ונקראת חופה כשמה הראשון עי"ש.
וכן האריך בזה הערוך השולחן בסי' נ"ה סי"ד והלאה וזת"ד: נלע"ד דכל הפוסקים לא פליגי כלל וכו', ופירוש חופה הוא מלשון חופף עליו כל היום והוא לשון כיסוי והבדל מאחרים וכו', וכל מין חופה שנהגו לעשות זהו קניין הנשואים כיון שכוונתם לנשואין ומובדלים מאחרים שעומדים שניהם במקום אחד לשם נשואין וכו', וכן אם הנהיגו במיני חופות אחרים כמו שעושין מקום מיוחד ומקושט בעבור החתן והכלה או כמו אצלינו שמעמידים כלונסאות בפריסת יריעה ותחת זה מכניסים השושבינים את החתן והכלה ומקודם מושיבין הכלה והחתן מכסה אותה ובחזירתם מהחופה הולכים יחד ויושבין על השולחן סמוך זל"ז וזהו אות לנשואין והכל יודעים שזהו הכנה לבא עליה כדרך כל הארץ אין לחשוש במה שבשעה זו אין ביכולתו לבא עליה דהרי בכוונה נעשתה זאת לבלי יהיה ההרגש כל כך כמ"ש וכו', כללו של דבר מעיקר דין תורה הוי נשואין ביאה לשם נשואין או ההכנה לזה והחופה היא ההכנה לזה ואיזו הכנה תלוי במנהגא דכיון דקורין לזה הדבר חופה ומברכין הברכות נגמרו הנשואין ותכלית הכנות כל החופות שמרגע זו ואילך נכנסה לרשותו ומוכן לחיות עמה כאיש ואשתו, עיש"ב.
ולפי האמור נראה שהדברים מוכרחים משום שאם לא כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בזה שאין מנהג החופה שלנו כבזמן חז"ל וכנ"ל, ולפי הפוסקים הנ"ל אתי שפיר.
ולפי זה ארווח לן גם מנהג הספרדים בדור האחרון שפריסת הטלית נעשית באופן שמחזיקים אותה בד' קצוות הטלית ופורסים אותה 'מעל' ראש החתן והכלה [ושאר השושבינים הנכנסים תחת הטלית], וכפי שכתב כבר בספר כתר שם טוב ח"א עמ' תרכ"ד שכך מנהג א"י וארצות המזרח עי"ש. וכך נראה מנהג קטלוניא שהזכרנו לעיל, מסידור קטלוניא דאיתא שם 'ולוקחין טלית או איזה מכסה ומכסין החתן והכלה 'והשושבינים' וזו הוא נקרא חופה', ונראה שזהו כמנהגנו כיום. אולם בדברי שאר הפוסקים שהזכרנו לעיל וגם עדויות רבני הספרדים בדורות האחרונים מתבאר שהחתן היה עוטף ממש את כלתו בטליתו, ולא שפורסים אותה באויר מעליהם. וע"ע בספר שרשי מנהג אשכנז סוף ח"ג שהביא גם ציורים של חופות עתיקות שכך היו עושים עי"ש. ובאמת שצורה זו מראה יותר ניהוג אישות בין החתן והכלה, אך המנהג כיום אצל הספרדים לא מראה כ"כ איחוד בין בני הזוג. אולם לפי מה שכתבו הפוסקים הנ"ל שכל מה שעושים סימן ומכונים לנישואין בזה הוי חופה, וכמו שבבגדד נהגו לפרוס סדין בין הכלה לחתן והמברך שזה מראה דוקא פירוד ביניהם ולא חיבור, ואעפ"כ החשיבוהו לחופה כיון שכך מנהגם לקרוא לזה חופה, ה"ה חופה דידן כיון שכך מחשיבים וקוראים לזה חופה שפיר דמי ואין בזה פקפוק [מלבד דעת הרמב"ם וסיעתו שהצריכו ייחוד, וכבר כתבנו שלא חששו לו]. ולמרות שעדיף טפי לנהוג כמנהג הקדום, לפרוס את הטלית על החתן והכלה ממש, שמראה יותר על איחודם וחיבורם של בני הזוג.
