בדין לשמה בגוי ועבודת מכונה
א. דין לשמה בגוי וישראל עומד על גביו * ב-ג. אם כונת ישראל מועילה על עבודת גוי * ד. דין לשמה במצת גוי * ה. דין לשמה במצות עבודת מכונה ו. דין עיבוד עורות ע"י מכונה * ז. דין לשמה בעשיית בתי תפילין * ח. דין הרצועות אי בעינן לשמה, וכן בכל דבר שהוא הלכה למשה מסיני * ט. דין עשיית הבתים ע"י מכונה *י. טווית חוטי ציצית ע"י גוי ועבודת מכונה
מאמר מקיף זה נכתב זמן רב מתוך השתדלות גדולה לרדת לעומקא של הלכה ובירור שיטות הפוסקים, הן בראיות והן בדימוי מילתא למילתא לדעת מה לקרב ומה לרחק. ומכיון שרבו עניניו חלקתים לפי נושאים למען ירוץ הקורא בו וימצא את מבוקשו בדרך קצרה. וצור ישראל יצילינו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, אכי"ר.♦
א. דין לשמה בגוי וישראל עומד על גביו
איתא במשנה בגיטין (כב:) הכל כשרין לכתוב את הגט, אפי' חרש, שוטה וקטן. ובגמ' (כב: כג.) והא לאו בני דיעה נינהו, אמר רב הונא והוא שהיה גדול עומד על גביו. א"ל רב נחמן אלא מעתה, גוי וישראל עומד על גביו הכי נמי דכשר, וכי תימא ה"נ, והתניא גוי פסול, גוי לדעתיה דנפשיה עבד. ע"כ.והקשו התוס' (כג.) בד"ה גוי, תימה לר"י דבפ' אין מעמידין (ע"ז כז.) בעי רבי יהודה מילה לשמה ואפ"ה קתני ימול ארמאי ולא אמר דלדעתיה דנפשיה קא עביד, ואומר ר"י דהא דאמר דלדעתיה דנפשיה עביד היינו שעושה סתם וגבי גט סתם לאו לשמה קאי כדאמר בריש זבחים (ב:) משום דסתם אשה לאו לגירושין עומדת אבל מילה סתמא לשמה קיימא כדאמר בזבחים סתמן לשמן קיימי.
והרא"ש (מנחות הלכות ספר תורה סי' ג) תירץ באופן אחר, דבגט בעינן שיכתוב את כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה הגוי, אך במילה כיון דברגע נעשית, ודאי הגוי עושה על דעת מה שהישראל אומר לו. והביא ראיה ממילה לעיבוד עורות, דשרי ע"י גוי וישראל עומד על גביו דלא בעינן אלא תחילת עיבוד שיתן את העור בתוך הסיד ויאמר אני עושה לשם ס"ת, וזה יעשה הגוי לדעת ישראל כשאמר לו עשה כך. וכתב שכ"כ הר"ר ברוך ז"ל דאם הגוי מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו יש בו ממש דגויעביד אדעתא דישראל. ונהגו העם כהר"ר ברוך כי אין עבדנים ישראל מצויין, וכ"כ בעל העיטור ז"ל דסגי בגוי שיעבדנו לשמן.
אלא שראיתי לחזו"א (הל' תפילין סי' ו ס"ק י) שלמד מדברי הרא"ש שמכיון שתחילת העיבוד היה ע"י שישראל עע"ג, ממילא המשך העיבוד ע"י הגוי, אף שאין הישראל עע"ג, הוי דינו כלשמה כי בכה"ג חשיב עבודת הגוי כסתמא, וסתמא בגוי שרי כמש"כ התוס' הנ"ל. ולפ"ז הסיק שאם מלח נכרי ע"י ישראל לשמה, אף אם גמר לקמוח ולעפץ בינו לבין עצמו כשר. עוד כתב לחדש לפ"ז שא"צ עבודת אדם אלא אפילו גמר קוף עבודתו, וכן בטווית ציצית אי טוה ע"י דשקיל בדקא דמיא על מכונה שטווה סגי, דכיון דכח ראשון הוי לשמה הו"ל אידך סתמא לשמה וא"צ כח אדם. עכת"ד.
ולכאורה קשה, דלפ"ד שעבודת הנכרי הוי סתמא א"כ גם תחילת עיבוד לא בעינן ישראל עע"ג, ומה גם שעיבוד עורות אין סתמו לשם ס"ת, ולא דמי למילה שסתמה לשם מצוה. וכן לא דמי להא דאמרינן בזבחים (ב:) זבחים בסתם לשמן עומדין, דהתם הוא יודע ששוחט לשם זבח אלא שלא כיון בהדיא לשם עולה או לשם שלמים. ובזה אמרינן דסגי בסתמא שעולה למה שצריך להיות כיון ששוחט לשם זבח, והיינו שבפרטות המצוה סגי בסתמא, משא"כ בעיבוד עורות שאין סתם עיבוד לשם ס"ת. לכן נראה לענ"ד כמש"כ לעיל שהרא"ש מחלק בין עשיה של רגע לבין עשיה ממושכת, ונמצא א"כ שכאשר הגוי רוצה לקמוח ואח"כ לעפץ בכל פעם צריך לכוין לשמה מחדש כי בכל פעם עשייתו ברגע אחד.
עו"כ שם החזו"א דהא דאמר נכרי אדעתא דנפשיה קעביד אינו חשש ספק שמא אינו מסכים לדעת המצוה, אלא אחרי שאין הנכרי בר מצוה אינו ראוי לעשות דבר הצריך לשמה ולשמה של נכרי לאו כלום הוא. עכ"ל. אך פירוש זה נסתר מדברי רש"י (גיטין כג.) לדעתיה דנפשיה עבד: דהא גדול הוא ויש בו דעת ואף על פי שזה אומר לו כן שמא הוא גמר בלבו לשם אחר אבל קטן אין בו דעת אלא למה שזה מצווהו. עכ"ל. וכן משמע בתשובת הרשב"א (ח"ג סי' רנט) וז"ל: ועוד כתיבת הגט דלכולי עלמא גוי היה כשר בו אלא משום דבעי כונה בכתיבתו וגוי בדעתא דנפשיה קא עביד. עכ"ל. וכן משמע ממש"כ הריטב"א בחידושיו לפסחים (מ.) גבי מצה ומילה בגוי וז"ל: שאני מילה דסתמא היא לשמה דאין שום טעם אחר לקציצת הערלה, אבל לישה דעיסה זו סתמא לאו לשם פסח קיימא.... לא עביד לשם מצוה.
ודעת הרמב"ם (הל' תפילין פ"א הי"א) לפסול עיבוד ע"י גוי, שכתב וז"ל: ואם עבדן שלא לשמן פסולין, לפיכך אם עבדן הגוי פסולין אף על פי שאמרנו לו לגוי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין, שהגוי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו. עכ"ל. ומרן בב"י (או"ח סי' לב ס"ט) הביא את דעת הרמב"ם ואח"כ את דעת הרא"ש ולא הכריע, וגם בשו"ע הביא את שתי הדעות ולא הכריע, שכתב וז"ל: אם עיבדו א"י, להרמב"ם פסול אפילו א"ל ישראל לעבד לשמו, ולהרא"ש כשר אם ישראל עומד ע"ג וסייעו[2]. עכ"ל.
