רב ומו"צ באלעד
מח"ס ויען יוסף, תורת ערלה, נחלת אבות ועוד
גדרי קדיש יהא שלמא וקדיש על ישראל
שאלה: מה הוא מנהג הספרדים בענין קדיש "יהא שלמא" שלאחר שיר של יום, וכן קדיש "על ישראל" הנאמר לפני עלינו לשבח, האם הם נחשבים כקדישי חובה מסדר התפילה, או שגדרם הוא רק כ"קדיש יתום" שאם יש יתום הוא אומרו, ואם אין יתום מדלגים עליו.ומתוך הדברים יתבאר, מה יהא בישיבה שכולם צעירים ואין יתום, האם חובה על החזן לאומרם או שיכול לדלג על קדישים אלו.
♦
ענף א' – קדישי החובה למנהג הספרדים
א. מקור הדין - שיטת הבית יוסף בסדר הקדישים
תשובה: ראשית עלינו להקדים כי מקורם הראשון של הקדישים בסדר התפילה, אינו מופיע בחז"ל, אלא רק בדברי הראשונים והגאונים. ונבאר תחילה את סדר קדישי החובה לפי שיטת הב"י ומנהג הספרדים.השיבולי הלקט (סי' ח'), הביא את תשובת הראב"ד בשם הגאונים, שהביא לראשונה את מנין הקדישים שהם חיוב התפילה, וזה לשונו: "ובתשובות הר"ר אברהם ב"ר דוד זצ"ל מצאתי, על מעשה הקדיש לא נמצא בידינו דבר מבורר היטב מן הראשונים, אך סמכוהו האחרונים על הפסוק הזה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ועל מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מן הדברים הללו יוצא להן, שאם נתקבצו עשרה בני אדם לדבר מצוה בין לתפלה בין לתלמוד תורה, צריכין לקדש. לפיכך אחר פסוקי דזמרא סמוך לברוך הבוחר בשיר ובזמרה מלך אל חי העולמים, יקדישו פעם אחת, לפי שכבר סיימו את המצוה של פסוקי דזמרא, ועכשיו יתחיל האחרת שהיא קריאת שמע בברכותיה. ושמא יפסיקו לפסוק צדקה או לדבר אחר או שמא יעכב עליהם מעכב מלקרוא את שמע ויצאו בלא קדיש. לכך נתקן הקדיש אחר פסוקי דזמרא. וקדיש אחר יאמרו אחר סיום כל התפלה, שכך הוא מצוה בפני עצמה, ואינה מתחברת עם מה שיאמר אחריה. וקדיש אחר יאמרו אחר קריאת התורה, מפני שקריאת התורה בעשרה מצוה בפני עצמה היא. וקדיש אחר יאמרו אחר סדר קדושה, מפני שגם היא מצוה בפני עצמה והוא דבר שבקדושה, ולא יהא פחות מעשרה. וקדיש אחר יאמרו אחר קריאת מזמור או פרק או אגדה או משנה שרגילין לקרות במקצת מקומות, כמו שאמרו בסוטה, עלמא אמאי מיקיים, אקידושא דסידרא ויהא שמיה רבא דאגדתא. וקדיש אחר יאמרו אחר אשרי במנחה מפני שהיא מצוה בפני עצמה דאמר ר' אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וקדיש אחר יאמרו אחר ברכת של קריאת שמע של ערבית. מפני שתפלה של ערבית רשות ושמא יצא אדם מבית הכנסת אחר שגומרין הברכות של אמת ואמונה ולא יתפלל י"ח ונמצא יוצא בלא קדיש. וקדיש של אחר תפלת ערבית שכבר נשלמה התפלה" עכ"ל.
וסיים השבלי הלקט שם: "ואין פוחתין משבעה קדישין בכל יום. והגאונים ז"ל סמכום על שם שבע ביום הללתיך" עכ"ל.
תשובה זו הובאה גם בדברי ספר האגור (הל' תפילה סי' צ"ד) בקצרה, וז"ל: "השיב הראב"ד טעם על הקדישות שאומרים בתפלה. האחד אחרי פסוקי דזמרה שיש לשם הפסק דפסוקים. וקדיש אחר סיום תפלה מי"ח שהיא מצוה בפני עצמה ואינה דבוקה לאחריה. וקדיש אחר קריאת התורה כי היא מצוה בפני עצמה בכנסת. וקדיש אחר הקדושה והיא דבר שבקדושה. וקדיש אחר אמירת מזמור או פרק או אגדה או משנה כדאמרינן בסוטה עלמא קאי אקדושא דסדרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא" וכו'. מקור תשובה זו הוא בספר תשובות ראב"י אב"ד (בעל האשכול, חמיו של הראב"ד, סי' קפ"א), גם הבית יוסף (ריש סימן נ"ה) העתיק תשובת ראב"ד זו, עפ"י לשון האגור הנ"ל, והעתיקו השלחן גבוה.
נמצא כי שבעת קדישי החובה שבכל יום המבוארים בדבריהם הם: א. קדיש אחר פסוקי דזמרה, לפני יוצר. ב. קדיש שבסיום שמונה עשרה (כיום לאחר תחנון). ג. קדיש לאחר קדושה דסדרא (כיום קדיש תתקבל). ד. קדיש שלאחר מזמור, שהוא כיום הקדיש הנאמר אחר שיר של יום. ה. במנחה - קדיש לאחר אשרי לפני שמונה עשרה. ו. בערבית – קדיש שלפני שמונה עשרה. ז. קדיש בסיום תפילת ערבית. (וכן מנאם הפרישה שם).
נמצא כי קדיש "יהא שלמא" שלאחר שיר של יום הוא קדיש חובה, והוא ממנין שבעת הקדישים שהם חובת הכל, ואינו שייך כלל לדיני קדיש יתום, וממילא פשוט שהוא חובת החזן לאומרו.
♦
ב. ראיות כי כוונת הראשונים לקדיש שלאחר שיר של יום
יש להדגיש כי אכן בלשון הראשונים לא מוגדר ממש מיקומו של קדיש זה דווקא כקדיש חובה, אלא רק כתבו שיש קדיש נוסף אחר קדושה דסידרא, שהוא: "יאמרו אחר קריאת מזמור או פרק או אגדה או משנה שרגילין לקרות במקצת מקומות", וא"כ קדיש זה יכול להיות גם הקדיש הנאמר אחר פיטום הקטורת, שגם שם נאמרים פסוקים וקטעי חז"ל מתורה שבע"פ.אלא שמדברי רבינו האר"י והבן איש חי נראה, שהם הבינו שקדיש זה האחרון במנין קדישי החובה דשחרית, הוא הקדיש שלאחר שיר של יום, כמו שהוא באמת מתאים לפי סדר התפילה, ורק הקדיש הבא אחריו מוגדר כקדיש בדרגה אחרת.
וזה לשון הבן איש חי (ויחי ש"ר אות י"ב): "כפי דברי רבינו האר"י ז"ל, קדיש דקודם הודו, וקודם יוצר, ושל אחר העמידה קודם אשרי, ושל קודם "תפילה לדוד", ושל קודם פטום הקטורת, כל חמשה אלו חובה הם, ואין הקטן יוכל לאומרם לבדו" עכ"ל, ואח"כ מבאר שקדיש יתום אינו מכלל קדישי החובה.
ובשער הכוונות (דף מ"ט ע"ד) ביאר מהרח"ו את סודו של קדיש זה, וז"ל: "ענין הקדיש שלאחר תפילה לדוד, גם הוא נתבאר לעיל בקדיש של הקרבנות, ושם נתבאר שיכוין בו להוריד הארה מן היצירה אל העשייה ע"י ב' בחינות של מ"ב, אחת של הוי"ה דס"ג ואחת של הוי"ה דמ"ה" עכ"ל. נמצאת למד, כי שיטת הב"י בחובת הקדיש שלאחר שיר של יום, תואמת את תורת הסוד והכוונות וקדיש זה מכלל קדישי החובה הוא, וכך הוא מנהג קהילות הספרדים לדורותיהם.
ומה שעינינו הרואות כי אף קדיש זה נאמר כיום ע"י יתומים, מבוסס הוא עפ"י דברי הכף החיים (סי' נ"ה אות ד') שכתב: "ופה עיר קדשינו ירושלים ת"ו, יש נוהגים לומר היתומים גם קדיש שקודם הודו וקדיש שקודם קוה" ע"כ. וכ"כ בשו"ת רבי ידידיה טיאה וייל (סי' ד', מובאת לשונו בהמשך המאמר).
הרי לך כי אע"פ שקדיש זה חובה, זיכו את היתומים לומר אף אותו, אך פשיטא שלא נבוא מחמת מנהג זה להוריד קדיש זה בדרגתו מקדיש חובה לקדיש יתום (כמו שכ"ה מנהג אשכנז, כפי שמתבאר בהמשך).
לסיכום: למנהג הספרדים, הקדיש שלאחר שיר של יום הוא אחד מקדישי החובה, ויש חובה על החזן לאומרו, ואסור לדלג עליו. ואם יש יתום, יכול היתום לאומרו במקום החזן.
♦
ענף ב' – מנין קדישי החובה למנהג אשכנז
טרם נכנס לדון בהגדרותיו של הקדיש שלפני עלינו לשבח, והגדרתו ההלכתית בעדות ישראל, ראיתי להציג לפני הקורא את מנהגי אשכנז בנידון קדישי החובה.וזאת למודעי, כי במסורת בני אשכנז מצינו ב' דעות במנין קדישי החובה, ולפי ב' השיטות אין הקדיש שלאחר שיר של יום נמנה כקדיש חובה, אלא כקדיש רשות שניתן ליתום לאומרו. וא"כ שונה שיטתם משיטת בני עדות המזרח בקדיש זה.
♦
א. מנהג אשכנז א' - מנין קדישי החובה לדעת הרוקח
בכמה מפוסקי אשכנז, מצאנו מנין אחר לשבעת הקדישים, כי הם הוציאו את הקדיש שלאחר שיר של יום, והכניסו למנין קדישי החובה קדיש בסיום תפילת מנחה.וזה לשון שו"ע הרב (או"ח נ"ה ס"א): "אומרים קדיש בכל מקום שיש הפסק בסדר התפלה, והם לא פחות מז' קדישים בכל יום, על שם: "שבע ביום הללתיך" ואלו הם: א'. אחר פסוקי דזמרה ששם הוא הפסק סדר הפסוקים. ב'. אחר סיום תפלת י"ח שהיא מצוה בפני עצמה ואינה דבוקה למה שלאחריה. ג'. אחר סדר קדושת ובא לציון שהוא ג"כ דבר שבקדושה. ד'. אחר אשרי למנחה, שהיא מצוה בפני עצמה, שכל האומר תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ה'. אחר סיום תפלת י"ח של מנחה, שהיא מצוה בפני עצמה. ו'. אחר ברכות של קריאת שמע של ערבית מטעם שיתבאר בסי' רל"ו. ז'. אחר תפלת ערבית שכבר נשלמה התפלה. וז' אלו הן חובה כשמתפללין בציבור, והשאר מנהג וראוי לכל אדם ליזהר שלא לפחות מלענות י' קדישים בכל יום" עכ"ל.
