ר"מ בישיבת תורת החיים
קנין גוי להפקיע קדושת הארץ
ראיתי את מאמרו של הרב עמנואל מולקדנוב שליט"א בעניין קדושת שביעית ביבול נכרי, בירחון האוצר גיליון נ"ט, וכדרכו בקודש מחכים ומאיר עיני הרבים בעיונו ובסידור הדברים. וזכיתי אף אני בס"ד לעסוק בסוגייה זו עם תלמידים יקרים בישיבתנו הקדושה. וחשבתי לפרוס היריעה ולהרחיב את המקורות שהזכירו רבותינו בנדון גם בנדון הכללי של קניין הגוי להפקיע את קדושת ארצנו הקדושה, ובפרט בנדון דשביעית, כפי אשר ביררנו עם התלמידים היקרים. ובזה החילי בע"ה.♦
פרק א' - מקור הסוגייה בחז"ל
חיוב ביכורים בשדה שנמכרה ונלקחה מגוי
איתא במשנה (גיטין מז ע"א): "המוכר את שדהו לגוי - לוקח ומביא ממנו בכורים, מפני תיקון העולם". ובגירסאות אחרות (מובא בהגהות וציונים במהדורת עז והדר): "המוכר את שדהו לגוי – וחזר ולקחה ממנו ישראל, לוקח ומביא ממנו בכורים, מפני תיקון העולם". והנה, לכאורה יש הבדל משמעותי בהבנת המשנה לפי שתי הגירסאות. לפי הגירסא שלפנינו, משמע שלמוכר יש חיוב לקנות מן הגוי[2] את פירות הביכורים בכל שנה ושנה, ותיקון העולם הוא במה שמחייבים אותו לקנות את הביכורים ולהביאם, כדי למנוע מאנשים למכור קרקעות בארץ ישראל לגויים. וכל זה לגירסא שלפנינו, וכך גם פירש רש"י (ד"ה הכי ובד"ה מפני עי"ש). אבל לפי הגירסא השנייה, נראה שכלל אין חיוב וקנס למוכר שיקנה בחזרה, אלא כל מי שקנה מהגוי, צריך לתת מקרקע זו ביכורים. וכך נראה שגרס הרמב"ם (הל' בכורים פ"ב הל' יד מהדורת הרב קאפח עי"ש). וכעין זה גרסו גם בתוספות (ד"ה לוקח)ב.♦[3]
מחלוקת רבה ור' אלעזר אם יש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר
ובגמ' (שם): "אמר רבה: אף על פי שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: "כי לי הארץ", לי קדושת הארץ, אבל יש קנין לגוי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"[4]. ור' אלעזר אומר: אף על פי שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: "דגנך", ולא דגן גוי, אבל אין קנין לגוי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: לה' הארץ[5]. במאי קמיפלגי? מ"ס (ר' אלעזר): דגנך - ולא דגן גוי; ומר סבר (רבה): דיגונך - ולא דיגון גויה".♦[6]
נראה שלכל הדעות הקדושה עצמה אינה נפקעת מהארץ
ומתבאר בדברי הגמ' דלרבה, אם גוי קנה קרקע, הקניין שלו תופס גם בקניין הגוף, ולא רק בקניין הפירות. ואילו ר"א סובר שהגוי קנה רק את הפירות ולא את הגוף. ולכאורה בלשון הגמ' לא נראה שנחלקו רבה ור"א אם הגוי מפקיע את קדושת הארץ, דנראה דלכו"ע אינו יכול להפקיע קדושתה (והלא לר"א אף אינו יכול לקנות בה קניין הגוף) אלא נחלקו האם הגורם המחייב מעשר הוא הבעלות על הפירות והתבואה בזמן הבאת שליש גידולם, או הבעלות עליהם בזמן המירוח. ומה שדרש רבה "לי קדושת הארץ" בא לשלול את ההו"א שמאחר ולשיטתו יש לגוי קניין לחפור בקרקע בורות שיחין ומערות, היינו עלולים לחשוב שזה כשלעצמו יפקיע את קדושת הארץ וממילא את חיוב המעשר, וקמ"ל שלא. אבל לר"א פשוט שאינו מפקיע קדושת הארץ, שהרי אינו יכול לקנותה. ואעפ"כ לשיטתו גם פירות שיש בהם קדושת הארץ מופקעים ממעשרות אם הם היו שייכים לגוי. ושו"ר שכך פירש רבינו חיים הלוי מבריסק (תרומות א, י) שכתב, וז"ל: "אלא ודאי נראה דכך היא פלוגתתם, דרבה סובר דהקרא דכי לי הארץ אתי לאורויי לן דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע קדושתה בין לענין גוף הקרקע ובין לענין הפירות, ולענין ממונא יש קנין לנכרי אף לענין גוף הקרקע כמו לחפור בה בורות, ור"א פליג וסובר דלענין גוף הקרקע אין לנכרי בה קנין אף לענין ממונא וכמו לחפור בה בורות, ומכל שכן לענין הפקעת קדושה מגוף הקרקע, ולענין פירות יש לנכרי בה קנין אפילו להפקעת קדושתה, וע"כ שפיר ממועט מקרא דדגנך, ופלוגתת רבה ור"א היא בהא, דרבה מחלק בין קדושה לממונא, וגוף ופירות שוין הן, ור"א מחלק בין גוף לפירות, וקדושה וממונא שוין הן". וכעין זה כתב גם החזו"א (שביעית סי' א אות ג) וז"ל: "והא דאמר רבה לי הארץ לי קדושת הארץ אינו טעם לאפוקי מר"א, דטעמא דר"א מדגנך ורבה דריש דיגונך ולא דיגון נכרי, אלא הא דאמר לי הארץ לי קדושת הארץ הוא למימרא דלא פקעה קדושת הארץ וממילא לית לן דגן עכו"ם ור"א מודה בהאי דרשה דקדושת הארץ לא פקעה ומ"מ פוטר דגן עכו"ם מדגנך".♦
מסקנת הגמ' כשיטת רבה שאין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר וביכורים
ובהמשך הסוגייה, הגמ' ניסתה להוכיח מכמה מקורות תנאיים, לשיטתם בדין קנין גוי להפקיע ודחתה. וקושייתה האחרונה היתה מלשון המשנה בעצמה, שמשמע ממנה שיש קניין לגוי להפקיע מידי מעשר וביכורים, מלשון "מפני תיקון העולם" דהיינו שנאסר מדרבנן בלבד. וביארה הגמ' את המשנה גם אליבא דרבה, בזה"ל: "אמר רב אשי: שתי תקנות הוו, מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא, כיון דחזו דקא מקרי ומזבני, דסברי בקדושתייהו קיימן, תקינו להו דלא ליתו, כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבן וקא משתקען ביד עובדי כוכבים, הדר תקינו להו דליתו". ולכאורה העולה מדברי הגמ', שלכו"ע הגוי אינו מפקיע את קדושת הארץ. והדיון הוא האם כאשר גוי קנה את העצים, והפירות צמחו ברשותו, האם בזה יש הפקעה של חיוב הפירות במעשר. או שמא המדד שקובע הוא הבעלות על הפירות בזמן המירוח שלהן. ולפ"ז אין להשליך לנדונים אחרים במצוות התלויות בארץ. וכפי שאנו מוצאים בערלה לדוגמא, שגם כשגידלה גוי, דין זה שייך בה, כי לא שייך בה הלימוד של "דגנך", וכפי שכתב בהדיא המאירי (קידושין לו ע"ב) "אבל חלה אינה נוהגת בעיסת גוי דכתיב עריסותיכם והיא החשובה בתרומות דכתיב דגנך ולא דגן גוי ולפי דרכך למדת שהערלה נוהגת בנטיעת גוי וכן פסקוה גדולי המחברים"[7].♦
לכאורה ראשיתה של מחלוקת זו נמצאת כבר בדעות התנאים וצריך להבין מה החידוש בנדו"ד
והנה, בגמ' (ע"ז כ ע"ב- כא ע"א) הובאה במשנה מחלוקת ר"מ ור' יוסי גבי השכרת בתים בא"י לגוי, דלר"מ אין משכירים בתים ואין צריך לומר שדות, ולר' יוסי משכירים בתים אבל לא שדות. וביארה הגמ' שם: "מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי, בתים נמי איכא תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממזוזה! אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר הוא... רבי יוסי אומר: בארץ ישראל משכירין להם בתים וכו'. מ"ט? שדות דאית בהו תרתי - גזרו בהו רבנן, בתים דלית בהו תרתי - לא גזרו בהו רבנן". ומבואר בגמ' שההבדל בין השכרת בית להשכרת שדות, הוא במה שבשדות מלבד מה שהוא נותן לגוי חנייה בקרקע הוא גם מפקיע את השדה ממעשר. ולכאורה גם ר"מ וגם ר' יוסי מודים בזה. וכל ההבדל ביניהם, הוא האם גוזרים גם בבתים מפני שיש בהם רק גורם אחד של חניית הקרקע. ומעתה, אם סברת ר"מ ור"י היא משום שיש קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, לכאורה יש לתמוה מדוע הגמ' לא הקשתה ממשנה זו על רבה? ואליבא דאמת, כיצד באמת חלק על רבה על תנאים. ולכאורה אי אפשר לומר שרבה ור"א חלקו במחלוקת תנאים, דא"כ לא היה להם לדון ממקורות תנאיים, ולעשות אוקימתות לשיטתם בסוגיין. אכן, בירושלמי (דמאי, פ"ה ה"ח דף כד) נקטו שדין זה נתון במחלוקת תנאים בין רבי מאיר ורבי טרפון, שנקטו שאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, ובין ר"ש ור' יהודה, שנקטו שיש קניין לגוי להפקיע. והכרעת הירושלמי כדעת ר"ש ור' יהודה. אולם, היא גופא לכאורה ראייה שהבבלי נקט שאין הדבר נתון במחלוקת תנאים, דא"כ לא היה להם להציג זאת כמחלוקת בין רבה לר"א אלא כמחלוקת תנאים.הסבר התוס'
ובאמת שבתוס' (גיטין מז ע"א ד"ה אמר רבה, ע"ז כא ע"א ד"ה הא אמר) כתבו בשם יש מפרשיםדאתיא אפי' למ"ד אין קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר, דמ"מ חשובה הפקעה מה שהיא עתה ביד גוי והוא זורעה, שאינו מפריש ממנה מעשר, נמצא שאין מקיימין בזה השדה מצוה התלויה בה. והקשו על זה דא"כ הוא ה"ה בהשכרת בתים, שהגוי לא יעשר את הפירות הנכנסים לתוכה. ועוד שלשון הפקעה משמע שדין המעשר עצמו פוקע ולא רק שהגוי בסופו של דבר לא יעשר. ולכן דחו פירוש זה ונקטו שאכן דין זה הוא למ"ד יש קניין לגוי להפקיע[8]. ותירץ מו"ר הגר"ש טל שליט"א לשיטת היש מפרשים, דהם הבינו אחרת את החילוק שעושה רב משרשיא בגמרא בין מעשר למזוזה: במזוזה – הבית מצד עצמו לא גורם לחיוב המזוזה, אלא האדם הדר בה, ולכן כשהגוי דר בבית אין כלל חיוב. לעומת זאת במעשר – קרקע א"י מצד עצמה גורמת לחיוב הפירות במעשר, ולכן אם יהודי מוכר אותה לגוי – הוא גורם להפקעת המצוה, כי גם כשהשדה היא ברשות הגוי יש חיוב, אלא שאין מי שיממש אותו.♦
נראה שכל אחר מהאמוראים יסביר את כל שיטות התנאים אליבא דשיטתיה
ושמא ניתן לבאר באופן נוסף כיצד שיטת רבה תיישב עם שיטת ר"מ ור' יוסי בהשכרת בתים. הנה, התוס' (מנחות סו ע"ב סוף ד"ה מירוח) הביאו מה שבירושלמי (ע"ז פ"א הל' ט) מבוארת מחלוקת ר"מ ור"י גבי השכרת בתים ושדות בא"י, באופן אחר. וז"ל הגמ': "רבי זעירה בשם רבי יוסי בן חנינה רבי אבא רבי חייה בשם רבי יוחנן לא תחנם לא תתן להם חן לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם לא תחנם לא תתן להם חניה בארץ והתנינן רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להן בתים בית אין מצוי להתברך מתוכו שדה מצוי להתברך מתוכו". ומבואר שלר"מ הסברא בין בבתים ובין בשדות היא מצד חניית קרקע (ומה שכתב אצ"ל בשדות הוא משום שיש בו רבותא שהוא מתברך מתוכו, שהברכה מצויה מתוכה שאוכל פירותיה בכל שנה ושנה) וגם לר' יוסי כל הנדון הוא מצד חניית קרקע, ולשיטתו לא גזרו בבתים, כי הברכה מצוייה מתוכו. ולפ"ז יתכן לומר שרבה הבין את מחלוקת ר"מ ור"י באופן זה. ולשיטתו אין הכי נמי שהשכרת השדות לגוי אינה פוטרת אותו ממעשר, כי אין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר. ולכאורה מ"ד דלדעת רבה ור' אלעזר לא נחלקו התנאים בשיטתם[9], יעדיף להסביר כך את הגמ', מאשר לומר שרבה ור"א חלקו במחלוקת תנאים, והגמ' לא כתבה "לימא כתנאי" ולא תירצה בסוגיות בגיטין, "ההוא אליבא דר"מ ור' יוסי".♦
קושייה דומה ממחלוקת התנאים בדין מירוח הגוי
אולם לאידך גיסא, לכאורה נראה ממקום אחר שהתנאים הסכימו שאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר. דבגמ' (מנחות סו ע"ב) הובאה מחלוקת התנאים בדין מירוח הגוי בזה"ל: "מירוח הגוי - תנאי היא, דתניא: תורמין משל ישראל על של ישראל, ומשל גויים על של גויים, ומשל כותיים על של כותיים, ומשל כל על של כל, דברי ר"מ ור' יהודה; רבי יוסי ור"ש אומרים: תורמין משל ישראל על של ישראל, ומשל גויים על של כותיים ומשל כותיים על של גויים, אבל לא משל ישראל על של גויים ושל כותיים, ולא משל גויים ושל כותיים על של ישראל". ומבואר שלר"מ ור' יהודה מירוח הגוי אינו פוטר ממעשר, ולר' יוסי ור"ש, מירוח הגוי פוטר ממעשר. ולכאורה כל בסיס מחלוקת התנאים הוא על יסוד ההבנה שאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, דאי לא תימא הכי, לא ברור כיצד ר"מ ור"י התירו לתרום משל ישראל על של גויים וכן להיפך, הלא כלל ידוע הוא שאין תורמין מן הפטור על החייב וכן להיפך[10]. וכן לא ברור כיצד הצריכו ר' יוסי ור"ש לתרום משל גויים על של כותיים, הלא תרומה מן הפטור על הפטור היא בדבר שחיובו מדרבנן, ואם נקטו שיש קניין לגוי להפקיע מדאורייתא ומדרבנן אינו מפקיע, כאן היה להם לפטור לחלוטין משל גוי על של גוי, מאחר שגם המירוח נעשה בידי גוי, ולשיטתם מירוח הגוי פוטר. ולכאורה קשה לומר שהם חייבו מדרבנן כאשר גם קניין הגוי הפקיע וגם המירוח נעשה ע"י גוי. ולכאורה משמע שהם נקטו שאין קניין לגוי להפקיע, ולכן יש חיוב דאו' להפריש, אלא שמירוח הגוי פוטרו ואוסרו מדרבנן, ולכן הצריכו לתרום מן הפטור על הפטור. וכן נראה שהבין רש"י בסוגייה זו (ד"ה "ומשל" קמא, עי"ש)[11].♦
גם בסוגייה זו נראה שניתן ליישב את כל שיטות התנאים אליבא דרבה ור"א
אלא דלפי דברינו, לכאורה יש להתקשות לאידך גיסא, דאם אכן היה ברור שלר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש, אין קניין לגוי להפקיע, כיצד לא הקשתה הגמ' ממקור זה על ר"א, וכן מדוע לא כתבה הגמ' "לימא כתנאי" וכנ"ל. ואכן בתוס' (גיטין מז ע"א ד"ה אמר רבה) כבר התייחסו לקושייה זו, ותירצו בזה"ל: "והא דאמר ר' מאיר בפרק רבי ישמעאל תורמין משל גוי על של ישראל התם איירי כשגדלו ביד ישראל ולהכי מוקי פלוגתייהו במירוח הגוי ולא ביש קנין וכי פריך הכא לרבי אלעזר הוה מצי למימר אנא דאמרי כר"מ אלא דמשני שפיר". ומבואר בדבריהם שלר"א כל הני תנאי נקטו שיש קניין לגוי להפקיע מידי מעשר. וצריך להעמיד את כל הדיון בברייתא באופן שהיתה הקרקע של ישראל ורק מירחה הגוי, ולשון הברייתא "של גוי", פירושה, שקנה הגוי את הפירות ומירחם. ולפ"ז יבאר ר"א שלכו"ע יש קניין לגוי להפקיע מידי מעשר. אלא דמאחר שקנה הגוי את הפירות לאחר שגדלו אצל הישראל, עדיין הם נחשבים ל"דגנך" וקרואים על שם הישראל, ואכתי חייבים במעשר מצד עצמם. וכל מה שנחלקו התנאים הוא במה שהגוי מירח, דלדעת ר"מ ור' יהודה, לא דרשינן גם "דיגונך", ולכן עדיין חייבים במעשר מדאו', ואילו לר"ש ור' יוסי, המירוח פוטרם מדאורייתא.הן אמת, דזה קצת דוחק בלשון, דבפשטות מהלשון "של גויים" ו"של כותיים", משמע שגם גדלה התבואה אצלם. ועוד, שזה שרק חלקו התנאים במירוח לא מוכיח בהכרח שכולם הסכימו שיש קניין, ניתן גם לומר בהיפך שכולם הסכימו שאין קניין, ורק חלקו על המירוח. גם מה שכתבו התוס' שבסוגייה בגיטין, יכול היה ר"א לומר "אנא דאמרי כר"מ" אלא דמשני שפיר ולכן לא נזקק לתירוץ בזה, לכאורה תירוץ זה מתרץ רק את ר"א, ולא מתרץ מה המקור של רבה, ומדוע הוא לא תירץ כמי סבירא ליה, ומדוע נדחק לתרץ על ברייתות שכולן היו בסוריא, כשבעצם כל המחלוקת נתונה במחלוקת תנאים. ולכאורה מכל הסיבות הללו, רש"י במנחות פירש בפשיטות שאכן נקטו התנאים בברייתא שאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר. ומ"מ נמצאנו למדים, שיכול ר"א לפרש את שיטת התנאים כשיטתו.
ושו"ר שכעין זה פירש רבנו קרשקש (גיטין מ"ז ע"א בפירושו המיוחס לריטב"א) דהסוגייה במנחות מתפרשת גם לפי רבה וגם לפי ר"א, וז"ל: "אפשר דהני תנאי כולהו אית להו כרבה או כולהו כר"א דרבה מתרץ להו לטעמיה ור"א לטעמיה, רבה מתרץ לטעמיה ואמר דר"י ור"ש דאסרי ס"ל כוותיה דאית ליה דדיגון הגוי פוטר ומשו"ה אמרי אינהו דאין תורמין משל ישראל על של גוי ור"מ ור"י דאית להו דדיגון גוי חייב נמי סברי כוותיה דאין קנין לגוי בא"י להפקיע אלא דלא מוקמי לה לדגנך ולא דגן גוי אלא לדיגונך ולא דיגון הקדש, ור"א מתרץ לטעמיה ואמר דכלהו תנאי אית להו דיש קנין, דר"מ ור"י אתו כפשטיה כיון דסברי דדיגון הגוי חייב אלמא לא מוקמינן דגנך לדיגונך ולא דיגון גוי וכיון דכן מוקמינן ליה לדגנך ולא דגן גוי כר"א, ור"י ור"ש נמי דאית להו דדיגון גוי פטור אפשר דסברי כוותיה משום דתרי דגנך כתיבי וחד אתי לדיגונך ולא דיגון גוי וה"ה לדיגון הקדש דהתורה דגנך קאמר וחד לדגנך ולא דגן גוי". ונמצא שגם בסוגייה בע"ז וגם בסוגיה במנחות, יכולים רבה ור"א להעמיד את כל שיטת התנאים אליבא דשיטתם. ובכל אופן מוכרחים אנו לעשות אוקימתא בדעת ר"מ, שהלא בסוגייה בע"ז משמע יותר בפשטות שסבר שיש קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, ואילו בסוגייה במנחות משמע יותר בפשטות שסבר שאין קניין לגוי להפקיע. ורבה העמיד את שיטת ר"מ בע"ז כשיטתו, ור"א העמיד את שיטת ר"מ במנחות כשיטתו.
