בעמח"ס לב מנחם
רעיונות ופתרונות במדרשי חז"ל
עניינים נבחרים מספר לב מנחם עה"ת, העומד לצאת לאור בקרוב בעזהשי"ת
א. קללה למי?
בימי חכמי התלמוד היתה אשת חבר אחת ו'חובה' שמה, ה"ה אשתו של רב הונא[2], ורח"ל לא עלתה לה ימיה בטובה כי אם בחובה, כי רח"ל פעמיים נתקללה שלא יתקיימו זרעה.אחת על שהיתה מגדלת בהמה דקה, כמסופר בגמ' (ב"ק פ' א') בזה"ל:א''ל רב אדא בר אהבה לרב הונא 'דידך מאי', א''ל 'דידן קא מינטרא להו חובה', א''ל 'חובה תקברינהו לבנה', כולה שניה דרב אדא בר אהבה לא אקיים זרעא לרב הונא מחובה, עכ"ל.
ועוה"פ נתקללה על שהיתה מגלחת פיאותיו של בנה כמסופר בגמ' (נזיר נ"ז ב') בזה"ל:
אמר רב הונא המקיף את הקטן הרי הוא חייב, א''ל רב אדא בר אהבה לרב הונא 'ודידך מאן מגלח להון', אמר ליה 'חובה', [א"ל][3] 'תקברינון חובה לבניה'[4], כולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא, עכ"ל.
וכתבו בתוס' (ב"ק פ' א' ד"ה חובה תקברינהו לבנה), וז"ל:
פר''ח, בתמיה, וכי דרכה לקבור בניה, שאין עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגדל צאן, והוי כשגגה היוצאת מלפני השליט.
ומיהו בפרק שני נזירים (נזיר נ"ז ב') גבי הקפת הראש אין שייך לפרש כן, דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא, לדידך מאן מקיף להו, אמר ליה חובה, א''ל חובה תקברינהו לבנה, ואין שייך לפרש שם אלא לשון קללה.
אי נמי יש לומר, אין יראה שתענש בקבורת בניה[5], עכ"ל.
ומבואר מדבריהם ז"ל, שנתנו כוונות נפרדות בדברי רב אדא בר אהבה בדבריו אצל בהמה דקה לדבריו אצל הקפת הראש. וזה דוחק, שנשתמש ראב"א בתרווייהו במטבע לשון שוה 'חובה תקברינהו לבנה', אבל כוונתו שונה בזו מבזו. גם לא מובן כ"כ למה חזר ראב"א ואמר בתרווייהו 'חובה' תקברינהו לבנה, והי' די לומר 'תקברינהו לבנה'.
ולולא דמיסתפינא יתכן לפרש, בהקדם דברי הגמ' (ע"ז מ"ג א'):
דתניא (תוספתא ע"ז פ"ו) רבי יהודה מוסיף אף דמות 'מניקה' וסר אפיס, מניקה על שם חוה שמניקה כל העולם כולו וכו'.
ובדמות 'מניקה', ע"ש ברש"י שפירש (ד"ה מניקה) 'אשה מניקה בן', עכ"ל.
והנה, מזה אשר חז"ל קבעו מהות האליל על שם 'חוה', כפי הנראה שמעו מגויי הארץ כי ה'מניקה' מסמלת את 'חוה', דהרי בתורה לא נזכר כלל קשר בין חוה ל'הנקת בן', רק שהיתה 'אם כל חי'. ומסתבר כי עובדי ה'מניקה' היו קוראין לה'מניקה' בשם 'חוה', ויש רק לברר על מה יחסו האומות ענין 'חוה' להנקת בן.
והנה, ידוע כי הנוצרים ציירו ופסלו ממש ציור כזה 'אשה מינקת בן', וכבר נהגו כן בימי חכמי התלמוד, כפי אשר רשומו ניכר במערת קבורה עתיקה בעיר רומי מן המאה הרביעית למספרם, המשתייך למשפחת נוצרים. והם כיוונו לצייר אותו האיש ימ"ש ואמו מרים מגדלא שיער. ועיין בחי' הר"ן (ע"ז מ"ב ב') שהביא מהרשב"א בענין צורת מניקה עם שתי וערב, וזה ודאי ע"ש אותו האיש, וכעי"ז ברבינו ירוחם (ח"ד נתיב ט"ז). וידוע, כי הנוצרים מכנים את מרים הנ"ל גם ע"ש 'חוה', או 'חוה החדשה', וא"כ לא רחוק לשער כי היא המניקה היא חוה והיא מרים, ואוחזת את בנה הידוע לשמצה.
ובאמת כבר קדמני בזה הגה"ק בעל מנחת אלעזר (דברי תורה ח"ד אות כ"ו) שכתב דכוונת הגמ' לאותו האיש, ואמו הוא מרים כנ"ל, אבל הרחיק ללכת במה שרצה לומר כי יש דפוסים שחסרים בה 'חוה', ו'סראפיס' הוא יחד עם המניקה, והיינו יוסף אביו של אותו האיש ולא יוסף הצדיק, וספרי רש"י נשתבשו מחמת אימת הצנזור, וגם בתוספתא ליתא לתיבת 'מניקה' כי היא סראפיס היא מניקה, ע"ש בכ"ד. וכעי"ז העיד בשמו בס' בית ארזים ע"ש. אולם בדקתי בכל הכת"י של הש"ס המצויים בידינו וכולן גורסים 'חוה', ובתוספתא ע"פ כת"י ווינא (הוצ' פריימן) גרס 'דמות מניקה וסראפיס'. ומש"כ ששלטו ידי זרים בדברי רש"י ג"כ דחוק ורחוק. אבל מ"מ עדיין יש מקום לעצם דבריו כי כוונת הגמ' לאותו האיש אף אי גרסינן חוה כנ"ל.
ואם כן הדבר, ניחזי אנן, הרי הגיית 'חוה' ו'חובה' קרובות זל"ז, עד שיתכן לומר כי שם 'חובה' היא בעצם מבטא ארמי לשם 'חוה'[6]. וא"כ כאשר שמע רב אדא בר אהבה מרב הונא כי אשתו 'חובה' עשתה את אשר לא תיעשנה, אמר בדרך צחות לשון נופל על לשון, כי ה'אשה חובה', ר"ל הפסל בצורת 'אשה המניקה את בנה', אשר קראו לה 'חוה' או 'חובה', תיקברינהו לבנה, שקלל את הע"ז שתקבר את בנה שהיא אוחזת ומינקת[7], אבל הי' כשגגה שיצא מלפני השליט ולא נתקיימו זרעה רח"ל, ודו"ק[8]. ואין זו הפעם היחידה שמצינו כי רב אדא בר אהבה עשה שימוש בדרך צחות לשון נופל על לשון לפי שם האשה, כי עליו מסופר בגמ' (ברכות כ' א') כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה, אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי, א''ל מה שמך, אמרה ליה 'מתון', אמר לה, 'מתון מתון' ארבע מאה זוזי שויא, עכ"ל, וע"ש ברש"י[9].
♦
ב. 'מפונק' מהו?
בגמ' (חגיגה ד' א'):תנו רבנן 'רגלים' פרט לבעלי קבין, דבר אחר 'רגלים' פרט לחיגר ולחולה ולסומא ולזקן ולשאינו יכול לעלות ברגליו, 'ושאינו יכול לעלות ברגליו' לאתויי מאי, אמר רבא, לאתויי 'מפנקי', דכתיב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, עכ"ל.
ופירוש רש"י (ד"ה מפנקי) שאין הולכין בלא מנעל, דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו דכתיב 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי', עכ"ל.