וכ"כ בערוך השולחן (סי' נ"ה סק"ד) וז"ל: "הקדמונים לא אמרו רק שבעה קדישים בכל היום, ג' בשחרית, אחד אחר ישתבח, והשני אחר תחנון, והשלישי אחר ובא לציון גואל. ושנים במנחה, אחד אחר אשרי, והשני אחר תחנון, ושנים בערבית, אחד קודם שמ"ע, והשני אחר שמ"ע, על שם שבע ביום הללתיך" עכ"ל, וכתב שמקורו מדברי הרוקח.
ובפירוש התפילה לרוקח (ענין קדיש) מצאנו שכתב בקצרה: "ועל קדיש אנו יוצאין ידי חובותינו משום שנאמר שבע ביום הללתיך, ערבית ד' (כוונתו למנחה וערבית, התפילות הנאמרו בערבו של יום) ושחרית ג'" ע"כ. ומזה שכתב כי מנין קדישי החובה בשחרית הם ג' קדישים ולא ד', מוכח דהבין דבקדיש שלאחר קדושא דסדרא אינו קדיש חובה.
ונראה כי זהו מנהג אשכנז המקובל כיום (שלא כמנהג השני המובא בסמוך). יש לציין כי בדברי הגר"י עייאש ג"כ נמנה הקדיש שלאחר מנחה כקדיש חובה, בנוסף לקדיש דברכו שג"כ מנאו כקדיש חובה כאמור, וזה תואם למנהג המקובל כיום בכל עדות ישראל, להחשיב קדיש תתקבל של מנחה כקדיש חובה.
♦
ב. שיטת הלבוש – מנהג אשכנז השני
אלא שבכמה פוסקים מפוסקי אשכנז, מצאנו חשבון אחר לקדישי החובה, והם מונים את הקדיש שלאחר עלינו לשבח כקדיש חובה.מקור הדברים הראשון הוא בדברי הלבוש (סי' נ"ה) שכאשר מנה את סדר קדישי החובה, השמיט את הקדיש שלאחר שיר של יום ושלפני עלינו, ותחתם הכניס את הקדיש שלאחר עלינו לשבח, וזה לשונו: "ד. ואחר כך אומרים עלינו לשבח, וקדיש אחריו שיש בו פסוקים" עכ"ל.
וכבר העיר הט"ז (נ"ה סק"א) על מנהג אשכנז בזה, וכתב זה לשונו: "ולא חשב בית יוסף עלינו לשבח שאומרים אחריו קדיש, ואנן נוהגין לומר אחריו קדיש כי יש בו פסוקים ואין פוחתין בכל יום מז' קדישים ע"ש שבע ביום הללתיך" עכ"ל.
ובשו"ת ר' ידידיה טיאה וייל (לבנו של הקרבן נתנאל, סי' ד') כתב ע"ז: "ואפשר דבזמן הב"י לא היו אומרים פסוק והיה ה' למלך, ולא הוי רק ב' פסוקים, ואין לומר קדיש בפחות מג' פסוקים" עכ"ל.
את דברי הלבוש הביא להלכה הפרי מגדים (נ"ה משב"ז סק"א), והמשנה ברורה (נ"ה סק"ה).
יש לציין כי לדעת הרמ"א קדיש זה אינו מוגדר כקדיש חובה, אלא רק כקדיש יתום, שכן הוא הזכיר קדיש זה בסימן קל"ב (ס"ב) וכתב: "ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם" עכ"ל. בדבריו מבואר שהוא רק קדיש יתום ולא קדיש חובה (וא"כ משמע שדעתו כדעת הרוקח הנ"ל).
♦
ג. מנהג מרוקו – חצי קדיש לאחר עלינו
ואע"פ שלא נתפשט מנהג זה לומר קדיש אחר עלינו לשבח, לא מצד קדיש חובה ולא מצד קדיש יתום ברוב בני עדות המזרח, מ"מ ביהדות מרוקו נהגו לומר קדיש יתום אחר עלינו לשבח וכדברי הרמ"א, כמו שכתב בס' נהגו העם (קדיש אות ה'), שנהגו אז לומר חצי קדיש, וראה מה שדנו בקדיש זה טעמיו מקורותיו בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח או"ח סי' כ"ו אות ח'), ס' עשה לך רב (ח"ה עמ' של"ט), ספר דברי שלום ואמת (טולידנו ח"א עמ' נ"ז), ושו"ת דברות אליהו (אברז'ל, ח"ז סי' ח').♦
ענף ג' – קדיש יתום וגדרו - במשנת פוסקי אשכנז
לאחר שנתבארו באורך מנין קדישי החובה למנהגי עדות המזרח ולמנהגי בני אשכנז, יש לנו לדון בהגדרת הקדיש שלפני עלינו לשבח.ועל הקורא לדעת, כי שינוי יסודי יש בין מנהג אשכנז בקדיש זה למנהג בני עדות המזרח, כי מנהג בני אשכנז להחשיבו כקדיש יתום, ואילו בני עדות המזרח החשיבוהו כקדיש דרבנן הנאמר אחר אגדתא. וכדי להגיש לפני הקורא תמונה ברורה ובהירה, אבאר תחילה את מקורו וגדרו של קדיש זה בהתאם לפוסקי אשכנז ומנהגיהם, ואח"כ נחל להעמיק חקר בגדרו של קדיש זה במסורת בני עדות המזרח, דבר דבור על אופניו
♦
א. תקנת קדיש יתום – למנהג אשכנז
הראשונים שתיקנו שקדיש זה שבסיום התפילה יוגדר כ"קדיש יתום", הם פוסקי אשכנז הקדמונים.וזה לשון שו"ת מהרי"ל (החדשות, סי' כ"ח, העתיק לשונו גם האגור סי' של"ד): "נשאל גדול הדור מוהר"ר יעקב מולין וכו', וגם הטעם למה נקרא קדיש יתום. ולמה הקטנים אומרים זה הקדיש הואיל והוא דבר שבקדושה.
ובתוך תשובתו כתב: "והקדיש הזה ניתקן אחר פסוקי דא"ר אלעזר א"ר חנינא ואחר שיר המעלות וכן אחר הדרשות, והיתומים שאומרים אותו לפי שאין יכולים לומר ברכו אלא א"כ נעשו גדול, דכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, וכולהו קדישי דעלמא תקנתא דרבנן נינהו אבל קדיש זה לאו דבר שבחובה הוא הילכך יכולין קטנים לאומרו" ע"כ.
ובלשון האגור איתא: "ונקרא זה הקדיש קדיש יתום בשביל שהקטנים שאינם יכולים להתפלל בצבור יכולים לומר קדיש זה כי נתקן בשביל המתים ולכן הקטנים יכולין לאומרו כי איננו חובה כשאר הקדישות של תפלה".
וכ"כ המטה משה (סי' רי"ג) בזה"ל: "ואחר כך יאמר קדיש. ונמצא במדרשות שיש לבן לומר ברכו ולהתפלל בציבור, ובזה מציל את אביו ואת אמו מדינה של גיהנם, כדאיתא בתנחומא פרשת נח ובמסכת כלה פרק ר' יודא (פ"ב). ובשביל קטנים ובשביל מי שאינו יכול להתפלל תקנו לומר קדיש זו בימי אבלו, לכך נקרא קדיש זו קדיש יתום" עכ"ל. וכדבריהם כתבו כל הפוסקים שלאחריהם, ואכמ"ל.
♦
ב. אמירת קדיש זה כשאין יתום – במשנת פוסקי אשכנז
לאחר שנוכחנו כי קדיש זה שבסיום התפילה, נקרא קדיש יתום מאחר שהוא ניתן ליתומים קטנים לאומרו, נפנה לדון בעיקר השאלה, האם כאשר אין יתום בבית הכנסת, ניתן לדלג או להשמיט קדיש זה מסדר התפילה, או שחובה לאומרו בכל אופן.על מנת להציג את התמונה השלימה והברורה לפני הקורא, גם שאלה זו נבררה תחילה בספרי פוסקי אשכנז, ורק אח"כ נפנה לברר את גדרו של קדיש זה ושאלה זו על פי מנהגי בני עדות מזרח וספרי הפוסקים שעל צבאם.
הראשון שדן בשאלה זו, הוא גדול פוסקי אשכנז הקדמונים, מהרי"ל, אשר הוא מהמקורות הראשונים להגדיר שקדיש זה נקרא קדיש יתום, והוא עצמו כתב בספרו (שו"ת מהרי"ל סי' ס"ד, וביתר אריכות בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' כ"ח) בנחרצות, שאין לבטל קדיש יתום אף כשאין יתום, וז"ל: "ומה שכתבת במקום שאין יתום אם יתבטל קדיש יתום, חלילה וחס, אלא לעולם אחר הדרשות והפסוקים חייבין להקדיש כמו שכתב המיימוני בהדיא וכו'. והא ודאי פשיטא שאין להם לירא לאותן שהוריהן בחיים מלומר קדיש או להתפלל במוצאי שבתות, דאדרבה שפיר קעבדו וקורת רוח למתים בהארכת ברכו במוצאי שבת כמו שכתב הא"ז, מיהו אם אביו ואמו מקפידין ישמע להם כמו שכתוב בתשב"ץ ושלום הקטון הלוי" עכ"ל.
גם רבינו הרמ"א הביא בתמצית את דברי מהרי"ל בחיבורו דרכי משה (סי' קל"ג ס"ב), דאחר שהביא כי בספרד לא נהגו לומר קדיש אחר עלינו לשבח כתב וז"ל: "אמנם אין המנהג כן, אלא אומרים קדיש אחריו, והוא נקרא קדיש יתום, משום דהיתומים רגילים למימריה וכו', וכן הוא באגור (סי' שלד) וכתב בשם מהר"ם אף על פי שזה הקדיש נתקן בשביל המתים כמו שמצינו במעשה דרבי עקיבא (כלה רבתי פ"ב) מכל מקום אף על פי שאין שם אבל בבית הכנסת אין לבטלו מאחר שהוא נתקן אחר הפסוקים, ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לומר אותו מאחר שכבר נתקן" עכ"ל.
וכן פסק בהגהותיו לשו"ע (קל"ב ס"ב): "ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם, ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין" ע"כ.