רבה ור"א יפרשו גם את דעת ר"מ לשיטתם
והנה, בגמ' (בבא בתרא פא ע"א) מובאת דעת ר"מ בחיוב ביכורים אצל הקונה שני אילנות בתוך של חברו, וז"ל הגמ': "תנן התם: הקונה שני אילנות בתוך של חבירו (בקניין פירות ללא קניין גוף הקרקע) – מביא ואינו קורא, ר"מ אומר: מביא וקורא. אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה ר"מ אף בלוקח פירות מן השוק... והא כתיב: אשר תביא מארצך! ההוא למעוטי חוצה לארץ. והא כתיב: אדמתך! למעוטי אדמת גוי". ומבואר, שלר"מ אפ' קנה מפירות השוק חייב בביכורים, והקשתה הגמ' מלשון הפסוק "אדמתך" שמשמע דווקא במי שהקרקע שייכת לו, והשיבו שלר"מ זה אינו בא למעט את הקרקע, אלא בא ללמד שלא שייך ביכורים באדמת גויים. והנה לפי מה שהתבאר, רבה ור"א שניהם סוברים שר"מ אזיל בשיטתייהו בסוגיית "קניין גוי להפקיע מידי מעשר". ועוד התבאר שלכאורה לא נחלקו בכל התורה כולה, אלא דווקא במעשר. וא"כ לרבה ברור שר"מ נזקק ללימוד מיוחד בביכורים, שהרי בעלמא אין קניין לגוי להפקיע אפ' מידי מעשר. ואף בסוגייה דידן בגיטין, ביארה הגמ' אליבא דרבה דשתי תקנות הוו, ומדאורייתא אין קנין לגוי להפקיע מידי ביכורים, וכרבנן, דלרבה לא נחלקו ר"מ ורבנן כי אם לגבי ביכורים, אבל גבי מעשר כולי עלמא מודו דאין קניין לגוי להפקיע. ולר"א נראה לומר שרבנן למדו דאתקש מעשר ביכורים וכנ"ל, ואילו ר"מ לא הקיש בין מעשר לביכורים כי דרש באופן אחר את הפס' גם לעניינים אחרים, וכמו שמבואר בסוגייה דמנחות (סז ע"א) שדרש מיעוט אחר מיעוט ב"דגנך", ולכן נצרך ללמוד לימוד מיוחד. ולכאורה בדיוק בזה נחלק ר"מ על רבנן בפירוש "אדמתך", שהוא נצרך ללמוד מזה שלא שייך ביכורים בקרקע גוי, ולרבנן לא נזקקו לפס' מאחר שהבינו שאתקש למעשר. ולפ"ז, גם בסוגיה דב"ב יכולים רבה ור"א להעמיד את כל שיטות התנאים אליבא דשיטתם.♦
לכאורה תוס' נקטו שלכו"ע ר"מ לא יכול להתפרש לפי כל אחת מהשיטות
אלא דבתוס' (ב"ב פ"א ע"א ד"ה ההוא) הובאה דעת ר"י, שמשמע ממנו שתפס את המחלוקת על קניין גוי להפקיע, כמחלוקת לכל מצוות התלויות בארץ, וז"ל התוס': "תימה לרשב"א אמאי איצטריך הא לר"מ יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר דתנן אין משכירין בתים לגויים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות ומפרש בגמ' מאי ואין צריך לומר שדות דמפקיע להו ממעשר". ומבואר בדבריהם שלכאורה ר"מ לא נצרך לדרשה של "אדמתך" למעוטי אדמת גויים, שהרי הוא סובר שאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, כדמוכח מהסוגייה בע"ז בדין איסור השכרת שדות לגויים. ואם כן, אכתי היה מקום לגמ' לשאול עליו דתיבת "אדמתך" נשארה פנויה לדרשה דדווקא פירות שגדלו באדמתו של אדם ולא פירות מן השוק. ואחר הדברים האלו, תירצו בתוס' שני תירוצים, וז"ל: "ונראה לר"י דדלמא מהכא הוא דגמר בכל דוכתי דיש קנין מיהו אומר רשב"א דההיא דע"ז יש לומר אפי' כמאן דאמר אין קנין ושם מפורש". ומבואר, שלתירוץ ר"י המקור של ר"מ לכך שאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, נלמד מתבת "אדמתך" שבביכורים וממנה למד לכל שאר העניינים. ותירוץ הר"ש משאנץ הוא שדין איסור השכרת שדות יכול להתפרש גם אליבא דמ"ד אין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר (וכפי שמבואר בתוס' בסוגייה בע"ז שם וכנ"ל), ולכן בביכורים היה צריך לימוד מיוחד. ומתירוץ ר"י נראה לכאורה שהוא הבין בפשטות שהדיון על הפקעה מידי מעשר הוא דין הנוגע לכל המצוות התלויות בארץ. אולם לכאורה, מפשטות לשון הגמ' משמע לכאורה שההנחה הבסיסית שהיתה היא שאין ללמוד כמובן מאיליו מביכורים לכל התורה כולה, אלא יש כאן דרשה מיוחדת לביכורים. ועוד, דלכאורה יש להתקשות בתירוץ ר"י, דאם אכן למד ר"מ שאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, מהפס' "אדמתך", מדוע ר"א האמורא, זנח פסוק של ר"מ ולמד מ"דגנך"? זאת ועוד, לכאורה קשה מדוע שר"מ עצמו לא ילמד מהפס' דדגנך? הגם אמנם דלר"מ למדו מכאן דאין דיגון הגוי פוטר ממעשר, אמנם, כל זה הוא רק מהמיעוט אחר מיעוט, אבל הלא כתוב ג"פ "דגנך", כמבואר בסוגייה במנחות ס"ז ע"א, וממילא יכול היה ר"מ ללמוד מאחד מהם לדגנך ולא דגן גוי, וכפירוש התוס' שם (סו ע"ב, וכן כפי העולה מפירוש התוס' בגיטין מז ע"א). ובפרט אם נאמר שרבנן הסכימו עם ר"מ ונקטו שיש קניין לגוי להפקיע בביכורים, דעל כרחינו שלמדו זאת מ"דגנך" דמעשר. ומתעצמת לכאורה השאלה מדוע ר"מ לא הסכים עימם, עד שנזקק ללמוד מלימוד דביכורים כדי לפטור גם במעשר. ואם נאמר דלרבנן אין קניין לגוי להפקיע בביכורים, נמצא שהמשנה בגיטין מתפרשת רק אליבא דרבה ולא אליבא דר"א, ואם כן היה לה לגמ' לכאורה להקשות על ר"א.♦
אין הכרח לומר כן בתוס'
ובאמת, שנראה לכאורה דר"י תירץ כן רק על דרך האפשר, וכלשון התוס': "דדלמא מהכא הוא דגמר בכל דוכתי". אכן, לתירוץ הר"ש משאנץ, אין כל הכרח להבין את ר"מ כסובר דיש קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, וא"כ נראה דהוא סבר שגם רבה ור"א יסבירו את ר"מ בכל הסוגיות כשיטתם, וכפי שהתבאר לעיל. ויתירה מזו, מתירוץ הר"ש גם משמע שמחלוקת זו אינה עניין לכל התורה כולה אלא כל נדון בפני עצמו, דהלא לפי תירוצו ר"מ סבר דאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, אך יש קניין להפקיע מידי ביכורים, וקמ"ל שכל נדון לגופו ודו"ק. ולאור כל המתבאר לעיל נראה לכאורה דלפי תירוץ הר"ש משאנץ כלל הסוגייות מתבארות יותר ברווח. והמעיין בפירושי רש"י לסוגייה בגיטין, בע"ז ובמנחות, ייווכח דלכאורה, מוכרחים אנו להסביר גם בשיטתו שהבין כן, דאם לא כן, נמצא שיש סתירות בפירוש הגמ' בין הסתמא דגמ' במקום אחד לסתמא דגמ' במקום אחר, ואכמ"ל.♦
הרא"ש נקט שמחלוקת רבה ור"א נגעה רק למעשר וביכורים ולא לכל המצוות התלויות בארץ
וכן נראה שנקט הרא"ש (תשובות כלל ב סי' א) ממה שהשיב בעניין איסור חדש אצל גוי בחו"ל, וז"ל: "אשר נסתפק מורי (רבינו יצחק הלוי), אם הלכה כרבי אליעזר, דאמר: חדש אסור מן התורה בחו"ל... ודבר תימא הוא: למה לא לנהוג בשל גוי? דמאן דאמר: יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, דריש ליה מקרא: דגנך ולא דגן גוי. ואי לאו קרא, תבואת גוי בעי עישורי. ובחדש כתיב: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, ואפי' בחוצה לארץ, דכתיב: מושבותיכם. מהיכי תיתי לן למימר דלא לנהוג בשל גוי? והלא ערלה, דאינה נוהגת אלא בארץ ואפי' הכי נוהגת בנטיעת גוי. כדתנן במסכת ערלה (פ"א מ"ב): הנוטע ברשות הרבים והגוי שנטע וכו', חייבין בערלה. וגרסינן עלה בירושלמי: כי תבאו אל הארץ ונטעתם, פרט לשנטעו כנענים עד שלא באו לארץ; יכול שאני מוציא את שנטעו כנענים משבאו לארץ? תלמוד לומר: כל עץ. וכל שכן חדש, שנוהג מן התורה אף בחוץ לארץ, שנוהג אף בשל גוי. וכן כלאים נוהגים בשל גוי". הרי שהרא"ש הבין שהלימוד דקניין גוי נגע רק לעניין מעשר וביכורים ולא לכל התורה כולה[12].♦
פרק ב' - שיטת הרמב"ם
הרמב"ם הבין שהמחלוקת על קניין הגוי נוגעת לכל המצוות התלויות בארץ
ברמב"ם מוכח שהוא נקט דלא כהבנה שהצגנו בגמ', שמחלוקת רבא ור"א נגעה רק לעניין מעשר וביכורים, אלא הוא נקט שהוא עניין לכל המצוות התלויות בארץ. שכתב (הל' תרומות פ"א ה"י) וז"ל: "גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים והכל מן התורה כאילו לא נמכרה לגוי מעולם ויש קנין לגוי בסוריא להפקיע מן המעשרות ומן השביעית כמו שיתבאר". ובהלכות ביכורים (פ"ב הט"ו) כתב הרמב"ם: "המוכר שדהו לגוי וחזר ולקחה ממנו הרי זה מביא ממנה בכורים מן התורה, שאינה נפקעת מן המצוה בקנין הגוי כמו שביארנו", וכתב שם הראב"ד בהשגותיו: "אף על פי שבכרו ברשות הגוי". ומבואר בדברי הרמב"ם שהכריע כדעת רבה שאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר. ובפירוש המשנה (מכשירין ב, י) כתב, וז"ל : "וכבר בארנו כמה פעמים בסדר זרעים כי ר' מאיר לבדו הוא שאומר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות ולפיכך פירות הגוי לדעתו טבלים וחייבין במעשר ודאי... והלכה כר' מאיר"[13]. ולפ"ז הרמב"ם הבין שאכן נחלקו רבה ור"א במחלוקת תנאים. ורבה פסק כר"מ. ובמאירי (גיטין מז ע"א) גרס בגמ' רבא. וכתב שיש להכריע כוותיה דהוא בתראה. וז"ל: "וכן הלכה אין קנין משום דרבא קאמר לה הכא דהוא בתרא וכן שרב אשי בסוף הסוגיא העמיד משנתנו כרבא". ולפ"ז יתכן שגם הרמב"ם גרס בגמ' "רבא", ולכן הכריע כך. או שגם אם גרס "רבה", מאחר שרב אשי שהוא בתראה תירץ אליבא דרבה, הכריע הרמב"ם כוותיה, וכאפשרות זו גם הציע הכס"מ (תרומות פ"א ה"י)יג.♦[14]
נראה שהרמב"ם נקט שמחלוקת רבה ור"א נגעה לעצם הפקעת קדושת הארץ ולא רק לדיניה
ומלשון הרמב"ם: "גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה" נראה לכאורה שהוא סבר שמחלוקת רבה ור"א היא על עצם הפקעת קדושת הארץ ולא רק בפרטי דיני מעשר. ובפרט שבסיפא של אותה הלכה השתמש בלשון זו של "יש קנין לגוי" לגבי סוריא. וכך גם נראה מלשונו בהלכות ביכורים: "שאינה נפקעת מן המצוה בקנין הגוי". הנפק"מ הישירה לדיון זה היא האם הרמב"ם נקט שמחלוקת רבה ור"א היא מחלוקת עקרונית לכל התורה כולה, או רק לעניין מעשרות וביכורים ואולי אף שביעית. ולפי הבנה זו, דברי הראב"ד באו כהשגה על הרמב"ם, דלשיטתו לא נחלקו ר"א ורבה כי אם לגבי דין פירות בזמן בעלות הגוי, אבל אחר שקנה ישראל גם ר"א מודה שיתחייבו במעשר, חוץ מאותה שנה שקנה, אם אכן באותה שנה גדלה התבואה אצל הגוי לפני המכירהיד.♦[15]
הכסף משנה הבין בדעת הרמב"ם שבשעה שהקרקע אצל הגוי היא מופקעת מקדושתה
מלשון הרמב"ם: "לפיכך אם חזר ישראל וכו'" הבין הכס"מ שגם למ"ד "אין קנין לגוי להפקיע" כל זה הוא רק כשחזר הישראל ולקח את הקרקע או את הפירות. אבל בעוד הקרקע אצל הגוי מופקעת היא מקדושתה. וז"ל: (הל' תרומות פ"א ה"י): "ופסק (הרמב"ם) כרבה, דרב אשי דבתרא הוא מתרץ מתניתין אליביה... ואע"ג שבכמה משניות מסדר זרעים וממקומות אחרים משמע דיש קנין לגוי – לא קי"ל כוותייהו. אי נמי, דהתם בשלא חזר ולקחה ממנו ישראל, ורבינו מיירי בשחזר ולקחה ממנו ישראל, כמבואר בדבריו...". וכן כתב בהל' שמיטה ויובל (פ"ד הכ"ט): "כתב רבינו בפ"א מהלכות תרומות, שמה שאמרו אין קנין לגוי בארץ להפקיע מן המצוות, היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא הרי היא כאילו לא נמכרה מעולם, אבל בעודה ביד גוי מופקעת היא, ומה שפירותיהם חייבים במעשר, אינו אלא כשמירחם ישראל דוקא". וכן כתב בעוד מקומות.♦
מחלוקת המבי"ט והמהרי"ט עם הכס"מ בהבנת הרמב"ם
אולם המבי"ט (הו"ד בשו"ת אבקת רוכל סי' כב-כה) חלק על הבנת הכס"מ. והבין מלשון הרמב"ם: "גוי שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה". שמשמע שמצב זה הוא עוד לפני שקנה הישראל את הקרקע בחזרה. גם המהרי"ט (ח"א סי' מג) חלק על הבנת הכס"מ, ודייק מלשון הרמב"ם שאי הפקעת הגוי היא גם בעוד הקרקע אצלו, משום שאם כל כוונת הרמב"ם במה שכתב שאין קנין לגוי להפקיע מן המצוות, היא דווקא לעניין זה שישראל שקנה בחזרה אינו נחשב ככיבוש יחיד, לא מובנת ההנגדה לסוריא, שבה כותב הרמב"ם שיש לגוי לקניין להפקיע, שהרי בסוריא מוכח שאין הכוונה לומר שכשחזר ולקח הישראל את הקרקע תיחשב לכיבוש יחיד, שהרי גם ככה בכל אופן סוריא נחשבת לכיבוש יחיד, וכפי שמבואר בגמ' (גיטין מז ע"א ועוד) וכפי שכתב בהדיא הרמב"ם בעצמו (תרומות, פ"א הל' ב-ג). ואם כן, כוונת הרמב"ם במה שכתב שבסוריא יש קניין להפקיע, היא, שכל זה בעוד הקרקע אצל הגוי, וממילא ברור שבהנגדה לזה כשכתב שאין קנין לגוי להפקיע בא"י, כוונתו היא גם בעוד הקרקע בבעלות הגוי. ולאחר שכתב הרמב"ם (הל' י) "לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות וכו'". כתב בהלכה שלאחריה, שפירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא"י, אם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל, הישראל מפריש לעצמו את המעשר ראשון ותרומת המעשר, מפני שהוא אומר ללוי במעשר, ולכהן בתרומת מעשר אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום. וכיוון שכך, רק כאשר לקח הישראל את הקרקע מהגוי, הוא מחוייב לתת ללוי מעשר ראשון, ולכהן את תרומת המעשר. וכיוון שכך, רצה הרמב"ם לכתוב בתחילה את הדין שבלוקח מן הגוי, שבו הוא מתחייב במעשר באופן מלא[16].♦
ראיית הכס"מ מדין חיוב תרו"מ בשותפות הגוי
כתב הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"כ): "שותפות הגוי חייבת בתרומות ומעשרות, כיצד ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של גוי אף על פי שמרחן הגוי, וחיובם מדבריהם כמו שבארנו". והוא על יסוד מה שהובא בסוגיין בגיטין. שהקשתה הגמ' על רבה דסבירא ליה אין דנין לגוי להפקיע מידי מעשר בהאי לישנא: "תא שמע: ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות - טבל וחולין מעורבין זה בזה, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: של גוי פטור, ושל ישראל חייב; עד כאן לא פליגי - אלא דמר סבר: יש ברירה, ומר סבר: אין ברירה, אבל דכולי עלמא - יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר". ומבואר שמאחר והישראל והגוי בשותפות, מחצה חולין ומחצה טבל. ואם כן, מוכח שחלקו של הגוי מפקיע מידי מעשר וחיובו במעשר הוא רק מדרבנן, שלא כמו החיוב בחלקו של הישראל שהוא מדאו'. ודחתה הגמ' שכל דין זה הוא דווקא בסוריא, שיש בו קניין לגוי להפקיע, אבל בא"י, הכל טבל. ולכאורה מאחר שלדעת הרמב"ם הלכתא כרבה, אזי במקרה שמירח הישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן החיוב צריך להיות מדאורייתא (כמבואר בדבריו הל' תרומות פ"א הל' יא). ובנדו"ד מתייחס הרמב"ם גם למציאות בה טרם נגמרה מלאכתן, וכמו שכותב "אפ' חלקו שדה בקמתה". ובמקרה שמירח הגוי, חלקו של הגוי אינו חייב במעשר, וחלקו של הישראל חייב במעשר מדרבנן (שהרי הרמב"ם נוקט שמירוח הגוי בפירות הישראל מצריך מעשר מדרבנן, כמבואר שם הי"ג). ומאחר שפסק הרמב"ם כדעת רבי ש"אין ברירה", לכן גם לאחר שחילקו ביניהם את התבואה, לא אומרים שיש חלות קדושה מדרבנן על כל אלו של הישראל, ושל הגוי אינם צריכים מעשר כלל, כי לא ניתן לומר שאיגלאי מילתא למפרע באיזו מהן חלות הקדושה לפי השייכות הממונית שהגיעה לאחר מכן, ולכן דנים כל חיטה כמחצה טבל מדרבנן ומחצה חולין. ובכס"מ (פ"א ה"כ) התקשה בדברי הרמב"ם הללו, שהלא בגמ' העמיד רבה את כל הדיון הזה בסוריא, ובא"י מאחר שאין קנין לגוי להפקיע, הכל טבל גמור. ויישב הכס"מ לשיטתו, שגם הרמב"ם נוקט שבעוד הקרקע אצל הגוי קדושתה מופקעת, ולכן מירוח הגוי מתיר לחלוטין ומירוח הישראל מחייב, ולכן טבל וחולין מעורבין.♦
קושי בהסבר הכס"מ
אולם, לכאורה יש להתקשות בהסבר הכס"מ, דהלא הרמב"ם מסיים הלכה זו באופן גורף שכל חיוב המעשר אינו אלא מדבריהם. ולכאורה, במקום שמירח הישראל, החיוב הוא מדאורייתא. גם אם נאמר שהרמב"ם נקט שבעוד הקרקע אצל הגוי מופקעת הקדושה, שהרי גם לשיטה זו במקרה שמירח הישראל, החיוב צריך להיות מדאורייתא אף על חלקו של הגוי, שהרי הכס"מ מודה שגם בקרקע הגוי, דיגון ישראל מחייב מדרשה ד"דגנך", וכפי שכתב הרמב"ם בהדיא (הל' יא-יב) ואם כן לא ברור מדוע הרמב"ם מסיים שכל החיוב אינו אלא מדבריהם, הלא הטבל הוא טבל גמור. והיה מקום ליישב, שמה שאנו אומרים ש"אין ברירה" בדאורייתא, הוא מספק דאורייתא לחומרא (וכפי שכתב הר"ן, ועיין בזה בחזון איש דמאי טז - ו ד"ה). ומאחר שלדעת הרמב"ם ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן (וכפי שכתב בהל' טומאת מת פ"ט הל' י"ב, והלכ' כלאים פ"י הל' כ"ז). נמצא אם כן, שמדאורייתא, אינו חייב במעשר אלא על חלקו של הישראל, אבל כל תבואת הגוי פטורה ממעשר, מאחר שהיא נחשבת כתבואה גמורה של הגוי, שבעודה ברשות הגוי, ולפני שנמכרה לישראל אחר, אין מירוח הישראל מחייבה במעשר, והרי זה כמו מירוח הגוי, וכשם שאריס ישראל של הגוי לא מחייב את תבואותו במעשר אם מירחה. נמצא אם כן שכל מה שאנו מחשיבים כל חיטה של הגוי כמחצה טבל, הוא מדבריהם. אבל לא נראה שניתן להסביר כן, שהרי מ"מ חלקו של הישראל חייב מדאורייתא, ועוד, שמסיום דברי הרמב"ם: "וחיובם מדבריהם כמו שבארנו", מוכח שהרמב"ם מבסס את מה שאין זה אלא מדרבנן, לפי דבריו שכתב לפני כן בהדיא.♦
פסק הרמב"ם בשותפות הגוי מתיישב היטב גם לפי הסבר מהר"י קורקוס ומהרי"ט