זאת ועוד, הנה עיקר סמיכת הרא"ש על רב הונא שהתיר ישראל עומד על גביו (בחש"ו) לדידן לא אזלא, כי בשו"ע אה"ע (סי' קכג ס"ד) פסק מרן כהרמב"ם (וי"א שכ"ד הרי"ף כמבואר בב"י שם) שכל היתרו של רב הונא הוא רק לגבי הטופס ולא לגבי התורף (שהוא עיקר הגט) שבזה לא מועיל ישראל עע"ג. ומה גם שלכאורה כן נראה דעת הרא"ש (גיטין פ"ב סי' כה) שהביא בשתיקה שכ"ד הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ולא חלק עליהם. ונמצא א"כ שכל האי דינא של ישראל עע"ג אינו להלכה לדידן.
גם הראיה שהביא הרא"ש ממילה לדעת רבי יהודה לכאורה קשה, דהתם מה שהתיר רבי יהודה בגוי היינו משום שסתם גוי אינו מל לשם הר גריזים כמו כותי, וסגי בהך סתמא שימול. ומה דבעינן שישראל יעמוד על גביו הוא משום חשש שפיכות דמים[3], כמבואר שם בגמ' (ע"ז כו:) וברש"י, ולא משום שהישראל ילמדו למול לשמה. ולכאורה בזה נראים יותר דברי התוס' שכתבו לחלק בין הא דמילה לגט דבמילה הוי סתמא וכשר בגוי, משא"כ בגט סתמא פסול.
בסיכום: אין להתיר עיבוד עורות בגוי אע"פ שישראל עע"ג ואומר לו לעבד לשמה, דגוי אדעתא דנפשיה עביד.
♦
ב. אם כונת ישראל מועילה על עבודת גוי
והנה יש לדון היאך נוטה הדין כאשר ישראל מכוין לשמה על עבודה שעושה גוי. ונראה להביא ראיה לזה מהא דתנן בחולין (ב.) הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו את שחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ובגמ' (יב:) וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה. מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה? אמר רבא: רבי נתן היא. ע"כ. וכתב הרשב"א וז"ל: ואיכא דקשיא להו היכי מוכח מהכא דלא בעינן כוונה בחולין דשאני הכא דאחרים רואין אותם וכונת אחרים הרואין אותם כונה היא אפילו במקום דבעינן כונה וכדתנן בגיטין (כב:) הכל כשרין לכתוב את הגט ואפי' חרש שוטה וקטן והוינן בה בגמ' והא לאו בני דעה נינהו ואמר ר"ה והוא שגדול עומד על גביו, ונ"ל דאינה קושיא דאנן עיקר דיוקא מרישא דמתניתין... "שמא יקלקלו בשחיטתן"... אלמא אחרים רואין אותם לא משום שתהא ראיה במקום כונה אלא לדעת שלא קלקלו אלמא לא בעינן כונה... וזה נ"ל ברור. עכ"ל. ומבואר בדבריו דהא דגדול עומד על גביו אינו משום שמלמדו לכתוב לשמה (וכמו שכתבו שאר הראשונים), אלא שהישראל עצמו מכוין לשמה וסגי בהכי[4].עו"כ שם הרשב"א דהתוס' (חולין יב: ד"ה מאן תנא, גיטין כב: ד"ה והא) תירצו דעומד על גביו טפי עדיף מאחרים רואין אותן, דאחרים רואין אותן משמע שהן רואין באקראי בעלמא אבל התם כי גדול עומד ע"ג "ומזהירו" כונתו כונה. ועוד הקשו מהא דאיתא בתוספתא דחליצת שוטה פסולה אע"פ שבית דין עע"ג ומאידך בגיטין שוטה כשר בישראל עע"ג. ותרצו דכל מה דמכשרינן שוטה בישראל עע"ג הוא דוקא היכא "דמוכח" שעושה לשמה, כגון בגט שכותב שמו ושמה.
עוד כתב בשם רבו הוא רבינו יונה שתירץ שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידת העע"ג ככונת העושה מדין שליחות, ולכן מועיל בגט אף בשוטה, אבל חליצה, שא"א לעשותה ע"י שליח, לא מהניא כונת העע"ג בשוטה. וטעמא דבשחיטה לא מועיל עע"ג לרבנן דבעו כונה לפי שהכל תלוי בדעת השוחט, שהרי אם שחט בהמת חבירו שלא מדעתו שחיטתו כשרה אע"פ שלא נתכוין לה[5]. משא"כ בגט, אם גירש אשת חבירו שלא מדעתו לא עשה כלום. עכת"ד. ומבואר שגם רבינו יונה ס"ל שמועילה כונת העומד ע"ג ככונת העושה באופן שמועילה שליחות, וכעין שיטת הרשב"א.
אלא שבשו"ת אור לציון ח"א (סי' ב), אחר שהביא את דברי הרשב"א הנ"ל כתב שאינם להלכה משום דאנן קיי"ל כהרמב"ם והשו"ע הנ"ל שפסקו שלא מועיל עע"ג בתורף. עכת"ד. אך לענ"ד נראה דאכתי יש ראיה מדברי הרשב"א, דמדבריו מוכח שגם למ"ד דבעינן כונה בשחיטה אם העומד על גביו מכוין סגי בהכי. ונמצא שזו הגדרה כללית לדעת הרשב"א בדין לשמה.
ומ"מ נראה שאין לסמוך על סברת הרשב"א בזה, כי הוא יחיד נגד שאר הראשונים שפירשו שעומד ע"ג היינו שמלמדו לכתוב לשמה. שכ"כ רש"י (גיטין כג.) "והוא שהיה גדול עומד על גביו, ואומר לו כתוב לצורך פלוני". וכ"כ התוס' (חולין יב: גיטין כב:) "שגדול עומד על גביו ומלמדו ומזהירו לעשות לשמה". וכ"כ הרי"ד "וכיון דגדול עומד על גביו ואומר להם כתבו לשם פלוני ופלוני כשר". וכ"כ הרמב"ן "דקסבר רב הונא כשאחרים עומדים על גביהם יש להם כוונה". וכ"כ בתוס' הרא"ש "דגדול עומד על גביו דהכא היינו שמודיעים ומלמדים להם ומזהירים אותם לכתוב לשמה". וכן מוכח במאירי (גיטין כב:) שנביא לקמן (אות ג) שכתב: נמצאו אלו כותבין על דעת הגדול.
ושו"ר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' כו) שכתב שאין יוצאים יד"ח אכילת מצה שנעשתה ע"י גוי וחש"ו אע"פ שאחרים עע"ג משום דליכא הוכחה שעושים לשמה וכדעת התוס', ולא הזכיר כלל משיטתו שבחידושיו. ונמצא א"כ שאין להביא ראיה מדברי הרשב"א לנדו"ד.
♦
אולם נראה לענ"ד להביא ראיה מהא דאיתא בחולין (לא.:) נדה שנאנסה וטבלה, אמר רב יהודה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה. א"ל רבא לר"נ, לרב דאמר: טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, עון כרת הותרה, איסור מיתה מיבעיא? אמר ליה, בעלה, חולין הוא, וחולין לא בעי כוונה. ומנא תימרא? דתנן גל שנתלש ובו ארבעים סאה, ונפל על האדם ועל הכלים טהורין, מאי לאו אדם דומיא דכלים, מה כלים דלא מיכווני, אף אדם נמי לא בעי כוונה, ממאי? דלמא ביושב ומצפה עסקינן אימתי יתלש הגל, וכלים דומיא דאדם, מה אדם דבעינן כוונה, אף כלים נמי דקא מכוין להו אדם. ע"כ. ומבואר להדיא לפי דחיית הגמ' שמועילה כונת האדם שעומד מן הצד לטבילת כלי. וכ"פ הרמב"ם (פ"ט מהל' מקוואות הי"ז).