ובשו"ת בנימין זאב (סי' ר"א) כתב בזה"ל: "ושאר הימים כשאין בבית הכנסת אבל מאב או מאם אומר אותו הקדיש הש"צ בשינוי ובלחש מעט בעד כל מתי ישראל" עכ"ל.
ועפ"י דבריו כתב המטה משה (קדיש יתום סי' רי"ג) וז"ל: "ואם אין בבית הכנסת אבל על אביו ואמו, אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם בעד כל מתי ישראל, כמו שכתב בנימין זאב סימן ר"א. ואף אם יש בבית הכנסת כולם שהוריהן בחיים, מכל מקום לא יתבטל קדיש זו, ואין להם לירא לאותן שהוריהן בחיים מלומר קדיש זו, כמו שכתב מהרי"ל בתשובה סימן ס"ד. מיהו אם אביו ואמו מקפידין, ישמע להם, כמו שכתב בתשב"ץ (סי' תכ"ה)" עכ"ל.
♦
ג. סתירת דברי הרמ"א
אלא שמדברי הרמ"א ביו"ד (סי' שע"ו ס"ד), נראה שלא כפי שהסיק כאן, שכן כתב: "ואם אין בבית הכנסת אבל על אביו ואמו, אומר אותו קדיש מי שאין לו אב ואם, בעד כל מתי ישראל" עכ"ל. משמע שרק מי שאין לו אב ואם יכול לאומרו, ולא מי שהוריו בחיים.ומדברי השבות יעקב (ח"א סי' ק"ב) נראה דתפס עיקר את דברי הרמ"א ביו"ד, שכן כתב: "ועוד י"ל דמהרי"ל אזיל לשטתו שכתב בתשובתו סי' ס"ח במקו' שאין יתום מותר לומר אף מי שאביו ואמו בחיים אכן לפי המנהג שכתב רמ"א בי"ד סי' שע"ו דאם אין אבל על אביו ואמו אומר קדיש יתום מי שאין לו אב א"כ אפשר דאסור ויש עוד לחלק בזה לפי חלופי המנהגים שכתב רמ"א שם בדין אמיר' קדיש על קרוביהם" עכ"ל. משמע שבזמנו היה המנהג שלא לומר קדיש רק מי שאין לו אב ואם.
אמנם בשו"ת דברי יואל (יו"ד סי' ק"ה) כתב דאין סתירה בין פסקי הרמ"א, כי מש"כ ביו"ד, שם אין עסקו רק מדיני יתומים, לכן לא סיים את כל הדברים, אך באו"ח, ששם הוא מקומן של כל דיני הקדיש, סיים בביאור יותר שבאמת יוכל לומר אף מי שאביו ואמו בחיים ואין העיכוב בדבר אלא כשהם מקפידין עי"ש.
♦
ד. מנהג בני אשכנז
למרות דבריהם הנחרצים של פוסקי אשכנז הקדמונים, נראה כי משום מה לא נתקבלו דבריהם בארצות אשכנז, שכן מצינו עדויות כבר בשנים קדמוניות כי לא נהגו לומר קדיש זה כשאין יתום.וכן נראה מדברי הרב שו"ת עבודת הגרשוני (סי' י"ח) שכתב: "ותביא ראיה לדבריה מן ההשכבה או מן אמירת קדיש, כיון שכבר המנהג שלא לומר קדיש בשביל מיתי כלל ישראל כי אם מי שאין לו אב ואם" עכ"ל.
וכ"כ בשו"ת רבי ידידיה טיאה וייל (סי' ד') הנ"ל: "ואפשר דס"ל להאגור דאחר אגדתא או משנה או מזמור, גם מי שיש לו אב ואם יכול לומר קדיש וכו', אמנם לא ראיתי נוהגים כן, וגם קדיש לאחר מזמור או משנה או אגדתא אין אומרים אלא אבלים וכדומה" עכ"ל.
יתירה מזאת, בספר לקט יושר(ח"א או"ח ענין ג' עמ' נ"ו) מובא כי כאשר אמר אחד החכמים קדיש זה כדין, כשלא היה אחר שאומרו, תמהו עליו העולם, וזה לשונו: "ואמר שראה שמה"ר יודיל ז"ל, בנו של מהר"ר שלום זצ"ל, אמר אפילו קדיש קטן אף על פי שיש לו אם, כשאין שם אבל או אחד שאין לו אב ואם. אבל העולם תמוה עליו, כי הקדיש קטן נתקן בשביל יתומים. ואמר הגאון שמא עשה בשביל כבוד אביו כיון שהוא היה אדם גדול; ואמר שיכול אחד לומר לקטן מלה במלה קדיש קטן, כדי שיאמר אחריו הנער, אף על פי שיש לו אב" עכ"ל.
אלא שיש לציין כי למרות שאכן מנהג זה התפשט בין בני אשכנז, מכמה פוסקים חזינן דלא היה נוח להם במנהג המתפשט.
בשו"ת זכרון יהודה (גרינוולד, או"ח סי' ע"ג) הביא שהגאון בעל כתב סופר ז"ל נהג, דאם לא היה מי שיאמר קדיש אחר עלינו, וכן אחר שיר של יום ושיר מזמור לאסף, אמר הוא בעצמו קדיש, ושמסתמא ראה כן גם מאביו הקדוש מרן החתם סופר ז"ל ע"ש. הרי דהיה פשיטא ליה למיעבד כדברי הרמ"א ומהרי"ל, שאין להשמיט קדיש זה אם אין מי שיאמרוהו.
גם בשו"ת אפרקסא דעניא (להגר"ד שפרבר, ח"א סי' ח') הביא שאין ראיה ממנהג זה לענין דינא, וז"ל: "וממה שאין נוהגים כן אין ראיה, כמ"ש הד"מ שם בשם מהרי"ק, שלא יחשב מנהג קבוע כי אם בדבר שמעשים בכל יום, דאי אפשר שיטעו בכל יום בדבר שלא יהיה כדין עי"ש והדבר מבואר בפוסקים, ופשיטא דגם נידון דידן לא חשיב כמעשים בכל יום, דרוב פעמים יש אבל בביהכ"נ ר"ל בפרט במקום קבוץ גדול, וחוץ לזה לענ"ד אין ראיה בעתים הללו ממנהגי ביהכ"נ, דבעו"ה יש התרשלות גדול מכמה סבות לא נתנו לכתוב, והסבה הכוללת והעיקרית היא דבדורות ומקומות אלו גם הת"ח רפו ידיהם מללמוד ולחקור אחר המנהגים הישרים שהיו לנו מקדם באשכנז ושאר ארצות, עד שההתרשלות והבלתי ידיעה גופא נדמה למנהג. אבל אין זה בכלל מנהגא מלתא היא, ולהכי דייקו ואמרו: מנהג אבותינו תורה היא וכו', ובודאי מאד מאד היה נחוץ להחזיר העטרה ליושנה" עכ"ל.
♦
ה. ענין הקפידא
יש לשער ולהניח, כי הסיבה שהתפשט בעם (בעיקר ביהדות אשכנז כאמור) המנהג שלא לומר קדיש זה מכל וכל, היא משום שחששו חששא יתירה לענין הקפידא דאביו ואמו, שיקפידו על בנם האומר קדיש זה שרגילים יתומים לאומרו.ענין קפידא זה נזכר לראשונה בדברי הרמ"א (סי' קל"ב הנ"ל) שכתב: "ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין" עכ"ל.
והמציינים ציינו שמקור דבריו בחלק זה הוא מדברי התשב"ץ. והוא ספר תשב"ץ קטן (סי' תכ"ה) שכתב: "ואומר קדיש לאמו בחיי אביו. אבל מהר"ם ז"ל אומר שאין אומרים קדיש לאם בחיי אביו אף על פי שאמו עשאה לו צואה לומר לה קדיש אם אביו מקפיד כי כבוד האב קודם לכבוד האם. ומיהו נהגו העולם לומר לעולם קדיש אפילו בחיי האב" עכ"ל.
ומזה שדן התשב"ץ לגבי קפידא באמירת קדיש יתום על אחד ההורים, הבין הרמ"א כי יש מקום לדון על קפידת ההורים בכל קדיש שבתפילה, בעיקר בקדיש שהרגילות ליתומים לאומרו.
ומדברי הרב מטה אפרים (דיני קדיש יתום שער ד' סעי' ג') למדים, כי בדורות הבאים נתנו פירוש נוסף לענין הקפידא, והרחיבוהו יתר על המידה, ואלו דבריו: "ומפני שתקנוהו ליתומים, אין נוהגים לאומרו כלל מי שיש לו אב ואם שמא יקפידו, משום אל יפתח פיו לשטן וכו', לפיכך אם אין אביו ואמו מקפידין בכך יכול לאומרו אפילו מי שיש לו אב ואם אם אין אבלים, ומ"מ אין לעשות כן אם יש שם אחר שאין לו אב ואם" עכ"ל. הרי שבזמנו כבר לא בקשו את רשות ההורים לומר קדיש זה, אלא פשוט חששו לפתיחת פה לשטן, ולא אמרוהו מחשש שמא יקפידו.
ובשו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' כ"ב), דן מה יהא הדין בסתמא, כשאינו יודע אם מקפידין, האם יש לו לחוש. ותחילה דייק מדברי המשנ"ב דבסתמא אסור, ורק אם יודע שאינם מקפידין מותר, ואח"כ הביא דמלשון מהרי"ל משמע איפכא, דבסתמא מותר ורק כשיודע שמקפידין אסור. וסיים כי מלשון הרב מטה אפרים הנ"ל משמע דאף בסתמא אסור "שמא יקפידו" ע"ש.
ויש לדון על דברי הלבוש (או"ח סי' קל"ג, ונראה שהוא המקור לדברי המטה אפרים הנ"ל) שכתב בנידון דידן בזה"ל: "ואח"כ אומרים קדיש יתום, ואפילו אין יתום של תוך י"ב חודש בבית הכנסת יאמר אותו אחר מי שאין לו אב ואם, והטעם שהרי לעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים, ובעלינו יש גם כן פסוקים וצריכים קדיש אחריו, אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו תוך שנה זו, מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולין להיות שלוחי ציבור ולומר קדיש וברכו אחר אביו ואמו, וכבר ידענו ממעשה דרבי עקיבא (עי' כלה רבתי פ"ב) תועלת הגדול שיש למתים כשיש לו בן האומר קדיש וברכו, ויותר בתוך שנה ראשונה, לכך תקנו והניחו קדיש זה, שאין צריך שום דבר יותר ליתומים הן קטנים הן גדולים. ומפני שתקנוהו ליתומים אין נוהגין לאומרו כלל מי שיש לו אב או אם, שמא אביו או אמו יקפידו משום אל יפתח אדם פיו לשטן ויאמרו אתה מקוה למיתתינו, לפיכך אם אין אביו או אמו מקפידין בכך יכול לאומרו אפילו מי שיש לו אב ואם" עכ"ל.
