תפיסת יד בחפץ המיועד לשימוש - לעניין עירובין

הערות שוליים

1. ↑ הסוברים שמועיל גם חפץ שהדייר משתמש בו: שו"ע ש"ע ב' [סתימת לשון השו"ע, שהיא לשון כמה ראשונים '... ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת...' - מעידה שלא חילקו בין חפצים המיועדים לשימוש הדייר לשאינם מיועדים לשימושו], ב"ח ש"ע ב' [כל חפץ שהדייר אינו רשאי להוציאו נחשב תפס"י (לא הגביל שדוקא כשאין רשאי להשתמש בו)], מהרש"ג ב' קכ"ב [חלק על השואל שהצריך לתפס"י כלים שאין בהם צורך לאורחים, וסבר שפטורים מעירוב במרחצאות בכל אופן כי אינו כשוכר אלא כאורח - כדברי הרמב"ם ששכירות היא כשהכניס לשם כליו, משא"כ כששכר חדר מרוהט נחשב אורח ואינו רשאי להוציא את החפצים, וזכותו אינה בגוף החדר אלא רק השהיה והשימוש בו (למרות שלאחרים אין רשות כניסה), והניקוי והתחזוקה מוטלים על בעה"ב, ואין תפיסת יד גדולה יותר מכלים מוקצים ומיטה שולחן כסאות וכדו' - שהדייר מוכרח להניחם שם ואין לו רשות להוציאם, ובפרט במקרים שרק משלם עבור זכות הישיבה והשינה אך בעה"ב יעכבנו מלעשות בחדר מה שירצה, כגון הכנסת פירות בישול וכיבוס (בפשטות כך המציאות הרגילה במלונות)], אגרות משה או"ח א' קמ"א [אף שהחפץ שכור הוא נחשב כתפס"י המשכיר, כי השוכר מחוייב להחזיק את החפץ ולשומרו בביתו ולא להשליכו לחוץ כל משך שכירותו, ולא יכול לחזור בו מהשכירות כל משך הזמן שהתנה שישכור, ורשות השומר קנויה למפקיד (אף שרשאי שלא להשתמש בחפץ ולהחזירו ולהמשיך לשלם על שכירותו - אך כל זמן שלא החזירו מחוייב לשומרו כל ימי השכירות)], בצל החכמה ה' ק"מ [בהגהת מהרש"ם (ארחות חיים ספינקא ש"ע ג') כתב בסתמא שתנור החימום הוא תפס"י - ומשמע שאף בחורף. וכ"כ בשו"ת מי יהודה (או"ח מ"ז) שאף שהשולחן והמיטה מושכרים לבחורים אך אין להם זכות בגוף החפצים, ואינם רשאים להוציאם, ובעה"ב רשאי להחליפם באחרים - לכן הם תפס"י. וכ"כ באג"מ (או"ח א' קמ"א) שגם דברים השכורים לשוכר הם תפס"י כי השוכר חייב לשומרם ואינו רשאי להשליכם כי רשות הנפקד קנוי למפקיד (בהמשך הבאתי את האוסרים שהביא). נראה שהעולם נוהגים להקל שא"צ לערב כלל במלונות - מחמת תפיסת היד].