ועיין עוד במאירי (חולין לא.) שכתב וז"ל: ומ"מ אם אנסתה חברתה והטבילה אף על פי שאין כונה אצל הטובלת הואיל והמטבלת מתכונת לה עלתה לה טבילה אף לקדשים הילכך החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה אף על פי שאין בהם כונה אם יש להן פקחות מתקינות אותן ואוכלות בתרומה. עכ"ל. אולם בגיטין (כב:) כתב המאירי וז"ל: ופירשה רב הונא בגדול עומד על גביו ומותר בכך אף לכתחילה שהרי אף בתורף נמצאו אלו כותבין על דעת הגדול. עכ"ל. ומבואר שלענין גט בעינן שהם עצמם יכונו לשמה ולא סגי שהישראל העומד ע"ג יכוין. וצ"ל שהמאירי מחלק בין טבילה, שהמים הם מטהרים והאדם מוסיף כונה בטבילה, דבזה סגי שאחר מכוין על הכלי או על החש"ו, לבין גט, דבעינן מעשה של כתיבה לשמה בציוויו של הבעל, דבזה העושה את מעשה הכתיבה צריך לכוין ולא אחר.
ושו"ר ותאזרני שמחה בשו"ת מהר"ח או"ז (סימן לה) שהביא את הראיה מההיא דגל שנתלש לגבי אפיית מצה וז"ל: מכאן נ"ל באם אשה לשה מצה של מצוה בפסח דבעי שימור לשם מצוה. ושמרתה מן החימוץ ולא לשם מצוה. ואדם העומד שם מתכוין שימור זה לשם מצוה דמהני דומיא דטבילה. וגבי גט דתנן (גיטין כב:) הכל כשירין לכתוב את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן, ולא מהני אחר עומד אגביו. התם משום דכתיב וכתב לה לשמה שהכותב יתכוין לשמה. עכ"ל[6]. וזה ממש כהחילוק שכתבנו בדעת המאירי. אולם מהרשב"א בתשובה הנ"ל משמע דלא מהני אף במצה, אלא שלא הביא את הראיה מטבילה.
♦
ג. ד.
דין לשמה במצת גוי
ובאמת שמצאנו בזה נדון בראשונים לגבי מצה שנעשית ע"י גוי, דהנה הריטב"א בחידושיו לפסחים (מ.) כתב וז"ל: ור"ח ז"ל פירש בתשובה, בציקות של גוים שלש אותן וערכן גוי בפני ישראל וראה שהיו כל מעשיו בהכשר אלא שלא היה שומר אותם בשעת לישה לשם מצה, וכתב הרי"ט ז"ל ונראה מדברי רבינו ז"ל שאם עמד ישראל עליו ושמר אותה לשם מצה בהכי סגי. ואני דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל דודאי אפי' ישראל עומד על גבו לא סגי בהכי דכל היכא דבעי' לשמה גוי אדעתיה דנפשיה עביד ולא סגי בישראל עומד על גבו כדאמרינן גבי גט (גיטין כג.)... וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל שכתב זה לשונו: לישת גוי חרש שוטה וקטן לא נפיק ידי חובתיה, ועבד ושפחה דלא טבלי אסירי למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומי שרי, והכי חזינן לכהן צדק ע"כ. אבל מורי הרא"ה ז"ל היה דן להקל דסגי בישראל עומד על גבו דלא בעי' עשיה לשם מצה רק שימור לשם מצה דהכי כתיב ושמרתם את המצות, כך היה דן מורי הרא"ה ז"ל להלכה ולא למעשה. עכ"ל. ועיין ברמב"ן (פסחים מ.) שהסכים לדברי ר"ח.ולכאורה יש להעיר דמש"כ לדייק מדברי ר"ח לכאורה יש לומר דהטעם שכתב ר"ח שלא היה שומר לשמה הוא משום שאי אפשר לשמור לשמה, כי הבצק הוא של הגוי, וגוי אדעתא דנפשיה עביד, למכור לגויים או להאכיל לכלבים, ובזה לא תעזור כונת הישראל. ושו"ר שכן משמע במהר"ם חלאווה (פסחים מ.) שכתב וז"ל: וכן פר"ח ז"ל, ואפי"ה משום חובת מצה לא נפיק בהו דעכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד. ותשובת רב כהן צדק שהביא היא לפנינו בתשובות הגאונים שערי תשובה (סי' רצא) שכתב גבי בצקות של נכרים שהיו ישראל עמם וידעו שלא החמיץ, אך אינו יוצא יד"ח אלא במצה משומרת "ביד ישראל" לשם מצה. עכ"ל. ומדכתב "ביד ישראל" משמע שאף בבצק של ישראל שלש גוי לא מועיל שמירת ישראל לשמה כי גוי אדעתא דנפשיה עביד. וראיתי להרא"ש (פסחים פ"ב סי' כו), שאחר שהביא דעת רב כהן צדק כתב וז"ל: ורב האי גאון ז"ל כתב מצה שאפאה נכרי לפני ישראל על ידי שימור כתקונה מותרת לישראל לאוכלה. עכ"ל. ומשמע שהבין שרב האי גאון חולק וסובר שמועילה שמירת ישראל על הגוי לצאת בה ידי חובה. וכן נראה דעת הרי"ץ גיאת (הל' פסחים עמ' שד) שכתב לדייק וז"ל: בצקות של גוים, ולא בצק של ישראל שלשו גוי בפני ישראל. עכ"ל. ומשמע שהבין שדוקא בבצק של גוי לא מועיל ישראל עע"ג אלא רק לכשרות האכילה ולא לצאת בה יד"ח, מכיון שהעיסה של הגוי ואי אפשר לכוין בה לשמה, משא"כ בעיסה של ישראל, יכול הישראל לכוין לשמה אף אם הגוי לש ואופה. וכתב שכ"כ רב האי גאון (אולם הלשון שם קצת בגומגם וחסר, אך נראה שזו דעתו). ודברי רב האי גאון הביאם ג"כ המהר"ם חלאווה (פסחים קטז.).
נמצא א"כ שגוי הלש בפני ישראל והישראל מכוין לשמור לשם מצה בפלוגתא תליא, דלדעת רב האי גאון הריצ"ג מהר"ח או"ז והרא"ה[7] מועיל אף לצאת בהם יד"ח. ולדעת רב כהן צדק והרשב"א והריטב"א מותרות באכילה אך אינו יוצא בהם יד"ח. ומ"מ נראה לי לומר בסברא דגם לדעת המתירים היינו דוקא בבצק של ישראל שלש גוי, אבל בבצק של גוי לא יתכן לכוין לשמה. ודעת האוסרים גם בבצק של ישראל היא משום דגוי אדעתא דנפשיה עביד, ולא משום דבעינן 'עשיה' וכח גברא של ישראל, כי באמת לא מצאנו בשום מקום דבעינן 'עשיה' במצה אלא רק שימור, וכמש"כ המהר"ח או"ז. ועיין בהערה[8].