וצ"ע, כי בתחילת דבריו הסכים לדברי הרמ"א שתמיד יש לומר קדיש זה, מאחר: "והטעם שהרי לעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים", ומשמע דחיובו הוא ואין דעתו לבטלו בשום אופן. ומאידך, בהמשך דבריו שכתב: "ומפני שתקנוהו ליתומים אין נוהגין לאומרו כלל מי שיש לו אב או אם", משמע דבעינן ודאות שאינם מקפידין, ובסתמא לא יאמר.
וא"כ לפי דבריו קשה, מהא יהא במקרה בו פתחנו, בקהל שכולם צעירים, שמצד אחד כתב הלבוש דחייבים לומר קדיש אחר פסוקים, ומצד שני סבר דאין לצעיר בעל הורים לומר קדיש בסתמא, שמא יקפידו עליו הוריו. ואולי מסיום דבריו שהתיר כשאין מקפידין, הוה פשיטא ליה שבכל קהל יהא מצוי מי שאין הוריו מקפידים, וצ"ע.
מדברי פוסקים אלו אנו למדים מה הטעם כי ביהדות אשכנז נתפשט (עד ימינו אנו) המנהג שלא לומר קדישים אלו הנקראים "קדיש יתום" כלל, גם לא על סדר התפילה, אע"פ שדבר זה הוא נגד הוראת גדולי רבותיהם, מהרי"ל הרמ"א ועוד.
אלא שראיתי לציין לדברי הרב שבות יעקב (ח"ב סי' צ"ה), שנשאל בנידון זה, וז"ל: "ישוב שיש בו מנין מצומצם וכולם יש להם אב ואם ואחד מהם אבל על אביו ואמו דהיינו לאחר י"ב חדש הם מחולקים מי יאמר קדיש יתום אחר התפלה", והשיב: "ועל דבר הקדיש נ"ל כיון שנתפשט המנהג במקום שאין אבל כלל וכולם יש להם אב ואם אומרים זא"ז הבעלי בתים וא"כ ה"ה כאן אומרים הבעלי בתים זה אחר זה ואין כאן שום העדר כבוד כיון שמנהגם כך הוא ליכא קפידא כלל" עכ"ל. הרי שעל אף שמבני אשכנז הוא, במקומו התפשט המנהג לומר קדיש גם כשההורים בחיים, ולא חששו לקפידא.
חשוב לציין כי גם למנהג אשכנז, כתבו הפוסקים (שבט הלוי ח"ז סי' י"ז, הליכות שלמה תפילה עמ' קמ"א) כי גם ציבור מבני אשכנז שאין עמהם יתום, אע"פ שמדלגים על קדישי היתום, מ"מ בסיום התפילה עכ"פ יעמוד אחד המתפללים ויסיים את התפילה בקדיש דרבנן, עי"ש בדבריהם.
♦
ענף ד' – קדיש דאגדתא – במסורת עדות המזרח
א. הגדרת קדיש זה למסורת עדות המזרח – קדיש דאגדתא
לאחר שביררנו את מסורת פסיקת בני אשכנז בגדרי הקדישים שאומרים היתומים, שומה עלינו לברר את מסורת הספרדים ועדות המזרח בגדרי קדישים אלו. וכבר נתברר בענף א' כי הקדיש שלאחר שיר של יום קדיש חובה הוא מסדר התפילה. ולכן עלינו לברר בעיקר את גדרו המקורי של הקדיש הנאמר לפני עלינו לשבח, האם לפי שיטתינו קדיש זה ביסודו הוא אכן "קדיש יתום" שנתקן אך ורק ליתומים, או שהוא בכלל קדיש דרבנן, השייך אף הוא לסדר התפילה.ונקדים ונאמר, כי אחר העיון בדברי הפוסקים נראה, כי למסורת בני עדות המזרח אכן קדיש זה מיסודו הוא "קדיש דרבנן" הנאמר אחר פסוקים ודברי תורה, ושייך הוא לסדר התפילה. ומה שעינינו הרואות שהיתומים אומרים אותו, הוא לפי שגם קדיש זה רק ניתן ליתומים לאומרו, אבל אינו שייך בעיקרו ליתומים, וממילא אם אין יתום בבית הכנסת חובתו חוזרת להיות מוטלת על החזן.
ויתירה מזאת, קדיש זה הנאמר אחר דברי התנאים: "אמר רבי אלעזר וכו' תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", יש לו מעלה יתירה, לפי שנקרא הוא "קדיש דאגדתא", שלפי דברי הגמרא בסוטה העולם עומד ומתקיים בעניית אמן על קדיש זה, (והוא הנקרא "קדיש על ישראל"). ובזה חלוק הוא מקדיש דרבנן רגיל הנאמר אחר פסוקים ומזמורים, שאע"פ שיש לאומרו, מ"מ אין לו מעלה יתירה זו כקדיש דאגדתא, וכמו שיתבאר.
ובפרט זה, חלוקים מנהגי עדות המזרח ממנהג בני אשכנז. כי אע"פ שאף מדברי הראשונים ופוסקי אשכנז המובאים לעיל, מוכח כי קדישים אלו אע"פ שאינם מוגדרים קדישי חובה, מ"מ נתקנו לאומרם אחר הפסוקים, הרי שדווקא במקומותיהם נתפשט המנהג שרק היתום אומרו וכשאין יתום מדלגים על קדיש זה, וכל זה רק לפי מנהגם. ולכן הם השתמשו יותר בלשון "קדיש יתום", כלשון הרמ"א בסי' קל"ב הנ"ל.
אך למנהג בני עדות המזרח, קדיש זה הוא קדיש דרבנן כשאר קדישי דרבנן, ואף יש לו מעלה כקדיש דאגדתא וכמו שיבואר, וא"כ יש חובה לאומרו כמו שאר הקדישים הנאמרים אחר דברי תורה. וממילא לפי מנהגינו, אין מקום להתחיל לדון על השאלה, האם כאשר אין יתום יוכל אדם אחר לאומרו, כי מלכתחילה נתקן קדיש זה עבור החזן ולא עבור היתום, והוא חלק מסדר התפילה, ורק נתנו ליתומים זכות לאומרו, כשאר הקדישים הקודמים לו.
♦
ב. הוכחות מדברי הפוסקים
חילוק מנהגים זה מפורש בדברי הרב פתח הדביר (סי' כ"ה סי"ג), שכאשר דן באורך לגבי זמן חליצת התפילין בסיום התפילה, הביא את דברי האר"י שאין לחלוץ אלא רק אחר ד' קדישים, והשווה את דברי האר"י למנהג האשכנזים והספרדים בקדישים, וכתב בזה"ל: "ומתוך הדברים הללו אתה למד, שאין מנהג האשכנזים כמנהגינו אנן בני ספרד, דאמרינן אחר קדיש תתקבל עוד קדיש יהא שלמא אחר מזמור היום והושיענו, ועוד קדיש דרבנן אחר תנא דבי אליהו, ואילו מנהגם נראה דאחר תתקבל אין אומרים שום קדיש כי אם קדיש יתום אחר עלינו וכו', ועל כן לא מצאו להשלים מנין ד' קדישים כי אם עם קדיש יתום שאחר עלינו" עכ"ל.וכבר בדברי הראשונים מצאנו שהזכירו כי היו מנהגים חלוקים בדבר, כמו שכתב האור זרוע (הלכות שבת סי' נ') וז"ל: "מנהגנו בארץ כנען וכן מנהג בני ריינוס, לאחר שיאמרו הצבור אין כאלהינו עומד היתום ואומר קדיש. אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על כך מי שיאמר קדיש, אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם וכמנהגנו" עכ"ל.
כמו כן הדברים עולים מתוך דברי הרב יפה ללב (לר' רחמים ניסים פלאג'י, בן הגר"ח, על השו"ע ח"א, לסימן קל"ב ס"ב, בסעיף ג', דף קל"ה ע"א), שכאשר הביא את דברי הרמ"א שכתב: "ואומרים קדיש יתום", פירשו: "היינו קדיש דרבנן, כמו שכתב להדיא בס' א"ח דף כ"א ע"ג, ובכנה"ג בהגהת הטור בשם מ"ש, שהוא על ישראל ועל רבנן, ושאומרים אותו אחר תנו רבנן פטום הקטורת" עכ"ל.
וזה לשון הרב כנסת הגדולה (או"ח סי' קל"ג, בהגהת הטור) שע"ד הטור שכתב: "ואומר קדיש עד עושה שלום", כתב: "ונוהגין לומר אחר קדיש בתרא על ישראל ועל רבנן, ונקרא קדיש דרבנן, ואין אומרים אותו על מזמורים אלא דווקא על אגדה, משפטי שמואל סי' קל"ג" עכ"ל.
הרי לך מדברי היפה ללב, כי לא לחינם ראה צורך "לתקן" את לשון הרמ"א, שקרא לקדיש זה "קדיש יתום", כיון שאכן לפי מסורת הספרדים קדיש זה אינו קדיש יתום, אלא קדיש דרבנן הנאמר אחר דברי אגדה ודברי תורה, וכמו שביאר עניינו גם הגר"ח בנבנישתי בספרו כנסת הגדולה, ואם יסוד קדיש זה הוא קדיש דרבנן, א"כ חובה על הקהל לאומרו בין אם יש יתום בין אם אין יתום, כי הוא מסדר התפילה.