ובאמת, שהכס"מ הביא לאחר דבריו גם את תירוץ מהר"י קורקוס, שכל דברי הרמב"ם עסקו במירוח הגוי בלבד. ונראה שכוונתו לומר, דהרמב"ם כלל לא התייחס לתבואה הנמצאת בחלקו של הישראל בשותפות זו, דבה בכל אופן אין טבל וחולין מעורבין זה בזה, דממאי נפשך, אם מירח הישראל אזי הכל מתחייב מדאורייתא, ואם מירח הגוי הכל חייב מדרבנן. והרמב"ם מתייחס רק לחלקו של הגוי, וכפי שכתב: "הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של גוי אף על פי שמרחן הגוי". וכוונת הרמב"ם היתה להתייחס דווקא למירוח הגוי, ולא למירוח ישראל, שעל מירוח זה אכן התבאר לעיל בדבריו, שהוא מחייב רק מדרבנן. ולזה התכוון כשפתח בלשון "שותפות הגוי", ולא פתח בלשון "נכרי וישראל שהיו שותפין" כפי שכתב במקומות אחרים (ראה הל' מאכלות אסורות פ"י הי"ד, ובהל' ביכורים פ"ז ה"י) שרצה להתמקד בעיקר במירוח הגוי ובחלקו של הגוי. דבחלקו של הגוי, מירוח הגוי מחייב את חציו של הישראל מדרבנן, ואילו את חציו של הגוי היה לו להתיר לחלוטין. ורק מאחר שאנו נוקטים שאין ברירה, אזי גם חציו של הגוי שבחלקו של הגוי מתחייב במעשר מכח חציו של היהודי, אלא שכל זה הוא רק מדרבנן מאחר שהנדון הוא על מירוח הגוי. ומה שכתב הרמב"ם: "אף על פי שמרחן הגוי" אין כוונתו לומר שכשמירחן ישראל חציים טבל וחציים חולין, ואע"פ שמירחם הגוי, ג"כ חציים טבל וחציים חולין. אלא כוונתו לומר, שאע"פ שמירחן הגוי, והיה מקום לפטור לחלוטין עכ"פ את חציו של הגוי שבחלקו של הגוי, מ"מ מאחר שאין ברירה כל חלקו של הגוי מתחייב במעשר. אולם כל זה הוא רק מדרבנן, מאחר שמדובר במירוח הגוי, ועל זה מציין הרמב"ם שהוא כפי שכבר התבאר לעיל. והמהרי"ט (שם) קיבל את הסברו של מהר"י קורקוס[17]. והשתא דאתינן להכי, הרמב"ם מיושב גם לפי ההבנה שלמ"ד אין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר, דין זה הוא אפ' בעוד הקרקע אצל הגוי.♦
ראיית מהרי"ט מפסק הרמב"ם בעניין הפיטור ממעשרות במירוח הגוי
ובשו"ת מהרי"ט הנזכר כתב להוכיח מכמה מקומות ברמב"ם, שאין הגוי מפקיע את הקדושה גם בעוד הקרקע ברשותו. ופתח במה שבהל' תרומות (הי"א) כתב הרמב"ם: "פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא"י, אם נגמרה מלאכתם ביד גוי ומרחן הגוי פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דגן גוי...". והוכיח מכאן מהרי"ט שהחידוש בלימוד מהפס' הוא לפטור את מירוח הגוי, ושלולא חידוש זה היינו מחייבים במעשר למרות שגדלו הפירות אצל הגוי, שאם לא כן, אין צורך בלימוד מיוחד לגבי מירוח הגוי, שהרי גם ככה הם פטורים מעצם זה שגדלו אצל הגוי. ולשיטת האבקת רוכל היה צריך הרמב"ם לכתוב דרשה לחייב במירוח הישראל ולא לפטור במירוח הגוי, והיה לו לכתוב כך: "פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בא"י, אם נגמרה מלאכתם ביד ישראל ומרחן הישראל חייבים במעשר, שנאמר דגנך וכו'".♦
ראיית מהרי"ט מההנגדה לסוריא
בנוסף לזאת כתב מהרי"ט (שם) שקשה לומר שכוונת הרמב"ם לומר שבעוד הקרקע ביד גוי מופקעת היא, ומה שפירותיהם חייבים במעשר, אינו אלא כשמירחם ישראל דוקא. שהרי בסוריא בעוד הקרקע אצל הגוי, נחשבת היא ג"כ למופקעת, וכתב הרמב"ם (שם הט"ז) שישראל שקנה קרקע מן הגוי בסוריא ופירותיה הגיעו לעונת המעשרות ביד הגוי, פטורים ממעשר גם אם ישראל מירחם. ואם כן, כשם שבסוריא שיש קניין לגוי מירוח הישראל אינו מחייב במעשר, כך גם פירות שגדלו אצל הגוי בא"י ומירחם ישראל, להבנת האבקת רוכל ברמב"ם היה צריך לפוטרם ממעשר ולא לחייבם, דמה הסברא לחלק. אולם לכאורה, יכול לטעון כנגד זה האבק"ר שמצד ההיגיון באמת לא היה מקום לחלק, ובסברא גם בא"י היה צריך לפטור דיגון ישראל בפירות שגדלו אצל הגוי, אבל זה בדיוק החידוש בלימוד ד"דגינוך ולא דיגון גוי", ולימוד זה אינו אלא בא"י ולא בסוריא, שהיא כיבוש יחיד.♦
דיוק מהרי"ט מפסק הרמב"ם בעניין פטור ממעשרות של ישראל שהיה אריס לגוי
דיוק נוסף הובא במהרי"ט מלשון הרמב"ם (שם, הי"ז): "ישראל שהיה אריס לגוי בסוריא פירותיו פטורין מן המעשרות לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום, ויש לגוי קנין בסוריא להפקיע מן המעשרות...". ומדוייק שדין זה הוא דווקא בסוריא, שיש לגוי קנין להפקיע, אבל בא"י שאין קנין לגוי להפקיע, יתחייב במעשר. וכל זה מדבר על קרקע הגוי, שהרי הנדון הוא באריס ישראל שאין לו בעצמו קניין בגוף הקרקע.♦
ראיית מהרי"ט מדין לקט שכחה ופאה של גוי
כמו כן, ממה שברמב"ם (שם פ"ב ה"י) פסק את הברייתא שהובאה בסוגיה בגיטין (מז ע"א) לפי הבנת רבה, שהלקט והשכחה והפאה של גוי חייבין בתרומה ומעשרות, אא"כ הפקיר. דייק מהרי"ט שמוכח שכל זה הוא בעוד הקרקע אצל הגוי, ושאין זה תלוי במירוח ישראל, שהרי הפירות עדיין בבעלות הגוי ולא הפקירם, אלא רק התיר לאחרים לקחת מהם לקט שכחה ופאה[18].♦
ראיית מהרי"ט מדין המפקיד פירותיו אצל הגוי
עוד הוכיח מהרי"ט מדברי הרמב"ם (הל' מעשר פי"א הל' טו) בעניין המפקיד פירותיו אצל הגוי. וז"ל הרמב"ם: "המפקיד פירותיו אצל הגוי הרי הן כפירותיו של גוי שחזקתו להחליף הפקדון, והיאך דינם, אם היו פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן ונגמרו ביד ישראל אחר שלקח הפקדון מפריש מעשרותיו כמו שביארנו...". הרי שפסק הרמב"ם שאע"פ שאין ביד הישראל אלא הפירות בלבד חייב לעשר. אולם לכאורה, אין מכאן כל קושייה על האבק"ר, דהלא לשיטתו, למרות שבעוד הקרקע ביד גוי מופקעת היא, אם הפירות עברו לרשות הישראל במכירה והישראל מירחם, מתחייבים הפירות במעשר, ואם כן דברי הרמב"ם כאן מסתדרים גם לשיטתו.♦
דיוק מהרי"ט מפסק הרמב"ם בדין ספיחין ונעבד אצל הגוי
ראייה נוספת. כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ד הל' כט): "גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והגויים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם". ומבואר שלא גזרו על איסור ספיחין ועל איסור נעבד ביבול שגידלו הגויים בשביעית, מאחר שאינם עוברי עבירה שהרי אינם מצווים על השביעית. ודייק המהרי"ט ממה שהרמב"ם היה צריך למצוא טעם לפטור דיני ספיחין ונעבד משום שאין הגויים מצווים, וקמ"ל שאילולא זאת, היו מניחים בפשיטות שיש לגזור גם על איסור ספיחין ונעבד. וזאת, משום שאין קניין לגוי להפקיע. ומוכח מכאן שדין זה הוא אף בעוד הקרקע אצל הגוי. ואם היה נוקט הרמב"ם שבעוד הקרקע אצל הגוי הרי היא מופקעת מדיניה, לא היה צריך הרמב"ם ללמדנו שאין בה איסור ספיחין ונעבד, אלא אין כל דיני שביעית, ובפירות אלו אין קדושה, ואינם צריכין ביעור[19].♦
דחיית מהרי"ט לביסוס שיטת הכס"מ מהסתירה שבין פירוש המשנה למשנה תורה
והנה, כפי שהובא לעיל, מרן הכסף משנה הוכיח לשיטתו בהבנת הרמב"ם ממה שבכמה מקומות בפירוש המשנה הרמב"ם פסק כמ"ד יש קנין לגוי להפקיע ודלא כר"מ. ובשו"ת מהרי"ט הנ"ל דחה, שמאחר שבמשנה תורה הרמב"ם כתב בהדיא שאין קנין לגוי להפקיע, וביאר את הסוגיה בגיטין לפי רבה, יש להסביר שהרמב"ם חזר בו במשנה תורה ממה שכתב בפירוש המשנה, ושכן מוכח מעוד מקומות שהרמב"ם חזר בו לפעמים בחיבורו הגדול שהתחבר בימיו המאוחרים יותר, ממה שכתב בפירוש המשנה שנכתב בצעירותו. אולם, יש להעיר דנראה שבנדו"ד כלל לא חזר בו הרמב"ם, והסתירה נבעה כתוצאה משיבוש בגירסאות הרמב"ם. דלפי מהדורת הגר"י קאפח זצ"ל והערותיו, גם בפירוש המשניות פסק הרמב"ם כמ"ד אין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר[20].ישוב הגר"ש ישראלי זצ"ל לקושיות מהרי"ט
והנה, הגר"ש ישראלי זצ"ל (ארץ חמדה שער ה סי' ב ובס' ח) כתב ליישב את קושיות מהרי"ט ממה דאיתא בירושלמי (דמאי פ"ה ה"ח): "רבי זעירא אמר קומי רבי אבהו בשם ר"א אף על גב דר"מ אמר אין קנין לגוי בא"י לפוטרו מן המעשרות מודה הוא הכא דיש לו קנין נכסים". ופירש הכס"מ (תרומות פ"א הי"ג) בזה"ל: "פירוש דכי אמר ר"מ אין קנין היינו לענין אם זרעה ישראל בקבלנות או בחכירות דבקדושתה קיימא דלא תימא דהויא כי סוריא אם חזר ישראל ולקח מן הגוי הפירות קודם מירוח אבל אם הגוי זרעה וגם עשה מירוח לכ"ע יש קנין דנהי דלא קני קרקע פירות מיהא קני". ומלשון זו של הכס"מ למד הגר"ש ישראלי שכל יסוד שיטת הכס"מ הוא מדברי הירושלמי שאמר "מודה ר' מאיר לאכילת פירות", ואם כן הדברים מבוארים שאין הנדון אלא לגבי הפירות אבל לא לעצם קדושת הקרקע, אף בזמן שהיא תחת יד הנכרי. וכתב שכן יש לראות גם ממה שאמר שאם זרעה הישראל בקבלנות עומדת בקדושתה, ואם יש לו לנכרי קניין בקרקע להפקיעה למה תתחייב תבואה זו, כיון שהקרקע של הנכרי היא ולישראל אין לו בה אלא הפירות. ולאור הדברים הללו, ביאר הגר"ש ישראלי שלהבנת הכס"מ יש שתי קדושות, קדושת הקרקע וקדושת הפרי, וקדושת הפרי היא תולדה מקדושת הקרקע, ובקדושת הקרקע אין לנכרי הפקעה אלא רק בקדושת הפירות. וכתב שלפ"ז כל טענות המהרי"ט כנגד הכס"מ מלשונות חז"ל נדחות, שהרי גם הוא מודה שהגוי לא מפקיע את קדושת הקרקע בעודה בבעלותו.♦
קושי בהסברו
והנה, דברי הכס"מ בהלכה זו הובאו לאחר שתירץ את קושיית הראב"ד על הרמב"ם (שם), ולאחר שהביא את תירוץ מהר"י קורקוס. שכתב הרמב"ם, שישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן הגוי, פטורין מן התרומה ומן המעשרות אפ' מדרבנן. והראב"ד השיג עליו, שצריכים להתחייב עכ"פ מדרבנן, שהרי אין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר, ובסוגיה בגיטין, כשהקשו על רבה מברייתא שכתוב בה שישראל שקנה מגוי לפני שצמחה שליש, והשהה אצלו עד שצמחה שליש, ואז חזר ומכר לגוי, וקנה ישראל את התבואה מהגוי, חייבת במעשר, ומדויק שישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן הגוי אינה חייבת במעשר כלום, וכמ"ד "יש קנין לגוי להפקיע". ותירצו בגמ' שדין זה הוא רק בסוריא, אבל בא"י ג"כ חייב במעשר. ואם כן קשה לכאורה על הרמב"ם, שפטר אפ' מדרבנן. ועל זה תירץ הכס"מ, דלדעת הרמב"ם גם למ"ד אין קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר, הוא דווקא כשחזר ולקחה ממנו ישראל, שאז אינה כסוריא, אבל בעודה אצל הגוי יש בה קניין גמור. ולכן פטר הרמב"ם אפ' מדרבנן כשמכר ישראל פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת המעשרות. ומעתה, אם כוונת הכס"מ שגם קדושת הקרקע הופקעה בזמן היותה אצל הנכרי, מובן תירוצו על הרמב"ם, שלכן ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת המעשרות וגמרן הגוי, פטורין מן התרומה ומן המעשרות אפ' מדרבנן, ואילו גוי שגמר פירות ישראל, מחייב בתרו"מ מדרבנן, שהחילוק הוא בקרקע עצמה, שכאן היא עצמה הופקעה מקדושתה, וכאן נשארה הקרקע בקדושתה. אבל לפירוש הגר"ש ישראלי, לכאורה מאחר ובין כך ובין כך הקרקע בקדושתה קיימא, אין כל סברא לחלק[21]. ואם כן, צדקה הבנת המהרי"ט בדעת הכס"מ[22].♦
מחלוקת המבי"ט והאבת רוכל בדעת הרמב"ם נבעה גם מהבנת הכפתור ופרח ברמב"ם
ובשו"ת המבי"ט (הו"ד באבקת רוכל, שם) ציין להגה"ה[23] על הספר כפתור ופרח (פרק מז) לרבינו אשתורי הפרחי, שהביא ממנה ראייה לדבריו. וז"ל: "ובספר כפתור ופרח מצאתי כתוב וז"ל: מי שלא חל עליו שביעית כמו הגוי פירותיו הם בחיוב תרומות ומעשרות וא"כ עכשיו שרוב פירותינו בא"י משל גוים הם, בדין הוא שיהא נוהג בהם דין המתנות בשביעית אלא שהמעשר שני יהיה מעשר עני לא שני משום עניים דטעם עמון ומואב שאחר שפירות הגויים אין בהם דין שביעית הוו להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישין המתנות על הסדר. וכתוב עליו בהג"הה תימא אמאי מותרין דמה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע בקנין גוי וא"כ מה שזרע הגוי בקרקע בא"י בשביעית אסור אבל ספיחין דלא אסיר אלא משום גזרה מותרין דאין הגוים מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם ע"כ וכזאת ההג"הה נראה שהוא כמו שכתבתי למעלה משה בר יוסף מטראני זלה"ה". ומבואר, שהכפתור ופרח הבין שגם למ"ד אין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, כל זה הוא רק כאשר קנה הישראל את הקרקע בחזרה או שקנה את הפירות קודם מירוח ומירחם הישראל, אבל בשעה שהם ברשות הגוי, הארץ עצמה והפירות מופקעים מקדושתם. ומאחר שדין המירוח הוא תנאי השייך רק במעשר ולא בשביעית, נמצא שהקונה מהגוי פירות בשביעית, לעולם יהיו פטורים משביעית, אולם אם קנה לפני מירוח ומירחם, מתחייב במעשר. אבל בהגה"ה, מובאת קושייה כיצד ניתן להתיר ירקות שזרע הגוי, הלא חל עליהם איסור של דבר שנעבד בקרקע, וכל מה שהתירו בגוי הוא דווקא כשגדל אצלו מאיליו. ומכאן מביא המבי"ט מקור נוסף שיש קדושת שביעית בפירותהגוי.♦
קושיית הכפו"פ על פסק הרמב"ם בהיתר ספיחי הגוי
וכדי להבין היטב את דיון המבי"ט והאבקת רוכל בדעת הכפו"פ, לא נוכל להימלט מלעיין בדברי הכפו"פ עצמם. וז"ל (שם): "כתב הרמב"ם ז"ל פרק ד' הכ"ט 'גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיו מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא משום עוברי עברה והגוים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם'. תמה על זה אמאי פירותיו של גוי מותרים מזה הטעם, שכך שנינו (שביעית פ"ו מ"א) לא נאכל ולא נעבד, והרב בעצמו פי' שאם תעבד על ידי אחר אסור לאכול ממה שתוציא.וזה אפילו בקרקע הגוי, שאם היה דעת הרב ז"ל שאינו נעבד ר"ל בקרקע ישראל אבל בקרקע הגוי נעבד, אם כן היה בא מטעם יש קנין, ואם הוא כן לא היה צריך ז"ל לזכרון ספיחין". ומבואר שהוקשה לו בדעת הרמב"ם מדוע ספיחי הגוי שהגוי זרע מותרים, הלא עבודה בקרקע הגוי וודאי אסורה, ולדעת הרמב"ם כאשר אדם עובד בשביעית בארץ, גם הגידולים אסורים. ואיסור הספיחים ואיסור עבודת הקרקע כרוכים זה בזה. והכפו"פ מבין מסתימת לשון הרמב"ם בפירוש המשנה שהאיסור הוא גם כשנזרעה הקרקע ע"י גוי, שגם אז יש איסור נעבד ונאכל. ולדבריו, לא ניתן לומר שהרמב"ם סבר שיש קניין לגוי להפקיע ולכן הספיחים מותרים, משום שאם היה סובר שיש קניין לגוי להפקיע, היה מותר אף לעבוד בקרקע הגוי, ואין צריך לומר שהספיחים היו מותרים ולא היה צריך לכתוב זאת כלל, ואת זה בוודאי הרמב"ם אסר.♦
תירוץ הכפו"פ והקושי שבו
ולאור זאת טוען הכפו"פ שהיה לו לרמב"ם לחלק בין ירקות שגדלו בשביעית מאיליהן (ספיחין), שבזה הגזירה היא רק על הישראל שמא יזרע בשביעית ויאמר שגדל מאיליו, ובזה לא גזרו על הגוי, שהרי אינו מצווה שלא לזרוע בשביעית. אבל אם הגוי אכן זרע בשביעית, היה לו לרמב"ם לאסור את הירקות, שמאחר שאין קניין לגוי להפקיע קדושת הארץ, נמצא שכל הדינים שחלים על הפירות והירקות שהיה זורע הישראל, חלים גם על הפירות והירקות שזרע הגוי. וירקות שזרע הגוי יהיו אסורים. וז"ל: "ומה שכתב ז"ל פה שלא גזרו על הספיחין וכו' ודאי הוא שספיחי ישראל בקדושת עזרא אסורין משום גזרה וכדלעיל, אבל לזרוע אסור מן התורה וכדלעיל נמי, והגוים אינם מצווין על השביעית ומשום הכי אין לנו לגזור עליהם ולאסור ספיחיהן, אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע אותו איסור בקניינו, מטעם שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ושביעית, שהרי אינם חייבין במעשר, ואפילו הכי פירותיהן חייבין הם, הכי נמי אינם חייבין בשביעית, אבל בפירותיהן נוהג שביעית. שהרי בטול גזרת ספיחיה לא התיר עבודה בשביעית, וכמו שכתב הוא ז"ל הלכות שמיטה (פ"ד הכ"ו) וזכרנוה פרק ה' שהספיחין מותרין והעבודה אסורה. ואין לומר מי שספיחיו אסורין פירותיו אסורין ומי שספיחיו מותרין פירותיו מותרין, שהרי איסור הפירות אינו בא מכח הספיחין אלא איסור הספיחין בא מכח איסור הפירות, ותלי תניא בדלא תניא. ואיך נתלה היתר פירות הגוי מפני היתר ספיחיו, והספיחין אסורין משום גזרה לא הפירות. אם כן מה שזרע הגוי בקרקעו בארץ ישראל מקדושה שניה בשביעית אסור, אבל ספיחיו מותרין, ובקדושה ראשונה אם זרע הגוי נאכל הוא וכ"ש שספיחיו מותרין, אבל לא נעבד לישראל, ואם עבדו אסור דקדושה דרבנן בו. נמצא לפי זה שכבוש עולי בבל אינו נאכל ואפילו נעבד על ידי הגוי". ונראה שהכפו"פ אינו מבין כן בדעת הרמב"ם, אלא רק תמה מדוע הרמב"ם לא חילק כן, דלכאורה קשה מאד לומר שהרמב"ם אסר תבואה שזרע גוי, שהרי הרמב"ם כתב בפירוש: 'גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיו מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא משום עוברי עברה והגוים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם". ומובן בפשטות שאפ' אם זרע בשביעית הירקות מותרים[24]. ובר מין דין, הרמב"ם כתב בפירוש בתשובה (סי' קכח) להתיר בשביעית זריעת הגוי. וז"ל: "ממה שהקדמנו ובררנו יתבאר לכם, שמה שזורעים הגוים בארץ ישראל בשביעית, אפילו במה שהחזיקו עולי בבל, מותר באכילה, לפי שעצם הדבר הצומח או מה שהם זורעים מותר באכילה מן התורה ולא גזרו עליו אלא משום עוברי עברה - ישראל, שאם זרע עבר, גזרו עליו על ספיחי ארצו שמא יזרע, הגוי, שאינו מצווה על השביעית, ספיחי ארצו מותרין. ואין הבדל בין ספיחי ארצו ובין מה שהוא זורע, הואיל והוא מותר לזרוע ואין שום פנים לחשוש לאסור זאת בסיבתו"[25]. מ"מ למרות תמיהתו של הכפו"פ על הרמב"ם, כתב: "ואל הרב ז"ל יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין". ונראה מכך שקיבל את שיטתו להלכה, וסמך עליו להקל אף בירקות שזרעם הגוי.♦
תירוצי המבי"ט והאבקת רוכל לקושיית הכפו"פ על הרמב"ם