וכתבו התוס' (ד"ה כי תבואו לראות פני) פירש רש''י דנפקא ליה מדכתיב 'רמוס חצרי', דמשמע דהולך במנעליו, ותימה הוא דבפרק הרואה (ברכות ס"ב ב') מפיק ליה מדכתיב 'של נעלך', ויש לומר דהתם עיקר אבל הכא ניחא ליה לאתויי ראייה כדכתיב כי תבאו לראות וכו', עכ"ל.
אבל הרמב"ם כתב (פ"ב מהל' חגיגה ה"א) וכן הזקן והחולה 'והרך והענוג שאינן יכולין לעלות על רגליהן', עכ"ל. וכ"כ להלן (שם סוף ההלכה) 'מי שיכול לעלות ברגליו, להוציא חגר וחולה וזקן וענוג', עכ"ל. וכבר העיר מהר"י קורקוס ומשנה למלך דהרמב"ם פליג על רש"י ותוס' שפירשו 'מפונק' היינו שאינו הולך בלי מנעלים, אלא הרמב"ם ס"ל דהיינו מי שאינו הולך בעצמו ברגליו כלל. והמשנה למלך כתב, דהיינו שאינם הולכין בלי משענת, ע"ש.
אבל יתכן דכוונת הרמב"ם לאלו האנשים המפונקים שהביא בנו רבי אברהם בספר המספיק לעובדי ה' (מהדורת פלדהיים עמ' 191): 'וכך רואה אתה, מי שרגיל לרכב בצאתו בין הבריות, מתביש להראות בשוק כשהוא הולך רגלי, שחושב זה לירידה ממעלתו, ובוחר לאכל פת חריבה ולשכב על הארץ לבדו בביתו, ובלבד שלא יראוהו הולך רגלי ואינו רכוב', עכ"ל.
וקצת משמע, שהרמב"ם פירוש כן לשון הפסוק (דברים כ"ח נ"ו) הרכה בך והענגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרך, לא כמו שאנו מפרשים שמימיה לא הלכה יחף, אלא שמימיה לא הלכה כלל ברגליה, אלא תמיד מתוך עושרה ומפנקותה רכבה על הסוס או על המרכבה.
ויתכן דהרמב"ם מיאן לפרש כרש"י ד'מפונק' היינו שאינו הולך יחף, דהרי בגמ' למדו מדכתיב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם 'רמוס חצרי', והקשו התוס' דבפרק הרואה מפיק ליה מדכתיב 'של נעלך'. והרמב"ם לא ניחא לי' בתי' התוס', ולהכי פירוש ד'מפונק' היינו שאינו הולך על רגליו כלל, ונלמד מ'רמוס חצרי', כי בדרך כלל 'רמיסה' נעשה ע"י בהמה, כמו שנא' (מלכים ב' ט' י"ב) 'ואל הסוסים וירמסנה', וכן אצל צפיר העזים (דניאל ח' ז') 'וירמסהו'. ועכ"פ יותר שייך לשון רמיסה עם מנעל מלפרש רמיסה בלי מנעל, ודו"ק.
♦
ג. מכות אש
ידועים דבריו הסתומים של רבינו המהרש"ל בחכמת שלמה (שבת ל' ב') ע"ד הגמ':א"ר גידל אמר רב, כל ת"ח היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנא' שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תקרא מור עובר אלא מר עובר אל תקרא שושנים אלא ששונים, עכ"ל.
וכתב ע"ז המהרש"ל בזה"ל: ומה שקשה מנא לן תכוינה, אמינא דסמך אסיפא דקרא ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש וגו', והמבין יבין, עכ"ל[10].
והמונים המונים השתדלו להבינה. ומצאתי בלי גוזמא מעל לארבעים פירושים בדברי המהרש"ל הללו[11]. הגדיל הגאון היעב"ץ לכתוב ע"ז שכנראה יש בדברי המהרש"ל טעות סופר.
והנה, ידוע כי מי שרח"ל נכוה [ממדריגה ב' ולמעלה] צומחות על עורו אבעבועות לבנות ע"י מכות אש. אם משורר רוצה להמחיש את צורת הנכוה עם האבעבועות על בשרו מן הכויה, אין לו משל טוב יותר ממה שיאמר 'ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש, מעיו עשת שן מעולפת ספירים'. ונפש עדינה יתקשה לפרט 'ברחל בתך הקטנה' את צורת האבעבועות של הנכוה, מה גם לפרשו תוך המשל, ויסתפק במה שיאמר 'והמבין יבין'. כבוד אלוקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקר דבר.
♦
ד. עצת הנדמה כטביא
בנודע ביהודה (יו"ד סי' י') נשאל אם יאות לבן ישראל לצוד חיות לשם טיול ותענוג[12]. ואחרי שדן בצדדי ההלכה בזה כתב וז"ל: "ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו, ואין זה מדרכי אברהם יצחק ויעקב", עכ"ל.ובקונ' קסת יהונתן (הובא בליקוטי הערות שעל הנוב"י מהדו' מ"י) כתב, דאין להקשות מהא דסנהדרין (צ"ה א') גבי דוד המלך עליו השלם, שהשטן אידמי ליה כטביא, פתק ביה גירא וכו', דמשום עור הצבי הותרה הצידה, עכ"ל. וכיוצא בזה כתבו בשו"ת בית דוד, בס' נפש חיה, ובס' עין חנוך, דנתקשו מגמ' הנ"ל, וכפי פי' הערוך המובא שם בגליון הגמ' דדוד המלך הלך לצוד חיות ועופות (כולם הובאו שם בליקוטי הערות הנ"ל שבסו"ס הנוב"י).
ולשון מדברת גדולות מצאתי בס' 'בשולי גליוני' ע"מ סנהדרין (עמ' תקנ"א) שכתב בזה"ל: "אתא שטן ואדמי ליה כטביא וכו' לשכור בזאי, לצוד חיות ועופות (הערוך). מצאנו פתרון לשאלתו של הגאון בעל נודע ביהודה, אם שרי לו לאדם מישראל לצאת לציד, הלא דוד מלך ישראל עסק בכך", עכ"ל.
והעירני חכם אחד, כי למרבה הפלא נעלם מעיניהם את הנודע ביהודה ובישראל גדול שמו, כי הענין הזה וגמ' זו נזכר בהדיא תוך תשובה זו של הנודע ביהודה, וכמו שכתב בזה"ל: "אבל לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילים לבוא לישוב, אין כאן מצוה, ואין כאן רק לרדוף אחר תאות לבו, ועצת הנדמה כטביא", עכ"ל.
הרי שמחמת כבודו של דוד המלך הבליע את סיפור הגמ' במתק לשונו, שכל הענין היה עצת היצר ומעשה שטן, ואין ללמוד ממנו היתר. ונתלבנו דבריו כשמלה, כי כל רז לא אניס ליה.
