מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בעל שהוציא הוצאות על נכסי אשתו
מתני' כתובות עט: המוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו', הנה הלשון במשנה סתום אם הכוונה שהוציא הוצאות על נכסי אשתו ככל יורד לשדה חברו, או שהוצאות הבעל היו על שדה של נכסי מלוג שהבעל אוכל ממנו פירות, וברש"י ב"מ לט. ד"ה נכסי אשתו כ' דהיינו נכסי מלוג שהוא אוכל פירות והקרן שלה, וכ"כ הרמב"ם בהל' אישות פכ"ג ה"ח דהוציא הוצאות על נכסי מלוג, וכ"ה בש"מ כתובות שם בשם רבינו יונה, ובפסקי הרא"ש שם סימן ט.ויש להסתפק באופן שלבעל אין זכות אכילת פירות בנכסי אשתו, וכגון בקיבלה מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בזה, או במורד על אשתו, דנקטו הבית יעקב בסימן צ והיד דוד אישות ח"ג עמוד יד דאין לבעל זכות של נכסי מלוג, כיון דהוא מורד באשתו, או בנתן עיניו לגרשה, דמבואר בגיטין יז: דאין לבעל פירות, וכן באופן שהבעל הסתלק מזכות פירות, כמובא בכתובות פג. ריש פרק הכותב. ובדוגמאות אלו שאין לבעל פירות, הלך הבעל והוציא הוצאות על נכסי אשתו, ואכל קמעא ברשותה, אם ג"כ נאמר דין המשנה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל.
ומצאתי בב"ח בחו"מ סימן שעה שכתב דדוקא באכל פירות מזכותו בנכסי מלוג אמרי' כן. ודברי הב"ח באו ליישב את סתירת דברי הרמב"ם, דכתב הרמב"ם בהל' גזילה פ"י ה"ז ובעל בנכסי אשתו וכו' כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה, ותמוה דסותר לסוגין בכתובות פ. ולדבריו בהל' אישות פכ"ג ה"ח, וה"י, דבעל בנכסי מלוג חשיב כיורד שלא ברשות. ובמ"מ שם בסוף הפרק כתב דהר"מ מיירי באשתו קטנה, וכן בכס"מ שם הביא דכ"כ הרשב"א דצריך להגיה בדברי הר"מ בעל בנכסי אשתו קטנה. והב"ח כתב דלא נהירא לומר דהר"מ מיירי בקטנה וכו', אלא דבהל' גזילה מיירי הר"מ באכל פירות כשאין לבעל זכות דנכסי מלוג, כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה, ובזה ס"ל להרמב"ם דהוי כיורד ברשות כשותף, דגם לבעל יש חלק בגוף הקרקע שאם מתה יורשה עכתו"ד. וכדברי הב"ח מדוייק היטב בלישנא דהרמב"ם שכ’ בהל' גזילה בעל "בנכסי אשתו", ובהל' אישות שם כ' הרמב"ם דינו בבעל שהוציא הוצאות "בנכסי מלוג".
ובנתיבות משפט (אלגזי) בפי' על רבינו ירוחם נתיב כג עמוד רא: תמה ע"ד הב"ח, דאפי' נימא דכה"ג הבעל לא מוחל על הוצאותיו, מ"מ אם כשאין הבעל אוכל פירות חשיב ליה יורד ברשות מפני שיש לו חלק בה שאם מתה יורשה, כל שכן בנכסי מלוג, שהבעל אוכל פירות מדינא, דחשיב שותף לגמרי שמלבד שיורשה גם מחיים יש לו חלק בקרקע וזו כלפי לייא וכו' עכ"ל. וכן בשבות יעקב ח"א סימן קיב דחה את דברי הב"ח עי"ש.
ובעיקר הסוגיא במסכת כתובות שם, תמה הר"ן, דאם היתה שדה העשויה ליטע למה לא ישומו לו כאריס, ותי' דה"ט משום דכיון שהוא אוכל פירות ולא היא הוו להו כולהו שדות לגבי דידה כאילו אינן עשויים ליטע עכ"ל. ולפ"ז הסוגיא היינו דווקא באוכל הבעל מנכסי מלוג, דבזה הוי כשדה שאינה עשויה ליטע, אבל באוכל פירות בעלמא של אשתו, כיון דהוי עשויה ליטע להכי נוטל כאריס, ושפיר ניחא דברי הב"ח. אמנם הריטב"א הקשה ג"כ דאמאי אינו נוטל כיורד ברשות, ותירץ דמימחיל מחיל ליה כיון שלא התנה עכ"ל. ולפ"ז שייך לומר דמחל גם היכא דאכל פירות של אשתו אף כשאין לבעל בהם זכות נכסי מלוג. ואכן הריטב"א לשיטתו כתב להדי' על מתני' דקתני בנכסי אשתו פירוש כל נכסי אשתו בכלל דאפילו כשאין לו בהם כלום הדין כן, [כך הוא בלשון הש"מ מהריטב"א, ובריטב"א הנדמ"ח בהוצאת מוה"ק הלשון משובש ונכתב שם ואפילו כלי' שאין לו בהם כלל, וצריך לתקן הנוסח עפ"י הש"מ בשם הריטב"א וכנ"ל], שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים וכו'. וכ"כ הריטב"א לשיטתו בשבועות מד: בריש פרק כל הנשבעין שהק' הא דלא תני במתני' דשבועת הנוטלין הא דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו כיון דברשות ב"ד ורבנן עבד, שעשאוהו בנכסי אשתו כעין אפוטרופוס בזה כדי שלא ישתדפו, מכיון דלית ליה פירי בגווייהו דהינו בנכסי אשתו דקתני בכל דוכתא כמו ששנינו ב"ב מב. אין לאיש חזקה בנכסי אשתו דאוקימנא בדוכתא בדלא אכיל פירי שורת הדין היה שיהא נאמן בלא שבועה כיון שהוא ברי ואידך שמא אלא דרבנן אחמור עליה בשבועה עכ"ל, ומפורש בריטב"א דמתני' הכא מיירי דאין הבעל אוכל פירות, והריטב"א אזיל לשיטתו בסוגין וכנ"ל [ומיושב הערת המגיה שם בהוצאת מוה"ק הערה 21 דאכן הריטב"א לשיטתו בזה], דמתני' דקתני נכסי אשתו היינו נכסים שלה אף באינם נכסי מלוג. ובתוס' רי"ד בכתובות שם כתב שהטעם דבבעל שהוציא נוטל מה שהוציא ולא השבח ולא אמרי' דליהוי כשאר יורד, משום שהוא עושה ע"ד לאכול פירות ולזכות בהן ולא ע"ד ליקח שכר הלכך שמין וידו על התחתונה ע"כ. ולטעם זה שהוא עושה על דעת לאכול פירות, היינו דווקא כשהוא אוכל פירות מזכות דנכסי מלוג.