♦
האם לדעת הרמב"ם צריך ייחוד גמור או לא
ומה שכתב ידידי הרב בנימין הלוי בדעת הרמב"ם שלא צריך יחוד גמור ושכ"כ כמה אחרונים – הנה בדברי ר' אברהם מן ההר[7] בקידושין י' ע"ב מפורש לא כך, שכתב: חופה הוא שמייחדין שניהם בפני רבים בבית אחד לבדם, ועדים רואים היחוד[8], אבל אין עדים נשארים עמהם בבית, שאין לבעול בפני שום אדם ע"כ. ומפורש בדבריו שהיחוד הוא יחוד גמור[9]. וכ"כ בפשיטות הרדב"ז בתשובה ח"א סי' קכ"א שצריך יחוד גמור הראוי לביאה עי"ש. וכך היא פשטות דברי הרמב"ם שכתב 'יחוד', והרי בכל מקום 'יחוד' היינו יחוד ממש, ואיך יתכן שהרמב"ם כאן כתב יחוד במובן אחר ולא יכתוב ולא ירמוז על כך.ומה שהביא ראיה מדברי הרא"ה והר"ן בריש כתובות – אינו ראיה, דהא הם חלקו על הרמב"ם וס"ל שחופה לאו היינו יחוד, אבל לדעת הרמב"ם הוא יחוד גמור וכנ"ל[10].
ולעצם הקושיא על הרמב"ם מהגמ' בכתובות י"א ע"ב – עי' בספר נחל איתן פ"י מהלכות אישות ה"א וברש"ש כתובות נ"ז ע"ב[11] ועוד אחרונים מה שתירצו.
♦
האם הכלה צריכה לכסות ראשה לאחר החופה
והנה, הראשונים והאחרונים הנ"ל כתבו בפשיטות שהחופה היינו הטלית, ומאידך אף אחד לא כתב שלאחר החופה צריכה האשה לכסות ראשה כדין נשואה, והרי בתולה יוצאת וראשה פרוע. ואם לאחר החופה הדין משתנה ומיד צריכה לכסות ראשה, היו צריכים לכתוב דבר זה בסדר החופה, שמיד לאחר החופה לוקחת מטפחת ומכסה ראשה וכדומה, ולא מצינו כן. וגם המנהג במשך הדורות לא היה כן, ורק בדור האחרון דנו כמה אחרונים להחמיר בזה.והסיבה לזה שלא הצריכו כיסוי לאחר החופה שמעתי לבאר, דהא תנן ברפ"ב דכתובות סימן לבתולה יוצאת בהינומא 'וראשה פרוע'. וכתב הרא"ש בכתובות פ"ב סי' ג' שי"א שיום ראשון מותר להסתכל בפני הכלה כדי לחבבה על בעלה דאל"כ מי יעיד שיצאה בהינומא וראשה פרוע, וליתא דאפילו שעה אחת אסור להסתכל אלא כיון שרואין ההינומא שעשו ואומרים זוהי כלה של פלונית היינו עדות. א"נ ראיית ההינומא כשהיא עליה או פריעת הראש אין זו הסתכלות בפניה ע"כ. ומבואר ברא"ש שביום הראשון של השבע ברכות אף לאחר שנקראת נשואה עדיין צריכים להסתכל ולהעיד שיצאת בהינומא וראשה פרוע, וכתב הרא"ש שע"י שיסתכלו בפריעת ראשה ידעו שהיא בתולה, ומבואר שביום הנישואין אף לאחר הנישואין ל"צ לכסות ראשה. וכן דייק מהר"י הלוי [אחי הט"ז] בסי' ט' שאין חילוק בין לפני החופה לאחריה [אלא שהוא ס"ל למעשה שאף ארוסה אסורה בגילוי ראש, וכל ההיתר של כלה זה על מקצת שערות ראשה עי"ש, ועל זה כבר כתבו להוכיח מהשטמ"ק רפ"ב דכתובות בשם הגאונים שארוסה לא חייבת בכיסוי, ופשטות דברי המשנה והראשונים שאין הבדל בין מקצת השער לכל השער, ואכמ"ל]. וכ"כ בשו"ת משאת משה [ישראל, נפטר בשנת ת"ק] ח"ג אהע"ז סי' ז' בתחלתו שהביא את הסוגיא הנ"ל שיום ראשון מותר להסתכל בה לחבבה על בעלה, וכתב אלמא אפילו אחר חופה נמי לא נאסרה מיד [לגלות שערותיה] עי"ש. וכ"כ בשו"ת די השב [בונאן, ליוורנו תרי"ז] עפ"י הנ"ל שהנהיגו גם אחר הנישואין ואחר שנכנסה לחופה שהיא אשת איש גמורה שתלך בפריעת ראש לחבב הכלה על בעלה ולהראות שהיא יפה בשערותיה עי"ש.