♦
ה. מגומגם או משובש
בס' מאמר מרדכי (או"ח סי' מ"ו) כתב בזה"ל: 'הרב מגן אברהם פירוש פירוש משובש בדברי מהרש"ל', עכ"ל. והשיג ע"ז החיד"א במחזיק ברכה וכתב בזה"ל: 'עוד כתב וכו', ואמרו לי שכך כותב הס' הנ"ל על גדולים אחרים בענינים חלוקים שהרב פלוני נשתבש וכיוצא, ואנא דאמרי, דאנן הדיוטות אנן, ותלמידי הגדולים, קטנם עבה ממתנינו, וכן לא יעשה לכתוב בלשונות אלו על רבותינו הגאונים, דכשם שיש הפרש בין קדשי קדשים לחולי חולין, כן גבהו דרכיהם מדרכינו, ודי בזה', עכל"ק. וע"ש במאמר מרדכי (במהדורות החדשות נדפס על אתר) מה שהתנצל המחבר א"ע בזה.וככל החזיון הזאת נכפל בדורינו אלה. כי הגאון בעל שו"ת עלת נח, תל אביב תש"ה (או"ח סי' ו', עמ' כ"ז) כתב בזה"ל: 'דברי המג"א משובשים', עכ"ל. והשיג ע"ז החזו"א על הגליון בזה"ל: 'חס וחלילה, דברי המג"א ברורים, וגם במקום שאפשר לחלוק צריך לומר בלשון תלמיד לפני רבו, והמגן אברהם הוא רבינו ואנו כולם תלמידיו, ואשרי מי שזכה להיות מתלמידיו', עכל"ק.
ותמוה הדבר שמצאתי בס' כבוד חכמים (עמ' מ"ח) שהביא את דברי החזו"א, והעיר שם בזה"ל: 'שמעתי מפי הגר"ח קניבסקי שליט"א, שזכור לו שכתב בספר שעליו מדובר, דברי המג"א מגומגמים', עכ"ל. כלומר, שמה שנד' באיגרות חזו"א ובשו"ת חזו"א שהיה כתוב 'משובשים' אינו אמת, כי היה כתוב 'מגומגמים'. דאפי' לשון כזה קאריה ליה להחזו"א. אבל כאמור ניתי ספר ונחזי.
♦
ו. מנהג שטיחת עשבים בשבועות
בספה"ק קדושת לוי (פ' יתרו ד"ה ומשה עלה) כתב בזה"ל: אם אדם זוכה, שומע בכל חג השבועות את הקול שמכריזין 'אנכי ה' אלהיך', נמצא איך צריך האדם להכין את עצמו בהכנות רבות שיזכה לשמוע דיבור הקב"ה, שכמה אלפים רבבות מלאכים ושרפי קודש אוחזים חל ורעדה ורתת וזיע מאימתו יתברך, ומכל שכן אנחנו בני אדם, עכ"ל הקדוש.והנה, עיין בכתבי הגרי"ז (סוטה מ' ב') דמדברי רש"י (סו"פ אמור) דהמגדף שמע שם המפורש ככתיבתו בהר סיני בשעה ששמע אנכי ה' אלהיך, מבואר שהיה בה דין השתחויה, כדאי' בגמ' (יומא ס"ו) דהיו משתחוים בשעה ששמעו שם המפורש ככתיבתו יוצא מפי כהן גדול. ולזה נאמר במתן תורה (שמות כ"ד א') 'והשתחויתם מרחוק', דהיה אז חיוב השתחויה, עכת"ד[13].
ולפי"ז י"ל טעם נפלא להמנהג המובא ברמ"א (או"ח סי' תצ"ד ס"ג) דנוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת. דהרי ישראל קדושים מכינים עצמן בכל שנה ושנה לזכות לשמוע קול ה' מדבר מתוך האש 'אנכי ה' אלהיך' וגו', ואם יזכה אדם לכך הרי יצטריך להשתחוות כדין, והרי צריכין לדבר המפסיק בינו לקרקע משום איסור אבן משכית, ולכך היו עושין הפסק בשטיחת עשבים בביה"כ, כמבואר לענין יוה"כ דשוטחין עשבים בבית הכנסת להפסיק בינו לרצפה, עיין רמ"א (או"ח סי' קל"א ס"ח).
♦
ז. עלילה לשם מה?
יוסף בן מתתיהו בספרו נגד אפיון (ח"ב) כתב בזה"ל:גם כן אומר [-סופר מצרי בשם 'אפיון'] ענינים אחרים אשר אני מתבייש לזכרם, רק שרצה לכסות ערות אנטיוכס בבצעו כסף, וגנה אותנו באמרו, כי אנטיוכס מצא בבית המקדש מטה ואדם שוכב עליה, לפניו היה ערוך שלחן גדוש במעדני בשר מדגת הים חיות הארץ ועוף השמים, והאיש היה בוהה נכחו למראה הזה, בבוא המלך פנימה, הביט עליו האיש בהערצה, כמי שיושיעו במהרה, הוא נפל לרגליו והושיט את יד ימינו בתחינה לחופש, כאשר הרגיעו המלך וביקשו לספר לו מי הוא, מדוע הוא נמצא שם, ומה פשר המעדנים הללו, או אז קונן האיש בבכי ובדמעות על מר גורלו, הוא אמר, כי יווני הנהו, וכשעבר בארץ הזו לצורכי מחייתו, חטפוהו לפתע אנשים ממוצא זר, והובילוהו אל המקדש, שם סגרו עליו מבלי שיראנו איש, אך פיטמוהו במעדנים שהוכנו למענו לרוב, לראשונה הוא הלך שולל אחר החסדים הבלתי צפויים ושמח, לאחר מכן עלה בלבו חשד, ובהמשך אף התעוררה בלבו חרדה, אך לבסוף, משחקר את המשרתים אשר באו לפניו, הוא שמע כי יש ליהודים חוק שאין לבטאו, שעל פיו הם מפטמים אותו, ונוהגים לעשות כן במועד קבוע מדי שנה בשנה, לדבריו, הם חוטפים יווני נכרי כלשהו, מפטמים אותו במשך שנה, מובילים אותו לאחת החורשות, הורגים אותו שם, ומקריבים את גופו של האיש על פי פולחנם המסורתי, טועמים מקרביו, ובעודם זובחים את היווני האחד הזה נשבעם הם לשנוא את היוונים כולם, ואז הם משליכים את שיירי גופת האיש המומת אל אחד הבורות, הלה פנה אליו ואמר, כי נותרו לו רק ימים מועטים לחיות, והוא התחנן לפניו כי יפר מתוך כבוד לשקוצי יוון את מזימת היהודים הצמאים לדמו, ויגאל אותו מהפרענות שאליה נקלע, עכ"ל.
וע"ש איך שסתר יוסיפון את כל דברי העלילה.
ויש לתמוה איך בדו להם דבר מוזר כזה. והיה מקום לפרש, כי בהיות בית קדשי הקדשים דבר חבוי וסמוי מן העין, ואף היהודים והכהנים נאסרו להיכנס שם זולת הכ"ג ביוה"כ, ממילא היה דבר טרי לבנות בזה חלומות שוא ומדוחים[14].
אבל יותר נראה, כי כבר היה אצלם תרגום השבעים, וכך פתרו את פסוק האחרון שבזכריה: 'והיה כל סיר בירושלים וביהודה קדש לה' צבקות, ובאו כל הזובחים, ולקחו מהם, ובשלו בהם, ולא יהיה 'כנעני' עוד בבית ה' צבקות ביום ההוא', דלעת"ל לא יאכלו בסירים רק דבר קדש, אבל לא בשר טמא, כי לא יהיה עוד 'כנעני' בבית ה', שלא יפטמו עוד כנעני בבית ה' אשר בשרו בלתי טהור.
אבל באמת הכוונה לסוחר ותגר הנקרא ג"כ כנעני (פסחים נ' א'), או כדרשת חז"ל (שם): 'אין כאן עני'.
