מחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע בממונות
בפרק הראשון במסכת כתובות יש סדרת מחלוקות בין רבן גמליאל לבין רבי יהושע. שתי המחלוקות הראשונות עוסקות בוויכוח בענייני כתובה, ושתי המחלוקות השניות עוסקות בענייני יוחסין. המחלוקת הראשונה (משנה ו) עוסקת במקרה של הנושא את האישה ולא מצא לה בתולים: האישה טוענת שנאנסה אחרי האירוסין, ולכן כתובתה מאתיים, ואילו הבעל טוען שייתכן שנאנסה קודם לאירוסין, וכיוון שאירס אותה במחשבה שהיא בתולה, אינו חייב לה כתובה כלל. רבן גמליאל סובר שהאישה נאמנת, ורבי יהושע סובר שעל האישה להביא ראיה לדבריה.מפשט המשנה ניתן להבין שהמחלוקת תלויה בשאלה האם 'ברי ושמא' ברי עדיף: מכיוון שהאישה יודעת מתי נאנסה, הרי שיש לה טענת ברי, ואילו הבעל אינו יודע מתי נאנסה ולכן הוא שמא, ומחלוקת היא האם טענת ברי מוציאה מיד המוחזק. אולם שאלה זאת שנויה במחלוקת אמוראים – רב יהודה ורב הונא עם רב נחמן ורבי יוחנן. הגמרא (כתובות יב, ב – יג, א) מנתקת בין המחלוקות ואומרת שבמקרה של המשנה שלנו גם רב נחמן יודה שהאישה נאמנת, משום שיש כאן 'מיגו' ו'חזקה'. הגמרא מסיימת שחייבים לומר כך, שאם לא כן תהיה סתירה בפסיקת ההלכה, שהרי הלכה כרב נחמן בדיני, ובמשנתנו הלכה כדעת רבן גמליאל.
מהם ה'מיגו' וה'חזקה' שיש במקרה של המשנה? ראשית יש לציין שהרי"ף (ד, ב) אינו גורס בדברי הגמרא את התשובה שיש כאן מיגו, אלא רק את התשובה שיש כאן חזקה, וכן הביא הרמב"ן (טז, א ד"ה ותמהני) שמצא במקצת נוסחאות ובנוסח 'הנגיד'. אולם רש"י (יב, ב ד"ה אלא) ורבנו חננאל גורסים גם את התשובה שיש כאן מיגו. מהו מיגו זה? רש"י מסביר שלאישה יש מיגו שהייתה יכולה לטעון שלא נאנסה כלל, אלא שהיא מוכת עץ. אולם פירושו של רש"י קשה, שהרי במשנה הבאה נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע במקרה שהאישה טוענת שהיא מוכת עץ ואילו הבעל טוען שנאנסה, וגם שם סובר רבי יהושע שאין האישה נאמנת. מהו אם כן מיגו זה? מיגו רגיל הוא מיגו שאדם יכול לזכות בטענה שאין לו בה נאמנות, מתוך שהיה יכול לטעון טענה אחרת שהוא נאמן לטעון אותה. כיצד אם כן ניתן לומר שלדעת רבן גמליאל במקרה שהאישה טוענת שנאנסה לפני האירוסין נאמנת במיגו שהייתה יכולה לטעון שהיא מוכת עץ, אם גם בטענה של מוכת עץ אין לה נאמנות לדעת רבי יהושע?