והנה מרן בב"י (סי' תס) הביא את דעת הרשב"א בתשובה שכתב להחמיר ושכ"כ הראבי"ה (סי' תפ). אולם המעיין בראבי"ה שם יראה שפסל גוי וחש"ו, אך לא מבואר בדבריו דאף בישראל עע"ג פסול. כמו כן הביא את דעת רבינו יונה שהביא הרשב"א ודעת הריצ"ג ורב האי גאון ושהארחות חיים (הל' חמץ ומצה סי' קטז) כתב שכך נראה מסתמות הרי"ף (א"ה: איני יודע מהיכן למד כן מסתמות הרי"ף) והרמב"ן (בארח"ח הגירסא רמב"ם). ובשו"ע כתב וז"ל: אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי א"י, ולא על ידי חרש שוטה וקטן. עכ"ל. ולא כתב מה הדין אם ישראל עע"ג. ונראה שסמך על המעיין בב"י שדעת רוב הפוסקים להקל לבר מהרשב"א. וכ"נ דעת המאמר מרדכי ע"ש.
בסיכום: מצה של ישראל שעשאה גוי, וישראל עומד על גביו ומשמרה לשמה, יש בזה מחלוקת אם יוצאים בה יד"ח, והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך.
♦
ה. דין לשמה במצות עבודת מכונה
ולגבי מצות הנעשות בעבודת מכונה וישראל עע"ג ומכוין לשמור לשם מצה נראה שלדעת הראשונים הנ"ל המקילים בגוי שישראל עע"ג ודאי שיש להקל. כמו כן נראה שבזה יש לצרף גם את דעת רב כהן צדק הרשב"א והריטב"א שאף שכתב לאסור בגוי, הא כבר כתבנו לעיל דהוא משום דעביד אדעתא דנפשיה, אך במכונה, דליכא דעת אחרת, נראה שגם הם יודו להקל באם ישראל עומד ומשמר ומכוין. וכ"כ בשו"ת זקן אהרן (ח"א סי' ב) שנביא לקמן שבציצית כתיב 'תעשה' ולכן טוויה ע"י מכונה פסולה, אבל במצות, שלא כתוב בהם עשיה רק שמירה, בזה סגי גם ע"י מכונה וישראל עומד ומשמר. וזו למעשה סברת המהר"ח או"ז הנ"ל וסיעתו. אלא שלדעת התוס' לכאורה נראה דלא סגי, שהרי כתב הרשב"א בדעתם שמצת שוטה פסולה משום דליכא הוכחה, ומכונה דמיא לשוטה, וכן מסקנת הרשב"א שם, ועוד החמיר יותר אף בחרש וקטן. אלא שלגבי מכונה יש לומר שגם התוס' והרשב"א יודו שמועיל ישראל עע"ג ומכוין לשמה, דהא ליכא דעת אחרת.כמו כן יש להעיר שמצה סתמה לשם מצוה, שהרי כל ענין הלשמה הוא לעשות מצה לשם חג הפסח[9], ולאפוקי מצה שנעשית לשם לחמי תודה או עיסת הכלבים וכדו', וסתם אדם שעושה מצות כונתו לשם אכילתן בפסח והוי לשמה אף אם לא אמר בפיו. ובזה ודאי שחש"ו דעתם בעשיית המצות לשם חג הפסח. ודעת הפייטן שהובא בלשון השאלה בשו"ת הרשב"א שאסר מצת גוי וחש"ו יש לישב בפשטות דאיירי בשאין ישראל גדול עומד ע"ג להשגיח שעושים כהוגן. ולכן לא מובן מדוע נקט הרשב"א לאסור, ובפרט שבחידושיו כתב דסגי כשהעומד ע"ג מכוין, ואף שרוב הראשונים חלקו על פירושו היינו לענין גט אך לגבי מצה נראים דבריו להקל, וכדעת רוב הראשונים הנ"ל, ובפרט במכונה דקיל טפי וכמש"כ לעיל.
בסיכום: נראה שיוצאים יד"ח במצות הנעשות בעבודת מכונה אם ישראל עע"ג ומשמרה לשמה מחימוץט.
♦[10]
ו. דין עיבוד עורות ע"י מכונה
הנה לענין עיבוד בגוי כבר כתבנו שאין להקל בזה לדידן. אולם יש לדון על עיבוד שע"י מכונה. וראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' קעג) שכתב שתפקיד המכונה לסבב גלגל בתוך הבריכה של העיבוד, ויש בזה שתי מטרות: האחת, כדי שלא ישקע הסיד בתחתית הבור והעורות למעלה יהיו במים צלולים ואפשר שיתרקבו. והשניה, שע"י ההנעה הנמרצת נספג כח הסיד היטב בפנימיות העורות. ונמצא א"כ שהמכונה עושה חלק עיקרי בעיבוד.ונראה לענ"ד שגם כאן יש לדמות לההיא דחולין (לא.:) דזכרנו לעיל (אות ד) דביושב ומצפה אימתי יתלש הגל חשיב כונה אף לכלים. כמו כן יש להוכיח מעצם עיבוד העורות דחשיב עשיה לשמה כשנותן את העורות בתוך הסיד או העפצים, אע"פ שבפועל לא האדם מעבד את העורות אלא חומרי העיבוד מעבדים, וא"כ ה"ה נמי בעבודת מכונה דשפיר דמי. ושו"ר שכ"כ בשו"ת חסד לאברהם תאומים (מה"ת סי' ג) לגבי טווית חוטי ציצית ע"י מכונה וז"ל: וכל שעושה הטויה לשמה בתחלה שפיר דמי כמו בעבוד עורות לתפלין וס"ת דסגי כשנותן העור בתחלה לשמה והעבוד נעשה אחר כך מעצמו ע"י הסיד וז"ב בעיני[11]. עכ"ל.
וראיתי בשבט הלוי הנ"ל שכתב שעיבוד עורות קל יותר מטווית חוטי ציצית, משום דדוקא בטויה נחלקו הפוסקים אי שרי ע"י מכונה, דהאוסרים טענו שמכיון שכתוב בציצית "גדילים 'תעשה' לך", מוכח דבעינן עשיה ע"י כח גברא לשמו, וכדין שחיטה דכתיב 'וזבחת', ודרשה הגמ' דבעינן כח גברא. והמתירים כתבו דאין לנו לדמות ולדרוש כן מדעתינו. אך לגבי עבוד עורות כו"ע מודו דלא בעינן כח גברא כי אין לזה שום רמז בתורה, אלא רק בעינן לשמה, ולכן בגמ' סנהדרין (מח:) איתא פלוגתא דת"ק סבר עור שמחפה את התפילין לא בעינן לשמה ורשב"ג סובר דבעי לשמה וקיי"ל כרשב"ג אבל רק מטעם הזמנה לקדושה כמבואר שם בגמ'[12], ולכן שפיר דמי גם ע"י מכונה. עכ"ד.
