כולל בנין אב ירושלים
תפילה במרחב הפתוח
עמדתי ואתבונן בדין תפלה במקום פרוץ שאסרו רבותינו ז"ל וקראוהו חצוף ועז פנים, אימתי והיאך נאמר דין זה ואם יש בו צדי קולא. ולפי שדבר זה מצוי למאוד בעתים מזומנות כערבי ומוצאי שבתות בחצריהם ובטירותם וחוץ לעזרות. ומה גם בעת האחרונה, אשר בעוונותינו דמינו לעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו כי גורשנו מנחלת אל להסתפח להעתיר תחינה בבתי כנסיות, ונצרכו רבים מחמת המגפה לתקפ"ץ להתפלל במקומות פתוחים, חצרות, רחבות, וכל שום וחניכה דאית להון. על כן נתתי לבי לברר דין זה, וזה החלי בעזר צורי וגואלי:♦
מקור הדין וטעמיו
בגמרא ברכות (לד:) איתא, אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, והיינו בבקעה שהוא מקום פתוח ופרוץ[2].ובטעם דין זה מצינו בראשונים ג' טעמים: רש"י שם פירש, שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. וכתב במהר"י אבוהב, רצונו לומר, שהוא עז פנים מי שהוא מתפלל בבקעה, שמאחר שהוא במקום מגולה ואינו נכנע לפני בוראו להסתתר במקום נסתר, אע"פ שאין נעלם מנגד עיניו, הרי זה עז פנים[3]. ויש אומרים הטעם משום שיפסיקוהו עוברים ושבים (כדלהלן מתוס', וכ"ה בתנדב"א רבה פ"ח), וי"א מפני שמראה תפלתו ברבים והוי כיוהרא. (האשכול סי' כב עמ' נו, בטעם ב'). וכעי"ז בב"ח להלן. [ועי' מה שציין בשיטות אלו ונפק"מ שביניהם בקונ' מצלי בבקעה עמ' יד].
♦
בביאור תירוצי התוס' בתפלת יצחק בהר המוריה
והנה בתוס' שם (ד"ה חציף) הקשו: וא"ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה[4], י"ל דהתם מיירי בהר המוריה כדאמרי' בפסחים פרק האשה לא כיצחק שקראו שדה וכו'. א"נ, בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין בני אדם לעבור והולכי דרכים.ובביאור שני תירוציהם נחלקו האחרונים[5]: בתירוצם הראשון דהתם הר המוריה הוי, נאמרו ג' הבנות: א. הב"ח פירש שרק נקרא בשם שדה אבל לא היה פרוץ אלא מוקף מחיצות, וכ"כ בט"ז (סק"ב)[6]. אך תירוץ זה בפשוטו דחוק הוא. ב. במטה יהודה (אות ב) פי' דשאני הר המוריה שהוא מקום המקדש ושכינה לא זזה משם לעולם, ולגודל הקדושה אימת השכינה על המתפלל בכל גונא ולהכי שפיר דמי, וכ"כ בנהר שלום (אות ב) וביפה ללב (אות ו), וכן מתבאר מד' הזוהר (פר' בא, טל ע"ב). ג. ויש שפרשו שכיון שיצחק נעקד שם, לכן היתה עליו אימת השי"ת באותו מקום בזוכרו העקדה, אף שמקום פרוץ הוא (כ"כ בלבוש אות ה).
ובביאור תירוצם השני דדוקא במקום עוברי דרכים קפדינן, נחלקו המפרשים, להב"י העוברים ושבים מפסיקים אותו[7] ומבטלים כוונתו[8], ולהב"ח כיון שאינו חושש לבני אדם שרגילין לעבור שם ורואין אותו מתפלל נקרא חצוף, לפי שאינו חושש להצנע לכת עם אלהיו שיהא נכנע לפניו. וכ"ה בט"ז (סק"ב) דבמקום שרגילין בו בנ"א אזי מקרי שלא במקום צניעות. ובמג"א (סק"ו) ביאר באופן אחר, שבכה"ג מראה בעצמו שאפי' יעברו עליו כל עוברי דרך לא יפריעוהו מתפלתו, וזה הוי חוצפא[9].