2. ↑ הסוברים שאינו מועיל חפץ שהדייר משתמש בו: ריב"ש תכ"ז ['גם הממונה יוכל מטעמו להניח כלי האדון בביתם' (היו שדייקו מדהצריך הריב"ש יכולת להניח 'את כלי האדון' - שכדי להחשב כתפס"י נצרכת סמכות להניח כלים לצורך בעה"ב ולא די בסמכות להניח חפצים לצורך הדיירים, אך לענ"ד נידון הריב"ש בקטע זה היה בהגדרת שכירו ולקיטו ולא בהגדרת תפס"י, וממילא אין ראיה לנדו"ד)], השואל במהרש"ג ב' קכ"ב [פטר מעירוב כששוכר חדר במרחצאות - רק אם בעה"ב רשאי להעמיד שם כלים שאין בהם צורך לאורחים, וכך מן הסתם], מהרש"ם ה' ל"ד [אם יש תנור נייד בחדרים מושכרים במלון, ואין צורך בהם לאורחים כלל ואינם מושכרים להם, ורשות בעה"ב להוציאם - נחשבים תפיסת יד בעה"ב מחמת שהם מוקצים וכבדים. מאחר שהמנהג שהתנורים עומדים בחדרים - מועיל כתפס"י אף שהשוכר לא יוכל להוציאם ללא רשות בעה"ב, אא"כ התנה, וזאת אפילו לדעת הסוברים שתפס"י היא רק כשהמשכיר משייר לעצמו במפורש זכות הנחת החפצים, ראה בהערה ג׳‏ (דלא כפמ"ג הסובר שהתנאי שהחפץ יונח בחדר - נצרך ומועיל אף לחפצים הניטלים. ראה בהמשך את ביאור כוונת המהרש"ם)], חזו"א צ"ב [מיטה ושולחן לא נחשבים תפס"י כי הם שאולים לשוכר], מנחת יצחק ד' נ"ה [המהרש"ם החשיב דוקא תנור כתפס"י בעה"ב, ולא את שאר כלי הבית הכבדים כמיטה שולחן וארונית השייכים למשכיר ונמצאים בחדר המושכר - כי כלים אלו לא יכולים להועיל כתפס"י מאחר שהם מושכרים לשוכר, וע"כ דייק המהרש"ם 'ואין צורך בהם לאורחין ואינם מושכרים'. ראה בהמשך את דחיית הבנתו במהרש"ם], שבט הלוי ה' נ"ד [טעם החזו"א שאין תפס"י בכלי שכור - כי בתפס"י צריך שבעה"ב ישייר לעצמו רשות להנחת החפץ, וכשהכלי מושכר - לא שייר לעצמו רשות כי הכל נכנס בשכירות שברשות השוכר לגמרי, אף שהשוכר אינו רשאי להשליך החפץ כדי שלא להזיקו (לפ"ז לראשונים הרבים שלא הצריכו רשות - תתכן תפס"י בכלים מושכרים)], בצל החכמה ה' ק"מ [(לעיל הבאתי את המתירים שהביא, וכעת את האוסרים) בשו"ת דבר אברהם (ג' ל') כתב שאף שהשוכר אינו רשאי להוציא את החפצים השכורים לו, אולם מאחר שהוא מושכר גם לשוכר - אין זה כלי של בעה"ב, שהרי ההיתר לא מפני מקום הכלי אלא מפני אחזקתו, וצ"ע. וכ"כ בשו"ת נטע שורק (או"ח כ"ט) שהתלמידים השוכרים חדר אינם אוסרים כי מסתמא יש לבעה"ב רשות להעמיד שם חפצים שאינם נצרכים להם. וכן פשוט לשואל במהרש"ג (ב' קכ"ב) שדוקא כשמעמיד כלים שאין נצרכים לשוכר. ויתכן שכל שהמהרש"ג היקל הוא רק כששכר חדר עם כל שנצרך, והשוכר אין מכניס כליו, ואין לו רשות להוציא כלי בעה"ב - שאז הוא כאורח ואין תפס"י גדולה מזו, אך לא כששוכר דירה שמכניס לה כליו, ודואג לנקיון ותחזוקה, והמשכיר נתן לו רק מעט כלים הנצרכים לו - אינו אורח אלא שוכר. וכ"כ השואל במהרש"ם (ה' ל"ד ד"ה ואמנם).