עוד כתב בשבט הלוי שיש לצרף את דעת הט"ז (יו"ד סי' רעא ס"ק ג, או"ח סי' לב ס"ק ה) הסובר שאף אם מסייע הישראל לגוי בסוף העיבוד הוי שפיר לשמה. והסביר דבריו הבאור הלכה (סי' לב ס"ט) ד"ה להרמב"ם, דכונת הט"ז במש"כ 'במסייעו' אין ר"ל שיעשה איזה מעשה בסיוע העכו"ם, דמסייע זה בודאי אין בו ממש, אלא ר"ל שיעשה גם הוא איזה מעשה עיבוד בלי העכו"ם. וסברת הט"ז לומר דזה בודאי חשיב הזמנה מעלייתא לקדושה כיון דבלא גמר הישראל לא היה עדיין העור מעובד. עכ"ד. והנה הט"ז שם הביא ראיה לדבריו מתשובת הגאונים שהביא הטור (ולפנינו היא בתשובות הגאונים הרכבי סי' תלב) ושם היתה השאלה גבי ציבור שאין להם קלף מעובד לשמה אלא 'רק' שהוא עור מליח ולא קמיח ולא עפיץ הנקרא חיפה בלשון חז"ל, וכתבו בתשובה דרב משה גאון הכשירו אע"פ שאינו מעובד בעפצים ואינו מעובד לשמה. והגאונים חלקו עליו בשניהם, אך לענין מעשה כתבו שאם אין להם ס"ת אחר לקרוא בו אז יכתבו ע"ז ה'רק' משום עת לעשות לשם הפרו תורתך, ומה גם שכדאי הוא רב משה גאון לסמוך עליו בשעת הדחק. ועוד הוסיפו וז"ל: אבל אם יש לכם יכולת להחזיר את יריעות לבתי מיתוח[13] ולהעביר עליהם מעט סיד לשמה הרי יצאתם ידי עיבוד לשמה. ואם אין יכולת לעשות כן כתבו בו ואף על פי שאין מעובד לשמה וקראו בו בציבור. עכ"ל. ומדכתבו יצאתם ידי עיבוד לשמה כונתם שאע"פ דאכתי פסול לשיטתם משום דלא עפיץ ובזה יש לסמוך להקל משום עת לעשות וכו' או לסמוך על רב משה גאון בשעת הדחק, מ"'מ לגבי החלק של הלשמה, שגם בזה יש מחלוקת, אמרו להם שאפשר לתקן ע"י שיעבירו עליהם שוב מעט סיד. ומשמע שאע"פ שתחילת העיבוד היה ע"י גוי לא לשמה, מ"מ כיון שתוספת עיבוד זה היה ע"י ישראל לשמה מועיל לענין הלכה להחשיבו לשמה, וא"כ לא נצטרך לסמוך אלא רק על קולא אחת דלא עפיץ. ומזה הוכיח הט"ז דלא בעינן לשמה מתחילה ועד סוף אלא כל שהישראל עשה חלק ממלאכת העיבוד לשמה שבלעדיו לא היה נגמר העיבוד חשיב לשמה בין שעשה בתחילת העיבוד וכ"ש אם עשה בסוף, שאין המעשה נקרא אלא ע"ש הגומר. ולפ"ז בנדו"ד מכיון שהישראל נותן את העורות לסיד אף ששאר העיבוד נעשה ע"י מכונה שפיר דמי. כמו כן י"ל שאם עושה עיבוד עפצים לשמה אחר עיבוד הסיד שנעשה לא לשמה שפיר דמי להחשיבו כלשמה, וכשר לדעת הגאונים הסוברים שעיבוד עפצים מעכב.
ונראה להביא קצת ראיה לדברי הט"ז מהרמב"ן במלחמות (סוכה דף ד:) שנביא לקמן שכתב בדעת רשב"ג שמצריך עיבוד לשמה בעור הבתים, דלא בעינן עבוד דעפיץ דהא לאו מקום כתיבה הוא דלבעי עיפוץ, אלא עבוד כל דהו לשמן. ומבואר שגם עיבוד חלקי שאינו גמור חשיב עיבוד לשמה. ונראה שמקורו בגמ' שבת (עה:) "היינו מולח והיינו מעבד" ופרש"י: אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא? וא"כ י"ל דה"ה נמי בנדו"ד, כל שעשה חלק מהעיבוד לשמה כגון מליחה או עיפוץ וכדו', אע"פ ששאר העיבוד לא נעשה לשמה שפיר דמי.
אלא דאכתי לא מובן מדוע הט"ז התיר גם בתחילת עיבוד ע"י ישראל, שהרי מתשובת הגאונים יש ראיה רק על סוף עיבוד, ואית בזה סברא שאין המעשה נקרא אלא ע"ש הגומר. ושו"ר שכבר נחלקו בזה הב"י והב"ח (יו"ד סי' רעא) דהב"י כתב שאין צריך לשמה אלא בתחילת העיבוד, ולכן סגי שיניחן ישראל בתוך הסיד לשמה, ואח"כ יעבדם הגוי, והוו מעובדים לשמה גם לדעת הרמב"ם (הסובר שעיבוד גוי פסול). והב"ח חלק על הב"י וכתב דבעינן עיבוד ע"י ישראל מתחילה ועד סוף, ואם יעשה הגוי את המשך העיבוד חיישינן שמא לא יעשה לשמה דאדעתא דנפשיה עביד.
בסיכום: עיבוד עורות ע"י מכונה נראה דחשיב לשמה דלא בעינן כח גברא אלא סגי שהישראל נותן את העורות והעיבוד נעשה ממילא ע"י חומרי העיבוד והמכונה. ולגבי עיבוד חלקי ע"י ישראל והשאר ע"י גוי, דעת הב"י והט"ז להקל אף בתחילת עיבוד ע"י ישראל כגון מליחה. אך נראה שיש מקום להחמיר ולהתיר רק בסוף עיבוד.
♦
ז. דין לשמה בעשיית בתי תפילין
בסנהדרין (מח:) תניא, ציפן (לתפילין) זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה פסולות, עור בהמה טהורה כשירות, אף על פי שלא עיבדן לשמן. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף עור בהמה טהורה פסולות, עד שיעבדו לשמן. ע"כ. ופסק הרא"ש (מנחות, הל' תפילין סי' ג) כדעת רשב"ג וז"ל: הלכך הקלף והרצועות והבתים כולן צריכין עיבוד לשמן[14]. וכ"פ הסמ"ג (עשין כב) והתרומה (סי' רז) והמאירי (סוכה ט.).אולם הרמב"ם (הל' תפילין פ"ג הט"ו) פסק דלא בעינן לשמה, וז"ל: ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה, אבל בעור שמחפין בו אינו צריך עיבוד כלל אפי' עשהו מצה כשר, ומקומות הרבה נהגו לעשות אותן בעור מצה (פירוש: דלא מליח ולא -קמיח ולא עפיץ). וכתב הב"י (סי' לב סעיף לז) דצריך לומר שהוא מפרש דאע"ג דרישא דברייתא מיירי בעור הבתים סיפא מיירי בקלף שנכתבים בו וברצועות, ולא בחיפוי, כיון דלחפות הבתים אין צריך עיבוד, דכל שהוא מעור מצה הוא יותר חזק אין לומר שיהא צריך עיבוד לשמה (בדק הבית) אי נמי שהוא פוסק כת"ק[15] (עד כאן). ולענין הלכה כיון דרבים פליגי עליה דהרמב"ם וגם כי פשטא דברייתא משמע כוותייהו הכי נקטינן ומיהו היכא דלא אפשר למצוא חיפוי הבתים מעובד לשמה מוטב לסמוך על דברי הרמב"ם מלהתבטל ממצות תפילין. עכ"ל הב"י. ומש"כ דרבים פליגי על הרמב"ם יש להעיר דמצאנו עוד פוסקים העומדים בשיטתו, וכמש"כ הברכ"י (או"ח אורח סי' לב) שכדברי הרמב"ם כ"כ רב האי גאון בהלכות תפילין שלו כ"י דעור חיפוי הפרשיות אין צריך עיבוד כלל ונעשה מעור מצה, וכ"כ הרמ"ה בר טודרוס הלוי בתשובה לחכמי לוניל, והכי חזינן לגאון הרמ"ע באלפסי זוטא כ"י הל' תפילין דא"צ עיבוד לשמה. עכ"ד. ויש להוסיף שכ"ד הרמב"ן שנביא לקמן בשם הגאונים, ונמצא א"כ שמחלוקת שקולה היא.