והגם דברא"ש וברי"ף השמיטו דין זה, וגם ברמב"ם לא הביאו (ועמדו בזה ברש"ש שם ובמעדני יום טוב ברכות סופ"ה), מ"מ מרן בשו"ע (סי' צ סעיף ה) פסקו וז"ל: לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. והכי אית לן למינקט ומהטעם שכתב.
אמנם עי' בב"י (סוף הסימן) משם התרומת הדשן (סימן ו) במי שהוא נמצא בדרך קרוב למלון, דאם יוכל להסתלק מן הדרך כ"כ שקרוב הדבר שלא יבואו עוברי דרכים ויפסיקוהו, שפיר טפי להתפלל בדרך מלהתפלל במלון וכו'. ומדבריו נראה דחומרא דמצלי בבקתא הוא משום עוברי דרכים, ולכאו' סותר דבריו, דכאן העתיקו להתה"ד וטעמו בשתיקה ואילו למעלה חולק על סברא זו דהתוס' שחששו משום עוברי דרכים, דאין זה טעם לקוראו חצוף. ונפק"מ רבות איכא בהני טעמי וכמובן.
הן אמת, דבתרוה"ד שם לא הזכיר כלל מגמ' דידן דמצלי בבקתא רק מעובדא דר' יוסי (בברכות ג.) שנכנס לחורבה כדי שלא יפסיקוהו עוברי דרכים. וכי תימא דמ"מ ממנו נלמד דכולי טעמא משום עוברי דרכים, לזה אומר דהתם שאני ומכמה טעמים כפי שיתבאר להלן (אם משום דהיה עובר דרכים ושרי ליה מצד מקום פרוץ גרידא וכו', וע"ע בראש יוסף שם ובדבריו כאן מש"ז ב). אלא שעדיין נראה דאית לן למילף שצריך לחוש גם להאי טעמא אף כשאין טעם דאימת מלך, וזה מוכרח כבר מגוף הגמ' התם וצ"ע. ולא אכחד דודאי זה נכלל בכלל מה שנפסק (שו"ע צח, ב) שלא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ושרשו מסוגיא ערוכה בעירובין (סה.) בריחא דשכרא וכל שכן להכא. אלא דבזמן הזה, שאיננו מכוונים כ"כ, אין אנו נזהרים בכל זה, כמ"ש מרן שם[10]. וגם בלא זה יש לומר בכל זה דהתם מיירי בודאי לו שתטרד דעתו וכאן אסרינן אף בסתמא מחשש זה, ושמא ע"ד זה יש ליישב גם את תשובת התרוה"ד בכה"ג.
♦
בישוב סוגיות הנראות סותרות לזה
ובהיותי בזה אמרתי לציין מכמה סוגיות המנגדות לזה. חדא, מה שאמרו בריש מכילתין (ג.) תניא, א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי, אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי, ואמר לי, בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו, אמרתי לו להתפלל. ואמר לי היה לך להתפלל בדרך, ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים, למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה. ע"כ.והרי מבואר לן בהדיא מהך ברייתא דמתפללין בדרך. אלא שיש לפרש ולפרט הראיה, דהן אמת שמעצם דברי אליהו ז"ל יש לדחות קצת, דאף שאמר היה לך להתפלל בדרך – כונתו דכלפי חורבא הא עדיפא לו שקול ישקל[11] (הגם דזה דחוק, דסתמות לשונו נראה דבכל גונא אמר לו כן), אבל מד' רבי יוסי שאמר בסכומן של דברים "למדתי שמתפללין בדרך" משמע דמילתא באפי נפשה היא ובכל אופן מתפללין ודוק.
ובאחרונים עמדו על זו הסתירה, ונציין דבריהם:
א. הנה במג"א (סק"ז) כתב: מוכח בגמ' (ג ע"א) דמוטב להתפלל בדרך מבחורבה, ואם מתירא שיפסיקוהו עוברי דרכים יתפלל תפלה קצרה. ע"כ. ונראה מזה שסבר דכל ההיתר שם להתפלל בדרך היה כלפי חורבה דהא עדיפא, אלא דפשטות הגמ' שם לכאו' לא משמע כן וכאמור.