איברא, דלכאורה לשיטת המבי"ט דברי הרמב"ם מובנים בפשיטות, דעל אף שאין קניין לגוי להפקיע וחלה קדושה בקרקעו, בדברים שנאסרו מחמת עוברי עבירה כגון ספיחין ואיסור שמור ונעבד, לא שייך לגזור בגוי מחמת שאינו מוזהר על שביעית. אבל האבקת רוכל ביאר, שהרמב"ם התיר נעבד בגוי, משום שיש קניין לגוי להפקיע בזמן שהקרקע אצלו, וממילא אין בזה איסור נעבד. ומה שכלל את היתר נעבד יחד עם ספיחין, הוא משום שהיתה הו"א לאסור נעבד כמו בקרקע שצימחה ספיחין מאיליה, וקמ"ל שמאחר שכל הסברא בקרקע שצימחה מאיליה הוא רק משום עוברי עבירה, ולא מעצם זה שהקרקע הצמיחה, לכן כאשר גוי עובד בקרקע אין שום צד לאסור. אולם לכאורה יש להתקשות בתירוצו, דלכאורה לשיטת האבקת רוכל לא היה הו"א כלל להשוות בין ספיחין לנעבד, דספיחין שייך רק בקרקע ישראל שחלה עליה קדושה, משא"כ נעבד, שלשיטת הב"י אם היא בקרקע הגוי כלל אין בה קדושה. ובדברי הרמב"ם בתשובה הנ"ל, לכאורה מוכח כהמבי"ט. שו"ר שכן הקשה גם המהרי"ט (שו"ת, ח"א סי' מג) על הסבר האבק"ר. וכתב בזה"ל: "ודבריו איני מכיר דודאי גריעי טובא דספיחין בקרקע ישראל גדלי שהוא קדוש בקדושת הארץ אבל הני בשל גוי גדלי שהופקעה קדושתה אצלו הואיל ויש לו קנין ולא היה צריך לתת טעם לפי שהגוים אינם מצווין".♦
ראיית הכפו"פ ממעשה דבני אפריקי
וכתב עוד הכפו"פ להביא ראייה להבנתו, ממעשה בגמ', וז"ל: "פרק חלק (סנהדרין צא, א) על בני כנען שבאו לדון עם ישראל בעניין שאמר להם אלכסנדרוס מקדון החזירו לו תשובה, אמרו ליה תן לנו זמן, נתן להם זמן שלשה ימים. בדקו ולא מצאו תשובה, מיד הניחו שדותיהם כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועין וברחו, תנא אותה שנה שביעית היתה וסמכו ישראל עליה. אבל לפי דברי הרב ז"ל נראה שנשארו פירותיהם בשביעית בחיוב תרומות ומעשרות כשאר השנים אלא שיהיה במעשר עני, דלא גרע מעמון ומואב משום דסמיכי לארץ ישראל, השביעית ההיא במעשר עני. ויהיה אם כן מי שבפירותיו חל שביעית כמו הישראל אין בו חיוב תרומות ומעשרות, אבל מי שלא חל עליו שביעית כמו הגוי פירותיו הם בחיוב תרומות ומעשרות. ואם כן עכשו בארץ ישראל שרוב פירותינו משל גוים הם, בדין הוא שיהיה נוהג בהם דין המתנות בשביעית, אלא שמעשר שני יהיה מעשר עני, לא שני, משום עניים, כטעם עמון ומואב. שאחר שפירות הגוים אין בהם דין שביעית הוה להו בשביעית כפירות עמון ומואב שמפרישין המתנות על הסדר. ובעלי כיסין כלומר בעלי קרקעות יזהרו מן השביעית". ומבואר בגמ' על בני אפריקי שהחזיקו בשדות וכרמים בא"י בכח. וכשדנו בדבר לפני אלכסנדר מוקדון, הביאו ראייה מהתורה שהארץ להם ממה שכתוב בפס' "ארץ כנען לגבולותיה", וראייה שהארץ שייכת לכנען. ונציג היהודים היה גביהא בן פסיסא, והקשה עליהם מכך שכתוב בתורה שכנען התקלל להיות עבד לאחיו, ואם כן הם עבדים של היהודים, ומה שייך להם שייך לעמ"י. והגמ' מביאה שאלכסנדר מוקדון נתן שלושה ימים לבני אפריקי להשיב תשובה, ומאחר שלא היתה להם תשובה, ברחו והניחו את השדות זרועים והרמים נטועים. ואותה שנה היתה שנת שמיטה, ואכלו ישראל מאותם שדות וכרמים. ולאור גמ' זו הכפו"פ הבין בדעת הרמב"ם שפירות הגוי פטורים משביעית, אך מתחייבים במעשר. ועל דברים אלו כתב המבי"ט (הו"ד לעיל) שראה שנוספה הגהה על דברי הכפו"פ בתשובה זו.♦
קשיים בדברי הכפו"פ
והנה לכאורה ראיית הכפו"פ מהגמ' על בני אפריקי, צריכה ביאור, דהלא אדרבא, לכאורה מכאן הוכחה כנגד הבנת הכפו"פ, דמבואר להדיא שזריעת הגוי בשביעית מותרת לישראל. ושו"ר שכן הקשה בהדיא הכס"מ (הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט ד"ה גוי שקנה, וכן הוא באבקת רוכל) על הכפו"פ וכתב שהוא מעשה לסתור. ודוחק לומר ששדותיהם של בני אפריקי היו סביבות ארץ ישראל ולא בארץ עצמה, דהלא כתוב בגמ' שהחזיקו בשטחים ביהודה ובירושלים, שבוודאי בגבול עולי בבל ושייכים בהם כל דיני שביעית. ומלבד זאת אם היו שדותיהם סביבי ארץ ישראל מפני מה הוצרכו לברוח ולהשאיר שדותיהם? דאם היה זה בא"י מובן שבטענת גביהא בן פסיסא מתברר שאין להם זכות בארץ, אבל אם באו משטח שגם ככה אין לישראל טענות כלפיו מדוע הוצרכו לנטוש שדותיהם? וכן דוחק גדול לכאורה לומר שישראל אכלו רק מהפירות, אבל לא מהתבואה והירקות שנזרעו בשדותיהם. ועוד צריך להבין גם כיצד טוען הכפו"פ שלא חל בפירות הגוי שביעית בדעת הרמב"ם, לאחר שביאר באריכות בדבריו שחל על הפירות דיני שביעית?! וקשה לומר שהתכוון לומר שחל על הפירות דיני שביעית וגם דיני תרו"מ, ומ"ש "מי שלא חל עליו שביעית" התכוון לפירות שהיו שייכים למי שאין עליו חיוב שביעית, אבל בפירות עצמן יש חיוב שביעית, דהלא הוא משווה זאת לעמון ומואב, והרי שם כלל אין דיני שביעית, אלא רק דיני מעשרות, ובהכרח הוא סובר שאין בפירות דיני שביעית. ואם כן הוא לכאורה סותר לכל מה שהסביר קודם לכן באריכות בדעת הרמב"ם. ולאור כל האמור, גם קושיית ההגה"ה על הכפו"פ לכאורה לא ברורה, כיצד מקשים על הכפו"פ דבר שהוא עצמו ביאר בהרחבה בדעת הרמב"ם, ועסק בו באריכות באותו הפרק, כשהיה ניתן ליישב את הלשון שלו בפשיטות בדעת הרמב"ם שכשכתב הכפו"פ "פירות" כוונתו לפירות ולא לירקות, ואם כן לא קשה, שהרי אין איסור בפירות הגוי. (דהקושייה היא רק אם נבין שמדובר בירקות או תבואה שזרע הגוי, ולפי ההבנה שיש איסור במה שזרע הגוי) ובפרט שהיה לו לקשות קושייה יותר בסיסית, כיצד סותר הכפו"פ את הבנתו בדעת הרמב"ם שביאר קודם לכן בסמוך.♦
ישוב דבריו
ונראה ליישב את כל הקושיות הללו ממה שהמהדירים על הכפו"פ הציגו כמה גירסאות בדבריו, וכן חילופי פסקאות ושינויי לשון (וציינו לכת"י מלאנו, ולבכ"י גינזבורג, ובכס"מ הל' שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט ד"ה גוי שקנה, ובדברי המבי"ט בשו"ת ח"א סי' יא וכא). ואם כן, ראיית הכפו"פ מבני אפריקי, לא באה להוות ראייה להבנה שהציג בתחילת התשובה, אלא לחזק את פסק הרמב"ם שגוי שזרע, אין לגזור בו ספיחין, ויתכן גם שדברי הכפו"פ מדברי הגמ' בסנהדרין שהובאו כאן בסיפא הובאו בריש התשובה שלו. וגם הלשון נראית כפותחת: "פרק חלק על בני כנען שבאו לדון עם ישראל וכו'". שבזה הבין בפשטות שכל עוד היבול ברשות הגוי הוא מופקע מקדושתו. והמשך הדברים אינם לפי הרמב"ם, ובאמת שבחלק מכתבי היד והדפוסים של הכפו"פ לא מופיע "אבל לפי דברי הרב ז"ל". ולפ"ז הוא אומר זאת אדעתא דנפשיה. והכפו"פ נקט שגם למ"ד אין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, כל זה הוא רק כאשר קנה הישראל את הקרקע בחזרה או שקנה את הפירות קודם מירוח ומירחם הישראל, אבל בשעה שהם ברשות הגוי הארץ עצמה והפירות, מופקעים מקדושתם, וגם אז הצריך מעשר מסברא דדמו לעמון ומואב, אך הבנה זו כבר אינה בהכרח בדעת הרמב"ם עצמו. ולפ"ז יסורו כל הקושיות על דבריו הקדושים. גם בנוגע לקושי שבהגה"ה כתב מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' כד) שהגהה זו היא הגהת הכפו"פ בעצמו. ומאחר שלשון זו של הגה"ה תואמת מאד לדברי הכפו"פ בריש הפרק בתמיהתו ביחס לדברי הרמב"ם, נראה שזו נוסחה דומה שהיתה לקושיית הכפו"פ על הרמב"ם. וההגה"ה לא נוספה כקושייה על הכפו"פ אלא כנוסחה שונה לקושיית הכפו"פ על הרמב"ם שהתבארה. וכנראה שמיקומה היה במקום אחר וכנ"ל. ובגירסת המבי"ט הדפוס היה שונה ולכן חשב שזו קושייה על מ"ד שאין קדושה בפירות שביעית. ואם כן נמצא שבדעת הרמב"ם סבר הכפו"פ שתבואה שזרע הגוי מותרת, ומה שגדל מאיליו מותר, ונקט גם שכל עוד התבואה אצל הגוי אין בה קדושת שביעית כלל, דאף למ"ד אין קניין לגוי להפקיע קדושה, כל זה הוא רק כשקנה ישראל את התבואה קודם מירוח, ומירחה, אבל בעוד הקרקע אצל הגוי והתבואה אצלו אין כלל קדושה. ובדעת עצמו נקט, שאף אם לא מירח הישראל, תתחייב עכ"פ במעשרות כדין ארץ עמון ומואב, שעל אף שלא נוהגת בהם שביעית נוהג בהם דין המעשרות.ובאבקת רוכל תירץ את קושיית הכפו"פ בהגה"ה, וטען שהיה יכול להיות בזה קושי, דווקא אם שביעית בזמן הזה הייתה מדאורייתא, אבל מאחר שלהלכה אנו נוקטים ששביעית בזמן הזה מדרבנן, נמצא שלא שייך לאסור את מה שנעבד בקרקע. אולם לכאורה, יש להקשות על תירוץ זה, דהדעת נותנת שאיסור שמור ונעבד שייך גם כאשר קדושת שביעית חלה מדרבנן, ושכשהחילו דיני שביעית בא"י בזמן הזה השוו אותם גם לזמן שבו החיוב מדאורייתא. ונלע"ד דאף למ"ד שאין קניין לגוי להפקיע, היינו להפקיע את קדושת הארץ, אבל איסור שמור ונעבד עצמו, הוא דווקא כאשר נעשה הדבר באיסור, והוא לא נובע מעצם זה שהארץ לא שבתה, אלא מכך שהפירות גדלו וצמחו מכח עבירה. דהלא איסור זה בפשטות אינו אלא מדרבנן, ובסברא נראה שהוא מצד עצם זה שנהנה מאיסור, ובדומה לגזירות אחרות של חז"ל כמו במבטל איסורים לכתחילה ובהנאה ממעשה שבת. וכן מבואר בדברי הרשב"א והרמב"ן (יבמות קכב) שהוא אסור מדרבנן, ולכאורה לא מצאנו מי שחלק ע"ז בפירוש בראשונים. ואף לחידושו של הפרישה (בחו"מ סי' קמא) שהוא משום "לא תאכלו כל תועבה", הרי שכל התועבה היא במה שצמח ע"י איסור. וכיון שכך, מאחר שהגוי לא עובר על איסור במה שהוא עובד בקרקע, אם כן לא חלים על פירות האדמה והעץ שלו איסור, למרות שחלה עליהם קדושת שביעית. ולפי דברי הרמב"ם שהובאו לעיל בתשובה מוכח שאסר כן מסיבה זו, שכתב: "ולא גזרו עליו אלא משום עוברי עברה - ישראל, שאם זרע עבר, גזרו עליו על ספיחי ארצו שמא יזרע, הגוי, שאינו מצווה על השביעית, ספיחי ארצו מותרין. ואין הבדל בין ספיחי ארצו ובין מה שהוא זורע, הואיל והוא מותר לזרוע ואין שום פנים לחשוש לאסור זאת בסיבתו".
♦
לשיטת המבי"ט לא ניתן להוכיח מהגהת הכפו"פ וגם הוא מודה שהכפו"פ עצמו נוקט כהכס"מ
מ"מ, לכאורה אין להביא ראייה מההגה"ה של הכפו"פ לשיטת המבי"ט, דהכפו"פ כתב אותה בעצמו וכנ"ל. ולכאורה גם קשה כיצד הביא המבי"ט ראייה מהגה"ה זו, שכתוב בה בהדיא שחל איסור בירקות שזרע הגוי, וכל מה שמתיר בעל ההגה"ה, הוא דווקא בספיחין שגדלו אצל הגוי מאיליו. ולכאורה הוא בהיפך ממה שכתב המבי"ט עצמו בתשובה הנזכרת, להתיר ירקות שזרע הגוי. ועל כרחינו שכל מה שרצה להוכיח המבי"ט מהגה"ה זו הוא רק ששייך דין שביעית גם בפירות הגוי, אך הוא לא קיבל את דברי בעל ההגה"ה לעניין איסור ספיחין בזריעת הגוי. ועכ"פ הודה המבי"ט דלדעת הכפו"פ עצמו אין קדושת שביעית בפירות הגוי וחייבים במעשרות. אך כתב שלא מצא עוד שיטה כזו מלבדו, וז"ל: "ולא ראיתי ולא עצרתי כ"ח שנים בארבעה שני שמטות ולא מצאתי שום מפרש או פוסק שיכתוב שפירות הגוי בא"י כשנתמרחו ע"י ישראל כו' יהיו חייבים בתרומה אלא הרב הזה וגם הוא לא כתב כן אלא על מה שהבין בפשט לשון הרב (הרמב"ם) שפירותיהם מותרין הם מותרין לגמרי ואינו כן אלא שהם מותרין לאוכלם בקדושת שביעית..".♦
פרק ג' - מחלוקת המבי"ט והאבקת רוכל בדין קנין גוי להפקיע מידי שביעית
מחלוקת המבי"ט והאבקת רוכל היא קניין גוי בעוד הקרקע אצלו גם למ"ד אין קנין לגוי להפקיע
מחלוקת הלכתית גדולה הפרוסה על פני כמה תשובות ארוכות בשו"ת אבקת רוכל (סי' כב- כה), התקיימה בין המבי"ט למרן האבקת רוכל, על יסוד ראיות שהביא המבי"ט מעצמו וממהר"ש סיריליאו, לנהוג קדושת שביעית בפירות הנכרי, לחייבם בביעור, ולפוטרם ממעשר. והוסיף לכך ראיות נוספות מהרי"ט (ח"א סי' מג). מנגד, מרן האבקת רוכל דחה את ראיותיהם, ונהג בפירות הגוי כבשאר שנים לחייבם במעשר ולא לנהוג בהם שום דיני שביעית. וכבר התבאר לעיל בביאור שיטת הרמב"ם, שלא נחלקו אם יש קנין לגוי להפקיע, דכו"ע מודו שנפסקה הלכה כמ"ד "אין קנין להפקיע מידי מעשר". אלא שנחלקו האם מ"ד "אין קנין לגוי להפקיע" סובר שדין זה הוא אף כאשר הקרקע עודנה אצל הגוי, או רק כאשר חזר הישראל ולקחה ממנו.♦
הוכחת המבי"ט לכך שפטור המעשרות בשביעית אינו נובע מדין הפקר אלא מדיני שביעית עצמה
בראשית דבריו, כתב המבי"ט שאין שום חיוב בארץ ישראל להפריש מעשרות בשנת השמטה אפילו מהלקוח מיד גוי קודם מירוח ומירחו ישראל. מאחר שהפטור ממעשר בשנת השמיטה אינו נובע מדין הפקר, אלא הוא נובע מעצם זה שבשנת שמיטה לא חלים דיני מעשר. והביא לדבר ראייה מהמכילתא דרבי ישמעאל (משפטים פרשה כ): "הקיש אדם לחיה מה חיה אוכלת מן הראוי לה שלא מן המעשר בשביעית אף אדם אוכל מן הראוי לו שלא מן המעשר בשביעית". וכן מפורש גם בספרי (פרשת ראה פיסקא כט, ופרשת כי תבוא פסקא שב עי"ש). וכשם שאף ישראל שלא יפקיר בשביעית, פירותיו יהיו פטורים ממעשר, כן הוא בגוי.♦
דחיית האבקת רוכל להוכחה זו
אולם, באבקת רוכל דוחה, שיתכן לומר שכל דברי הברייתא מוסבים דווקא על קרקע שהופקרה, אבל אין הכי נמי שאם הישראל לא יפקיר גם פירותיו יחייבו במעשר בשביעית. וגם אם נאמר שפטורה במעשר, ניתן לומר שכל זה הוא דווקא בקרקע של ישראל שהתורה הפקירה, אבל בקרקע גוי, התורה לא הפקירה. אלא דלכאורה דוחק לומר שהמכילתא דיברה דווקא באופן שהישראל הפקיר, דההפקר כלל אינו מוזכר במכילתא, ואדרבא נראה שהמכילתא הציעה אפשרות שהיינו חושבים שיש חיוב לעשר פירות שביעית למרות שיש ציווי להפקיר, ממה שנאמר "עשר תעשר", ורק בגלל ההיקש לחיה, נלמד הפטור ממעשר, ואין זה קשור כלל להפקר (שו"ר שכעין זה טען המהרי"ט כנגד האבקת רוכל). ובר מין דין, לכאורה לא מצאנו בשום מקור בחז"ל ובראשונים שישראל שלא הפקיר שדהו, יתחייב היבול שלו במעשר. וגם מה שכותב האבקת רוכל שיתכן של הפטור ממעשר הוא דווקא בקרקע ישראל ולא בקרקע גוי, הוא לכאורה תלוי בשאלה האם יש קניין לגוי להפקיע את קדושת הארץ, ואם נאמר שאין לו קניין להפקיע, לכאורה אין סברא לחלק בין קרקע גוי לקרקע ישראל, שכן דין זה נוגע לקדושת הארץ.♦
ראיות מהרי"ט שפטור המעשרות בשביעית אינו נובע מדין הפקר אלא מדיני שביעית עצמה
ובשו"ת מהרי"ט (שם) כתב להוכיח כדעת אביו מחמשה מקורות נוספים שבהם מוכח שהפקר השביעית אינו תלוי בהפקר אדם אלא אפקעתא דמלכא הוא. ראשית, במשנה בנדרים (מב ע"א) מובא שהמודר הנאה מחבירו בשביעית, מותר באכילת הפירות הנוטים לרה"ר, והגמ' (שם ע"ב) הקשתה מדוע לא יכול לאכול גם מהפירות שבתוך שטח המדירו מהנאה, הרי גם קרקע המדיר מופקרת ותירצה בשני אופנים יעוי"ש. והמהרי"ט גרס את קושיית הגמ' בזה"ל: "ארעא נמי רחמנא אפקרא"[26]. ודייק מכאן שההפקר של שביעית אינו תלוי בבעלים, אלא היא אפקעתא דמלכא, וכשיטת המבי"ט. אמנם יש להעיר שבדפוסים שלנו הגירסא היא: "ארעא נמי אפקרה", ולא מופיעה תיבת "רחמנא", ואם גירסת האבקת רוכל היתה כגרסת הדפוסים שלנו הרי שלשיטתו אין מכאן ראייה לסתור דבריו, דיש לדחות בפשטות שהגמ' הניחה שהבעלים הפקיר, כפי שציוותה אותו התורה.שנית, בגמ' (ב"מ לח ע"ב) מובא חילוק בדין יורשים שירדו לנחלה של המוריש, ששמעו שהוא מת ואין להם ראייה, שנחלותיו "נטושין" היינו כשנשבה ונטש את קרקעו, או שברח מן הסכנה, לא מוציאים את הנחלה מהיורשים, אבל באופן של "רטושין" דהיינו שקודם שעזב את נחלתו מדעת ומבחירה שלא לאונסו, מוציאים מיד היורשים עד שיביאו ראיה שמת מורישם. וביררה הגמ' מדוע מכונים הנכסים בכינויי "נטושין" ו"רטושין". והשיבה הגמ': "נטושים דבעל כרחן, דכתיב והשביעת תשמטנה ונטשתה - אפקעתא דמלכא. רטושים - דמדעתן, דכתיב אם על בנים רטשה". והוכיח מכאן המהרי"ט שהפקר השביעית אינו תלוי בהפקר האדם וחל בכל מצב מגזירת מלכו של עולם אף על פי שיחזיק בקרקע בעל השדה ולא יפקירו.
שלישית, במשנה (כלאים פ"ז משנה ד-ה) מובא שמי שמסכך גפן מעל תבואת חברו אוסר את התבואה באיסור כלאיים. אך אין הדין כן בשביעית, ומובא מעשה בעניין זה: "אמר רבי יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר' עקיבא ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו". והוכיח מכאן המהרי"ט שהתבואה והגפן אינם שייכים לאנשים בשביעית, משום שהן מופקרות ללא קשר לדעתו של אדם. ובאמת שכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה שם, וז"ל: "ידוע לך שכל השדות בשנת השמטה הפקר ואין לשום אדם בהן בעלות גמורה, ולפיכך נעשה כרמו בשנת השמטה כמי שאינו שלו. והלכה כר' עקיבא".
רביעית, גמ' (ר"ה טו ע"א) מובאת מימרא של רבה, בדין אתרוג (שיש לו הלכות מיוחדות שבחלק מהעניינים שוה לאילן ובחלק מהדברים שווה לירק) שאם חנט בשישית ונלקט בשביעית, פטור גם ממעשר וגם מביעור. והקשו עליו, שלכאורה ממאי נפשך, אם יש לו דין שביעית, הוא פטור ממעשר וחייב בביעור ואם יש לו דין של שישית חייב במעשר ופטור מביעור. ותירצו, שאמנם יש לו דין של שישית, אך מ"מ פטור ממעשר, כי נחשב להפקר, שמאחר שכל הקרקעות והעצים באותה שנה מופקרים, כולם גם ממשמשים בעץ זה ובעל כרחו הוא מופקר, ולכן אין לו חיוב במעשר. ושם מובא שרב המנונא חייב במעשר. וטען המהרי"ט שהיה מקום לומר שלשיטת רב המנונא הדבר תלוי רק בהפקר הבעלים. אך מפירוש רש"י שם ברור שכל סברת רב המנונא היתה דווקא בנוגע לאתרוג זה של שישית, שאין בו אפקעתא דמלכא. ומוכח שההפקר בשביעית הוא הפקר גמור גם בניגוד לדעת הבעלים.
חמישית, במה דאיתא בספרי (ראה פיסקא קט): "יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר תלמוד לומר שנת המעשר, שנה שחייבת במעשר, יצתה שנה שביעית שאינה חייבת במעשר". מוכח שהשנה עצמה פטורה ממעשר ללא קשר הכרחי להפקר של בעל השדה. וחיזק דבריו מהרי"ט עוד ממה שבהמשך הספרי שם מובא שלקט שכחה ופאה פטורים ממעשר, כי הם מופקרים. ואם יסוד הפטור ממעשר בשביעית נבע מהיותם הפקר, לא היה לספרי קודם לכן ללמוד מדרשה מיוחדת של "שנת המעשר", והיה יכול לכלול זאת באותו לימוד של לקט שכחה ופאה מצד זה שבשביעית האדם מפקיר.