ובדעת הרמב"ם לכאורה נראה יותר כמש"כ מרן בבדק הבית (כי מש"כ לפרש בב"י הוי דוחק, וגם כי בדק הבית הוי משנה אחרונה של הב"י), ומה שלא פירש דת"ק נמי בעי עיבוד רק שלא מצריך לשמה, כפי פשטות הלשון, ראיתי בספר מעשה רוקח (הל' תפילין פ"ג הל' טו) שכתב וז"ל: ומ"ש רבינו דאפי' עור שאינו מעובד כלל כשר, דבר מבואר הוא דמכיון שאין עור זה עומד לכתוב עליו וגם א"צ עיבוד לשמו מעתה העיבוד אינו מעלה ולא מוריד. עכ"ל. ושו"ר שכ"כ הרמב"ן במלחמות (סוכה דף ד:) וז"ל: ומשום דקי"ל כת"ק דעור טלאי אינו צריך עבוד לשמן אפי' עבוד לעצמו אינו צריך, דאפי' רשב"ג נמי לא מצריך ליה אלא משום דלעביד ביה גופיה מעשה לשמן. עכ"ל.
ובגדר עיבוד לדעת רשב"ג כתב הרמב"ן שם (והובא לעיל אות ז) בהמשך דבריו דלא בעי עיבוד גמור דעפיץ, וז"ל: ולאו עבוד דעפיץ, דהא לאו מקום כתיבה הוא דלבעי עיפוץ, אלא עבוד כל דהו לשמן, הא לת"ק דלית ליה לשמן לא צריך כלום וזהו שהנהיגו הגאונים לעשותו בעבוד מצה וכל זה סעד וראיה שאין הלכה כרשב"ג. עכ"ל.
בסיכום: יש מחלוקת שקולה אי בעינן עיבוד לבתי תפילין, ופסק השו"ע שלכתחילה בעינן עיבוד, וסגי בעיבוד כל דהו (רמב"ן), אך בדיעבד גם בלי עיבוד יש לסמוך להקל על דעת הרמב"ם וסיעתו.
♦
ח. דין הרצועות אי בעינן לשמה וכן בכל דבר שהוא הלכה למשה מסיני
כתב בספר התרומה (הל' ס"ת סי' קצא) וז"ל: אבל יש להסתפק על רצועות של תפילין דבעי' שחורות אם גוי יכול להשחירן לבדו כמו שאר תיקוני עור, או שמא כיון דבפ' במה מדליקין אמרינן רצועות שחורות הלכה למשה מסיני צריך השחרה לשמה ואסור בגוי כמו גבי ציצית דבעינן טוייה לשמה וגם צביעה לשמה, והמחמיר תבא עליו ברכה. עכ"ל. אולם בסימנים שבמפתחות כתב בסתם דבעינן לשמה וז"ל: וצריך להשחיר לרצועות תפלין והכל יעשה ע"י ישראל ולא ישחירם גוי כמו טוייה דציצית וצביעה דבעינן לשמה כשמואל. עכ"ל. והביאו הב"י (סי' לג) ובשו"ע (סעיף ד) כתב: טוב שישחירם ישראל לשמן, ולא א"י. וכתב בספר זבחי צדק (סי' ד) דמשמע שלדעת מרן בדיעבד כשר, אך הרמ"א שם כתב להחמיר אף בדיעבד.וע"ש עוד בזבחי צדק (סי' ד) שנשאל לגבי שי"ן של בתי תפילין אם צריך שיעשו לשמה, והשיב, דמשמע מלשון התרומה דכל מידי דהלכה למשה מסיני צריך לשמה, ושכן מצאנו באחרונים שכתבו שקשר של תפילין צריך לשמה (אש"א סי' לב ס"ק סט), ושכ"כ במרדכי ז"ל בהגהות שבסוף הלכות קטנות (סי' תתקסט) וז"ל: כתיבת התפילין וקמטין של יו"ד ודלי"ת הוה נמי גוף המצוה. ומוכח מדבריו בפירוש שקשר של יו"ד ודל"ת צריך לשמה. וכ"כ הרב זרע אמת (א"ח סי' ח' דף יט ע"ד) וז"ל: וגם ההשחרה צריך שיהיה לשם תפילין כמש"כ התרומה הביאו הב"י בסי' לג ע"ש וה"ט משום דכל מה שצריך בתפילין צריך שיהיה לשמן אבל בבתים דא"צ עיבוד כלל ממילא א"צ לשמה וק"ל. עכ"ל (הזרע אמת). הרי דהחליט הדבר וכתב דכל מה שצריך בתפילין בעי לשמן והיינו משום הל"מ, כמו שנראה מסה"ת. וכ"כ בהדיא הר' מגן אברהם (סי' לב ס"ק סו) בענין הגידין וז"ל: ול"נ טעם אחר דאסור לקנות מהעכו"ם כיון דהם הל"מ בעי' טויה לשמה כמ"ש סי' ל"ג ס"ד ועכו"ם לאו בני לשמה ניהו. (עכ"ל מ"א) וכן הסכים הגר"ז (סי' לב ס"ק עה). ואף על גב דכל האחרונים (אליה רבה) דחו דברי הרב מ"א ז"ל והעלו דא"צ טויה לשמה, היינו משום דמעיקרא לא בעינן טויה לגידין, אבל בנ"ד כולהו מודו דבעינן לשמה ככל הל"מ. וא"כ העולה לנו מזה דבכל מידי דהל"מ בעי לשמה. וא"כ שי"ן של תפילין בעי לשמה וכן כשכורך את הפרשיות בשיער בעי לשמה וכן התפירה בעי לשמה. ואף על גב דבכל זה לא מצינו לפוסקים ז"ל שדברו בזה, מ"מ ילמד סתום מן המפורש דמ"ש מן ההשחרה והקשר. עכת"ד הזבחי צדק.