ב. במג"א (סוסק"ו) כתב: ופשוט דעוברי דרכים מתפללים בשדה. ובבגדי ישע הביא לזה סיוע מהא דרבי יוסי דבכה"ג שרי[12]. ומ"מ כתבו האחרונים (פמ"ג מש"ז ג, משנ"ב סקי"א) דכשש שם אילנות טוב יותר שיעמוד ביניהם ויתפלל, דנקרא קצת מקום צנוע.
ג. אח"כ מצאתי להרש"ש (לד.) שעמד בזה ודרך אחרת תפס לו, וכתב דנדחה הך דרב כהנא מפני מאמר אליהו ז"ל דריש מכלתין הו"ל להתפלל בדרך, ואמר שם ולמדתי שמתפללין בדרך. ע"כ. גם הרב בעל שער המפקד (דף ו ע"א) פי' דהך ברייתא פליגא ארב כהנא, ולהכי לא פסקוה הרי"ף הרא"ש והרמב"ם. ומבואר מדבריהם דאכן ברייתא זו לא נפסקה להלכה.
ועל דרך האמור יש ליישב נמי ההיא דחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך ובא שר אחד ונתן לו שלום וכו' (ברכות לב:), ולא חש לתפלה בבקתה אף דחסיד היה, וצ"ל שהיה זה כדין עוברי דרכים דשרי להו כאמור [וראה עוד מ"ש בפלא יועץ ערך שמירה בשם המפרשים על אותו חסיד, ובהגהות דמשק אליעזר שם, ועי'].
♦
אם נדחה האיסור בתפלה בציבור
והנה כמה ראשונים (באשכול הל' מנחה וערבית, ס' הבתים פ"ה הי"א, ובריא"ז ברכות סופ"ה) כתבו דבציבור שרי להתפלל במקום פרוץ, וכמו שפסקו כן ביפה ללב (סק"ו) ובכה"ח (סקל"א). [וגם בציץ אליעזר (חי"ח סי יח אות ב) כתב כן, אלא דהוא שרי כשמייחדים הציבור מקום זה לתפלה לפרקים, דאז מקבל המקום קדושה כביהכנ"ס וכרחבה של עיר בשו"ע סי' קנד ע"ש. ושוב הביא מהראשונים הנ"ל עליונים למעלה דמתירים בציבור. ולכאו' תרי מילי נינהו, ואכן בסוף מסיים להתיר שם אפי' ביחיד].ויש לברר את טעם הקולא בזה לפי הנך טעמי. ובס' הבתים נראה קצת דלכולהו טעמי יש מקום להקל בזה. וניתי ונחזי, דלסברת יוהרא ודאי לא שייך הכא, כי כל הציבור עושה כן. גם לטעם עוברים ושבים י"ל דכשיש ציבור לא יפסיקום[13]. וראה במפרש שם (נתיבות הבית אות מט) דיתכן דכשיש ציבור עומדים יחד איכא נמי אימת מלך אף במקום פרוץ. וצ"ע. ושו"ר כן בהדיא בתורת חיים (סופר, סק"ז) דכעין חילוק הרמב"ם בחלונות דדוקא ביחיד בעינן, ה"נ הכא דבציבור איכא אימת מלך. וע"ע בהלכ"ב (בירור הלכה סק"י) שצידד כן[14].
ועכ"פ נראה, דאם הזמן דחוק ויפסיד תפלה בציבור אם לא יתפלל עתה, יוכל לסמוך בשופי על הני קמאי דבציבור שרי. וע"ע בקונטרס מנחת עני (עמ' יב).
והנה כתב הברכ"י (סק"ב) דבמקום המוקף מחיצות, שפיר דמי להתפלל אף שאינו מקורה. וכמ"ש הבתי כהונה (ח"א סי' טו"ב) והוכיח כן בכמה ראיות, וכ"כ במשנ"ב (סקי"א) ועוד אחרונים כמצויין בהגהות שם. ולא אכחד, דמד' הברכ"י הללו מוכח להחמיר בדבר, דנזקקו להתיר תפלת ציבור במקום המוקף מחיצות דוקא, וכמ"ש בדברי שלום (ח"ה, הערות סי' יג), ועכ"פ צירופא איכא, ומה גם כי לא נגלו דבריהם לעיניהם ואין ראיה דהוו פליגי עלייהו. ועכ"פ בכה"ג דיאבד תפלה בציבור ומעלתה כי כבדה מאוד ודאי שפיר דמי.