♦
ח. סדרן של אותיות
בגמ' (שבת ל"א א'):ת''ר מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו, כמה תורות יש לכם, אמר לו, שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אמר לו, שבכתב אני מאמינך ושבעל פה איני מאמינך, גיירני ע''מ שתלמדני תורה שבכתב, גער בו והוציאו בנזיפה, בא לפני הלל, גייריה, יומא קמא אמר לו, א''ב ג''ד, למחר, אפיך ליה, אמר לו, והא אתמול לא אמרת לי הכי, אמר לו, לאו עלי דידי קא סמכת, דעל פה נמי סמוך עלי, עכ"ל.
והנה, רש"י פי' 'אפיך ליה', כגון תשר''ק. ולכאורה כוונתו שלמחר הפך הלל סדר האותיות, כגון דאות הראשון הוא ת' ואח"כ ש' וכדומה. וכן כתב המהרש"א בזה"ל: דהא ודאי יש טעם לסדר האותיות מאל"ף ועד תי"ו, כגון לענין מספר, ולשאר דברים, ועל כן אמר לו, אתמול לא אמרת לי סדר האותיות הכי, ואם כן לא ידעתי איזה סדר הוא עיקר, ואמר ליה כיון דעל כרחך עלי דידי סמכת להודיע לך איזהו עיקר הסדר דעל פה נמי כו' וק"ל, עכ"ל[15].
ומש"כ המהרש"א דיש נפ"מ לסדר האותיות 'כגון לענין מספר', רצונו לומר, דהגמט' של אל"ף הוא אחד רק בעבור שהוא הראשון של סדר האותיות, אבל אם תי"ו הוא הראשון, אז היה תי"ו בגמט' אחד. אבל צ"ע, דהרי הגוי שבא להתגייר לא רצה לקבל כלל תורה שבע"פ, וא"כ לדידיה גם כל ענין הגמט' אינו מעלה ומוריד, ולמה צריך לדעת את הסדר עבור קבלת תורה שבכתב. ואין לומר דהא ילפינן סתם נזירות ל' יום ממה שנא' גדול 'יהיה' פרע שער ראשו, יהיה בגמט' הכי הוי, וע"כ דגם לענין הלכות תורה שבכתב בעינן לדעת סדר האותיות, דהא ג"ז רק דרשת חז"ל והוא בכלל תורה שבע"פ, וצ"ע. גם צ"ע מש"כ המהרש"א 'ולשאר דברים', לאיזהו שאר דברים נוגע סדרן של אותיות.
וביותר צ"ע, דהרי סדרן של אותיות מפורש בתורה שבכתב, דהרי כך הוא הסדר ב'תפלה לדוד' שבתהלים, ובמזמורי קי"ט, וב'אשת חיל' שבמשלי, ובספר איכה. ובזה יתכן, דמאחר שבספר איכה פ' וע' מהופך, אינו ברור הסדר באלו ב' אותיות, ורק ע"י תורה שבע"פ הקובע שהעיקר ע' קודם לפ' ידעינן הסדר הנכון[16]. אבל לפי"ז צ"ל דביום ראשון למדו הלל כל הא"ב עד הסוף, ולמחרת למדו כל תשר"ק עד תחילתו, והבן.
והיה מקום לומר, כי הרי מה שאמרו חז"ל (פסחים ו' ב') 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' ה"ה גם ע"פ פשוטו של מקרא, והרבה פעמים מצינו במפרשי הפשט שכתבו כי פרשה פלונית קדמה לפרשה פלונית מבחינת הזמן. וא"כ י"ל דמה שאמרו דאין כלל זה בפרשה אחת, זהו כבר 'תורה שבעל פה', אבל מי שאינו מאמין בה יכול לומר דאף בפרשה אחת אין מוקדם ומאוחר[17]. וא"כ אף כל אלו הפרקים שנכתבו על סדר האל"ף בי"ת, יאמרו דאין זה באמת הסדר, דאין מוקדם ומאוחר בתורה. אבל באמת אינו ניתן להיאמר, דהרי לא מסתבר כי יש שבעה או יותר פרקים בתנ"ך אשר כוללים בדיוק כל הכ"ב אותיות, ותמיד באו על סדר אחד, ואעפ"כ אינם לפי סדרן הנכון, ומוכח דעל פי פשוטו של מקרא הם הם סדר האותיות, וק"ל.
♦
ט. שריפת שמות
במג"א (סי' קנ"ד ס"ק ט') כתב בשם הבאר שבע (סי' מ"ג), שכל ספרי קודש, אף סתם חידושי תורה, השורפן עובר בלאו זה דלא תעשון כן לה"א. וכן פסק המ"ב להלכה (שם ס"ק כ"ד). והשבות יעקב (שו"ת ח"ג חאו"ח סי' י'-י"ב) רצה פעם להתיר בשעת הדחק, כאשר באו הגניזה לידי בזיון, לשורפן מעט מעט בצינעא, אבל בעל כנסת יחזקאל (סי' ל"ז) אסר אף בכה"ג.ובהיותי בזה יש לתמוה על מה שסיפור אא"ז ר' אלימלך הורוויץ ז"ל מיארטשוב, כי דרכו של אא"ז הגה"ק ר' שלו' מקאמינקא זי"ע הי', שכשהי' כותב מחידושיו על הנייר הי' שורפו מיד אצל הנר, כי חשש שמא יש פירכא על תירוצו ואינו לפי האמת (כ"ה בס' זרעא קדישא מהדו"ח עמ' תרט"ז). וכעי"ז מסופר על החידושי הרי"ם שעשה כן בעצת רבו מקאצק זי"ע. ועיין בספה"ק דגל מחנה אפרים לחג הפסח, שכתב בזה"ל: דהנה ידוע מה שאיתא בזוה"ק (פ' יתרו דף פ"ז ע"א) על לא תעשה לך פסל, שלא יאמר אדם ח"ו תורה שלא קיבל מרבותיו או שלא קיבל מרב הגון עיי"ש. והנה יש תורה כזו שטעון גניזה ואסור להנות ממנה, ויש שטעון שריפה, והמשכיל יבין, עכל"ק.
וראה זה מצאתי ראיתי בס' יש מנחילין להג"ר פנחס קאצינעלינבויגען זצ"ל שכתב (סי' רל"א) בזה"ל: גם זאת בקשתי ממר אחא נר"ו, להודיעני שורש אם אמת הוא באותו מנהג קדמונים אשר בקהל ווירמייזא, שעושין מדורות אש גדולה בשמחת תורה מן השמות הקרועים והטלואים שמונחים בבית הכנסת, ומשחקים בה בהקפות, והיות דמרגלא בפומי דהוא כדאמר רבא (סנהדרין ס"ד ב') כמשוורתא דפוריא, ובודאי הוא מיוסד ומתוקן מנהג זה מן גאונים קדמונים כמו רוקח וכדומה, ונפשי איותא לדעת זאת שכשר הדבר לעשות מצוה עם השמות הקרועים, וכמו בביעור שריפת חמץ בערב פסח, או בהבערת התנור לאפיית המצות של מצווה, שהוא כשר בעיני יותר ממה שאני רואה השמות שגונזין אותן בבית הכנסת ומונחין בפאליש של בית הכנסת, ולבי עלי דוי לראות ממש שדורסין עליו ואין בידי למחות, עכ"ל.
