שכירות שאירע בה קלקול ההפסד על מי
א. האם אדם חייב על שכירות שלא נצרך לה לבסוף
איתא בגמ' ב"מ ע"ו דהשוכר את הפועלים להשקות שדה ואתא מיטרא ואי"צ השקיה או יבש המעיין וא"א להשקות הוי פסידא דפועלים. משמע דאם השוכר אינו צריך את השכירות הוי פסידא דהמשכיר. והקשו הראשונים ז"ל מאי שנא מהא דאיתא בגמ' שם ע"ט דהשוכר ספינה וטבעה עם היין, היכא דהוי ספינה סתם ויין זה, דגם שם אינו צריך את השכירות שהרי יינו טבע, מ"מ מחוייב לשלם, כיון דבעל הספינה מזומן להשלים שכירותו. והרי סו"ס אינו צריך את הפועל, ומאי שנא מפועלים דאף הם מזומנים להשלים ומ"מ פטור מלשלם?ויש בזה כמה דרכים בין הראשונים ז"ל. דהתוס' גבי ספינה כתבו דבעלמא היכא דאי"צ את השכירות הוי פסידא דמשכיר כמו בפועלים, והכא שאני, משום דטבעה הספינה דנחשב שאינו משיב לו את השכירות שהרי טבעה בהובלת יינו, ולפיכך צריך לשלם לו. אבל בעלמא, כל שלא השתמש בשכירות אלא אומר למשכיר טול את שלך, נפטר מלשלם לו.
אולם ברשב"א (ח"א אלף כ"ח וח"ו רכ"ד) מוכח להיפך, דבעלמא היכא דאי"צ את השכירות חייב לשלם כמו גבי ספינה, ורק בפועלים שאני. ונראה הטעם משום דהתם ליכא קנין גמור בפועל, דהרי אינו ממונו ורק דעומד לו לענין המלאכה, ובזה כל שבטלה המלאכה הרי"ז כביטול גמור של השכירות. אבל בעלמא, השוכר ממון חבירו חייב לשלם אפי' אינו צריך את השכירות. ועיקר הך מילתא דפועלים שאני מספינה, משום דאין בהם קנין גמור אלא הם עומדים למלאכה מסויימת. וכשי' הרשב"א, מבואר כן גם בדברי הריטב"א בסוגיין בשם רבו (ועי"ש דס"ל דקבלן דמי לקנין גמור טפי)[2]. ומחלוקת זו הובאה ברמ"א חו"מ של"ד א' וכתב שם דאם שילם לא יחזיר.
ובראשונים מצינו עוד פירוש כיצד לחלק בין ספינה לפועלים. דשיטת ריב"ם בתוס' כאן היא דבספינה אי"צ לשלם, אלא דאם שילם מתחילה והעמיד את השכירות ככזו שהשתלמה מתחילה, בזה אי"צ להחזיר. ולפי"ז כן הדין תמיד דתלוי אם כבר שילם אם לאו. שיטה זו הובאה ברמ"א בסי' של"ג ה', דתלוי אם שילם אם לאו. וכתב הש"ך (שם כ"ה) דאין ההלכה כן, אלא אין חילוק אם שילם אם לאו.
ויש שיטה נוספת, שהיא שיטת תוס' הרא"ש וכן הביא הריטב"א בשם תוס' והטור בשם הרא"ש, דבספינה סתם ויין זה אינו משלם אלא מה שכבר הלך, וכן בספינה זו ויין זה הנידון הוא רק על מה שכבר הלך. ובזה מיישב הרא"ש בהלכותיו פ"ו סי' יא' את הסתירה מפועלים, דהכא נמי הוי פסידא דמשכיר, וכל הנידון בגמ' הוא על הדרך שכבר הלך[3]. אולם בעיקר הדין סברתו דומה לשיטה הקודמת, דבספינה זו ויין זה מועיל ששילם, אלא שהוא סובר דבספינה סתם אפי' שילם יחזיר. ושיטה זו הובאה ברמ"א סי' שי"א ג', ובש"ך שם ב' דזו דעת יחיד, ורוב הפוסקים סוברים דשפיר צריך לשלם בספינה סתם, ויש קושיא מפועלים וצריך ליישב ככל דנתבאר לעיל[4].
א"כ יש ד' שיטות מה הדין אם שכר ואינו צריך את השכירות:
שי' הרא"ש דתמיד פטור, כמו בפועלים.
שי' ריב"ם דאם שילם לא יחזיר.
שי' התוס' דבעלמא אי"צ לשלם, רק בטבעה הספינה מתחייב עי"ז.