♦
הטעם דאין הבעל מקבל את הוצאותיו
בש"מ בכתובות שם בטעמי הפטור בהוציא הוצאות ואכל, הביאו בשם הריטב"א הנ"ל וז"ל: המוציא הוצאות וכו' פירוש כל נכסי אשתו בכלל ואפילו כשאין לו בהם כלום שיש לה רשות למכור ולתת לאחרים תדע דלא מפיק בגמ' מהאי דינא אלא נכסי קטנה לפי שיכולה לצאת בלא גט וגם לתת נכסיה למי שתרצה אבל בגדולה שצריכה גט לעולם הוא מוחל כשאכל קמעה דלא שכיח שתתן לאחרים משום איבה ועדיין הוא מצפה שתמות ע"כ. ומבואר בריטב"א דהא דבאכל הבעל קמעא אין לו הוצאותיו הוא משום מחילה, וכ"מ בנמוק"י לפנינו וכן נוטה לשון הרי"ף לפנינו במש"כ דבמורדת יש לו ההוצאות, דאפי' יהביה ליה במתנה אדעתא דהכי לא יהיב לה, והובאו דבריו בשו"ע אב"ע סימן פח ס"ט בד"א במגרש מדעתו אבל אם היא מורדת בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול, וכ' הגר"א בשו"ע שם (אות טז) עפ"י הרי"ף והרא"ש דהוצאה הוי כמו מתנה לאשה ואמרי' כי אקני לה וכו'.ובנתיבות משפט על רבינו ירוחם שם עמוד רב כתב דלריטב"א אם התנה בפי' שאינו מוחל כלום ישבע כמה הוציא ויטול, והקשה שם מכמה ראשונים בפרק חזקת דמשמע דגם כה"ג אין לו ההוצאות, והסיק דע"כ דס"ל דלאו מתורת מחילה נגעו בה אלא משום דלא חשיב יורד ברשות לענין זה ואפילו גילה דעתו שאינו מוחל אין לו וכו'. ואכן בהמשך דברי הריטב"א (ד"ה ישבע) כתב מפורש: "דאפילו ברישא אם התנה בב"ד או בעדים שאינו מוחל ישבע כמה הוציא ויטול", ובנתיבות משפט שם כתב דכה"ג נוטל כל ההוצאה, ואינו משלם כלום אף על מה שאכל. ולפ"ז באשתו קטנה אין צריך לתקנה מיוחדת שיטול הוצאותיו, אלא דכיון דיוצאת ממנו במיאון בעל כרחו שוב אינו מוחל על ההוצאות. וצ"ל דבעי לתקנה כדי שיטול כאריס, וכלשון הר"מ והשו"ע המובא להלן דהוי כיורד ברשות, ולכמה פוסקים ס"ל דנוטל את כל ההוצאות אף ביותר משיעור השבח, ולהלן תובא מחלוקת הפוסקים בזה.
ובש"מ הביאו בשם תלמידי רבינו יונה וז"ל: פי' אם נפלו לה נכסים נכסי מלוג הדין הוא שהבעל יעבוד השדות כפי מה שצריך כדי שלא יפסדו ושיאכל הוא כל הפירות, ומשנה זו באה ללמדנו שאע"פ שהוציא הרבה ולא אכל מן הפירות כי אם מעט בין שלא בא לקרקע יותר וכו' אין נותנין לו ההוצאה אלא אמרי' כי באותו המעט שאכל גלה דעתו שבעבור שיאכל הוא הפירות היה עושה והיה מתכוון להשביחה בשנה זו להוציא עליה הרבה כדי שיעשה פירות הרבה לשנה האחרת, הלכך כשיגרשנה אין לו אלא מה שיאכל ל"ש אכל ואח"כ הוציא ל"ש הוציא ואח"כ אכל, תלמידי רבינו יונה. ואפשר דלהכי כ' רש"י מה שהוציא הוציא אם גרשה פירוש דאחר ההוצאה היו הגרושין והאכילה קדמה להוצאה ודוק כנ"ל עכ"ל הש"מ.