י. מקור למנהג
הרי"ץ גיאות בספרו מאה שערים (סוף הל' לולב) הביא את תשובת רב האי גאון בזה"ל: ונשאל מרבינו האי, נהגנו במקומינו יום טוב האחרון של חג מקלסין ס"ת ומביאין מגמראות לבית הכנסת ומעשנין לפני ס"ת וכו'. רב האי אוסר את המנהג, כי אסור לעשות כן ביו"ט. וע"ע בזה במהרי"ק (שורש ט') ובתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' שי"ד מרב נטרונאי גאון) ובשו"ת מכתם לדוד (או"ח סי' י"ט). ואיך שיהיה, תאבים אנו לדעת מאין התחיל מנהג זה.ויתכן, דיעויין בגמ' (ב"ב קמ"ז א') דאמר רב יצחק בר אבדימי, מוצאי יום טוב האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה, נטה כלפי צפון עניים שמחים ובעלי בתים עצבין מפני שגשמי שנה מרובין ופירות מרקיבין, נטה כלפי דרום עניים עצבים ובעלי בתים שמחין מפני שגשמי שנה מועטין ופירות משתמרין, נטה כלפי מזרח הכל שמחין, כלפי מערב הכל עצבין, עכ"ל. וע"ש במהרש"א דבודאי שה"ה בכל עשן היה שייך להביט לאיזהו צד יוליך הרוח את העשן, ע"ש.
וא"כ י"ל, שהיו נוהגים גם לאחר החורבן, במצאי יו"ט אחרון של חג, שהוא ליל שמחת תורה, להדליק אש גדול המעלה עשן, לראות ולהביט לאיזה צד יהיה נוטה העשן. ולימים נשתכח סיבת המנהג ונשתרבב הדבר להכניס את העשן תוך הביה"כ ואצל הס"ת, והבן.
♦
יא. מתי נסתמאו עיני רב יוסף
בגמ' (ב"ק פ"ז א') מבואר דרב יוסף היה סגי נהור רח"ל. ובסדר הדורות (ערך רב יוסף) הביא בשם ס' מקור חיים דרב יוסף עשה לעצמו כן מצד פרישות ולא נולד כך. ופלא שנעלם לו לפי שעה דזה מפורש בר"ן (קידושין י"ב ב' מדפי הרי"ף) וז"ל: ועוד דהא רב יוסף פתוח ונסתמא הוה, דאמרינן באגדה דסמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מד' אמות דיליה, עכ"ל. וכבר העיר ע"ז הג"א שם על הגליון.והחיד"א בספרו עין זוכר (מערכת י' אות ט"ז) כתב דמצא בספר הפרדס כת"י לרש"י, כי רב היה לו עשר קדושות, וכי נח נפשיה נטלו תלמידיו כל אחד מדה אחת מרבם, ורב יוסף נטל זה שלא היה מסתכל חוץ מד' אמותיו, וכיון שלא היה מצי קאי במילתיה סמי עיניה, עכ"ל. אמנם ידידי ש"ב ח"ד הג"ר מרדכי יהודה וויזל שיחי' הראני דבס' גט מקושר (דף קמ"ב) צידד דרב יוסף לא ראה מאורות מימיו ע"ש.
ואנכי בר לא אבין, מה שקיל וטרי בהא, ואף הר"ן הביא ממרחק לחמו מס' אגדה שלא שמענו ממנו ולא ידענו מקום מוצאו. הרי ענין זה מפורש בגמ' (עירובין ס"ה ב'): יתיב רבה ורב יוסף בשילהי פרקי דרב ששת, ויתיב רב ששת וקאמר כמאן אמרה רב לשמעתיה, כר' מאיר, כרכיש רבה רישיה, אמר רב יוסף תרי גברי רברבי כרבנן ליטעי בהא מילתא וכו', עכ"ל הגמ'. והנה, איך ידע רב יוסף כי רבה כרכיש רישיה. ועל כרחך שבאותה שעה עדיין ראה מאורות. וגם קצת צ"ע ע"ד רש"י בס' הפרדס, דהרי דבר זה כבר היה אחרי פטירת רב, שכבר ישבו לפני פרקו של רב ששת. אמנם בזה י"ל דרק לאחר זמן, כשנתקשה רב יוסף לעמוד בעצמו להסתכל חוץ מד"א סימא את עצמו.
♦
יב. פת במלח - נוסח הרמב"ם
במושכל ראשון עלה בדעתי, דמה שאמרו חכמינו ז"ל בפרק קנין תורה (אבות ו' ד') כך הוא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה[18], הוא ט"ס ובכתב יד הי' כתוב פת במ' תאכל, ויש לפענח ל'פת במשקל תאכל'. והאי תנא נקט לישני דקרא דיחזקאל (ד' ט"ז) ואכלו לחם במשקל ובדאגה ומים במשורה ובשממון ישתו. אבל בדקתי בכל המקורות לדברי חז"ל הללו, בתנא דבי אליהו זוטא (פי"ז ס"ד), מדרש תנחומא (פרשת נח ס"ג), מסכת כלה רבתי (פ"ח), ובכולן הגירסא פת במלח תאכל, ולא מסתבר דנפלה טעות בכל הני ספרים.ולקושטא דמילתא ראיתי בס' מילי דאבות להגאון הקדמון רבי יוסף חיון זצ"ל[19], שהקשה דמאחר דנקט תנא 'מים משורה תשתה', למה לא נקט בדומה לו אצל פת, 'פת במשקל תאכל', ותי' דאצל פת זה ענין של קללה כמו שנאמר 'והשיבו לחמכם במשקל', ע"ש בכ"ד. וצע"ג, דהרי כאמור גם 'מים במשורה תשתה' נאמר לענין קללה ע"י יחזקאל הנביא.
והתבוננתי בדבר, דמ"מ אכן תמוה מאוד שהתנא נקט 'ומים במשורה תשתה' שהוא ענין הנאמר לקללה, ויאמצהו ללומד תורה, עד שמאושר העושה כן אף בעולם הזה, בשעה שהנביא צווח ואומר דבזה 'נמקו בעונם'.
ושבתי וראיתי ברמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת ה"ו) שכתב בזה"ל: כך הוא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וכו', עכ"ל. וברור הדבר כי הרמב"ם מצטט לשון ברייתא דידן, אבל השמיט 'ומים במשורה תשתה', וכפי הנראה שלפני הרמב"ם היה נוסח הברייתא בלי מילים הללו[20]. והוא גירסא נכונה מאוד, כי כאמור לא מסתבר שהתנא נקט מטבע לשון של קללה על מי שזכה להיות מאושר בעולם הזה.
ומצאתי און לי בספר המספיק לעובדי ה' לרבינו אברהם בן הרמב"ם (מהדורת פלדהיים עמ' 174) שכתב בזה"ל: 'הוא מה שאמרו ברי סמכא, פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה', עכ"ל. והמו"ל הוסיף אחרי 'פת במלח תאכל' כמה נקודות, (כזה: ...) כלומר, שהמחבר לא ציטט כל הברייתא במילואה. אבל מאחר שגם אביו הרמב"ם השמיטו, ברור כי האב ובנו ראו את הברייתא בנוסח שונה, מבלי להזכיר קללת 'מים במשורה תשתה'.
♦
יג. שפחה חרופה כפשוטו?
בס' מהרי"ל (ליקוטים אות נ"ה) איתא בזה"ל: אמר (-המהרי"ל) שפעם אחת בימיו, מצאו מצבה אחת בקברות מגנצ"א, והי' כתוב בה 'שפחה חרופה', והי' הפרט מיום הקמתה עד אותו היום י"א מאות שנה, מכל זה נשמע שק"ק מגנצא הי' קהלה חשובה מכמה וכמה שנים, עכ"ל.ובפשטות בשפחה כנענית שמסרה רבה לעבד עברי עסקינן, אשר היא הנקראת 'שפחה חרופה', ומתה בעודה תחת העבד. וקצת תמוה למה חרתו פרטים הללו על אבן המצבה.