התוספות (יג, א ד"ה רב אסי) מתייחסים לנקודה זאת ואומרים שאמנם אין זה מיגו גמור, אבל בכל זאת יש כאן קצת מיגו, משום שהטענה של מוכת עץ היא טענה טובה יותר. הסיבה שטענת מוכת עץ טובה יותר מבוארת בהמשך הגמרא, שבטענה זאת האישה אינה נפסלת לכהונה[2]. אולם גם הסבר זה קשה מכמה סיבות: א. מיגו כזה הורס את עצמו, משום שאם נאמין לטענת האישה שהיא נאנסה לאחר האירוסין, ממילא טענה זו הופכת להיות טענה טובה יותר, וממילא המיגו – שהיה מבוסס על כך שהטענה האחרת טובה יותר – נהרס[3]. ב. הגמרא בהמשך (יג, א) אומרת שלדעת רבי יוחנן נשנו שתי המחלוקות בין רבן גמליאל ורבי יהושע כדי ללמדנו שבמשנה הראשונה חולק רבי יהושע על אף שיש מיגו, ובמשנה השנייה חולק רבן גמליאל על אף שאין מיגו. מפורש אם כן בגמרא, לפי רבי יוחנן, שהסיבה שלדעת רבן גמליאל האישה נאמנת אינה מחמת המיגו[4]. מאידך, עולה מדברי הגמרא שבמשנה הראשונה אכן יש מיגו, אך יש לשים לב שהגמרא אינה אומרת שזהו טעמו של רבן גמליאל במשנה הראשונה, אלא שרבי יהושע חולק למרות שיש מיגו. גם בהמשך בגמרא מפורש שבמשנה הראשונה יש מיגו, ושם משמע בגמרא שזהו טעמו של רבן גמליאל – הגמרא (טז, א) אומרת כך:
דמגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא קא פסלה נפשה מכהונה, וקאמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה, משום הכי קאמר ר"ג דמהימנא.
הרמב"ן (טז, א ד"ה ותמהני) מסביר שאף שטעמו של רבן גמליאל הוא מחמת המיגו ה'קלוש', אנחנו פוסקים כמותו בגלל הטעם השני של החזקה.
כאמור, התשובה השנייה של הגמרא היא שהאישה נאמנת מכוח החזקה. מהי חזקה זו? רש"י (יב, ב ד"ה אוקמה) כותב שזו חזקה דמעיקרא, שהאישה הייתה פעם בתולה, ואנו מעדיפים לדחות את השינוי שנעשתה בעולה לאחר האירוסין. הרי"ף (ד, ב) כתב 'אוקי איתתא אחזקתה', והר"ן (שם ד"ה אלא) הבין שגם הוא מתכוון לחזקה דמעיקרא. אולם הקושי בשיטה זאת הוא המשנה הבאה – במשנה הבאה המקרה הוא שהאישה טוענת שהייתה מוכת עץ קודם האירוסין והבעל טוען שנבעלה קודם האירוסין. במקרה זה לכאורה אין חזקה דמעיקרא, ובכל זאת פוסק רבן גמליאל שהאישה נאמנת. הר"ן מתרץ שבמשנה הבאה יש חזקה אחרת, 'שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות'. אולם הסבר זה קשה, שהרי חזקה זאת נכונה אולי באופן כללי לבנות ישראל, אולם במשנה הבאה ידוע שלאישה זאת היה פתח פתוח, ובתוך הנשים שפתחן פתוח לא ברור שקיימת חזקה כזאת.