שי' הרשב"א והריטב"א דהיכא דיש קנין מתחייב לשלם, ורק בפועלים, דאין קנין גמור, פטור. ונראה דהיכא דמחוייב לשלם במת השוכר, אין פטור של מכת מדינה, כיון דמ"מ המכה היא על השוכר, שאינו משתמש, ולא בגוף הדבר.
הרמ"א ריש סי' של"ד מביא מח' זו אם בעלמא צריך לשלם, ופוסק דמספיקא אם שילם לא יחזיר. ואת שי' ריב"ם מביא בסי' של"ג ה' והש"ך שם פוסק דלא מהני שילם. ושי' הרא"ש הפוטר מביא בסי' שי"א ס"ג והש"ך פוסק דחייב.
♦
ב. שכירות שהתבטל עצם הדבר השכור
לעיל הבאנו את מחלוקת הראשונים אם השוכר אינו יכול לקיים את השכירות האם נפטר עי"ז או לא. והנה, לפי מי שפוטר שם כל שכן שיפטור גם אם המשכיר הוא שמעכב מקיום השכירות. אבל מי שמחייב היכא שיש עיכוב מצד השוכר, בזה יש לדון האם גם היכא דהעיכוב הוא ע"י זה שהחפץ השכור נאבד, יחייב, או ששם זה נחשב שהעיכוב מצד המשכיר והשוכר אינו צריך לשלם.ובגמ' ב"מ ע"ט גבי השוכר חמור ומת כתוב דנפטר עי"ז מלשלם. וכן בשכר שדה ואכלה חגב תנן שם ק"ה ב' דאם הוי מכת מדינה נפטר עי"ז השוכר, דבמכת מדינה נחשב שיש עיכוב בגוף הקרקע שאינה מעמידה פירות.
וגבי ספינה מצינו ג"כ דהיכא דהעיכוב הוא רק מצד המשכיר, כגון ששכר ספינה זו להוביל בה יין סתם וטבעה הספינה, שבזה המשכיר הוא המעכב, בזה נפטר לכולי עלמא. ורק בספינה זו ויין זה, דשניהם מעכבים זה על זה, או ביין סתם וספינה סתם, דג"כ שניהם מעכבים, יש דעות בין הראשונים כדלעיל. אבל היכא דהעיכוב הוא רק בחפץ המושכר ואילו השוכר יכול לקיים את השכירות, מוסכם שם שאין צריך לשלם.
וזו שיטת הרמב"ן המובאת בריטב"א ב"מ ק"ג דהמשכיר בית ונפל אי"צ לשלם, וכ"כ בתשובות מיימוני משפטים מז' בשם המהר"ם. אולם בריטב"א שם מביא את דעת מורו הרא"ה לחייב בבית שנשרף, וכן בתשובות מיימוני שם סי' כ"ז בשם הרשב"א כתב ג"כ לחייב. ועי"ש, דאל תתמה היכן מצינו שמשלם על שכירות שלא התקיימה, דהרי כן מצינו בספינה זו שחייב לשלם. ואמנם שם אינו חייב היכא דהוי ספינה סתם, מ"מ סברא לחלק בין ספינה שפטור היכא דאין השוכר מעכב לבית שחייב אפי' היכא דאין השוכר לעכב, וצ"ב מהי סברא זו ובמה תלוי הענין.
ונראה דס"ל להנך ראשונים דלא שייך לדון דחסר אלא היכא דחסר בעצם העמדת הדבר. ובספינה, כיון שהיא מחוסרת הילוך, א"כ אפשר לדון דהמשכיר לא העמיד. אבל בבית, שאינו מחוסר פעולה שתביא לכך שיוכל להשתמש, הרי עומד לגמרי ברשות השוכר. ועי"ש בתשובות מיימוני דאינו נפטר אא"כ הוא מכת מדינה, ומשמע דדימה הא דאכלה חגב ונתקלקלו הפירות לבית שנשרף, וכשם שבאכלה חגב הוי פסידא דשוכר, דהרי אין מחוסר אלא לקיחת הפירות (ואפי' לא גמרו הפירות לגדול, מ"מ אי"ז חסרון מעשה, דממילא אתי), וה"ה בשוכר בית אין מחוסר אלא דיורים, וכל כה"ג נחשב שאירע לשוכר. ורק במכת מדינה, דאין זו פסידא שהוטלה על השוכר אלא הרי"ז דבר שמיסודו אין בו תשמישים, רק אז נפטר עי"ז[5].
העולה: המחבר בסי' שי"ב יז' פוטר היכא דנשרף הבית. ושי' הרמ"א אינה מוסכמת, דהסמ"ע ל"ד גורס שהוא מחייב בזה, והנתיבות י"ג כותב דלא חייב הרמ"א אלא היכא דשילם.