♦
לכאורה אין הכרח בראיות אלו
אולם, נראה שכנגד כל הראיות הללו יטען האבק"ר, שאכן מדובר באפקעתא דמלכא, אבל אפקעתא זו אינה נובעת מאיליה, אלא מעצם זה שציווה הקב"ה את עמו על המצוות, ואנו מחויבים למצוות, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני המקום ב"ה, ומושבעים אנו ועומדים מהר סיני על קיום המצוות. ולכן שפיר ניתן לקרוא להפקר זה "אפקעתא דמלכא" בהיותו מכח ציווי מלכו של עולם. ואין זה סותר שניתנה לאדם הבחירה, והאפשרות לפרוק מעליו עול מלכות שמיים ח"ו, ובמקרה שכזה הפירות אינם מופקרים (ועיין בחזו"א שביעית סי' כ אות ז, שמשמע שכך הבין בדעת האבק"ר).♦
ראיית המבי"ט לקדושת שביעית בפירות הגוי מדין ארץ בני עמון ומואב ודחייתה
במשנה (ידיים ד, ה) מובא דארץ עמון ומואב, חייבת במעשרות מדרבנן, ופטורה משביעית. ובשביעית מפרישים תרו"מ, ונחלקו התנאים האם מפרישים מעשר שני או עני. והביאו ראיות ממצרים ומבבל. ודייק המבי"ט מכך שלא הוכיחו מארץ ישראל עצמה בלקוח מיד גוי ללא מירוח, שזו היתה יכולה להיות ראייה ניצחת. ועל כרחינו שפשוט שבא"י בכל גווני פטור מדיני מעשר. ולא ניתן לדחות שרצו להשוות חו"ל לחו"ל ולא חו"ל לא"י, כי עכ"פ זו היתה יכולה להיות סיעתא שהיתה מצטרפת לאחת השיטות. אולם האבקת רוכל דחה, שלא רצו להביא ראייה שניתן לדחותה כי יכלו להביא ראייה גמורה. ועוד, שמאחר שנחלקו גם ביחס לא"י לא היה שייך להביא ממנה ראייה. ועוד, שמאחר שרוב הארץ באותה תקופה היתה בידי ישראל, ולא היה שכיח שתימצא קרקע גוי, לא רצו להביא ראייה ממקרה שאינו שכיח. ומהרי"ט שב לפלפל בראייה זו ולטעון שהיא אכן חזקה, אולם לכאורה היה טוען כנגדו האבק"ר, שאין בכוחנו להביא ראייה ממה שלא כתבה המשנה.♦
ראיית המבי"ט מגוי שטוען שפירותיו מפירות עזקה
בברייתא (יבמות קכב ע"א) מובא שגוי שטוען שפירותיו של ערלה ושל נטע רבעי או של עזקה, אין להחמיר ולאסור את הפירות, כי אין אנו מאמינים לו, ואנו תולים שהוא רוצה להשביח את סחורתו. ופירש רש"י שם (ד"ה ש"ל עזיקה ובד"ה לא אמר) שני פירושים לטענת הגוי על "עזקה". לפירוש הראשון מדובר על פרדס גדור ושמור (עזוק) שאינו מן ההפקר, ואמר זאת הגוי בשנת שמיטה, ואנו תולין לומר שאמר כן בכדי לומר שהסחורה נשמרה היטב. ומדייק מכך המבי"ט שאילו היינו יודעים בוודאות שהגוי לא משקר, היו בפירות אלו שלו דיני שביעית. אולם התקשה רש"י בפירוש זה, מדוע היתה הו"א לאסור, אפ' אם היינו יודעים בוודאות שבא משדה שמור, הרי קודם זמן הביעור מותר לאכול גם משדה שנשמר ולא הופקר, ולאחר זמן הביעור אסור אפ' מן המופקר[27]. והביאו התוס' (סוכה לט ע"ב ד"ה בד"א) את פירוש רש"י זה, וביארו בדבריו שלא חוששים לדברי הגוי לענין שביעית, ומתייחסים אליהם כפירות חו"ל, שאין נוהגת בהם שביעית, וכן לא חוששים בארצות עמון ומואב (שחייבים בהם במעשר מדרבנן), לעשר על פירות אלו בשאר שנים (מחשש שפירות אלו חייבים במעשר מהתורה שהרי באו מא"י, ואסור להפריש מהפטור על החייב), אלא תולין שהן פירות חו"ל ולכן מעשרים עליהם. ועל יסוד הדברים הללו הוכיח המבי"ט שאם פירות הגוי בא"י היו חייבים במעשר בכל השנים, לא היה דיון כלל לגבי חיוב שביעית בפירות אלו, אף כשטוען הגוי שהם באו מא"י, ואף אם היינו מאמינים וחוששים לדבריו. וציין המבי"ט גם לרא"ש (תוס' הרא"ש קידושין לז ע"ב בשם ר"ת) שכתב על ברייתא זו שאין לומר דמיירי בשלקחו מישראל, מדקתני בתוספתא זו (דמאי פרק ה) "גוי שהיה ציוח ואמ' באו וקחו לכם פירות עזק הן פירות ערלה הן פירות רבעי הן אין נאמן מפני שהוא כמשבח מקחו אבל אמ' לו מאיש פלוני גוי לקחתים מאיש פלני כותי לקחתים משלי הבאתים נאמן להחמיר דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר אין נאמן שדברי הגוי לא מעלין ולא מורידין". הרי שבסיפא של הברייתא מדובר בהדיא גם בקרקע של גוי[28]. וציין המבי"ט לפירוש הרמב"ן (ויקרא פרק כה), שהתייחס לפירוש הראשון ברש"י לעזיקה, וכתב כמה אפשרויות להסביר את הסיבה שלו היינו חוששים לדברי הגוי היה צריך לאסור, ואחת מהסיבות היא: "שמא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית וגזרו עליו כישראל". ומבואר בדבריו שהיינו חוששים שמא מדובר בשדה גוי, ובעודה אצל הגוי גזרנו גם על שדה עזוק כישראל, משום שאין לו קניין להפקיע. והרי הוכחה שגם לדעת הרמב"ן באחת האפשרויות בגמ' יש לפרש שלפירות הגוי בשביעית יש דיני שביעית כישראל.♦
דחיית הראייה
אמנם, יש להעיר שלכאורה דיוקו של המבי"ט שייך רק בלשון התוס' בהבנת רש"י, אבל מלשון רש"י עצמה שלפנינו לכאורה לא ניתן לדייק. שהרי לשיטת רש"י בלשון שלפנינו, נראה שמדובר על כל השנים ולאו דווקא על שמיטה, וכל שניתן לדייק מדבריו הוא שאם היינו חוששים לדברי הגוי, היה לנו לומר שהם חייבים במעשר. ולכאורה באמת אם היה מדובר בשנת שמיטה, היינו חוששים רק לשמיטה ולא למעשר, אבל אין בכך ראייה לכאורה לנדו"ד, כי רש"י חושש שמא הישראל מכר לגוי, וממילא חל על הפירות דין של פירות ישראל, ולא דן רש"י בשאלה של פירות שגדלו אצל הגוי. ולכאורה אף בהבנת התוס' עצמם שמדובר בשדה מעוזק (וכפירוש הראשון ברש"י) לכאורה ברור שהחשש בהו"א היה שמא הגיע משדה ישראל מעוזק, שהרי גוי ששימר שדהו לא עבר על איסור, ואם כן לא מצאנו מכאן ראיה לשיטתם בפירות הגוי. וכתב עוד המבי"ט שאין לפרוך את דבריו ולטעון שהדיון הוא בחשש שישראל מכר לגוי (ולכן אם היינו חוששים לדבריו היה בפירות דין שביעית, אבל אילו גדלו אצל הגוי עצמו, אף אם היינו חוששים לדבריו לא היה בהם דין שביעית). משום שאם כן, היה לה לברייתא לטעון שהגוי נאמן, אלא שאנו לא חוששים שישראל מכר לו, אלא חוששים שהפירות שייכים לו ולכן אין בהם דין שביעית. מכך שהברייתא תלתה זאת בכך שהוא משקר ואומר דברים בכדי להשביח מקחו, מוכח שאילו היינו מאמינים לו היה לפירות דין שביעית. אולם לכאורה, בפירוש רש"י ודאי שהדיון הוא בחשש שישראל מכר לגוי. דז"ל (ד"ה לא אמר): "אין חוששין לומר אמת דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו אלא להשביח מקחו...". והאבקת רוכל העמיד כן בפשטות בדברי רש"י, אולם המבי"ט דחה את דחיית האבקת רוכל וכתב דמשמע מרש"י שאם היינו חוששין לדברי הגוי, היו אסורין אפילו הן בקרקע הגוי. אמנם לכאורה לא ברור מדוע משמע כן מרש"י. ולכאורה דחיית האבקת רוכל כתובה במפורש בלשון רש"י, וצ"ע.והנה, גם עצם הדיוק של המבי"ט לכאורה אינו מוכרח, דאם אכן ההנחה היא שהגוי משקר בשביל להשביח את מקחו, אז לא שייך לומר שהוא נאמן. וממילא גם לא ניתן לדייק לכאורה ממה שלא נאמר כן. ובר מן דין, הברייתא הביאה טענת גוי על דבר שיש בו בכדי להשביח את המקח, אבל לומר שהגיע משדה ישראל, אין בזה שום צד להשבחת המקח, ולא שייך להביא דוגמא לטענה כזו. וכעין זה דחה באבקת רוכל, וז"ל: "ומה שהביא מברייתא של עזיקה יש לדחות דהיינו לומר דאי הוה נאמן הוה חיישינן שמא פירות ישראל ביד גוי הם ומה שטען כנגד זה אמאי קאמר דלא אמר כלום משום דלא נתכוון אלא להשביח מקחו נימא דאמר כלום ונאמן אלא דלא חיישינן שהם של ישראל בידו כו' יש לומר דעדיפא מינה קאמר לעקור דבריו מעיקרא ואין לו נאמנות כלל דלהשביח מקחו מכוין". ומה שציין המבי"ט גם לדברי הרא"ש בשם ר"ת ולתוספתא, הן אמת שבסיפא של הברייתא מדובר בהדיא גם בקרקע של גוי, אמנם לא כתוב בה שמדובר על שביעית אלא על מעשר. ועל מעשר עצמו ניתן לומר שהוא מפני שאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר. אבל לכאורה אינו ראייה לשביעית. וגם לפירוש שעזיקה הוא דין בשביעית, הלא שם החשש הוא שמא הגיע משדה ישראל מעוזק, שבזה יש איסור שמור ונעבד ולא בגוי. וגם הרא"ש לא דן על שביעית בהכרח, כי הוא דן על ערלה וכלאים ונטע רבעי, כאשר תחזה עיני המעיין. הן אמת שהמבי"ט (הו"ד בסי' כג באבקת רוכל) כתב שמה שלא הוזכרה שביעית בדברי ר"ת הוא מפני שרצה לעסוק בדברים הנוהגים גם בחו"ל כמו ערלה ונטע רבעי, וכן משום שערלה ונטע רבעי מפורשים בברייתא ושביעית אינו מפורש, אלא רק כתוב "עזיקה" והרי יש פירוש אחר, שעזיקה היא שם עיר. אולם לכאורה בדברי הרא"ש אין בסברא זו הכרח, דשמא לא הוזכרה שביעית משום דלא סבירא בזה הכי.
והנה בהתייחסות האבקת רוכל לדברי המבי"ט לא התייחס לראיותיו מדברי התוס' והרא"ש, ורק לאחר מכן כתב, שעכ"פ הרמב"ם חולק עליהם והוא מרא דארעא דישראל. ובאמת שהמבי"ט בתשובה שלאחריה, קבל על כך שלא התייחס האבקת רוכל לראיותיו מהרא"ש, והסתפק בכך שאינם אליבא דהרמב"ם. ובמה שציין המבי"ט לדברי הרמב"ן, וטען שלמרות שהסבר זה מופיע רק כאפשרות אחת ברמב"ן, אין זה סותר לאפשרויות האחרות שהציג הרמב"ן. בגלל שני אופנים בהם ניתן להבין את הרמב"ן. אפשרות אחת, שכשכתב הרמב"ן "שמא" כתב בלשון שאינה חותכת משום שכאן הוא לא בא לפסוק הלכה אלא לפרש את התורה ולא רצה להכריע, ולכן כתב באופן שכולל את כל השיטות, למרות שלהלכה נקט שאין קניין לגוי להפקיע. אפשרות שנייה היא שמה שכתב הרמב"ן "שמא" אין כוונתו לומר "שמא אנו סוברים שאין קניין לגוי להפקיע", אלא כוונתו לומר, שהחשש הוא בין אם היה ביד ישראל ומכר לגוי, ושמא היה ביד גוי, ואם היה ביד גוי, וודאי שהיה איסור בפירותיו, שהרי אין קניין לגוי להפקיע. אמנם, באבקת רוכל דחה את דבריו. וכתב דאדרבא, מהלשון "שמא" משמע שהוא נטה לכך שיש קניין לגוי להפקיע. ודחה גם את האפשרות לומר שהלשון "שמא" לא באה להורות על ספק, אלא על הצגת אפשרות אחרת, משום שמטבע לשון זו, תמיד מורה על ספק[29]. אולם מהרי"ט ביאר גם הוא את לשון הרמב"ן באופן דהרמב"ן אינו מסתפק בכך שאין קניין לגוי, ופירש שהספק הוא האם יש לאסור בגוי ששמר את כרמו כמו בישראל, כי מצד אחד אין שום סברא לאסור, שהרי דוקא ישראל עובר עבירה שגודר בפני כל אדם, אבל הגוי אינו מחויב להפקיר שדהו, אולם מצד שני יתכן שגזרו עליו כישראל להשוותם בכל הדינים. אולם לכאורה אין בזה הכרח שיחייב את האבקת רוכל להבין כך את הרמב"ן.
♦
ראיית המבי"ט מבזיזת ישראל את שוק קיסרין בשמיטה
איתא בתוספתא (אהלות פי"ח הט"ז): "העיד ר' יהודה בן יעקב מבית גוברין ויעקב ברבי יצחק מבית גופנין על קיסרי[30] שהחזיקו בה מעולם והתירוה שלא במנין אמר ר' חנן אותה שנה שביעית היתה והלכו גויים לקרקסיאות שלהן והניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום...". ומבואר בפירוש הר"ש שבקיסרין החזיקו גם עולי בבל ולכאורה היו חייבים לבער את הפירות לאחר זמן הביעור, אבל העם נהג בהם היתר, ואע"ג שמעצמם עשו, מ"מ ידעו חכמים ולא מיחו. ודייק המבי"ט שדווקא מפני שלא מיחו חכמים התירו את הפירות, אבל לולא זאת היה לפירות דין שביעית.♦
דחיית האבקת רוכל לראייה זו והקושי שבדחייה זו
ודחה האבקת רוכל, דיש לומר שהיה מדובר בפירות ישראל ביד הגויים. אולם המבי"ט, תמה בזה על האבקת רוכל כיצד דחק כן בלשון הגמ' ובפשטות פירוש הר"ש. ולכאורה יש להוסיף לזה, שלפי אוקימתת האבקת רוכל צריך לומר שמכרו הישראלים לגויים כמות כזו שמילאה את כל השוק בפירות, ושמסחר זה היה לאחר זמן ביעור שביעית, ולכאורה יש בזה דוחק. וכן ראיתי שהקשה גם המהרי"ט (שם) על האבקת רוכל שלפי דבריו, עשאן עוברי עבירה בפומבי שהיו נותנים פרותיהם לגויים. ובאמת שאף הכפתור ופרח (פרק יא) הודה שכך יש לדייק ממקור זה. ומרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יבי"א (ח"י – יו"ד סי' מב) הביא את דחיית פאת השולחן (סי' כג) למהרי"ט בזה, ממה דאיתא במשנה (שביעית פ"ז מ"ג) "אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו, לקח לעצמו והותיר מותר למכרן". וכתב דאם כן יש לומר שמכרו לאנשי קיסרין בהיתר ממה שהותירו. וכתב הגרע"י דתמוה, משום שטענת המהרי"ט לא היתה משום סחורה אלא משום שאין מוסרין פירות שביעית לנכרי. וכן הקשה בחזו"א (שביעית סי' כ, ז) וציין לתוס' שכתבו שהחזיקו הדבר שאסור לישראל. וכוונתו להקשות מכך, דא"כ מניין הגיעו כמויות כאלו אל השוק דקיסרין, ומדוע הביאו להם כמויות כאלו? ומדוע היו צריכים לבזוז פירותיהם אם חל עליהם איסור מעצם זה שגדלו אצלם בעצמם. ואם כן נמצא שפשטות מעשה נוטה יותר כהסבר המבי"ט.♦
ראיית המבי"ט מהאיסור לטחון עם הגוי
בירושלמי (שביעית פ"ו ה"ב): "רבי יוסי בי רבי בון בעא קומי רבי מנא, מהו לטחון עם הגוי בארץ אמר ליה מתניתא אמר שהוא אסור דתנינן עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, הא בארץ אפילו בתלוש יהא אסור". ומבואר שאסור לטחון עם הגוי בא"י, ודייקו זאת ממה שבמשנה (שם פ"ו מ"ב) מבואר שמותר לעשות מלאכה בתלוש בסוריא ומדוייק שבא"י אסור לעשות כן אף בתלוש. והוכיח מכאן המבי"ט שיש דין שביעית בפירות הגוי. ובאבקת רוכל, דחה ראייה זו, וכתב שניתן להעמיד את כל הדיון בטחינה עם הגוי בקרקע של ישראל. אולם, לכאורה דחוק להעמיד שמדובר בקרקע ישראל, דמלבד מה שלכאורה העיקר חסר מן הספר (וכפי שכבר העיר ע"ז המהרי"ט, שאם אכן מדובר בפירות ישראל ביד גוי, מדוע סתמה הגמ' בלשון "גוי" הלא סתם גוי פירותיו מותרים הם, והיה לה לגמ' לכתוב: "מהו לטחון בפירות עבירה עם הגוי"). גם בסברא לא ברור לכאורה מה צדדי הספק, דממאי נפשך, אם הישראל עובר על איסור במה שהוא מעסיק גוי בקרקעו, הרי שהוא חשוד על השביעית, שנאסר לסייע לו, ואפ' בטחינה עמו, ואין כל סיבה לחלק בינו לבין שלוחו הגוי. ואם אינו עובר על איסור מדוע שיהיה צד לאסור את טחינת הגוי. הן אמת שגם אם נאמר שמדובר בקרקע הגוי, צריך להבין מה האיסור לטחון עם הגוי, הלא אין בזה חיזוק ידי עוברי עבירה. ולכאורה בהכרח, הבעייתיות היא במה שבכך הוא מחזק את הגוי לעשות עבודה נוספת בקרקע, ואנו רוצים שהקרקע עצמה תשבות. ולמרות שאין בכך חיזוק ידי עוברי עבירה, יש בזה פעולה שתגרום לחוסר השבתת הארץ. ולפ"ז שפיר דייק המבי"ט, שאם נאמר שאין קניין לגוי להפקיע, ושלכן אכפת לנו מכל מלאכה ומלאכה שמתווספת בקרקע על ידו, ושיש קדושת שביעית בפירותיו, אזי יובן מדוע גזרו על טחינה עם הגוי. אבל אם גם ככה אין קדושת שביעית בעוד הקרקע אצל הגוי, לא היה לנו לגזור על טחינה עמו שמא תתווסף עוד עבודה בקרקע.אולם לכאורה, נראה שגם בזה ניתן לדחות, דאף למ"ד שיש קניין לגוי להפקיע קדושת הארץ, הלא כל הסיבה שהופקעה הארץ היא בגלל קניינו של הגוי, אך שם ארץ ישראל עדיין עליה, ועיני ה' בה, ובוודאי שבמציאות המתוקנת כלל לא היו אמורים להיות גויים בא"י, והי"ת רוצה שהארץ עצמה תשבות, וגם אם כרגע אין לה קדושה לעניין דיניה, עדיין ברור שיש עדיפות שהיא תשבות ושהגוי יעבוד בה כמה שפחות. ואם נאמר כן, הרי שכל הרצון שלנו הוא שהקרקע עצמה תושבת, ואין זה נוגע לדין הפירות עצמם, ולכן אין מכאן ראייה מוכרחת, אולם הסבר זה לכאורה אינו מרווח.
והמהרי"ט הקשה ג"כ על האוקימתא של האבק"ר, ממה שהירושלמי פשט את הספק, מהמשנה שעושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, הא בארץ אפילו בתלוש יהא אסור. ומשמע שתלוש דומיא דמחובר קאמר. ולפי האבק"ר נצטרך גם להעמיד בזה שכל המדובר אינה בקרקע של הגוי. ובעלמא אמרינן אף על גב דאדחיה בגמרא אשנויי דחיקי לא סמכינן. ולכאורה לא נוכל להימלט מכך, שההסבר היותר מרווח בדין טחינה עם הגוי תואם לשיטת המבי"ט.
♦
ראיית המבי"ט מהמשלח פירות ביד גוי
בתוספתא (דמאי פ"ד הכ"ו): "המשלח ביד הגוי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית, אבל חמרי גוים המודדים מן הגרן לעיר אינו חושש לא משם מעשרות ולא משם שביעית מפני שהן בחזקת המשתמר". ומבואר שכשאר משלחים פירות בידי הגוי, יש לחוש שמא החליפם בפירות אחרים שלא עישרו אותם, וכן שהחליף בפירות שביעית, אבל הסוחרים הגויים שמביאים את הסחורה מהגורן בסמיכות לעיר אל העיר, לא חוששים בזה, כי הם נחשבים לשמורים, שאנו מניחים שפוחדים הסוחרים בכל רגע, שמא ייתפסו בהחלפה זו. ודייק מכאן המבי"ט שאם יוחלפו בפירות הגויים אנו חוששים שתחול על הפירות קדושת שביעית. אולם ציין המבי"ט שאינה ראיה מוכרחת, כי ניתן לומר שכל החשש היה שמא יחליפו בפירות אחרים שקנו הגויים מידי הישראל, ושרק משום כך חלה עליהם קדושת שביעית.♦
ראיית המבי"ט מפירוש הר"ש משאנץ
עוד כתב המבי"ט, וז"ל: "מצאתי בקונדיריס ישן ולענין שביעית מתכשרין בשביעית ואף לרבינו שמשון ז"ל שפי' דפירות הגוי אין צריכין ביעור מ"מ שאר קדושת שביעית נוהגת בהם כי ז"ל בפ"ט ממסכת שביעית אפילו למאן דאמר ספיחין מדרבנן לא מסתבר כלל לאסור ספיחים של גוי דמה ראו חכמים לאוסרם על כרחך משום דאי שרית להו חיישינן שמא יזרע ויאכל ויאמר מאליהן עלו וכדאיתא בכמה דוכתי הני מילי בישראל דאסור לו לזרוע בשביעית אבל בספיחין של גוי לא שייך למיגזר ואפי' בביעור לא מחייבי אף על גב דיש כאן קדושת שביעית כדמוכ' בדוכתי טובא איסורא ודאי הוא דלא פקע אלא ביעור הדבר תלוי בממון להפקיר ולחלק לעניים[31] או אפי' לעניים לרבי יוסי לא, מצי למימר קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה כדאשכחן בשלהי פ"ק דבכורות גבי לוקח טבלים כו' עכ"ל רבינו שמשון הזקן ז"ל". ומה שהביא המבי"ט את דברי הר"ש המובאים בקונטריס שמצא, הוא כדי להוכיח שגם לשיטתו יש קדושת שביעית בפירות הגוי, אבל בעניין ביעור של ספיחי הגוי, הר"ש סבר שאין בהם מעיקר הדין ביעור. וא"כ אין בזה ראייה גמורה לשיטתו. ובאבקת רוכל תמה על המבי"ט כיצד הוא סומך על ראיותיו נגד ר"ש מפורש שכתב שאין חיוב לבער ממש את פירות שביעית. ואולם נראה לכאורה שעיקר כוונת המבי"ט היתה להוכיח שהר"ש נקט שאין קניין לגוי להפקיע, ולכן יש בהם קדושה. והר"ש גם לא כתב שפטורים מביעור, אלא הקל שהביעור לא יהיה באופן של השמדת וכילוי הפירות אלא באופן דהפקר. ובאמת שלמעשה המבי"ט כתב שיש לסמוך על אופן הביעור של הר"ש כך שלא חלק עליו בזה, ורק עסק בדיון העקרוני של קדושת שביעית בפירות הגוי, שבזה אכן מוכח שנקט שחלה הקדושה. וכבר העיר על זה המהרי"ט.♦
ראיית הרש"ס מהאיסור למכור לגוי ולקנות ממנו פירות שביעית ודחייתה
גם המבי"ט וגם האבקת רוכל, ציטטו את ראיותיו של מהר"ש סיריליאו, שצידד כדעת המבי"ט שיש לנהוג קדושת שביעית בפירות הגוי.ראייתו הראשונה של מהרש"ס היא מהתוספתא (פ"ו ה"כ): "אין מוכרין פירות שביעית לחשוד על השביעית אלא מזון שלש סעודות, במה דברים אמורים בדבר המתקיים, אבל דבר שאין מתקיים אפילו מאה סעודות מותר. אין מוכרין ואין לוקחין מן הגוי ומן הכותי פירות שביעית, אחרים אומרים: מוכרין לכותי עד ארבעה אסרות[32]". ומשמע שהאיסור הוא משום שפירות הגוי חייבים בביעור ואין קונים מהם כשהגיע זמן הביעור. אבל דחה המבי"ט, שיתכן לומר שכלל לא מדובר על פירות של גוי, אלא שכל הנדון הוא בפירות ישראל, והאיסור הוא כדי שלא יבואו הגויים לזלזל בקדושת פירות השביעית כשמוכרים להם. וגם לא קונים מהם, כדי שלא למסור דמי שביעית ביד גוי, שמחמת כן יקנו פירות ולא ישמרו על קדושת הפירות, וכמו הרישא של התוספתא שאוסרת למכור לחשוד על השביעית מטעם זה. ונראה לכאורה שהסיבה שיותר מסתבר שהנדון אינו משום ביעור, הוא משום שלדעת אחרים בברייתא מותר למכור לכותי עד ארבעה איסרות, ואם האיסור משום ביעור, כיצד מותר למכור לכותי, אבל לפי הסבר המבי"ט אתי שפיר. ועוד, שנראה שהאיסור לסחור עם הגוי הוא גורף ולאו דווקא קודם זמן ביעור. גם מרן באבקת רוכל דחה ראייה זו של הרש"ס, וכתב דאיכא למימר דהיינו דוקא בפירות שגדלו בשדה ישראל. ובמבי"ט גם דחה את ההכרח בראייה שפירות הגוי חייבים בביעור, ממה שהרמב"ם (שם פ"ד הכ"ט) כתב שאין דין ספיחין בפירות הגוי, והיה מקום לדייק שדווקא ספיחין אין אבל ביעור יש. וכתב שאין בזה הכרח. אבל לא פירש דבריו מדוע אין הכרח. אמנם, מרן (שם) ביאר שמה שאין הכרח מדברי הרמב"ם הוא, משום שהרמב"ם נקט רבותא שאע"ג דבישראל אפילו הספיחים אסורין, בגוי אפי' זרע ביד מותרים, ולכן כתב הרמב"ם שפירותיה מותרין משום ספיחים, ואם היה רוצה לומר שדוקא משום ספיחים מותרין אבל חייבים בביעור, לא היה שותק בזה, וכל כי האי הו"ל לפרש דבריו.