♦
ג. קדיש דאגדתא – דברי המשפטי שמואל
ויסודו של מנהגינו בזה מקורו קדום כבר בדברי הראשונים, שכ"כ האבודרהם שקדיש זה נאמר בסיום התפילה על האגדה. והובא בשו"ת הקדמון משפטי שמואל (לר' שמואל קלעי, סי' קל"ג). שם בשו"ת דן האם קדיש נתקן בעיקרו על דברי אגדה או אף על פסוקים. וראיתי צורך להביא את לשונו, כיון שממנו אנו למדים את חומרתו הגדולה של אמירת קדיש זה בעיקר בסדר התפילה (דבר שנתרופף בדור האחרון, בעיקר כאשר אין יתום).וזה לשונו: "שאלת ממני אתה נכדי התלמיד הנעים וכו', אם יש לומר קדיש על ישראל על מזמור אחד או יהא שלמא רבה וכו', דשמא דוקא על אגדה נתקן על ישראל ולא על מזמור. תשובה, כן דעתי נוטה דאין לומר על ישראל אלא על אגדה או דברי תורה או על דרשא, וכן המנהג שנהגו בכל ישראל, ויצא להם המנהג מהא דאמרינן בסוטה (מ"ט ע"א) על מה קאי עלמא על יהא שמיה רבא דאגדתא, ולכן תקנו על ישראל להודיע כי על אגדא נאמר קדיש זה. אמנם בפוסקים שיש בידינו לא מצאתיהו בפירוש מלבד מלשון אבודרהם (ק"מ ע"א), משמע כן בפירוש, שכתב אחרי שסדר ענין המזמורים שאומרים אחרי התפלה ואמר ואומרים קדיש יהא שלמא רבא ולא הזכיר על ישראל, ואחר זה כתב ואומר תנא דבי אליהו אמר רבי אלעזר וכו' ואומר על ישראל, משמע בפירוש שעל ישראל אינו נאמר אלא אחר אגדה, ולכן כדי שנזכה לקדיש של אגדה כההיא דסוטה אנו אומרים אגדה דרבי אלעזר וכדומה כדי לומר קדיש עם על ישראל. מכאן משמע שכן הדין והמנהג שאין לומר על ישראל אלא על אגדא או דרשה ומי שאומר על מזמורים לא חש לקמחיה" עכ"ל המשפטי שמואל.
הרי לך חומרתו ומעלתו של קדיש זה, הוא קדיש דאגדתא, שעליו אמרו חז"ל כי עליו: "קאי עלמא", וממילא אין לבטלו בכדי. ושמא כעת נוכל להבין את חומרת לשון מהרי"ל שעל הסוברים לבטל קדיש זה התבטא בלשון "חס וחלילה".
♦
ד. שיטת הר"י עיאש – קדיש חובה
על מנת להביא תמונה שלימה מכל דברי הפוסקים בענין זה, ראיתי לצרף ולהביא אף את דברי שו"ת בית יהודה (להג"ר יהודה עיאש, בעל המטה יהודה, מחכמי אלג'יר מלפני 300 שנה, סי' כ"ב, מהדורת בני יששכר עמ' נ"ב), שהאריך לדון האם יתומים קטנים יכולים לומר קדיש בציבור. והוכיח בראיות בנידון והכריע, כי אע"פ שיש לדון ולהקל בדבר, אין ראוי לתת להם לומר אלא קדישי רשות, ולא קדישי חובה, ומשום מה את הקדיש שלפני עלינו לשבח, הנקרא בקצרה "קדיש דברכו", הוא מונה בין קדישי החובה.וזה לשונו: "ואע"פ שקצת הראינו סמך למנהג, מ"מ ראוי להנהיג בקדיש בתרא דברכו שלא להנהיג לאומרם אלא גדול בן י"ג והביא ב' שערות, אבל בשאר קדישין שהן רשות, יכול לאומרם אפילו קטן שלא הגיע לחינוך. ושבע קדישין הם חובה ליום, דכתיב שבע ביום היללתיך: א. קדיש דישתבח. ב. לאחר תפילה (ר"ל בסיום שמו"ע). ג. לאחר ובא לציון. ד. קדיש דברכו. ה. במנחה לאחר אשרי. ו. לאחר תפילה. ז. קודם תפילת ערבית. ח. לאחר תפילה. ואנו מנהגינו לאומרם הש"ץ להשבעה חוץ מקדיש דברכו, ועיין באופן הקדישין בב"י ריש סי' נ"ה עכ"ל.
ויש להעיר כי בתחילת דבריו בא למנות שבע, ובסיום דבריו מונה שמונה. ואכן הרב עיקרי הד"ט (סי' ג' דיני ש"ץ סעיף ה), שהביא בקצרה את דברי הבית יהודה, לא הזכיר את הקדיש שלפני ערבית כאחד מקדישי החובה (וגם לא נמצא כן באף אחד מן הפוסקים מלבדו), וז"ל: "הקדישים של חובה ששבעה הם ביום דהיינו דישתבח, דלאחר התפילה, דלאחר ובא לציון, קדיש דברכו, שבתפילת מנחה לאחר מנחה, קודם תפילת ערבית, אחר תפילת ערבית" עכ"ל, ודבריו נראים.
אמנם הרב שלמי ציבור (להגר"י אלגאזי מחכמי בית אל, דיני הקדיש אות כ"ד מהדורת אהבת שלום עמ' קצ"ב), הביא אף הוא את דברי הבית יהודה, אלא שהוא מנה את הקדיש השביעי שבחובה בקדיש לפני ערבית, וז"ל: שביעי, קודם תפילת ערבית, דכל אלו ראוי לש"ץ לאמרם" עכ"ל, ונראה ששניהם לא העתיקו את דברי הבית יהודה במלואם, וצ"ע.
עכ"פ עולה שהגר"י עיאש למד בדברי הבית יוסף כי הקדיש דחובה האחרון בשחרית הוא הקדיש דברכו, שגם הוא נאמר אחר מזמורים ודברי תורה, וא"כ הקדיש שלאחר שיר של יום לדבריו הוא רשות. (וצ"ע האם מה שהביא את דברי הב"י בסוף דבריו הוא כדי להביא שיטה חולקת, או שהבין הוא שכדבריו איתא נמי בב"י, וכמו שהבאנו בענף א', שניתן ללמוד כן בדבריו).
והרב המסדר שם העיר כי מלשון הבן איש חי בשם האר"י מבואר שלא כדבריו, שקדיש זה אינו קדיש חובה אלא שהוא רק קדיש יתום (והבאנו לשונם בענף א'). אך האמת היא שכפי המבואר כאן, אין חילוק אמיתי בדבריהם, כי אע"פ שיש ביניהם חילוק מה נקרא הקדיש חובה האחרון בתפילת שחרית, מ"מ שניהם יודו שקדיש זה האחרון יש לאומרו, בין אם הוא מוגדר כקדיש חובה מסדר התפילה, ובין אם הוא מוגדר כקדיש דאגדתא.
♦
ה. מסורת הסידורים הספרדים העתיקים
וכדי לחזק את הדברים במסורת עדות המזרח, יצאתי לתור ולחקור בכל סידורי הספרדים העתיקים, האם נמצא אחד מהם שהתבטא על קדיש זה הנאמר אחר פטום הקטורת שהוא "קדיש יתום".הסידור הספרדי הראשון שיצא בדפוס, הוא סידור בהוצאת נאפולי משנת ר"ן (מלפני 532 שנה, עמ' פ"ב), ובקדיש זה כתבו רק: "ואומר קדיש", ותו לא.
הסידור שיצא אחריו, הוא "סדור ספרדים" אשר נדפס בונציה בשנת רפ"ד, שהוא הסידור השני בנוסח עדות המזרח שראה את אור הדפוס. סידור זה נחשב מהימן ביותר, ועליו כתב מה"ר חיים ויטאל בשער הכוונות, כאשר הביא את נוסח רבו האר"י הקד' בזה"ל: "וזה נוסח התפילה כאשר קיבלתי ממורי ז"ל, וכדי שלא אאריך, אכתוב סידורו כפי דפוס הסידור של כל השנה ממנהג ספרד הנדפס בשנת רפ"ד" עכ"ל. גם הוא מביא (דף פ"ב ע"א) על קדיש זה את הלשון: "וקדיש" והביא לקדיש על ישראל.
וכן הם הלשונות בשאר כל הסידורים הידועים. בסידור הקדום "סדר תפילות" (ונציה תט"ז, נ"ח ע"א) כתבו על קדיש זה רק לשון: "קדיש לעילא".
יתירה מזאת, בסידור "סדר תפלות כמנהג הספרדים" (ונציה, תקכ"ו, נ"ו ע"א): כתבו על קדיש זה: "ואומר החזן" ע"כ, משמע שעיקר חובת אמירת קדיש זה על החזן היא. בסידור "תפילת ישרים" (ליוורנו תק"ס): "ואומר קדיש לעילא ואח"כ על ישראל", ומלשון "ואומר" משמע ג"כ דעל החזן קאי.
וכן בסידור הידוע "בית עובד" (ליוורנו תרכ"ב, דף ק"ט ע"ב) כתב על קדיש זה רק: "ואומר קדיש לעילא". בסידור עולת החודש (ג'רבא תש"ח, ס"ג ע"א), לא ציין דבר, אלא ישר הביא את הקדיש, וכן בסידור שער בנימין (לק"ק דמשק, עמ' קמ"ח) הביא ל קדיש זה את הלשון: "קדיש על ישראל".
גם סידורי המקובלים הקדמונים הלכו בשיטה זו, שכן בסדור הרמ"ק (לר"מ קורדובירו הנקרא תפילה למשה, קנ"ט ע"ב), לא הזכיר דבר על קדיש זה, רק הביא את הסיומת "על ישראל" וכו'.
ובסדור המקובל מהר"י צמח (מגורי האר"י, עמ' נ"ט) כתב על קדיש זה בזה"ל: "קדיש בתרא, קדיש זה הוא בעולם העשיה ששם בחינת המיתה, כדי להעלות הנפשות ורוחות ונשמות אשר שם בסוד תחיית המתים. ולכן אומרים אותו היתומים שמת אביו או אמו, וטוב לומר אותו כל אותה השנה אפי' בשבתות וימים טובים ובכל שנה ביום שמת בו אביו או אמו והמ"ב של קדיש זה ע"ד המ"ב של נטילת הידים אותם שמות עצמם" עכ"ל.
ומלשונו מדוייק שקדיש זה האחרון אינו מוגדר ונקרא "קדיש יתום" רק נקרא "קדיש בתרא", ואף הכוונה שבו שייכת לכל אדם שיעלה את "הנפשות רוחות ונשמות", משמע הכלליות, ולכן "אומרים אותו" היתומים, ר"ל שנתנו אותו ליתומים לאומרו, כי הם הקרובים יותר לענין זה. אבל יש בו כוונות מיוחדות, וממילא פשיטא שהוא שייך לסדר התפילה ואין לבטלו בכדי.
ובסידור הנודע "תפילת החודש" (ליוורנו תרנ"ג) כתבו על קדיש זה בזה"ל: "קדיש של עלינו לשבח נקרא קדיש יתום, כתב הלבוש לפי שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום, מפני שיש יתומים גדולים או קטנים שאינם יכולים להיות ש"ץ, לכך נקרא קדיש יתום" עכ"ל. מלשון "להניחו" מבואר שפיר שקדיש זה שייך לסדר התפילה, דכאמור הוא קדיש דרבנן הנאמר על האגדה, רק הניחוהו ליתומים לזכותם. ומקור דבריו הם לשון הלבוש בסי' קל"ג, ע"ש.