♦
ג. שכירות שהתבטלה מכאן ולהבא אם משלם לשעבר
לגבי שכירות שהתבטלה מכאן ולהבא ונפטר מכאן ולהבא כפי שהתבאר לעיל, האם עכ"פ החלק שהלך עמו צריך לשלם או לא.והנה בגמ' איתא דבחמור שמת שאינו צריך לשלם מכאן ולהבא, מ"מ נותן לו שכרו של חצי הדרך משום דאמר ליה אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית לשלומיה. ועי' בתוס' שם שהסתפקו אם משלם מחצה שכרו, או רק כפי ששוה ההליכה עד שם.
והראשונים דנו בספינה, דהיכא שיש עיכוב מצד השוכר, שם יתכן לחייב אפי' היכא דאין לו הנאה מהחצי הראשון, דכיון שכבר העמיד לו בפועל, ואין העיכוב מצדו, יתכן לחייב. ונסכם בעזרת ה' את השיטות בזה.[6]
התוס' ע"ט א' כתבו דאין חילוק בין לשעבר ומכאן ולהבא, רק הנידון בגמרא הוא על הכל. אולם בעמ' ב' הביאו את שיטת ריב"ם דבספינה סתם ויין זה צריך לשלם על מה שהלך ונפטר מכאן ולהבא. ולכאורה מה הטעם צריך לשלם מה שהלך אם אין זו שכירות שהתקיימה, הרי לא שייך לומר אילו בעית למיתי עד הכא (כמו שטענו התוס' בעמ' א' טענה זו דבספינה לא שייך לחייב על מקצת). ונראה דהיכא דהקלקול הוא בדבר המושכר ודאי דא"א לחייבו אלא מה שנהנה. אבל כאן, דהפסידא הייתה לשניהם, בזה דנו הראשונים אם יכול לומר לו אני העמדתי לך מקצת והיין שלך הוא שטבע, ולכן אפשר לחייבו עכ"פ על החלק שהלך, אפי' אם מכאן ולהבא סו"ס אינו מעמיד, מ"מ מה שאינו משלים משום דהוי פסידא דשוכר שייך לחייבו לשלם ע"ז.
העולה: בספינה סתם ויין זה השו"ע שי"א ג' מחייב הכל, וא"כ ליכא לנידון זה כלל. והרמ"א מביא את שיטת הרא"ש שפוטר ממה שלא הלך, א"כ ס"ל דהיכא דהפסידא לשניהם בזה אפשר עכ"פ לחייב מה שכבר הלך, ואע"ג דאין לו הנאה מ"מ נחשב שהמשכיר העמיד לו וע"י השוכר הוא שאין לו הנאה[7].
♦
ד. שכירות שיש לה היזק צדדי וחיצוני
לפי השיטות דהיכא דמת השוכר חייב לשלם (מח' ברמ"א ריש סי' של"ד), והיכא דנפל הדבר המושכר אינו חייב לשלם (כשי' המחבר שי"ב י"ז). בזה יש לדון בהיזק צדדי שאינו דווקא על השוכר, אם הוא נידון כהפסד של השוכר או של המשכיר. כגון שלא היה אפשר ללכת בדרכים ולהגיע אל הבית. וכל היכא דלא היה מכת מדינה פשיטא דהוי פסידא דשוכר שלא יכול היה להגיע. השאלה היכא דהיה מכת מדינה ואף אחד לא יכול היה להגיע לביתו, או שהוכרחו לברוח מבתיהם בגלל מגיפה או מלחמה, בכ"ז יל"ע דמחד גיסא אינו בגוף הדבר המושכר, רק הפסד חיצוני, ומאידך אינו הפסד של השוכר, ובזה יש להסתפק כיצד לדון.ועד"ז מפרש הלבוש סי' שכ"א א' את דברי המרדכי המובאים שם ברמ"א, דהיכא דהיה מכת מדינה שלא יכול היה המלמד ללמוד עם הילד הוי פסידא דאבי הילד. ולכאורה מ"ש מכל שאר פסידא, שבפועלים לכו"ע הפסידא על הפועל שהוא כמו המשכיר. ופירש הלבוש דלא דמי, דהיכא דנתבטל עצם השכירות, כגון ששכרו לדלות מים מנהר ויבש אותו הנהר, א"כ עתה לא קיימת השכירות, בזה מפסיד המשכיר שהוא הפועל. אבל כאן הכל קיים בעולם, ורק יש חסרון בעלמא שאי אפשר להשתמש, ובזה הוי פסידא דאבי הילד, דזה כמו שהשוכר מעכב דרק לא השתמש. אולם עי' בנתיבות של"ד דס"ל דהרמ"א אינו פוסק כדברי המרדכי הללו, ודוחק. והגר"א סק"ז תמה ע"ד המרדכי הללו. ובדברי שניהם אין מוכרח דפירשו כוונתו כהלבוש, אלא דסברו דאע"ג דהוי קלקול בגוף מכת מדינה מחייב, והוא פלאי. ולדברינו מיושב.