ומבואר ברבינו יונה טעם אחר בהא דאין הבעל מקבל את ההוצאות שהשקיע בנכסי אשתו, ואינו מטעם מחילה כראשונים הנ"ל, אלא משום דגלי דעתי' דמה שהשביח הוי השבחה בשלו כיון דאית ליה קנין פירות בנכסי אשתו [ובכמה סוגיות בש"ס מבואר דיש לבעל קנין הגוף, ראה גיטין מז. וב"ק פח. והארכתי בזה במאמר באוצר גליון מג מנחם אב תש"פ מעמוד קפו ולהלן, דיש לבעל קנין הגוף בקרקע לענין הפירות דרווח ביתו ואכמ"ל]. ולכן ד"ז הוא דוקא בבעל, ול"ש דין זה גבי אריס או יורד לשל חבירו, דודאי גם באכל קמעא אינו מפסיד את ההוצאות. והבאתי מח' ראשונים זו בהערותי על הרשב"א כתובות שם מהדו' מוה"ק עי"ש [ויל"ע לר' יונה דהטעם דבאכל גלי אדעתי' שבעבור שיאכל הפירות מתכוין להשביחה, מהו היכא דלא ידע שהוא אוכל פירות מנכסים אלו, דאין כאן מגלה דעתו שרצה אכילת פירות מהנכסים].
ומצאתי באור שמח בהל' אישות פכ"ג שם שכתב טעם זה מדעת עצמו וז"ל טעמא דמלתא כיון שהוציא אדעתא דידיה ונהנה בשביל זכות פירותיו כ"ז שוה ליה, ומה שהוציא הפסיד בשביל שאכל וכו', והיינו כסברא המבוארת ברבינו יונה דהטעם משום דגלי דעתי' דמה שהוציא הוי אדעתא דידיה. והאור שמח שם הוסיף לדון באופן שהבעל אכל כדין פועל שאוכל בשעת גמר מלאכתו, האם גם נאמר דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. ומצאתי בהפלאה כתובות שם שכתב דבכה"ג לא אמרינן כן, ומשום דההפלאה לשיטתו דהוי מדין מחילה, א"כ טעם זה לא שייך היכא דבלא"ה אוכל מדין פועל. ובס' הערות מהגריש"א זצ"ל בכתובות שם העיר על האו"ש דהרי בעי' שיאכל דרך כבוד, וכ' הש"מ דהיינו בביתו על השלחן, ואכילת פועל הוי בשדה ואל כליך לא תיתן, אכן נ"מ באכל יותר משעור איסר. אמנם האו"ש שם מיירי באכל פחות משיעור כדין אכילת פועל, ואפשר דבאכילת פועל זהו דרך אכילתו וקרינן ביה אכילה דרך כבוד לענין זה.
ונראה דדברי תוס' רי"ד הנ"ל שכ' דבמתני' ל"ח יורד כיון דאוכל פירות הוי כיורד לצורך עצמו, דבריו מתאימים לשיטת רבינו יונה, על רישא דמתני' דבהוציא ואכל קמעא דאינו נוטל ההוצאה דחשיב כיורד לשלו דגלי דעתי' וכו'. והר"ן שתי' באופ"א דמחמת נטילת הפירות הוי כאינה עשויה ליטע, אזיל לשיטתו דנוקט בסוגיא דטעמי' דבאכל אין לו את ההוצאה דהוא משום דמחל וכדיבואר להלן. ויש להוסיף מש"כ בנתיבות המשפט בסי' רלו סק"ז דביורד ה"ד בנתכוין להשביח ובקנאה לעצמו ולא נתכוין להשביח לחבירו רק שממונו של חבירו נשבח ע"י אחר פטור להחזיר לו. ומקור הדברים בש"ך בסימן שצא סק"ב גבי דין יורד. והן הם דברי רבינו יונה ותוס' רי"ד דבבעל שהוציא הוצאות אינו נחשב כיורד לשדה אחר אלא כיורד לשדה שלו וכדפי'.
ועי' עוד ברא"ש כתובות שם סי' ט שכתב דמתני' מיירי בנכסי מלוג אבל בצאן ברזל השבח שייך לבעל. כדתנן הותירו לו וכו', וכמו כן היינו דווקא במגרשה מרצונו, אבל כשמגרשה מחמתה ישבע ויטול מה שהוציא, וכדברי הרי"ף הנ"ל. ולכאורה דברי הרא"ש והרי"ף מבוררים יותר אם נאמר שהטעם דבאכל אין לו את ההוצאות הוא משום דמחל, א"כ בכה"ג למפרע ל"ה מחילה, משא"כ לטעם הר' יונה יש לדון דכיון דמעיקרא לא חל החיוב דהוי כמשקיע ומוציא הוצאות בשלו, הרי אף אם אח"כ היא מורדת והוא מגרשה מחמתה אין לו את ההוצאות. אמנם נראה דדינו של הרי"ף דבמורדת יש לבעל את ההוצאות, מתקבלים גם לדברי רבינו יונה הנ"ל, וכן משמע בש"מ להלן בשם תלמידי ר' יונה. וכן ברמב"ם שם ובפה"מ שהביא דינו של הרי"ף, אף אם נימא דהר"מ ס"ל כר' יונה וכדיבואר, ומשום דכה"ג הוי כטעות ול"ש לומר דהשביח שדה שלו. ובנתיבות משפט שם דף רג דן דהיינו דווקא במורדת ולא היכא דכופין אותו להוציא, כיון שהוא מן הדין הו"ל כמתגרשת לרצונה וכו' עי"ש.