בהתאם למסורת עדות המזרח אשר נתבררה, כתב הגרב"צ מוצפי שליט"א בספרו אורחות ציון (ח"ב פ"י סכ"ה, עמ' שמ"ו) על קדיש זה בזה"ל: "ואומרים קדיש יהא שלמא הנאמר על המקרא, ועיקר אמירתו מוטל על השליח ציבור, וצריך הוא או אדם אחר לאומרו, גם אם הוריו בחיים, כי הוא קדיש שמתיקוני התפילה, והעולם אין אומרים אותו כשאין יתום, ומנהג זה אינו נכון" עכ"ל. ושם הביא מקורות רבים ונפלאים לדברים אלו, חלקם שולבו במאמרינו במקומות המתאימים.
ויש להעיר על לשון הבא"ח (ויחי, י"ב) שכתב: "וקדיש שקודם עלינו לשבח שאומרים אחר תנא דבי אליהו זה נקרא קדיש יתום שחז"ל תקנו זה לאומרו היתומים" ע"כ, שכן לפי האמור לעיל אין הדברים מדויקים, בפרט לפי מסורת בני עדות המזרח. כי כבר דברינו אמורים: א. כי אפילו לדברי מהרי"ל, הראשון שדיבר מקדיש זה, קדיש זה נתקן על המזמורים, ורק נתנו אותו ליתומים לאומרו, וא"כ הוא לא נתקן מעיקרו עבור היתומים. ב. במסורת בני עדות המזרח קדיש זה מוגדר יותר כקדיש דאגדתא ולא כקדיש יתום, כפי שהארכנו להוכיח.
♦
ו. קדיש יתום עפ"י תורת הסוד
כעת נוסיף לבוא ולברר את גדרו של קדיש זה עפ"י חכמי תורת הסוד, האם יש חובה לאומרו ואיזה תיקון בעולמות שייך לאמירתו.רבינו האר"י בשער הכוונות מבאר, כי ישנם ארבעה קדישי חובה, שהם מכוונים כנגד ארבע העולמות, אצילות בריאה יצירה ועשייה, ומטרת הקדישים היא לחבר בין העולמות העליונים, ולהוריד על ידם את השפע בעולם.
ולענין קדיש דברכו, כתב שם בשער הכוונות (דף ט"ו עמודה ב') בזה"ל: "אמנם קדיש בתרא איננו מכלל הקדישים הנזכרים, לפי שכבר עלו כל העולמות. ואמנם זה הקדיש נקרא קדיש יתמא, ר"ל קדיש שאומרים אותו היתומים שמתו אביהם ואימם, והענין כי הקדיש הזה הוא בעולם העשייה ששם בחינת המיתה, כדי להעלות כל הנשמות והנפשות בסוד תחיית המתים, ועל כן אומרים אותו היתומים שמתו אביהם ואימם.
ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, שטוב לומר הקדיש הזה מי שהוא יתום כל השנה כולה, ואפילו בר"ח ובי"ט ובשבתות, לפי שאין הטעם כמו שחושבין המון העם שהוא מועיל להציל את אביו מדינה של גהינם לבד, כי הנה עוד בו תועלת אחר, והוא להכניסו בגן עדן ולהעלותו ממדרגה אל מדרגה, וא"כ גם בשבתות וי"ט צריך לאומרו" עכ"ל.
עוד נביא את לשון הרב בספר פרי עץ חיים (שער הקדישים פ"א, דף ל"ב ע"ב, לאחר שמבאר את עליית העולמות הנעשית ע"י הקדישים) שכתב וז"ל: "אך קדיש בתרא אינו מכלל אלו, כי כבר עלו כל העולמות, אמנם קדיש זה נקרא קדיש יתום, פי' כי סוד קדיש זה הוא כדי להעלות כל הנפשות המתים בסוד תחיית המתים, ולכן אומרים אותו יתומים שמתו אביהם ואימם" עכ"ל.
והנה מלשון הרב נראה, שקדיש זה דברכו, אינו שייך לסדר עליית העולמות שנתבאר בכל סדר הקדישים שקדמו לו, אלא הוא ענין נפרד בפני עצמו השייך רק ליתומים, ונועד להעלות את נשמת נפטריהם מעולם לעולם.
וכן נראה שהבין רבינו הבן איש חי, שכתב (בפר' ויחי ש"ר, אות י"ב), וז"ל: "כפי דברי רבינו האר"י ז"ל, קדיש דקודם הודו וקודם יוצר ושל אחר העמידה קודם אשרי ושל קודם תפלה לדוד ושל קודם פטום הקטורת, כל חמשה אלו חובה הם ואין הקטן יוכל לאומרם לבדו, אלא צריך גדול להוציא הציבור י"ח. וקדיש שקודם עלינו לשבח שאומרים אחר תנא דבי אליהו זה נקרא קדיש יתום שחז"ל תקנו זה לאומרו היתומים, ואינו מכלל חמשה קדישים הנז' שנתקנו לצורך העולמות, אלא זה הקדיש הוא בעולם העשיה שיש בו תועלת לנפטר אם יאמר אותו בנו תוך י"ב חודש וגם בכל יום יארציי"ט, ויש בו ב' תועליות, הא' להצילו מדין גיהנם והב' להכניסו לג"ע ולהעלותו ממדרגה למדרגה, לכך אומרים אותו היתומים תוך י"ב חודש וגם ביום יארצייט בכל שנה ושנה, וכך היה נוהג רבינו האר"י זיע"א לומר קדיש בתרא זה בכל שנה שנפטר בו אביו בין בשחרית בין בערבית וכנז' בס' הכונות ע"ש" עכ"ל הבא"ח.
והנה מזה שהדגיש כי כל חמשת הקדישים "חובה" הם, רואים שהבין פשוט כי קדיש החובה האחרון הוא הקדיש שלאחר שיר של יום, וכדברי הב"י, שלא כדברי הר"י עיאש.
כמו כן, מזה שהדגיש כי קדיש יתום זה "אינו מכלל החמשה", משמע שהבין שקדיש זה אינו מסדר קדישי החובה, אלא הוא קדיש שמוגדר עבור היתומים (וכבר הערנו על דבריו בסוף האות הקודמת).
ובתוך דבריו הוא אף מבאר את טעמו עפ"י הסוד, כי כל חמשת הקדישים שלפניו נועדו לחבר בין העולמות, ומהלך זה הסתיים כבר בקדיש שלאחר שיר של יום. וא"כ מכאן ואילן הקדיש יתום דברכו אינו שייך לסדר חיבור העולמות הכללי, אלא כל עניינו שייך לעולם העשייה עצמו, ונותן תועלת אישית לנפטר להעלותו בדרגה רוחנית. ודבריו בנויים על הבנת לשון האר"י בשער הכוונות שכתב: "הוא בעולם העשייה ששם בחינת המיתה".
אלא שרבינו חיים דילהרוזה (מגדולי המקובלים, תלמיד חבר לרבינו הרש"ש), הבין בספרו תורת חכם (דף קל"ט ע"ב), כי מלשון הרב מבואר שאף קדיש זה שייך לסדר העולמות, שלכן כתב בזה"ל: "ענין קדיש בתרא, נראה שהכוונה הוא לעליית העשייה ליצירה במחצב הנשמות של המתים, וזה מתחילת העשייה עד רום המעלות, כי כל בחינה נקראת עשייה בערך העליון ממנה" עכ"ל.
מדבריו נראה, דאם קדיש שלאחר שיר של יום חיבר בין העשייה ליצירה, מ"מ חיבור זה הוא רק מהקצה העליון של העולם העשיה המתחבר ליצירה, ועדין לא הבאנו בחשבון את כל עולם העשייה, ולזה בא קדיש זה דברכו, המחבר בין תחתית העשייה לשאר העולמות.
ונראה שכן הבין המקובל רבי ששון בכר פרסייאדו, בספרו שמן ששון (על שער הכוונות, דרוש תפילת השחר אות כ"ג, ט"ז ע"ד) שכתב בזה"ל: "אח"כ העשייה היא פיטום הקטורת – נראה פרושו דע"י שעלו העולמות, עלה ג"כ הי"א סמני הקטורת, להיות במקום העשייה, דהרי כבר עלה עשייה וכאן מצא מקום לנוח לעלות אל הקדושה. והקדיש יתמא שהוא בעשייה הנזכר לקצן בסמוך אינו ענין לכאן, דהוא בחינת החיצוניות הגמור עולם הזה השפל, לעלות הנשמות והנפשות בסוד תחיית המתים מהעשייה התחתונה" עכ"ל.
הכף החיים (סי' נ"ה ס"א) כאשר דן בשאלת גדר קדיש זה דברכו, ביאר כי עפ"י דברי התורת חכם בהבנת רבינו האר"י, יוצא כי קדיש זה ממשיך את תיקון עליית העולמות שנעשה ע"י שאר הקדישים שקדמו לו, וממילא עפ"י הסוד גם קדיש זה נחשב קדיש חובה, ויש לאומרו תמיד גם אם אין יתומים.
וזה לשונו: "והגם שכתב שם הרב דקדיש בתרא אינו מכלל הקדישים, מכל מקום הא סיים שהקדיש הזה הוא בעולם העשייה, ששם בחינת המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות בסוד תחיית המתים, ועל כן אומרים אותו היתומים וכו', וכתב תורת חכם דף קל"ט ע"ב שהכוונה הוא לעלות העשייה ליצירה במחצב הנשמות של המתים, וזה מתחילת העשייה וכו', עכ"ל, ואם כן גם זה הוא חובה" עכ"ל הכף החיים. הרי שהסיק הכף החיים כי עפ"י סוד חובה לומר גם את הקדיש יתום, כי יש בו תיקון לנפשות המתים, משמע כלל נפשות המתים באשר הם.
נמצאת למד דמלבד מעלתו של קדיש זה האחרון כי קדיש דאגדתא הוא, וכך הוא היה מוגדר בכל הדורות בפרט בין פוסקי עדות המזרח, עוד מעלה יש לאומרו גם עפ"י הסוד, שכן מתקן ומעלה הוא מתחילת עולם העשייה כאמור.
♦
ז. ענין הקפידא בפוסקי הספרדים
ועדין יש עמנו לדון על עצם דברי הרמ"א, שמעלה את ענין הקפידא של ההורים על האומר קדיש המיועד ליתומים. האם היתה שייכת קפידא זו גם במסורת מנהגי בני עדות המזרח.ומתוך דבריהם עולה שלא היו מקפידים כלל בענין הקדיש, והיו נותנים לומר קדיש אף לבניהם ללא כל חשש.