למסקנה: מאחר שנחלקו בזה - נכון לערב בלי ברכה (לכאורה כוונתו פרט להתרת רשות הנכרים), אבל נראה שהעולם נוהגים להקל שא"צ לערב כלל במלונות - מפני תפס"י], עירובי חצרות ל"ב ב' ה', חכמת הלב ב' י"ב-כ'.חלק מהפוסקים הבינו שדעת המהרש"ם שחפץ שהדייר רשאי להשתמש בו לא מועיל כתפס"י, ולענ"ד אין זה ברור: א. אין הכרח לומר שהמהרש"ם סובר שתפס"י היא רק בחפצים ש'אין צורך בהם לאורחים כלל', כי הוא הוסיף שחפץ שהושכר לו איננו מבטא את תפיסת יד הבעלים 'ואינם מושכרין להם כלל ורשות ביד בע"ב להוציאם משם' - [כלומר חפץ שאינו כלול בשכירות המקום כפי דעת בני האדם, ולכאורה אין כוונתו רק לאפוקי חפץ שהשוכר הוסיף כסף עבורו, כגון מכשיר טלפון (בדעת בני האדם השולחן המטות התמונות וכל כיו"ב נכללים בשכירות הדירה גם כשלא סיכמו מראש - ובעה"ב לא יוכל להוציאם, ואילו הסמרטוט וחומרי הניקוי המשמשים את המנקה במלון אינם נכללים בשכירות הדירה - ובעה"ב יוכל לקחתם למרות שגם השוכר רשאי להשתמש בהם כשירצה לנקות את החדר, ודוגמת המהרש"ם לתנור בקיץ מבטאת את בעלות בעה"ב על המקום - אף אם השוכר רשאי להשתמש בו ביום קר שאינו צפוי)]. ב. המהרש"ם הרי דן בתנור שזמין בחדר המושכר ולא במחסן, וממילא מבחינת המשכיר - השוכר יוכל להשתמש בו גם בקיץ ביום קר לא צפוי, ולכן גם תנור בקיץ הוא חפץ המיועד לשימוש השוכר במקרה הצורך, ועם זאת החשיבו כתפס"י. ג. וכן יש לדייק מכך שהמהרש"ם כתב 'המנהג כן שעומדין התנורים שם תמיד' - ולכאורה המָצאות תנור מיותר בחדר ולא במחסן - לא יכולה להחשב כ'מנהג', אא"כ הוא שם כי בדעת בעה"ב שאם השוכר יצטרך לו ביום קר - יוכל להשתמש בו. ד. אף שמהמהרש"ם כאן משמע שמדובר בימי הקיץ שאין שימוש בתנור, אך בהגהותיו (ארחות חיים ספינקא ש"ע ג') מוכח שאף כשמושכר לשימוש השוכר בחורף - התנור נחשב תפס"י כי אינו רשאי להוציאו (שו"ת בצל החכמה ה' ק"מ). ה. אין לדייק שחפץ המיועד לשימוש השוכר לא יכול לשמש כתפס"י [כהבנת המנח"י] ממה שהמהרש"ם כתב תנור כדוגמא לתפס"י ולא שולחן, כי יתכן שנקט תנור כי את החידוש שאף שהוא מוקצה ואין בו צורך בשבת לא יוכל לשמש כתפס"י כלפי רשע שמטלטל אותו [אלמלא כובדו קובעו] - לא יכול היה ללמד בדוגמא של שולחן שאינו מוקצה. ו. ועוד, דוקא תנור מתאים להחשב כ'עשוי לנוח במקום אחד' כהגדרת המהרש"ם ל'אינו ניטל' [ראה בהערה רמ"ה הגדרות שונות], משא"כ שולחן שמזיזים אותו מפינה לפינה.