♦
האם אין לו את ההוצאות דוקא כשאכל פירות מההוצאות
בחלקת מחוקק בשו"ע אב"ע סי' פח סקי"א כתב בהא דבהוציא הוצאות ואכל מה שהוציא הוציא וכו' "ומ"מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני" ע"כ. וכעי"ז בבית יעקב שם דדוקא באותו סוג הוצאה, משא"כ אם זרע בשדה אחת ובשניה בנה בתים, שהם שני עניני שבח, אם אכל מפירות זו לא הפסיד ההוצאה מהבתים וכו' עי"ש.אמנם בהפלאה בקו"א שם סק"ה תמה ע"ד הח"מ, וז"ל צ"ע מנ"ל הא דלפי דבריו נימא נמי אם קדם ואכל פירות ואח"כ הוציא נמי לא מהני כיון דאין ההנאה מהוצאה זו וכו' שו"מ בש"מ בשם הר"י שכ' להדיא דלא שנא אכל ואח"כ הוציא ל"ש הוציא ואח"כ אכל, ותו דלדבריו הא דקאמר אפי' גרוגרת אחת צ"ל דה"ד כשהוציא על אילנות של תאנים וכו' ע"כ.
ונראה דר' יונה לשיטתו דהטעם דאין לו את ההוצאות הוא משום דגלי דעתי' דבשלו הוא משביח, ולהכי כתב דגם באכילה קדמה להוצאה הדין כן דאין לו את ההוצאות, דסברא דגלי דעתי' שייכא נמי בכה"ג דכיון שאכל גלי דעתי' דבשלו הוא משביח. אכן לדברי הריטב"א דהוי מדין מחילה שפיר יש לדון דכ"ז ה"ד בהוציא הוצאות ואח"כ אכל. מיהו יש לדון דסברת החלקת מחוקק הנ"ל מבוררת גם לשיטת הריטב"א דאין לבעל את ההוצאות מדין מחילה, דס"ל לחלקת מחוקק דמחילה שייכא רק באכל מהוצאה זו. והח"מ לשיטתו, שכתב שם בס"ק כב חידוש, דבבעל שהעמיד אריסין ג"כ אמרי' דאם האריס אכל אין לו את ההוצאות. והב"ש שם כתב דיש לדון דדוקא בבעל אמרי' כן ולא באחרינא. ונראה דהח"מ לשיטתו דהוי מטעם מחילה, להכי ס"ל דגם באריס שמינהו הבעל הוי במקום הבעל ושייך מחילה, אבל לטעם ר' יונה דבשלו הוא משביח שייך זה רק באכילת בעל ולא ע"י אכילת האריס.
ונראה דיסוד חידוש הב"ח הנ"ל תליא בעיקר טעמם של הריטב"א והר' יונה, דהריטב"א הדגיש להדי' דאפילו כשאין לו בהם כלום הדין כן, וכ"כ הריטב"א להדי' בשבועות מד: כנ”ל, אבל הר' יונה הדגיש דדוקא ביש לו את הפירות מנכסי מלוג [וכ"ה בש"מ ד"ה המוציא בשם תלמידי הר' יונה ואזלי שם לשיטתם עיש"ה]. והבאנו לעיל דברש"י וברמב"ם מפורש דמתני' מיירי באכל והוציא בנכסי מלוג. והדברים מובנים היטב דהר' יונה והריטב"א לשיטתם בזה, והיינו דלר' יונה דהטעם דבאכל אין לו את ההוצאות הוא משום דבשלו הוא משביח, א"כ זה שייך רק היכא דאוכל את הפירות מדין קניין פירות דידיה, ובזה אמרי' דהוצאותיו הן מחמת השבחת רכושו, משא"כ באוכל פירות לא מחמת קניינו אלא שהיא נותנת לו, ל"ש האי טעמא. אכן הריטב"א לשיטתו, דהטעם הוא דכיון דהוא אוכל הוא מוחל על ההוצאות, י"ל דמה"ט בכל אכילת פירות שהיא שייכא סברת מחילה [וראה בב"ב מב. דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו, ואמרי' בגמ' דבאכיל נכסי מלוג פשיטא, ל"צ דכתב לה דו"ד אין לי בפרותיך ואפ"ה אין לאיש חזקה, דאין אשתו מקפדת אם יאכל פירות, וכמש"כ הרשב"ם והרמ"ה שם דאיתתא לגבי גברא ממחל מחלא, וה"נ י"ל דמה"ט הבעל מוחל לאשתו על הוצאותיו]. ולכן רש"י לשיטתו ס"ל כרבינו יונה דל"ש אכל ואח"כ הוציא, וכמש"כ הש"מ כאן לדייק בדברי רש"י בסוגיא, וניחא לשיטתו.
ויש להוסיף דבחי' רבינו קרשקש בכתובות שם מבואר דהבעל הוי כשותף ולהכי ל"ה ככל יורד. והוא מתרץ בזה את קו' הר"ן וש"ר הנ"ל דאמאי הבעל אינו מקבל ככל יורד ברשות, ונתכוין לזה הפנ"י בסוגיא, ושפיר ניחא דהיינו דווקא במוציא הוצאות על נכסי מלוג, דבזה הוי כשותף.