וכ"כ השיירי כנסת הגדולה (יו"ד סי' ת"ג, הגהב"י ס"ג), שהעיר על הגהת רבינו פרץ בתשב"ץ שם, בזה"ל: "וגדולה מזו, נוהגים לומר קדיש על זקנו אבי אמו שלא עזב בנים זכרים בחיי אביו ואמו, וכן הנחתי לבני לומר קדיש לזקנתו בחיי אביו ואמו כי לא נחש ביעקב") עכ"ל, והביאוהו השלמי ציבור (שלמי יחיד בסופו עמ' ת"ס), ורבי יצחק למפרונטי בספרו פחד יצחק (מערכת ק', קדיש, קנ"ו ע"ב), והרב קמח סולת (דף ק"ע ע"א).
וכן נראה מדברי השדי חמד (ח"ד מערכת אבילות אות קנ"ג, עמ' תש"ח) שכתב וז"ל: "נוהגים שמי שנוסע אביו ואמו לארץ ישראל, אומר הבן קדיש מיום נסיעתו, והזכיר מנהג זה מרן החבי"ף בספר חיים ביד סי' ק"נ, ונראה דאף שהם חיים אין שום פקפוק באמירת קדיש" עכ"ל.
וכן עולה מפשטות דברי הגר"ח פלאג'י בספרו כף החיים (סי' י"ג סק"ה), המעיד כי מנהג טורקיה היה שקדיש בתרא זה אומרו החכם והמרא דאתרא תמיד, בין יש יתום בי אין יתום, והוא זה שהנהיג לא לאומרו, כדי לזכות שהיתומים יאמרוהו, וזה לשונו: "בכל אתר ואתר נותנים קדיש בתרא לחכם ומאריה דאתרא, וכשאני לעצמי כתבתי בספרי הקטן רוח חיים ביו"ד, דיגורתי לומד קדיש בתרא בבתי כנסיות ואפילו בבתי מדרשים, משום דחב לאחריני, למי שרוצה לומד קדיש על אב ואם או מורישו בתוך שנתו או לפקודת השנה ביארציי"ט, ולפיכך נהגתי אני בעצמי וזה דרכי, לומד קדיש דהודו או דמשנה בתרא אחד עלינו לשבח, ואין אני אומד קדיש דברכו בתרא, כדי לזכות לאחרים. ומלכד העילוי על כל נפשות מת, איכא נמי משום עגמת נפש, ושתים זו שמענו, יקרא דשכבי ויקרא דחיי, ואין בזה משום מוציא לעז על הראשונים וביטול מנהג מכמה טעמי כאשר כתבתי שם בסייעתא דשמיא, וחדא מנייהו דמעיקרא כשנתקן זה היה שיאמרו עם המרביץ תורה, ואחרי כן מתביישים לומר עמו לאט לאט נעשה אחר זמן זמניהם, כי הוא לבדו יאמר, וכיון שבאנו לידי מידה זו, טוב שלא יאמרו הרבנים, והנח להם לישראל, דכל אחד יעשה עילוי על מתו, דתהא נפשו צרורה בצרור החיים, ומטכסיסי הרבנות אם חיסר אחד מהם לא עיכב" עכ"ל.
הרי לך כי כל חששו של הגר"ח פלאג'י לא היה אלא מחשש שהיתומים יחסרו זכות זו, אך לא עלה בליבו כל חשש ופחד מעצם זה שקדיש זה רק ליתומים נתקן.
וראה עוד את דבריו הנחרצים בנידון של הגרב"צ עוזיאל בספרו משפטי עוזיאל (או"ח סי' ב') שכתב בטרוניא על החששות היתירים שנעשו בציבור בענין הקדיש, וז"ל: "לעומת זה בבוא המקרה לפניהם לומר קדיש בחיי הוריהם, יפחדו וירעדו כאילו הקדיש הוא מסוגל להמית נפשות ולקטוף את הוריהם מן החיים, ולכן יברחו מאמירת הקדיש כבורח מן הדליקה, לא אכחד כי אמנם בתשו' הריב"ש סי' קט"ו כתב דאין לומר קדיש בשביל אמו בחיי אביו אם אביו מקפיד וכ"כ רמ"א באו"ח בסי' קל"ב, ואפי' מי שיש לו או"א יכולים לאמרו אם אין או"א מקפידים משמע דבמקפידים לא! אבל ברור הוא לדעתי שלא אמרו זאת אלא באמירת קדיש יתום כדרך שהיתומים אומרים אעפ"י שהם אינם שלוחי צבור, דבזה כיון דהאב מקפיד לא הותר לבן לקפוץ ללא צורך ולומר קדיש כיון דאדרבא גדול העונה, אבל במי שנזדמן לפניו לומר קדיש, כגון שהוא ש"ץ, או שקרא דבר שאומרים עליו קדיש, אסור להמנע מאמירתו משום קפידת האב, ואסור לו לאב להקפיד על זה, שכל התורה במצוותיה ותפילותיה היא מקור חיים, כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, וחלילה חלילה להסכים לדעות אלה, ההופכים את התפילה והשבח להקב"ה, ומין סגולה להעלות מתים ממדרגתם, ולהמית את החיים" עכ"ל.
ומכל זה תבין כי מה שהעלה בילקוט יוסף (תפילה ח"ב עמ' ת"י) עפ"י דברי הרמ"א כי קדיש זה שלפני עלינו, יאמרהו מי שאין לו אב ואם, דניתן לדייק מדבריו דרק הוא יאמרהו בלבד ואם לאו יבטלוהו, דאין דברים אלו תואמים עם מסורת עדות המזרח דקדיש זה בעיקרו קדיש מסדר התפילה הוא ושייך לחזן, ואינו נתקן רק מחמת היתומים רק מזכים אותם לאומרו, ובפרט שנתבאר כי מעלתו גדולה מחמת שהוא קדיש דאגדתא שעליו העולם עומד, ולפיכך פשיטא דאין לבטלו בכדי.
♦
ח. קדיש על מזמור
וכעת יש לדון, באותם קדישים שנתקנו לומר על מזמורים, כגון בסוף תפילת מנחה לאחר למנצח, ובערבית לאחר שיר המעלות, שאינם קדישי חובה מצד אחד, אך אינם מוגדרים כקדישי יתום. דראשית יש לדון למי הם שייכים, האם לחזן או ליתומים. ודבר שני עלינו לדון, האם חזן או אף אחד מהקהל שאינו יתום יכול לאומרם.ומצאתי בכף החיים (סי' נ"ה אות ד') שלאחר שהעתיק את כל דברי מהרח"ו בשער הכוונות, המוכיח כי עיקר הקדיש הנתקן ליתומים הוא הקדיש הנאמר קודם עלינו לשבח, כתב שם בזה"ל: "ופה עיר קדשינו ירושלים ת"ו, יש נוהגים לומר היתומים גם קדיש שקודם הודו וקדיש שקודם קוה, ושאר כל הקדישים אומרם החזן לבדו, ונ"ל שהטעם שנהגו לומר גם ב' קדישים אלו, מפני שהם בחינת עליית עולם העשייה, שהיא בחינת נפש בעולם היצירה, ואפשר שתועיל ג"כ לנפש הנפטר" עכ"ל.
מלשונו כאן משמע, שעיקר חובת קדיש זה על החזן היא, כיון שקדיש זה אינו מוגדר כקדיש יתום. אלא שנהגו בירושלים לתת קדישים אלה ליתומים לאומרם, ונראה שטעם המנהג היה כדי לתת ליתומים זכות נוספת "להרויח" קדישים נוספים, כיון דסו"ס בקדישים אלה אין חובה על החזן דווקא לאומרם, כקדיש תתקבל וכדו', לכן נתנום לאבלים לזכותם. אבל לעולם מעיקר הדין, קדיש זה על החזן מוטל.
ומנהג זה שהביא הכה"ח, מצאנו שכבר נהגוהו מקדם בעוד מקומות, כמובא בשו"ת זכור ליצחק (להגר"י הררי, מחכמי אר"ץ, סי' ט' תחילתו), שבתשובתו שדן האם קטנים יכולים לומר קדיש כתב: "היאך יעשה ישראל בענין כל הקדישים הללו שאומרים בכל יום, בין בזה שאומרים לאחר י"ח, בין בזה שאומרים קודם קוה אחר שאומרים השיר שהיו הלוים אומרים על הדוכן, וכן בקדיש יתום שאומרים עם ברכו קודם עלינו לשבח, שכל קדישים הללו אין אומר אותם הש"ץ המתפלל, אלא המון העם אומרים אותם" עכ"ל. ומשמע שהכוונה שנותנים אותם ליתומים לאומרם. (ומדבריו נתחדש שאפילו קדיש שלאחר י"ח נתנוהו לאחד מקהל לאומרו).
ונראה כי מתוך מנהג זה נשתרשה טעות בכמה מקהילות הספרדים, שסברו כי קדיש זה שלאחר מזמור קדיש יתום הוא, ולכן חוששים לאומרו מי שיש לו אב ואם, ומתוך אותה חששא, מבטלים קדיש זה לגמרי מן העולם.
וכבר כתבנו בתחילת דברינו כי בתפילת שחרית נפק חורבא מטעות זו, כי בכך מדלגים על קדיש חובה ומחסירים ממנין הקדישים, כמבואר בראשונים שקדיש שלאחר שיר של יום לשיטת הב"י מקדישי החובה הוא.
אלא אפילו בתפילת מנחה, שלפי המבואר הקדיש שלאחר למנצח אינו מקדישי החובה, מכל מקום מעלה גדולה יש בו, שהוא הנקרא קדיש "דרבנן" הנאמר אחר דברי תורה, כמבואר ברמב"ם ובפוסקים, ולמה יחסירוהו בכדי, בפרט שמעלתו גדולה מאחר שכבר נתקן.
וכבר כתב בשו"ת רבי ידידיה טיאה וייל הנ"ל בזה"ל: "ואפשר דס"ל להאגור דאחר אגדתא או משנה או מזמור, גם מי שיש לו אב ואם יכול לומר קדיש וכו', אמנם לא ראיתי נוהגים כן, וגם קדיש לאחר מזמור או משנה או אגדתא אין אומרים אלא אבלים וכדומה" עכ"ל. ואין בידי לבאר מנהגם. אלא שאפילו הוא בסוף דבריו כתב ש: "וקדיש דמזמור ואגדתא גם מי שיש לו אב ואם יכול לומר" עכ"ל, הרי שלא כל מה שנהגו האבלים לומר, הופך תיכף ומיד לקדיש יתום, ומכניס את האומרו לחששות וקפידות.