אולם הרמב"ם (פ"ג מהל' תפילין הט"ז) כתב: אין עושין התפילין אלא ישראל, שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושין בעור כמו שאמרנו, לפיכך אם חיפן הגוי או תפרן פסולות והוא הדין לכל הפסול לכתבן שלא יעשה אותן. עכ"ל. ובפרק א (הי"ג) כתב שמין וגוי ומשומד ומוסר ועבד ואשה וקטן פסולין לכתיבת תפילין משום שנאמר 'וקשרתם וכתבתם' כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה הוא שכותב. ומבואר שפסול גוי אינו משום לשמה אלא משום שאינו שייך במצות תפילין. וכן מוכח ממש"כ בפרק ג מהל' תפילין שיש שמונה הלכות בתפילין וכולן הלכה למשה מסיני, ושם פירט את כל ההלכות, עשיית בתי התפילין ותפירתן, חיפוי הפרשיות בעור ושיער, והשחרת הרצועות, ולא הזכיר כלל דבעינן לעשותם לשמה. ורק כשהגיע להלכה טו כתב שעור הרצועה צריך עיבוד לשמה אבל בעור שמחפין בו אינו צריך עיבוד כלל אפילו עשהו מצה כשר. ולכאורה קשה, דכיצד כתב דבעינן לשמה בעיבוד הרצועות, שאין לזה מקור מפורש בגמ' אלא נלמד מדיוק, וכמש"כ בהערה 14, ומאידך בשאר ההלכות שכתב לעיל לא הזכיר כלל דבעינן לשמה. וע"כ לומר דהרמב"ם לא מצריך לשמה בהלכה למשה מסיני. או כלך בדרך זו, דדוקא בעיבוד בעינן עשייה לשמה, כי דוקא בעיבוד יתכן שלא נעשה לשמה, כגון שעיבד עורות לעשות מהם כלים, ולכן בעינן שיעבד לשמן, אך בשאר מלאכות, כגון ריבוע הבתים והתפירה, הא ודאי שעושה רק לשם תפילין, דלא יתכן שעושה לצורך אחר, וכדין מילה שזכרנו לעיל (אות א) בשם התוס' שכ' דסתם מילה לשמה היא. וא"כ ה"ה נמי לגבי השחרת הרצועות, מכיון שכבר עיבדן לשמן, הא ודאי שכשצובען בשחור, צובען לשם תפילין ולא לשם דבר אחר.
ושו"ר בספר תהלה לדוד (סי' לב ס"ק יז) שכתב דעשיית הבתים לכאורה אליבא דכו"ע בעי לשמה. דדוקא עיבוד דלדעת רש"י ז"ל כיון דאינה אלא הזמנה לאו מלתא היא, אבל לא בעשיית הבתים דהוי מעשה ומלתא היא, ופשיטא לדעת הרמב"ם ז"ל. וראיתי בסוף ספר שר האלף להגאון בעל ג"מ שאין דעתו כן. ויתבאר אי"ה בסי' לט ס"ק ג וס"ק ה. עכ"ל. ודבריו תמוהים, דמש"כ לחלק בין עיבוד דחשיב הזמנה ולאו מילתא היא, לעשיית הבתים דחשיב מעשה ומלתא היא, קשה, דהא שם בגמ' (סנהדרין מח:) איירי בחיפוי התפילין, דהיינו בתים, ואמרינן שכשר לדעת ת"ק, וע"כ לומר דאיירי בריבען, דאל"כ היאך יהיו כשרות. ותו קשה, דאביי שם בגמ' ס"ל דהזמנה מילתא היא, ואם עיבוד לא חשיב הזמנה היאך הוי מילתא. ומש"כ להשיב על ספר שר האלף (בסי' לט ס"ק ג) ז"ל שם: ועי"ש בשר האלף, דעתו דהא דבעינן טעמיה דאינו בקשירה ולא פסלינן מטעם שלא לשמה, נ"מ לענין עשיית הבתים ותפירתן דלא בעינן בהו לשמה וכמש"כ בסי' לב ס"ק יז. והדבר רחוק מאד, דבדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תפילין פ"א הלכה ג מיירי רק מכתיבה, דלכולי עלמא בעינן לשמה, וכתב הטעם דאינו בקשירה. עכ"ל התהלה לדוד. ובמחילת כבוד תורתו נעלם ממנו לפי שעה דמקור דברי שר האלף הנה הנם ברמב"ם פ"ג (הט"ז) וז"ל: אין עושין התפילין אלא ישראל, שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושין בעור כמו שאמרנו, לפיכך אם חיפן הגוי או תפרן פסולות, והוא הדין לכל הפסול לכתבן שלא יעשה אותן. עכ"ל. וכ"פ בשו"ע (סי' לט ס"ב) וז"ל: כל שפסול לכותבן, פסול בכל תיקון עשייתן. עכ"ל. ונמצא א"כ שצדקו דברי הרב שר האלף והם חיזוק לתירוץ הראשון שכתבנו.
וראיתי בפרי מגדים (או"ח א"א סי' לט ס"ק ו) שכתב וז"ל: והוא הדין רצועות השחרתן ע"י אשה כשר דלאו מכלל תיקון עשייתן הוה.... וקשר של דלי"ת ואף של יד יראה דאין לעשות על ידי אשה, דנמי בכלל כתיבה. עכ"ל. ולכאורה קשה, דמסתמות לשון הרמב"ם שכתב "שעשייתן ככתיבתן" וכלל באיסור זה גם חיפוין ותפירתן, משמע שבכל תיקון עשייתן אע"פ שאינו כתיבה ממש כהשי"ן של הבתים, בעינן שיעשה ע"י ישראל, וא"כ ה"ה להשחרת הרצועות. כך נלע"ד.
בסיכום: נראה שיש להקפיד לא להשחיר הרצועות ע"י אישה וכל מי שאינו שייך בקשירה, ולכתחילה יש לעשותן לשמה. ובדיעבד נראה דכשר, כי לדעת התרומה אינו אלא ספק אי בעינן לשמה בהלכה למשה מסיני, והרמב"ם לא הזכיר מזה כלל, ואפשר לפרש דבריו בשני אופנים, חדא, דלא בעינן לשמה, ותו, שסתמות העושה היא לשמה אחר שהעור עובד לשמה.
♦
ט. דין עשיית הבתים ע"י מכונה
הנה כדי לרבע את הבתים יש כמה שיטות:ריבוע חשמלי: ע"י הפעלת מכונה הנקראת "פרזר" שהוא גלגל מסתובב, והאדם מקרב את הבתים למכונה ומלטש את הבית.
ריבוע רגל: הפעלת מכונה ע"י "פדלים" ברגלים ללא חשמל, כמו בנסיעה באופניים.
ריבוע יד: נעשה ביד ממש ולא ע"י מערכת גלגלים שמגדילה את כח האדם.
והנה לפי דעת הסוברים דרק בשחיטה בעינן כח גברא דכתיב "וזבחת", בנדו"ד שרי לעשות ע"י ריבוע חשמלי. אולם גם לדעת הסוברים דבעינן כח גברא, יש שכתבו (אור לציון ח"ב פ"ג הלכה ה) שקירוב הבית למכונה חשיב כח גברא[16], ולא דמי למצות מכונה או טוית חוטי ציצית ע"י מכונה, ששם המכונה עושה את הכל. וממילא הוי שפיר לשמה לדעת התרומה וסיעתו הנ"ל שמצריכים לשמה בכל הלכה למשה מסיני.
ולפי זה יש להעיר עמש"כ בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' נב) שכתב שלפי מש"כ הרמב"ם והשו"ע שהבאנו לעיל, שכל הפסול לכותבן פסול בכל תיקון עשייתן משום שנאמר 'וקשרתם' 'וכתבתם', כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, וכיון שכן, אין מקום להכשיר עשיית הריבוע ע"י מכונה חשמלית גם אם נניח שהיא כשרה במקום דבעינן לשמה, דמ"מ עשיה ע"י מי שישנו בקשירה אין כאן. דלא עדיף מכונה זו מאישה, שכשרה לכל עשיה לשמה ופסולה לכל עשיית התפילין לפי שאינה בקשירה. עכת"ד. אולם לפי הסברא שכתבנו לעיל שהמעשה מתיחס לאדם שמקרב את הבית למכונה, ה"ה נמי שי"ל שהמעשה נעשה ע"י אדם ששייך בקשירה.