ומעתה שפיר מובנים דברי הב"ח מש"כ ליישב את דברי הר"מ בהל' גזילה הנ"ל, דהר"מ שם מיירי היכא דל"ל זכות נכסי מלוג, וכמש"כ דהוציא הוצאות על נכסי אשתו ולא כ' דהוציא על נכסי מלוג, ובנתיבות משפט על הרבינו ירוחם שם תמה ע"ד הב"ח מדברי הריטב"א הנ"ל שכ' להדי' דאף באין לו נכסי מלוג וכו'. ועוד תמה דכל שכן הוא דהפסיד דכלפי לייא, וכנ"ל. אכן פשוט דלק"מ, כיון דהר"מ ס"ל כדעת ר' יונה, דהטעם דאין לו ההוצאות הוא משום דגלי דעתיה דמשביח בשלו, ומש"ה ה"ד באית ליה פירות מתקנת נכסי מלוג [וכ"מ בלשון הר"מ בפהמ"ש לפנינו עי"ש]. ובהל' גזילה הר"מ מיירי היכא דל"ל זכות פירות, וכדכתב שהוציא הוצאות בנכסי אשתו וכנ"ל, ומש"ה כתב דמקבל את ההוצאות כדין כל יורד לשדה חבירו. משא"כ בדינא דמתני' הדגיש הר"מ בהל' אישות דמיירי דהוציא הוצאות בנכסי מלוג, ובזה דוקא ל"ה יורד. וזו כוונת הב"ח בד' הר"מ. ודוקא לריטב"א, דהטעם הוא משום מחילה, להכי הוא גם היכא דאין לו נכ"מ.
[ובדעת רש"י ביבמות פה. ד"ה ויש לה פירות לענין חייבי לאוין, יש לדון אם כוונתו לומר דבנשואי עבירה ל"ל פירות, וכד' הר"מ פכ"ד ה"ד דמוציאין מהבעל כל פירות שאכל. אך רש"י הזכיר שם סוגין דמוציא הוצאות כו', וכתב רש"י דקנסי' ליה, ומשמע דבלא"ה אמרי' דבהוציא ואכל אין לו את ההוצאות, אף דאין לבעל קנין פירות].
♦
על מי חובת ההוכחה בתביעה להוצאות
ונראה דהמ"מ והרשב"א שלא תירצו כן בשי' הר"מ אלא העמידו את דברי הר"מ בבעל דקטנה, הוא משום דס"ל כד' הריטב"א דהטעם הוא משום מחילה, וענין מחילת הבעל שייך גם באכל מפירות אשתו אף כשאין לו זכות פירות דנכסי מלוג. ונראה דמבואר כן בדברי המ"מ לשיטתו, דהנה בהל' אישות שם כתב המ"מ בהא דפסקי' לקולת הבעל דדוקא באכל כדינר אין לו ההוצאות, משא"כ באכל רק כאיסר, דהטעם הוא דלא לחייב את הבעל להפסיד את הוצאותיו אלא בראיה ברורה. ולכא' צ"ב, דהרי הבעל הוא הנקרא המוציא שתובע את ההוצאות. ומוכח דכשהבעל מוציא הוצאות איכא חיוב על אשתו לשלם, והוי חיוב ברור, ולהכי בעי ראיה מהאשה על אכילת הבעל, דאכילת הבעל הו"ל כפרעון על הוצאותיו, וכיון שיש ספק בפרעון אין ספק מוציא מידי ודאי חיוב של חוב וכאיני יודע אם פרעתיך דמי.ועי' באור שמח בהל' זכיה פ"ו ה"ט שביאר דמספיקא לא הפסיד החיוב ממון כיון דא"ז ספק פרעון רק ספק שמא מחיל איניש באכילה כזו לכן מוציאין מנכסי האשה מה שהוציא וכו', ולדבריו מבואר במ"מ דהא דאין לבעל ההוצאות הוא משום מחילה, והיינו דשייך חיוב אל הבעל משום הוצאותיו, אלא דאמרי' דבאכל הוא מחל על החיוב אליו. ומש"ה בכה"ג של אכילה פחות מהך שיעור הוי ספק מחילה, דדינו דיש לו את ההוצאות.
ולפ"ז לטעם הרבינו יונה יש לדון, דכיון דהטעם דהבעל מפסיד את הוצאותיו הוא משום דגילה דעתו באכל דבשלו הוא משביח, א"כ הוי ספק בעיקר החיוב, דאם הוי כמשביח בשלו מעיקרא אין לחייבו מדין יורד. וא"כ באיכא ספק אם אכל כשיעור הבעל מקרי המוציא, דהוי ספק בעיקר חיוב האשה בהחזר ההוצאות, ול"ה כספק מחילה. ואכן מפורש בריא"ז דהבעל נקרא המוציא, וכמש"כ הנתיבות משפט שם דהוי בחזקת האשה. ובנתיבות משפט שם דייק כן גם מהש"מ בשם הר' יונה דפסקו כמ"ד באיסר, וא"ש היטב להר' יונה לשיטתו וכמש"נ.