אבל לא רחוק לצדד, כי זה מליצה מהאדון שלה. שהיא היתה שפחתו של 'מציק' אחד[21], והיה שונא את שפחתו, ובשעת מיתתה ציוה לחרות על מצבתה 'שפחה חרופה', להיות לה ל'חרפת עולם', וזה ע"ד האבע"ז ד'חרופה' מלשון 'חרפה'.
♦
יד. תרנגול הודו
הגאון ר' ישראל הלוי בעלסקי זצ"ל כתב בספרו שלחן הלוי (פרק י"ט עמ' קס"ט) טעם למה התירו חכמי הדורות לאכול מן העוף ה'הודו' על אף שאין לנו מסורה כלל בכשרותה, וז"ל:דהנה, בגמ' ובהלכה מובא, שיש לסמוך על חכם צייד להכיר בין עופות טמאים וטהורים, וצייד חכם הנאמן לכך הוא מי שמכיר בכל כ"ד עופות הטמאים, דלא מיקרי ציד חכם בלתי תנאי זה (עיין חולין ס"ג ב', וביו"ד סי' פ"ב סעי' ב'), והנה מוכח מהגמ' והפוסקים, שבזמן התלמוד היו מצויים ציידים כאלה, וא"כ מוכח שכל הכ"ד העופות הטמאים היו נמצאים בעולם הישן, מקום התנאים והאמוראים וחכמי התורה, [-זאת אומרת, חצי כדור העולם המזרחי]. והנה, כשבאו לפני חמש מאות שנה בערך לעולם החדש, [-חצי הכדור המערבי], מצאו הרבה מינים שלא הכירו בהם עד הנה, מיהו כולם משותפים באיזו מדה עם סוגי העופות מוכרים מעולם הישן, ואפשר דמיקרי 'למינו', 'למינהו', 'למינם', עם סוגי עופות טמאים שונים, מלבד מין אחד לבדו, והוא מין ה'הודו' שלפנינו, שאין לו שיתוף ודמיון לשום סוג עוף הקשור לעולם הישן, ורחוק מכולם ריחוק גמור. אף שהיה מי שרצה לזהות אותו עם מין התרנגול, ברור לכל יודע ומבין שאין שום יסוד לזה. ונמצא אחר עיון ובירור גדול, שהעוף ההודו אין לו אח בעולם הישן. ואם כל הציידים החכמים לא הכירו בהם ובמינם, נמצא שאין הוא מהכ"ד המינים הטמאים באיזה צד שיהיה, וכנראה שזה אחד מהטעמים החזקים שסמכו עליהם חכמי הדורות להתיר העוף הזה, ואולי הטעם היותר ברור. וברוך ה' שהניח מקום להתגדר בו. ואף שיודע אני שיהיה מי שיעמוד לטעון נגד הנ"ל, לזאת אבקשו כי יעיין היטב במה שכתבנו, טרם ידבר ויכתוב, עכ"ל.
ואף שלא מסר לנו הגאון הנ"ל שיעור כמה עיון יש לתת לדבריו 'טרם ידבר ויכתוב' על טעמו, ודברי תורה ככל שאתה הוגה בה תמצא בה טעם, ואין לה קיץ ותכלה, מ"מ כתלמיד הדן לפני רבו יש לי הרהורי דברים בכל דבריו.
ראשית, הגאון הנ"ל נגע בשאלה גדולה שאין לה תשובה ברורה, מאחר שכל החיות בהמות ועופות היו תוך תיבת נח, איך הגיעו חיות ועופות של עולם החדש למקומן בעולם החדש. ואם אתה אומר הגיעו באיזהו אופן שיהיה, מאן יימר שלא נשארו מקצת ממין זה בעולם הישן. ואף שלא היה בנמצא עד שמצאוהו בעולם החדש, לא ראינו אינו ראיה, ושמא במשך הדורות נכחדו מעולם הישן ורק בעולם החדש נשארו ממין זה. וא"כ יתכן דבימי חז"ל עדיין היו ממין זה בעולם הישן והיה מוכר לציידים החכמים[22].
שנית, כבר רמז הגאון הנ"ל שהיה מי שרצה לזהות אותו עם מין התרנגול, ואיני יודע אל מי כיון דבריו, אבל אני מצאתי כי כן ס"ל לאחד מגדולי הפוסקים ה"ה הב"ח. ולא עוד, אלא שלדעת הב"ח היה ה'הודו' מוכר גם לחכמי התלמוד. דהנה, איתא בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ה) ומצואת התרנגולין ארבע אמות ר' יוסי בר אבון בשם ר' הונא ובלבד באדומים, עכ"ל. וכתבו התוס' (ברכות כ"ה א' ד"ה לית) ובירושלמי יש, דבאדומים בלבד יש לחוש, ולא ידעינן לפרש, עכ"ל. וע"ש תלמידי רבינו יונה שפי' דהיינו היכי דהצואה אדומה, ע"ש. אבל בחי' הרשב"א כתב דהיינו מין תרנגולים אדומים, ע"ש בכ"ד. ובהגהות גדולת מרדכי (מרדכי, ברכות, רמז ע"ז ס"ק א') הביא בשם רבינו יחיאל מפאריז ז"ל דכוונת הירושלמי לתרנגולים הבאים מארץ אדום, דאמרינן במס' כתובות דבארץ אדום השעורים בזול, ולכן נתנו גם לתרנגולים לאכול שעורין, ולכן צואתן מסרחת. וכעי"ז פי' האגודה (ברכות סי' פ'). אבל הב"ח כתב (או"ח סי' ע"ט ס"ג) בזה"ל, ונראה, שהם אותן התרנגולים הגדולים המובאים מאינליט"א, שידוע שצואתן מסרחת ביותר, עכ"ל[23]. וע"ש במג"א (ס"ק י"ד) שגרס מאינגלטיר"א, והיא מדינת ענגלאנד. וכתבו הפמ"ג והערוך השלחן דהיינו המין הנקרא בל"א 'אינדיק', והיינו התרנגול 'הודו'.
הרי למדנו מדברי הב"ח, כי להירושלמי היה מוכר תרנגול 'הודו', וגם קראו לה 'תרנגול', וא"כ גם ציד חכם בזמן חז"ל ידע מתרנגול הודו, ותו אין להוכיח כי איננה מכ"ד מינים טמאים. אבל כאמור, אולי לזה כיון הגאון הנ"ל שהזכיר מי שרצה לזהות אותו לתרנגול וביטל את דבריו.
♦
טו. נתעטף כשליח ציבור, איך?
בגמ' (ר"ה י"ז ב'):א"ר יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה סדר תפילה, עכ"ל.
ובסדר אליהו זוטא (פכ"ג) הגירסא: מלמד שירד הקב"ה מן הערפל שלו כשליח ציבור שמתעטף בטליתו ועובר לפני התיבה, עכ"ל. וכפי הנראה, דרשו חז"ל ממה שנא' 'ויעבר' ה' על פניו, דהיינו כש"ץ ה'עובר' לפני התיבה. ומ"מ צ"ב מאי שייטא עיטוף לש"ץ, דהרי גם יחידים המתפללים מתעטפים בטלית.
ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רי"א) כתב: דמכאן נלמד די"ג מדות של רחמים נאמר רק בציבור, ומפני כך נתעטף הקב"ה כשליח ציבור, עכת"ד. ומ"מ צ"ע, דא"כ היה די לומר, מלמד שהקב"ה עבר לפניו כש"ץ, ומה זה שהוסיף ר' יוחנן 'שנתעטף' כש"ץ.