והביאור בזה הוא דמידי 'נשואה' כתיב באורייתא דצריכה לכסות, והרי לומדים את זה מ'ופרע את ראש האשה', ולא מוזכר שם נישואין כלל, ופשטות דעת הרמב"ם [בפכ"א מהלכות איסורי ביאה הי"ז] שגם בתולה צריכה לכסות ראשה [אלא שאנן לא נהגינן כן בדורנו, למרות שבארצות המזרח בדורות האחרונים נהגו כן, ואכמ"ל]. וגם לדעת ראבי"ה והרא"ש [שהובאו בב"י באו"ח סי' ע"ה] שכתבו שהבתולות לא נהגו לכסות ראשן - עדיין אין לנו מקור שבשם 'נשואה' תליא מילתא, דאפשר שכל יום הנישואין כל עוד לא התייחדו ולא התנהגו לגמרי כבעל ואשה, היא עדיין לא חייבת בכיסוי[12]. ואפשר לפ"ז שאם עושים יחוד גמור, כמו שנוהגים האשכנזים כיום – אה"נ חייבת בכיסוי מעיקר הדין, דהא התנהגו כבעל ואשה לכל דבר. משא"כ בדורות שעברו לא התייחדו מיד לאחר החופה וכנ"ל, וגם באשכנז מזמן המהרי"ל לא היו עושים יחוד גמור, אלא כדי שיהא ליבו גס בה, ובזה לא צריך עדיין כיסוי ראש. ושו"ר שבשו"ת ברכת יהודה ח"ה אהע"ז סי' ז' וח"ו אהע"ז סי' י"ג האריך בזה, וברוב הדברים כיונתי לדבריו בישוב מנהג העולם בזה עי"ש. וא"כ כיון שכך פשטות דברי הרא"ש, וכך המנהג, נראה שאין לערער על זה.
♦
מסקנא דמילתא
החופה הנהוגה בעם ישראל מזמן הגאונים ועד זמננו ברוב קהלות ישראל היא פריסת טלית או כיסוי אחר על ראש החתן והכלה, ונכון מאוד לנהוג כן. ויש קהילות שנהגו בדברים אחרים, וגם זה שפיר דמי, כל שעושים איזו הנהגה מיוחדת ומחשיבים אותה לחופה באותו מקום.לא נהגו לייחד את החתן והכלה מיד לאחר הנישואין יחוד גמור לשם חופה, דלא חששו לדעת הרמב"ם וסיעתו שיחוד היינו חופה, ורק באשכנז נהגו בסוף תקופת הראשונים לייחדם יחוד שאינו גמור 'כדי שיהא לבו גס בה', ולא לשם קנין חופה.
כדי לברך שבע ברכות לאחר הסעודה צריך שתהיה 'חופה' מקודם לכן, כדי שהסעודה תהיה סעודת 'נישואין'. ומי שרוצה לחוש לדעת הרמב"ם שחופה היינו ייחוד צריך לייחד את החתן והכלה לפני הסעודה, ולא מהני לסמוך על הייחוד שעושים בביתם לאחר הסעודה.
החוששים לדברי הרמב"ם לייחד לפני הסעודה צריכים לעשות יחוד גמור, וגם צריך לייחד עדים על זה.
המנהג הוא שאין הכלה מכסה ראשה לאחר החופה אם לא עושים יחוד גמור. אם עושים יחוד גמור יש לדון לחייבה בכיסוי ראש לאחר מכן.
♦ ♦ ♦