♦
כמה ספקות בדין זה
והנה בעת'ה שומה עלינו לברר כמה ספקות בדין זה ואזכירם בקיצור: ראשית, בגדר "מחיצה" לענייננו, אי סגי במחיצת לבוד (שתי או ערב), מחיצת זכוכית, כמה מחיצות בעי, ואם סגי באחת כשנצמד אליה, ובפרט כשמסביבו יש אנשים. כמה גובהה, וכמה ריחוקה מן המתפלל. גם יש להסתפק במה אסרו, אם בתפלת שמונה עשרה דוקא או גם בזמירות, ואם יש להקל בגונא דיפסיד תפלה במנין אם לא יתפלל שם, ואם מהני להעצים עיניו.ונראה דהני ספיקי מתלי תלו בטעמים הנזכרים בריש אמי'ר בין לקולא ובין לחומרא, דאם מצד חציפות דמקום פרוץ יש לומר דכל כמה שנקרא מחיצה ע"פ הלכה כמו במחיצת זכוכית או לבוד שפיר דמי[15], אבל אי תפסינן כטעם שיבלבלוהו ויפסיקוהו אנשים, כל כמה שרואה את העוברים לפניו ומתבטלת כונתו יש לאסור. וכמו כן להיפך, באופן שלא מתבטלת כוונתו, כמו בעומד אחרי אנשים שלפניו, גם אם לא נחשבים למחיצה ע"פ הלכה וכדלהלן, מ"מ אין כאן טרדה ומכוין דעתו[16]. וגם לטעם יוהרא נראה דתלי בגדר ושֵם מחיצה ועי'.
גם י"ל נפק"מ חדתא בזמננו, שיש חלונות שקופים אטומים מצד אחד, שעל ידם יש רואה ואינו נראה, היאך יהא הדין בזה בין באופן שהמתפלל נראה ובין להיפך. והיינו דלטעם מקום פרוץ נראה פשוט דמהני בכל גוונא, אבל לטעם עוברים ושבים נראה דאם הוא רואה העוברים והמה נסתרים מחמת'ו אסור, ואם הם רואים והוא לאו שפיר חזי מהני. וכמו כן לטעמא דיוהרא הלא גם כשהוא רואה, כיון דאינהו לאו חזו ליה שפיר דמי.
וכי תימא דאם באנו לזה, יש לומר דאף במתפלל במקום סגור אם מתפלל ליד החלונות ורואה את העוברים ושבים בזמן התפלה אסור הוא להתפלל כן, אכן כן הוא, דמה שהצריכו חלונות בסעיף קודם (צ ס"ד) מיירי בנמצאים בגובה הכותל, דרואה רק את השמים דרכם וכמבואר בב"י שם[17].
ובס"ד אשכחנא להגאון בעל אשל אברהם מבוטשאטש (צ, ה) שפתר כמה מהני ספקות דדכירנא ואלו דבריו: א. עדיף להתפלל מנחה קטנה במקום פרוץ ולא בבית בזמן מנחה גדולה ע"ש. ב. עוד חידש דכשעומד מול מחיצה (וה"ה ערימת תבואה, עשבים, או סיבוך אילנות) סגי בזה הגם שמשלשה צדדים אין כותל[18], רק דמצוה מן המובחר בבית סגור בד' מחיצות. ג. ושם כתב דשיעור מחיצה לזה הוא כל שיש גובה עשרה טפחים ורוחב ד' טפחים. ד. עוד קאמר התם, דגבי שאר תפלות ותחנות אין לאסור במקום פרוץ כל שאין מזדמן לו בנקל[19], משום דכל שאר תפלות ותחינות טפילות ונגררות אחר תפלות י"ח ועולות עמהם. ה. וסיים בסוף דבריו, דאף מחיצת בני אדם (שאינם מתפללים) מהניא כמו גבי טלטול[20].