וכיו"ב י"ל דנ"מ היכא דהוי ספק אם אכל, על מי חלה חובת ההוכחה אם על הבעל או על האשה, ותלוי בהנ"ל - אם יש כאן חיוב ודאי וספק במחילה, או דהוי ספק בעיקר החיוב, וכמבואר. והרא"ש כתב דכיון דלא יהיב שעורא לחבילי זמורות בכמה, מוקמינן לה אפחות שבממון והיינו שוה פרוטה ע"כ. ומבואר דהוי ספק להקל על האשה דגם בפחות שבממון הפסיד הוצאותיו, והיינו דהבעל הוא הנקרא המוציא, ותלוי בהנ"ל.
ולפי המבואר בדעת המ"מ, דס"ל כטעם הריטב"א דבאכל אין לו את ההוצאות משום מחילה, וכריטב"א, א"כ ע"כ יסבור המ"מ דגם באין לו קנין פירות איכא דין זה דאין לו את ההוצאות, דשייכא טעם מחילה. ולהכי לא תירץ בד' הר"מ כמש"כ עפ"י הב"ח, דמיירי באין לו פירות, דלדידיה גם בכה"ג באכל אין לו את ההוצאות. ולכן המ"מ העמיד את דברי הר"מ בהל' גזילה בבעל של קטנה. וכמ"כ נראה בד' הרשב"א שהעמיד את הר"מ בקטנה ולא תי' כהב"ח הנז', דאזיל לשיטתו דס"ל כטעם הריטב"א, דבחי' הרשב"א ב"מ לט. [והו"ד בש"מ שם], כתב להדי' דהא דלבעל ליכא ההוצאות הוא משום מחילה. ומבואר היטב דהרשב"א לשיטתו בזה, דמה"ט ע"כ יסבור דאף היכא דליכא לבעל קנין פירות יהיה הדין דאין לו את ההוצאות, ומש"ה העמיד את דברי הר"מ בהל' גזילה רק בגוונא דקטנה וכדפי'. וז"ל הש"מ ב"מ שם השתא זריז וכו' איכא למידק מאי קושיא והא המוציא הוצאות על נכסי אשתו שהוא זריז ונשכר ואפילו הכי לא יהבינן ליה מאי דאשבח, אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, י"ל דהתם מדין מחילה נגעו ביה כיון שאינו מוציא אלא לרצונו, ואין הנכסים הללו יוצאים מתחת ידו אלא מרצונו, אף הוא אינו יורד בהם לדעת ליטול כאריס, ותדע לך דמשום מחילה הוא מדמפלגינן בין אכל ללא אכל ובין אכל דרך כבוד ללא אכל דרך כבוד וכו' הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל, ע"כ דברי הש"מ. ומבואר להדי' בד' הרשב"א דהוי מדין מחילה [וס"ל להרשב"א דהא דבעי' אכילה דרך כבוד הוא ג"כ מטעם דאז מוחל על הוצאותיו], וא"ש לשיטתו וכמש"נ.
וכבר העירותי לעיל דלשון הר"מ בהל' אישות הוא דהוציא הוצאות בנכסי מלוג, ומשמע כדברי הב"ח דמיירי בנכסי מלוג דוקא. אכן י"ל דהמ"מ מפרש דהר"מ אתי לאפוקי נכסי צאן ברזל, וכמש"כ הרא"ש. ויתכן דהמ"מ היה לו דיוק גדול בר"מ דדין זה הוא גם באין לו נכסי מלוג, דהנה הר"מ הביא את כל דיני נכ"מ דפירקין בפכ"ב מאישות, ובפכ"ג בהלכות הראשונות הביא דיני סילוק מירושה ומפירות, ורק בפכ"ג ה"ח בהדי דיני סילוק הביא המתני' דהמוציא הוצאות על נכסי אשתו וכו', והלא דבר הוא. ויתכן דהר"מ אתי להורות דדינא דמתני' הוא גם היכא דל"ל נכ"מ, כגון שהסתלק, דגם בזה הדין הוא דמה שהוציא הוציא וכו' ומשום דאיכא דין מחילה, וכריטב"א. וזה המקור למ"מ בדעת הר"מ וכמש"נ.
ועוד נראה לומר בזה, דכבר הבאנו דהאו"ש בהל' אישות כתב טעמא דפטור דגלי דעתיה דבשלו הוא משביח, ובהל' זכיה כתב טעמיה דמחילה וכנ"ל. ונראה בדעתו דהוי טעם אחד, והיינו דהא דבאכל מחל הוא משום דהוא משביח בשלו, ולכן בכל אריס שאכל ליכא דין זה, דל"ש טעמיה דמחילה. וכמו כן יש לדון כנ"ל דשייכא מחילה רק בבעל שיש לו קנין פירות, וזש"כ הב"ח דבאין לו פירות ל"ש טעמיה דמחילה. ואם נימא כן גם בד' הר"מ, יתיישב הא דהר"מ פסק כמ"ד בדינר לחומרא, כיון דגם לדידיה בעי לטעמא דמחילה. ומ"מ כתב הריטב"א דבאמר מפורש דאינו מוחל שפיר יש לו את ההוצאות כיון דבעי' לטעם דמחילה. אכן הא מיהא מפורש בריטב"א, דלטעם זה דמחילה אין לו את ההוצאות גם באכל כשאין לו קנין פירות, א"כ משמע דשייך טעם דמחילה גם היכא דל"ה משביח בשלו. אכן הריטב"א בשבועות מד: כתב ג"כ דגם באין לו פירות יש את הדין דמתני', ואף הוסיף דכיון דהבעל הוא אפוטרופוס על הנכסים, עיש"ה. ואולי כוונתו דלהכי נחשב כמשביח בשלו ול"ל דין יורד.