ולפי זה מה דאי' בב"מ ע"ז דכל שכירות פועלים שאירע בה קלקול הפסידא על הפועל, כגון ששכרו לדלות מים ויבש המעיין או שנתמלא השדה מים ואין צורך בפעולתו, הוי פסידא דפועל (כל שלא היה באופן שעל המשכיר להתנות), שם זה רק כשהתבטלה השכירות מכל וכל, דכשאין מים ליכא שכירות. אבל היכא דהיה הפסד חיצוני, דהשכירות קיימת אך אי אפשר לקיימה, בזה הוי פסידא דבעל הבית. ובזה חידש המרדכי דאם היה מכת מדינה הפסידא על השוכר, דנחשב ג"כ שאפשר לקיים את השכירות והשוכר הוא שמעכב. ולהכי ל"ד למכת מדינה באכלה חגב להלן ק"ה ב', דשם הרי"ז נחשב שאינו מעמיד לו, דהמכת מדינה חלה בגוף הקרקע. אבל כאן, דהשכירות הייתה קיימת כתיקונה ומסיבה צדדית לא יכול היה לקיימה, בזה יש חילוק - אם העיכוב הוא מחמת הפועל פסידא דפועל ואם מחמת הבעלים פסידא דבעלים ומכת מדינה ג"כ ההפסד על הבעלים, כיון דסו"ס אין עיכוב של הפועל. ולפי"ז כל היכא שבא לעבוד ורק מסיבה צדדית לא יכול היה לעבוד, יכול לומר אנא הא קאימנא, דלא התבטלה עיקר השכירות. וכ"ז צ"ע.
וכעי"ז כתב בש"ך של"ד בשם מהר"ם מטיקטין, דהיכא דהפסידא היא מחמת שינוי האויר הפסידא על השוכר, דאי"ז חסרון בגוף השכירות. אולם הש"ך חולק עליו וסובר לחייב.
א"כ היכא דיש היזק צדדי מחדש המרדכי דהוי פסידא דשוכר אם אין זה עיכוב של המשכיר. ובמכת מדינה הרי"ז נחשב דאין המשכיר מעכב, ושוב הוי פסידא דפועל. והש"ך פוטר בזה ומדמה לקלקול בגוף הדבר, וכן לכאורה שי' הנתיבות והגר"א.
♦
ה. שכירות שהוזקה במקצת האם היא מתבטלת והאם השוכר חייב לשלם
במשנה ב"מ ע"ח מבואר דהשוכר חמור והבריקה אומר לו הרי שלך לפניך. ומבואר בגמרא להלן ע"ט דהיכא דראויה קצת למלאכתה שם שייך הש"ל, אבל אם אינה ראויה עוד למלאכה הרי"ז סיום לשכירות, וכל הנידון הוא אם יכול למכור את החמור כדי להוציא ממנה שכירות. ובעיקר הך דינא דאומר לו הרי שלך לפניך נחלקו הראשונים. דשי' הרמב"ם שכירות ה' א' דנותן לו שכרו משלם כיון דהוי פסידא דשוכר, וכהא דאי' להלן ק"ה ב' דבאכלה חגב, דהוי פסידא דשוכר, אינו מנכה לו מחכורו. ושי' הרשב"א במשנה דלעולם מנכה לו מן השכירות, כשיעור דמי חמור שהבריק. ולשיטתו שאני מאכלה חגב, דשם החסרון אירע בפירות, אבל היכא דהחסרון בגוף הדבר המושכר לעולם מנכה לו, והפסידא על שניהם הולכת.עוד מצינו דבנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך, ונח' בגמ' שם ע"ח ב' רב ושמואל, דלרב הך דינא אינו אלא באנגריא חוזרת, דאז הנזק הוא בשכירות, אבל שאינה חוזרת הוי ליה פסידא בגוף השכירות וא"י לומר הש"ל. ושמואל אמר דאפי' באנגריא שאינה חוזרת תלוי אם זה דרך הליכה או לא. ולשי' רש"י דרך הליכה היינו ג"כ שיתכן שיחזור, אך לא שעומד לחזור מאליו, אלא שילך עמהם ואפשר שיחזירו לו. אך בתוס' הביאו את דברי ר"ח שמפרש דדרך הליכה היינו דהפסידא הייתה של השוכר, שתפסו מי שהלך בדרך, לזה מפסיד אע"ג דנפסד גוף הממון. משא"כ כשהלכו וחפשו בבתים, בזה הוי פסידא דמשכיר. וא"כ לשי' התוס' מבואר דאפי' בנפסד גוף הממון השכור י"ל בזה פסידא דשוכר, לענין שיוכל להגיד הש"ל. אמנם לשי' הרשב"א דאין נותן שכרו משלם א"כ כל הנ"מ היא בחמור סתם שחייב להעמיד לו חמור אחר.