הרמב"ן (טז, א ד"ה ותמהני) מציע שתי תשובות לשאלה מדוע האישה נאמנת במשנה הבאה אף שאין חזקה. בתשובה אחת כותב הרמב"ן שהיא נאמנת מכוח מיגו שיכולה הייתה לטעון 'נאנסתי תחתיך' ואז הייתה נאמנת מכוח חזקה, כמו במשנה הראשונה[5]. התשובה השנייה שמציע הרמב"ן היא ש'אפשר שאף במוכת עץ איכא חזקה דגופה, דחזקתן שלא יהיו דרוסות איש בלא בעל'. כלומר שאישה זאת נולדה כשלא הייתה בעולה, ועל כן חזקתה שלא נבעלה. לכאורה תירוץ זה תמוה, שהרי באותו אופן אפשר לומר לצד השני – אישה זאת נולדה כשאינה מוכת עץ, ולכן חזקתה שאינה מוכת עץ. כיצד תועיל חזקה דמעיקרא במקום שהספק אינו מתי קרה האירוע אלא איך הוא קרה? תשובה לשאלה זאת מצינו בדברי החוות דעת בהקשר אחר. החוות דעת (נ) מדבר על מקרה של בהמה שיש לה בעיה בהליכה, ויש ספק האם בעיה זו נגרמת מפסיקת חוט השדרה, וממילא הבהמה טריפה, או שהבעיה נגרמת ממחלה ברגליים, ואז אין הבהמה טריפה. החוות דעת אומר שהבהמה כשרה כיוון שיש לה חזקה דמעיקרא, ויש להעמיד את הבהמה בחזקת שאינה טריפה. האחרונים מקשים על דבריו, שהרי כמו שיש לבהמה חזקה דמעיקרא שלא נפסק חוט השדרה, כך יש לה חזקה דמעיקרא שלא הייתה לה מחלה ברגליים, ומדוע הבהמה כשרה? אולם החוות דעת מסביר ש'על הספק שאנו דנין אמרינן אוקי אחזקה'. חזקה דמעיקרא הוא כלל הלכתי המורה לנו לנהוג בצורה מסוימת כאשר יש לנו ספק. מחדש החוות דעת שהחזקה צריכה לענות על השאלה ההלכתית שנשאלה. השאלה במקרה של הבהמה היא האם הבהמה כשרה או טריפה, כלומר האם נפסק חוט השדרה או לא, ועל זה יש חזקה דמעיקרא שלא נפסק. אין משמעות לשאלה האם לבהמה הייתה מחלה ברגליים או לא. החוות דעת מוכיח את דבריו מסוגייתנו – גם כאן השאלה היא האם האישה נבעלה והפסידה את כתובתה או לא, ועל כך יש חזקה דמעיקרא. אין משמעות לשאלה האם היא הייתה מוכת עץ או לא, משום ש'מוכת עץ' אינו גורם המשפיע על כתובתה. נראה שזו גם כוונת הרמב"ן בתשובתו השנייה.
הרמב"ם (אישות יא, י) פסק כדעת רבן גמליאל במחלוקת השנייה, והלכה לאחר מכן פסק כדעת רבן גמליאל גם במחלוקת הראשונה. הרמב"ם אינו מנמק מדוע האישה נאמנת, אולם הוא מכניס גורם נוסף למכלול השיקולים:
אמרה היא אמת אמר שלא מצאני בתולה ואיש בא עלי באונס אחר שנתארסתי לו הרי זו נאמנת וכתובתה מאתים כמו שהיתה, ואם טען ואמר שמא עד שלא ארסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות או אחר שארסתיך נבעלת ברצונך, הרי זה מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחייבני ממון שאיני חייב בו.
הרמב"ם מוסיף שאמנם ייתכן שהאישה נבעלה לאחר האירוסין, אך ייתכן שזה היה ברצון, ובמקרה כזה היא איבדה את כתובתה. ברגע שמכניסים את השיקול הזה, ברור שחזקה דמעיקרא לא תעזור, משום שחזקה דמעיקרא אומרת שהיא נבעלה לאחר האירוסין, אך לא אומרת האם היה זה ברצון או באונס[6]. ברור אם כן שלדעת הרמב"ם סיבת הנאמנות אינה חזקה דמעיקרא. אפשר היה לפרש שלדעת הרמב"ם סיבת הנאמנות היא המיגו, על פי דבריו בפירוש המשנה (כתובות ב, ב). אולם יש להעיר שהרמב"ם לא אומר במפורש שסיבת הנאמנות לדעת רבן גמליאל היא משום המיגו, אלא רק אומר שרבי יהושע חולק על אף שיש מיגו. כמו כן קשה לומר שהרמב"ם התעלם מדברי הגמרא שאמרה שיש כאן חזקה, ולפי הרמב"ם לא ברור מהי חזקה זו.
