הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל
ראש ישיבת טלז

שני מכתבים בעניין שבועת שוא למפרע ועוד

הקדמה

לפנינו שני מכתבים הרואים אור לראשונה, מאת הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, ראש ישיבת טלז בקליוולאנד אוהיו, ומגדולי מרביצי התורה ומעמידי היהדות בארה"ב בדור הקודם. המכתבים נשלחו בחורף תשכ"ד, לתלמידו של הגר"מ גיפטר, שיבלחט"א, הג"ר יעקב שרגא הורוויץ שליט"א, לימים אב"ד טלז ב"פ וראש ישיבת בית מאיר בבורו פארק,[2] ונמסרו למערכת ירחון האוצר על ידי בנו, הרה"ג אברהם מנחם הורוויץ שליט"א. המכתבים עוסקים בגופי תורה, בדרכי הלימוד וב'יסוד גדול' בדרכי הכתיבה וההתנסחות התורנית, ואף ב'בין אדם לתלמידו' שבין הגר"מ גיפטר לתלמידו הגרי"ש הורוויץ. מתוכן המכתבים עולה שהם נכתבו במענה לשני מכתבים תואמים שכתב הגרייש"ה לגרמ"ג, אך מכתבים אלו לא נשמרו בידינו, ולכן היכולת לעמוד על כוונת הגרמ"ג היא מוגבלת. מכל מקום, גם בצורתם הנוכחית הדברים קובעים ברכה לעצמם, ומשמחים בפרסומם.
העניין ההלכתי המרכזי שנידון בדברי הגרמ"ג (במכתבו השני), הוא חלות שבועת שווא בדבר שלמפרע, כלומר, שבועה שבשעת קבלתה הייתה לה משמעות, אך זו התבטלה בהמשך – האם הדבר שב ומגדיר למפרע את השבועה כשבועת שווא, או שלעולם כל שבשעת קבלתה הייתה לה משמעות, כבר יצאה מידי שבועת שווא. הגרמ"ג מצדד, על פי הבנתו ברמב"ם, שאין חלות שבועת שווא בדבר שלמפרע, ולכן הנשבע לקיים את המצווה ועבר על שבועתו – אינו לוקה משום שבועת שווא. על כך מוסיף הגרמ"ג, שאף אם ננקוט שיש בדבר שבועת שווא, אין בזה כדי ללמד שמעיקרא נוצרה חלות של איסור בשבועה זו.
המכתבים רואים אור בצירוף הקדמה והערות ההדרה ע"י הרב הראל דביר ושאר חברי המערכת. תודתנו נתונה להרה"ג אברהם מנחם הורוויץ שליט"א, על שנהג בנו טובת עין וניאות להמציא לפנינו את תשובת הגרמ"ג, תשואות חן חן.
♦

מכתב א'

אור ליום ו', עש"ק יתרו, תשכ"ד
יקירי וחביבי יעקב שרגא, נ"י, שלום וישע רב!
יקרתך קבלתי, ואודה לך על הבעת רגשי נחומין.
אשמח לשמוע שכבר זכית לקבוע עצמך לתורת ה', ובזכות למודך ישוב אביך היקר, שליט"א, לאיתנו וירוה ממך רוב נחת וברכה יחד עם אמך היקרה תחי'.
אשר לתורתך שהיטבת לכתוב לי, הנה הערתך הראשונה ברורה ונכונה, בע"ה. ביתר דבריך לא אוכל לדון מפני שלא אבין הלשונות שכתבת ולא נקלט כלל במוחי.
במה שכ' בתוס' שבועות כ"ז,[3] הנה זוהי כוונתם בתירוצם דאיסור האסור לכל העולם, אין הוא האוסר, אלא דהוא מטיל שם הקדש, וההקדש אוסר.
דע לך יקירי שיסוד גדול בתורה מה שכ' האבן עזרא בפרשה יתרו כ', א': 'ודע כי המלות הן כגופות והטעמים הן כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי' – ולכן המדבר או כותב במלים שאין לעמוד מתוכן על הטעמים, הרי הכלי אינו הגון. אין לך להתבלבל ב"בריסקער עברי" – הגר"ח זצ"ל בבהירות מוחו הגאוני הי' לו המלים לכלי מוכשר לבטא עומק טעמו ודבריו הם קילורין, אבל בימינו באים צעירי הצאן והי' להם ה"עברי" עצמו לנשמה, וזוהי דרך עקלתון שהגר"ח זצ"ל לא היה גורסה.
עלה והצלח בתורה ויראה, ותראה ללמוד בכמות ג"כ כפי הראוי לך, ואל תצטמצם במיעוט בחשבך בטעות שזה יחזיק את המרובה, לא כן הורונו רז"ל.
דר"ש להוריך היקרים והנעלים, שליט"א,
אוהבך בלונ"ח[4]
מרדכי
הנני מחזיר לך דב"ת כדי שתוכל לתקן הדברים כפי הראוי לך.
♦

מכתב ב'

בע"ה ב' תרומה, תשכ"ד
יקירי חביבי יעקב שרגא נ"י, שלום וי"ר![5]
יקרתך קבלתי, והפעם הבנתי כוונתך.
אכן לא נראו לי הדברים, ופשר דברים כך הוא, שכל הנשבע שבועת ביטוי להבא מחוייב הוא לקיים דבריו, ואם עובר על דבריו, בזה גופא עושה שקר לשמו ית' שחל לענין זה שנשבע.
והנה שוא ענינו שבעת שמוציא השבועה מפיו הוא ללא כלום, ולכן בנשבע לקיים ל"ת הו"א דזהו ענין שוא, כמו בנשבע לבטל מצוה,[6] וע"ז קמ"ל הרמב"ם,ו דאף דלא חייל מידי מ"מ אין זה בגדר שוא.[7] אבל בנשבע לקיים המצוה, כיון דמצוה לזרוזי נפשי' הרי פשיטא דאין כאן שוא במה שלא קיים אח"כ, כיון דבעת שנשבע לא הי' לשוא, ואין שוא למפרע. אבל דעת הרדב"ז[8] דאיכא שוא למפרע, והיא ג"כ שיטת המאירי בנדרים ח' א',[9] דנשבע לקיים ולא קיים הוי שוא. אבל אין זה משום דאיכא חלות איסור -כדברי הקצוה"ח.[10]
ולענין משביע אחרים – בשי' הרמב"ם ז"ל בזה[11] – הדברים ארוכים, ואכ"מ.
אשמח שאביך שליט"א, שב לאיתנו. כן יחזקהו ה' גם הלאה. כן אשמח שהנך גורס גמרא בעה"י וזוהי העצה הכי יעילה לעמוד על סברת התורה"ק, בע"ה, וכן תוסיף גם הלאה ואז תעלה ותצליח בע"ה.
בפ"ש להוריך היקרים, שליט"א,
אוהבך בלונ"ח,
מרדכי
♦ ♦ ♦