והנה לגבי חוכר שדה כשיבש המעיין ונקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכורו, אא"כ התנה דלוקח שדה זו בתור בית השלחין ואז מנכה, כדאי' להלן ק"ג ב'. ולכאו' הך דינא הוא כהרמב"ם, דאם יכול לומר הרי שלך לפניך לשוכר צריך לשלם לו הכל. ואין לומר דהא דאין מנכה משום דאין הכרח שמקפיד ע"כ וגם כשאין מעין זה אותו מחיר, כדאי' ברש"י ד"ה או בית האילן, וא"כ ל"ד לחמור שנעשה צולע. דא"כ אמאי אמרינן בגמ' דאם מכת מדינה מנכה לו, וע"כ שיש קפידא וכשאין את המעיין יש מחיר אחר. וצ"ל דהכא אי"ז חסרון בדבר המושכר אלא בכוחו של השוכר לקיים את השכירות, שהרי אין לו מעיין קרוב לדלות, ובזה מודה הרשב"א שאפשר לומר הרי שלך לפניך ומזלך גרם. ובמכת מדינה שפיר מנכה לו. ולהרמב"ם צ"ל דאין חילוק, ולעולם אם מכת מדינה מנכה ואם אינו מכת מדינה אינו מנכה.
א"כ העולה: בקלקול חלקי בגוף השכירות יש מחלוקת אם מנכה או לא, המחבר סי' ש"י הביא את דברי הר"מ המחייב, ובגר"א הביא את השיטות הפוטרות. ובשדה לכו"ע אין מנכה. ובמכת מדינה לכו"ע מנכה, בין בשדה בין בחמור.
והנה לשי' הרמב"ם כל היכא דהוי פסידא דשוכר חייב אפי' כשניזק הממון, דהרי כשנעשה החמור צולע מפסיד השוכר ונותן שכרו משלם. ועי' בנתיבות ש"י ב' שכתב דכ"ז היכא דלא נפסד עצם הבהמה אלא רק השימושים, בזה יש נידון על מי היה הנזק, אבל היכא דנפסד עצם הבהמה לעולם הפסידא על המשכיר. נמצא א"כ דהיכא דדר שוכר בבית ובא אחד ושרפו באופן שלא נהרס הבית לגמרי רק צריך תיקון למגורים, בזה לכאורה שיהיה פסידא על השוכר, ולכו"ע יתחייב לשלם לו.
אמנם מש"כ הנתיבות ש"י ג' שלפי הר"מ משלם שכר שלם על כל יום, לכאו' תמוה, דכיון דנתארך הזמן אחר שכבר היה החמור צולע, בזה פשיטא דלא ישלם יותר ממה ששוה באותו הזמן שנתארך. ובעיקר הדבר צ"ע, דאפשר דכאן אריכות הזמן היא מחמת המשכיר ובזה פטור לגמרי, וכן המשמעות דרק אומר לשוכר הש"ל, ולא שיכול לחייבו יותר, וצ"ע.
♦
ו. שכירות שעל המשכיר לתקנה האם זה פוטר את השוכר מתשלום
במשנה ב"מ ק"א ב' מבואר מה מוטל על המשכיר לעשות דלת וכולי. והנה יש לידע לענין מה זה מוטל עליו. ובפרט היכן הקנין לחייבו. והרי בכל שכירות סתם הקשו הראשונים במאי קני דליחייב, דשי' הראב"ד דאינו מתחייב אלא בקנו מידו. ושי' רמב"ן ב"מ ע"ח דאה"נ דאינו מתחייב, רק לא ישלם אם הבעלים לא יסיים להעמיד לו. ושי' הרשב"א דזה כעין אחריות על מה שהשכיר. ושי' הרא"ש דהשכירות גופה מחייבת[8]. וברמ"ה בטור שי"ב יש שיטה נוספת, דבשכירות סתם מתחייב אם יש לו באותה שעה, וכך מפרש הנתיבות ש"י ד' בשיטת הר"מ.ועי' בסמ"ע ש"י ו' שהביא את השיטות בזה, ומפרש בדעת המחבר דס"ל לחייב אפי' בלא קנין, ושלא כשי' הרמב"ם.