על מנת להסביר את דברי הרמב"ם, נראה שיש לפרש את דברי הגמרא באופן אחר מכפי שפירשו רוב הראשונים. התוספות רי"ד מפרש את הגמרא בדרך אחרת, ועל פי דבריו יובנו גם דברי הרמב"ם. התוספות רי"ד מקשה על דברי הגמרא בביאור דעת רבן גמליאל סתירה ממסכת בבא קמא (מו, א). במסכת בבא קמא מדובר על שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה, ואין ידוע האם הלידה הייתה אחרי הנגיחה, ואז המזיק צריך לשלם גם את דמי הוולד, או לפני הנגיחה, ואז פטור המזיק מדמי הולד. הגמרא אומרת שאפילו אם הניזק אומר ברי והמזיק אומר שמא, המוציא מחברו עליו הראיה, והמזיק פטור. אלא שלכאורה קשה, שהרי שם יש גם חזקת הגוף שהבהמה נשארה מעוברת עד אחרי הנגיחה, והרי לדעת רבן גמליאל, שהלכה כמותו, ברי ושמא ברי עדיף כאשר יש חזקה. כך מתרץ הרי"ד:
יש לומ' לא קשיא, דהיכא דאזיל רבן גמל' בתר חזקה דגופא ומפיק ממונא מחזקת מריה, הני מילי גבי אשה ובעל שכבר הבעל מחוייב ועומד הוא בכתובת האשה ושטר כתובה עליו, והוא בא מספק לפטור עצמו ממה שהוא מחוייב ועומד, התם ודאי אמ' רבן גמל' דאוקי איתתא אחזקתה ומפקינן ממונא מיניה דבעל כי היכי דהות משעבד לה מעיקרא, ור' יהושע אפי' הכי מפליג עילויה ולא מפיק ממונא מחזקת מריה, אבל הכא שהמזיק לא נתחייב ממון לניזק מקודם לכן, ועכשיו בא לפטור עצמו, שנעמיד הניזק בחזקת הגוף ונוציא ממון ממנו, אלא זה החיוב עכשיו יבוא עליו מספק, וכיון שעכשיו רוצה לחול עליו מודה רבן גמל' דמספיקא לא מחייבינן ליה, ואף על גב דאית לתובע חזקה דגופה, אלא אמרי' המוציא מחברו עליו הראיה, ולא קשיא דשמואל אדשמו'.
מה כוונת התוספות רי"ד? כדי להבין את דבריו נקדים את דברי הרמב"ן. הרמב"ן (כתובות ט, ב ד"ה וקשיא) שואל מדוע במקרה שהבעל טוען 'פתח פתוח מצאתי' והאישה מכחישה אותו, נאמן הבעל רק מכוח 'חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה', והרי הבעל הוא המוחזק, ואם כן האישה היא שצריכה להביא ראיה שהייתה בתולה. כך כותב הרמב"ן:
פשיטא דאיהו מהימן ואפילו סבירא לן נמי כתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וימצאנה בתולה וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי, אטו מאן דמפיק שטרא בתנאי לא אמרינן לי' קיים תנאך ושטרך וחות לדינא, ומה טעם אמרו הם האמינוהו דאלמא אי דאורייתא לא מהימן.