ועי' במהרש"א שכתב, דאופן הדרשה הוא ממה שנאמר 'ויעבר ה' על פניו', דהיינו שהעביר הטלית על פניו, ע"ש[24]. ולפי"ז אכן כל הדרש סובבת העברת 'הטלית' על 'פניו'. ומ"מ לפי"ז צ"ע, דא"כ מאי קאמר 'כשליח ציבור', הרי ענין העברת טלית אין בו שייכות לש"ץ, ולמה נרמז בזה שהעביר הטלית על פניו, שנתעטף 'כשליח ציבור' דוקא.
גם צ"ע על מה הקדים רבי יוחנן לדבריו 'אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו', דאם ענין עטיפת טלית כלפי שמיא יש בה מעין הגשמה ח"ו, א"כ למה לא הקדים כך במקום אחר, דהרי איתא בילקוט שמעוני (פ' בא רמז קצ"א) ר' חייא בשם 'ר' יוחנן', נתעטף הקב"ה בטלית מצויצת, והעמיד למשה מכאן ולאהרן מכאן, וקרא למיכאל ולגבריאל ועשה אותם כשלוחי החודש, ואמר להן, כיצד ראיתם את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה, כמה היה נוטה וכמה היה רחב, אמר להן, כסדר הזה יהו בני מקדשין את החודש למטה, על ידי זקן ועל ידי עדים ועל ידי טלית מצויצת, עכ"ל[25]. והיה מן הראוי לר' יוחנן להקדים ג"כ ולהבהיר 'אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו', ואם אין דבר זה נרמז בקרא ד'כזה ראה וקדש', אז אדרבה, אכן אי אפשר לאמרו.
ולולא דמיסתפינא הי' נראה לפרש, על פי מה שהעיד רבי חנינא על רבינו הקדוש (ברכות כ"ד ב') 'אבל לא היה מתעטף'. ע"ש ברש"י ותוס'. אבל המאירי פי' בזה"ל: "וכן יש שפירשו מה שאמרו 'שלא היה מתעטף' פי' אחר, שלמדנו ממנו, שאין לאדם להגביה שולי הטלית ולהניחם על כתפו בשעת תפילה, כעין ששליח ציבור עושה בשעת קריאת התורה", עכ"ל. ובחי' הרשב"ץ (שם) הביא ענין זה בנוסח אחר, וז"ל: "והגאון ז"ל פי', שלא יעמוד בשעת תפילתו מעוטף, אלא תהא הטלית משולשת למטה, כמנהג שליח ציבור בשעת תפילה מעומד", עכ"ל. ולשונו צ"ע, דאם כן ההלכה לכל אדם, שיהא מעוטף כמו הש"ץ בשעת תפילה דמעומד, למה רק הש"ץ נוהג כן. וכנראה דיש לתקנו כדברי המאירי, דלא יעמוד מעוטף כמנהג הש"ץ בשעת תפילה, אלא אדרבה ישלשלו למטה, והיינו דהש"ץ בתפילת העמידה יכול להתעטף, דהיינו שאינו משולשת למטה.
ויש ליתן טעם לדבר, כי היחידים המתפללים, אז הכוונה יותר מכוונת אם משלשלים את הטליתות למטה, שע"י כך יש יותר הפסק בין איש לחבירו. אבל הש"ץ שרק הוא מתפלל, וגם יש צורך להשמיע קולו, מתעטף בטליתו, היינו מגביה טליתו, כדי שלא להפסיק כ"כ בינו לעם.
ואם כן הדבר, יתכן דכוונת ר' יוחנן 'מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור', דלמד ממה שנא' 'ויעבר', כי נתעטף בטליתו כעיטוף של שליח ציבור העובר לפני התיבה, שהגביה את שולי הטלית והניחו על כתיפיו, והיינו דזה המשך על מה שאמר לו הקב"ה למשה (לעיל ל"ג כ"ג) 'וראית את אחורי', והטלית המשולשלת למטה הרי מפסיק מלראות אחוריו, ע"כ כביכול נתעטף כש"ץ, שהגביה הטלית, כדי להראות למשה רבינו את אחוריו. ולפי"ז מובן מאליו מפני מה הקדים ר' יוחנן ואמר 'אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו', ואם שגיתי ה' הטוב יכפר[26].
וכאשר הרציתי הדברים לאחי, הרב מיארטשוב הג"ר ישראל שליט"א, היה מצדד לשנות את טעמו מעט, ואמר, כי מאחר שאמרו בגמ' (ברכות ז' א') והסירתי את כפי וראית את אחרי, אמר רב חנא בר ביזנא א''ר שמעון חסידא, מלמד שהראה הקב''ה למשה קשר של תפילין, עכ"ל. א"כ יותר נראה לפרש האי 'נתעטף' דר' יוחנן, שהסיר הטלית מעל פניו, כדי שיוכל משה רבינו ע"ה לראות כביכול את הקשר של תפילין, וזהו 'כשליח ציבור' דאמר, כי אף בזמנינו נהגו החזנים לעשות כן, כדי שלא יעכב הטלית את נעימת קולם בחלל בית הכנסת.
ומתחילה השבתי לו, דמ"מ לא מצאנו שום מקור דעיטוף יתפרש באופן הסרת הטלית מן הראש, אדרבה, עיטוף נתפרשת בדרך כלל כעטיפת ישמעאלים על הראש, והא דמעכב הטלית לראות הקשר של תפילין, אטו גברא אגברא קארמית, ר' יוחנן לית ליה הא דר' שמעון חסידא.
אמנם לאחר זמן מצאתי לשון התוספתא (סוטה פ"ב ה"ח): 'האיש מעטף ומספר, ואין האשה מעטפת ומספרת', וע"ש בתוספתא כפשוטה איך שנתקשה בגירסא זו, שהיא באמת גירסת כל הכתבי ידות, ולא נח ולא שקט עד שהפך מסברא את כל הנוסחאות וגרס 'האיש מעטף ואין מספר, ואין האשה מעטפת ומספרת', ופירשה לענין מי שלקה בצרעת, ע"ש. אבל לפי נוסח הכתוב, יל"פ האיש מעטף ומספר, כלומר, בשעה שמגלח את ראשו מותר לו להסיר הסידור מעל ראשו, ואין האשה מעטפת ומספרת, דבשעה שהיא רוצה לגלח קצת את שערותיה הארוכות, עליה להישאר עם המטפחת שעל ראשה ולא לגלות את שערה ברבים.
ולפי"ז יש לנו מקור על שימוש בלשון 'עיטוף' לענין הסרת הטלית או הסידור מעל ראשו, ויש מקום לפרש דברי ר' יוחנן כהבנת אחי הרב שליט"א כנ"ל.
♦
טז. 'פורים' ליחידים
כתב המגן אברהם (סי' תרפ"ו) בשם תשו' מהר"ם אלשקר, יכולים בני העיר לתקן בהסכמה ובחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים ביום שנעשה בו נס.וכן היה המנהג לאורך הגלות. וכנראה היה נקרא 'פורים' ולא סתם יו"ט. כי הנס היה דוגמת נס פורים. עמד על היהודים גוי צורר יהודים ורצה להשמידם או לגרשם או להעליל עליהם, והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הצילם מידו[27].
והנה ראה זה מצאתי הראשון שהזכיר ענין זה, מקור קדום מאוד, ה"ה בשירו של רבי שמואל הנגיד ז"ל, שהיה מראשוני ספרד ותלמידו של רב האי גאון ז"ל. והנה שם היה לו מלחמה עם עם המתייחס לדעתו אל זרע עמלק, וגם המלך שמו אגג כמלך עמלק בדורו של שמואל הנביא, ולכך כינה ליום טוב שלו ע"ש פורים. ויתכן כי מאז נובע מנהג זה להוסיף ימי פורים על פורינו.