והנה לגבי בית מצינו במשנה ב"מ ק"א ב' דברים שהמשכיר חייב. וצ"ע לענין מה הוא חייב, דכמעט ואין מחלוקת דא"א לחייב בלי קנין נוסף מה שלא עדיין כלול בשכירות. וע"כ דעיקר הכוונה שבזה אין השוכר חייב לשלם לו אם לא יעמיד. וכ"כ בשו"ע שי"ב י"ז דהא דהחיוב על המשכיר נ"מ בדיש בידו שכירות מוקדם שיצטרך להחזירה. ובסמ"ע ל"ב תמה דמאי טעמא אינו מחוייב הרי שיעבד נפשיה. וצ"ע, דהרי מבואר בראשונים לעיל דבעינן קנין, ואפשר דס"ל דלהרא"ש אי"צ קנין, אבל אי"ז דעת שאר הראשונים. ובנתיבות י"א מפרש דודאי אי"צ ליתן משלו, ומיהו מ"מ השכירות מתחילתה כולה משועבדת להשלמת השכירות, ואם שכרה לשנה ואחר מחצית השנה נהרס, ואין המשכיר מתקן מחוייב להחזיר דמי השכירות שהייתה כדי לתקן בזה.
העולה לפי"ז. דשי' רוב הראשונים דלהתחייב מה שאינו בכלל השכירות ודאי צריך קנין, ואחריות להעמיד שכירות אחרת יש מחלוקת. ולגבי כל היכא דמבואר דהמשכיר מחוייב להעמיד לו בית, במחבר כתוב דהנ"מ היכא דיש לו דמי שכירות, והסמ"ע תמה דהרי נתחייב להעמיד לו. והנתיבות מפרש דאה"נ דבלי קנין לא יתחייב, ורק דאפי' בלי קנין מ"מ מתחייב מתחילת זמן השכירות.
♦
ז. דין ניכוי ודין חזרה
עד עתה דיברנו בענין על מי מוטל על המשכיר או על השוכר. והנה יש לדון היכא דההפסד על שניהם, האם יכולים לבטל את המשך השכירות בטענה שלא זו השכירות שדברו עליה מראש. ונחלקו בזה הפוסקים כדלהלן.דהנה במשנה ב"מ ק"ג ב' כתוב דהיכא דאכלה חגב הוי פסידא דשוכר. ומשמע דלא מתבטלת השכירות, וכפי שמדקדק הנתיבות שכ"א א', ויותר מזה יש להוכיח מד' התוס' שם ק"ד דהנידון גם להבא דבקבלנות בא לטעון לא אתעסק ואינו מועיל לו, וא"כ גם בשכירות גם להבא מחוייב עכ"פ בניכוי.
ושיטת המהר"ם פדואה (ל"ט) מובא ברמ"א שם א', דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי. ועי"ש דהעמיד הא דאכלה חגב היכא דאי אפשר לבטל את השכירות משום דיפסיד השוכר את שכרו של מכאן ולהבא. אבל בעלמא שפיר יכול לחזור בו. והרמ"א פוסק שא"א לחזור בו. והנה גבי חמור שי' הרשב"א דמכאן ולהבא מנכה לו, ואעפ"כ לשון המשנה ב"מ ע"ח דאומר לו הרי שלך לפניך, משמע דאינו יכול לחזור בו. (ומה שדחה המהר"ם פדואה, דשם אכתי ראויה למלאכה, לכאו' לא שייכת הך דחיה אלא להרמב"ם דנותן לו שכרו משלם, אך אם באמת מנכה לו מהשכר ואפ"ה א"א לחזור, הרי זה ראיה אלימתא).
העולה: שי' המהר"ם פדואה דהיכא דיש דין ניכוי יכולים המשכיר והשוכר לחזור בהם, דלא זו השכירות שהתכוונו לה. אבל הרמ"א פוסק שא"א לחזור, וכן שי' הנתיבות, ובש"ך משמע שמקיים את ד' המהר"ם פדואה, וצ"ע.