ומתוך הדברים נמצאת למד, שאם למשל החזן הוא בעל תפילה ראוי והגון, ומי שבא לומר קדיש הוא אדם שאינו הגון ואינו ראוי לומר קדיש לפי הדין, או שאינו מבטא כראוי את מילות הקדיש, דאין להניחו לומר קדיש זה שנתקן מעיקרו לחזן וניתן ליתומים רק בגדר "מנהג", שלא יבוא מנהג זה ויבטל את העיקר שקדיש זה "קדיש דרבנן" מוטל בעיקרו על הש"ץ, (ובפרט בימינו שרבים רבים מן אומרי הקדיש אינם יתומים תוך שנתם).
אלא שרבינו יוסף חיים בספרו עוד יוסף חי (ויחי אות ה') כתב בענין זה כדברים האלה, וז"ל: "דע כי העולם חושבים דקדיש דיתמא שאומרים קודם עלינו לשבח, אינו אלא בערבית ושחרית, ואינו כן, אלא ישנו בשלושה תפילות שמונה עשרה. וכן מפורש להדיא בשער הכוונות שהעתקתי לעיל שכתב מוהרח"ו ז"ל וז"ל: ואני ראיתי למור"י ז"ל שהיה אומר קדיש בתרא בכל שנה ושנה ביום שמת בו אביו בשלושה תפילות ע"כ. נמצא קדיש בתרא של מנחה יש בו תועלת הנזכרת לנפטר, אך לא תקנו לומר בו ברכו כדרך שאומרים בשחרית וערבית, מפני כי מנחה זמן דין ושליטת החיצונים, ואין טוב להתגרות בהם להראות ולפרסם להדיא ענין המכניע אותם, כמ"ש לא תחסום שור בדישו, ולכן נעשה דבר המכניעם ומערבבם בהצנע ובהסתר כדי שלא יתקנאו בנו. ולכן אפילו שם זה דקרו ליה לקדיש זה קדיש יתמא, לא רצו חכמים לקרותו להדיא, אלא רק על קדיש של שחרית ולא של ערבית, מפני כי שחרית הוא זמן שליטת החסד" עכ"ל.
מתוך דבריו היה נראה כי סובר שהקדיש שלאחר המזמור במנחה מוגדר כקדיש יתום לכל דבר, וממילא אף קטן יוכל לאומרו כי בעיקרו ניתקן רק ליתומים, וא"כ דבריו חולקים על דברי הכף החיים, שממנו נראה כי רק נתנו זאת ליתומים לאומרו, ואינו מוגדר בעצמו כ"קדיש יתום".
אמנם אחר העיון בדבריו נראה דליכא הכא פלוגתא, וגם רבי יוסף חיים סובר שקדיש זה מוגדר כקדיש שהוא מסדר התפילה הנאמר אחר המזמור. אלא שמכיון שכבר נקבע המנהג שגם קדיש זה יזכה היתום לאומרו, בא הגרי"ח ללמד את היתום דעת, שלא יחשוב כי תועלת הקדיש לעילוי נשמת אביו היא רק בשחרית בלבד, אלא אף אם יאמר הוא את הקדישים שלאחר המזמורים במנחה ובערבית, הוא יגרום בזה נחת רוח ועילוי נשמה להוריו. וכן משמע מלשונו שכתב: "יש בו תועלת הנזכרת לנפטר", הרי דרק מצד התועלת לנפטר אתי עלה, ולא מעיקר גדרי קדיש זה.
ובענין הכוונות שיש בקדיש דרבנן עפ"י הסוד, עיין את תשובות החכמים המובאות בספר תולדות אהרן ומשה מעמ' רכ"ד ואילך.
חשוב לציין כי מנהג אשכנז שקדיש שלאחר תתקבל במנחה מוגדר כ"קדיש יתום" וכן הקדיש שבסוף ערבית, כפי שמובא בספר המנהגים (לר"י טירנא ז' ע"ב), שו"ת מהר"ם מינץ (סי פ'), ומשם לכל סידורי אשכנז הנדפסים.
ונמצא שגם קדיש זה, אע"פ שודאי אינו מכלל קדישי החובה הנמנים בפוסקים, עדין לא בא לכלל גדר של "קדיש יתום", וא"כ למנהג הספרדים בחור שעולה לתפילת מנחה אין כל מקום למונעו מלומר קדיש זה, כאשר אין יתום בבית הכנסת שאומרו, ואין לדלג עליו בכדי. (ופשוט שמי שנמצא במקום שאינם מכירים את המנהג וההלכה המבוארים כאן, יוכל לומר קדיש זה גם כשאינו יתום).
וכן הביא הפתחי תשובה (יו"ד סי' שע"ו סק"ד) בשם תשובת אבן השוהם (סי' כ'), כי קדיש דרבנן יכול מי שאינן יתום לאומרו, וז"ל: "וזה דוקא קדיש יתום אבל קדיש דרבנן יכול לומר" עכ"ל, וקדיש זה דמנחה וערבית, קדיש יהא שלמא הוא.
ושם בשו"ת אבן השוהם (לר' אליקים גץ, דירנפורט תצ"ג), דן לגבי עשרה שיושבים ולומדים, האם רשאי לומר קדיש דרבנן אחד הלומדים אע"פ שיש לו אב ואם. ושם ביאר הרב, כי אדרבה, עדיף שיאמר קדיש זה אחד הלומדים, מאשר יתום שלא למד עמהם, כי קדיש זה על הלימוד נתקן. ובתוך דבריו כתב: "וא"כ תקנו קדישים כמו בתפילה, ובתפילה רשאי אדם להתפלל ולומר קדיש אף שיש לו אב ואם, וכן כאן כי ע"ז נתקן קדיש זה כמו שתקנו בתפילה" עכ"ל. (ומשמע מדבריו דפשיטא ליה דאין אף מקום קפידא בקדיש יהא שלמא זה הנתקן על סדר התפילה).
וכן דייק שם הרב אבן השוהם דבר זה, דיוק חשוב לנידון תשובתינו, וכתב בזה"ל: "וכן מוכח בכלבו שמביא השו"ע דין קדיש יתום, ומביא מה בהלכות אבל: "אבל מעשה בדבר פלוני וכו', עד: על כן תקנו שיאמר היתום קדיש בתרא", משמע דלא תקנו רק קדיש בתרא, אכן שאר הקדישים המה כמו מה שאומר שליח ציבור, וכן קדיש דרבנן" עכ"ל. הרי לך מדבריו, שאין לחדש הגדרות של "קדיש יתום" על קדיש דרבנן בכדי, בפרט שהבלבול והעירוב גדל אחר שמחד נהגו הספרדים לזכות את היתומים לומר קדיש דרבנן זה, ומאידך מנהג אשכנז שקדיש זה מוגדר כ"קדיש יתום", חשוב להבהיר את מעמדו של הקדיש דרבנן לפי מנהגינו, שאינו קדיש יתום כלל.
♦
סיכום
העולה מתוך האמור לעיל:א. לענין קדיש שלאחר שיר של יום בשחרית - לדעת מרן השו"ע ולמנהג הספרדים, נחשב קדיש זה אחד מקדישי החובה ואין לדלג עליו בשום אופן, וכ"כ האר"י, הבא"ח ועוד.
ב. למרות זאת, המנהג היה לתת ליתום מן הקהל (גדול) לומר קדיש זה, אע"פ שהוא חובה. אך במקום שאין יתום, חוזר הדין וחובה על החזן לאומרו.
ג. למנהג הספרדים, הקדיש שלאחר המזמור במנחה ובערבית מוגדר כ"קדיש דרבנן" הנאמר אחר דברי תורה, ולא כקדיש יתום. ולכן אין שום סיבה למנוע את אמירתו (כמו שכתב בס' אבן השוהם).
ד. הקדיש שלאחר פטום הקטורת לפני עלינו לשבח, ג"כ מיסודו הוא קדיש דרבנן, והוא מסדר התפילה, אלא שנוספה בו מעלה נוספת שנקרא הוא "קדיש דאגדתא" שלדברי חז"ל עליו העולם עומד, ומעיקרו מוטל הוא על החזן לאומרו, וכן מוכח מסידורי הספרדים העתיקים.
ה. גם עפ"י הסוד, כתבו המקובלים כי יש ענין וחובה לאומרו, גם כשאין יתום (כף החיים ותורת חכם).
ו. מנהג אשכנז להחשיב את הקדיש שלאחר שיר של יום וכן את הקדיש שלאחריו כקדיש יתום, ולא כקדיש חובה או דרבנן, אלא שיש הנוהגים שהקדיש שלאחר עלינו נחשב קדיש חובה. גם הקדיש שלאחר תתקבל במנחה וערבית, נחשב אצלם כקדיש יתום.
ז. לגבי קדיש יתום, מנהג אשכנז הידוע הוא שלא אמרוהו כשאין יתום, ונראה שטעמם משום שחששו לקפידת ההורים שעדין בחיים. אמנם מצאנו דעות ומנהגים לאומרו גם בקהילותיהם.
ח. ומכל מקום גם לשיטתם, גם כשאין יתום, תמיד יש לסיים את התפילה בקדיש, שיעמוד אחד מן הקהל ויאמרנו. (שבט הלוי, הליכות שלמה).
ט. מנהג מרוקו לומר לעולם חצי קדיש בסיום התפילה אחר עלינו לשבח.
נראה כי המנהג שנתפשט היום גם בין הספרדים לדלג על קדישי חובה וקדישי דרבנן כשאין יתום, נובע מכמה טעויות שנשתרשו: א. אימוץ מנהגי אשכנז מחוסר ידיעה לתוך קהילות ספרדיות, להחשיב הן קדישי חובה והן קדישי דרבנן כקדישי יתום. ב. מנהג ירושלים לתת ליתומים לומר קדישי חובה ודרבנן, מה שגורם להמון לחשוב כי הם נחשבים קדישי יתום. ג. אימוץ חששות וקפידות מיותרות על קדישי חובה ודרבנן, לחשוש שמא הם קדישי יתום. ד. חוסר ידיעה כי מנהג הספרדים היה כדעת הפוסקים הסוברים לומר אף קדיש יתום כשאין יתום, כיון שהוא נתקן על סדר התפילה ואף יש בו טעם עפ"י הסוד.
ויש להחזיר העטרה ליושנה וללמד בני יהודה קשת, על מעלת וחשיבות אמירת הקדיש הן בסדר התפילה והן אחר המזמור, ולא לבטלו בכדי. בפרט יש להזהיר ולהיזהר בקדיש שלאחר שיר של יום שכאמור הוא חובה למנהגינו.
י. אלו שנוהגים שכאשר אין יתום גם אין אומרים קדישים אלו שבתוך התפילה, ואף לא מוסיפים קדיש בסיום התפילה, אין להם על מה לסמוך.
יא. כאשר מסתיים שיעור תורה, עדיף שאת הקדיש יאמר אחד הלומדים, מאשר שיאמרנו יתום שלא למד עמהם (אבן השוהם).
♦ ♦ ♦