♦
ראיית הרש"ס מהחשוד הלוקח מן הסירקי
בירושלמי (שביעית פ"ה ה"ד): "רבי פינחס בעי במה קנסו במקום שזורעין ואוכלין או במקום שזורעין ולא אוכלי', מה נפק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסירקי אין תימר במקום שזורעין ואוכלין ראו אותו לוקח מן הסירקי אסור אין תימר במקום שזורעין אין אוכלין ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר". הרש"ס והמבי"ט הבינו שפירוש "זורעין ואוכלין" הוא בין אם חשודים על הזריעה (ועל אכילת מה שזרעו) וכן על אכילה לאחר זמן ביעור, ובין אם חשודים רק על הזריעה ועל אכילת מה שזרעו, אבל לא חשודים על אכילה לאחר זמן הביעור. ואילו "זורעין ולא אוכלין" פירושו דווקא במקום שחשודין על הזריעה ועל אכילת מה שזרעו, וכן על אכילה לאחר זמן ביעור, אבל לא במקום שחשודים על הזריעה (ועל אכילת מה שזרעו), ואינם חשודים על אכילה לאחר זמן הביעור. ושאלת הגמ' "מאי נפקא מביניהון", פירושה שלכאורה לא משנה באיזה מקרה מסוים עסקה המשנה שעליו קנסו, שהלא פשוט שגם מי שסובר שהמשנה עסקה במי שנחשד רק על זריעה ולא על אכילה לאחר זמן ביעור, יודה שלמעשה יהיה אסור לטחון עם החשוד על הזריעה בלבד, מחשש שהוא אוכל את מה שזרע, ונמצא שאין שום נפק"מ במה הוא נחשד. ועל זה השיבה הגמ', שיש נפק"מ למה הוא חשוד, כי אם לא נחשד על אכילה לאחר זמן הביעור, כשקנה מהסירקי לאחר זמן הביעור, יהיה מותר לטחון עמו, כי אין לחוש שהוא טוחן עמו כרגע חיטה שעבר עליה זמן ביעור. ויש להניח שהשתמש בחיטה שקנה לצרכים אחרים, או לזריעה או למכירה, אבל לא לצורך אכילה. ומכאן הוכיחו הרש"ס והמבי"ט, שההנחה הבסיסית היא שכל מה שנקנה מהסירקי, הוא בחזקת קדושת שביעית, ומאחר שיש להניח בפשיטות שהסירקי הביא את גידוליו, נמצא שלמרות שהוא גוי, חלה על פירותיו קדושת שביעית.♦
קושי בהסבר הרש"ס
אולם, לכאורה יש קשיים בהסברם. ראשית, במה שפירשו ש"זורעין ולא אוכלין" היינו שחשודים לזרוע אבל לא חשודים לאכול אחר זמן הביעור. לכאורה קשה, דהלא איסור הזריעה הוא לכל הפחות חמור כמו איסור האכילה, ובפשטות חמור אף יותר. וכיצד יש אנשים החשודים על הזריעה ועל אכילת אותה זריעה אבל אינם חשודים שיאכלו מפירות שביעית לאחר זמן הביעור, שהוא חיוב הנלווה והפחות מובהק בשמיטה, ולא כאיסור הזריעה שהוא האיסור הבולט ביותר, שאפ' עמי הארצות בקיאים בו ומכירים אותו יותר. שנית, לכאורה לא ברור מהי שאלת הנפק"מ, דלכאורה ההבדל בין האפשרויות ברור, והוא, בטחינה יחד עם אדם שלא נחשד על הזריעה והאכילה לאחר זמן הביעור, אלא נחשד על הזריעה בלבד. והרי זה כמו לומר שהנפק"מ היא האם לסייע לחשוד על זריעה בלבד, דהוא הוא החילוק בין שתי האפשרויות, ולא הנפק"מ ביניהם. שלישית, לפ"ז גם תשובת הגמ' לכאורה לא ברורה, כי אם השאלה היתה שבעצם אין שום חילוק בין שני סוגי החשד, התירוץ הפשוט היה צריך להיות שיש חילוק במקום שטוחן לאחר זמן הביעור. ומה בכך שראו אותו קונה מהסירקי, שהוא רק ביטוי לאותו עקרון שהיה מובן הרבה יותר בפשטות בעצם הגדרת המציאות הכוללת של טחינה לאחר זמן ביעור. ומלבד זאת, יש להתקשות לכאורה במה שהרש"ס והמבי"ט נקטו שהקונה מהסירקי בוודאי קנה פירות הקדושים בקדושת שביעית, דאם כן, לא היה עניין זה דווקא לחשוד, אלא לכל אדם, שברור שאם קנה ממנו, אסור לטחון עמו, שהרי בוודאי מסייע בזה בידי עובר עבירה.♦
דחיית האבקת רוכל לראיית הרש"ס מהחשוד הלוקח מן הסירקי
והאבקת רוכל דחה ראייה זו של הרש"ס והמבי"ט, וכתב שניתן לפרש בשני אופנים שונים את הירושלמי מבלי שנלמד ממנו שפירות הסירקי קדושים בקדושת שביעית. ולפירושו הראשון, "זורעין ואוכלין" היינו שהם חשודים על כך שהם אוכלים את מה שזורעים בשביעית, "זורעין ואינן אוכלין", שהם זורעים בלבד אבל לא אוכלים את מה שזורעים. והסברא לחלק ביניהם היא שאם אינם אוכלים את מה שזורעים, נמצא שכשטוחנים עם החשוד, לא מסייעים אותו בזה בעבירה. ולפ"ז, שאלת הגמ' "מאי נפקא מביניהון", פירושה, שלכאורה אין מקום לומר שלא לגזור על אותם שזורעים בלבד אבל לא אוכלים את מה שזורעים, כי עכ"פ כשכבר רואים אותם בוררים וטוחנים, יש להניח שהם טוחנים לאכול את מה שזרעו. ועל זה השיבה הגמ' שבקונה מהסירקי יש מקום לחלק, כי ברור שבתבואת הגוי אין קדושת שביעית ואין איסור, ולכן מאחר שאינו חשוד על אכילת מה שזרע, ניתן להקל, אבל בחשוד על אכילת מה שזרע, אנו חוששים שמה שהוא טוחן עכשיו הוא טחינה של מה שזרע, ולא של מה שקנה מהסירקי. וציין האבקת רוכל, שדרך פירוש זה יכולה להיות גם אם היינו מסבירים כמו הרש"ס שזורעין ואינם אוכלין, היינו שזורעים ולא אוכלים לאחר זמן הביעור.♦
קשיים בהסבר האבקת רוכל לדין החשוד הלוקח מן הסירקי
אולם לכאורה, יש להתקשות גם בהסבר זה של האבקת רוכל. ראשית, גם לפי הסבר זה, נמצא שיש אנשים החשודים לזרוע אבל לא חשודים לאכול את מה שזרעו. לכאורה קשה לומר כן, דהלא איסור הזריעה הוא חמור יותר מאיסור האכילה, וכיצד יש אנשים החשודים על הזריעה, אך לא חשודים לאכול את מה שזרעו. שנית, לכאורה קשה לומר שהגמ' הניחה שאין מקום לומר שלא לגזור על אותם שזורעים בלבד אבל לא אוכלים את מה שזורעים, כי עכ"פ כשכבר רואים אותם בוררים וטוחנים, יש להניח שהם טוחנים לאכול את מה שזרעו. דאדרבא, מאחר שאינם חשודים לאכול את מה שזורעים, יש להניח שאם בוררים וטוחנים, הם עושים זאת בחיטה של שנה שישית, או של חו"ל (ולפי שיטת האבקת רוכל, גם היה מקום לתלות שקנה מהגוי) וכיו"ב, שהרי זו בדיוק המשמעות של חזקתם שאינם אוכלים את מה שזורעים. ושפיר יש לחלק בין זורעים ואוכלים לזורעים ואינם אוכלים. שלישית, הסבר האבקת רוכל שבחשוד על אכילת מה שזרע, אנו חוששים שמה שהוא טוחן עכשיו הוא טחינה של מה שזרע, ולא של מה שקנה מהסירקי, הוא לכאורה קצת בדוחק, שהרי מסתמא כשאומרת הגמ' שראו אותו קונה מהסירקי, יש להניח שהטחינה נעשית בסמיכות לאותה קנייה. ואם כן, לכאורה זהו חשש רחוק שהאדם קנה תבואת היתר בתשלום, אך בפועל טחן חיטה של איסור, בסמיכות לאותה קנייה, וחשש זה עד כדי כך גדול, עד שאסרו לטחון עמו. ולכאורה אם אכן זו הנפק"מ, בכל כי האי הו"ל לגמ' לפרש דבריה.♦
באבקת רוכל ביאר באופן נוסף את דין החשוד הלוקח מן הסירקי
ופירש עוד האבקת רוכל באופן שונה את הירושלמי, ונקט שמוחלפת השיטה, והיינו שדווקא בזורעין ואוכלין אין איסור כשקונה מהסירקי, כי ידוע לנו בוודאות שלא טוחנים חיטת איסור, אבל כשזורעין ולא אוכלין אסור, שהרי כל יסוד הקנס בזורעין ולא אוכלין אינו משום שיש חשש למסייע לדבר עבירה, שהרי אינם חשודים לאכול, אלא מעצם זה שהם פושעים במה שזורעים בשביעית, לכן קנסו אותם שלא יטחנו איתם גם כשברור שהם לא טוחנים לאכול את מה שזרעו, ולכן גם אם יקנו מהסירקי יהיה אסור לטחון איתם. ולפ"ז שאלת הגמ' "מאי נפק מביניהון", היא, דבין אם קנסו על הזורע והאוכל מצד חשש ממשי של סיוע לדבר עבירה, ובין אם קנסו על הזורע בלבד, למרות שאין חשש לסיוע לדבר עבירה, סוף סוף אסור לטחון עמו. והתשובה היא שנפק"מ במקום שאין חשש, כמו בסירקי.♦
לכאורה גם הסבר זה קשה
אלא דלכאורה, יש להתקשות גם בהסבר זה. חדא, דמלשון הגמ' "במאי קנסו", משמע שיסוד הסברא בגזירה הוא אחיד, ואם השאלה היתה, האם גזרו בחשש ממשי, או שרק קנסו, לכאורה לא היה לגמ' להשתמש בלשון "במאי קנסו". ועוד, דלכאורה האמירה שגזרו שלא לטחון עם החשוד לזרוע ואינו חשוד לאכול משום קנסא ולא מחשש לסיוע לדבר עבירה, היא עצמה כבר הגדרת הנפק"מ בינה ובין האמירה שגזרו רק במקום של סיוע לדבר עבירה. ומדוע היו צריכים להביא נפק"מ בקונה מהסירקי דווקא, הלא בכל טחינה שהוא טוחן אין הוא חשוד באכילה.♦
לכאורה פירוש קרבן העדה מרווח טפי
ולכאורה, ניתן להסביר את הגמ' באופן שונה. והיינו, שפירוש "זורעין ואוכלין" הוא בין אם חשודים על הזריעה (וממילא חשודים גם על האכילה) ובין אם חשודים על האכילה בלבד ולא חשודים על הזריעה. והוא"ו של "וזורעין" היא אינה וא"ו החיבור, אלא בא להוסיף אפשרות נוספת, וכאומר "במקום שזורעין, ואפ' במקום שרק אוכלין". וזורעין ולא אוכלין, היינו כשחשודים על הזריעה וממילא גם על האכילה, ולא במקום שחשודים רק על אכילה. ושאלת הגמ' היא דמאחר שהנדון הוא על טחינה וברירה עם החשוד, ולא על זריעה עמו, אזי בכל מצב תהיה בעיה לטחון עמו, ומדוע יש סברא לחלק. דאם הוא נחשד על הזריעה בוודאי נחשד גם על אכילה ואסור לסייעו. ואפ' למ"ד דמי שנחשד על אכילה בלבד ולא על הזריעה אינו מוגדר כחשוד על השביעית, סוף סוף לאחר זמן הביעור, יש בעיה לטחון עמו כשברור שהוא לא נזהר באכילה לאחר זמן הביעור, ובטחינה עמו הוא מסייע בידו לעבור עבירה. ולכן שאלה הגמ' מה הנפק"מ אם הוא אינו חשוד על הזריעה ונחשד רק על האכילה. והשיבה הגמ' שהנפק"מ היא דאם אין אינו מגדירים אדם החשוד על האכילה כחשוד על השביעית, אזי עד שלא יהיה ברור שהוא טוחן כעת תבואת שביעית אין איסור לסייעו, דאין זה אלא ספק. ולכן למרות שהוא קנה מהסירקי, שבזה יש חשש שקנה תבואת שביעית, אין איסור לטחון עמו, כיוון שאין וודאות שהוא עובר בזה על עבירה. אבל אם אנו מחשיבים גם חשוד על אכילה כחשוד על השביעית, אז גם בספק כזה, יש איסור לטחון עמו, דמחמירים אנו בספיקות החשודים, ועשו ספקות החשודים כוודאות. ונמצא אם כן, שאין כל ראייה מכאן שתבואת הגוי קדושה בקדושת שביעית, דיתכן שהחשש בקנייה ממנו היא מחשש שמא קנה גם מישראל בשביעית, והחשוד אינו בודק, וגזרו אצלו גם בספק. וכעין פירוש זה מצאתי גם בפירוש קרבן העדה על הירושלמי שם, יעוי"ש.♦
ראיית הרש"ס מרחיצת ריב"ל בבית גוברין ודחייתה
במשנה (שביעית פ"ח משנה יא) מובא שמרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה (משום שהוא צורך האדם) ולאדם חשוב אסור (לחלק ממפרשי המשנה הוא משום שצריך לנהוג בעצמו חומרות יתירות, ויש שפירשו שהוא כדי שלא יבואו ללמוד ממנו להתיר דברים אסורים, והרמב"ם פירש שמא יבואו להסיק עבורו גם בדברים שלא היה צורך להסיק בהם מחמת חשיבותו, ויעברו על איסור). ובירושלמי (שביעית פ"ח ה"ח) איתא על משנה זו: "ואם היה אדם של צורה הרי זה לא ירחוץ כהדא רבי יהושע בן לוי אזל מן לוד לבית גברין בגין מיסחי". והיינו, דריב"ל הלך ממקום מגוריו בלוד, ששם כולם הכירו אותו, להתרחץ בבית גוברין. ומהר"ש סיריליאו הבין שבית גוברין היה מקום של גויים, ונראה שהסיבה שהלך לשם אינה מפני שהיתה של גויים, אלא מפני שלא הכירוהו שם (כי בלוד היו גם גויים מן הסתם, ובוודאי שהיה במקום היותר קרוב ללוד מקום של גויים יותר מאשר המרחק של בית גוברין). ועוד, שלא מסתבר שבאו ללמדנו שהוא לא רצה לסייע עוברי עבירה יהודים, ולכן הלך אל הגויים, שהרי זה דין ידוע ולא נראה שזה מה שבאו לחדש. ומשמע שדין התבן והקש של הישראל והגוי שווים. אמנם המבי"ט דחה, שגם אם נאמר שרק רצה ללכת למקום שלא הכירו אותו, הלא יתכן שהבעלים של בית המרחץ בבית גוברין היה ישראל (ובידוע שהיו גם יהודים בבית גוברין), וממילא גם הוסקה בקש ותבן של ישראל, וא"כ אין מכאן ראייה לקדושת שביעית בתבואה של הגוי. גם האבקת רוכל דחה, שבאותו זמן היתה כל א"י מיושבת מישראל, והגוים בה היו מעטים, ולכן אין לתמוה אם לא היה בלוד או בסביבת לוד, מרחץ של גוים. וכן אין קושייה שאין חידוש במה שאסור לסייע לדבר עבירה, כי מטרת המשנה לא הייתה לחדש שאסור לסייע לדבר עבירה, אלא לחלק בין אדם פשוט לאדם של צורה, וזה התחדש במה שריב"ל לא התרחץ במרחץ של יהודים.♦
ראיית הרש"ס מהוראת ר' יוסי בר חנינא לפוגא שמעיה
בגמ' (בבא בתרא צ ע"ב): "אמר רב: עושה אדם את קבו אוצר. תניא נמי הכי: אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש... במה דברים אמורים - בלוקח מן השוק, אבל במכניס משלו - מותר. ומותר לאדם לאצור פירות בארץ ישראל ג' שנים, ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית... אמר ליה רבי יוסי בר' חנינא לפוגא שמעיה: פוק אצר לי פירי שלש שנים, ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית". ומבואר שאסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש, אלא בכמות מזערית, ולכן אסור לקנות על מנת למכור בכמות גדולה, כדי שהמכירה תהיה בזול, אבל התירו לאצור בביתו מגידוליו הפרטיים. אולם בשלושת השנים של השמיטה מותר גם לקנות על מנת לאצור, כדי להתמודד עם הרעב שעלול להיות בשנה השביעית והשמינית. ומובא שר' יוסי בר חנינא אכן אצר פירות ג' שנים. ודייק מהר"ש סיריליאו, שדווקא מפני שחלה חובת ביעור גם בפירות הגוי, לכן הוצרך ריב"ח לאצור פירות, כי אם בפירות של גוי אין חיוב ביעור למה היה צריך לאצור, הרי ניתן לקנות מהגוי? המבי"ט דחה ראייה זו, שמאחר שמותר לאדם לאצור את פירותיו שלו (כפי שמופיע קודם לכן בברייתא) ההבנה הפשוטה היא שרבי יוסי בר' חנינא אצר משלו, וזה כמובן עדיף כלכלית על פני קנייה ממישהו אחר. וא"כ אין ראייה. וגם בלשון "פוק אצור לי" משמע שהיה משלו, יותר מאשר שביקש ממנו לקנות לו. וגם אם נאמר שביקש ממנו לקנות, יתכן שלא סמך על זה שיהיה לו מספיק לקנות מהגויים כי רוב השדות באותה התקופה היו של ישראל. גם באבקת רוכל דחה את ראיית מהר"ש סיריליאו, בטענה שרוב השדות באותו הזמן היו של ישראל. אולם המבי"ט ציין שעל אף שאין מכאן ראייה גמורה, ההבנה הפשוטה היא שבכל אופן פירות הגוי ג"כ חייבים בביעור, ולקנות זו כלל לא אפשרות.ויש להעיר, דלכאורה מה שהברייתא אומרת שמותר לאצור פירי ג' שנים, הוא דווקא בקנייה, ולא במה שאוצר משלו, דאם הוא אוצר משל עצמו, מותר בכל השנים, כמבואר בברייתא. ואם כן כאשר אמר ריב"ח לפוגא לאצור לג' שנים, המשמעות הפשוטה יותר היא שאמר לו דווקא לקנות ולא לאצור משלו. וא"כ לכאורה דיוק המהר"ש סיריליאו הוא מסתבר מאד, וראייתו מתחזקת. והדחייה שרוב המקומות היו בשליטת ישראל לכאורה אינה דחייה חזקה, משום שכבר הברייתא מדברת על לאצור ג' שנים. ובשלמא אם נאמר סברא זו במעשה שהיה עם ריב"ח, אבל בהגדרה הלכתית של המשנה היינו מצפים שהיו מעלים כאפשרות גם לקנות מהגוי, או להתחשב באפשרות הזו.