♦
ח. מזיק חפץ שכור למי משלם
הנה המזיק חפץ שכור או מושאל יל"ד למי משלם המזיק. ויל"ד בין בשוכר שדינו לשלם על להבא (כבספינה זו או בבית שנשרף לשי' רא"ה והג"מ). ובין בשואל שאינו משלם כלום להבא, אך מ"מ יש לו זכות. אבל לכאו' בשוכר שאי"צ לשלם להבא משום דחזר לבעלים, א"כ פשיטא דאין לו זכות לקבל מאומה מן החפץ המוזק, דהרי מה"ט הוא פטור מדמי השכירות משום דההיזק לבעלים וכמי שלא העמיד לו כלל שכירות, וא"כ פשיטא דאין לו זכות בתשלום[9]. וכן בשאלה פשיטא דאין לו שעבוד על גוף הממון, רק על הבית בפועל, וכל שנפל הבית שוב אין לו מאומה. רק בשכירות היכא דחייב לשלם גם מכאן ולהבא, בזה יל"ד אם התשלום מעמיד לו שעבוד גם על הדמים.ועי' בחידושי הגרש"ש ב"ק י"ד שדימה למח' אביי ורבא בב"ק פ"ו בקוטע יד עבד עברי של חבירו, דלאביי הנזק כולו לעבד, וכאילו לא הייתה עבודה, והרב אינו מקבל אלא את השבת כולה. ולדעת רבא בין בנזק ובין בשבת ילקח קרקע והרב אוכל פירות.
והנה לכאורה המחלוקת אחת היא. דלאביי השבת היא העמדה של מה שיכול היה לעשות עכשיו, והנזק הוא בעצם השם יד שלו, אך בפועל אי"ז קיום של היד, לכן מזה הרב לא מקבל, ואילו מהשבת הרב מקבל הכל. ולרבא עי"ש ברשב"א דיש ב' גירסאות האם שבת קטנה הכל לרב או לא, ועי"ש דהקשה אמאי יטול העבד כלל שבת לעצמו. ובחידושי הרי"מ פירש באופן נפלא דע"כ הרב אינו זוכה שבת אלא מהעבד, דבתור ממונו ליכא חיובא דהוי כמבטל כיסו. ואף כאן היה מקום לומר דכן הדין, דלרבא כך הדין דהמשכיר מקבל קרקע והשוכר אוכל פירות כשיעור זמן השכירות. מיהו בשאלה ודאי אין לומר כן שהרי אין לו שום שעבוד, ורק מה שזכה באותו חפץ זכה. רק בשכירות שכבר שילם מראש שייך לומר כן.
אמנם נראה שיש טעם לפטור מזיק מלשלם לשוכר, ולחלק בין זה לעבד. דהנה המזיק ממונו של חבירו כגון שהפיל ביתו, אינו חייב על בית דייקא, שהרי יכול היה חבירו זה למכור ביתו, אלא החיוב הוא על כך שהיה לו ממון בערך של בית. אבל במזיק ידו של חבירו הנזק זה היד עצמה, ורק נמדד בממון. ושכירות אינה אחיזה וחיסור בממונו של חבירו (והראיה שהרי צריך לשלם על מה שלוקח), אלא בכך שהוא מחזיק בחפץ הזה לקבל ממנו, ואע"ג שהוא ממונו של חבירו, אבל עצם האחיזה אינה מחסרת כלום מכוחו וממונו של חבירו. ולכן יש סברא לומר דשכירות לא תשולם לשוכר, דתשלומי נזיקין אינם על הבית המסויים ההוא, כי עם על ערך ממון בשיעור הבית ההוא. אבל בשכירות כיון ששייך אחיזה שאין לו בה שום כח ממוני, שהרי יצטרך לשלם על שימושיו, א"כ תפיסת השכירות אין בה כח ממוני של חלק מהחפץ, אלא תפיסה בעלמא לקבל מבעליו את השימושים ולשלם עליהם.
אבל בעבד אי"ז נידון כשכירות בעלמא, אע"ג שהתורה מגדירה אותו כמשנה שכר שכיר, מ"מ הרי באדם ההחזקה בדבר המסויים היא ממש כהחזקה בממון, דאין איזה כח נפרד שיהיה לו יד, אלא כוחו הוא עצם מה שיש לו יד. ולכן מי שתופס בזה הרי זו תפיסה בגוף הכח הממוני (שלא כשכירות, שיכול הבעלים להעמיד כוחו בנפרד, כגון ע"י מכירה), לכן כשיש לו תפיסת שימוש בעבד, ממילא יש לו גם חלק בתשלומי הנזיקין.
וא"כ למעשה עיקר הפטור בשכירות היא שמראש יש לו החזקה בבית רק עד כמה שהוא בית, ולא שהדבר נמצא תחת כוחו וממונו, ולכן לא נחשב שיש אצלו חסרון שנשלם לו נזק. ולכן אפילו כששילם מ"מ זו החזקתו ולא יותר, ולא שייך על זה תשלום.