ונראה לענ"ד להביא כעין ראיה לזה, מהא דסוטה (מח:) גבי כתיבת שמות השבטים ע"ג אבני החושן דרבי נחמיה אומר כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן. והנה בפסוק (שמות לט, ח-יד) כתוב: "ויעש את החשן מעשה חשב....והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם פתוחי חתם איש על שמו לשנים עשר שבט". ומבואר שהתורה קוראת לפיתוח השמות עשיה אע"פ שהם נעשו ע"י השמיר, אך מכיון שהאדם מכוין את השמיר חשיב שפיר עשיה של האדם.
ואם כנים אנו בזה, נמצא שחומרת ריבוע רגל וק"ו חומרת ריבוע יד חומרות יתירות הן.
♦
י. טווית חוטי ציצית ע"י גוי ועבודת מכונה
ולגבי טווית ציצית, הנה בגמ' סוכה (ט.) ומנחות (מב:) אמר שמואל ציצית מן הסיסין פסולה בעינן טוויה לשמה, ופרש"י מן הסיסין, פקעיות כדוריות של חוט. וכ"פ הרמב"ם (הל' ציצית פ"א הי"א) חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טויה לשם ציצית, וכ"פ מרן בשו"ע (סי' יא ס"א).ולגבי טווית גוי וישראל עומד על גביו כתב הב"י (סי' יא) שיש לדמות את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בעיבוד לטווית חוטי ציצית וכ"כ בשו"ע (סי' יא ס"ב) וז"ל: טוואן נכרי, וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמם, להרמב"ם פסול, ולהרא"ש כשר. עכ"ל. אולם הנודע ביהודה (מה"ת יו"ד סי' קעה) חלק ע"ז וכתב: "וטויה דומה לכתיבת הגט דלא מהני גם להרא"ש, אפילו אמר לו הישראל שיכתוב לשמו כיון שכל התורף צריך עשיה לשמה. וכמו כן ממש הוא טוית הציצית ולכן לא הזכיר הטור בדיני ציצית פלוגתא בזה". עכ"ל. ונראים דבריו.
ולגבי טוויה ע"י מכונה כתב בשו"ת זקן אהרן (ח"א סי' ב) וז"ל: כשאני לעצמי יש לי חשש אחר לא משום חסרון דלשמה, כ"א מפני שבעשיית הציצית 'תעשה' כתיב, שיהיה עשוי על ידי כח גברא, ובמכונה קטורית חסר כח גברא. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"ב (סי' א, וסי' ב) לאסור טווית מכונה כי בעינן שיעשה בידי אדם אך לא הביא ראיה לדבריו.
אולם בשו"ת חסד לאברהם תאומים (מה"ת סי' ג) חלק ע"ז וכתב: אין לנו לחדש דבר שלא שמענו מעולם מסוגי' הש"ס להצריך כח גברא[17] בטויית החוטין... וכל שעושה הטויה לשמה בתחלה שפיר דמי כמו בעבוד עורות לתפלין וס"ת דסגי כשנותן העור בתחלה לשמה והעבוד נעשה אחר כך מעצמו ע"י הסיד וז"ב בעיני. עכ"ל. והביאו בשו"ת הר צבי (ח"א סי' י).
ובשו"ת מחזה אברהם (סי' ג) חלק על החסד לאברהם הנ"ל וכתב להוכיח דבעינן כח גברא בטויה מדאיתא בסוכה (ט.) דשמואל בעי טויה לשמה, ויליף לה מגדילים 'תעשה' לך, ובפשטות הפסוק מדבר גם על תליה, דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז דשרי שעטנז בציצית, דהיינו ע"י תליה. וא"כ כמו שטויה בעיא לשמה ה"ה נמי בתליה, וא"כ למה פסק הרמב"ם דלא בעינן לשמה בתליה? ותירץ הישוע"י דכיון שעשה טויה לשמה א"כ התליה סתמא הוי לשמה, ונפק"מ שאם כיון לא לשמה פסול. וא"כ מש"כ הרמב"ם לאסור תליה בגוי מהפסוק בנ"י 'ועשו' ולא עכו"ם וכדעת רב במנחות, ע"כ אינו משום חוסר לשמה אלא משום גזירת הכתוב שפוסל עכו"ם, והיינו משום דבעינן כח גברא, וכמו שאסור 'תעשה' ולא מן העשוי, והיינו משום דבעינן כח גברא, דאף שתלה החוטים קודם חיתוך לשמה מ"מ אסור משום תעשה ולא מן העשוי כדאי' בסי' יא. וכיון שטויה ותליה נלמדים מהפסוק גדילים 'תעשה' לך, א"כ כמו שבתליה בעינן כח גברא, ה"ה נמי בטויה בעינן כח גברא, דלא שייך לחלק ביניהם. עכ"ד.
ודבריו לכאורה תמוהים שהרי קיי"ל (סוכה ח:) שסוכת גויים כשרה, אע"פ שסוכה הנעשית מאליה פסולה, וכמש"כ הרמב"ם (הל' סוכה ולולב פ"ה ה"ט) סוכה שנעשית כהלכתה מכל מקום כשרה אף על פי שלא נעשית לשם מצוה, והוא שתהיה עשויה לצל כגון סוכת גוים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן, אבל סוכה שנעשית מאיליה פסולה לפי שלא נעשית לצל, וכן החוטט בגדיש ועשהו סוכה אינה סוכה שהרי לא עימר גדיש זה לצל, לפיכך אם עשה בתחלה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה וחטט בה אחרי כן והשלימה לעשרה כשרה שהרי נעשה סכך שלה לצל. עכ"ל. ולפי דברי המחזה אברהם שתולה פסול גוי ופסול תעשה ולא מן העשוי משום דליכא כח גברא, א"כ כיצד הכשירו חז"ל סוכת גויים אע"פ שפסלו תולמ"ה. ויתרה מכך מבואר שפסול תולמ"ה אינו משום שחסר כח גברא, שהרי בחטט בגדיש אמרינן שפסול, ואם עשה בתחלה חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה וחטט בה אחרי כן והשלימה לעשרה כשרה, ולכאורה אמאי כשר הא אכתי ליכא כח גברא. וע"כ לומר דלא בעינן כח גברא. כמו כן במניח חבילות עצים כדי ליבש ואח"כ נמלך לסיכוך נמי פסול משום תולמ"ה אע"פ שיש כאן כח גברא. וגם מש"כ שגוי פסול משום דליכא כח גברא קשה מאד, דהא ודאי גוי חשיב כח גברא וכל החסרון הוא או משום לשמה או משום גזירת הכתוב שגוי פסול, והיינו שאף בדבר שודאי הגוי עושה לשמה כגון מילה או בישראל עע"ג לדעת הרא"ש, מ"מ יהיה פסול מצד עצם עשיית הגוי מגזירת הכתוב, וכמו שאשה אסורה לעשות תפילין אע"פ שהיא עושה לשמה. וא"כ ה"ה נמי לכח גברא, אע"פ שיש כאן כח גברא מצד הגוי, מ"מ יפסל מדין גזירת הכתוב.
בסיכום: חוטי ציצית שנטוו במכונה כשרים לכתחילה.
♦ ♦ ♦