♦
ראיית מהרי"ט מדין הלוקח טבלים ממורחים מן הגוי
ומעתה נציג את הראיות שהביא מהרי"ט לשיטת אביו המבי"ט מדברי חז"ל, מלבד הראיות שהוזכרו לעיל בדעת הרמב"ם. הראייה הראשונה היא מהגמ' בבכורות (יא עמ' א-ב): "הלוקח טבלים ממורחין מן הגוי - מעשרן והן שלו, דמרחינהו מאן? אילימא דמרחינהו גוי - דגנך אמר רחמנא, ולא דגן גוי! אלא דמרחינהו ישראל מרשות גוי, מעשרן - דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והן שלו - דאמר ליה: קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעיה דינא בהדיה". ומוכח שהפירות גדלו ברשות הגוי, והקרקע עצמה לא חזרה לישראל, ולמ"ד אין קנין לגוי להפקיע, צריך לעשר. ובאמת שטענה זו כבר נטענה באופן כללי ע"י מהר"ש סיריליאו, והמבי"ט קיבל טענה זו. שכשם שנפסקה הלכה לעניין מעשר שאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, כך אין שום סיבה לומר שהוא יפקיע את הקדושה לעניין שביעית. ומה שלא נוהגת קדושה לעניין מעשר כשהגוי מירח הוא משום לימוד מיוחד בפס' של "דיגונך ולא דיגון גוי". אבל לולי לימוד זה, גם בעוד שהיו הפירות אצל הגוי, הם היו מתחייבים במעשר, ואם כן בשביעית, שאין בה דין של "דיגונך", פשוט שחלה עליהם קדושה גם כשגדלו אצל הגוי, דאין זה עניין לאיסור העבודה בקרקע, אלא לקדושת הארץ. אבל באבקת רוכל דחה, שאדרבא, מעשרות הוא דין מיוחד, שלמרות שהפירות גדלו אצל הגוי ולא היו אמורים להתחייב במעשר, חידשה התורה שאם היה דיגון של ישראל יתחייבו, אבל בשביעית שאין את החידוש הזה, לא חלה קדושה על פירות הגוי.אולם, לכאורה לפי מה שהתבאר לעיל בביאור הסוגייה בגמ' בגיטין, החידוש במעשר הוא במה שדיגון הגוי פוטרו, ולא במה שדיגון הישראל מחייבו, שהרי נפסקה הלכה כרבה, דלשיטתו אין קניין לגוי להפקיע את קדושת הארץ. וא"כ אין כל חידוש במה שדיגון הישראל מחייב במעשר, אלא איפכא, יש חידוש במה שדיגון הגוי פוטר. וממילא בשביעית, מתקיים הדין הרגיל, ללא חידושו, והוא שאין קניין לגוי להפקיע את קדושת הארץ, וממילא בפשטות פירותיו צריכים לביעור. והמהרי"ט עצמו בהמשך דבריו, הוכיח כן, ממה שהגמ' אומרת שהלימוד ד"דגנך" הוא מיעוט ולא ריבוי. ואם כן ההבנה הפשוטה היא שהכל חייבים (גם הגוי) אלא שמיעט הכתוב את דגן הגוי, ולא בהיפך.
♦
ראיות מהרי"ט מהשקו"ט שבמחלוקת רבה ור"א אודות קניין הגוי בסוגיית הגמ' בגיטין
מהרי"ט הוכיח מעיקר הסוגייה בגיטין (מז ע"א) שבה דנה הגמ' במחלוקת רבה ור"א בקניין הגוי. ראשית, רבה הביא ראייה לשיטתו מדין מעשר בלקט שכחה ופאה של הגוי: "אמר רבה: מנא אמינא לה, דתנן: הלקט והשכחה והפאה של גוי חייבין במעשר אלא א"כ הפקיר. היכי דמי? - אילימא דישראל וליקטינהו גוי - אלא א"כ הפקיר, הא מפקרי וקיימי (דכל לקט שכחה ופאה הפקר הן – רש"י). - אלא לאו דגוי וליקטינהו ישראל - טעמא דהפקיר, הא לא הפקיר חייב". ומבואר שרבה סבר שהמשנה מדברת על ישראל שלקח לקט שכחה ופאה משדה של גוי, ואמרה שהוא חייב במעשרות. ומזה הוא מוכיח את שיטתו שאין קנין לגוי להפקיע. ומכאן קשה על האבק"ר, שהרי לדעתו כשהקרקע ביד הגוי והפירות ביד ישראל, אין קדושה על הקרקע ועל הפירות (וכל שדיבר על "חזר ולקחה" הוא כשקנה את הקרקע ולא כשקנה את הפירות, כמבואר בדבריו). ובגמרא מוכח שלדעת רבה שסבר שאין קנין לגוי להפקיע, חלה קדושה על הפירות, וחייבים לקיים בהם את המצוות התלויות בארץ[33]. שנית, ממה שנקט רבה שלמרות שאין לגוי קניין להפקיע מידי מעשר, יש לו קניין לחפור בארץ בורות שיחין ומערות. מוכח שכל הנדון הוא בעוד הקרקע אצל הגוי, דאם הדיון הוא כשחזר ולקחה ישראל, פשוט וברור שלא יכול הגוי גם לחפור בקרקע בורות שיחין ומערות, שהרי כבר אינה שלו. שלישית, הגמ' הקשתה על שיטת רבה מדין ישראל וגוי שיש להם שותפות בקרקע, שהתבואה נחשבת מחצה חולין ומחצה טבל, ומוכח שיש קנין לגוי להפקיע, ורבה תירץ שכל הדין הזה הוא בסוריא. ומוכח שכל הדיון הוא בעוד הקרקע ברשותם[34]. רביעית, הגמ' בגיטין הקשתה על שיטת רבה, ממה שבמשנה כתוב שהמוכר שדהו לגוי, לוקח ומביא ביכורים מפני תיקון עולם, וממה שכל החיוב הוא רק משום תיקון העולם קמ"ל שיש קנין לגוי להפקיע. ומוכח שכשרבה סבר שאין קנין לגוי להפקיע הוא נקט כן אף כשהקרקע ביד הגוי, שאם לא כן, לא היה בכך שום קושייה כנגדו, שהרי יכול היה לתרץ בפשיטות שהבאת הביכורים אינה חיוב מדאורייתא, כי הקרקע עודנה אצל הגוי. ולא היה צריך לתרץ באופן דשתי תקנות הוו.אולם נראה שכל קושייה זו היא רק לפי גירסת רש"י "לוקח ומביא ביכורים". אבל לפי גירסת התוס' (שם ד"ה לוקח) ור"ח (שם) והרמב"ם (הל' בכורים פ"ב הל' יד מהדורת הרב קאפח עי"ש), שנראה שאותה גם קיבל האבק"ר, נראה במשנה שכלל אין חיוב וקנס למוכר שיקנה בחזרה, אלא כל מי שקנה מהגוי, צריך לתת מקרקע זו ביכורים. והם הבינו במשנה שהעובדה שהישראל לקח את השדה, זו עובדה מציאותית שאינה תלויה בתקנת החכמים. והתקנה היא רק להביא ביכורים אחר שהוא לקח. ועל זה שפיר שואלת הגמרא מדוע צריך לתקנת החכמים. הלא לאחר שהוא חזר ולקח את השדה מהגוי, זה חזר להיות שלו לכל דבר וענין. ולכאורה מדאורייתא הוא יהיה חייב להביא ביכורים. ואם כן כלל לא היה דיון על השדה בעודה אצל הגוי[35].
♦
ראיית מהרי"ט מהאיסור לעדור עם הגוי בשביעית
במשנה (גיטין סא ע"א) מובא שמחזקין ידי נכרים בשביעית, והגמ' (סב ע"א) התקשתה בזה: "מחזיקין? והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב: אין עודרין עם הגויים בשביעית… לא צריכא, למימרא להו אחזוקו בעלמא". ומבואר שמותר לחזקם בדברים בלבד, אבל אסור לסייעם ביד. והתוס' שם (ד"ה אין עודרין) הוכיחו מכך שזאת משום שיש בקרקע זו דיני שביעית כרגע, למרות שהיא נמצאת ביד הגוי, שאין קניין לגוי להפקיע מידי שביעית. והקשו על רש"י (סנהדרין כו ע"א ד"ה אגיסטון) שפירש על המעשה המובא בגמ' (שם) שראה ריש לקיש אדם החורש בשביעית, ושני חכמים שהיו עמו לימדו עליו זכות, שמא הוא אגיסטון, ובפירושו הראשון של רש"י, פירש שמא הוא שכיר בקרקע הגוי. והקשו התוס' דמהגמ' לעיל בגיטין מוכח שאסור לעבוד בקרקע הגוי. ולכן תירצו התוס' בשני אופנים, או שההיתר דאגיסטון, הוא היתר פיקוח נפש שהמלך הטיל מס, ולכן הותר לעבוד בקרקע, או שנקטו אותם אמוראים כדעת ר"א דיש קנין לגוי להפקיע, ולכן הותר לעבוד, אבל לדעת רב שאין עודרין עם הגוי בשביעית, הוא משום שאין קנין לגוי להפקיע מידי שביעית. ומוכח שלמ"ד אין קנין לגוי, הדיון הוא גם בעוד הקרקע אצל הגוי. וממילא גם ברש"י מוכרחים אנו לומר לכאורה, שאמוראים אלו סברו כשיטת ר"א שיש קניין לגוי להפקיע. וכן הקשה המנחת חינוך (מצוה רמז) על האבק"ר. ותירץ הגראי"ה זצ"ל (שבת הארץ, מבוא פי"א) שכל איסור העדירה בשביעית הוא מדרבנן שמא יבוא לעשות בשלו. אולם לכאורה הדברים מחודשים בהיותם שונים מהסברי הראשונים על הגמ' שם, וכן ממה שהירושלמי אסר אפ' טחינה עם הגוי, ובשלמא אם נאסר שמא יעבוד איתו בקרקע הו"ל חדא גזירה, אבל אם נאסר לטחון עמו שמא יעבוד איתו בקרקע, הו"ל גזירה לגזירה. אולם, נראה דעכ"פ אין מכאן ראייה גמורה כנגד האבק"ר, מאחר שניתן לומר שכל דין איסור העדירה הוא דווקא למ"ד שקדושה שנייה קידשה לעתיד לבוא, אבל אי נקטינן כמ"ד קדושה שנייה לא קדשה לע"ל, מותר לעדור עם הגוי, וכפירוש בעל התרומה (הלכות ארץ ישראל עח ע"א) והמרדכי (הל' א"י), ויובאו דבריהם לקמן בע"ה.♦
ראיית מהרי"ט ממחלוקת התנאים בדין מירוח הגוי
בגמ' במנחות (סו ע"ב) שהובאה לעיל, מוזכרת מחלוקת התנאים בדין תרומה משל גוי על של ישראל ולהיפך, כשהדבר תלוי בדין מירוח הגוי. ומבין מהרי"ט בפשיטות כרש"י שם, דלכו"ע אין קניין לגוי להפקיע. ואם כן מוכח שלמ"ד שמירוח הגוי אינו פוטר, הרי שכל זה בעוד הקרקע אצל הגוי. אולם, לכאורה יכול לפרוך האבק"ר, ולהסביר את הגמ' שם כפירוש התוס', ולפי ההבנה שיש קניין לגוי להפקיע וכפי שהתבאר לעיל באריכות. הן אמת, דלכאורה אכתי קשה מכאן על האבק"ר, דמוכח דרש"י עכ"פ שהבין שהדיון הוא לשיטת מ"ד שאין קניין לגוי להפקיע, תפס באופן עקרוני שלמ"ד אין קניין גוי להפקיע , דין זה הוא גם אשר הקרקע עודנה אצל הגוי. ולכאורה גם תוס' מודים לזה, ונחלקו רק בהעמדת הגמ' שם כמ"ד שיש קניין או שאין קניין.♦
ראיית מהרי"ט מהוראת ר' טרפון בדין תערובת טבל בחולין
בגמ' במנחות (לא ע"א) איתא: "תניא, אמר ר"ש שזורי: פעם אחת נתערב לי טבל בחולין, ובאתי ושאלתי את רבי טרפון, ואמר לי: לך קח לך מן השוק ועשר עליו... ולימא ליה: לך קח מן הגוי! קסבר: אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והוה ליה מן החיוב על הפטור. איכא דאמרי, אמר ליה: לך קח מן הגוי; קסבר: יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והוה ליה מן הפטור על הפטור". ומהרי"ט הוכיח מכאן שללישנא קמא הגורסת שר"ט נקט שאין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר, ודאי שנקט כן גם בעוד הקרקע היתה אצל הגוי, שהרי הורה לו לקנות תבואה מהגוי, ונקט שמירוח הגוי אינו פוטרו, ועל כרחינו שהבעייתיות הייתה בעצם גדילת התבואה אצל הגוי.♦
ראיית מהרי"ט מדין המנכש עם הגוי בחסיות
ושנינו במשנה (תרומות פ"ט, ז): "המנכש עם הגוי בחסיות אף על פי שפירותיו טבל, אוכל מהם עראי". ומבואר שתנא זה נקט שאין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר, ולכן קורא את פירות הגוי טבלים, ומ"מ מאחר שהגוי מירחם מדאורייתא הם פטורים ממעשר, ורק מדרבנן הצריכו, ולכו"ע איסור דרבנן זה לא שייך לאחר שאדם שתל את אותם שומים ובצלים ואוכלם באכילת עראי (ועיין בפירוש הרמב"ם והר"ש למשנה שם). ומוכח מכאן, שמה שנעשו החסיות טבלים, הוא בעוד הקרקע אצל הגוי.♦
ראיית מהרי"ט מהיקש הירושלמי בין עבדים לאחוזה
ובירושלמי (דמאי, פ"ה ה"ח דף כד) מבואר דלמ"ד אין קנין לגוי להפקיע, הדבר נלמד מהיקש אחוזה לעבדים: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה מקיש אחוזה לעבדים, מה עבדים אתם קונים מהם והם אינם קונים מכם אף אחוזה אתם קונים מהם...". והוכיח מכאן מהרי"ט שכשם שלעבדים אין שום קניין, כך גם באחוזה, אין לגויים שום קניין, ולא רק כאשר אנו קונים מהם בחזרה את הקרקע.♦
ראיית מהרי"ט מדין המפקיד פירותיו אצל הגוי ודחייתה
וכן איתא במשנה (דמאי פ"ג, ד): "המפקיד פירותיו אצל הכותי או אצל עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית, אצל הנכרי כפירותיו, ר"ש אומר דמאי". ומבואר שלת"ק יש חילוק - אם הפקיד פירותיו אצל הכותי, שאינו חשוד להחליף עם פירותיו, ולכן נשארים הפירות בחזקתן לעניין מעשרות ושביעית, ואילו גוי ודאי חשוד להחליף, ולכן חייב לעשרם. וסתמות הלשון "כפירותיו" משמע בפשיטות שחלה עליהם גם קדושת שביעית (ובתוספתא פ"ד הכ"ה כתוב בפירוש שהחשש הוא גם משום שביעית). ולר"ש אין זה אלא ספק אם החליף הגוי את הפירות. ועכ"פ נראה דבין לת"ק ובין לר"ש אין קניין לגוי להפקיע, וחשש זה הוא אף בעוד שהיתה הקרקע אצל הגוי, ואעפ"כ נוקטים שבפירותיו חלה קדושת שביעית. אולם לכאורה יכול לדחות האבק"ר שכל האמור הוא דווקא כשהמירוח היה ע"י ישראל, אבל אם היה ע"י גוי, לא מתחייבים במעשר, וכשהתמרח ע"י ישראל גם האבק"ר מודה שלמרות שהופקעה הקרקע מקדושתה מירוח הישראל מחייבו, מדרשה ד"דגנך". ובאמת שהרמב"ם (הל' מעשר פי"א הל' טו) העמיד את המשנה הזו בפירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן ונגמרו ביד ישראל. ואם כן, לכאורה מהא ליכא למשמע מינה. ודבר זה נוגע גם לראיית המהרי"ט לשיטת הרמב"ם שהובאה לעיל, ממה שפסק הרמב"ם משנה זו. ולאור הנ"ל לכאורה לא קשה על האבק"ר מכאן. ואדרבא, יש מקום להוכיח בהיפך, ממה שהרמב"ם בפירוש המשנה (שם) כתב: "אם הפקיד פירות אצל הנכרי נאמר שהחליפן בשלו ולפיכך הם כפירותיו, כלומר כפירות הנכרי ואינם חייבין כלום". וממ"ש שאינם חייבים כלום, משמע שגם אינם חייבים בשביעית וכפירוש הכס"מ. והמהרי"ט יצטרך ליישב בדוחק שמה שכתוב כ"פירותיו" הוא דווקא לעניין מעשר (מאחר שלא מירח הישראל) אבל לא לעניין שביעית. ובאמת שהרמב"ם במשנה תורה לא התייחס לשביעית. ומ"מ ודאי שאין מכאן קושייה על הבנת האבק"ר.♦
דיוק מהרי"ט מהירושלמי בדין תשלומי האוכל תרומה בשוגג
במשנה (תרומות פ"ו, ו) מובא שלדעת ר' אליעזר מי שאכל תרומה בשוגג, מותר לו לשלם ממין על שאינו מינו. ולפיכך אם אכל קישואים של תרומה בשנה השישית, וכבר לא מצויים קישואים של אותה שנה, יכול להמתין לקישואים של השנה שאחרי שביעית (שהרי אסור לפרוע חוב משל שביעית, מלבד מה שספיחי שביעית אסורים באכילה, ומלבד מה שהם מופקרים, ואין משלמים מההפקר). ובירושלמי (תרומות פ"ו ה"ג): איתא על משנה זו: "ר' אבין בשם רבנן דתמן זאת אומרת שאין משלמין מפירות חוצה לארץ אפילו תימא משלמין מתניתין עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ". ודייק המהרי"ט שהאפשרות של תשלום דמי שביעית מפירות הגוי, כלל לא עלתה. ומדוייק שלתנא זה אין קניין לגוי להפקיע, שאם היה לו קניין להפקיע, היתה צריכה לבוא גם אפשרות זו, שהיא יותר טובה מלהמתין עד מוצאי שביעית. וקמ"ל שלתנא זה אין קניין לגוי להפקיע, ולכן לא ניתן לשלם מפירות הגוי כי פירותיו בקדושת שביעית. ומוכח שדין זה הוא אף בעוד הקרקע אצל הגוי, דאל"כ היה לה לגמ' להציע אפשרות לשלם מפירות הגוי. אולם, נראה דיכול לדחות האבק"ר, דמאחר שקניין הגוי מפקיע דיני המצוות התלויות בארץ, אין הבדל מהותי בינו ובין פירות חו"ל.♦
ראיית האבקת רוכל מהלימוד דלכם ולא לאחרים
מרן באבקת רוכל לא התייחס לטענות מהרי"ט מאחר שהן נכתבו לאחר פטירתו. והוא התייחס רק לטענות מהר"ש סיריליאו והמבי"ט, וכפי שהתבאר לעיל. וכנגדם הציג ראיות לשיטתו שאין קדושת שביעית בפירות הגוי. וכתב בזה"ל: "ואם באנו לדון, יותר טעם יש לאומר שיש לו קנין להפקיע משביעית דקרא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לכם ולא לגוים". ומבואר שלטענתו, דווקא בסברא יש יותר מקום לומר שיש קניין לגוי להפקיע. שהרי הפס' אומר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ובספרא כתוב (ר"פ בהר): "לכם, ולא לאחרים". ונראה שהכוונה לכם, ולא לגויים. וההבנה לכאורה מהספרא היא שדיני שביעית כלל אינם חלים על הגוי. אמנם האבקת רוכל מבין שאין בזה הכרח, אך הוא כותב שיש בזה יותר טעם. אולם, נראה שכנגד זה יטענו המבי"ט ודעמיה, שאין בזה יותר טעם. חדא, דמאחר שהפס' עוסק בדני אכילה "לאכלה", יש להבין שמיעוט הגויים מתייחס כאן לעניין אכילה. וכמ"ש בתוספתא (שביעית פ"ה הי"ד): "אין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית, ואם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע או שקצצו מזונותיו עליו מאכילין אותו פירות שביעית". ואם כן, למדנו מהפס' שאין להאכיל את הגוי פירות שביעית. ובאמת שכך גם פירש הראב"ד על הספרא שם, שלימוד זה בא ללמד על כך, שאין מוסרין פירות שביעית לגוי כדי לאכלם, אלא אם כן היה שכירו ותושבו. אולם מעבר לכך, הדיון על הפקעת קדושת הארץ, לכאורה לא תלוי בדיון על חיוב שביעית בגוי. דאף את"ל שהדרשה באה ללמדנו שיש למעט את הגוי מדיני שביעית, יש לומר שבאו ללמדנו, שאין לנו איסור במה שהוא עבד בקרקע, ולאפוקי מערלה וכיו"ב, שאף אם הגוי נטע חל בזה איסור עלינו. אבל אין זה נדון כלל לקדושת הארץ עצמה.♦
ראיית האבקת רוכל משיטת ריב"ל בירושלמי
בירושלמי (שביעית פ"ט ה"ו) איתא בזה"ל: "רבי יהושע בן לוי הוה מפקיד לתלמידים לא תזבון לי ירק אלא מן גינתא דסיסרא קם עימיה זכור לטוב א"ל איזיל אימא לרבך לית הדא גינתא דסיסרא, דיהודאי הות וקטלי' ונסביה מיניה אין בעיתא מחמרא על נפשך אשתווי לחברך". ובכס"מ (שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט) וכן באבקת רוכל (שם) רצה להוכיח מכאן שאין קדושת שביעית ביבול הגוי. ופירש בירושלמי, שריב"ל הסתפק בקרקע גויים, שמא מקודם היו של ישראל וכיון שנעבדו בשביעית פירותיהם אסורים אע"פ שעבדם הגוי, ואם כן צריך להחמיר שלא לקנות מהם, ולכן הורה לתלמידיו, לקנות לו דווקא משדה שהיתה מסורת לגביה שהייתה בבעלות סיסרא הכתוב במקרא ומעולם לא נכבשה מישראל, ואם כן אף על פי שהגוי עובדה בשביעית פירותיה מותרים. וגילה אליהו הנביא ששדה זו היתה כבר פעם בבעלות ישראל, ולפי חששו גם בזה צריך להיות אסור, אבל לפי האמת גם זה פירותיו מותרים כיון שהקרקע היא בבעלות גוי, והגוי עובד בקרקע, ולכן אל לו יחמיר על עצמו יותר ממה שמחמירים חביריו. ומוכח מתשובת אליהו הנביא שאין קדושת שביעית בקרקע הגוי, אפ' אם ידוע לנו שנתקדשה. אולם, לכאורה אין הכרח כלל לפרש באופן זה את הירושלמי. דהמבי"ט יכול לפרש בירושלמי בפשיטות, שריב"ל ציוה לתלמידיו, שיקנו לו ירק משדה של גוי בשם סיסרא, והלך אליהו הנביא לתלמידו, ואמר לו למסור לריב"ל, ששדה זו אינה של אותו סיסרא, אלא של יהודי שהרגו אותו הגוי ולקח ממנו את השדה. ומ"מ מעיקר הדין שדה זו מותרת שהרי היא בשטח שלא נתקדש בקדושה שנייה, ולכן אם תרצה תחמיר על עצמך, אך לא על אחרים. והנה כל הנדון הוא על ירק, והוא באיסור ספיחין אצל ישראל, ולא קשה מדוע אמר להם לקנות מן הגוי, כי גם אם נאמר שאין קניין לגוי להפקיע, מ"מ זריעתו אינה אסורה, וכפי שכתב הרמב"ם. וא"כ לא קשיא מידי על המבי"ט ואין מכאן כל ראייה שיש קניין לגוי להפקיע[36].♦