ובזה נח' אביי ורבא במזיק עבד עברי אם יש לרבו בנזק, האם לדמות לשכירות דעלמא, דאין הקנין נתפס אלא ביד עד כמה שהיא יד ולא כשניזקה ונהפכה לממון גרידא. או דלמא דכיון דהיד היא עצם כוחו, ואין לו דרך להוציא כוחו ממנה באופן אחר, בזה שפיר הממון מהוה קיום לדמי ידו, ויש לו שעבוד אף על היד. והגם דחילקנו כן, מ"מ בפועל אין עיקר חיובו אלא להעמיד פעולה, ואין לו קנין בו לחייבו ממש לעבוד, ובזה לא שייך הך טעמא, אלא דשם יהיה כשאר שכירות דאין לשוכרו חלק בדמי נזקו.
ומש"כ בנתיבות ש"ז ג' ובשמ"א י"א דשואל משלם לבעלים פחות מכמה ששוה שאלתו בבית, והוכיח מד' הר"ן ב"מ ק"ג דשואל בטובו לעולם אי"צ לשלם לבעלים באונס אלא את השברים. לכאורה משם ליכא ראיה דהתם אין לו חיוב השבה על הכלי בעין, ולפיכך אין חיוב אונסין. אבל אם אחר יזיק שפיר י"ל דהתשלום לבעלים, דאינו אלא שואל, וע"י ההיזק נפסקה השאלה ויש לשלם לבעליה.
ובתוס' ב"מ ע"ג ב' כתבו דהמשכיר שהקדיש (והשכור כבר שילם לו אלהבא, דכה"ג אם היה המשכיר מוכר לא היה צריך השוכר לשלם לקונה), אי אפשר לגור עם ההקדש, ע"כ ימכר הבית ויטול דמי שכירותו מן הבית. וילה"ק אמאי לא נימא דיפדה גופו של בית, וישוב השוכר לאשר היה לו. ונראה דאי אפשר לקיים אותה השכירות, דהרי אם היה מוקדש כל זמן השכירות נחשב שהמשכיר שהוא ההקדש שבידו קנין השכירות מעכב מן השוכר, ולזה צריך להעמיד לו דמי שכירותו (וכעין הא דסי' שי"ב דהיכא דהמשכיר הזיק את השכירות הוא מחוייב להעמיד לו חזרה). ועדיין אי"ז ראיה לנזק דהחפץ ההוא נעלם, ואי"ז קיים אצל המשכיר, ושם אין הכרח דג"כ יקבל חלק בגוף הנזק.
ולכאורה יש להוכיח דאין לשוכר חלק, דאם היה לו חלק אמאי פוטר הרמב"ן המובא בריטב"א ב"מ ק"ג היכא דנפל הבית שאי"צ לשלם, הרי יש לו כבר קיבל חלקו, ולא יתכן שהמזיק יצטרך לשלם לו והוא לא יצטרך לשלם, וע"כ שהוא אינו חייב לשלם כלום, שעדיין לא קיבל. ולכאורה לא נחלק עליו שם הרא"ה המחייב תשלום בעיקר הדבר, שהרי הוא מודה שיש שכירויות אשר אי"צ לשלם מכאן ולהבא, כדלעיל ע"ט גבי חמור שמת באמצע הדרך, ואם הייתה לשוכר כבר זכות ובעלות על חלק מן החפץ, א"כ היה צריך לשלם לעולם על חלקו שקנה מכבר. ובעיקר הדבר קשיא, דאם השוכר קנה חלק בגוף הממון א"כ אמאי צריך לשלם לבעליו על השימוש מתחילה ועד סוף. ובפשטות השוכר אינו קונה מאומה בגוף הדבר, אלא שיש לו קנין להעמיד ממונו של הבעלים שישמשנו, ולכך משלם על שהשתמש. וכל הנידונים אימתי מפסיד בנפל הבית ונתקלקלה השכירות, אין הכוונה ששם כן קנה, דלעולם אי"ז אלא שכירות ולא קנין פירות, אלא שהנידון הוא אם הבעלים העמיד לשימושיו ואצלו נפסד או שנחשב שהבעלים לא העמיד לו. אבל בגוף הממון לעולם אין לו.
א"כ לכאורה נראה דלעולם שאלה ושכירות אינם נתפסים כי עם על הממון המסויים שבו הם חלו, ואינם חלים כלל על דמיו. וכפי שבמוכר אין להם עסק יותר עם המוכר, ה"ה במזיק אין להם כלל עסק עם דמי החפץ. ואפי' השוכר שחייב לשלם מכאן ולהבא דשכירותו נפסדה אינו נפטר ע"י שהבעלים יקבל דמי נזק. אמנם בנה"מ לא כתב כן, ומבואר בדבריו דהשוכר נוטל חלקו בהפסד.
♦ ♦ ♦