ומצאתי בחי' הר"ן ב"מ לט. דנראה מפורש בדבריו דחד טעמא הוא דכיון דבשלו הוא משביח להכי אמרי' דמוחל. עי"ש שכתב דמדין בעלים נגעו בה דכיון שאינו מוציא אלא לרצונו אף הוא אינו יורד בהם שיטול כאריס אלא שישביח ואוכל ומחמת אכילתו מוחל כל השבח עכ"ל. הרי דהר"ן כתב דכיון דמוציא מחמת עצמו להכי אמרי' דמוחל, והר"ן לשיטתו בסוגין דכ' להדי' דמיירי באכל מנכ"מ, שהרי כ' דלהכי ל"ח כשדה העשויה ליטע דכיון דהוא אוכל פירות ל"ח לגבי האשה כעשויה ליטע וכמובא לעיל.
והנה ברשב"א לפנינו כתוב גבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה דכמוציא על נכסי אחר דמי, דלהקל עליו תקנו ולא להחמיר דאילו הוציא קמעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין בעל דעלמא, אבל הוציא הרבה ואכל קימעא מחשבין לו כאריס דעלמא עכ"ל. והיינו דמקבל כאריס שעור בשבח דהוי כיורד ברשות, וכ"כ הב"ש בסימן פח סק"כ [ובסקי"ח כתב כן גם לענין מורדת]. אולם עי' בהפלאה שם סק"ט מה שתמה בדבריו והוא נוקט דמקבל ההוצאה כשיעור השבח. וכן כתב בבית יעקב שם סק"ז דבבעל נחשב כיורד ברשות דאינה יכולה לומר טול אילנך וזיל כיורד שלא ברשות, ורק לענין דנוטל ההוצאה בשיעור שבח בזה הוי כיורד שלא ברשות. וכ"כ בשבות יעקב ח"א סוף סימן קיב וביאר בזה את כוונת המ"מ שכתב דבעל כיורד ברשות ולא יורד ברשות ממש עכ"ל. וכן הסיק בפנ"י בד' רש"י, והביא דיש ב' נוסחאות ברש"י, ואכן בש"מ הובא מרש"י מה"ק ומבוארות ב' הנוסחאות הנ"ל [ובר"מ ושו"ע ותלמידי ר' יונה מבואר דבמיאנה מנכין מההוצאות שיעור מה שאכל].
והרא"ש כתב דאם ניחא ליה לבעל ליטול הוצאה שיעור שבח שומעין לו, דלא תיקנו להיות כמוציא על נכסי אחר אלא ליפות כוחו ולא לגרע. ובנתיבות משפט שם וכן ברע"א תמהו על דבריו, דעל הוצאה שיעור שבח ל"ל ריוח, דגם במוציא הוצאות בנכסי אחר דינו הכי ועדיף, דבעשויה ליטע נוטל הוצאה יותר מהשבח.
ולכאורה נראה דהרא"ש ס"ל דבבעל באשתו קטנה, אף שתיקנו דהוי כיורד בשדה אחר, היינו לענין שנוטל בשבח כאריס, וכדברי הרשב"א הנז', אבל כדי שיטול שיעור כל ההוצאה יותר מהשבח בזה לא תיקנו, כיון שמ"מ הוא ירד ע"מ להשביח לעצמו, דהרי הש"ך והנתיבות הנ"ל כתבו דיורד היינו דווקא בע"מ להשביח לחבירו, וא"כ בבעל גם באשתו קטנה, כיון דכ"ז שהיא אשתו ולא מיאנה הוא אוכל פירות, מעתה חשיב כיורד להשביח לעצמו, אלא הוי תקנה חדשה, דבקטנה נחשב הבעל כיורד בשדה אחר לענין זה דהוא נוטל את כל ההוצאה אך רק כפי שיעור שבח, וכ"נ בדברי הגר"א בחו"מ בסימן קעח. [ומכל הסוגיא נראה כדברי הגר"ח בספרו על הרמב"ם בהל' אישות, דבמיאון הוי עקירת הקדושין מכאן ולהבא למפרע. דאם נימא כפשוטו דמיאון היא עקירת הקדושין למפרע וכאילו מעולם לא היתה אשת איש, א"כ פשיטא דיש לו את ההוצאות, דהא למפרע לא אכל אצל אשתו והוי כמו יורד להשביח בשדה אחרים].
ולשון הרמב"ם פכ"ג מאישות ה"י במוציא הוצאות על אשתו קטנה ומיאנה דשמין לו כאריס שהרי ברשות ירדו, וכ"נ בלשון רבינו יונה בש"מ דהוי כיורד ברשות דיינינן ליה וכו'. וריהטת לשון הר"מ [וכ"ה בשו"ע אב"ע סימן פח ס"י] משמע דהוי כיורד ברשות ממש דמקבל גם הוצאה יותר מהשבח, וכ"כ בבית שמואל שם סק"כ כנ"ל. אולם עי"ש בהפלאה ובית יעקב שציינתי לעיל שחלקו דל"ה כברשות ממש ונוטל רק הוצאה בשיעור שבח. אכן נראה דהרמב"ם והר' יונה לשיטתם מוכרח דנוטל את כל ההוצאה, דהרי הרמב"ם והר' יונה כתבו את הטעם דבכל בעל שאכל דל"ל ההוצאות דהוא משום דגילה בדעתו שהוציא בשבילו ולהכי ל"ה כיורד לשדה חברו. וא"כ גם באשתו קטנה הרי מ"מ אכל, ונימא דהוי יורד עבור עצמו. וזהו שכ' הר"מ דעשו תקנה להחשיבו כיורד ברשות, דכיון דהיא יכולה למאן בעל כורחו, לא היה יורד להשביח, ותו לא חשיב יורד בשלו אלא בשל חבירו, וע"כ עשאוהו כיורד ברשות ואית ליה ככל אריס אף בהוצאה יותר על השבח.