וזה לשונו:
ופור משנה עשו לאל, אשר קם וסעף בעמלק ציץ ופארה. והשמיעו באפריקי וצען, והודיעו בני בית הבחירה. והגידו לזקני פום בדיתא, ולישישי בני בי רב בסורא. וקראו את שמה אחות, למקרה אחשורוש ואסתר הגבירה. וכתבוה בספריכם למען תהי לעד, ומדור דור זכירה.
♦
יז. מהות הקילעא
בגמ' (עירובין ס"ג ב'):אמר רב ברונא אמר רב כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה, עכ"ל.
ופירש"י: בקילעא. בחדר, עכ"ל. ורבינו יונתן כתב: י"א מלשון קלעים, כלומר, תוך הוילון הפרוס ששוכבין שם איש ואשתו, עכ"ל.
אבל הריטב"א כתב וז"ל: כל הלן בקעילא, יש שפי' קעילה 'בקעה', ויש שפי' 'עלייה', והוא הנכון, עכ"ל. והנה 'בקעה' היינו שדה פתוח, וזה תמוה, מתי שוכבין שם איש ואשתו, ובי"ד מלקין מאן דבעיל בכה"ג (סנהדרין מ"ו א', ועיין רמב"ם פכ"א מהל' אסו"ב הי"ד). ואולי לכך כתב על פי' השני שהוא העיקר. ועיין בערוך שכתב: הישן בקעילא שאיש ואשתו ישנין בה, פי' בקעה גלויה, וי"א עליה, וי"א קובה וכו'. הרי שגם הערוך הביא פי' זה של בקעה, והוסיף דהיינו גלויה, כסתם בקעה, וצ"ב כנ"ל.
אבל ראה נא בפי' רבינו חננאל בן שמואל (עירובין שם) שכתב בזה"ל: ואומר רבינו נסים, קעילה בלשון ערבי בקעה, מנכשתה ופסרוה קום עלו, עכ"ל. וכפי הנראה, שהערוך והריטב"א הבינו, דר"ל, ד'קעילה' הוא מילה ידוע בלשון ערבי, אשר פירושה 'בקעה' בלשון הקודש. אבל ע"ש בהערות המהדיר שכתב לפי תומו, ד'בקעה' הוא לשון ערבי, אשר פירושה 'חדר פנימי'. וכך יש לתרגם את כל דברי רבינו נסים: "קעילה [הנזכר בגמ' בלשון ארמי, קורין] בלשון ערבי 'בקעה' [-חדר פנימי], מנכשתה ופסרוה [-ויש שפירשוהו] קום עלו [-כעלייה]"[28].
ולפי"ז אין כ"כ נפ"מ בין חדר פנימי לחדר שבעלייה, ומסתבר שלא היה הריטב"א בוחר פירוש השני יותר מן הראשון, אם היה מפרש את דברי רבינו נסים כנ"ל.
♦
יח. פיתחי שימאי
בגמ' (עירובין י"א א'):אמר רב כהנא, כי תניא ההיא, בפיתחי שימאי, מאי פיתחי שימאי, פליגי בה רב רחומי ורב יוסף, חד אמר דלית להו שקפי, וחד אמר דלית להו תיקרה, עכ"ל.
וע"ש בתוס' (ד"ה פתחי שימאי) פר''ח פתחי ארץ ישראל שהוא ארץ בני שם, עכ"ל, וכ"ה בר"ח שלפנינו. וכעי"ז כתב הערוך דבלשון ערבי קוראין לארץ ישראל 'שאם'. וגם הרס"ג קורא כן אר"י בכ"מ, וכן בפי' ר' תנחום הירושלמי ז"ל. ומ"מ צ"ע, דבתלמוד נקראת ארץ ישראל 'מערבא', וזולת פתחי שמאי לא קראו מעולם לארץ ישראל 'שמאי', ומאי שנא כאן שיחסו בשם זה.
ונראה פשוט, דבדרך כלל היו בוני הבניינים בימי האמוראים גוים. והם דיברו בשפת ערבי, ואפילו אם דיברו ארמית אבל באחרת מזו של התלמוד, דכפי הידוע תמיד היו בני ישראל מצוינים בארצותיהם ומשנים הרבה מילים מן השפה שבארץ אויביהם. ומסתבר שהגוים לא יחסו לארץ ישראל 'מערבא' כי הרבה ארצות יש שם, ורק היהודים קראו לה כן, כי הי' מוכר לכל לאיזו ארץ מתייחסים. והגוים היו קוראים לה 'שאם' כנ"ל, וכאשר היו היהודים מבקשים מן הבנאי לעשות לו פתח כצורת פתחי ארץ ישראל, היו אומרים תעשו לי כפתחי שמאי[29], ובכן היה פתח כזה נקרא אף אצל היהודים 'פתחי שמאי'.
♦
יט. שורה או חצר
באיגרת רב שרירא גאון (קרוב לסופו): 'ובתריה אסתמיך מר רב אהרן בר מר יוסף הכהן, ולאו מן בני רבנן הוה, אלא מן תגרי הוה, ומר רב מבשר גאון סמכיה בדרא רבא דמתיבתא', עכ"ל. וצ"ע מה תרגומו של 'בדרא רבא'.ויש גורסים 'בדלא רבנן', היינו שלא היה הסמיכה במעמד רבנן. ויש גורסין 'בדריה רבא', ומפרשים דסמכיה בדורו, להיות רבא דמתיבתא. וזה דוחק, פתאום מודיע לנו שסמכיה לדורו, ולמה היינו חושבים אחרת. ויש מי שתירגמו ל'שורה הגדולה'. ואף שמצינו כעי"ז, דרי היינו שורה (ברכות כ"ח א', ב"ק קי"ז א', חולין ס' ב')[30], אבל לפי הענין שלפנינו אינו מובן כלל. ובנוסח הצרפתי 'בדארא רבא'. וצ"ע.
אבל לענ"ד נראה ברור שהפירוש הנכון הוא 'בחצר הגדולה', דהיינו שסמכיה בחצר הגדולה של המתיבתא[31]. כי זאת ידענו כי לפני הישיבה היה קיים חצר פתוח הנקראת 'תרביצא' אשר בה למדו התלמידים אשר עדיין לא שימשו כל צרכן, ועל שמה נקראת לפעמים ביהמ"ד בשם תרביצא (ברכות נ"ז א', תרגום דבה"י א' ב' כ"ה). ורב האי גאון כתב בתשובה 'ואם שיטפא דתלמידאי תרביצאי שלא היו בקיאין', ולפעמים נקראו 'רבואתא דתרביצאי' (תשוה"ג הרכבי סי' רס"ט). וי"א כי ע"כ מצינו (ביצה י"ב א', יבמות ע"ז א') 'פוק תני לברא', ר"ל לך אמור דבר זה בחצר אשר בחוץ, כי הם אינם בקיאין בברייתות ויש להם לתקן הנוסח כפי ההלכה. ולפי"ז מבואר כוונת רש"ג יפה: 'ולאו מן בני רבנן הוה, אלא מן תגרי הוה, ומר רב מבשר גאון סמכיה בדרא רבא דמתיבתא', כי מפני שלא היה מן בני רבנן, היה שייך לסמכו רק בחצר המתיבתא, ששם התלמידים שלא היו בקיאין כל כך.
♦ ♦ ♦