ואבואה בס"ד לדון בדברי קדשו בכמה פרטים. ואקדים ואומר, דנראה מדבריו שחישב דין מחיצה דהכא כדין מחיצה דשאר דוכתי בלא שנוי ותמורה, ואמטו להכי היקל במה אופנים שלא היה באפשר להתירם אם נדרוש לטעם דעוברי דרכים המטרידים דעתו, דלזה בעינן מחיצה מעלייתא כשאכתי שפיר חזי לכולהו אינשי דאזלי ואתו קמיה, ודוק. וגם לא הצריך מחיצה גמורה כדי להחשיב את המקום כסגור ומקום צניעות, אלא מחיצה הלכתית גרידא.
ודוגמא לזה, במה שכתב להקל במחיצה עשרה, הנה בחיי אדם (כלל כו דין ד) כתב דלענין לעבור כנגד המתפלל אפשר דאסור אף כשיש ביניהם דבר קבוע גבוה י' ורחב ד', כל שאינו גבוה כ"כ שלא יוכל להסתכל בצד השני, דאל"כ מבטל כוונתו. וכ"פ בהלכות קטנות (ח"א סי' צד) וצידד כן בפמ"ג (סי' צ א"א ס"ק לה), הובאו לציו'ן כולהו במשנ"ב (קב סק"ב). וה"נ לדידן דיש להחמיר דסו"ס צופה ומביט. אלא שבאמת נראה שם דאינו מוסכם, ובח"א סיים דטפי נראה להקל (שהרי חוץ לד"א מותר אף במסתכל. כ"כ שם, וזה לכאו' מוכיח כנ"ל דאזלינן בתר גדרי מחיצה וכדו' כהלכתא בלא טעמא ודוק). ושו"ר להאשל אברהם גופיה שם (ר"ס קב) שדן בנדון האמור והאריך הרבה, ובתו"ד שם כתב להקל בדבר המפסיק דוקא היכא דליכא ג"כ בלבול הכונה להמתפלל (כגון שמניח סטנדר כנגדו) ושבזה יודו כו"ע ע"ש. עוד כתב שם בהיכא שעומד אדם לפני המתפלל דהוי כמחיצה כמ"ש כאן, גם דיבר שם בעובר לפני המתפלל כשעיניו עצומות, ועוד יעו"ש כי הדברים עולים לכאן ולכאן והמה עשירים במקו"א אשר מהם נקח להבין בעניננו. ולכאורה אם אכן כן הוא, הרי שאין להתיר גם לדבריו בהיכא דמודה המתפלל דאיכא ליה בלבול הדעת. והגם דיש לחלק דהתם חמיר דנמצא בביהכנ"ס ואסור לאחר לעבור לפניו, אבל הלא מצד המתפלל עצמו שומה עליו להתפלל באופן שהוא לא יטרד (אף שאין תלונתו על העובר לפניו בדרך כבושה לרבים), וא"כ איך נקל באופן שנטרד מכוונתו.
שוב בינותי לבאר הדברים, דנראה פשוט שסבר כפשטות השו"ע בכאן, דאין זה מטעם שיטרד בעוברי דרכים רק מצד מקום פרוץ וכל כמה דהוי מחיצה שפיר דמי[21], ושאני מהתם.
ואמטו להכי היקל נמי במחיצת בנ"א דחשיבא מחיצה בטלטול. אלא דמה שהצריך שם דוקא באנשים שאינם יודעים, לכאו' אין לו מובן דמאי שייאטיה הכא, דזה בעינא דוקא בשבת, שלא יעברו על איסור מחיצה, משא"כ כאן דיש מציאות מחיצה. ושו"ר שהעיר כן בקו' מנחת עני (עמ' יח). ובעיקר ההלכה ע"ע בס' חשוקי חמד (בכורות דף לא) שהיקל ג"כ במחיצה ע"י בני אדם.