♦
בדין יורד לשדה חבירו
ברדב"ז בשו"ת ח"א סימן קמו כתב לגבי יורד דהיורד מוחזק ולא בעל הקרקע שהרי לא על הקרקע הם באים לדון אלא על שבח הקרקע, והרי השבח בחזקת מי שהוציא הוצאות וחבירו נקרא המוציא, והביא דבריו בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן לט, ועי"ש בעמוד 62 שציין לסמ"ע וט"ז סימן קנז ס"ח [בדיני כותל השותפין ב"ב ה:], וכן ציין לשו"ע חו"מ סימן קג ס"ט אם המלוה סתר כו' אינו נוטל הוצאתו ובסמ"ע סקט"ו ובט"ז שם מי נקרא המוחזק, וציין גם לב"י בסימן שעה בשם ריב"ש דמוכח דלא כרדב"ז, אך יש לחלק בין דבריהם לנידון הרדב"ז עיש"ה.והנה בדין יורד בשדה חברו דהשבח או ההוצאה שייכא ליורד, בפשטות היורד הוא הבעלים על השבח ורק כשבעל השדה משלם הוא קונה את השבח, וכדמוכח בר"מ פ"י מגזילה הי"א במש"כ דבטוען ששילם את השבח נאמן בעל השדה הואיל וקרקע בחזקת בעליה עומדת. הרי דלא הוי ככל טענת פרוע בחוב, ובעי' לטעמי' דקרקע בחזקת בעליה, ומשמע דבלא"ה דנינן ליה דהשבח שייך ליורד וליכא טענה ששילם. אמנם י"ל דאדרבא כוונת הר"מ לומר דלהכי השבח של בעל השדה דבחזקת בעליה וארעי אשבח, ואכן היורד מוחזק בשבח דכ"ז שלא נפרע הוי השבח דידיה, ורק כיון דבעל הקרקע מוחזק אמרי' דקרקע בחזקת בעליה עומדת כולל כל המחובר לקרקע. ועי' היטב ברשב"א ב"מ קא וברא"ה שם דנראה דנחלקו אם הוי של בעל השדה ואית ליה חוב בעלמא ליורד או דהוי של היורד, דנחלקו אם היורד יכול לתבוע אבני אני נוטל קודם שבעה"ב אמר דמיהם אני נותן.
ובבית יוסף בסימן פח כתב בטעמו של הר"מ שפסק לקולא כמ"ד דבהוציא הוצאות ואכל הבעל קמעה דהיינו בדינר, משום דכיון דהוא יורד ברשות אית לן למפסק כמי שמיקל עליו [לכא' כוונתו כדברי המ"מ הנ"ל]. ועוד כתב הב"י דהנכסים הם בחזקתו קודם שגרשה וה"ל נתבע ועליה להביא ראיה דהלכה כמ"ד באיסר עכ"ל. וצ"ב התי' השני, דהרי האשה מוחזקת בנכסים ולא הבעל, ומשמע דס"ל לב"י דבבעל מיקרי דהוא המוחזק, או דס"ל דבכל יורד מיקרי דהוא המוחזק.
ולפי המבואר יל"ע, דבבעל שירד לנכסי אשתו והשביח את השדה ולא אכל מפירותיה כלל, אם נתגרשו דינו דיש לו לכה"פ את כל ההוצאות, מה יהיה הדין אם ככל בעל השדה דנשבע ונפטר, דהרי הרמב"ם הנ"ל כתב את הטעם לזה משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת, אבל בבעל, דיש לו נכסי מלוג ויש לו קנין הגוף בקרקע לפירות, יש לדון דהוי הקרקע בחזקתו לענין זה. והדברים תלויים במאמרי באוצר בגליון מג מנחם אב תש"פ הנ"ל בו הארכתי דיש לבעל קנין הגוף בקרקע לענין הפירות דרווח ביתו. ויש להוסיף מש"כ בסמ"ע חו"מ סי' ריב סקי"ג דאם האשה מכרה הלוקח מעכב בבעל לחפור בקרקע, אבל בלא מכרה הבעל יכול לחפור בורות שיחין ומערות בגוף הקרקע ואין האשה יכולה לעכבו. ובחלקת מחוקק באב"ע סי' צ סק"ל כתב להדי' דיכולה למחות בבעלה שלא יקלקל את הקרקע, והרע"א בגי' השו"ע שם ציין לסמ"ע הנ"ל דחולק. והחזו"א חו"מ סימן יג תמה על הסמ"ע, דאם האשה אינה יכולה לעכב את הבעל איך הלוקח שבא מכוחה יוכל לעכבו. עכ"פ מבואר בסמ"ע שלבעל יש בעלות בקרקע, ושוב י"ל דהבעל המשביח את הקרקע נקרא מוחזק וכמש"נ.
♦ ♦ ♦