לדינא היקל המבי"ט בסחורה עם הגוי ובביעור
כתב המבי"ט בסיום דבריו: "ואין לי פה להשיב על קושי זה כי אם בענין הביעור שאנו מקילים וסומכין על דברי רבינו שמשון הזקן שכתב דאע"ג שיש כאן קדושת שביעית כדמוכח בדוכתיה טובא איסורא ודאי הוא דלא פקע אלא ביעור הדבר תלוי בממון להפקיר ולחלק לעניים ומצי למימר קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה כדאמר בשלהי פ"ק דבכורות (ג"כ) [גבי] לוקח תבלים כו'. ונרא' לי דמהאי טעמא נמי נקל בדיני סחורה בפירות שביעית דהא דילפינן לאוכלה אמר רחמנא ולא לסחורה היינו בפירות ישראל שזכו מן ההפקר משדות ישראל להכי הוא לאוכלה ולא לסחורה אבל מי שלקח בדמים פירות שביעית של גוי הרי תחלתו בסחורה ומצי למימר אתינא מכח גברא כו' אבל בשאר דיני של שביעית אשר רבו לא מצאתי שום סמך להתיר...". ומבואר שסמך על דעת הר"ש להתיר סחורה בפירות הגוי, ולהתיר ביעור כהפקר ולא ביעור ממשי.♦
נימוק האבקת רוכל לדחיית שיטת המבי"ט מההלכה ומה שיש למבי"ט להשיב בזה
ובסיום דבריו, כתב האבקת רוכל שהרמב"ם הוא מרא דארעא דישראל וכתב להתיר את פירות הגוי. ושכל סברת המבי"ט להתיר, היא מכח הגה"ה אחת בכפתור ופרח, שהבין המבי"ט בטעות שנכתבה על הכפו"פ, בעוד באמת הכפו"פ כתב אותה והוא עצמו ביטל דעתו לדעת הרמב"ם. ועצם קושיית הכפו"פ על הרמב"ם מתורצת. וכלל ראיות המבי"ט נדחו באופן שאין בהם הכרח. ויש גם ראיות בהיפך. והמנהג ברור שלא כשיטת המבי"ט. אולם נראה שכנגד זה היה טוען המבי"ט שהרמב"ם לא כתב שיש קניין לגוי להפקיע, אדרבא כתב בהיפך (וכפי שהתבאר לעיל בשיטתו באריכות). ומה שהתיר את ספיחי הגוי הוא מפני שלא גזרו עליו בספיחין, ולא משום שאין בפירותיו קדושת שביעית. והסברא להתיר היא לא מכח הגה"ה אחת בכפו"פ, אלא מכח ראיות רבות במשנה בתוספתא ובגמ' בבבלי והירושלמי. וכן כפי מה שנראה מכמה ראשונים, בעוד מלבד הכפו"פ אף אחד לא כתב בהדיא בהיפך. וגם הכפו"פ הכריע כך רק מכורח הבנה ברמב"ם, בעוד שאת הרמב"ם ניתן להבין בהיפך. ואכן, קושיית הכפו"פ מתורצת גם לפי המבי"ט, כי לפי הבנתו ברמב"ם הקושיה מעיקרא ליתא. והיה טוען המבי"ט שראיותיו שנדחו בחלקן נדחו ע"י אוקימתות, ודלא כפי מה שמובן מהן בפשטות. ולכאורה הב"י הביא רק שתי ראיות מחז"ל, שתלויות בהבנת האבקת רוכל שלכאורה אינה מוכרחת. ונותרה רק שיטת הכפו"פ, שהיא עצמה בחידוש שלא נכתב כן לפניו בפירוש באף אחד מהראשונים. וגם בעניין המנהג, המבי"ט לא קיבל את זה שהמנהג ברור, וכפי שכתב: "המנהג לא היה פשוט בא"י, זה אומר בכה וזה אומר בכה ורובם לא היו מוציאין מעשרות"[37].♦
פרק ד' - קניין גוי להפקיע קדושת הארץ כששביעית נוהגת מדרבנן
שיטת בעל התרומה והמרדכי בקניין גוי להפקיע בזמן ששביעית נוהגת מדרבנן
כתב בספר התרומה (הלכות ארץ ישראל עח ע"א): "אינו חייב להפריש תרומה ומעשר בארץ ישראל רק מדרבנן אפילו קנה ישראל קרקע וגדלו הפירות ברשותו ומרחן ואכלן הוא עצמן ולא מכרן וא"כ יכול להיות דבפירות שלוקח מגוי אינו חייב לעשר אפילו מדרבנן כיון דלא קדשה לעתיד לבא כי אם בפירות שגדלו בקרקע ישראל ומדרבנן גזירה שמא יבנה בית המקדש. אי אמת דיש קנין לגוי להפקיע מיד מעשר. דאי אין קנין לגוי כך שוה קרקע של גוי כמו קרקע של ישראל. או שמא אפילו אין קנין לגוי היינו אם הארץ עומדת בקדושה אבל כיון דלא קדשה א"כ לדברי הכל שמא יש קנין לגוי להפקיע מעשר מדרבנן וכו' ומטעם זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי אפילו מדרבנן". אולם, לכאורה נראה מדברי בעל התרומה שתולה זאת רק בדעת מ"ד יש קנין לגוי להפקיע, דאי אין קנין לגוי כך שוה קרקע של גוי כמו קרקע של ישראל. ולאחר מכן כותב "או שמא אפילו אין קנין לגוי כיון דלא קדשה א"כ לדברי הכל שמא יש קנין לגוי להפקיע מעשר מדרבנן". ומבין ריסי עיניו ניכר שמציע הדברים בצורת ספק ולא בצורת הכרעה. ובהמשך דבריו כתב התרומה באפשרות לפרש כן אף בדעת רש"י, וז"ל: "וההיא דתנן פרק הניזקין אין עודרין עם הגוי בשביעית יסבור קדשה לעתיד לבא ואע"פ שאין יובל נוהג מ"מ שביעית נוהגת, ויתיישב בכך פירוש רבינו שלמה פרק זה בורר וכו' אגיסטון אני בתוכה ופירש שכיר גוי אני וכו' והא דמכריז ר' אמי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא היינו אפילו בקרקע ישראל כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן הלכך משום ארנונא שרי לגמרי וכו' אבל בקרקע הגוי בלאו הכי מותר לחרוש ולזרוע, והרוצה להפריש תרומה בזה"ז ולהחמיר ולהפריש אפילו מפירות הגוי משום שאין ראיה לא לחיוב דרבנן ולא לפטור לגמרי פירות הגוי וכו' אלא סברא בעלמא וכו 'יזהר שלא יפריש מפירות הגוי על של ישראל וכו' עי"ש". ומבואר דרש"י (סנהדרין כו ע"א ד"ה אגיסטון) פירש על המעשה המובא בגמ' (שם) שראה ריש לקיש אדם החורש בשביעית, ושני חכמים שהיו עמו לימדו עליו זכות, שמא הוא אגיסטון, ובפירושו הראשון של רש"י, פירש שמא הוא שכיר בקרקע הגוי, ובפירושו השני תירץ שהוא משום ארנונא. והקשו התוס' (גיטין סב ע"א ד"ה אין עודרין) על תירוצו הראשון, ודחו דבריו, דמהגמ' בגיטין מוכח שאסור לעבוד בקרקע הגוי. והעיר בעל התרומה דלפי האפשרות הנ"ל שבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי אפילו מדרבנן, מתיישב הקושי בדברי רש"י.וכן הוא במרדכי (הל' א"י) שכתב, וז"ל: "והשתא כיון דלא איפשטא אם יש קנין לגוי להפקיע בא"י מידי מעשר או לא, ויש להסתפק עוד דאף למ"ד אין קנין משום דס"ל קדשה לעת"ל אבל לדידן דקי"ל לא קדשה - לדברי הכל יש קנין להפקיע מידי מעשר ופטור אפילו מדרבנן וכו' א"כ יש ליזהר שלא יפריש משל גוי על של ישראל או איפכא וכו', ומטעם זה משמע אפילו למ"ד אין קנין וכו' לדידן דלא קדשה לעתיד פטור אפילו מדרבנן נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי אפילו מדרבנן". אולם כנזכר לעיל, נראה מדבריהם שלא הכריעו כן למעשה, אלא רק חששו שמא כן הוא[38]. ועכ"פ, ברור ששיטה זו אינה עולה בקנה אחד עם שיטת הרמב"ם, וכפי שכתב בתשובה (סי' קכט והו"ד לעיל). ואף מרן הכס"מ בהכרח לא הבין כן בדעת הרמב"ם וכפי שהתבאר לעיל באריכות. ומרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יבי"א (ח"י - יו"ד סי' מב) כתב לצרף שיטה זו, לסמוך עליה שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות הגוי בזמן הזה. ואולם, לכאורה נראה מדברי בעל התרומה שתולה זאת בעיקר בדעת מ"ד יש קנין לגוי להפקיע, דאי אין קנין לגוי כך שוה קרקע של גוי כמו קרקע של ישראל. ורק לאחר מכן כותב "או שמא אפילו אין קנין לגוי כיון דלא קדשה א"כ לדברי הכל שמא יש קנין לגוי להפקיע מעשר מדרבנן". ובמאירי (סנהדרין שם) גם הציע כאפשרות זו, אך המעיין שם יווכח נכוחה שגם הוא הציע זאת כאפשרות בעלמא. ודעת הכס"מ עצמו וודאי כדעת הרמב"ם.
♦
הסבר הרדב"ז לישוב המנהג שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות הגוי
גם הרדב"ז בפירושו לרמב"ם (פ"ד מהל' שמיטה ויובל הל' כט) הציע כהצעת התרומה, וז"ל: "ויש למצוא טעם על מה סמכו שלא לנהוג קדושה בפירות שביעית שגדלו בקרקע של הגוי, ונוהגים בהם כפירות של שאר השנים, וי"ל שסמכו על הגאונים שפסקו כרבי דשביעית בזה"ז מדרבנן, וכיון דאיכא מאן דאמר יש קנין לגוי להפקיע הארץ מקדושתה בדרבנן, סמכו על זה במילתא דרבנן". אולם הרדב"ז עצמו לא נקט כן (עיי"ש). ונראה דזה משום שגם לשיטתו הסבר זה הוא בדוחק, דבראשונים מפורש שנקטו כמ"ד "אין קנין לגוי להפקיע". ואף מרן הכסף משנה ודעימיה, לא אמרו שיטתם אלא בדעת הסובר שאין קנין לגוי להפקיע. ועוד, שלכו"ע מעשרים פירות גוי שנתמרחו ביד ישראל, והמנהג בזה ברור, וזאת אף למ"ד שתרו"מ בזה"ז מדרבנן, ומוכח שלא סומכים על מ"ד יש קניין לגוי להפקיע מידי מעשר.♦
הגר"א נקט שיש להקל בזה למעשה ושכן דעת הרמ"א
ובשו"ע (יו"ד סי' שלא סע' ב) כתב בזה"ל: "בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה, אלא מדבריהם. מפני שנאמר: כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן, כמו שהיתה בימי עזרא". והעיר על זה הרמ"א שם: "ויש חולקין, וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אך לא נהגו כן". והעיר על כך הגר"א (שם סקכ"ח) בזה"ל: "נראה דה"ה לענין קנין עובד כוכבים בזה"ז דרבנן יש קנין בא"י כמו בסוריא וערש"י בגטין שם ד"ה בסוריא כו' וז"ש בס"ב בהג"ה וי"ח כו' אך לא נהגו כן". וכוותיה פסק גם תלמידו הרב פאת השולחן (סי' טז ס"ק מ', ובס' כ"ג ס"ק כט).♦
קשיים בשיטת הגר"א
אולם, הקשה מו"ר הגר"ש טל על פסק הגר"א, ממה שבסוגיה בגיטין הגמרא נאלצת להעמיד את הברייתא דישראל שלקח שדה מגוי עד שלא הביאה שליש וכן את הברייתא דישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות בנידון של סוריא, ורק משום שבסוריא כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, לכן יש קנין לגוי להפקיע. ואם היה נכון שבזמן הזה דין ארץ ישראל שווה לדין סוריא, היתה הגמרא צריכה להעמיד בארץ ישראל ובזמן הזה. והעדר האיזכור של סוריא הוא הרבה יותר קשה מאשר העדר האיזכור שמדובר בזמן הזה, דבסתמא דמילתא יש לומר שמדובר על הדבר הנוהג בפועל הלכה למעשה. וע"ע במה שהקשה הבית הלוי (ח"א סי' א, ו) על שיטת הגר"א בזה, ממה שגם העדירה אסורה אצל הנכרי בשביעית, ועיין במה שתירץ בזה הראי"ה זצ"ל (שבת הארץ, מבוא יא). עוד הקשה מו"ר, על מה שציין הגר"א לדברי הרמ"א הנ"ל. דאדרבה, הרמ"א התייחס לדעת ר"י שלשיטתו החיוב בזמן הזה הוא מדאורייתא. וזה שלא נוהגים כמותו, אינו מפני שיש קנין לגוי להפקיע, דאילולא היו סבורים כמותו, לא היה מועיל שיש קנין לגוי, גם אם היו מקבלים את דעת הגר"א. וזה שלא נוהגים כמותו הוא גם בקרקע של ישראל, שגם לדעת הגר"א יש בה חיוב דרבנן. ועיין עוד בחזו"א (כלאים סי' ד אות כג ד"ה ולמדנו מכאן) שדחה ג"כ את דברי הגר"א. ועיין עוד בארץ חמדה (ש"ה סי' י) שפלפל באריכות ליישב את דברי הגר"א הללו. והגרש"ז אוירבך זצ"ל (מעדני ארץ סימן ב) התייחס לגדולי המורים שהתירו לישראל גם עבודת קרקע באדמת נכרי, וכתב על מה שסמכו על דעת הגר"א בזה"ל: "אולם היות שגם לפי דבריהם אין זה אלא דעת יחיד וגם נגד הכרעת השו"ע וכל הפוסקים דסברי שגם בזמן הזה קיי"ל דאין קנין לנכרי, וחזינן נמי דאף שלענין תרומות ומעשרות כתב הגר"א ז"ל בפירוש (יו"ד סי' של"א ס"ק כ"ח) דא"י חשיב לענין זה כמו סוריא, ואעפ"כ לא שמענו שינהגו בזה כמותו, ומפרישין שפיר תרומות ומעשרות מפירות של עכו"ם שנגמרה מלאכתן למעשר בידי ישראל, מ"מ משום מצות ישוב א"י סמכו בזה מפני הדחק על דעת יחיד".♦
פסיקת החזו"א כאחרונים שנקטו למעשה שיש לנהוג קדושת שביעית בפירות הגוי
ובחזון איש (שביעית סי' כ אות ז) כתב לדחות את הטענה שלרוב הפוסקים אין לנהוג קדושת שביעית בפירות הגוי. וכתב שמגדולי האחרונים הורו לנהוג בהם בקדושת שביעית. ושכן דעת מהר"י קורקוס בכמה מקומות בפירושו על הרמב"ם. וציטט מלשון ספר חרדים (מצוות התלויות בארץ ישראל, הקדמה) שכתב, וז"ל: "וגם בפירות שגדלו בקרקע נכרי בשביעית או מה שזרע כשבאו ליד ישראל מוכח בהדיא מכל מה שכתבנו למעלה דהם כגדלו בקרקע ישראל דמי ופטורין מן התרומות ומן המעשרות וכן היה נוהג ומנהיג גדול הדור מהר"ר משה מטראני ז"ל גם גדול הדור כבוד מהר"ר יוסף קארו זצ"ל בסוף ימיו כשחבר שלחן ערוך כתב סתם שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות ולא חלק בין פירות הנכרי לפירות ישראל וכן עמא דבר". וציטט גם מלשון השל"ה (שער האותיות אות הקו"ף – קלז): "ומאחר שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע, נמצא קדושת שביעית גם בשל גוי, לאכול בקדושת שביעית". וכתב עוד שאילו היו רואים הפוסקים את תשובת הרמב"ם (הובאה לעיל), היו חוזרים בהם מהבנתם ברמב"ם. וכתב עוד החזו"א שגם הרמ"א שהחמיר לעשר, אין ראייה שהקל בקדושת שביעית. וציין החזו"א גם לחיי אדם בהלכות א"י. וכתב שכן המנהג בישוב החדש.♦
מבוכה בהבנת המנהג שרווח בא"י בתקופת המבי"ט והאבקת רוכל
ובעניין המנהג בתקופת מרן האבקת רוכל והמבי"ט יש מבוכה, דהמבי"ט (בתשובות הנזכרות לעיל) כתב: "המנהג לא היה פשוט בא"י, זה אומר בכה וזה אומר בכה ורובם לא היו מוציאין מעשרות...". גם המהרי"ט (שם) כתב: "אע"פ שהרב מהר"י קארו ז"ל היה חוכך להחמיר והיה נוהג להפריש בלא ברכה אח"כ הכריחו אבא מארי ז"ל וחכמים שעמו בפומבי שלא יעשרו כל עיקר... ולא היה מי שערער בדבר, ועתה הראו לי נוסח פסק שכתב הרב מהר"ר יוסף קארו ז"ל לחלוק על דבריו לחייבם במעשרות ולפוטרם מדיני שביעית". מאידך, בלשון האבק"ר נראה שהמנהג היה ברור להיפך. שכתב (שם): "והראיות שהביאו לחייב הביעור כולם נדחו ואדרבא יש ראיות לפיטור וכ"ש במקום שהמנהג פשוט להתיר כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מא"י שנהג ביעור בשביעית והא קי"ל דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג כ"ש במקום שהלכה מסכמת למנהג כמו שנתבאר... ואם העלם יעלים עיניו מכל הכתוב ויאמר לא כי אלו הם חייבים בביעור ועל כי אני פוטרם מהמעשרות נאמר לו אי אתה נאה מקיים דאנן סהדי שמימיך לא נהגת חיוב ביעו' דא"כ קלא הוה לה למילתא...". עוד כתב: "אח"כ כתבו לי מירושלים תובב"א כי כן מנהגם מימי קדם להפריש תרומה ומעשרות בשביעית מפירות שזרע הגוי בשדהו ונתמרחו ביד ישראל וכמו שכתבתי והנהגתי"[39]. ובתשובה אחרת כתב: "אחר שכתב החכם הרב משה מטראני אגרת זאת השנית רצה לעשות מעשה כדבריו בשמטה שעברה ומיחו בידו ובשמטה זו שהיא שנת השל"ד הקשה את רוחו ואמץ את לבבו לתקוע עצמו לעשות מעשה כדבריו ביד רמה וקמו כל חכמי העיר ועיינו בדבריו הראשונים והאחרונים וראו שאין בהם ממש והכריזו בבתי כנסיות בגזרת נדוי שכלם יפרישו תרומות ומעשרות מפירות הגוי שנתמרחו ביד ישראל בשביעית כמו בשאר שנים". על חרם זה כתב החזו"א (שם) שמאחר שבעל החרדים נפטר בשנת שמ"ח, שהיא היתה השנה השניה אחרי שנת של"ד, והוא כותב שמנהג העולם שלא לעשר ולנהוג קדושת שביעית, ושמרן האבק"ר חזר בו בסוף ימיו, אם כן יש להניח שזו הוספה מאוחרת בתשובת האבק"ר ושלא הוא כתבה בעצמו, ושמ"מ סוף דבר, עדותן של החרדים והשל"ה שהיו במקומו של הב"י וסמוכין כל כך למרן אי אפשר להכחיש. אולם העיר כנגד זה מרן הגרע"י (יבי"א ח"י יו"ד סי' מב) שבתשובת האבק"ר מופיעה בסוף חתימת מהר"מ גלאנטי, וז"ל חתימתו: "הכרנו וידענו שנדפס מכתב ידו של מורינו הרב והיא כתיבת ידו ממש וכל הנזכר אות באות חתמנו שמותינו משה גאלאנטי". ואם כן, מוכרח שתיאור החרם אכן היה ע"י מרן. וצ"ע.♦
לא ניתן לומר שמנהג ישראל היום כשיטת האבקת רוכל מאחר שיש גם בדורנו שהחמירו בזה
והנה, למרות שהכריע החזו"א (שם) כשיטת המבי"ט, נקט למעשה שיש גם לעשר את פירות הגוי בשביעית. וזאת, משום שמחלוקת המבי"ט והמהרי"ט עם האבק"ר בדין הפקר פירות שביעית, אם הוא דין בהיתר הפירות ובאיסורן או שהוא עניין הפקעת הבעלות, לא הוכרעה לדעתו בראיות מוכרעות. ולכן כתב לדינא שאין עובדים בשדה נכרי בשביעית, שכן היא עיקר ההוראה, ונוהגים קדושת שביעית בפירותיהן, ומעשרים אותם ללא ברכה. ונמצא אם כן, שכל החרם אינו אלא על החיוב לעשר, ואין עוברים על החרם אם גם נוהגים בפירות אלו קדושת שביעית. והגרשז"א (הקדמת מעדני ארץ) כתב דאף על גב דקיי"ל שאין קנין לגוי להפקיע ממעשר, מכל מקום לענין שביעית נקטינן כמרן הב"י, וכתב שכן הכריעו רוב הגדולים הבאים אחריו שאין לנו לסמוך אלא על הוראת מרן ז"ל שפירות הגוי אין להם דיני שביעית - וכמו שנהגו הרבנים קמאי וקמאי דקמאי. אולם כל זה דוקא לענין זה שאין לפירות גוי שום קדושת שביעית, משא"כ לענין עבודת הארץ, אף לדעת הב"י הקרקע היא בקדושתה ואין לישראל לעבוד בה שום עבודה. ובאגרות משה (יו"ד, ג, קלא) כתב ללכת בזה כפי מנהג גדולי ישראל שבא"י, וכתב בזה: "גם הגרי"ז מבריסק והחזו"א היו שם וידוע ודאי לבניהם ותלמידיהם איך שנהגו". והלא ידוע שהחזו"א והגרי"ז החמירו בעיקר הסוגייה כהמבי"ט.♦
לכאורה מן הנכון לחוש לשתי השיטות וכשיטת החזו"א
והנה, מחד, לכאורה הסוברים שאין קנין לגוי להפקיע בא"י הביאו ראיות רבות לאין ערוך מהחולקים עליהם, מחז"ל ומהראשונים, וכפי שהתבאר לעיל באריכות, וגם מצאנו מגדולי האחרונים שנקטו כן. ומאידך נהגו רוב הפוסקים ללכת בזה כפי שיטת מרן הב"י, וקיבצם כעמיר גרנה מרן הגרע"י זצ"ל (יבי"א ח"י יו"ד סי' מב עיי"ש), וגם החרימו בדורו של מרן הב"י את מי שלא מעשר מפירות הגוי. לכן נראה לכאורה שהנכון ללכת בזה כשיטת מרן החזו"א ולנהוג קדושת שביעית בפירות הגוי, ומאידך גם לעשר את הפירות ללא ברכה ובכך לצאת גם ידי מרן האבקת רוכל, ולא לעבור גם על החרם שהונהג בימיו לעשר את פירות הגוי בשביעית.♦ ♦ ♦