אלא שבעיקר מה שהתיר במחיצת אדם, לכאו' צ"ע מהנפסק בסעיף כא דאדם אינו חוצץ בין המתפלל לקיר, וא"כ היאך חשיב הכא למחיצה. וצריך לחלק בין זה לזה בטעמים שבהם, דלפום טעמא דאיסורא בחציצה בינו לקיר כדי שלא יפנה לבו לאותם דבריםכא, י"ל דבאדם המתפלל לפניו אין שייך זה, משא"כ הכא דבעינן מחיצה שפיר מהני לזה. איברא דלפי הטעם שם דהוי דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לכלי כמ"ש הטור סי' צח לכאורה אין לחלק. ועכ"פ יש לציין דגם התם פסק מרן (בסעיף כא) דיש מי שכתב שטוב לחוש שלא להתפלל אחרי שום אדם. ודוק.[22]
וגבי מחיצת זכוכית, עי' עוד לו באשל אברהם (סי' קב) לענין לעבור לפני המתפלל, דמשמעות הפוסקים שגם כותל של זכוכית מהני להפסיק בזה. ולכאורה הכי נמי בעניננו לפי הטעם דבעינן מקום סגור (שפסק מרן כמותו), אלא דלטעם עוברים ושבים ודאי דלא מהני.
ומשבאנו לזה, נראה פשוט דאף מחיצת לבוד שתי או ערב מהניא, דשמה מחיצה.
ולענין ריחוק המחיצה מהמתפלל, עי' בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי יח אות ב) אשר דן גבי תפלה ברחבת הכותל, וכתב דחשיב כמקום סגור, ולא מיבעיא הרחבה הסמוכה ששם מתפללים בעיקר יום יום, דינו בודאי כשטח המוקף מחיצות שהרי הוא גדור ממש מכל הצדדים מדרום ומצפון (שנטפלים גם לבית), וגם לרבות ממערב שהוא גדור בגדר עבה וחזק שגבוה הרבה מעשרה טפחים וא"כ דין השטח כמוקף מחיצות וכו' ואפי' הרחבה הגדולה שלפני זה ג"כ נראה בעיני שנקראת לפי חזותה כמוקפת מחיצות מכל הצדדים, רק יש שם עוברים ושבים, ומפני כן אינו דומה מיהת למקום פרוץ וכו'. הרי למדנו מדבריו דהמודד לכל זה היא "לפי חזותה", דאם נראית וניכרת כמקום סגור שפיר דמי ואפי' המחיצות רחוקות.
אך אם כנים דבריו, אף חומרא נפיק מינה, דלפי"ז לא יהני מחיצת לבוד וכדו' דאינה נראית כ"כ כמקום סגור. ומאידך הלא הוא עצמו היקל במחיצת עשרה הגם שלרואה אינה נראית כשטח סגור כ"כ. וצ"ל דס"ל דאכן אזלינן בתר שֵם מחיצה דעלמא ככל פרטיה ודי בזה, רק שלגבי המרחק קאמר דאין להחמיר אף במחיצות רחוקות (דבעלמא חשיבי מחיצות בודאי) כיון דסו"ס נראה לעין ששייכות המחיצות לכל שטח זה. ועדיין צ"ע.
ובמה שכתב עוד דבשאר תפלות ותחנות אין להקפיד בזה, מדברי היפה ללב כאן נראה דלא ס"ל כן, ממה שהביא ד' הרב לקוטי עצות ע"ש. (ומה שכ' בזה בהגהות איש מצליח, לא דקו ע"ש).
עוד רגע אדבר לענין עוצם עיניו, דזה פשוט דלא מהני לטעם אימת מלך ואף לא לטעם יוהרא, רק לטעם עוברים ושבים יתכן דמהני אם כי אף בו יש לפקפק בהבנת החשש (עי' להלן בהערה), ומה גם דחזינן דלכתחילה לא סמכינן ע"ז באופן שנמצא כנגדו דבר הטורדו, כמפורש בדין בגדים המצויירים (סי' צ סעיף כג). וראה נא מ"ש הפמ"ג (מש"ז ג) דאפילו בסומא יש להקפיד בזה לטעם מקום צניעות.