3. ↑ הסוברים שאין צריך רשות להניח חפץ: רמב"ם עירובין ד' י"ד וטוש"ע ש"ע ב' ['נשאר לו בכל בית מהן כלים' (משמע שהכלים נשארו בדרך מקרה)], רש"י עירובין פ"ו ['אי בעי - שקיל ושדי ליה לבראי' (לדעות שכוונת רש"י שכשהשוכר יכול להשליך את החפץ אינה תפס"י - מוכח שהחפץ נמצא ללא רשות מפורשת מהדייר, כדעת השו"ע. אמנם, בעירובין פ"ה: פירש"י 'שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה' אך ביאר התוי"ט עירובין ח' ד' שעכשיו יש לו מקום כי השוכר אל הקפיד עליו)], ב"ח ש"ע ב' [כל חפץ שהדייר אינו רשאי להוציאו נחשב תפס"י], אגרות משה או"ח א' קמ"א [משמע מרש"י שהדייר יכול היה להשליך את החפץ אלמלא היה מוקצה, וממילא מוכח שהחפץ היה מונח שם ללא רשות מפורשת מהדייר אלא רק בדרך מקרה - כסתימת השו"ע כרמב"ם והטור שלא הצריכו רשות, ודלא כמ"ב שנמשך אחר המהרי"ק והח"א שדוקא כשיש למשכיר רשות להניח שם את החפץ. מה שהרמב"ם כתב 'אפשר שיוציאם' רק לגבי בעה"ב, דמשמע שהדייר אינו רשאי להוציאו - אינו מוכיח שבעה"ב קיבל רשות להניח את החפץ (כהבנת תוי"ט), כי יתכן שכוונתו רק שלדייר אין רשות להוציאו מחשש שיזיקנו, אבל עדיין יתכן שרשאי להוציאו למקום משומר. כוונת האו"ז בהביאו את הרמב"ם וגם את רש"י - שבכל אופן אינו תפס"י בכלים הניטלים - הן כשהמשכיר יכול לקחת את החפץ, והן כשהשוכר רשאי להוציא את חפצי המשכיר, כגון למקום משומר או כשאין חשש לנזק. אין צורך שבעה"ב יוכל להכנס ללא רשות השוכר, אלא די כשיוכל לשמור את החפץ בדירה, והדייר יוציאנו לו, אף אם אינו רשאי להכנס].הסוברים שצריך רשות להניח חפץ: מרדכי עירובין תקכ"ז ['נראה דלא חשיב תפיסת יד אלא בעה"ב שמשכיר את ביתו ומעכב לעצמו אחת מפינות הבית להניח שם את כליו דאז הוי כאילו דר שם עם השוכר... הילכך לא סילק עצמו מהם' (הח"א הבין מדבריו שהרשות להניח שם חפץ מעכבת, ולענ"ד ראיית המרדכי לעיכובא היתה רק שתפס"י מועילה בבעה"ב ולא באחר, אך מה ש'מעכב מקום' אינו תנאי, אלא רק הרגילות שאם יש לבעה"ב חפץ בדירה - הוא בהסכמת הדייר)], מהרי"ק מ"ז [תפס"י היא רק כשבעה"ב משכיר את ביתו ו'ומעכב לעצמו אחת מפינות הבית להניח שם את כליו' - שאז לא סילק את עצמו (הח"א למד מהמהרי"ק שה'מעכב לעצמו' לעיכובא - לאפוקי כשרק שכח שם חפץ, אך לענ"ד אף שבמרדכי היה מקום לומר כך, אולם משמע שהמהרי"ק הבין במרדכי שמעכב רק מה שהתפס"י צ"ל בביתו המושכר לאפוקי בבית של חברו, אך מה שמעכב לעצמו מקום לאפוקי כששכחו שם - הוא רק נושא שולי שיתכן שלא מעכב)], האגור עירובין תקע"ג [פשטות לשונו מעידה שהבין שלדעת המרדכי מעכב שיעכב לעצמו פינה להניח כליו], תוי"ט עירובין ח' ד' [דוחק לפרש שכשאינו מוקצה אינו תפס"י אף שאסור להוציאו מחמת דיני ממונות, אלא יותר מסתבר לפרש שגם אם אינו רשאי להוציאו רק מחמת דיני ממונות - נחשב עדיין כתפס"י הבעלים. היה יותר נראה לפרש שתפס"י היא אפילו אם החפץ שם רק כי הדייר לא הקפיד עליו עד עתה, אולם מאחר שהב"י הביא מהמהרי"ק ששייר שיוכל להניח