הרמב"ן מתייחס לערעור הבעל על הכתובה כערעור על התנאי – הבעל כנס את אשתו על דעת שהיא בתולה, ולכן הוא מוחזק בממונו עד שהאישה תוכיח שאכן הייתה בתולה[7]. אולם מדברי התוספות רי"ד נראה שהוא הבין שאין זה דומה לתנאי אלא למקח טעות. נסביר את הדברים באמצעות דוגמה. אדם קנה מחברו רכב, והתחייב לשלם סכום כסף תמורתו. לאחר זמן טען הקונה שהרכב נמכר לו בלי מנוע, ועל כן הוא רוצה לבטל את המכירה, שהרי ברור לכולם שלא התכוון לקנות רכב ללא מנוע. האם נאמר כאן שכיוון שהכסף נמצא ביד הקונה, על המוכר להביא ראיה שהיה מנוע בשעת מכירת הרכב? ולא עוד, אלא שעל פי הגמרא בבבא קמא שהזכרנו, טענת הקונה יכולה להיות גם טענת שמא! האם יעלה על הדעת שיוכל הקונה לטעון 'שמא לא היה מנוע ברכב בשעת המכירה' ולבטל את המכר (לאחר שהוציא את המנוע והטמין אותו בביתו)[8]? בוודאי שלא! כאשר הרכב נמכר ההנחה הפשוטה הייתה שיש לו מנוע, ושהמכר קיים. כעת, כשרוצה הקונה לבטל את המכר בטענת 'מקח טעות', עליו להביא ראיה שבשעת המכירה לא היה מנוע. גם כאן (להבדיל), בוויכוח על חיוב הכתובה, הבעל טוען שההנחה הפשוטה שהניחו כולם בשעת האירוסין, שהאישה בתולה, התבררה כלא נכונה. לכן, עליו להביא ראיה שהאישה לא הייתה בתולה בשעת האירוסין[9]. סיוע חזק לגישה זו ניתן להביא מן המשנה: המשנה אומרת שטענת הבעל היא 'עד שלא ארסתיך (נאנסת) והיה מקחי מקח טעות'. המשנה לא אומרת שטענת הבעל היא 'עד שלא ארסתיך נאנסת ולכן לא התקיים התנאי שעל פיו ארסתי אותך', אלא שהבעל רוצה לבטל את המקח[10].
השאלה כעת היא הפוכה: אם באמת האישה היא המוחזקת, ועל הבעל הטוען 'מקח טעות' להביא ראיה, מדוע לדעת רבן גמליאל צריכה האשה את המיגו והחזקה ואינה נאמנת בטענת ברי, שהרי היא המוחזקת? ניתן להציע, וייתכן אולי שכך הבין הרמב"ם, שכאשר הגמרא מדברת על החזקה, היא מתכוונת לחזקה זאת, שהאישה מוחזקת עד שהבעל יוכיח אחרת. אולם התוספות רי"ד ודאי לא הבין כך, כי הוא כותב בפירוש שבנוסף לסברא זו, יש צורך בחזקה דגופא, של 'אוקי איתתא אחזקתה'[11]. לכן נראה לומר שברגע שהבעל טען פתח פתוח, והאשה אינה מכחישה שהפתח היה פתוח, ממילא יש לנו כאן ספק האם מה שהחזקנו את האשה בממון על סמך ההנחה הפשוטה שהיא אכן בתולה היה נכון או לא. במילים אחרות, נולדה כאן רעותא היוצרת לנו ספק מי המוחזק. אילו זה היה נגמר כאן היינו אומרים שכיוון שיש לנו ספק נלך אחר התפוס, כלומר הבעל התופס בכסף, אך כיוון שיש לאשה חזקת הגוף, פושטים את הספק על סמך חזקה זו, וממילא שוב אין כאן רעותא, ועל הבעל להוכיח שהיא לא הייתה בתולה[12].
לפי זה ניתן להבין גם מדוע במשנה השנייה, לדעת ר' יוחנן, אע"פ שאין מיגו ואין חזקה האשה זוכה. במשנה השנייה האישה טוענת שהיא מוכת עץ, כלומר שהיא מסבירה שאין כאן רעותא כלל. במקרה כזה חוזרת האישה להיות מוחזקת ועל הבעל להביא ראיה. על פי זה ניתן לומר שבמקרה של המשנה הראשונה יש מיגו שיכולה הייתה לטעון שהיא מוכת עץ, וזהו המיגו שאליו מתכוונת הגמרא. יתכן שזו הסיבה שהרמב"ם הפך את סדר הדברים: בהלכה י פסק הרמב"ם כרבן גמליאל במחלוקת השנייה, שהאישה נאמנת בטענת מוכת עץ, וכתב שכאשר האישה טוענת כך 'אין משגיחין בטענתו' (של הבעל), כלומר שהאישה היא המוחזקת. בהלכה יא פסק הרמב"ם כדעת רבן גמליאל במחלוקת הראשונה, שהאישה נאמנת גם בטענת 'משארסתני נאנסתי' משום שיש לה מיגו שיכולה הייתה לטעון 'מוכת עץ'[13].[14]
♦ ♦ ♦