ואמת אגיד, כי אף למאי דנקטינן כדברי מרן ז"ל שלא חשש לטעם עוברים ושבים אלא הכל תלוי בענין מחיצה ומזה באנו להקל בכמה מקרים שזכרנו (מחיצת לבוד, זכוכית, גובה עשרה וכד'), עדיין יש לדון ולברר אם הקובע לדידיה זה דין מחיצה דעלמא או דבעינן נמי שיחוש במציאות שהמקום סגור, דאל"כ אינו חש באימת מלך (וכ"כ בקונ' מנחת עני עמ' טו). ומכל מקום נראה בעיני, דבמילתא כי האי דאינו אלא מדרבנן (ושלשת עמודי ההוראה השמיטוהו)כב, אם מתפלל בציבור עכ"פ דיש לו צירוף נכבד מן הראשונים להקל בו, יש לנו לסמוך להקל, ובפרט בפרטים המפורשים באחרונים כמו מחיצת עשרה. ומכל מקום, מאחר שנתבאר בריש הדברים שיש לחוש גם לטעם עוברים ושבים (עכ"פ במקום חשש ודאי),[23]נראה שבאופנים הנזכרים שקיים בהם חשש זה יש לו להקפיד לעצום עיניו דוקא בשעת התפלה, דאז מילט נפשו אף מחשש הנזכר[24].
ובסיום דברי אציין, דבכל זה יש להעיר, דאיך שיהיה המתפלל במקום פתוח בלאו הכי מפסיד הוא גם כן מעלת תפילה בבית הכנסת, כנפסק בשו"ע, ועל כן אין לעשות כן אם לא שמוכרח לזה מאיזה טעם[25].
♦
דינים העולים:
א. אסור להתפלל לכתחילה[26] במקום פרוץ ופתוח כבקעה וכדומה, ונאמרו בו כמה טעמים: א. לפי שהמתפלל במקום סגור חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר משא"כ במקום פתוח. ב. שלא יטרד מעוברי ושבים המבטלים כונתו. ג. משום יוהרא, שמראה תפלתו ברבים. וכמה נפק"מ יש בין הטעמים הללו. ובשו"ע תפס כטעם הראשון.
ב. במקרים דלהלן יש להתיר להתפלל בבקעה: א. עוברי דרכים שאין להם מקום אחר להתפלל בו, ומ"מ ראוי שיתפללו בין האילנות. ב. מקום סגור במחיצות אך אינו מקורה. ג. אם הוא מקום שנעשה לו שם נס שאז ירא וחרד[27].
ג. יש מן הראשונים שהתירו בזה כשמתפלל בציבור, ונראה דאם הזמן דחוק ועלול להפסיד תפלה בציבור אם לא יתפלל שם, יוכל לסמוך ע"ז בשופי.
ד. בשיעור המחיצה וגדריה יש לדון לפי הטעמים הנ"ל, ומ"מ נראה לדינא דיש להקל (עכ"פ במתפלל בציבור) אף במחיצה הגבוהה עשרה טפחים ורחבה ד' טפחים בלבד, ואף במחיצת שתי וערב, או מחיצת זכוכית. אלא שבאופנים אלו ראוי שיקפיד בדוקא לעצום עיניו בשעת התפלה שלא תטרד דעתו. ומכל מקום אם יש חשש מצוי שתתבלבל דעתו מהעוברים ושבים שם, אין להתפלל במקום זה לכתחילה.
ה. ועכ"פ נראה דסגי מדינא בג' מחיצות בלבד ואפילו באחת כשהוא נצמד ומתקרב אליה. אבל למצוה מן המובחר בעי בית סגור בד' מחיצות.
ו. אף כשהמחיצות רחוקות מהמתפלל, כל שעדיין נראה למראית העין שהמקום מוקף מחיצות חשיב מקום צנעה ושרי.
ז. יש שהקילו אף במחיצת בני אדם העומדים לפניו, ונראה דלדעת המיקל יש להקל אפילו יודעים הם שנחשבים לו למחיצה.
ח. בעצימת עיניים גרידא (ללא צירופי היתר נוספים), אין להתיר לדידן דתפסינן הטעם דאימת מלך.
ט. יש שאסרו בכל זה אף בזמירות ושאר תפלות, ויש שכתבו להקל. ונראה דבציבור עכ"פ ודאי יש להתיר.
י. בכל קולות הנזכרות יש להדגיש דעדיין מפסיד הוא למעלת תפלה בבית הכנסת שהוא מקום מקודש, ועל כן אין להתיר בזה בקל אלא במקום הצורך.
♦ ♦ ♦