חפציו בפינה, וכ"כ הב"י עצמו שתהא לו פינה מיוחדת לכליו - ע"כ הפירוש הראשון עיקר (שמצד דיני ממונות אינו רשאי להשליכו כי יש לבעה"ב רשות להניחו בדירה, וע"כ שההיתר תלוי רק בכך שאינו מוקצה, ולא בדיני ממונות [לא הבנתי מדוע קיבל את שני הדחוקים, שהרי יש מקום רב לומר שגם המהרי"ק לא כתב כך לעיכובא אלא רק כי כך הרגילות, וכן האג"מ דחה שהדייר רשאי להוציא למקום משומר])], פמ"ג משב"ז ש"ע א, א"א ש"ע ג' [כשהתנה שהחפץ יונח בחדר ולא יוכלו להשליכו - מועיל אף כשאינו מוקצה או כבד], ח"א ע"ג ג' ונשמת אדם ע"ג ג' [אם בעה"ב לא שייר לעצמו רשות להניח מטלטליו בדירה - אינם כאורחיו אף שאין מקפידים זה על זה, וכן כשהניח חפץ שאפשר שיצטרך להוציאו בשבת. סתימת הטוש"ע כרמב"ם שא"צ להשאיר לעצמו זכות, וכ"מ ברש"י, אבל למרדכי המהרי"ק ותוי"ט צריך לעכב לעצמו זכות, ומאחר שאין מי שחולק עליהם בהדיא - כך י"ל ברמב"ם (שהמשכיר הוא שרשאי להשליך את החפץ, ולא הדייר, וש"מ שיש לבעה"ב רשות להניח, דאל"ה - מדוע שהדייר לא ישליך את החפץ, כהוכחת הב"ח ברמב"ם), וכך יש לדחוק ברש"י (שכוונתו שהשוכר ישליך ולא הדייר)], מ"ב ש"ע י"א [אם החפץ בדירה רק במקרה ללא קבלת רשות - אינו תפס"י, כאו"ז והמרדכי והריטב"א ותוי"ט והח"א (יש לדחות ששם רק כתבו כפי הרגילות ואינו לעיכובא, וכן האג"מ דחה את הראיות)], שבט הלוי ה' נ"ד [האג"מ התרעם על הח"א שהצריך רשות והסתמך על הרמב"ם והטור שלא הצריכו רשות דלא כמהרי"ק - ויש לדחות שהמהרי"ק עצמו למד כן בדבריהם, וא"כ כך גם דעת השו"ע שהביאם, וא"כ צודק השעה"צ שהצריך רשות, וכן יש להורות, אך בשעת הדחק ואי אפשר להעמיד הדת על תילה ניתן לסמוך על העו"ש פמ"ג ומהרש"ם שמועיל אף שלא השאיר לעצמו רשות - ודי שאין ניטלים רק מחמת שבת או שלא להזיקם (דחיית שבה"ל את האג"מ לא מדוייקת - כי כל שהמהרי"ק הביא מהשר מקוצי הרמב"ם והטור - הוא שתפס"י מועילה רק כשמניח בדירה השייכת לו ולא מועילה בסתם שכנים, אולם לגבי מה שהביא אגב דבריו שצריך שיונח ברשות - המהרי"ק לא הביא מהם מאומה)].
4. ↑ הפוסקים הצריכו שהחפץ יונח בפועל בדירה, וממילא אם השוכר ישליך את החפץ - בטלה תפיסת היד, ולענ"ד הב"י שהצריך הנחה בפועל הולך לשיטתו שמועילה הנחה ללא רשות - וממילא ברור שצריכים הנחה בפועל, אך לפי הראשונים שדייקו מדבריהם שצריך רשות להניח - אין מקור להוכיח שצריכים הנחה בפועל, ואינני מבין היכן ראו הנשמת אדם במרדכי, והשעה"צ ברשב"א שצריך הנחה בפועל: מרדכי עירובין תקכ"ז והמהרי"ק מ"ז ['... ומעכב לעצמו אחת מפינות הבית להניח שם את כליו' (לענ"ד אין להוכיח מלשונם שצריך הנחה בפועל, אלא יתכן שדי שעיכב לעצמו מקום להניח כלים אם ירצה)], ב"י ש"ע ב' [בתפס"י בעינן שיהיו לו שם כלים ממש ולא די ברשות להניח כלים, אך די בפינה מיוחדת וא"צ בכל הדירה (לשיטתו שדי ברשות להניח)], נשמת אדם ע"ג ג' [למרדכי יש להניח בפועל (צל"ע, שהמרדכי לא כתב שצריך להניח בפועל)], מ"ב ש"ע י' [לא מועילה רשות להניח כשאינו מונח שם בפועל].